רקע
מיכה יוסף ברדיצ'בסקי
לְתוֹרַת הָאֶפֶס
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

א: חֶבְיוֹן הַשִּׁירָה

וזרח השמש ובא השמש, והשירה לעולם עומדת.

יודעים אנחנו את השירה ואת רוב שכרה, יודעים אנו את נהר דינור וכל הקסמים שבגליו… אנו מלאים שירה, קולות אלהים יתמלטו מפינו; מהו הולכים ומתערבים עם הספירות העליונות, עד שמשתברים בתוך הכלים והניצוצות, יוצאים ומקיפים את כל חי ואת שאיננו חי.

בפנים יהום הרוח. רוח השירה בא בכל תקפו וגבורתו, בכל עוּזו ורוממותו, והולך וממתיק את המר שבחיים, מסיר את השאור שבעיסה, מפַשט עקמומיות שבלב ומיַשר הדורים, בעולם ובחיים.

יהום הרוח, והוא נושב בממלכות שמים ואדם.

“השירה לא נוצרה בעד החיים, בעד מלחמת החיים, כי אם בעד עולם של מנוחה אשר לפניהם ולאחריהם, בעד אלה רגעי אין-סוף, שבהם יפול המסך ואנחנו רואים את האותות לפנים ולאחור”.

“בכּל, בכּל יודע האדם את עתו וקוצר רוחו, לבבו עליו יאבל, בראותו את גבולות הזמן והמקום; ולולא רוח השירה אשר תפעמהו, ללא רוח-הקודש שבה, כי אז כבר היה הכל בו לתוהו ובוהו, וחושך היה על פני תהומו”.

“הנה שממון בכל אשר מסביב לנו, הנה חורבן בתוך חורבן; וכיון שתפעם השירה בעמקי לבבנו, הנה לפנינו עולם אחר ושמים חדשים, הננו רואים את הרוח המאחד כל מראות החיים. כולם כולם, הרעים והטובים, העולים והיורדים, העומדים והמהלכים, החיים והמתים, כולם כולם כאור וצלילים הם, כקולות מנגינות שונות, ומכולם יחד זמרת החיים מורכבת, שירת העולם כולו…” (פרידריך ניטשה).

דו-פרצופין במציאות, האחד – העולם והחיים שאינם רק כצללים לפי שעה, צללים בלי אור, והשני – השירה של מעלה; זאת השירה, שגם בלי גוף ונשמה היא קיימת, כי היא בריה בפני עצמה, העומדת למעלה מן המקום, ואינה תלויה בסדר זמנים. העולם והחיים לובשים צורה ופושטים צורה, והשירה קיימת לעד, כי היא החומר העליון, שבו הסתכל הקדוש-ברוך-הוא, בשעה שעלה במחשבתו לברוא את העולם.

הנני מניח לכם את כל גנזי העולם וחללו, כל האושר והחיים שבו, רק הניחו לי את השירה.

הכל אלהים בשעה שהכל שירה.

 

ב: צָפְנַת פַּעְנֵחַ

אני ישן, אוני רואה בחלוני.

לפני יום שכולו ארוך, שכולו חולין… והחולין הם חולין ממש, מבצבצים הם מכל אתר, מכל פּינה וזוית, מכל המעשים אשר יעשו ומן המחשבות שקודמות לעשייתם, מהעולם ומלואו, מתבל ויושבים בה; ריחם נודף מכל החיים ומהלכם, מנשמת כל חי.

כל מה שמתהלך בהקיץ, כל מה שנשמע ונראה או נעשה, כל החשבונות והמעשים, הכוָנות והיגיעות, כל דבר שיש לו מטרה ותכלית; כל הרכוש החַמרי והרוחני הוא בעיני מעין חולין, חולין שאינם נעשים קודש לעולם.

כל אשר יעָשה מצד העשיה בלבד אינו יכול להיטהר; כל אשר יעָשה לשם מעשה, הוא חולין ומחנהו חולין, וכל מגע בו חולין, חולין גמורים.

והחולין ריחם נודף.

ויש אשר רוחי ילאה מכל אלה, הנני בורח מן החיים, הנני עוזבם, והם רודפים אחרי; ולא עוד אלא בכל מקום בואי כבר השכימו בני החולין וכל המונם לבוא, כבר הם ממלאים את האויר ולית אתר פנוי מהם.

הכל חולין, מלוא כל הארץ משכנם; והחולין יונקים מן היום, מן האויר, מאויר היום.

היום בא, הנה אחריו בין-הערבּים ואחריהם לילה. לא איברא הלילה אלא לשינתא, להסתלקות האדם מן העולם השפל. הלילה הוא שעת הרת החלום ועליית הנשמה.

בחלום אני עובר את הגבול; אני עוזב את שדמות העולם והיקפן, ואבוא אל עולם גדול ורחב, לעולם שאין בו חוקים קבועים ותנאים אחוזים זה בזה, לעולם שאינו נוהג כמנהגו…

בחלום הליל אני רואה דברים אשר לא ראיתי. הנני שומע דברים אשר לא שמעתי; אני משתמש בחושים לא נודעו לי מתמול שלשום.

