עָלָה כּוֹכָבִי וַיָּצֶץ

אֲנִי לֹא יָדַעְתִּי!

רָמַז לִי, רָמַז וַיִּקְרָא –

אֲנִי לֹא שָׁמַעְתִּי!

וְדָפַק הָאשֶׁר עַל-דַּלְתִּי –

לֹא נַעְתִּי, לֹא זַעְתִּי!

“אִי לָךְ שָׁם, חוֹלֵם, הֵן תִּפְתַּח” –

לֹא זַעְתִּי, לא נַעְתִּי!

וּבְקוּמִי – וְהָיָה כְּבָר רִכְבּוֹ

רָחוֹק כְּדֵי פַּרְסָה.

רַק עוֹד כְּנַף שׁוֹטוֹ רָאִיתִי

לְנֹגַהּ הַחַרְסָה.

וּבַחוֹל כָּל-הַיּוֹם אָז רַצְתִּי

בְּעִקְּבֵי אוֹפַנּוֹ –

וְהוּא יוֹשֵׁב וְלוֹעֵג מֵרָחוֹק

דּוּמָם עַל-כַּנּוֹ.