רקע
שלום עליכם
היורשים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: מהדורה מתוקנת, תל-אביב: דביר; תשט"ז

א.

“המאִירים והשניאוֹרים”… בעֶצם היוּ כּאן רק מאיר אֶחָד וּשניאוֹר אֶחָד. תּאוֹמים היוּ השנַים, וּפני האֶחָד דוֹמים לפני השני כּל־כּךְ, שפּעמים קשה היה להבדיל בּיניהם, מי כּאן מאיר וּמי כּאן שניאוֹר.

אָמרוּ עליהם, על מאיר ועל שניאוֹר, שבּימי ילדוּתם היה מַעשׂה וטעוּ בּהם וכמעט החליפוּ אוֹתם זה בּזה. ויש רגלים לדבר, שאָמנם החליפוּ אוֹתם איש בּאָחיו.

ומַעשׂה שהיה כּךְ היה.

אִמם של אֵלוּ אִשה קטנה וחוֹלָנית היתה, אַךְ וַלדנית בּיוֹתר, כּלוֹמר, שהיתה יוֹלדת הרבּה בּחַיֶיה. בּכל שנה היתה מביאה תּינוֹק לאַויר העוֹלָם. אֶלָא שהתּינוק לא היה מוֹציא את שנתוֹ והוֹלךְ, לא עליכם, כּל־עוּמת שבּא. וכךְ היוּ נוֹהגים מדי שנה בּשנה, עד שנמלכה אֵם הבּנים ועמדה מלדת. כּסבוּרה היתה, שכּבר הגיעוּ לה ימי שבּתון. והנה – מַעשי הקדוֹש־ברוּךְ־הוּא ונפלאוֹתיו! – אַחרי בלוֹתה היתה לה שוּב עֶדנה, וּבאַחַד הימים המליטה תּאוֹמים. קראו אֵת שם האֶחָד מאיר ואֵת שם השני קראו שניאוֹר. והיו שני התּינוֹקוֹת יוֹנקים אֶצלה משד אֶחָד וּמוֹצצים לשד חַיֶיה. והיתה יניקה זוֹ קשה להאֵם החולָנית. עמדו ושיתּפוּ לה אִשה יהוּדית מינקת, שתּהיה עֵזר כנגדה. וכי תּקנה אַחרת היתה כּאן? יהוּדי כּתריאֵלי, ואפילו העני שבּעניים, לא ישליך אֶת ילדו החוּצה ולידי זרים לא יִמסרהוּ, אֶלָא אִם כּן יתוֹם הוּא חָלילה.

שיתּפוּ לָה מינקת – עמדה האֵם ונטלה לעצמה אֶת מאיר (מאיר היה הבּכוֹר, משוּם שקדם לשניאוֹר בּחצי שעה), ולרשוּת המינקת מסרה אֶת שניאוֹר. וּמפּני שגם מינקת זוֹ היתה, לא עליכם, אִשה ידוּעת־חוֹלי, לפיכךְ התענוּ שניהם, גם מאיר וגם שניאוֹר, בּחיק מניקוֹתיהם ולא טעמוּ טעם חָלָב. שני העלוּבים היוּ מתגלגלים בּרעב, מעוֹררים בּלילוֹת זעקת־שבר, מַתריעים כּלפי מַעלָה וגוֹעים בּבכי.

פּעם אַחַת נטלוּ אֶת שני התּינוֹקוֹת לרחוֹץ אֶת בּשׂרם בּמים, וּכפי המנהג, זימנוּ אֶת שניהם לעריבה אֶחַת. כּשהפשיטוּ מעליהם כּתנוֹתיהם והניחוּם לתוֹךְ הרוֹתחים, האדימוּ שני הפּעוֹטוֹת וּבשׂרם תּפח כּשלפּוּחית. נראָה, ששניהם נהנוּ הנאה משוּנה ממרחָץ זה – טבעוֹ של היהוּדי בּכךְ, שהמרחָץ יפה לגוּפוֹ. שתּי המיניקוֹת עמדוּ על משמרתּן, טוֹרחוֹת וּמוֹסיפוֹת רוֹתחים על רוֹתחים, והתּינוֹקוֹת נהנים מאוֹד, רוֹחצים בּעדנים וּמשכשכים בּעריבה בּידיהם וּברגליהם הקטנוֹת, כּחיפּוּשיוֹת הללוּ, בּשעה שהוֹפכים אוֹתן בּחוֹל, גבּן למטה וּכרסן למעלה. גָמרוּ לרחוֹץ אוֹתם – עמדוּ הנשים והוֹציאוּ אֶת התּאוֹמים מתּוֹךְ העריבה, עיטפוּ אוֹתם בּסדין (סדין אֶחָד לשניהם) והשכּיבוּם בּתוֹךְ העריסה (עריסה אַחַת לשניהם), שיִהיוּ מוּטלים שם עד שיִסתּפּגוּ. כּשנסתּפּגוּ והגיעה שעתם ללבּוֹש אֶת כּתנוֹתיהם, שוּב לא הכּירוּ בּפניהם מי מהם מאיר וּמי שניאוֹר? התחילוּ שתּי הנשים, האֵם והמינקת מדיינוֹת זוֹ עם זוֹ:

– ראִי־נא גם ראִי! יכוֹלה היִיתי להישבע, שזה מאיר והלָה שניאוֹר!

– מה עלה על דעתּךְ פּתאוֹם? הלא זה שניאוֹר והלָה מאיר! כּלוּם לא תּראִי?

– כּל חלוֹמוֹתי הרעים, שחָלמתּי הלילה! וכי מטוֹרפת אַתּ, אוֹ יצאת מדעתּךְ?

– הוֹי ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! כּלוּם אֵין אַתּ מַכּירה בּעֵיניו, שזה שניאוֹר והלָה מאיר? ראִי־נא אֶת שתּי העֵיניִם הללוּ!

– סימן טוֹב וּמזל טוֹב! וַדאי ששתּי עֵינַיִם לוֹ, ולא שלוֹש!…

בּקיצוּר, כּךְ היוּ שתּי המיניקוֹת עוֹמדוֹת ורבוֹת זוֹ עם זוֹ. זאת אוֹמרת: זה מאיר והלָה שניאוֹר! וזאת אוֹמרת: לא, כּי זה שניאוֹר והלָה מאיר! עד שנכנסוּ הגברים בּעבי המחלוֹקת וּביקשוּ וּמצאוּ עֵצה. זה כּוֹחָם של גברים!

