רקע
מיכה יוסף ברדיצ'בסקי
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

א: רִקּוּדִין


הריקודין הם פרק בשירה ובהמית השירה.

והיה אם ישאל אחד ויאמר:כיצד מרקדין? פתח לו: לא במרקדין מחול של חול הכא עסקינן, כי אם בריקודין של קודש, בריקודין לפני המקום.

תפילה לבן-אדם כי יעטוף ולפני ה' הוא מרקד.

הקדוש-ברוך-הוא אינו אלא אחד, ובני-אדם ותפילותיהם הם רבים, רבים ושונים למיניהם… אנו מכירים את רבון כל המעשים ואדון כל הנשמות. יש לנו שעות, שבהן הננו עולים בסולם אלהים וחוזים מחזה-שדי; אנו יודעים ואוהבים את השׁם,

והידיעה והאהבה אינן רק במחשבה בלבד ובהרהורי הלב, כי אם באות הן לידי גילוי, לידי מעשה, לידי חיוּת, לחיוּת המניעה כל מהלך רוחנו ומהותנו..

כל עצמותינו תאמרנה: מי כמוך באלים!

הננו קוראים אל אֵל אלהי הרוחות ומיַחדים יִחודיו; הננו נושאים נפשנו ומתפללים בקול. הננו מחבקים זרועות עולם וחושבים בגבורתו של מעלה; הננו עוזבים א תחומינו ועולים אנו בנשמתנו.

ויש אשר יגע בנו רוח ממרום, והיה יהיה בנו לים סוער, והוא מכה גלים, מתגעש ומרעים; הסער מניע נפשנו במידה לא ידענו אותה עד כה, חיי-עד שוטפים בנו, נקרע הקו המבדיל בינינו ובין העולם אשר מסביב לנו; אנו רוצים לצאת מעצמנו – הננו מרקדים.

והריקודין הללו הם שירה גדולה מוחשית, שירה רוממה. לא בשפתי רננות היא באה, רק בתנועה היא מדברת, בתנועה שמוצאה מהמערכות העליונות… לא רק הפה, גם שאר האברים יודעים לומר שירה. הלב הולם פעם, מתלהב ומתדבק ומרקד גם הוא. הריקוד אינו זה של רגלים בלבד, התנועה במעגל ישר והפוך, כי אם ריקוד כל הגוף, כל האברים. כל החי בתוכנו – הכל נמשך בשאון תפילה ושירה גם יחד. הכל מתאחד לתנועה רבה, לתנועה של חירות. האדם מרגיש אז שאין הוא יחידי…

מרגיש הוא את יחסו אל האור העליון, אל אור אין-סוף המתגלה בכל מכמני המציאות; מרגיש את סוד החיוּת הכוללת ההויה העולמית ולבבו עולה. רוצה הוא להתאחד עם הבריאה, להתרפק על קונו, להתרפק בלבבו ונפשו; הכל בו סוער ומתרגש, הוא מרקד… וזהו סוד היִחוּד.

 

ב: אֲנִי תְּפִלָּה

מחוץ תשכל חרב החיים ולהטה מתהפך, גלגל חמה מנסר; בכּל סואן הרעש, והקול קול תרועת מלחמה, מלחמת-החיים כי קשתה. הכל רץ, רודף, עובד ויגע, יגע כל הימים והלילות, יגע בעבור עניני העולם וצרכי העולם…

ובן-האדם בבית-אלהים עומד ברגש…

העולם אשר מסביב לו עולם אחר הוא ואיננו אותו העולם שאחרים נתונים בו. הסכן הסכין גם הוא לראות את העולם במצריו, בגבולותיו ובתחומיו; ועתה, כי יתפלל, הוא עומד מחוץ לתחום. הכל יתרחב עד לבלי קץ, נשמתו מתפשטת, רוחו תעלה…

רגליו על הארץ הן עומדות; אבל גוו מתנשא, עולה הוא על במתי עב: הוא רוכב בערבות ושומע קול משק כנפי השכינה…

הוא כורע ומשתחוה לפני מלכו של עולם, כורע בהדרת-קודש; מרגיש הוא את היד הגדולה בחיים ובתולדה, רואה את לבנת הספיר… והמכתב מכתב אלהים הוא, חרות על הלוחות. הוא רואה בכבוד אלהים, ורוח על פניו יחלוף.

