רקע
שלום עליכם
שמואל שמלקיס
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשט"ז

 

א. הבּיצה הכּתריאֵלית וגיבּוֹריה


אַף־על־פּי שהוֹציא הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא חַמה מנַרתּיקה תּיכף לאַחַר הפּסח ואַף־על־פּי שנשבה רוּחַ חמימה של אָביב בּחלָלוֹ של עוֹלָם, לא עלה בּידיהם של שני אֵיתני תּבל אֵלה גם יחד להביא לידי תּכלית אֶת הבּיצה הכּתריאֵלית. דוֹמה, כּאִילוּ זוֹ מציצה לעוּמתן בּערמוּמיוּת, משטה בּהן בפני עצמה, משטה ואוֹמרת:

– חבל על טרחה יתירה זוֹ, שאַתּן טוֹרחוֹת כּל־כּךְ בּשבילי ליבּשני. אפילוּ כּשאִיבש, לא אִיבש אֶלָא בּתקוּפת תּמוּז, אִם יִרצה השם, כּשיִגבּר החוֹם בּעוֹלָם, והכּלב יבקש אֶת נַפשוֹ לָמוּת, והחָתוּל יחפּש פּינת־צל בּסתר המַדרגה.

ּכּךְ מתלוֹצצת הבּיצה הכּתריאֵלית (הכּל מתלוֹצצים בּכתריאֵליבקה, ואפילוּ הבּיצה), והכּתריאֵלים עצמם טוֹבעים בּטיט־חוּצוֹת, מַפשילים כּנפוֹת קפּוֹטוֹתיהם למַעלה, מתחַכּמים וּמַערימים וּמבקשים תּחבּוּלוֹת, כּיצד לחצוֹת בּרפש ולָצאת מתּוֹכוֹ בּנצחוֹן של גיבּוֹרים מלוּמדי־מלחמה. והרי הם מַניחים קוֹרה של עֵץ אוֹ שתּים לבינים, מרקדים על גבּיהן, מפזזים וּמכרכּרים כּירכּוּרים בּחריצוּת מַפליאָה, עד שקוֹפצים בּרגל אַחַת לתוֹךְ שלוּלית של בּוֹץ וּמתּיזים מי־מַדמנה על פּני עצמם, וגם על פּני אחרים, וּמקללים קללה נמרצת, שאֵין לָדעת כּלפּי מי היא מכוּונת:

– ישלח בּךָ אֶת המאֵרה ואֶת המהוּמה ואת המַגפה ואֶת החלירע, בּצירוּף שלוֹש מיתוֹת משוּנוֹת בּעֶצם היוֹם הזה עד שקיעת החַמה!

אֶחָד מחַכמי כּתריאֵליבקה אֵלה, שהראָה גדוֹלוֹת ונפלאוֹת בּבוֹקר אֶחָד שאַחַר הפּסח והערים לָצאת יבש מתּוֹךְ הבּיצה הכּתריאֵלית, שבּה הכּתוּב מדבּר, היה גיבּוֹר סיפּוּרנוּ, שמוּאֵל שמלקיס. כּדי שתּכּירוּ אוֹתוֹ מיד, אני מצייר לפניכם אֶת דמוּת־דיוֹקנוֹ בּמילים מוּעטוֹת. שמוּאל שמלקיס הוּא אַברךְ מַשׂכּיל, בּר־אוֹרין וּבר אבהן, חתנו של רב יוֹסי הנגיד. בּימים ההם עדיִין היה סמוּךְ על שוּלחַן חוֹתנוֹ, יוֹשב ולוֹמד וּמציץ בּספרים חיצוֹנים וכוֹתב בּעיתּוֹנים. מה היה טיבה של אוֹתה כּתיבה בּעיתוֹנים, קשה להגיד, לפי שבּימים ההם עדיִין לא זכה שמוּאֵל שמלקיס לראוֹת אֶת דבריו מוּדפּסים. אִם מחמת צרוּת־עֵינם של בּעלי העיתּוֹנים, אוֹ מחמת סיבּה אַחרת, אַךְ העיתּוֹנים היוּ עוֹברים עליו בּשתיקה יפה, ואפילוּ בּתשוּבוֹת המַערכת לא נזכּר שמוֹ של שמוּאֵל שמלקיס. עד שריחם עליו הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא בּבוֹקר בּהיר אֶחָד, – בּאוֹתוֹ הבּוֹקר הנזכּר למַעלה – ושם שמוּאֵל שמלקיס נמצא מוּדפּס שחור על־גבּי לָבן בּאוֹתיוֹת אַשוּריוֹת גדוֹלֹות, מאירוֹת עֵינַיִם. וכך אָנוּ רוֹאים אֶת גיבּוֹרנוּ, כּשהוּא חוֹזר לביתוֹ מבּית־הדוֹאַר וגליוֹן של עיתּוֹן בּידוֹ, פּוֹסע פּסיעוֹת גסוֹת בּתוֹךְ הרפש, מדלג על המסילוֹת, מקפּץ על הקוֹרוֹת בּגבוּרה מַפליאה וּמַראֶה בּעליל, שאפילוּ בּשׂר ודם יכוֹל לעשׂוֹת שתי מלאכוֹת בּבת אַָחַָת: לקרוֹא בּעיתּוֹן וּלבקש דרךְ בּבּיצה הכּתריאֵלית. אָמנם גבוּרה זוֹ, שהראָה גיבּוֹרנוּ, היתה לא־אַחַת בּעוֹכריו, הצעידתהוּ כּמה פּעמים למַדחפוֹת, לתוֹךְ שלוּלית של בּוֹץ, שהיה טוֹבע בּה בּרגל אַחַת, מפרכּס לעלוֹת מתּוֹכה בּשניה, מַתּיז רגבי רפש וּמי־מַדמנה על פּניו ועל בּגָדיו ויוֹצא משם בּשלוֹם בּפנים מלוּכלכים כּפני שד משחת. אבל כּל הנסיוֹנוֹת הלָלו לא היוּ ולא כּלוּם לעוּמַת זה שאָחַז בּידוֹ, וּלפיכךְ נישׂא כּעל כּנפי נשרים וטס אֶל בּיתוֹ, זוֹ אִשתּוֹ חַנה, להראוֹתה אֶת כּבוֹדוֹ וּגדוּלָתוֹ ואֶת אָשרוֹ הרב, ששמוֹ נדפּס בּעיתּוֹנים. בּפנים מלוּכלכים וּמזיעים כּשכּנפוֹת קפּוֹטתוֹ מתבּדרוֹת וכוֹבעוֹ שמוּט לוֹ הצדה, פּרץ לביתוֹ מבוֹהל ונדחָף:

– חַנה, היכן אַתּ?

חַנה היתה עדיִן אִשה צעירה בּמיטב עלוּמיה, עמוּסה בּסךְ־הכּל שני ילָדים, האֶחָד על־גבּי סינרה והשני בּמעֵי אִמוֹ. כּשראתה אֶת בּעלה נדחָף אֶל הבּית, כּוּלוֹ מלוּכלָךְ, נרעש ונרגש וּמזיע, חָרדה אֵליו ושאלה:

– אוֹי, מה היה לךָ, שמוּאֵל?

– נדפּסתּי, חַנה, נדפּסתּי!

חַנה התחַלחלה, תּוךְ כּדי רגע הוֹשיבה אֶת תּינוֹקה, חטפה כּוֹס מַיִם ונבהלה אֶל בּעלה:

– רעם הממני! זוֹ מהי? מַה פּירוּש נתפּסתּ?

– לא נתפּסתּי, אֶלָא נדפּסתּי! כּלוֹמַר הדפּיסוּ אוֹתי! הנה, כּאן!

כּךְ השיב לָה שמוּאֵל בּעלה מתּוךְ גיחוּךְ של אוֹשר,

פּרש לפניה אֶת העיתּוֹן בּפנים מַבהיקים והראָה לָה בּאֶצבּע על המקוֹם, שמשם הזהירוּ כּכּוֹכבים אוֹתיוֹת מרוּבּעוֹת, גדוֹלוֹת וּמאירוֹת עֵינַיִם: שמוּאֵל שמלקיס!

אוֹתוֹ היוֹם יוֹם גָדוֹל היה לשמוּאֵל שמלקיס. דוֹמה, שבּכל העוֹלָם כּוּלוֹ, למן העיר כּתריאֵליבקה ועד מדינת אַמריקה הרחוֹקה שמעֵבר לים אוֹקינוֹס, לא נמצא עוֹד אָדם מאוּשר כּמוֹהוּ. לא חָשש גיבּוֹרנוּ לא להבּיצה הכּתריאֵלית ולא למחאת אִשתּוֹ, שטענה אֵליו: “לאָן תּלךְ ביון־מצוּלָה כּזה?” – וּפסע פּסיעוֹת גסוֹת ברחוֹבה של עיר, עיכּב בּדרךְ־ הילוּכוֹ אֶת כּל אֶחָד ואֶחָד מהכּתריאֵלים, סיפּר לָהם אֶת שׂמחָתוֹ הגדוֹלה, כּי הנה חוֹזר הוּא מבּית־הדוֹאַר, זה־עתּה קיבּל שם אֶת העיתּוֹן – "הנה, הרוֹאִים אַתּם?”…

וּבדברים אֵלה הגיש לכל אֶחָד אֶת העיתּוֹן עם האוֹתיוֹת המרוּבּעוֹת הגדוֹלוֹת, המאירוֹת עֵינַיִם: שמוּאֵל שמלקיס! הכּתריאֵלים, כּפי הנראֶה, לא ירדוּ לסוֹף דעתּוֹ ולא הבינוּ כּראוּי אֶת שׂמחָתוֹ של זה. כּסבוּרים היוּ, שפּרצה מלחָמה בּעוֹלָם, אוֹ חָדש נפל בּיִשׂראֵל, שׂרפה, מַגפה אוֹ סתם גזירה רעה. ואַף־על־פּי שאֵין לָהם פּנַאי, כּל אֶחָד רץ לבקש טרף לביתוֹ, אַךְ מי כּתריאֵלי יסרב לשמוֹע חדשוֹת?

– אַדרבּה, הטריחה אֵיפוֹא אֶת עצמךָ וּקרא בּאָזנינוּ מַה שכּוֹתבים שם אֶצלךָ בּעיתּוֹניךָ?

– כּלוּם כּאן, בּעֶצם הבּיצה, אֶעמוֹד ואֶקרא לפניכם?

– אִם כּן, לָמה עצרתּנוּ בּעֶצם הבּיצה?

– לא היתה כּוונתי אֶלָא להראוֹתכם כּי… נדפּסתּי! נדפּסתּי!

כּךְ משיב להם גיבּוֹרנוּ המאוּשר בּפנים מַבהיקים וחוֹזר וּבס בּטיט־חוּצוֹת. והכּתריאֵלים עוֹמדים וּמציצים אִיש בּפני רעֵהוּ, לוֹחצים כּתף לשם תּמיהה וּמתלוֹצצים, כּדרכּם תּמיד:

– כּל חלוֹמוֹתי הרעים!

– הרי זה כּבר נדפּס!

– אַל תּקרא נדפּס, אֶלָא נתפּס!

– כּלוֹמַר, תּפסוּ אוֹתוֹ!

– תּפסוּ אוֹתוֹ וכבשוּ אוֹתוֹ!

– כּבשוּ אוֹתוֹ בּחָבית!

– מלחוּ אוֹתוֹ בּמלח!

– החמיצוּ אוֹתו בחוֹמץ!

– חַה־חַה־חַה!


