רקע
שלום עליכם
תחנת באראנוביטש: מסיפורי הרכבת של סוכן־נוסע
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשי"ז 1956

(מסיפורי הרכבת של סוכן־נוסע)


הפּעם היִינוּ כּשני מניינים יהוּדים בּקרוֹן המַחלקה השלישית וישבנוּ לא ברחבוּת יתירה. כּלוֹמַר, ישבוּ רק אֵלה, שהקדימוּ לתפּוֹס לָהם מקוֹמוֹת, ואִילוּ השאָר עמדוּ בּמַעבר, נשענים אֶל דוֹפני הסַפסלים, ואַף־על־פּי־כן גם הם לָקחוּ חלק בּשיחָתם של היוֹשבים. והשׂיחָה היתה שׂיחָה חַיה מאוֹד. הכּל דיבּרוּ, והכּל יחד, כּדרךְ העוֹלָם. הדבר היה עם השכּמַת הבּוֹקר. קהל הנוֹסעים קמוּ משינה ארוּכּה, התפּללוּ, סעדוּ אֶת לבּם, הרבּוּ לעשן סיגָריות לשׂוֹבע נַפשם, ודעתּם היתה זחוּחָה עליהם, נוֹחָה לשׂיחָה. על מה שׂוֹחחוּ? על כּל מה שהפּה יכוֹל למַלל. כּל אֶחד בּיקש לסַפּר דבר חָדש, המתרגש וּמפרכּס בּעוֹלָם, שיהא מוֹשךְ את הלבבוֹת, שהכּל יֹאבוּ לשמוֹע. ואוּלָם אַף אֶחָד מראשי המדבּרים לא עלה בּידוֹ לתפּוֹס את השוֹמעים בּלבּם, וּמדי פּעם בּפעם עברוּ מעניין לעניין. הנה דיבּרוּ על היבוּל, על חיטים ושיבּלי־שוּעל שנַעשׂוּ יפוֹת בּשנה זוֹ, והנה עברוּ בּקפיצה אַחַת אֶל המלחָמה. לא נשתּהוּ בּמלחָמה אַף חמשה רגָעים, וּכבר קפצוּ אֶל הריֶבוֹלוּצייה, מן הריֶבוֹלוּצייה פּנוּ אֶל הקוֹנסטיטוּצייה, וּמן הקוֹנסטיטוּצייה נפלוּ ממילא אֶל תּוֹךְ הפּוֹגרוֹמים, עם הרציחוֹת והרדיפוֹת והגזירוֹת הרעוֹת, המתחַדשוֹת על היהוּדים חדשוֹת לבּקרים, עם הגירוּשים מן הכּפרים, עם הריצה לאמריקה, עם שאָר צרוֹת וּפוּרעניוֹת, ההוֹלכוֹת בּעקבוֹתיהם: פּשיטוֹת־רגל, אֶכּספּרוֹפּריאֶציוֹת, מַצב־מלחָמה, תּליוֹת, רעב, חלירע, פּוּרישקיֶביטש, אַזיֶב…

“אַזיֶב!”

אֶחָד הוֹציא מפּיו את השם הזה, וכל הקרוֹן היה למרקחה: אַזיֶב זה, חלאַת מין האָדם, מַלשין וּפרוֹבוֹקאטוֹר, שמכר את נַפשוֹ לשׂטן, שמסר את חביריו הריֶבוֹלוּציוֹנרים לממשלת הזדוֹן להעלוֹתם לגרדוֹם, יהוּדי הוּא, לבָשתּנוּ וּלחרפּתנוּ! אָמנם יהוּדי מוּמר, משוּמד מנוּדה, ואַף־על־כן ממוֹצא יהוּדי, שחילל שם יִשׂראֵל בּרבּים. אוֹי לָנוּ, שהגענוּ לכךְ!…

– אַל־נא יִחַר אַפכם בּי, כּוּלכם אֵינכם אֶלָא בּהמוֹת! עניין מצאוּ לענוֹת בּוֹ – אַזשיֶב! ראוּ־נא את הרעש אשר הקימו פּה – אַזשיֶב! מִי הוּא וּמה הוּא אַזשיֶב? סתם מנּוָול, חדל־אִישים, אֶפס שבּאפסים, מסוֹר וּמשוּמד נבזה! אִם אַתּם לוּא בַּקשוּני, ואסַפּר אני לָכם מַעשׂה בּמָסוֹר יהוּדי, אָמנם אֶחָד מאַנשי עירנוּ קאמינקה, ואָז תּוֹדוּ כּוּלכם ותאֹמרוּ, כּי אַזשיֶב הוּא בּפניו, שַווּ־נא בּנַפשכם, כּכלב בּפני אָדם!