בחלום הנני עומד פנים אל פנים מול העצם כשהוא לעצמו, הנני אז צפנת פענח.

 

ג: אַחַת אֲנִי יוֹדֵעַ

אחת אני יודע.

מבחוץ החיים הולכים ומתרחבים ומתמלאים על כל גדותיהם, וכל בני-אדם עמלים למלא לבבם מכל פרי הדעת הרבה, שאין קץ ותכלה לה. כל בני העולם חושבים והוגים, סופרים ומונים; כל אדם בודק ובוחן את דברי מי שקודם לו. בכל שאלה כרוכים תלי תלים של תשובות – ואת כל החקירות והדעות, הטעמים והתורות מנחילים בני הדורות איש לרענו, איש לרעהו.

ויש אשר יתגאה האדם ולבבו ירום ויאמר: לי ההבנה והדעת! לי נמסרו מפתחות המחשבה והדעה, לפַני גלוי וידוע הכל.

ואני לא אדע את הדרך אשר אלך בה, ולא אמצא הדבר אשר אליו אשא את נפשי. מאומה לא אדע מכל אלה – אבל רק אחת אני יודע. יודע אני, כי רוחי ישאני עָל ושנדחה אנכי מעצמוּתי, מה“אני” שבי לעולם אחר, אולם לא אשורנו לא מקרוב ולא מרחוק, עולם אין לפניו לא דמות ולא תמורה, לא ראשית ולא אחרית.

חלק אנכי מן העולם והעולם הוא חלק ממני.

יודע אני, שהנה הקו המבדיל בין ה“אני” לה“בלתי-אני” רק קו אחד הוא, ומה קרובים ורחוקים הם! יש אשר ה“בלתי-אני” יכה את גליו בה“אני” שבי וכמעט הנני נטבע במצולתו; ויש אשר נערי הולך ומתפשט והנני עובר את הקו וכמעט אכניס בה“אני” שבי את אשר יכונה בשם “בלתי-אני”. אתם יודעים הרבה ואני אחת אני יודע.

 

ד: לַחְדֹּל וְלִהְיוֹת

אחת היא, אם העולם יחזור לתוהו ובוהו, או יאריך ימים עד לבלי קץ, אחרי שאין אנו יכולים לשנות תפקידה של ההויה, וסוף כך סוף אין בכל רק עבדות אלהית מוחלטת, רק עבדות ותו לא. רק דבר אחד יטלטל את לבי, דבר הנוגע אל עצמי ואל בשרי, לאמור: מה אנכי? במה כוחי גדול? ובמה שונה אנכי משאר מעשה-בראשית? והתשובה הנה היא – כוחי מונח בהויה שבחדלון. – כל העולם כולו הוא חי או מת ונהפך לתוהו, ואני חי גם בשלילה.

לחדול ולהיות! להיות מתוך חדלון, מתוך כליון הגשם, להיות בלי סערת הלב, בלי התערותא דלעילא ולתתא, להיות ולחיות בלי גידין ועצמות, בלי לב וכליות, בלי חיים ממשיים – זו היא המטרה והתכלית.

לחדול ולהיות. אבל יש שעלינו להיות ולחדול, לבנות ולהחריב, לעשות ולהתחרט, להתחרט על מעשינו ופעולות ידינו.

אמור אומרים, כי הרשעים מלאים חרטה: אבל הנה גם הצדיקים וכל בני-האדם הישרים בלבותם מלאים חרטה.

האדם איננו הולך בדרך כבושה, ודרכו בכך לשנות גם חפצו ומאויי לבו. אשר חפץ בו היום אינו חפץ בו למחר ואשר הוא עושה בבוקר הוא מתנחם עליו בערב. וזו היא אולי מהות האדם ובזה יבּדל מן החי. לוּ היה נוטה תמיד רק לצד אחד, כי אז היה מוֹתרוֹ מן הבהמה איִן.

יום זה מלא האדם יאוש ולמחרתו הוא מלא תקוה. היום הנהו עומד במורד ולמחרתו יעלה על במתי עב; היום הוא מקדיש את עצמו לצרכי הכלל ולמחר הוא פורש מן הציבור.

היום חפץ הוא לדעת הכל, להבין את מהות העולם, וגם במופלא ובמכוסה ממנו יחקור וידרוש; ולמחר יעקור בעצמו כל אשר נטע, יסיר את הקוים שמתחת, יחריב את הצורות אשר צר, יהרוס את כל המושגים והדעות שקנה בעמל נפש, ומתאווה הוא לעזוב לגמרי את התחום… יתהפך האדם מרשע גמור לצדיק גמור, מנע לנח, מאוהב לאויב, אשר היה בו אינו בוֹ.

לחדול ולהיות! ומה רב המרחק בין החדלון וההויה!

יש שהם גם הולכים הלוך וקרב זה אל זה, ויש שהם שנים שהם אחד. – כל הווה יחדל; והנה גם החדלון יתקדש ויטהר והיה יהיה להויה מוחלטת, להויה המתאחדת עם קונה… האדם וקונו, ילוד-אשה ואור אין-סוף יחדיו יתדבקו.

המלצות קוראים
תגיות