וַיהי בּחצי הלילה, וּשמוּאֵל שמלקיס עדיִין מוּטל על משכּבו בּעֵינַיִם פּקוּחוֹת. מַרגיש הוּא אֶת עצמוֹ כּגיבּוֹר השׁב ממַערכוֹת המלחָמה, כּאָדם שעשׂה גדוֹלוֹת וּנצוּרוֹת, תיקן דברים העוֹמדים בּרוּמוֹ של עוֹלָם וּמתּוֹךְ כּךְ נבדל מעל כּל העֵדה הכּתריאֵלית, נישׂא עליהם וגָבה מכּוּלָם משכמוֹ וָמעלה. וכי קלה זוֹ בּעֵיניכם: מכּל אֶחָיו הכּתריאֵלים רק בּוֹ בּחר אלוֹהים, רק הוּא, שמוּאֵל שמלקיס, נדפּס בּעיתּוֹנים, הוּא ולא אַחר!… והוּא מַבּיט עליהם מגָבוֹה, בּרגש של רחמנוּת. מצייר הוּא לעצמוֹ בּדמיוֹנוֹ, כּי הנה הוּא עוֹמד על ראש הר גבוֹה, וּמלמַטה, בּתחתּית ההר, נקהלוּ וּבאוּ שאָר הכּתריאֵלים, עוֹמדים צפוּפים וּמקשיבים בּחרדת־קוֹדש לקוֹלוֹ הנישׂא ממַעל לראשיהם, והוּא דוֹרש לפניהם וּמַטיף להם רעיוֹנוֹת יפים ונשׂגָבים על אנוֹשיוּת, על נצחיוּת, על מַעשׂי אלוֹהינוּ… וּבכוֹחַ הדמיוֹן הוּא הוֹלךְ הלוֹךְ וגדל ורם על כּל אֶחָיו, וּמלאָכים אֵליו יֵחָפזוּ, נוֹטלים אוֹתוֹ על כּנפיהם, מרימים אוֹתוֹ למעלה־למעלה, נוֹשׂאים אוֹתוֹ הרחק־הרחק מן העיר כּתריאֵליבקה עד… שתּרדמה נוֹפלת עליו והוּא ישן שנַת מאוּשרים.


 

ב. אֵלה תּוֹלדוֹת שמוּאֵל שמלקיס


ידידי הקוֹרא! כּל מַה שסיפּרתי לךָ בּפּרק הקוֹדם, לא סיפּרתי לךָ אֶלָא מַעשׂה שהיה בּכבר־הימים, לפני עֶשׂרים וחָמש שנה. לחיוֹת עֶשׂרים וחָמש שנה בּתוֹךְ היהדוּת בּכתריאֵליבקה לא דבר קל הוּא. אָכן לא מרוֹב טוֹבה הכסיף שׂער זקנוֹ של גיבּוֹר סיפּוּרנוּ בּמשךְ הזמן הזה, לא מרוֹב עוֹנג נאֶרגה רשת של קמטים עמוּקים בּמצחוֹ הרחב והלבן. לא, עכשיו לא תּכּירוּ עוֹד אֶת פּניו. עכשיו אֵין זה אוֹתוֹ שמוּאל שמלקיס כּשהיה.

אז, בּימים הטוֹבים ההם, היה זה אַברךְ־שעשוּעים, מאוֹתם אַברכי־המשי, הנקנים בּכתריאֵליבקה בּכסף מלא. מחַפּשׂים אוֹתם בּנרוֹת ועוֹמדים בּשבילם על המקח עם השדכן, כּשם שעוֹמדים על המקח בּקנית שוֹר, להבדיל. וּכשהקניה נַעשׂית והכּל שריר וקיים, לוֹקחים אֶת האַברכים הלָלוּ אַחַר כּבוֹד, מַשׂיאִים לָהם בּת יִשׂראֵל כּשרה, כּלה נאה וַחסוּדה, פּוֹסקים להם מנה יפה של נדוּניה וּמזוֹנוֹת, הכּל כּמנהג בּעלי־בּתים חשוּבים, ושוֹמרים אוֹתם בּבּית כּתכשיטים יקרים, כּאבנים טוֹבוֹת וּמַרגָליוֹת, שיהיוּ תפאֶרת להמשפּחה וּצנינים בּעֵיני השׂוֹנאִים. בּשבּת ראשוֹנה אַחַר החתוּנה מוֹליכים אֶת החָתן בּרוֹב פּאֵר והדר לבית־הכּנסת. בּגדי־החמוּדוֹת מַבהיקים עליו מחידוּש ונוֹי, המַגָפיִם החדשים והמגוּהצים מַשמיעים שריקה לכל פּסיעה, מַכריזים ואוֹמרים: “פּנוּ דרךְ לחָתן!” חוֹתנוֹ מוֹשיבוֹ אֶל כּוֹתל המזרח וּמכוון פּניו, פּני חָתן נאה, כּלפּי הקהל, שיִהיוּ הכּל צוֹפים בּיפיוֹ ונהנים מזיווֹ. בּחוּרי־חמד מסוּלסלי־פּאוֹת ותינוֹקוֹת של בּית־רבּם מלוּחלחי־אַף מתיצבים לעוּמתוֹ, מַשגיחים אֵליו מתּוֹךְ סַקרנוּת רבּה, מסתּכּלים בּוֹ, כּמוֹ שמסתּכּלים בּפּיל. וּכשקוֹראִים אֶת החָתן לתּורה והוּא מַנעים אֶת המַפטיר בּנעימה, מזמר אֶת הבּרכוֹת בּזמר, – אוֹתה שעה שׂאוּ עֵיניכם וּראוּ: מן החַלוֹנוֹת של עֶזרת־הנשים מציצים חוֹטמיהן ועֵיניהן של נשים. החוֹטמים הלָלוּ מפיקים קנאָה, וּבעֵיניהן של נשים צדקניוֹת אֵלוּ אני קוֹרא:

– מציאה זוֹ שקנה לוֹ רב יוֹסי הנגיד – הלוַאי תּהיֶה לוֹ למַפּח־נפש, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם!…

אֵיני יוֹדע, אִם משוּם שנתקיימה בּרכתן של הנשים הצדקניוֹת, אוֹ משוּם סיבּה אַחרת, אַךְ שלוֹם־בּיתוֹ של רב יוֹסי הנגיד לא האריךְ ימים והשלוָה נסתּלקה ממעוֹנוֹ. רב יוֹסי הנגיד התבּוֹנן וראה, כּי מציאה זוֹ שהביא אֶל בּיתוֹ אֵינה מציאָה כּלל. אָמנם, לכאוֹרה, מַה פּסוּל מצא בחתנוֹ? אַדרבּה, אַברךְ הגוּן מאוֹד, מוּשלם בּכל המַעלוֹת, ואַף־על־פּי־כן, אַליה וקוֹץ בּה: כּתיבה זוֹ, שהוּא כּותב בּעיתּוֹנים, לא היתה לפי רוּחֹו של רב יוֹסי הנגיד, לפי שאֵין זה אֶלָא מַעשׂה קבּצן. והחוֹתן התחיל להתרעֵם על החוֹתנת, והחוֹתנת התחילה להציק להבּת, והבּת, עלוּבה ועוֹטיה, כּבשה פּניה בּכּר וּבכתה בּמסתּרים.

והעיר כּתריאֵליבקה? מַה נֹאמַר וּמַה נדבּר! כּתריאֵליבקה היא, בּרוּךְ השם, עיר שכּוּלָה חכמים וּנבוֹנים, פּיקחים ואַנשי־מַעשׂה. הלָלוּ עמדוּ מיד על אָפיוֹ של חָתן הנגיד, כּי חדל־אִישים הוּא, גבר לא־יִצלח, בּעל־מוּם מלידה וּמבּטן. יהי לבּכם סמוּךְ וּבטוּחַ, שאִילמלא היה שמוּאֵל שמלקיס חתנוֹ של רב יוֹסי הנגיד, ודאי שלא היוּ נוֹהגים בּוֹ כּבוֹד על כּתיבתוֹ שהוּא כּוֹתב בּעיתּוֹנים. אבל מַזלוֹ גָרַם לוֹ, שיִהיֶה חתנוֹ של רב יוֹסי הנגיד, וּלפיכךְ היתה כּתריאֵליבקה יוֹצאת ידי־חוֹבתה כּנגדוֹ בּדברי־ליצנוּת שנוּנים ועקיצוֹת חריפוֹת בּלבד, ואַף אֵלוּ היוּ נאמרים שלא בּפני המדוּבּר:

– אָדם זה רוּחַ שטוּת נכנסה בּוֹ!

– לא עלינוּ ולא עליכם!

– רגליו בּאָרץ וראשוֹ בּרקיע!

– הוֹבר שמַיִם וחוֹזה בּכּוֹכבים!

– מַה פּשעוֹ וּמַה חַטאתוֹ, שנוֹלד פּגוּם קצת?

– לא קצת, אֶלָא הרבּה!

– חוֹששני, שבּלשוֹן אַשכּנז קוֹראים לזה שכּמוֹתוֹ חסר־דעה?

– ומַה יֵאָמר לָזה בּלשוֹננוּ היהוּדית?

– בּלשוֹננוּ היהוּדית יֵאָמר לָזה בּפשטוּת: טיפּש.

– נוּסח אַחר: שוֹטה בּחרוּזים.

– פּירש רש"י: יוֹשב בּכתריאֵליבקה ורוֹאֶה חלוֹם בּיהוּפּיץ.

– ואוּנקלוֹס תּירגמוֹ: יניק ולא חַכּים…


 

ג. שמוּאֵל שמלקיס יצא נקי מנכסיו


ואוּלָם רשוּת זוֹ, שניתּנה בּכתריאֵליבקה לאַברךְ הסמוּךְ על שוּלחן חוֹתנוֹ, אֵינה ניתנת לאִיש צעיר, שנַעשה בּעל־בּית בּפני עצמוֹ. רב יוֹסי הנגיד, זכוּתוֹ תּגן עלינוּ, כּבר שבק חַיִים לכל חַי, אִשתּוֹ, תּמליץ שם בּעדנוּ, התגעגעה על בּעלה והלכה אַף היא אַחריו. וגיבּוֹר סיפּוּרנוּ, שמוּאֵל שמלקיס, נכנַס לעוֹלָם המַעשׂה, נַעשׂה סוֹחר בּעמו וקיבּל בּירוּשה מאֵת חוֹתנוֹ אֶת חנוּתוֹ הגדוֹלה בּכתריאֵליבקה, חָנוּת של מִיני אָריג וּמַכּוֹלת וסדקית וחלב־ציפּרים. גם אֶת דירתוֹ ירש ממנוּ, זוֹ הדירה הגדוֹלה בּיוֹתר בּכתריאֵליבקה, דירה מיוּחדת בּמינה, שראוּיה היא להיוֹת כּתוּבה בּספר. דירה זוֹ מקוֹמה בּטבּוּרוֹ של השוּק הכּתריאֵלי, בּעצם הבּיצה. חָצר אֵין לה, וּממילא אֵין לה גם אוֹתוֹ דבר, שדרכּוֹ של אָדם לבקש בּחָצר. אבל כנגד זה חצי גגה האֶחָד מצוּפה בּרזל וחציו השני עשׂוּי חרס, והיא נראית לעֵין הרוֹאִים כּאָדם, להבדיל, שחבשוּ לראשוֹ כּוֹבע משוּנה, עשׂוּי שני טלָאִים שוֹנים, טלָאי מכּאן וּטלָאי מכּאן. מלבד זאת, עוֹד מַעלה טוֹבה יש לָה לאוֹתה דירה: שני פּנים לה בּדמוּת שתּי גזוֹזטרוֹת, גזוֹזטרה מלפניה וּגזוֹזטרה מאַחריה. כּלוֹמר שאלת מַה לפנים וּמַה לאָחור נפתּרת כּאן לרצוֹנוֹ של המסתּכּל: מי שעוֹמד ממוּל דירתוֹ של רב יוֹסי הנגיד מעֵבר מזה, רוֹאֶה אֶת הגזוֹזטרה שכּנגדוֹ מלפניה ואֶת זוֹ השניה מאַחריה; הלךְ ועמד מעֵבר השני של הדירה, מיד מוּחלפת השיטה: הגזוֹזטרה שנראתה קוֹדם מאַחריה נראֵית עכשיו מלפניה, וזוֹ שהיתה קבוּעה תּחילה מלפניה מציצה מאַחריה.

על שוּם דבר לא קינאוּ הכּתריאֵלים בּשמוּאֵל שמלקיס, כּשם שקינאוּ בּוֹ על דירה זוֹ בּעלת שני הפּנים, שנפלה לוֹ בּירוּשה.

– זכה אָדם לטוֹבה כּזאת!

– הרבּה תּתקיים בּידוֹ של הוֹבר־שמַיִם זה!

– מתּענית אֶסתּר עד חג הפּוּרים!

– דץ הסוֹחר!

– שמַעיה בּעל־הפּרנסה!

– רב אִיצי בּעל־תּכלית!

– הלא ראשוֹ לא בּין כּתפיו ישכּוֹן!

– שוֹכן בּערפל!

– רוכב בּערבוֹת!

