רקע
אליעזר בן־יהודה
עשה ואל תשב!
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

(מעניני היום)

1


באור פני מלך חיים ורצונו בעד מלקוש (משלי שלמה).


שוש ישיש כל ישראל על הכבוד הגדול, אשר הואיל השולטן יר"ה לעשות להרב לעדת היהודים בסטמבול לעיני כל השרים וראשי הדתות אשר באו לברכהו.


כעב מלקוש אחרי ימים רבים, אשר כלאו השמים ממטר, כן יהיה רצון המלך השולטן ללבות היהודים בעת הרעה הזאת, – אשר הסכינו רק לבשורות רעות מכל עבר ופנה ויאמרו בלבם כי גם בארץ האחת אשר דמו למצוא מנוח מעט, נהפך לב המלך ושריו להם לרעה, – וראו הפעם בדברים אשר הואיל השולטן יר“ה לדבר אל הרב הי”ו, כי לא כן הדבר, וכלב כל מלכי תוגרמה מעולם ליהודים כן גם לב המלך המולך עתה בארץ הזאת רק טוב להם; ונסו מלבם המגור והדאגה מפני מדת הדין הקשה אשר נמתח עליהם בימים האלה. כי באור פני המלך חיים ובאור פני השולטן יר"ה, – אשר האיר הפעם הזאת ליהודים – ינוסו הצללים אשר החלו לעלות נגדם מכל פנה בארץ אבותיהם.

*

אבל, הנדע אנחנו להשתמש בעת הרצון הזאת?


או עזב נעזבנה ולא נשית אליה לב?


פעמים רבות יאבד אדם את טובו בידו בגלל אשר לא ידע להבין את הרמז אשר רמזה לו ההשגחה במקרה קטן אשר הקרתה לפניו ויעבור עליו, ועדים גם דברי ימי כל העמים כי יש מקרים בחיי כל עם ועם אשר רומזים המה לו מה יעשה בעת הזאת, ואוי לו לעם אשר לא יבינם ולא ישמע בקולם – כי פעמים רבות בנפשו הוא הדבר הזה.


הידע נדע, איפוא, אנחנו מה רמזה לנו ההשגחה הפעם, אם עשה נעשה כל אשר עלינו לעשות בעת הזאת?


הן אמנם נכון לבי בטוח, כי ידוע ידע הרב הגאון מה חובתו לעמו דורשת ממנו, כי כאשר יגדל איש וכאשר ירב כבודו וכחו, כן תרב חובתו לאֻמתו אשר בעבודה נשא וירום ולמענה היה לו הכבוד הזה, ולא לחנם נשא אלקים גם את ראש הרבנים בעיר המלוכה ויתן את חנו בעיני המלך להכירהו מראשי כל יתר הדתות ולעשות לו כבוד ויקר עתה בעת הרעה לישראל, אשר לא הסכין המלך לעשות לו עד היום. אצבע אלקים הוא הרומז להרב מה עליו לעשות לעמו ולארץ אבותיו, ואין ספק כי עשה יעשה כבוד הרב את כל אשר בכחו.


אבל בזה בלבדו לא נצא אנחנו כלנו ידי חובתנו, וחובת ראשי עדת היהודים בירושלם גדולה כפלים לעשות בזה דבר ולהשתמש בעת הרצון הזאת להגות מדרך ישוב הארץ את המניעות והמעצורים, אשר הושמו על כל מדרך כף רגלי היהודים, לבא במכתב לפני כבוד הרב בסטמבול ולבקש ממנו כי יואיל נא להפיל את תחינת עדת היהודים בארץ-ישראל לפני הוד השולטן ולהתחנן לפני הוד מלכותו לאמר למלאכיו עושי רצונו: “הרף” – לבלתי יכבידו עוד את ידם על היהודים הבאים להאחז בארץ אבותיהם.


הדבר הזה על ראשי עדת היהודים בירושלם, כספרדים כאשכנזים, לעשות עתה.


כי מי יודע מה יולד בימים יבאו, ומי יודע אם נמצא עוד עת רצון כעת הזאת?


אל נא נעזוב את השעה המשחקת לנו, ואל נא נאבד את הטוב אשר נוכל אולי לעשות לנו, – אם יתאחדו ראשי עדת הספרדים והאשכנזים לעשות כדבר הזה – עד אם יצליחו להפיל את הקיר אשר הוקם לפני היהודים בשערי ארץ-אבותיהם לבל יבאו בה.


ואם היה יהיו גם גדולי היהודים בעיר המלוכה בעזרתנו הפעם והצלחנו בלי ספק, ונפתחו שערי הארץ הזאת לפנינו כאשר היה מעולם.


עתה העת לעשות.


לא בעצלתים ורפיון כח, כי מי יודע מה תהי אחרית הדבר, – אם עשה נעשה עתה כל אשר בכחנו לעשות – ומה תהי אחריתו אם נחבק ידינו ולא נעשה דבר?


וכדבר כזה – ובעת הזאת – “עשה ואל תשב” – עדיף2.


ירושלים, חשון, אתתט"ו לחרבן3.