– שמַענה, נשים! זאת אוֹמרת: זה מאיר והלָה שניאוֹר, וזאת אוֹמרת: זה שניאוֹר והלָה מאיר. קחנה אֵיפוֹא אֶת הילדים להיניק אוֹתם, ונראה: הילד אשר יִינק משׁדי אִמו, סימן לוֹ שמאיר הוּא, והילד אשר יִינק משדי מינקתּוֹ, סימן לוֹ ששניאוֹר הוּא. השׂכל מחַייב כּךְ!

וכךְ היה. שני הפּעוּטוֹת, כּיוָן שחָלצוּ להם שד, מיד התנַפּלוּ אֶל חיק מיניקוֹתיהם, כּבני־אָדם לאַחַר שעינוּ בּצוֹם נַפשם, וינקוּ כּעלוּקוֹת, מצצוּ בּשׂפתיהם, פּירכּסוּ בּרגליהם ונהמוּ בּשעת מַעשׂה נהימַת כּלבים קטנים רעֵבים.

– מַעשׂי הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא ונפלאוֹתיו! הבּיטוּ וּראוּ כּיצד בּרא עוֹלָמו בּחָכמה!…

כּךְ אָמרוּ הגברים, כּשהם עוֹמדים וצוֹפים בּמַחזה מתּוֹךְ דמעוֹת עֵינים. וּליֶתר בּטחוֹן בּיקשוּ לנַסות שוּב להחליף את השדיִם – לראוֹת, מַה יהא סוֹפוֹ של דבר? עמדוּ והעתיקוּ אֶת הפּעוּטוֹת העלוּבים משדי מיניקוֹתיהם ושינוּ מקוֹמם: אֶת שניאוֹר השכּיבוּ בּמקוֹם מאיר ואֶת מאיר בּמקוֹם שניאוֹר. וּמה היה סוֹפוֹ של דבר? כּסבוּרים אַתּם, שלא ינקוּ? ינקוּ גם ינקוּ!…

מאוֹתוֹ יוֹם ואֵילךְ נתיאשוּ מהם וחָדלוּ להבחין בּיניהם. לוּא מאיר יהא שניאוֹר ושניאוֹר יהא מאיר. זיווגוּ אֶת שניהם וקראוּ להם שם אֶחָד: “המאירים והשניאוֹרים”. דוֹמה, כּאִילוּ היוּ כּאן שני מאיר וּשני שניאוֹר, כּלוֹמַר, כּל אֶחָד מתּאוֹמים אֵלוּ מאיר ושניאוֹר משמשים בּו בּעירבוּביה. ולא אַחַת היה מַעשׂה, שהלקוּ בּחדר את מאיר בּה בּשעה ששניאוֹר התחַייב בּגוּפוֹ, אוֹ להפךְ – שניאוֹר ספג מַלקוּת בּעווֹן אָחיו מאיר. וּכדי שלא להקים אֵיבה בּין אַחים, נמלךְ רבּם וּבא לכלל עֵצה (מי שלוֹמד תּוֹרה, לוֹ עֵצה ותוּשיה):

– הידעתּם, ילדים אֵת אשר אוֹמַר לָכם? אִם אַתּם לוּא שמעוּני, עלוּ־נא שניכם והשתּטחוּ על הסַפסל – ולא תּהיה מריבה בּיניכם, ולא תּקנאוּ איש בּאָחיו לאמוֹר: אני לָקיתי, אַתּה לקית! הלא אנשים אַחים אַתּם וסוֹדכם אֶל משפּחתּכם ירד!…

ורק כּעבוֹר ימים רבּים, כּשהמאירים והשניאוֹרים נתבּגרוּ ועמדוּ על רגליהם, נתגלָה שינוּי רב בּיניהם וּבלט לָעין כּל־כּךְ, שאֶפשר היה להבחין בּהם גם בּלילה. חתימת זקן בּיצבּצה להם תּיכף לבר־מצוָה (ניכּר, ששניהם התחילוּ לעשן סיגָריוֹת בּשחר ילדוּתם), וּראֵה זה פּלא: בּלחָייו של מאיר וּבשׂפתוֹ העֶליוֹנה נראוּ שׂערוֹת שחוֹרוֹת (שחוֹרוֹת כּעוֹרב!) וּבאֵלוּ של שניאוֹר – שׂערוֹת אדוּמוֹת (אדוּמוֹת כּאֵש!). הזקנים הלָלוּ גָדלוּ אֶצלם בּמהירוּת מַפליאָה (ניכּר, ששניהם שקדוּ על עישוּן הסיגָריוֹת), וּכשניכנסוּ לחוּפּה, היוּ מסוּרבּלים שני זקנים ולא זקנים, אלא מַטאטאִים. זה מַטאטאוֹ שחוֹר, וזה מַטאטאוֹ אָדוֹם. ונדמה היה, כּאִילוּ המַטאטאִים נתלוּ לָהם בּעל ־כָּרחם.

גדוֹלים מַעשׂי הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא ונפלָאים דרכיו. מי יוֹדע, מה עלתה לשני האַחים, אִילמלא צמחוּ להם זקנים אֵלוּ? אִילמלא הזקנים שעמדוּ להם כּסימנים מוּבהקים, היוּ נשיהם של המאירים והשניאוֹרים עלוּלוֹת להחליף אֶת בּעליהן זה בּזה ולָבוֹא חָלילה לידי עירוּב פּרשיוֹת. אֵין אני יוֹדע, כּיצד נוֹהגים בּכּרכּים הגדוֹלים – אֶצלנוּ, בּכתריאֵליבקה נזהרים בּענינים אֵלוּ מאוֹד. כּל שוֹמר מצרה נַפשוֹ ירחַק מהם.