– על דפּי מרוֹמי העיתּוֹנים!…

כּךְ חָמדוּ לָהם הכּתריאֵלים לָצון, הראוּ חריפוּת

לשוֹנם, וּלאַט־לאַט התחילוּ להתחַכּךְ בּיוֹרשוֹ של רב יוֹסי הנגיד להנאתם, ודווקא מתּוֹךְ חניפה והתרפּסוּת וּבלָשון רכּה משמן. זה בּא בּבקשת טוֹבה, זה נוֹשׂא עין לגמילוּת־חסד, וזה מביא אֶל בּיתוֹ עֵסק נאה, שאָדם אוֹכל פּירוֹתיו בּעוֹלָם הבּא. ולא אָרכוּ הימים עד שהפסיד שמוּאֵל שמלקיס אֶת ירוּשתוֹ, יצא נקי מנכסיו ונַעשׂה כּתריאֵלי כּכל אֶחָיו הכּתריאֵלים. הכּתריאֵלים עצמם קוֹראִים לזה שכּמוֹתוֹ “משלנוּ”, טוֹפחים לוֹ על שכמוֹ בּאַחוה וּבריעוּת ואוֹמרים לוֹ “אָחינו אַתּה”. וכיוָן שזכה

אָדם ונַעשׂה “משלנוּ”, שטוֹפחים לוֹ על שכמוֹ ואוֹמרים לוֹ “אָחינוּ אַתּה”, –אוֹי ואבוֹי לוֹ!…

לאַחַר שנפטר שמוּאֵל שמלקיס מחנוּתוֹ והפסיד אֶת מעט הכּסף, הכּיר פּנים אֶת הדלוּת הכּתריאֵלית עם כּל תּרי"ג משרתיה עוֹשׂי־רצוֹנה. לא בּיוֹם אֶחָד נַעשׂה הדבר ולא בּבת אֶחָת, אֶלָא לאַט־לאַט, בּחשאי וּבהדרגה התגלגל גיבּוֹרינו גילגוּל ירידוֹת אֶל תּחתּית ההר, עד שהגיע למדרגה זוֹ, שהצטרךְ לחַסדוֹ של הגביר הכּתריאֵלי רב נתן קוֹרח, למַשכּן אֶצלוֹ אֶת נַחלָתוֹ האַחרוֹנה, זוֹ דירתוֹ המפוּרסמת בּעלת שני הפּנים. לא היה לשמוּאֵל שמלקיס יוֹם צרה ותוֹכחה כּיוֹם ההוּא. כּל אוֹתוֹ היוֹם היה מתהלךְ כּצל מקרן־זוית לקרן־זוית. הילדים התחַבּאוּ מפּניו. אִשתּוֹ חַנה בּלעה בּמסתּרים אֶת דמעוֹת עֵיניה. אַךְ כּשראתה אֶת בּעלה מתהלךְ קוֹדר בּלחץ יגוֹנוֹ, הצהילה פּניה וּפנתה אֵליו בּדברי תּנחוּמים להפיס דעתּוֹ:

– כּלוּם רךְ ויחיד אַתּה לפני ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם? כּל כּתריאֵליבקה כּולָה נתוּנה בּמַשכּוֹן בּידי העלוּקה הזאת!

ורק כּשיצא בּעלה מבּיתוֹ ללכת אֶל הגביר הכּתריאֵלי רב נתן קוֹרח, ישבה חַנה לבכּוֹת על מַזלה, וּמקוֹר דמעוֹתיה נפתּח: “אִילו קמוּ עכשיו אַבּא ואִמא מקברם!”

ואוּלָם הקוֹראִים יוֹדעים, כּי אֵין דעתּוֹ של המחַבּר נוֹחָה מבּכי ואֵינוֹ מצוּי אֵצל דמעוֹת. לפיכךְ אָנוּ פּוֹסעים פּסיעה גסה על תּקוּפה שלמה של עֶשׂרים וחָמש שנה ועוֹברים תּיכף אֶל המַערכה העיקרית של החזיוֹן הזה אשר לפנינוּ.


 

ד. מזל טוֹב, חג לכתריאֵליבקה היוֹם!


אֵין לךָ דבר נצחי וקיים בּעוֹלָמנוּ. כּךְ פּוֹסקים החוֹקרים והפּילוּסוּפים. הכּל מתחַלף וּמשתּנה, פּוֹשט צוּרה ולוֹבש צוּרה על האדמה. בּני־אָדם מַזקינים וּמתים. בּתים עוֹלים על המוֹקד. ערים נחרבוֹת ונבנוֹת מחָדש. הים נהפּךְ ליבּשה, ויבּשה נהפּכת לים. וגוֹמר, וגוֹמר.

לפני חוֹקרים וּפּילוּסוּפים והוֹגי־דעוֹת אָנוּ כּוֹרעים וּמשתּחוים. ואַף־על־פּי־כן יִסלחוּ־ נא לי החוֹקרים והפּילוּסוּפים. כּפי הנראֶה, רחוֹקים הם מרחָק רב ממקוֹם הבּיצה הכּתריאֵלית ואֵינם יוֹדעים אֶת טיבה. הכּל משתּנה בּעוֹלָמנוּ, חוּץ מהבּיצה הכּתריאֵלית. כּאָז, לפני עֶשׂרים וחָמש שנה כּן גם עַתּה עדיין עוֹמדת היא בּמרדה, מַקשה ערפּה והוֹלכת בּקרי עם זהרי החַמה, הטוֹרחים בּשבילה לחַמם אוֹתה, ואֵינה מתיבּשת לעוֹלָם. כּבר עברה תּקוּפת תּמוּז עם לילוֹתיה החַמים, עֵת כּתריאֵליבקה כּוּלה יוֹצאת בּהמוֹן, עם הנשים ועם הטף, לישוֹן בּחוּץ תּחת כּיפּת השמים. כּבר עבר צוֹם תּשעה בּאָב, יום שהיהוּדים הכּתריאֵלים מטיילים להנאתם בּראש כּל חוּצוֹת בּפוּזמקאוֹת בּלבד, – והבּיצה עדיִין לא שבה מטעוּתה ולא זזה ממקוֹמה, עדיִין נשקפת היא בּפּאֵרה והדרה כּלפּי שמי כּתריאֵליבקה השוֹקטים עליה. והכּתריאֵלים כּדרכּם מאָז וּמעוֹלָם, טוֹבעים בּטיט־חוּצוֹת, מַפשילים כּנפוֹת קפּוֹטוֹתיהם למַעלה, מתחַכּמים וּמַערימים וּמבקשים תּחבּוּלוֹת, כּיצד לחצוֹת בּרפש ולָצאת מתּוֹכוֹ בּנצחוֹן של גיבּוֹרים מלוּמדי־מלחמה. והרי הם מַניחים קוֹרה של עֵץ אוֹ שתּים לבינים, מרקדים על גבּיהן, מפזזים וּמכרכּרים כּירכּוּרים בּחריצוּת מַפליאָה, עד שקוֹפצים בּרגל אַחַת לתוֹךְ שלוּלית של בּוֹץ וּמַתּיזים מי־מַדמנה על פּני עצמם, וגם על פּני אחרים, וּמקללים קללה נמרצת, שאֵין לָדעת כּלפּי מי היא מכוּונת:

– ישלח בּךָ אֶת המאֵרה ואֶת המהוּמה ואֶת המַגפה ואֶת החלירע, בּצירוּף שלש מיתוֹת משוּנוֹת בּעצם היוֹם הזה עד שקיעת החַמה!

והנה רוֹאִים אָנוּ גם עכשיו, כּעבוֹר עֶשׂרים וחָמש שנה, בּבוֹקר בּהיר אֶחָד אֶת שמוּאֵל שמלקיס גיבּוֹרנו, כּשהוּא פּוֹסע פּסיעוֹת גסוֹת בּתוֹךְ הבּיצה, בּתוֹךְ אוֹתה הבּיצה עצמה, שעליה היה הכּתוּב מדבּר גם לפני עֶשׂרים וחָמש שנה, ושוּב הוּא מדלג על המסילוֹת, מקפּץ על הקוֹרוֹת וּמַערים לָצאת יבש מטיט־חוּצוֹת, ושוּב הוא נחפּז לביתוֹ וגליוֹן של עיתּוֹן בּידוֹ, ושוּב הוּא מזיע כּוּלוֹ נרעש ונרגש.

מַה זה הגיע לוֹ היוֹם, שמצחוֹ, המקוּמט קמטים על־גבּי קמטים, מַבהיק כּל־כּךְ, וּפניו שהחשיכוּ וזקנוֹ בּלא עֵת, צוֹהלים וּמאִירים מרוֹב אוֹשר ונחת? מאוֹרע אֵירע לוֹ היוֹם, מאוֹרע נפלא, שמעוֹלם לא פּילל לוֹ. נס אֵירע לוֹ, ידידי הקוֹרא, נס גָדוֹל: פּלוֹני אַלמוֹני, אָדם טוֹב הרוֹצה בּעילוּם שמוֹ, נזכּר והוֹדיע בּעיתּוֹן, כּי היוֹם מלאוּ עֶשׂרים וחָמש שנה מיוֹם שנתגלָה שמוּאֵל שמלקיס בּשׂדה הספרוּת היהוּדית בּחזיוֹנוֹתיו מחַיֵי העיר כּתריאֵליבקה.

“אֵין אָנוּ יוֹדעים – כּךְ אוֹמר פּלוֹני אַלמוֹני בּמאמרוֹ – אֵין אָנוּ יוֹדעים לחלוּטין, מי הוּא שמוּאֵל שמלקיס זה וּמַה טיבוֹ. יוֹדעים אָנוּ רק אֶחָת: זה עֶשׂרים וחָמש שנה שקוּע אָדם בּתוֹךְ בּיצה שקוֹראִים לה כּתריאֵליבקה, והוּא מטפּל בּלי הרף בּה וּבבריוֹתיה המשוּנוֹת, הנקראוֹת אֶצלוֹ בּשם כּתריאֵלים”…

ועוֹד דברים טוֹבים וּנעימים כּאֵלה וכאֵלה השמיע המבשׂר הנעלם מעל עמוּדי העיתּוֹן, וּכשסיֵים, סיֵים בּברכּת מַזל טוֹב לשמוּאֵל שמלקיס ליוֹם יוֹבלוֹ, יוֹבל שנַת העֶשׂרים וחָמש.

יוֹבל?… מעוֹלָם לא הירהר שמוּאֵל שמלקיס בּיוֹבל, ואפילוּ בּחלוֹמוֹ לא ראה דבר מעֵין זה. חַייבים אנחנוּ להוֹדוֹת על האמת, כּי גיבּוֹר סיפּוּרנוּ, בּעֵטוֹ הדל, לא הוֹריד כּוֹכבים ממרוֹם השמַיִם בּמשךְ עֶשׂרים וחָמש שנוֹת עבוֹדתוֹ, וחידוּשים לא חידש. ואַף־על־פּי־כן הבה נַגיד אֶת שבחוֹ האֶחָד שלא בּפניו: אֶת מלאכתּוֹ עשׂה בּאַהבה וּבאמוּנה, כּדבוֹרה זוֹ, הנוֹשׂאת אֶת דבשה המעט אֶל כּוורת־הדבוֹרים הגדוֹלה. מימיו לא שאַל אֶת עצמוֹ: למי הוּא עמל? לָמה הוּא מַקריב אֶת נַפשו כּל־כּךְ לכתריאֵליבקה וּלאנשיה הקטנים? אִילמלא חוֹשש היִיתי לפגיעה בּכבוֹדוֹ, היִיתי מדמה אוֹתוֹ לפרה, המיניקה אֶת עֶגלה בּלי להעמיק חקוֹר, מַה העבוֹדה הזאת לָה?… לכבוֹד לא ציפּה מכּתיבתוֹ מעוֹלָם.

למַתּן־שׂכרוֹ בּעוֹלָם הזה לא קיוָה. וּלמין זה שקוֹראִים בּיקוֹרת לא זכה מימיו, אִם לא נביא בּחשבּון אֶת הבּיקוֹרת המשפּחתּית של הכּתריאֵלים הכּועסים כּעס גָדוֹל על אֵלה המעלים אוֹתם על־ גבּי העיתּונים. נוֹחַ להם שידבּרוּ הם בּגנוּתוֹ של העוֹלָם, ואַל ידבּר העוֹלָם בּגנוּתם. מוּטב שילגלגוּ הם על כּל אֶחָד ואֶחָד, ואַל ילגלג אָדם עליהם. טבע הוּא זה להם מימים קדמוֹנים, וּלפיכךְ בּיקשוּ משמוּאֵל שמלקיס בּדברים רכּים, שלא יציגם לראוָה על דפּי העיתּוֹנים, שאִם לא כן, יִהיֶה די בּיזיוֹן וָקצף. ולא עוֹד, אֶלא שנמצאוּ בּני־אָדם, שרמזוּ לוֹ רמיזה גלוּיה, בּלָשוֹן שאֵינה משתּמעת לשני פּנים, כּי אִם ירהיב עוֹז בּנַפשוֹ לפגוֹע בּשמם וּבבית־אבוֹתם, תּצילינה שתּי אָזניו לקוֹל מַכּוֹת־לחי. וּבענין זה של מַכּוֹת־לחי יכוֹלים אָנוּ לסמוֹךְ על הכּתריאֵלים. קבּלה היא בּכתריאֵליבקה שכּל מיני עסקים וסיכסוּכים וּדברים שבּין אָדם לחברוֹ נחתּכים אֶצלם על־ידי מַכּוֹת־לחי.