  1. המאמר הזה הוא אחד המאמרים הראשונים – לשורת המאמרים השבועיים, בעניני הציבור, שכתבם אבי המנוח בירושלים לאחר בואו ארצה ישראל, בשנת תרמ“ב. כידוע רק למעטים ממכיריו – לא נענה בן־יהודה לעצת פרץ בן־משה סמולנסקין, שהזמינהו להיות סגנו במערכת ”השחר“, והוא אז מחכה בעיר וינה, בכליון־עינים, לבוא ארוסתו, דבורה בת שנ”ה יונס, בכדי לנסוע אתה יחד לארץ־האבות. הוי, מה אהב אבי לספר לי, פעם אחר פעם, את דבר המלחמה אשר התלקחה בקרבו, בתקופה המכריעה ההיא לחייו העתידים, בשל הגאוה המובנה להיות נחשב כיד ימינו של אבי הספרות העברית אז מצד אחד, ובין געגועיו העזים והטורדים לארץ מחמדיו, שאליה אמר לדאות כעל “כנפי נשרים ממש” מצד שני. לרגע קל הכריעה הכף לטובת וינה, היות שארוסתו, (היא אמי הראשונה לדוברות העברית בישראל!) נטתה להצעה הסמולנסקית בחמשים “כתר”יה הירחיים, שהיו אמנם מעין רכוש גדול לעומת ה“נפוליון” הירחי האחד לעבודתו בעריכת ה“חבצלת” כפי הצעת עורכו, הרי“ד פרומקין, לפני־כך. ארץ־ישראל נחלה, אבל, את הנצחון הסופי במלחמה זו של בן־יהודה הצעיר ובכדי להכריח את אשתו העתידה לראות בדבר הזה כראותו הוא, התרה בה שאם לא תלווהו מרצונה הטוב ירושלימה יוותר גם על כל חלומותיו להבא. כה קרה הדבר, שאליעזר עם דבורה, – אל ראשי האבות הראשונים לתחיה העברית המדינית בימינו – עלו ארצה יחדיו בעזרת הנדוניא הדלה, שהביאה בת־מוסקובה זו כמתנה לאהוב־לבבה וכחודש אחר הפליגם מוינה, באחת ספינות הדנובה, ”חוננו שניהם את עפר הארץ“ אשר אליה התפלל ובה הגה אבי עוד מימי ילדותו הליטאית. כאן אתי להעיר, כי לצערי הגדול לא הספקתי להכניס בכרך זה את כל המאמרים הראשונים שכתבם אבי בירושלים לשם ה”חבצלת“. למרות כל השתדלותי אני, ועמלו של מזכירי בהכנת הספר הזה, ה' יעקב כנעני, שפרסם, זה לא כבר, חוברת ספראית מיוחדת ומלאת ענין על כל מה שכתב בן־יהודה בכל ימי חייו וגם מה שנכתב עליו ע”י אחרים בעברית ובלשונות אחרות, לא עלה הדבר בידינו להשיג את שנת תרמ“ב לה”חבצלת“ בשלמותה. ההעתקה האחת והיחידה אשר לשנה ההיא נמצאת, עד כמה שידוע לי הדבר, בידי הסופר והמבקר הירושלמי רב הכשרון והמרץ, מלאכי, שלקחה אתו לאמריקה לשם גמירת חבורו הגדול ”תולדות אליעזר בן־יהודה“, אשר יופיע בקרוב בשני כרכים. כל חומר נוסף לכתבי בן־יהודה הראשונים, עד לצאת עתונו ה”צבי“, שנמצאנו להבא, אם בדרך ישרה ואם בעזרת חובבי שמו וקוראי כרך זה – יוכנס, כמובן, במקומו הראוי במהדורתו השניה. – ב”א.  ↩

  2. נדפס בה“חבצלת” שנת תרמ“ד, ירח חשון גליון ה'. ואשר לכותרת אשר נתתי בראש מאמר זה, – בניגוד למה שהובא בה”חבצלת“, – הריני למסור את הביאורים הבאים, כי רבים היו הרפתקאות הדברים האלה, כפי שסיפרם לי אבי: המאמר נכתב שלוש פעמים. בפעם הראשונה נערך בצורת מאמר תהילה למלך תורקיה, בשם ”יחי השולטן!“. בעל ה”חבצלת“ ראה בצורה זאת, גם בתכנה, מעין חשש מדיני גדול. אז יהפוך אבי את הדברים, ויגרע מהם חלקים חשובים גם יוסיף חלקים אחרים תחתיהם, בשם ”עשה ואל תשב!“ והמאמר קיבל צורה של מכתב גלוי לראש הרבנים בקושטא, אשר ידעו פנים אל פנים מפני שהוא היה המסדר את הקידושין עם אשתו דבורה, בימים המעטים לשהותם בבירה התורקית. גם לזה, אבל, לא נתן הרי”ד פרומקין את הסכמתו, ואבי הוכרח להוסיף לחלק הראשון אשר למאמרו המקורי (מ“שוש ישיש” ועד ב“ארץ אבותיהם”) את הקטע שלאחרי הקו המבדיל, והכל תחת השם היבש והנבוב “מעניני היום”. המאמר המקורי נמצא עם אבי בכתובים זמן רב, אלא שעם מאסרו, בשנת תרנ“ד, נשרף כתב־יד זה, יחד עם מאמרים וכתבים חשובים אחרים. עם־כל־אלה עשו דברי בן־יהודה רושם עז בכל הארץ כולה ושבי־הגולה ראו בו מעין חזון שירה לביטול הגזרה השולטנית הידועה נגד הישוב העברי בתחילתו הקשה. – ב”א.  ↩

  3. מיום דרוך רגלי אבי על אדמת האבות, ויראנה בחורבנה ובציתה הנוראים החליט לנהוג תאריך חדש לשם עמו בציון – תאריך “הזכר לחרבן”, שבו השתמש כל הימים, גם בגלותו האמריקאית. בשובו לארץ מגלותו זו הארוכה, כשלבו מלא על גדותיו רננה ותקוות בעקב ההצהרה הבלפורית, נענה ברצון להצעת בנו בכורו, שיצר אז, בעזרת חבורת ילידים צעירים את במת “דאר־היום” – להכניס את התאריך החדש להצהרת בלפור במקומו של תאריך החורבן. – ב"א.  ↩

המלצות קוראים
תגיות