זה אֵלי ואַנוהוּ.

 

ג: עַל הַמָּזוֹן

ואכלת ושבעת?!

הנה בני-אדם מנער ועד זקן, מאיש ועד אשה, מבכור השפחה עד הבכור היושב על הכסא, כולם אוכלים כל ימיהם, בימות החול ובימי-שבתות, בימות החמה ובימות הגשמים… והמהדרים שותים גם יין לרויה, או שכר משובח, אשר יטעם לחך.

הלזה פנינו מוּעדות? האם לכך נוצרנו, להיות אוכלים ושותים בערב, בבוקר ובצהרים? הלכך נוצרנו, לרעות כבהמה בבקעה ולהיפטם כעגלים? האם בעבור המזון ברא האלהים את העולם, את החי והמדַבר יחד? האפשר הדבר, כי במזון פתרון חידת החיים?!

ולוּ ידעתי שרק על מנת לאכול ולשתות נוצרנו עלי אדמות, כי זה שכר עבודתנו עלי אדמות, כי אז קשרתי קשר על החיים, והייתי קורא תגר על מעשה-בראשית. טוב היה אז, כי נהפכה קערת העולם על פיה.

“ואכלת ושבעת” – ועצם האכילה מה גסה היא, משפילה את האדם!

אמור אומרים: חביב האדם שנעשו לאמו דדים במקום בינה; אבל חיבה יתירה נודעת לעץ ולאילם שאין להם צורך לינוק בפה. הם נהנים מזיו החמה, ועלינו להכניס את מזונינו בפינו, בפה, ששירה מבעי ליה… והפה שישיר יַתיר, יַתיר את הפירורים ככלב וכעורב. – ולא עוד אלא שהכלב והעורב אוכלים בשעתם, וכשהם שבעים לא ידעו עוד את דבר המזון; ואנחנו, בני-אדם לא נסיח דעתנו מן המזונות, חשוב נחשוב בהם, אפילו בשעה שיש לנו פת בסלנו. – –

מבינים את המקרא כפשוטו; והעורבים היו מביאים לאליהו בשר ויין; אבל לוּ היה הדבר כן, כי אז לא עלה החוזה בסערה השמימה. דרכו של אדם: מלבד מה שהוא רודף בעצמו אחרי שובע, עוד משפיל דמות-דיוקנם של מלאכי-מעלה. זה העולם רחב הידים בעינינו רק כסעודה אריכתא דמי. –

אבל הנה קול אחר קורא ואומר: ועיניתם את נפשותיכם, והתרחקתם מן המזון, ואז רק אז מקרא קודש יהיה לכם, ורוח חדש על פניכם יחלוף.

היודעים אתם את הקודש? היודעים אתם, שימים באים לאדם, שאין לפניו אלא אכילה ולא שתיה, לא מחיה ולא כלכלה, כי אם יושב ועטרתו בראשו ונזון מזיו השכינה? –

ואת היום ההוא אשורנו מרחוק: וצמת ושבעת…

 

ד: דְבָרִים

בראשית לא היו הדברים. לא היו אמירה ודיבור, לא היה כזה במעשה-בראשית ואף לא בספר יצירה. עוד טרם היו אז ערבי-שבתות, עוד טרם נבראו הכתב והמכתב, וגם האותיות לא היו פורחות באויר…

האותיות והד הקולות הלא המה קוים ותחומים בהכּל המקיף והמאחד, כל תכליתם הוא רק להבדיל ולסמן סימנים, – בכולם רק מעין כיסוי ועיטוף. ואתם הלא יודעים, כי הטלית אינה נוגעת רק בשטח. – – – אומרים: בעשרה מאמרות נברא העולם; אבל אם גם מקרא כתוב הוא אי אפשר לאמרו; אי אפשר לאמרו גם כדי לשבר את האוזן או לסמן את מהלך מעשה מרכבה, אחרי שאין כאן לא מורכב ולא מרכיב, לא חושים ולא מוחשים, לא אמירה ולא שמיעה.– אין כאן דברים, שלהם עצם במקום אחר נבדל מהם. אין כאן נמצא, שצריך ביטוי למציאותו; אין עולם בשתי רשויות, בגוף ובמשיגי הגוף. – –

חפצים אתם לומר דבר-מה ולגשם הגות- רוחכם ואת אשר הומה בפנימיותכם; חפצים אתם להביע את הסער הסוער בלבכם ואת אשר מרחש בקדירת מוחכם ובלבבכם. תאבו להאמין, כי הד הקולות, אשר תוציאו ותשמיעו, השרטוטים שאתם עושים, הם הם גוף הענינים הפנימיים והתוכיים; בעוד שלפנים פנים אחרות ולתוך תוך אחר, מבלי דמיון כלל אל אותם הקולות והקוים החיצוניים.

