רקע
מיכה יוסף ברדיצ'בסקי
אוּכְמָתָא וְחִוַּרְתָּא
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה

עברו ימים.

מחלת אמי גברה… ותמת, ותשאיר אותי ואת אַחַי ואחיותי לאנחות. אבי התאַבל עליה איזה ירחים, וככלות ימי האבל לקח לו אשה חדשה ויביאנה לביתו. האשה הזאת הביאה אִתּה את בנותיה מבעלה הראשון ותהיינה לנו ל“צרות חיות”. אחר-כך ילדה גם לאבי בנים ובנות. ואבי עני בימים ההם, כי נכסי מלוֹג של אמי הלכו לאבדון ומשמרת הרבנות כלכלה אותו במידה מועטה. “על ישראל שמריו, על שמריו פרנסתו”. עינה של אשת אבי היתה צרה באורחים כמונו, ותחל להיות “צופיה הליכות ביתה”.

ימים עברו וממציאי החדשות המציאו עוד דבר-פלא אחד, בקשו ומצאו שהשמרים אינם צריכים להיות נוזלים כמים ונמכרים במשוּרה ואפשר לעשותם גם יבשים; נחתכים הם באיזמל ונמכרים במשקל. ותיכף החלו בני העיר להביא להם שמריהם מן הכרך הסמוך… לשוא גער צדיק הסביבה ביושבי העיר, שלא יקפחו פרנסת רבם; לשוא פסק אבי להורות ולדוּן איזה שבועות. אנשי קוטב הכירו שיבש ולח – יבש עדיף, ויבכּרו את היבש.

ואבי בכל רוע מעמדו לא שמע לקול אשתו, לאסור את השמרים היבשים, שיצא עליהם לעז, משום חשש תערובות חלב, באומרו: מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין, ומה גם כי החשש אינו ודאי, ואין חכם אוסר לתועלת עצמו… העניות גברה בביתנו, העוללים שואלים ללחם ובעודו בכפם יבלעוהו. חשבה אשת אבי בדבר ותבקש ותמצא תחבולה – לאפות לנו בימי השבוע לחם שחור, לחם אשר הגריס כחצץ שנינו. – ענש אותנו אלהים בלחמא עניא בימות החול, אך נתן לנו את יום השבת, שבו אכלנו לחם לבן. ואף גם זאת, עוד ביום הששי החלונו לאכול ממנו. וכה חיכינו בעינים כלות להני תרי יומי… מה עשתה אשת חיל? לעשות את יום השישי חול אי אפשר, כי מנהג ישראל תורה הוא, אבל אין הקומץ מספיק. כה פלגה ואמרה, כי ביום הששי בבקר נאכל לחם שחור, ובסעודת הצהרים נאכל לבן, ועלינו היה לחכות עוד מעלות הבקר ארבע שעות. ואני ואַחי הצעיר רעבנו באותו יום ונחכה עד הצהרים, כדי שנאכל לחם לבן לתיאבון. – פרשת “מקץ”. בשבוע זה גבר הקור וצינה אחזתנו: גם הבצק לא הספיק להחמיץ, ויהי הלחם לאבן וקשה להתעכל. עברו ימי השבוע, ויום הששי בא. השכים אבי בבקר, נטל את צפרניו, טבל טבילת שחרית ועבר על שנַים מקרא ואחד תרגום, גמר את השיעור הנשאר לו מ“חוק לישראל” ואחר זה הלך להתפלל. כבר עברה השעה השתים-עשרה והוא לא בא מבית האלוהים, ואנחנו מחכים לו בכליון עינים. – –

האח, בא גד! שב אבי מבית-התפלה! מפה לבנה פרושה על פני השולחן, והכל מוכן לסעודה. בראש השולחן מונח לחם לבן ועגול והבלו עולה, סמוך לו ערוך בשר צלוי ומבושל. אנחנו רחצנו ידינו כמשפט ונברך בּרכּת “המוציא”. אחזה ידי בחמדה בחתיכה ואומַר להגישה אל פי. – אבל הנה עצר בי אבי ויאמר: רואה אני, כי תאוַת הלחם הלבן גברה עליך, אבל כל בן-ישראל צריך לכבוש את תאותו… לדחות את האכילה עוד איזה רגעים. תעודת כל בר-ישראל, הוסיף לאמר, להגביר את החִורתא על האוכמתא, את היצר הטוב על היצר הרע… כדברים האלה דיבּר ועיניו נוצצו…

המלצות קוראים
תגיות