ב

עד כּאן עסוּקים היִינוּ בּתוֹלדוֹת המאירים והשניאוֹרים, כּלוֹמַר, בּתוֹלדוֹת האַחים מאיר וּשניאוֹר, ודרךְ־אַגב הכּרנוּ בּמקצת גם אֶת אִמם ואֶת מינקתּם. ואוּלָם עדיִין לא השמַענוּ דבר על־אוֹדוֹת אביהם, כּאִילוּ לא היה להם חָלילה אָב מימיהם. חַס להם לזרע אַברהם! לא כּכל הגוֹיִים בּית יִשׂראֵל ולא דרכיהם דרכינוּ. בּקהילוֹתינוּ אֵין, בּרוּךְ השם, בּתּי־מַחסה לאסוּפים, וּבני־בּלי־שם אֵינם אֶצלנוּ בּמציאוּת כּלל. כּלוּם ראִית מימיךָ אָדם מיִשׂראֵל, שאֶת אָביו לא ידע ואֶת מוֹלידוֹ לא יכּיר? ואִם תּבדקוּ ותמצאוּ פּסוּל בּאַחַת המשפחוֹת אֶצלנוּ, הרי אֵין זה אֶלָא בּכרכּי הים אוֹ בּמדינת אַמריקה הרחוֹקה, מקוֹם שהחטא מצוּי שם בּיוֹתר ויצר־הרע מַעביר אֶת האָדם על דעתּוֹ ועל דעת קוֹנוֹ. אֶת הכּתריאֵלים אני ערב, כּי מאוֹרע כּזה לא אֵירע אֶצלם מעוֹלם. ואִם יִקרה פּעם אַחַת מקרה לא־טהוֹר, לא יִקרה אֶלָא אֶת נַערה עניה משרתת, אוֹ בּת־יִשׂראֵל עלוּבה סתם, שנכשלה בּאָדם שאֵינוֹ מהוּגָן ונפלה בּרשת וקיפּחָה אֶת חַיֶיה.

בקיצוּר, המאירים והשניאוֹרים בּני־אבהן היוּ, כּלוֹמַר, אָב היה לשניהם. ולא עוֹד, אֶלָא שאביהם יהוּדי הגוּן היה, אִיש ישר ותמים, נכבּד וּנשׂוּא־פּנים, וּשמוֹ רב שמשוֹן. והיה רב שמשוֹן זה אָדם שפרקוֹ נאה וּזקנוֹ מגוּדל וּמהוּדר, זקן היוֹרד על־פּי מידוֹתיו. ולא נמצא בּכל העיר כּתריאֵליבקה זקן כּזקנוֹ של רב שמשוֹן. יש לשעֵר, כּי זקנו של רב שמשוֹן היה מרוּבּה מפּניו, כּלומַר, מתּוֹךְ ריבּוּי זקנו כּמעט לא נראוּ פּניו. וּלפיכךְ קראוּ לוֹ הכּתריאֵלים רב שמשוֹן בּעל־זקן.

והיה רב שמשוֹן בּעל־זקן בּחַייו… הלוַאי לא אֵדע צער כּל ימי, כּשם שאֵין אני יוֹדע, מה היה רב שמשון בּעל־זקן בּחַייו. יהוּדי היה, עני ואֶביוֹן, כּשאָר אֶחָיו הכּתריאֵלים, שחַי כּל ימיו בּמצוֹר וּבמצוֹק, התענה על פּת־לחם. מלחמה היתה לוֹ בּדלוּת – פּעם גָבר הוּא עליה, וּפעם גָברה היא עליו. ואפילוּ כּשגָברה היא עליו, לא נכנַע ולא נתבּטל מפּניה, אֶלָא, להפךְ, לָעג לה וּביטל אוֹתה תּכלית בּיטוּל – הכּל כּמנהג הכּתריאֵלים.

וכךְ חַי רב שמשוֹן בּעל־זקן כּל ימיו עד שהגיעה שעתוֹ לָמוּת וּלהיפּטר מן העוֹלָם. וּכשהגיעה שעתוֹ של רב שמשוֹן לָמוּת ונפטר מן העוֹלָם, קברוּהוּ הכּתריאֵלים בּכבוֹד גָדוֹל וכל העיר הלכה אַחַר מיטתוֹ.

– מי נפטר?

– רב שמשוֹן.

– אֵיזה רב שמשוֹן?

– רב שמשוֹן בּעל־זקן.

– וַי־וַי! וּבכן, גם רב שמשוֹן בּעל־זקן כּבר נסתּלק? בּרוּךְ דיין־אמת!

כּךְ היוּ הכּתריאֵלים מסיחים בּיניהם והתעצבוּ אֶל לבּם מאוֹד. ולא על רב שמשוֹן בּלבד נצטערוּ, אֶלָא על העיר כּוּלָה, שהיהוּדים מתמעטים בּה, פּוֹחתים והוֹלכים. כּמה משוּנה אוּמה זוֹ של הכּתריאֵלים! לא די להם שעניים מרוּדים הם וּמימיהם לא אָכלוּ לחם לשׂוֹבע, אֶלָא שרוֹצים הם, כּי יִפסַח המות על עירם ואִיש לא ימוּת בּעדתם. כּל נחמתם בּענים, כּי המות צרת רבּים הוּא וּמצוֹדתוֹ פּרוּסה אפילוּ על פּאריז. אֵין אָדם בּאָרץ אשר יִחיֶה לעוֹלָם ולא ימוּת, ואפילוּ רוֹטשילד בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, שאוֹצרוֹת מלכים לוֹ וּכבוֹד מַלכוּת כּבוֹדוֹ, כּיוָן שמַגיעה שעתוֹ לָמוּת, אַף הוּא מתבּקש לפמַליה של מַעלה וגם אוֹתוֹ מַטריחים לָלכת בּדרךְ כּל האָרץ!