– גדוֹלה מַכּת־לחי, – כּךְ אוֹמרים הם – שעל־ידיה אָדם מקבּל אֶת חלקוֹ בּעוֹלָם הזה.

ואַחרי כּל אֵלה הנה בּא פּתאוֹם המבשׂר הנעלם והזכּיר לָעוֹלָם, כּי שמוּאֵל שמלקיס בּעל־יוֹבל הוּא, ואֵימתי בּישׂר בּשׂוֹרה זוֹ? דווקא היוֹם, בּבוֹקר זה, שהיה מוּכן לפּוּרעניוֹת, כּפי שיסוּפּר להלן, בּפרק החמישי הבּא לקראתנוּ.


 

ה. הבּוֹקר ההוּא יקחהוּ אוֹפל!


העיר כּתריאֵליבקה לא התנַערה עדיִין משנתה, והכּתריאֵלים עוֹדם הוֹזים־שוֹכבים חבוּקים בּזרוֹעוֹת מַלאַךְ־השינה, הוּא המַלאָךְ הטוֹב, המשׁרה עליהם שכינתוֹ בּלילה וּמביא להם בּכנפיו חלוֹמוֹת טוֹבים וּנעימים: חלוֹמוֹת של לחם חַם מתּנוּרוֹ של הנַחתּוֹם, תּאוָה לָעֵינַיִם ונחמד למַאכל… ריח ניחוֹח של דגים ממוּלָאים בּבצלים וּמפוּלפּלים בּפילפּלים חריפים… ריאָה וכבד שהוּבאוּ מן האִיטליז… נַעלים חדשוֹת מתּחת יד הסַנדלר שריחָן נוֹדף למרחוֹק… מכנסַיִם שלימים בּתכלית השלימוּת… שוּק שוֹקק והוֹמה… יריד גָדוֹל… קוֹנים לאֵין מספּר… פּדיוֹן… פּרנסה, פּרנסה, פרנסה… אֵלוּ הם החלוֹמוֹת הטוֹבים, שהמַלאָךְ הטוֹב, הממוּנה על השינה, מַשיב בּכנפיו על הכּתריאֵלים הישנים שנַת־ישרים. חבל, שבּכל יוֹם שחר בּוֹקע ועוֹלה וּבכל בּוֹקר חַמה יוֹצאת מנרתּיקה להאִיר על כּתריאֵליבקה והדרים בּה וּמעוֹררת אֶת הכּתריאֵלים להתגבּר כּאריוֹת ולָקוּם, כּדי ליטוֹל נטילת־ידים וּלהתפּלל תּפילה חטוּפה ולָצאת אֶל מַערכוֹת המלחמה – לבקש טרף בּשביל הנשים והילדים הרעֵבים.

– דפָק! דפָק! דפָק! – נשמעה דפיקה על הדלת, וּשמואֵל שמלקיס ניעוֹר משנתוֹ, קפץ מעל משכּבוֹ וּפתח אֶת הדלת והכניס לביתוֹ אוֹרח מוּקדם, אֶת קוֹפּיל עוֹרךְ הדין.

– בּרוּךְ הבּא, אוֹרח, לָמה הקדמתּ כּה לָבוֹא?

בּיקוּר מוּקדם זה של קוֹפּיל עוֹרךְ־הדין עם עלוֹת השחר לא מצא חן בּעֵיניהם של שמוּאֵל שמלקיס וחַנה אשתּוֹ. קוֹפּיל עוֹרךְ־הדין הוּא, בּעצם, בּרנש הגוּן, אֶלָא שפּניו פּני כּלב, והוּא מאַנפּף וּממַהר בּדיבּוּרוֹ, בּוֹלע אֶת דבריו, עד שנדמה לךָ, כּי אֵין הוּא מדבּר, אֶלָא נוֹבח כּכּלב.

– הב־הב־הב… הלא יוֹדעים אַתּם, שאֵין אני אֶלָא עוֹרךְ־דין, הב־הב… פּרנסתי בּכךְ… כּשאוֹמרים לי לךְ – אני הוֹלךְ, הב־הב… רב נתן קוֹרח מתכּבּד לבקש מכּם, שתּפַנוּ לוֹ דירתכם, הב־הב… הנה אִיגרת־השוּם הנה היא, והנה שטר־המכירה הנה הוּא, והנה שאָר בּלוֹאֵי הניירוֹת, על יסוֹד סעיף מאָה שלוֹשים וחמישה של החלק הראשוֹן של הכּרךְ העשׂירי של ספר־החוּקים לָאֶזרחים, הב־הב־הב…

כּךְ נבח קוֹפּיל עוֹרךְ־הדין אֶת נביחָתוֹ וּפנה והלךְ לדרכּוֹ, לא רצה לשהוֹת אַף רגע, לשמוֹע אֶת הבּרכוֹת שבּירכה חַנה, אשתּוֹ של שמוּאֵל שמלקיס, אֶת רב נתן קוֹרח הרוֹצח, הגזלן, העלוּקה, ולראוֹת אֶת דמעוֹתיה, שהוֹרידה על מַזלה הרע ועל חַיֵיה השוֹממים, – אוֹי ואבוֹי לָה, אִילוּ קמוּ עתּה אַבּא ואִמא מקברם!…

לקוֹל בּכיה ניעוֹרוּ כּל הילדים, הגדוֹלים עם הקטנים. כּששמעוּ שמוּעה, כּי מַשליכים אוֹתם עם הכּרים והכּסתוֹת מדירתם החוּצה, נתמַתּחוּ פּניהם של הגדוֹלים והלבּינוּ כּסיד, הבּיטוּ נבהלים, בּכאֵב אִילם, אֶל אַבּא ואִמא האוּמללים. והקטנים – הלָלוּ עמדוּ בּכתנוֹתיהם ורעדוּ כּשׂיוֹת נידחוֹת. עֵיניהם הגדוֹלוֹת, המתרחבוֹת מפּחד, כּאִילוּ אָמרוּ:

– כּסבוּרים אַתּם, מכּיוָן שערוּמים אָנוּ ויחפים, אֵין אָנוּ מבינים כּלוּם?…

ורק הצעירה והאהוּבה בּתּינוֹקוֹת, בּת־הזקוּנים המפוּנקה, רייזילי הקטנה, ילדה שאֵין דוּגמתה, שכּוּתנתה מוּפשלת לה מאחוֹריה ורגליה הקטנוֹת כּפוּפוֹת כּעֵין חצאֵי־עיגוּל, מתגלגלת אֶל אָביה כּחביוֹנה, מתרפּקת עליו בּגוּפה הקטן וּמדבּרת אֵליו בּלָשוֹן משוּנה, שרק מַלאכי־השרת נזקקים לה:

– אִם תּיתּילי פּוּטילי קינילי סוכּילי!

לָשון זוֹ פּירוּשה כּךְ:

– אִם תּתּן לי פּרוּטה, אֶקנה לי סוּכּריה.

תּינוֹקת לנחָמה! תּינוֹקת לנַחת!… וּשמוּאֵל שמלקיס מפשפּש וּבוֹדק בּכל כּיסי בּגדיו ואֵינוֹ מוֹצא פּרוּטה. ואֵין הוּא יכול לראוֹת בּצערה של הקטנה, השקוּל כּנגד צער כּל הגדוֹלים, וּפניו מתקדרים בּיגוֹן, וּקמטים חדשים מַעמיקים בּמצחוֹ המקוּמט, ואנחה רצוּצה מתפּרצת מלבּוֹ נגד רצוֹנוֹ.

– מה אַתּה נאנח על ראש שׂוֹנאָי? – אוֹמרת לוֹ חַנה אִשתּוֹ בּכוונה לנַחמו. – כּלוּם חשכוּ המאוֹרוֹת בּשמים?…

והיא שוֹלחת אותוֹ אֶל הגביר הכּּתריאֵלי רב נתן קוֹרח, אוּלי יִדחה אֶת רוֹע הגזירה לזמן קצר, עד אשר יִראֶה אלוֹהים בּענים וירחמם.

– נוֹחַ לי לעלוֹת לגרדוֹם…

כּךְ אוֹמר שמוּאֵל שמלקיס בּלחש, כּמסיח לעצמוֹ, מוֹריד כּוֹבעוֹ על עֵיניו והוֹלךְ אֶל הגביר הכּתריאֵלי רב נתן קוֹרח.


 

ו. הגביר המפוּרסם רב נתן קוֹרח וּבנוֹ המפוֹאר יוֹספיץ


כּסבוּר אני, שמַכּירים אַתּם אוֹתוֹ. מי לא שמַע אֶת שמע הגביר הכּתריאֵלי רב נתן קוֹרח, שכּבר יצאוּ מוֹניטין שלוֹ בּכל העוֹלָם כּוּלוֹ? הכּל יוֹדעים, והוּא עצמוֹ מתפּאֵר בּזה, שכּמעט שלוֹשים שנה לא יצא מפּתח בּיתוֹ החוּצה. מי שצריךְ, בּא אֵליו. והכּל צריכים לרב נתן קוֹרח. כּל מי שיֶש לוֹ דבר ליתּן בּמַשכּון. לפנים, בּימי נעוּריו של רב נתן קוֹרח, כּשהיה עדיִין טירוֹן בּמקצוֹעוֹ, היוּ הכּתריאֵלים נוֹשׂאִים אֵליו כּל דבר־חפץ, כּגוֹן: בּגד, מנוֹרה, מיחַם, מַכתּש, פּכּים קטנים, עטרה של טלית, מגילה. ואפילוּ לוּלב יבש של אֶשתּקד היה מתקבּל אֶצלוֹ כּסחוֹרה עוֹברת לסוֹחר. עכשיו, משהזקין והגיע לשנוֹת תּכלית, מאס בּמטלטלים, סר חנם מעליהם, ושׂם פּניו לנכסים לא־נדים, לבתּים וּלנחלוֹת. הכּל יוֹדעים עכשיו, שאֵין עסקוֹ של רב נתן קוֹרח אֶלָא בּנכסים שיש להם אַחריוּת. משערים, שכּתריאֵליבקה כּוּלָה מוּנַחַת אֶצלוֹ בּמַשכּון, והכּתריאֵלים, כּדרכּם מעוֹלָם, מתלוֹצצים, שולחים אֶת חציהם השנוּנים אֶל הגביר הכּתריאֵלי ותאוָתוֹ המשוּנה לבתּים.

– שמא יוֹדעים אַתּם, בּבקשה מכּם, מַה יעשׂה זה אַחַר מאָה ועֶשׂרים שנה בּבתים רבּים כּל־כּךְ?

– הדבר קרוֹב לוַדאי, שיוֹרידם אַחריו אֶל קברוֹ.

– או יִמלָחם בּמלח עד שיבוֹא אֵליהוּ.

– ואֶפשר יניחם בּמַשכּוֹן אֵצל מַלאַךְ־המות?

– רוֹאֶה אני מדבריכם, שאַף אֶחָד מכּם אֵינו יוֹדע, מַה יִהיֶה סוֹפוֹ של זה.

– אִם כּן, מאַחַר שאַתּה יוֹדע, לָמה זה תּחריש?

– סוֹפוֹ של זה יִהיֶה כּסוֹפוֹ של קוֹדמֹו, של אוֹתוֹ קוֹרח ועדתוֹ שבּתוֹרה.

– כּלוֹמַר, האָרץ תּפתּח אֶת פּיה ותבלע אוֹתוֹ ואֶת כּל בּתּיו?

– כּאִילוּ היִית בּאותֹו מַעמד!

– הלוַאי, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם!

– מי יִתּן ויֵאָמנוּ דבריךָ!

– בּמהרה בּימינוּ, אָמן!