אלהים עשה את בני- האדם ישר והמה מבקשים לשונות רבות.

 

ה: בִּטּוּל הַיֵּש

היודעים אתם, בני-אדם יושבי אור וצלמות, איזהו מקומה של דרגא עילאה, שאליה ישאף כל בעל רוח באשר הוא חי ומשכיל עלי שמים ואדמות? היודעים אתם מה היא עליית האדם בסולם אלהים והתנשאו למעלה? התדעו איפה היא מסילת כל הפרשות הרבות שהתגלו משנות דור ודור?

לא תורה ומצוות נדרוש מכם, לא קדושה וטהרה במעשים, לא התמצית והתפשטות הגשמיות, לא מחשבות טובות, גם לא עבודה-שבלב, לא השגה והתיחדות, רק אחת: התבטלו! בטלו את היש שבתוככם!

בטלו אותו לגמרי, הסירו את הממש שבכם והשתדלו לבוא למקום מופשט, לנקודה שבה אין מחשבה ומעשה, חיים ותנועה. צאו מסבלותיכם! צאו מתוככם! חדלו היות!

אין חיים בלי תנועה ואין תנועה בלא יחס. כל יחס הוא שוב בן קישורים ונגיעות; אבל כל נגיעה היא בבחינת עבדות, היא פגיעה בכבודו של עולם וביחודו של עולם.

ראיה ושמיעה כשהן לעצמן, הרהור ומחשבה, גם בלי הבדל בין טוב לרע ובין אור לחושך, כל נדנוד, כל מגע ומשא, כל שימוש החושים והאברים, כל מה שהפה מדבר והאוזן שומעת, המוח חושב והלב מרגיש, כולם הם כעין צמצום בהתגלות הנצחית ובחֵירות המוחלטת. בטלו היש!

 

ו: עוֹד לְבִטּוּל הַיֵּש

מאת עליון לא תצא הרעוּת, – אלא הרע יוצר מלמטה, מהצד השני של ההויה, משלילתה, מהאין.

אמור אומרים: כל מה שיש בעולם, גם הקל והפחוּת, מהצד שישנו, כלומר, מצד מציאותו בלבד, הוא כבר עומד באיזו שייכות אל הטוב.

וירא אלהים כי טוב. כל דבר ונמצא בעולם הוא בבחינת טוב יחסי וטוב מוחלט. הטוב הוא העצם הראשי והמעין הראשי, שממנו ישקו העדרים, שממנו שופעת חיוּת לכל נמצא ויש – הטוב הוא הכל והאחד.

אחרים אומרים נהפוך הדבר: כל מה שנמצא והווה, גם הטוב והנעלה, גם אותם הדברים שנראים כתרומת העולם וכתר החיים, הנה כבר בישותם בלבד מסתתר צל הרע…

כולל הרע במהותו כל החיים והעולמות. כל מה שיש בים וביבשה, ממעל ומתחת – כולם הם תולדות הרע. הרע וההויה הם שנים שהם אחד.

ולפיכך הם אומרים: נוח לו לעולם שלא נברא משנברא, שלא להיות משהיה, ושהיה הכל נשלל מתחילת מציאותו והיה אפס גמור מקדמותו. טוב היה לוּ הכל היה חדלון מוחלט, חדלון שאין לו תקומה וגשם.

והיה באחרית הימים, נאם ה' צבאות, מחה אמחה כל ישות בשמים ובארץ, אעקור כלחי וכל חושב מחשבות. הסר אסיר את האנכי שבכל חלקי היקום ואעשה הכל לאפס ולאין.

האלהות היא ביטול היש.

המלצות קוראים
תגיות