ואוּלָם נַחזוֹר לעניננוּ – אֶל המאירים והשניאוֹרים. כּל זמַן שאביהם, רב שמשוֹן בּעל־זקן, היה חַי, היוּ המאירים והשניאוֹרים חַיִים בּיניהם בּאַהבה וּבאַחוָה, כּאִילוּ גוּף אֶחָד וּנשמה אַחַת היוּ לשניהם. וּמשמת רב שמשוֹן בּעל־זקן, נתפּרדה החבילה וּבטלה אהַבה בּין אַחים ונַעשׂוּ שׂוֹנאִים זה לזה, עד ששניהם מוּכנים היוּ בּכל עֵת וּבכל שעה להתנַפּל אִיש על רעֵהוּ ולתלוֹש אִיש אֶת זקן אָחיו. רצוֹנכם לדעת, על שוּם מה? אַדרבּה, אִמרוּ אַתּם, על מה יריבוּ שני אַחים אַחרי מוֹת אביהם? מוּבן מאֵליו, על ירוּשה. אמת, רב שמשוֹן לא הניח אַחריו בּירוּשה לא שׂדוֹת ולא יערים, לא בּתּים ולא נחָלוֹת, ואֵין צוֹרךְ לאמוֹר מעוֹת בּמזוּמנים. ואַף תּכשיטים וּכלי־בית, כּלי־כסף וּכלי־זהב, לא הניח אַחריו לבניו, לא מפּני שהיה רע־עין אוֹ קמצן, אֶלָא, פּשוּט, מפּני שמינים אֵלו לא נמצאוּ בּרשוּתוֹ. רב שמשוֹן הנחיל אֶת בּניו רק מעֵין נַחלה, מעֵין שוה־כּסף שהוּא כּכּסף, שאֶפשר ליתּן אוֹתוֹ בּמַשכּוֹן בּשעת הצוֹרךְ, ואֶפשר גם להשׂכּירוֹ לאחרים, אוֹ למכרוֹ לצמיתוּת. נַחלה זוֹ נַחלת מקוֹם היתה, מקוֹם בּבית־המדרש הכּתריאֵלי הישן, מקוֹם־כּבוֹד בּכּוֹתל המזרחי, בּקרן־זוית של ארוֹן־הקוֹדש, הוּא השני למקוֹמוֹ של הרב רב יוֹזיפיל. אָמנם חַכמי כּתריאֵליבקה מלגלגים ואוֹמרים, כּי טוֹבה בּעֵיניהם נַחלת שׂדה וגן בּחוּץ מנַחלת מקוֹם בּבית־המדרש. ואוּלָם חַכמי כּתריאֵליבקה כּבר יצאוּ להם מוֹניטין בּכל העוֹלָם, שליצנים הם, ואֵין מַשגיחים בּדבריהם. לאמתּוֹ של דבר, אָדם מיִשראֵל, שחננוֹ אלוֹהים ויֶש לוֹ מקוֹם בּבית־המדרש בּצד מזרח, אַשריהוּ, מַה טוֹב חלקוֹ. על כּל פּנים, טוֹב מי שיֶש לוֹ ממי שאֵין לוֹ.

בּקיצוּר, רב שמשוֹן בּעל־זקן הנחיל נַחלה לבניו, נַחלת מקוֹם בּבית־המדרש הישן בּכתריאֵליבקה. אֶלָא שסתם רב שמשוֹן ולא פּירש לפני מוֹתוֹ, למי תּפּול ירוּשה זוֹ: למאיר, אוֹ לשניאוֹר?

אֵין זאת כי־אִם רב שמשוֹן, בּגן־עֵדן תּהא מנוּחתוֹ, לא חיכּה כּלל ליוֹם המיתה. שכח רב שמשוֹן ולא זכר, כּי מַלאַךְ־המות אוֹרב לָנוּ תּמיד מאחוֹרינוּ וסוֹפר וּמוֹנה אֵת כּל צעדינוּ. שאִילמלא כּן, וַדאי שהיה מצווה לביתוֹ אוֹ מוֹסר מוֹדעה בּפני עֵדים נאמנים, למי משני בּניו הוּא עוֹזב אֶת נַחלתוֹ אַחרי מוֹתוֹ.

דבר המוּבן מאֵליו, שתּיכף לאַחַר שלוֹשים ימי האֵבל, בּיוֹם השבּת בּבּוֹקר, פרצה מַחלוֹקת בּין שני האַחים היוֹרשים. מאיר טען, כּי על־פּי־דין הוּא היוֹרש אֶת מקוֹם אָביו, לפי שהוּא הבּכוֹר (מאיר קדם לשניאוֹר בּחצי שעה). וּכנגדוֹ עמד שניאוֹר וטען שתּי טענוֹת בּבת אֶחַת: ראשית, אֵין שוּם בּריה יוֹדעת, מי מהם הבּכוֹר, שהרי, לפי דברי אִמם, החליפוּ אוֹתם בּימי ילדוּתם אִיש בּאָחיו, וּבכן יש רגלים לדבר, שהוּא, כּלוֹמַר שניאוֹר, אֵינוֹ אֶלָא מאיר, וּמאיר אֵינוֹ אֶלָא שניאוֹר. ושנית, אִם דין אֵין כּאן, הלא יוֹשר יש כּאן: חוֹתנוֹ של מאיר יהוּדי עשיר הוּא, ואַף הוּא יֶש לוֹ מקוֹם בּבית־המדרש בּצד מזרח, וּבן אֵין לוֹ, וּבכן, לאַחַר מאָה ועֶשׂרים שנה, אִם יִרצה השם, יפּוֹל מקוֹמוֹ בּירוּשה למאיר חתנוֹ. נמצא שמאיר יִזכּה בּשני מקוֹמוֹת בּצד מזרח, ושניאוֹר יִשאֵר קירח מכּאן וּמכּאן. אמוֹר מעתּה: כּלוּם יוֹשר הוּא זה? כּלוּם זוֹהי מידה אנוֹשית?

שמע חוֹתנו של מאיר טענה זוֹ, קפץ ממקוֹמוֹ כּנשוּךְ־נחש וחמתוֹ בּערה בּוֹ: "השמעתּם חוּצפּה כּזאת מימיכם? הרי אני כּבן אַרבּעים ועדיִין יש בּדעתּי לחיוֹת וּלהאריךְ ימים על הארץ, והנה בּאים הלָלוּ וּמחַלקים ירוּשתי בּחַיי! וּמלבד זאת, מי נביא וידע, כּי לא אוֹליד עוֹד בּן זכר? אִשתּי שתּחיה עוֹד כּוֹחָה רב לה להעמיד לי לא בּן אֶחָד בּלבד, אֶלָא כּמה וכמה בּנים! השמעתּם דברי חָצוּף ועז־פּנים שכּמוֹתוֹ?”…

נכנסוּ הכּתריאֵלים בּעבי המַחלוֹקת לפשר בּין שני הצדדים ולעשׂוֹת שלוֹם בּיניהם. נמנוּ וגָמרוּ להעריךְ את המקוֹם לפי עֵרךְ דמיו, ואָח אֶחָד יסַלק להשני אֶת המַגיע לוֹ כּפי חלקוֹ. דוֹמה, שדין־אמת דנוּ? ואוּלָם שני האַחים אָטמוּ אָזניהם ולא אָבוּ שמוֹע למשפט השוֹפטים. לא כּסף כּאן העיקר. כּסף כּאַיִן וּכאֶפס הוּא. העיקר כּאן אֵינוֹ אֶלָא העקשנוּת ותאוַת הנצחוֹן: מי ינַצח אֶת מי? כּי לָמה ילךְ אַח עם אָחיהוּ בּקרי ולא יוַתּר משלוֹ אפילוּ מַשהוּ? ולָמה תּשב אַתּה ולא אני בּמקוֹמוֹ של אַבּא? ואַף לא תּאוַת הנצחוֹן בּלבד הכריעה כּאן, אֶלָא רגש הקנאָה, שקינאוּ אִיש בּאָחיו: גם לי, גם לךָ לא יִהיֶה!… והמאירים והשניאוֹרים התחילוּ לָריב זה עם זה ולעשׂוֹת נקמה אִיש בּאָחיו.