המצאָה זוֹ מבדחת אֶת דעתּם של הכּתריאֵלים כּל־כּךְ, שהם ממַלאים כּוּלָם שׂחוֹק פּיהם אִיש פּתח אָהלוֹ ונהנים ממנה הנאה משוּנה. ורב נתן קוֹרח עוֹשׂה אֶת שלוֹ: מַלוה כּסף בּריבּית, מקבּל בּמַשכּוֹן נכסים שיש לָהם אַחריוּת וּמתעשר בּכל שנה בּכמה וכמה בּתּים וחנוּיוֹת. חוּץ מזה, הרי רב נתן קוֹרח דווקא בּעל־בּית נאֶה, בּעל נימוּס וּבעל דרךְ־אֶרץ, נוֹח מאוֹד לבּריוֹת. דרכּוֹ לקבּל אֶת כּל אָדם בּסבר פּנים יפוֹת, כּמוֹ ששנוּ חכמים בּפרקי אָבוֹת. כּלוֹמַר, כּשנכנס אָדם אֶצלוֹ, הריהוּ קוֹרא בּקוֹל רם “בּרוּךְ הבּא”, מַגיש לוֹ שני כּיסאוֹת בּבת אַחַת לשבת עליהם, שוֹאלוֹ, שמא יִשתּה כּוֹס תּה, אַךְ תּוֹךְ כּדי דיבּוּר הוּא קוֹפץ לאַחוֹריו:

– וַי־וַי, אֵין מי שיחם אֶת המיחָם!… אוֹ אֶפשר רצוֹנךָ לטעוֹם מעט מרקחת? וַי־וַי, השפחה לקחה אֶת המַפתּחוֹת!… שב, בּבקשה ממךָ, לָמה לא תּשב? מַה מספרים חדשוֹת בּעוֹלָמו של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא?

רב נתן קוֹרח אוֹהב מאוֹד לשמוֹע חדשוֹת. ואֵין כּל פּלא בּדבר: אָדם שאֵינוֹ יוֹצא מפּתח בּיתוֹ החוּצה זה שלוֹשים שנה! וּכשמסַפּרים לוֹ חדשוֹת, אַף־על־פּי שחדשוֹת אֵלוּ עשׂבּים כּבר עלוּ בּהן, הריהוּ עוֹשׂה אָזנוֹ כּאפרכּסת ושוֹמע בּכוונה עצוּמה, מנַענע ראשוֹ, שוֹרק בּשׂפתיו וּמתפּעֵל מאוֹד, כּשוֹמע אֶת כּל זאת בּפּעם הראשוֹנה, עד שהדברים מתגלגלים וּמַגיעים לעניני כּספים… ואוּלָם כּאן חַייבים אנחנוּ להפסיק רגע וּלהסתּכּל בּמַראֵה פּניו של רב נתן קוֹרח, כּדי שתּיראֶה דמוּתוֹ לעֵינינוּ בּהירה וּשלמה, כּלוּלה בּהדרה.

רב נתן קוֹרח פּרקוֹ נאה, אָדם בּעל בּשׂר וּכתפים וכרס, שקוֹמתוֹ מגוּדלת ורגלוֹ ישרה וּפסיעתוֹ רכּה וּשׂחוֹק נעים מצוֹדד־נפשוֹת מרחף תּמיד על שׂפתיו. אבל כּל זה אֵינוֹ ולא כּלוּם לעוּמַת שתּי עֵיניו. העֵינַיִם הלָלוּ של רב נתן קוֹרח הן בּריאָה חדשה בּמַעשׂי בראשית. כּיצד? עֵינוֹ האַחַת עין טבעית היא, עין הדוֹמה בּכּל לעֵיניהם של שאָר בּני־אָדם מן היִשוּב, כּלוֹמַר, עין העשׂוּיה אִישוֹן ולוֹבן. אבל כּנגד זוֹ יש לוֹ להגביר הכּתריאֵלי עין שניה, שכּוּלה אִישוֹן, ואפילוּ מַשהוּ של לוֹבן אֵין בּה. אוֹתה העין האִישוֹנית עצוּמה לוֹ תּמיד, פּרט לזמַן שהוּא עוֹסק בּעניני כּספים. כּיוָן שמַַגיע הדבר לידי כּסף, מיד עין אִישוֹנית זוֹ נפקחת מאֵליה וּמַפליאָה לעשׂוֹת, כּלוֹמַר, סוֹבבת וּמתרוֹצצת בּמהירוּת איוּמה, מַבריקה וּמַתּיזה שביבי־אֵש, עד שאֵין אָדם יכוֹל להסתּכּל בּה. רב נתן קוֹרח עצמוֹ כל מַראֵהוּ משתּנה אוֹתה שעה. נסתּלק ממנוּ סבר הפּנים היפוֹת, נעלם השׂחוֹק המרחף על שׂפתיו, השׂחוֹק הנעים המצוֹדד נפשוֹת, וּבמקוֹם אִיש־חמוּדוֹת מתגלית פּתאוֹם לנגדךָ דמוּת חַיה טוֹרפת, ואַתּה מתאַוה למהר ולברוֹח מפּניה כּמפּני הסַכּנה.

מכּל האָמוּר בּזה על־אוֹדוֹת רב נתן קוֹרח יכוֹל אָדם לטעוֹת ולחשוֹב, שהגביר הכּתריאֵלי הריהוּ, חַס ושלוֹם, יהוּדי עקר, חשׂוּךְ־בּנים. וּלפיכךְ אנחנוּ חַייבים למַהר וּלהוֹדיע לעוֹלָם, כּי אִשתּוֹ הראשוֹנה אָמנם לא ילדה לוֹ בּנים. זוֹ, בּמחילה ממנה, שאָנוּ מסַפּרים אַחרי מיטתה, מכוֹעֶרת היתה בּיוֹתר, ונפטרה מעוֹלָמה מפּחד: משוּם שבּעלה היה מַראֶה לה, לפי עדוּתם של יוֹדעי־דבר, אֶת נַחַת זרוֹעוֹ. אבל בּשׂכר זה, כּשמתה, חָלק רב נתן קוֹרח צדקה לעניִים לפני מיטתה ושׂכר לה קדיש לנשמתה, ולא נתקררה דעתּו עד שנשׂא תּיכף וּמיד אִשה שניה, ודווקא בּתוּלה, קריינדיל שמה, ולתקוּפת השנה בּירךְ אוֹתוֹ אלוֹהים בּבן זכר. אֶת הבּן הזכר קרא יוֹסף אִיצי, על שם שני זקניו, רב יוֹסף ורב אִיצי, אֶלָא שבּרבוֹת הימים נתמַזגוּ שני השמוֹת, דבקוּ זה בּזה והיוּ לשם אֶחָד: יוֹספאִיצי. וכיוָן שניתנה רשוּת לקצר, קיצרוּ עוֹד מעט וקראוּ לוֹ יוֹספיץ, וזה שמוֹ עד היוֹם הזה.

למוֹתר הוּא לסַפּר, כּי יוֹספיץ גָדל בּבית אָביו הגביר תּכשיט כּהלכה, לכבוֹד וּלתפאֶרת. מלבד מַעלוֹתיו המרוּבּוֹת, שלמד פרק בּלשוֹן־הקוֹדש וּבּשׂפת המדינה וקצת אַשכּנַזית וצרפתית ולאטינית וקרא אֶת טוּרגיניֶב ואֶת דארווין, עוֹד מַעלה יתירה נוֹדעה לוֹ, שהיה שתקן מוּפלָג. כּמעט אֶפשר לאמֹור, כּי מעוֹלָם לא שמעה אוֹזן בּכתריאֵליבקה אֶת יוֹספיץ מדבּר. להוֹציא, כּשאָביו רב נתן קוֹרח היה מַגיע לעסקי כּסף, מתרתּח ויוֹרה כּחץ בּעֵינוֹ האִישוֹנית וקוֹרא בּקוֹל רם: “יוֹספיץ, איכּה?” – אוֹֹתה שעה היה יוֹספיץ, בּחוּר נאה שכּבר צמחה לוֹ חתימת־זקן, מתגלה ממקוֹם מַחבוֹאָיו וּבידיו שני ספרים, של טוּרגיניֶב ושל דארווין.

– יוֹספיץ, מַה תֹּאמר אַתּה על זה?

יוֹספיץ שוֹמע אֶת כּל הענין עד תּוּמוֹ, גוֹרף אֶת חוֹטמוֹ בּשתּי אֶצבּעוֹת, כּוֹפף עצמוֹ וּמקנחוֹ בּכנף בּגדוֹ וּמשיב דברי־כּיבּוּשים:

– אֵין כּאן מַה לדבּר ולא כּלוּם!…

זֹו היתה האִמרה היחידית, ששמעה כּתריאֵליבקה מפּי בּחוּר נאה זה, והכּל ידעוּ, מה פּירושה. הכּל ידעוּ, כּי קטנוֹ של הבּן עבה ממתני אָביו, לפי שאוֹתוֹ קוֹרח הזקן היה מַעביר לפעמים על מידוֹתיו וּמוַתּר לךָ מקצת מן המקצת. אבל כּיוָן שקרא אֵליו אֶת תּכשיטוֹ לשאוֹל עֵצה מפּיו: “יוֹספיץ, “אֵין כּאן מַה לדבּר ולא כּלוּם!” – אָבדה תּקוָתךָ לעוֹלָם וָעד! מַה תּאמַר אַתּה על זה?” ויוֹספיץ השיב דברי־כיבּושים:

– הלוַאי והיה בּן מַשׂכּיל זה כּפּרתוֹ של ציפּוֹרן אָביו הזקן עוֹד קוֹדם שיצא מבּטן אִמוֹ! – תּפילת־שוא זוֹ שעבר זמַנה, מתפּללת כּתריאֵליבקה בּכוונה שלוֹש פּעמים בּיוֹם על בּן־שעשוּעיו של הגביר רב נתן קוֹרח.

עכשיו, שאַתּם מַכּירים קצת אֶת טיבם של הגביר המפוּרסם רב נתן קוֹרח וּבנוֹ המפוֹאָר יוֹספיץ, לא יִהיֶה לפלא בּעֵיניכם, שגיבּוֹרנו שמוּאֵל שמלקיס בּחר לעלוֹת לגרדום מלילךְ אֶל הגביר הכּתריאֵלי. ידע שמוּאֵל שמלקיס כּי הליכתוֹ אֶל הגביר תּהיֶה לשוא וּבקשתוֹ ללא הוֹעיל. רב נתן קוֹרח יקבּלוֹ בּסבר פּנים יפוֹת, יגיש לוֹ שני כּיסאוֹת לָשבת, ישמיעוֹ אֶת כּוונתוֹ הטוֹבה על כּוס תּה וּמרקחת, יִשאלהוּ: מַה מסַפּרים חדשוֹת בּעוֹלָם? והוּא, שמוּאֵל שמלקיס יֵשב לפניו כּעל גחָלים, יפַתח ויִקשוֹר כּמה פּעמים אֶת העניבה שבּצוָארוֹ וירגיש בּשעת מַעשׂה הרגָשה זוֹ של אַדם, המכין אֶת עצמוֹ לרחוֹץ בּנהר, עוֹמד ערוֹם וּמתירא לקפּוֹץ לתוֹךְ המים. וּפתאוֹם יחגוֹר שאֵרית כּוֹחוֹתיו ויאמַר:

– בּקשה לי אֵילךָ, רב נתן, בּדבר הריבּית בּקשתי…

עוֹד מלָתוֹ על לשוֹנוֹ, והעין האִישוֹנית של רב נתן קוֹרח תּיפּקח מאֵליה, תּבריק ותתּיז שביבי אֵש:

– לא ולא! כּל אשר תּבקש נפשךָ, ורק לא זה! מנַיִן לךָ מידה מגוּנה זוֹ, שלא לשלם ריבּית? ריבּית פּירוּשה מעוֹת, וּמעוֹת אֵינן רעוֹת! חוֹתנךָ, יִמחַל לי שם, היה קמצן, מצרף פּרוּטה לפרוּטה, טוֹמן ואוֹצר וחָרד על ממוֹנוֹ – וּבשביל מי? בּשביל מבלי־עוֹלָם אֵלוּ, הוֹברי שמַיִם וחוֹזים בּכּוֹכבים, התּוֹקעים וּמריעים בּעיתּוֹנים, היוֹדעים רק לפזר ממוֹן כּאֵפר ולזרוֹע כּסף לכל רוּחַ, וכיוָן שמַגיע הדבר לידי ריבּית, הרי אֵינם! יוֹספיץ אַיֶכּה? מַה תֹּאמַר אַתּה על זה?