בּיוֹם השבּת הראשוֹן נזדרז מאיר והשכּים לבית־המדרש והלךְ וישב בּמקוֹם אָביו, ואָחיו שניאוֹר התפּלל בּעמידה כּל אוֹתה העת. בּיוֹם השבּת השני הקדים שניאוֹר לבית־המדרש וּבא וישב בּמקוֹם אָביו, ואָחיו מאיר התפּלל בּעמידה כּל אוֹתה העֵת. בּיוֹם השבּת השלישי נמלךְ מאיר והשכּים עם אוֹר הבּוֹקר והלךְ וישב בּצד מזרח, התעטף בּטליתוֹ – ולא נע ולא זע. נמלךְ שניאוֹר בּיוֹם השבּת הרביעי והשכּים עם עלוֹת השחר וּבא וישב בּצד מזרח, התעטף בּטליתוֹ – ולא זז ממקוֹמוֹ. התחַכּם מאיר בּיוֹם השבּת החמישי והשכּים בּעוֹד לילה… וכּךְ היוּ המאירים והשניאוֹרים מתחָרים וּמנַצחים זה אֶת זה בּהשכּמת־הבּוֹקר, עד שפּעם אַחַת בּשבּת־הגָדוֹל, השכּימוּ שניהם לפתחוֹ של בּית־המדרש בּשעה אֶחַת. אוֹתה שעה עדיִין לא עלה עמוּד השחר וּבית־המדרש סגוּר היה על מַסגר. ועמדוּ שני היוֹרשים מבּחוּץ, ליד הדלת והמזוּזה, עוֹמדים וּמַמתינים וּמציצים בּחמתם אִיש על אָחיו בּאֵין אוֹמר וּבאֵין דברים, כּשני תּרנגוֹלים, המוּכנים בּכל רגע לקפּוֹץ זה אֶל זה וּלנַקר האֶחַד את עֵיני השני. משערים אָנו, שכּךְ היתה גם עמידתם של שני האַחים הקדוּמים, שני השׂוֹנאים הראשוֹנים שעמדוּ לעוֹלָם, קין והבל, בּהיוֹתם שניהם בּשׂדה, בּוֹדדים תּחת רקיע השמים, שניהם מלאים חמת־נקם, נכוֹנים לדרוֹס זה אֶת זה, לבלוֹע חַיִים אִיש אֶת אָחיו ולשפּוֹךְ דם נקי.


ג

עזבנוּ אֵיפוֹא אֶת המאירים והשניאוֹרים, כּשהם עוֹמדים בּיוֹם השבּת לפני עלוֹת השחר על מפתּן בּית־המדרש וּמציצים איש אֶל פּני אָחיו, כּשני תּרנגוֹלים ערוּכים למלחמה. ואוּלָם אַל לָנוּ לשכּוֹחַ, כּי המאירים והשניאוֹרים שניהם בּני־תּרבּוּת היוּ, בּני־אבהן וּבני־אוֹרין, לא כּאותם הבּריוֹנים שמשתּמשים בּשעת מלחמה בּאֶגרוֹף־רשע. וּלפיכךְ לא עשׂוּ שני האַחים כּלוּם, אֶלָא עמדוּ מבּחוּץ והמתינוּ עד שיבוֹא עזריאֵל השמש ויִפתּח לָהם אֶת דלתוֹת בּית־המדרש, ואָז יִראוּ ויוָכחוּ, מי יקדים אֶת מי לישב בּמקוֹם אביהם: מאיר או שניאוֹר?

כּשנים אָרכוּ לָהם הרגָעים. לבסוֹף ריחמוּ עליהם מן השמַיִם ועזריאֵל השמש נראָה עם צרוֹר מַפתחּוֹתיו. וּכשבּא עזריאֵל השמש עם צרוֹר מַפתּחוֹתיו ועמד לפתּוֹחַ אֶת הדלת, לא יכוֹל בּשוּם אוֹפן למצוֹא אֶת פּי המַנעוּל, משוּם ששני האַחים נדחקוּ בּרגליהם אֶל הדלת, זה עוֹמד ודוֹחק בּרגלוֹ הימנית, וזה עוֹמד ודוֹחק בּרגלוֹ השׂמאלית, ואִיש מהם אֵינוֹ רוֹצה לזוּז ממקוֹמוֹ.

– וּבכן, מַה יִהיֶה סוֹפוֹ של דבר? – קרא אליהם עזריאֵל והגיש בּשעת מַעשׂה אֶל חוֹטמוֹ ריחָה של טאבּאק. – אִם כּה תּעמדוּ שניכם דחוּקים כּתּישים, לא אוּכל לפתּוֹחַ אֶת הדלת, וּבית־המדרש יִהיֶה סגוּר כּל היוֹם. כּלוּם תּכלית היא זוֹ? אַדרבּה, אִמרוּ אַף אַתּם!

ניכּר, שדברים של טעם אֵלוּ השפּיעוּ על שני האַחים לטוֹבה, לפי שהמאירים והשניאוֹרים נרתּעוּ לצדדים, זה נרתּע לצד ימין וזה נרתּע לצד שׂמאֹל, וּשניהם פּינוּ מקוֹם בּתוֹכם לעזריאֵל השמש, כּדי שיוּכל לגשת אֶל המַנעוּל וּלהסיר אֶת הבּריח. וכיוָן שהוּסַר הבּריח והדלת סבבה על צירה, מיד נדחקוּ המאירים והשניאוֹרים וּפרצוּ שניהם יחד דרך הפּתח הפּתוּחַ אֶל פּרוֹזדוֹר בּית־המדרש.