מיד יִתגלה יוֹספיץ ממַחבוֹאָיו וּבידיו שני ספרים, של טוּרגיניֶב ושל דארווין, יִגרוֹף חוֹטמוֹ בּשתי אֶצבּעוֹת, יכוֹף עצמו ויקנחוֹ בּכנף בּגדוֹ וישיב דברי־כיבּוּשים:

– אֵין כּאן מַה לדבּר ולא כּלוּם!…

ובזה יִגָמר בּיקוּרוֹ בּבית הגביר רב נתן קוֹרח, והוּא יצא מעם פּניו כּכלי מלא בּוּשה וּכלימה. ואַף־על־פּי־כן הוּא הוֹלךְ אֵליו, כּנדוֹן למיתה, אֶלָא שבּדרכּוֹ הוּא סר לבית־הדוֹאַר וּמקבּל שם אֶת העיתּוֹן הטוֹב וקוֹרא בּוֹ אֶת הבּשׂוֹרה הטוֹבה, והוּא עוֹמד בּתוֹךְ הרחוֹב וקוֹרא פּעם שנית וּפעם שלישית ואֵינוֹ מַאמין למַראֵה עֵיניו, וּפוֹנה וּפוֹסע הלאה.


כּן, אוֹתוֹ בּוֹקר נפלא היה. בּוֹקר, שתּחילתוֹ עננים קוֹדרים וסוֹפוֹ חַמה מאִירה. בּוֹקר שפּתח בּאִיגרת־שוּם וסיֵים בּיוֹבל.


 

ז. שמוּאֵל שמלקיס מכּתריאֵליבקה והגראף טוֹלסטוֹי מיאסנוֹפּוֹליאנה.


חַג היוֹבל!…

מלה מתוּקה זוֹ התגנבה בּחשאי לתוֹךְ לבּוֹ של גיבּוֹרנו ועידנה אוֹתוֹ כּשמן הטוֹב, היתה לוֹ כּשיקוּי לעצמוֹתיו וכיין המשׂמח, המחַמם והמשכּר.

“חַג היוֹבל שלי?"… – כּךְ מהרהר שמוּאֵל שמלקיס מתּוֹךְ דמעוֹת בּעֵיניו, והוּא שוֹכח בּרגע זה אֶת רב נתן קוֹרח הגביר הכּתריאֵלי עם משרתוֹ קוֹפּיל עוֹרךְ־הדין, והוּא מוֹחל לָהם על דמוֹ השפוּךְ, ומוֹחל מחילה גמוּרה לכל העוֹלָם כּוּלוֹ על עֶשׂרים וחָמש השנים של כּעס ומַכאוֹבים, ושוֹכח אֶת כּל המַכּוֹת אשר הוּכּה בּידי אלוֹהים ואָדם – הכּל, הכּל נשכּח עכשיו! וּשמוּאֵל שמלקיס

אֵינוֹ מתחַכּם עוֹד להבּיצה הכּתריאֵלית ואֵינוֹ מבקש מוֹצא ממנה. מטייל הוּא בּה לאִטוֹ, עקב בּצד אגוּדל, כאָדם ההוֹלךְ לָבטח בּדרךְ־המלךְ, וקוֹרא שוּב אֶת הדברים הטוֹבים והנעימים של פּלוֹני אַלמוֹני, שהוֹדיע מעל עמוּדי העיתּוֹן, כּי אָדם יֵש בּעוֹלָם וּשמוּאֵל שמלקיס שמוֹ, ואוֹתוֹ שמוּאֵל שמלקיס בּעל־שׂמחה הוּא היוֹם, בּעל־יוֹבל. והוּא אֵינוֹ מַרגיש בּאדמה מתּחת לרגליו וּמוֹסיף וקוֹרא בּעיתּוֹן, ועֵיניו נתקלוֹת פּתאוֹם בּשם אַחר – בּשמוֹ של הגראף טוֹלסטוֹי. וּבכן, שני חַגי־יוֹבל וּשני בּעלי־יוֹבל יֶש לָנוּ היוֹם בּעוֹלָם: הגראף ליֶב ניקוֹלאיֶביץ טוֹלסטוֹי מיאסנוֹפּוֹליאנה והוּא, שמוּאֵל שמלקיס מכּתריאֵליבקה.

חַה־חַה־חַה!

צחוֹק עשׂה לוֹ אלוֹהים. מי הוּא וּמה הוּא, תּוֹלעת יעקב, כּלפּי לויתן נוֹרא זה? מַה עֶרכּוֹ, עֵרךְ קטוֹן הכּוֹכבים, לעוּמַת המאוֹר הגָדוֹל, השמש הלוֹהטת הגדוֹלָה, המאִירה לכל העוֹלָם כּוּלוֹ?

ואַף־על־פּי־כן, הלא עֵינכם הרוֹאוֹת: שמוֹ, שמוּאֵל שמלקיס, כּתוּב בּצד שמוֹ של הגָדוֹל בּענקים, גָלית הפּלישתּי, הגראף טוֹלסטוֹי!…

וכאן (יִסלח־נא אלוֹהים לחַטאת האָדם!) הוּא נישׂא פּתאוֹם על כּנפי רוּחוֹ, כּדרכּוֹ תּמיד, לשמי־מרוֹמים, לעוֹלם הדמיוֹן, והוּא שוֹאֵל אֶת עצמוֹ: “הבה נהפוֹך בּדבר ונראֶה: לָמה לא?… כּלוּם הוּא, שמוּאֵל שמלקיס הדל, אֵינוֹ כּדאי לכתריאֵליבקה הקטנה והחשוּכּה, כּשם שכּדאי טוֹלסטוֹי לָעוֹלם הגָדוֹל והנאוֹר? טוֹלסטוֹי, המאוֹר הגָדוֹל, הפיץ אֶת זהרוֹ בּכל כּדוּר האָרץ, והוּא, הכּוֹכב הקטן המהבהב, כּלוּם לא הוֹריד קרן־אוֹר דקה אַחַת על נקוּדה קטנה בּאדמה, שקוֹראים לה כּתריאֵליבקה? מי היה הראשוֹן, שעמד והוֹדיע, כּי כּתם יֶש להקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא בּעוֹלָמוֹ וכתריאֵליבקה שמוֹ, וּבאותה כּתריאֵליבקה בּיצה יֵש, וּבתוֹךְ אוֹתה בּיצה רוֹחשים מיני בּריוֹת משוּנוֹת, מיני אנשים קטנים, יוֹשבי חוֹשךְ וצלמות, הלוֹחצים ודוֹחקים וכוֹבשים זה אֶת זה ואוֹכלים אִיש אֶת בּשׂר רעֵהוּ מחמת רעב וּמחמת חשכה וּמחמת עוֹני וּמחמת דחקוּת וּמחמת עיפּוּש? וּמי היה הראשוֹן, שהראָה בעֶצם ידוֹ, כּמה מַרגָליוֹת טמוּנוֹת דווקא בּאוֹתה בּיצה, דווקא בּאוֹתה חשכה ודווקא בּאוֹתה דחקוּת ובאוֹתוֹ עיפּוּש?”…

וכךְ היה גיבּוֹרנוּ פּוֹסע, כּוּלוֹ שקוּע בהרהוּרים אֵלוּ, עד שעמד בּתוֹךְ הבּיצה ושאל אֶת עצמוֹ שאֵלה מוּפלָאה, שאֵלה כּתריאֵלית, לאמוֹר:

“מה, דרך משל, אִיכפּת לוֹ להקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, אִילוּ נתעוֹררוּ פּתאוֹם אַנשי עירוֹ והקימוּ רעש בּמַחנה הכּתריאֵלים לכבוֹד יוֹבלוֹ ועשׂוּ לוֹ חָג, כּשם שעוֹשׂים שם, אֵצל אוּמוֹת העוֹלָם, להבדיל, לגראף טוֹלסטוֹי הגדוֹל? וכי לָמה לא יִהיֶה כּדבר הזה? היד השם תּקצר?”…

וּכדרךְ אֶחָיו הכּתריאֵלים מאָז מעוֹלָם, מצרף גם

גיבּוֹרנוּ מַעשׂה למַחשבה וּמצייר לעצמוֹ בּדמיוֹנוֹ תּמוּנה מַמשית, חַיה וקיימת לנגד עֵיניו – תּכוּנת חַג יוֹבלוֹ בּכתריאֵליבקה לכל פּרטיה ודיקדוּקיה.


 

ח. אֶחד המרבּה ואֶחד הממעיט


ליהוּדים הכּתריאֵלים היתה אוֹרה ושׂמחה. החנוָנים סגרוּ אֶת חנוּיוֹתיהם, והמלמדים אֶת חַדריהם. עזב החַייט אֶת מַחטוֹ, והסַנדלר אֶת מַרצעוֹ. הכּל, למן הרב ועד השמש, למן השוֹחט ועד הבּלָן, כּוּלם נאֶספוּ וּבאוּ לביתוֹ של שמוּאֵל שמלקיס לברכוֹ בּרכּת מַזל טוֹב. ורק נבוּכים הם כּוּלָם, חוֹככים וּמהססים, נראִים כּמתנַצלים:

– לא ידענוּּ כּלל, כּי היוֹם הזה יוֹם גָדוֹל לָנוּ…

כּלוֹמַר, ידוֹע ידענוּ, לָמה לא נדע? אֶלָא מחַכּים היִינוּ מיוֹם ליוֹם עד הרגע האַחרוֹן… כּלוֹמַר, עד עֶצם היוֹבל…

אַךְ מה הדחַק הזה פּתאוֹם וּמה הדחיפה, שהכּל דוֹחפים והוֹדפים אִיש בּכתף רעֵהוּ, וּמה הלחש, שהכּל מתלחשים, וּלמי הם מפנים דרךְ בּיניהם? ראֵה־נא גם ראֵה ־־ גם הוּא כּאן, הוּא בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ! הגביר הכּתריאֵלי רב נתן קוֹרח אַף הוּא בּא בּין הבּאִים לחלוֹק כּבוֹד לחתן היוֹבל! פּניו מאִירים בּנעימוּת ונס אֵירע לוֹ, נס בּתוֹךְ נס! שמעוּ והשתּוֹממוּ: שתּי עֵינַיִם לוֹ, שתּי עֵינַיִם אנוֹשיוֹת, כּלשאָר בּני־אָדם מן הישוּב! לאָן נעלמה העין האִישוֹנית האיוּמה?

– זה שלוֹשים שנה ומעלה – כּךְ פּוֹתח רב נתן קוֹרח וּפוֹנה אֶל כּל העֵדה בּגיחוּכוֹ המתוֹק, המשׂמח אלוֹהים ואנשים – זה לי שלוֹשים שנה ומעלה, שאֵין אני יוֹצא מפּתח בּיתי החוּצה, ורק לכבוֹד יוֹם כּזה, חֶה־חֶה, נמלכתּי ואָמרתּי אֶל לבּי: אַף־על־פּי־כן, אָדם הכּוֹתב דברים טוֹבים כּאֵלה, חֶה־חֶה, זה עֶשרים וחָמש שנה, כּדאי הוּא והגוּן להכּרת טוֹבה וּלמַתּנה, חֶה־חֶה… והוּא הוֹפךְ אֶת פּניו לאַחוֹריו:

– יוספיץ, מַה תֹּאמַר אַתּה על זה?

ותוֹךְ כּדי רגע מתגלה יוֹספיץ, אֵין אִיש יוֹדע מאַיִן, גוֹרף חוֹטמוֹ בּשתּי אֶצבּעוֹת, כּוֹפף עצמוֹ וּמקנחוֹ בּכנף בּגדוֹ:

– אֵין כּאן מַה לדבּר ולא כּלוּם!…

אַחַר־כּךְ מוֹציא הגביר רב נתן קוֹרח מכּיסוֹ גלָיוֹן של נייר לָבן, חוֹזר והוֹפךְ אֶת פּניו כּלפּי חתן היוֹבל ואוֹמר לוֹ בּפני כּל עם ועֵדה:

– הא לךָ זה ושב לךָ כּל ימי חַיֶיך בּדירתךָ עם שתּי גזוֹזטרוֹתיה. מכּאן וּלהבּא שלךָ היא. לָמה היא לי? יֶש לי רב, חֶה־חֶה… יוֹספיץ, מַה תֹּאמַר אַתּה על זה?