– לאַט לָכם, פּן תּפּילוּ יהוּדי לָאָרץ! – קרא עזריאֵל השמש. עוֹד הוּא מדבּר, והנה הוּא מוּטל לפניהם על הקרקע, כּוּלוֹ מרמס לרגליהם, צוֹעֵק בּכל עצמת כּוֹחוֹ:

– לאַט לָכם, פּן תּרמסוּ יהוּדי בּרגליכם, בּעל אִשה וּבנים!…

אַךְ המאירים והשניאוֹרים לא השגיחוּ הפּעם בּעזריאֵל השמש והסיחוּ דעתּם מאִשתּוֹ וּבניו. שניהם נתכּוונוּ רק לדבר אֶחָד – למקוֹם אביהם אשר בּצד מזרח. שניהם טסוּ טיסה אַחַת בּעד הפּתח, קפצוּ קפיצה אַחַת מעל הסַפסלים והשוּלחָנוֹת והגיעוּ יחד למחוֹז־חפצם וישבוּ ודחקוּ אֶת עצמם בּמקוֹם אֶחָד, כּתפיהם לחוּצוֹת אֶל הכּוֹתל ורגליהם כּבוּשוֹת בּקרקע. וּמגוֹדל הלחץ והדחק נכנסוּ אִיש לרשוּת רעֵהוּ ואָחזוּ אִיש בּזקן אָחיו וחָרקוּ שינַיִם ונהמוּ מתּוֹךְ קצף־שׂפתים:

– מררתךָ תּישפךְ לאָרץ – וּבמקוֹם הזה לא תּשב!

בּין כּה וָכה ועזריאֵל השמש התנַעֵר מן הארץ, החליץ עצמוֹתיו, קם ועמד על רגליו ונגש אֶל המאירים והשניאוֹרים. וּכשראה אוֹתם בּקלקלתם, כּשהם אוֹחזים אִיש בּזקן אָחיו, פּתח ודיבּר אליהם רכּוֹת לאמוֹר:

– אִי, פה, בּוֹשת וּכלימה! שני אַחים, בּני אָב אֶחָד וּבני אֵם אָחַת, אוֹחזים אִיש בּזקן אָחיו! עוֹשׂים מַעשׂים אשר לא יֵעשׂוּ במקוֹם קדוֹש ולא יתבּוֹששוּ! אִי, פה!…

ואוּלָם עזריאֵל השמש נוֹכח מיד כּי משחת הוּא אֶת מוּסרוֹ על אָזנַיִם לא־שוֹמעוֹת, וּדבריו הרכּים רוּחַ יִשׂאֵם. אַדרבּה, תּוֹכחתּוֹ עוֹד הוֹסיפה אֵש על המדוּרה, וּשני האַחים, בּני האָב האֶחָד והאֵם האָחַת, נתלהבוּ כּל־כָךְ, עד שנראתה בּיד האֶחָד קווּצת שׂערוֹת שחוֹרוֹת (שערוֹת זקנוֹ של מאיר), וּביד השני – קווּצת שערוֹת אדוּמוֹת (שׂערוֹת זקנוֹ של שניאוֹר). ולא היוּ רגָעים מוּעטים עד שנגלוּ גם חַבּוּרוֹת בּפני שניהם וּמחוֹטמוֹ של אֶחָד שתת דם.

כּל־זמן שנגע הדבר רק עד הזקנים וּשני האַחים הסתּפּקוּ בּמוּעט – בּמַכּוֹת־לחי, בּצביטוֹת, בּתלישת־שׂער וכיוֹצא בּדברים אֵלוּ, – עדיִין עמד לב עזריאֵל השמש בּקרבּוֹ להטיף להם מוּסרוֹ וּלהשמיעם תּוֹכחתוֹ. אבל כּיוָן שראה אֶת דמם שוֹתת, לא יכוֹל עוֹד עזריאֵל להתאַפּק. שפיכוּת דם, ואפילוּ דם חוֹטם, תּועֵבה היא ואֵינה ענין לבן־יִשׂראֵל. פֶה, כּמה מכוֹער דבר זה!… ועזריאֵל השמש התאוֹשש וּמיהר אֶל הפּרוֹזדוֹר, תּפס שם דלי מַיִם והריק אוֹתוֹ על ראש שני האַחים.

אֵין לךָ סגוּלה בּדוּקה וּמנוּסה להשיב נַפשוֹ של אָדם, כּצוֹננים. ראִית אָדם בּשעת כּעסוֹ, בּחרוֹת אַפּו, אֵין תּקנתוֹ אֶלָא בּעביט של צוֹננים. מוּבטח לָךְ, שבּן־רגע יִשכּח כּעסוֹ ויִרוַח לוֹ, ויקוּם ויעמוֹד על רגליו כּאַחַד האָדם. ואף שני האַחים, המאירים והשניאוֹרים, כּיוָן שנדוֹנוּ על־ידי עזריאֵל השמש בּצוֹננים, מיד נתעוֹררו כּמוֹ מתוֹךְ תּרדמה, פּקחוּ עֵיניהם לראוֹת אֶת אשר לפניהם, הבּיטוּ רגע אִיש בּפני אָחיו וָבוֹשוּ, כּאָדם וחַוָה אַחרי אשר אָכלוּ מעֵץ־הדעת וידעוּ, כי עֵירוּמים הם. ועוֹד בּמוֹצאֵי השבּת, תּיכף לאַחַר ההבדלה, הלכוּ המאירים והשניאוֹרים בּלוית חבוּרה מבּני־העיר אֶל בּית הרב רב יוֹזיפיל, להביא לפניו אֶת הדבר ולשמוֹע מַה בּפיו.