– אֵין כּאן מַה לדבּר ולא כּלוּם…

וכל העֵדה הכּתריאֵלית עוֹמדת ושוֹמעת, ואֵין אַף אֶחָד מתפּלא, כּאִילוּ כּךְ צריךְ להיוֹת ועוֹלָם כּמנהגוֹ נוֹהג… אַךְ מי זה עוֹמד אַחַר כּתפיו של הגביר, מַשגיח מאַחוֹריו, מציץ אֶל חַתּן היוֹבל ועוֹנה אַף הוּא “חֶה־חֶה” לעוּמתוֹ? כּלוּם קוֹפּיל הוּא זה, קוֹפּיל עוֹרךְ־הדין? לאָן נעלמוּ פּניו הדוֹמים לפני כּלב? ואֵין הוּא נוֹבח כּלל, אֵינוֹ מאַנפּף ואֵינוֹ בּוֹלע אֶת דבריו, אֶלָא מדבּר בּלשוֹן בּני־אָדם:

– הנה אִיגרת־השוּם הנה היא, והנה שטר־המכירה הנה הוּא, והנה שאָר בּלוֹאֵי הניירוֹת, על יסוֹד סעיף מאה שלוֹשים וחמשה של החלק הראשוֹן של הכּרךְ העשׂירי של ספר־החוּקים לאֶזרחים…

וכל העֵדה הכּתריאֵלית עוֹמדת ושוֹמעת, ואֵין אַף אֶחָד מתפּלא, כּאִילוּ כּךְ צריךְ להיוֹת ועוֹלָם כּמנהגוֹ נוֹהג… וּבחוּרים בּאִים וגם בּתוּלוֹת, שליחי־ציבּוּר הם, דיפּוּטאציוֹת לאֵין מספּר. זה בּא בּזר־דפנים, וזה בּמכתּב־בּרכה, וזה בּשיר, מַעשׂה ידיו של אַחַד המשוֹררים הצעירים בּכתריאֵליבקה. והנה הביאוּ גם מַתּנוֹת – ערימה גדוֹלה של מַתּנוֹת: מַפּוֹת וּסדינים וּמַגָבוֹת וגרבּיִם וחתיכוֹת בּד, וכיכּרוֹת סוּכּר, וליטרוֹת תּה, וּבקבּוּקים חתוּמים של יין “כּרמל”, ותיבוֹת של כּלי־זכוּכית, וכפּוֹת וּמזלָגוֹת של כּסף, וכלים שוֹנים, אֶחָד המַרבּה ואֶחָד המַמעיט, ועֵט־זהב כּבד הביא לוֹ בּמַתּנה יוֹסיל הצוֹרף, יהוּדי ידוּע־אַסתּמה, בּעל שׂפתים עבוֹת, ואָמר לוֹ בּקוֹל צרוּד:

– זהב טהוֹר. בּחינה של חמשים וששה. עוֹבר לסוֹחר. יפה למַשכּוֹן…

ואַחַר־כּךְ בּאים שטרוֹת של הגרלה ושפע של צרוֹרוֹת כּבדים. למי כּל החַיל הכּבד הזה? מה אֵלה? צרוֹרוֹת כּסף הם לחתן היוֹבל, מַעוֹת בּמזוּמנים!…

וכל העֵדה הכּתריאֵלית עוֹמדת ושוֹמעת, ואֵין אַף אֶחָד מתפּלא, כּאִילוּ כּךְ צריךְ להיוֹת ועוֹלָם כּמנהגוֹ נוֹהג. והוּא עצמוֹ, חתן היוֹבל, מַבּיט על סביבוֹתיו, מבקש בּעֵיניו אֶת חַנה אִשתּוֹ. אַיֵה חַנה? הנה היא עם הילָדים. עוֹמדת וּבוֹחנת בּעֵיניה אֶת המַפּוֹת והסדינים ואֶת שאר הכּבוּדה. והוּא מהרהר אַחריה: “המַפּוֹת והסדינים יקרים לָה מכּל חמדת יִשׂראֵל… כּךְ דרכּן של נשים”… ועֵיניו נפגשוֹת בּעֵיניה, המפיקוֹת עדיִין נוֹגה של אַהבה, ונדמה לוֹ, כּי דמעוֹת נוֹצצות בּהן.

– חַנה, למה תּבכּי? עתּה בּוֹכה אָתּ?

– חָלילה!… אַדרבּה!… אִילוּ קמוּ עתּה אַבּא ואִמא מקברם!…

וּדמעוֹת חַמוֹת, דמעוֹת־אוֹשר, נוֹשרוֹת בּחשאי מעֵיניה וּמתגלגלוֹת בּפניה היפים עדיִין, שהזקינוּ בּלא עת. והנה קרבה הקטנה והאהובה והיפה שבתינוקות, רייזילי בּת־הזקוּנים, וּפתחה ואָמרה בּלשוֹנה המשוּנה, שרק מַלאכי־השרת נזקקים לה:

– אִם תּיתּילי פּוטילי קינילי סוּכּילי!

האָב והאֵם צוֹחקים מרוֹב נַחַת על לשוֹנה ועל חָכמתה של הקטנה, וכּל הילדים צוֹחקים אַחריהם. וּפתאוֹם קם שאוֹן ורעש בּקרב הקהל ונשמַע קוֹל דוֹפק על השוּלחַן:

– הס, הסוּ! שתיקה יפה! החרישוּ כּוּלכם! בּן־אָדם מדבּר! הבה נשמע מַה בּפיו!

– מי הוּא המדבּר?

– אני הוּא המדבּר!


 

ט. אֵלו ואֵלו בּמלל ממללים


הקוֹל קוֹל נחמיה, בּחוּר מבּני־עניִים, עז־פּנים בּמקצת, שקפץ בּראש ועמד לדרוֹש דרשה לכבוֹד חתן היוֹבל. בּשאָר ימוֹת השנה לא היה בּן־קבּצנים שפל־מַעמד כּמוֹהוּ מעיז פּניו לפצוֹת פּה בּמקוֹם שבּעלי־בּתים חשוּבים עוֹמדים. אבל עכשיו, בּיוֹם כּזה, הלא נשתּנוּ סדרי בּראשית!

וּנחמיה, בּחוּר בּן־עניים ועז־פּנים, מדבּר מעל השוּלחָן גבוֹהה־גבוֹהה וּדבריו כּאֵש. מוֹריד אֶת העשירים אָרצה, מרים אֶת האֶביוֹנים עד הדיוֹטה העֶליוֹנה וּמשבּח וּמפאֵר וּמרוֹמם אֶת חתן היוֹבל למַעלה, לגָבהי שחָקים. וכל העֵדה הכּתריאֵלית עוֹמדת ושוֹמעת, ואֵין אַף אֶחָד מתפּלא, כּאִילוּ כּךְ צריך להיוֹת ועוֹלָם כּמנהגוֹ נוֹהג. עוֹד זה מדבּר, וחַיִים קוֹפץ על השוּלחָן, ואַחרי חַיִים עוֹלה בּן־ציוֹן, ואַחרי בּן־ציוֹן נדחָף שמוּאֵל־מיכל, ואַחרי שמוּאֵל־מיכל מתגלה נַחוּם־אֶלי – כּוּלָם בּחוּרים, כּוּלם לימוּדי־לשוֹן וכוּלם ממַללים. כּל אֶחָד מדבּר יפה מחברוֹ. כּל אֶחָד מתחָרה בּשני וּמתנאֶה לפני הקהל בּשנינוּת לשוֹנוֹ וּברוֹב ידיעוֹתיו. אֶחָד מבּחוּרים אֵלה, שמטפּחת כּרוּכה לוֹ לצוָארוֹ וחיתּוּךְ־דיבּוּרוֹ נאֶה מאוֹד, עמד והכריז מעל השוּלחָן, כּי היוֹם חוֹגג כּל העוֹלָם, לאמתּוֹ של דבר, שני חַגים וּשני יוֹבלוֹת: של הגראף טוֹלסטוֹי ושל שמוּאֵל שמלקיס; וּלפיכךְ אנחנוּ חַייבים להראות על הצד השוה שבּשניהם. “צא וּלמד – כּךְ אָמר אוֹתוֹ בּחוּר בּשטף דרשתוֹ – מַה בּיקש טוֹלסטוֹי בּעוֹלָמנוּ ומַה בּיקש שמוּאֵל שמלקיס חברוֹ? שניהם לא נתכּוונוּ אֶלָא לדבר אֶחָד: מַה זה כּל כּוונתוֹ לא היתה אֶלָא טוֹבת הכּלל, אַף זה כּךְ; מַה זה לא נהנה מימיו מעבוֹדתוֹ הנאה כּל־שהיא, אַף זה כּךְ. הצד השוה שבּהם, ששניהם ראוּיִים לכבוֹד וּלתפארת!”… עוֹד זה מדבּר, והנה בּא חברוֹ, בּחוּר שקוֹלוֹ ערב ושיניו גדוֹלוֹת, ונכנַס בּדבריו והוֹכיח לוֹ על־פּי השׂכל הישר, כּי, אַדרבּא, לא זוֹ בּלבד – לא צד השוה אָנוּ למדים כּאן, אֶלָא קל וחוֹמר: מַה טוֹלסטוֹי, שגראף הוּא, רוֹזן עם רוֹזני ארץ, שיאסנוֹפּוֹליאנה לוֹ והוּא חַי בּעוֹשר וּבכבוֹד, –

כּךְ, שמוּאֵל שמלקיס שלָנוּ, שאֵין לוֹ בּעוֹלָמוֹ אֶלָא דלוּת, בּמחילה מכּבוֹדכם, דלוּת מרה, עניוּת מנוּולת – על אַחַת כּמה וכמה!…

מתּוֹךְ הרעש והקוֹלוֹת נבדל פּתאוֹם קוֹל חָדש, קוֹל נגיד וּמצווה של בּעל־בּית חָשוּב:

– תּרבּוּת, דרךְ־אֶרץ, עזי־פּנים! רב לכם, גמוּלי מחָלב, לשנן אֶת לשוֹנכם וּלהראוֹת אֶת חריפוּת שׂכלכם כּלפּי גדוֹלים מכּם! יוֹדעים אָנו מכּבר, שלשוֹנכם מדבּרת גדוֹלוֹת, יוֹדעים אָנוּ! הגיעה השעה לָשׂים לב לתכלית. רבּוֹתי! הבוּ לנו עֵצה, מַה נַעשׂה בּמעט המזוּמנים שיֶש לנוּ כּאן?

קם אֶחָד מבּעלי־הבּתים החשוּבים ואָמר:

– צריכים אָנוּ להבטיח אֶת חתן היוֹבל בּפּרנסה, במין עֵסק הגוּן, לפתּוֹחַ לוֹ חָנוּת של מיני אָריג וסידקית וּמַכּוֹלת וּכלי־בּרזל…

קם חברו, אַף הוּא מבּעלי־בּתים חשוּבים, וחָלק עליו:

– חָנות אֵין בּה מוֹעיל בּכתריאֵליבקה. בּית מרזח נפתּח לוֹ, בּית משתּה־יין, ותהיֶה לוֹ פּרנסה!

– ואני אוֹמר: נכסים! ־־ צוֹוח השלישי כּכרוּכיה. ־־ נכסים שיֶש לָהם אַחריוּת! בּתּים, בּתּים צריכים אָנוּ לקנוֹת לוֹ, שיֵשב בּהם בּשלוָה ויִכתּוֹב להנאתוֹ!

– בּתּים אֵין הם משוּם חידוּש! – קוֹפץ הרביעי וסוֹתרוֹ.

– מַה חידשתּ בּבתּים? כּבר ראִינוּ בּתּים בּכתריאֵליבקה!… אני אוֹמר: אחוּזה! אחוּזה נקנה לוֹ! נַחלת שׂדה וכרם, עם נַחַל מפכּה בּין עפאִים, ועם יער, ודווקא יער של ארנים!

– למה ארנים דווקא? אני אוֹמר: לא ארנים, אֶלָא אַלוֹנים! – מַגבּיה החמישי אֶת קוֹלוֹ. – אַלוֹן שוה כּסף וּשוה כּסף כּכּסף!

– בּהמוֹת אַתּם כּוּלכם! – מרים השישי אֶת קוֹלוֹ על כּל הקוֹלוֹת ועֵיניו יוֹצאוֹת מחוֹריהן מרוֹב התלהבוּת. – מַה לוֹ לָזה וּלכסף? מַה יוֹעיל לוֹ כּסף? בּריאוּת הגוּף – זוֹ היא העיקר שבּכּל העיקרים!

הזעקה הקיפה אֵת כּל העֵדה הכּתריאֵלית. הכּל הוֹמים, הכּל מתרגשים, הכּל בּאים בּעצוֹתיהם, ואֶת פּיו, פּי חתן היוֹבל עצמוֹ, אֵין שוֹאלים כּלל. עוֹמד הוּא בּתוֹךְ הרעש מַחריש וּמשתּאֶה וּמבקש בּעֵיניו אֶת חַנה אִשתּו. הנה היא ניצבת בּקרן־זוית וּבוֹחנת בּאֵין־רוֹאִים אֶת המַפּוֹת והסדינים והגרבּיִם ואֶת שאָר הכּבוּדה. והוּא מהרהר אַחריה: “כּמה משוּנה אוּמה זוֹ של נשים! הלָלוּ מדבּרים כּאן בּאחוּזה, בּנַחלת שׂדה וכרם וּביער של ארנים, וזוֹ נהנית מן המַפּוֹת והסדינים!”… ועֵיני שניהם נפגָשוֹת, ונדמה לוֹ, כּי בּעֵיניה של חַנה, המפיקוֹת עדיִין נוֹגה של אַהבה, נוֹצצוֹת דמעוֹת. והוּא רוֹצה לשאוֹל אוֹתה: "חַנה, לָמה תּבכּי?

הלא לשׂמוֹח אָנוּ צריכים, ולא לבכּוֹת!"… וזוֹ הקטנה והאהוּבה והיפה שבּתינוֹקוֹת, רייזילי בּת־הזקוּנים, שרגליה כּפוּפוֹת וכוּתּנתּה מוּפשלת לָה מאחוֹריה, מתגלגלת אֶל אָביה כּחביוֹנה, מתרפּקת עליו בּגוּפה הקטן וּמדבּרת אֵליו בּלָשוֹן משוּנה, שרק מַלאכי־השרת נזקקים לה:

– אִם תּיתּילי פּוּטילי קינילי סוּכּילי…

לָשון זוֹ של הפּעוּטה לא העלתה מעוֹלם חן רב כּל־כּךְ לפני שמוּאֵל שמלקיס האָב, כּמוֹ עכשיו, בּרגע זה, והוּא מתאַוה פּתאוֹם לצחוֹק צחוֹק גָדוֹל, שכּמוֹתוֹ לא צחק עדיִין עד היוֹם הזה.


 

י. החלוֹם ושברוֹ


מתּוֹךְ דמיוֹנוֹת אֵלוּ פּוֹסע גיבּוֹר סיפּוּרנוּ, חברוֹ של הגראף טוֹלסטוֹי, בּתוֹךְ הבּיצה הכּתריאֵלית, מרחף בעוֹלָם שכּוּלוֹ טוֹב, ואֵינוֹ מַרגיש כּלל, כּי רגליו הוֹליכוּהוּ אֶל בּיתוֹ. ופתאוֹם הוּא עוֹמד וּמציץ לפניו – מה עֵיניו רוֹאוֹת? הבחלוֹם הוּא זה אוֹ בּהקיץ? מסביב לביתוֹ בּעל שני הפּנים מהוּמה וּמבוּכה וּמרוּצה של יהוּדים, אנשים ונשים וטף. והוּא מתעוֹרר כּמתּוֹךְ שינה ושוֹאֵל אֶת עצמוֹ: “האִם בּאמת לא הטעהוּ כּוֹח־דמיוֹנוֹ, וכל מַה שראה זה־עתּה בּחלוֹמוֹ הוּא רוֹאה בּהקיץ? האוּמנם נאספוּ אֵליו הכּתריאֵלים לָחוֹג אֶת חַגוֹ ולשׂמוֹח בּשׂמחתוֹ, שׂמחת היוֹבל?” והוּא מתבּוֹנן יפה בּמה שלפניו ורוֹאֶה בּתוֹךְ החבוּרה אֶת קוֹפּיל עוֹרךְ־הדין, ושוּב פּניו דוֹמים לפני כּלב. ועוֹד המוֹן כּתריאֵלים ידוּעים לוֹ הוּא רוֹאֶה בּמַחנה. אֶלָא שדבר אֶחָד תּמוּה לוֹ: מה ראתה חַנה אִשתּוֹ, שהיא יוֹשבת עם הילָדים בּחוּץ על ערימה של כּלי־בּית וכרים וּכסתוֹת מוּשלכים, כּוֹבשת פּניה בּידיה וּמתנוֹעעת?…

רגע הוּא עוֹמד כּנטוּע בּמקוֹמוֹ, מַטה אוֹזן ומַקשיב. קוֹל אִשתּוֹ נשמע, קוֹל נהי־תּמרוּרים, חַנה מבכּה על מַזלה:

– ראוּ, בּני יִשׂראֵל, וּקחוּ מוּסר. אוֹי לָה לבתוֹ של רב יוֹסי הנגיד, שכּךְ עלתה לָה!… אִילוּ קמוּ עתּה אַבּא ואִמא מקברם!…

הכּתריאֵלים מציצים זה בּפני זה ושוֹרקים בּשפתּיהם, הנשים נדוֹת בּראשיהן וּמקנחוֹת אֶת עֵיניהן בּסינרוֹתיהן. בּעל־בּית אֶחָד מתיצב בּפני קוֹפּיל עוֹרךְ־הדין, טוֹען אֵליו מתּוֹךְ תּנוּעוֹת־ידים וּמשׂבּר לוֹ אֶת האוֹזן בּלָשוֹן כּתריאֵלית שפּשוּטה כּמשמעה:

– כּפי שאַתּה רוֹאֶה אוֹתי כּאן בעֵיניךָ, הרי אני עוֹמד בּין הן ללָאו וסוֹטר לךָ לאִטי על פּרצוּפךָ הכּלבּי, כּלב שבּכלבים שכּמוֹתךָ, מסוֹר שכּמוֹתךָ, מַלשין בּסתר, נשמה מכוּרה שכּמוֹתךָ!

כּמה גדוֹלה הרחמנוּת על קוֹפּיל עלוּב־הנפש! מַה יענה ויֹאמַר על דיבּוּרים משוּנים אֵלוּ? נרתּע הוּא לאחוֹריו, מַבּיט אֶל הקהל וּמשיב בּנביחה:

– הב־הב־הב… מה הוּא דוֹרש ממני, בּני יִשׂראֵל?… קם וּהתנַפּל עלי!… סַבּוּני כּדבוֹרים, כּוּלָם קמים עלי!… כּלוּם יוֹדעים אַתּם, בּשלמה הסַער הזה?… מַה פּשעי וּמה חטאתי? פּרנסתי בּכךְ, הב־הב… כּשאוֹמרים לי לךְ, אני הוֹלךְ… הלא זה כּבר הגיע זמַן פּרעוֹן על יסוֹד סעיף מאָה שלוֹשים וחמשה של החלק הראשוֹן של הכּרךְ העשׂירי של ספר־החוּקים לאֶזרחים, הב־הב־הב…

שאר הכּתריאֵלים שבּחבוּרה אַף הם נכנסים בּעבי הסיכסוּךְ וּמתנפּלים על עוֹרךְ־הדין בּעל פּני־הכּלב. הכּל מדבּרים, הכּל צוֹעקים, הכּל הוֹמים וּמתרגשים מתּוֹךְ תּנוּעוֹת־ידים והוֹרסים לָגשת אֶל קוֹפּיל, וגיבּוֹר סיפּוּרנוּ צוֹפה בּמַחזה בּריחוּק מקוֹם קצת, וכל החבוּרה נראֵית לוֹ כּסיעה של כּלבים, שהקיפוּ אֶת בּן־מינם: כּוּלם מתמַרמרים ונוֹבחים, אַךְ הנה מתגלה בּרנש חָדש. גבריליֶנקוֹ שׂר־השוֹטרים, גוֹי בּעל־בּשׂר, שכּרסוֹ בּין שיניו וּמַראֶיה מַראֵה חבית. כּשהוּא הוֹלךְ, כּרסוֹ הוֹלכת לפניו וּמזדעזעת. וּמדבּר הוּא על טהרת הלָשוֹן היהוּדית, ורק לפעמים, כּדי לָצאת ידי חוֹבתו, פּוֹלט הוּא גם מלה רוּסית:

– גאֶספּאֶדאַ, גאֶספּאֶדאַ1 לבית הכּנסת! לעבוֹדת־הבּוֹרא! שם תּהוֹמוּ, שם תּשוֹקוּ, שם תּדבּרוּ בּלשוֹן גר־גר־גר, שם ולא כּאן! פּאָזשאַלוּ­­יטי וואֶן, גאֶספּאֶדאַ2

תּוֹךְ כּדי רגע עוֹזב הקהל אֶת קוֹפּיל עוֹרךְ־הדין וּמַקיף אֶת שׂר־השוֹטרים גבריליֶנקוֹ, כּוּלָם מדבּרים אֵליו וּמנַענעים

ידיהם, כּוּלם בּלָשוֹן יהוּדית וכוּלם בּיחד:

– הכיצד, הוֹד מַעלָתךָ?

– רציחה כּזאת!

– היִתּכן?

– היִשָמַע כּזאת?…


מגוֹדל הרעש לא השגיח אָדם בּחתן היוֹבל שלָנוּ, וּכשבּיקש לָגשת אֶל אִשתּוֹ הבּוֹכיה ואֶל ילדיו הרוֹעדים, שנראוּ כּמוּצלים מן האֵש, צריךְ היה לדחוֹק אֶת עצמוֹ אֶל תּוֹךְ הקהל וּלפנוֹת לוֹ דרךְ בּמַרפּקיו. וגם כּשפּינה לוֹ דרךְ בּין הנאספים, לא נגש אֶל חַנה אִשתּוֹ ואֶל הילָדים הרוֹעדים, אֶלָא בּיקש בּעֵיניו התּוֹעוֹת מקוֹם לשבת עליו –

כּל־כּךְ עיפה נַפשוֹ ורפוּ ידיו מכּל אשר עבר עליו בּבוֹקר המשוּנה הזה.

בּהוֹד־מלכוּת, גא ורחוֹק, נשקף השמש בּסוֹפוֹ של קיץ מן השמים הצוֹננים והבּהירים, מַבּיט ממרוֹמיו כּאִילוּ בּלעג על כּתריאֵליבקה ועל בּיצתה ועל בּריוֹתיה המשוּנוֹת, המשוּקעוֹת בּאוֹתה בּיצה, ועל המשפחה האוּמלָלָה, שהוּשלכה מדירתה וּמצל־קוֹרתה וּמתגוֹללת בּחוּץ על מטלטליה, כּריה וכסתוֹתיה, ועל כּל אֵלה הכּתריאֵלים הדלים, המסתּוֹבבים כּאן, המתרגשים וּמתנגחים וּמקנתּרים וּמקללים אִיש אֶת רעהוּ, והכּל בּשביל הפּרוּטה, בשביל הפרוּטה, בּשביל הפּרוּטה…

בּוֹדד ועזוּב לנַפשוֹ, זר וּמוּזר לכּל, יוֹשב גיבּוֹר החזיוֹן הזה על כּיסא, שהוּשלךְ החוּצה עם בּעליו, וּמתיחד עם צערוֹ. אֵין אָנוּ רוֹאִים אֶת דמעוֹתיו, אֵין אָנוּ שוֹמעים אֶת תּלוּנתוֹ, ואפילוּ אנחה אֵינה בּוֹקעת מלבּוֹ. רק עֵיניו הקמוֹת, שצער נעכּר קפא בּהן, מַבּיטוֹת על העֵדה הכּתריאֵלית, וּכאִילוּ תּמיהה נשקפת מהן, וּכאִילוּ הוּא שוֹאֵל אֶת נַפשוֹ: האוּמנם בּהקיץ הוּא רואֶה כּל זאת? האֵין זה חלוֹם?

– הגידוּ, בּני־אָדם טוֹבים, בּבקשה מכּם, מה החלוֹם הזה אשר חָלמתּי?…

וגיבּוֹרנוּ מוֹחה בּכנף קפּוטתוֹ אֶת טיפּוֹת־הזיעה הגדוֹלוֹת והקרוֹת, המתגלגלוֹת ממצחוֹ, המקוּמט קמטים על גבּי קמטים.



  1. רבּוֹתי, רבּוֹתי  ↩

  2. הוֹאִילוּ לגשת הלאה, רבּוֹתי  ↩

המלצות קוראים
תגיות