ד

אִילמלא היתה כּתריאֵליבקה עיר נידחַת, רחוֹקה וּפרוּשׁה מעוֹלָמו של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, ואִילוּ היוּ יוֹצאִים בּתוֹכה, דרךְ משל, עיתּוֹנים מבשׂרים חדשוֹת לבקרים, וַדאי לי, שכּל העוֹלָם היה עוֹסק כּל הימים בּרבּה רב יוֹזיפיל. העיתּוֹנים היוּ ממַלאִים עמוּדיהם בּוֹ וּבחָכמתוֹ. החכמים והמלוּמדים ואַנשי־השם הגדוֹלים היוּ נוֹהרים אֵליו מכּל המקוֹמוֹת ודוֹרשים לשכנוֹ, לראוֹתוֹ פּנים אֶל פּנים ולשמוֹע חָכמתוֹ מפּיו. הציירים והצַלָמים היוּ מציירים וּמצלמים אֶת קלסתר־פּניו וּמפיצים תּמוּנתוֹ בּכל פּינוֹת העוֹלָם. העיתּוֹנאִים וכוֹתבי־השׂיחוֹת היוּ משכּימים לפתחוֹ ומַלאִים אוֹתוֹ בּשאלוֹתיהם, חוקרים ודוֹרשים לחַייו וּתאֵבים לָדעת אֶת הנַעשׂה בּסתר חדריו. אֵילו מַאכלים נעימים לחכּוֹ בּיוֹתר? כּמה שעוֹת בּיוֹם הוּא ישן? ואִם מַאמין הוּא בהשאָרת־הנפש? וּמַה השקפתוֹ על עישוּן סיגָריוֹת? וּמה דעתּוֹ בּדבר רכיבה על אוֹפנַיִם? וּכיוֹצא בּשאלוֹת אֵלו העוֹמדוֹת בּרוּמוֹ של עוֹלָם. עכשיו שכּתריאֵליבקה היא עיר נידחַת, רחוֹקה וּפרוּשׁה מעוֹלָמו של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, ועיתּוֹנים מבשׂרים חדשוֹת אֵינם נמצאים בתוֹכה כּלל, אֵין שוּם בּריה יוֹדעת, מי הוּא הרב רב יוֹזיפיל וּמַה טיבוֹ. העיתּוֹנים היוֹצאים בּכּרכּים הגדוֹלים, הרחק מכּתריאֵליבקה, אֵינם מזכּירים אֶת שמוֹ. החכמים והמלוּמדים ואַנשי־השם אֵינם נוֹהרים אֵליו ואֵינם דוֹרשים לשכנוֹ. הציירים והצלָמים אֵינם מציירים וּמצלמים אֶת קלסתּר־פּניו. העיתּוֹנאים אֵינם משכּימים לפתחוֹ. ורב יוֹזיפיל חַי בּעוֹלָמו בּדממה וּבנַחַת וּבצניעוּת. אֵין אִיש יוֹדע מקוֹמוֹ ואֵין אִיש שוֹאֵל למַעשׂיו, מלבד הכּתריאֵלים, בּני עדתוֹ, המפליאים בּו אֶת לבּם, מפארים וּמַעריצים אוֹתוֹ ונוֹתנים כּבוֹד לשמוֹ (כּסף אֵין בּכתריאֵליבקה, אבל כּבוֹד יש ויש!). הכּתריאֵלים אוֹמרים על רבּם כי נסתּר הוּא, אֶחָד מגדוֹלי החכמים והצדיקים שבּדוֹר, שאֵינוֹ רוֹצה לגלוֹת טבעוֹ בּרבּים. ורק כּשבּעלי־דין בּאִים לפניו בּמשפּט, רוֹאים הכּתריאֵלים עין בּעין, מה רבּה חָכמתוֹ של רב יוֹזיפיל, מַה נפלאה וּמה עמוּקה בּינתוֹ – מַמש חָכמת שלמה!

תּיכף לאַחַר ההבדלה נכנסוּ המאירים והשניאוֹרים אֵצל הרב רב יוֹזיפיל לעמוֹד לפניו לדין, וּמצאוּ אֶת בּיתוֹ מלא מפּה אֶל פּה. כּל העיר כּוּלָה בּאה לשמוֹע אֶת פּסַק־דינו של רב יוֹזיפיל, כּיצד יחַלק מקוֹם אֶחָד בּין שני אַחים? מתּחילה נתן רב יוֹזיפיל אֶת כּל אֶחָד משני היוֹרשים לדבּר אֶת דבריו ולטעוֹן טענוֹתיו. רב יוֹזיפיל לטעמוֹ: כשבּעלי־הדין עוֹמדים לפניךָ, הנח להם לדבּר כּכל אַוַת נַפשם, כּי אַחרי פּסַק־הדין מה תּוֹעיל להם טענתם? אַחַר־כּךְ נתן רשוּת גם לעזריאֵל השמש לדבּר די חפצוֹ. הלא עזריאֵל השמש הוּא העֵד האֶחָד כּאן. ואַחרי עזריאֵל דיבּרוּ סתם בּעלי־בּתים שבּעיר. כּל מי שחננוֹ אלוֹהים פּה ולָשון, השמיע אּת דברוֹ. ולא דבר אֶחָד השמיע, אֶלָא הרבּה דברים. ורב יוֹזיפיל ישב והקשיב. דרכּוֹ של רב יוֹזיפיל בּכךְ, שמַניח הוּא לבני־אָדם לדבּר כּכל העוֹלה על רוּחָם. רב יוֹזיפיל הוֹלךְ לשיטתוֹ: אֵין לךָ דיבּור שאֵין לוֹ סוֹף.

וכךְ היה. הכּתריאֵלים דיבּרוּ ודיבּרוּ – עד שעיפוּ וחָדלוּ לדבּר. וּכשעיפוּ הכּתריאֵלים וחָדלוּ לדבּר, פּתח רב יוֹזיפיל ואָמַר להמאירים והשניאוֹרים בּענוה, בּמתינוּת וּבנעימוּת רבּה, כּדרכּוֹ תּמיד, לאמוֹר:

שמעוּ־נא, רבּוֹתי, אַחינו בּני יִשׂראֵל, ויִשמַע אליכם אלוֹהים. עֶצם המַעשׂה אשר לפנינוּ כּךְ הוּא. כּפי ששמַעתּי כּאן אֶת טענוֹת שניכם ואֶת טענוֹתיהם של שאָר בּעלי־הבּתּים שבעיר, ראִיתי ונוֹכחתּי, כּי שניכם צדקתּם מאוֹד. לשניכם אָב אֶחָד היה – אָב נאֶה, בּגן־עֵדן תּהא מנוּחָתוֹ. אֶלָא חסרוֹן יש בּדבר, שהניח בּירוּשה לשניכם בּסךְ־הכּל מקוֹם אֶחָד. אָמנם המקוֹם, שהניח לכם אביכם בּירוּשה, יקר לשניכם, הלא מקוֹם זה נמצא בּכּוֹתל המזרחי של בּית־המדרש הכּתריאֵלי הישן, וּבידוּע, שחן מקוֹם על יוֹשביו. אֶלָא מה? כּשם שאִי־אפשר לאָדם אֶחָד לישב בּשני מקוֹמוֹת, כּךְ אִי־אפשר לשני בּני־אָדם לישב בּמקוֹם אֶחָד. אַדרבּה, סבוּר אני, שנקל לאָדם אֶחָד לישב בּשני מקוֹמוֹת משישבוּ שני בּני־אָדם בּמקוֹם אֶחָד. לפי שאָדם אֶחָד, כּשיֶש לוֹ שני מקוֹמוֹת, פּעם הוּא יוֹשב בּמקוֹם אֶחָד וּפעם הוּא יוֹשב בּמקוֹם השני. מַה שאֵין כּן שני בּני־אָדם, שקשה להם לצמצם עצמם ולישב שנַיִם בּמקוֹם אֶחָד בּעֵת וּבעוֹנה אַחַת. וידי הימנית תּוֹכיח: הנה מַניחַ אני אֶת ידי הימנית על הספר הזה; הבה אנַסה, דרךְ משל, להניח גם אֶת ידי השׂמאלית על אוֹתוֹ המקוֹם, שבּוֹ מונַחת ידי הימנית, – ולא אוּכל. מַה טעם? משוּם שכּךְ בּרא הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, והאָדם קצר־ראוּת הוּא ולא יוּכל להשׂיג אֶת זה בּשׂכלוֹ. וּמכּיוָן שכּךְ, הלא השאלה בּמקוֹמה עוֹמדת: מה יעשׂוּ אֵיפוֹא שני אַחים עלוּבים, שרק אָב אֶחָד היה להם ורק מקוֹם אֶחָד הניח לשניהם אחַרי מוֹתוֹ? כּל אֶחָד מהם מתאַוה למקוֹם הנמצא בּכּוֹתל המזרחי של בּית־המדרש הכּתריאֵלי הישן, וּבידוּע, שחן מקוֹם על יוֹשביו. וּבכן, דין הוּא שיחלוֹקוּ. אבל אֵיךְ אפשר לחלק מקוֹם? הלא דין מקוֹם אֵינוֹ כּדין… כּדין תּפּוּח, שאפשר לחתּוֹךְ אוֹתוֹ לשנַיִם ולאמוֹר: זה נוֹטל חציוֹ וזה נוטל חציוֹ! ואַף־על־פּי־כן יש לי עֵצה בּשבילכם, שתּוּכלוּ לישב שניכם בּכּוֹתל המזרחי אִיש ליד אָחיו. עֵצה זוֹ מצאתי, בּעֶזרת השם יתבּרךְ, אַחרי רוֹב עיוּן. וזאת עצתי היעוּצה לכם: מאַחַר שמקוֹם אביכם וּמקוֹמי שני מקוֹמוֹת הם, מקוֹם בּצד מקוֹם, לָכן, בּנַי, לכוּ וּשבוּ שניכם בּשני המקוֹמוֹת האֵלה בּשלוֹם וּבשלוה, אִיש ליד אָחיו, ולא תּהיה עוֹד מריבה בּיִשׂראֵל. ואִם תּאמרוּ: אֵיפה אֵשב אָני? ויש לאמוֹר: היכן מצאנוּ כּתוּב בּתּוֹרה, שחַייב אָדם לישב דווקא בּמקוֹמוֹ, ודווקא בּצד מזרח, ודווקא בּבית־המדרש הישן? לָמה אָנו הוֹלכים לבית־המדרש? להתפּלל. למי אָנו מתפּללים? לאָבינוּ שבּשמים. אַיה מקוֹם כּבוֹדוֹ? כּבוֹדוֹ מלא עוֹלָם. אִם כּן, מַה לי מזרח, מַה לי מערב, מַה לי צפוֹן, מַה לי דרוֹם? כּלוּם אָנו צריכים אֶלָא למקוֹם קדוֹש, וּכלוּם אָנו חַייבים אֶלָא להתפּלל! משל למה הדבר דוֹמה? למלךְ, שנכנסוּ שני עבדיו לפּלָטין שלוֹ להפּיל תּחינתם לפניו וּלבקש מלפניו על נַפשם. עמדוּ שני העבדים לָריב פּתאוֹם זה עם זה, שלחוּ ידיהם ואָחזוּ אִיש בּזקן חברוֹ, ושכחוּ לשם מה בּאוּ ולפני מי הם עוֹמדים. קצף המלךְ על עבדיו וציוה להוֹציא אֶת שניהם החוּצה. מַה־נַפשךְ, רצוֹנכם לתלוֹש אִיש אֶת זקן אָחיו – לכוּ לביתכם לשלוֹם וריבוּ שם כּכל אשר תּאוה נפשכם! כּי אֵיךְ אַתּם מעיזים פּניכם לָבוֹא לפני המלךְ ולעשׂוֹת תּועֵבה בּהיכלוֹ?… עד כּאן המשל. הפכוּ בּוֹ, ותמצאוּ אֶת הנמשל. ועתּה אַתּם, בּני, לכוּ איש לביתו וחיוּ בּשלוֹם וּבשלוָה, ואביכם יעמוֹד שם וימליץ בּצדקתוֹ עליכם ועלינוּ ועל כּל יִשׂראֵל – אָמן!

כּךְ דן רב יוֹזיפיל דין־אמת, וכל הכּתריאֵלים הלכוּ אִיש לביתוֹ ואִיש למשפּחתּוֹ.


כעבוֹר שבוּע, כּשהגיע יוֹם השבּת, בּאוּ המאירים והשניאוֹרים לבית־המדרש ועמדוּ להתפּלל ליד הדלת והמזוּזה. לא הוֹעילו לָהם בּקשוֹתיהם ותחנוּניהם של הרב רב יוֹזיפיל מצד אֶחָד ושל עזריאֵל השמש מצד שני – שני האַחים לא זזוּ ממקוֹמם ולא רצוּ לישב בּצד מזרח בּשוּם ענין ואוֹפן.

מי האִיש הרוֹצה לרכּוֹש לוֹ מקוֹם נכבּד בּכּוֹתל המזרחי של בּית־המדרש הכּתריאֵלי הישן בּמחיר מצער – יוֹאיל ויִפנה אֶל יוֹרשיו של רב שמשוֹן בּעל־זקן, עליו השלוֹם, אֶל מאיר אוֹ אֶל שניאוֹר. מקוֹם זה עוֹמד להימכר בּזוֹל גמוּר, לפי שאֵין אֶחָד משני היוֹרשים הלָלוּ משתּמש בּוֹ, לא מאיר ולא שניאוֹר. חבל על מקוֹם זה, ששוֹמם הוּא מאֵין יוֹשב!


המלצות קוראים
תגיות