בּלָשוֹן זוֹ יצא אֶחָד מן הנֹוסעים, מאֵלה שלא מצאוּ לָהם מקוֹם בקרוֹן והיוּ תּלוּיִים ועוֹמדים בּין דוֹפני הסַפסלים. הוֹפךְ אני את ראשי ונוֹשׂא אֶת עֵינַי, ואני רוֹאֶה בּן־אָדם מפוּטם וּמוּצק, בּכוֹבע־משי של שבּת, בּפנים אדוּמים, זרוּעים עדשים, בּעינַיִים שׂוֹחקוֹת וּבלא שינַיִים קדמיוֹת. וּמפני שחסרוֹת לוֹ השינַיִים הקדמיוֹת, הרי הוּא הוֹגה את הזיִין, הסָמךְ והצָדי מתּוֹךְ ציפצוּף, ולָכן יוֹצא מפּיו לא “אַזיֶב”. אֶלָא “אַזשיֶב”.

בּעֵינַי מצא בּן־האָדם הזה חן בראִייה ראשוֹנה. נראוּ לי לשוֹנוֹ הפּסקנית, המַכרעת, שאֵין להרהר אַחריה, אוֹפן דיבּוּרוֹ מתּוֹךְ הרחָבת־הדעת, וּבעיקר – התייחסוּתוֹ אֶל כּוּלָנוּ כּאֶל בּהמוֹת. אנשים כּאֵלה מעוֹררים בּי אֶת יֵצר הסַקרנוּת.

משקיבּלוּ הנוֹסעים מפּי יהוּדי קאמינקאִי לפתע פּתאוֹם תּעוּדה של בּהמוֹת, נשתּתּקוּ כּוּלָם בּרגע הראשוֹן כּנדהמים, כּאִילו שפכוּ קיתּוֹן של צוֹננים על ראשם. אבל עד מהרה התאוֹששוּ, הבּיטוּ אִיש אֶל פּני רעֵהוּ בּגיחוּךְ ואָמרוּ אֶל היהוּדי הקאמינקאִי:

– רצוֹנךָ, שנבקש ממךָ, והרי אָנוּ עוֹשׂים רצוֹנךָ וּמבקשים ממךָ. אַדרבּה, סַפּר־נא לָנוּ ונשמַע, מה אֵירע אֶצלכם בּקאמינקה? אבל לָמה תּעמוֹד? לָמה לא תּשב? אֵין לךָ מקוֹם? יהוּדים! הוֹאִילוּ בּטוּבכם לָזוּז קצת, פַּנוּ מקוֹם, בּמחילָה מכּבוֹדכם, ליהוּדי מקאמינקה!

והנוֹסעים, שישבוּ צפוּפים למַדי, דחקוּ עוֹד מעט את עצמם וּפינוּ מקוֹם להיהוּדי הקאמינקאִי. והיהוּדי הקאמינקאִי ישב בּתוֹכם בּהרחָבה, כּסַנדק בּברית־מילה, המכין עצמוֹ לקבּל על בּרכּיו את הרךְ הנוֹלָד, הזיז למַעלָה את כוֹּבעוֹ על ראשוֹ, חָשׂף קצת זרוֹעוֹתיו וּפתח בּלשוֹנוֹ המדבּרת גדוֹלוֹת כּךְ:

שמעוּני אֵיפוֹא, יהוּדים חביבים שלי. מַעשׂה זה, שאני אוֹמר לסַפּר לָכם, אֵינוֹ, עליכם לָדעת, פּזמוֹן מן הפּזמוֹנוֹת, שקוֹראִים בּספר מן הספרים, ולא סיפּוּר־בּדים מאֶלף לילה ואֶחָד, הרי זה, שווּ־נא בּנַפשכם, מאוֹרע אמיתּי, דברים כּהוייתם, שקָרוּ ונהיוּ מַמש אֶצלנוּ, בּעירנוּ קאמינקה. אָבי, עליו השלוֹם, סיפּר לי בּמוֹ פיו, כּי הוּא עצמוֹ שמע את הדבר מפּי אָביו כּמה וכמה פּעמים. להוֹדיעכם, שכּל המַעשׂה כּוּלוֹ היה כּתוּב אֶצלנוּ בּפינקס ישן, שעלה בּאֵש בּזמַן השׂריפה הגדוֹלָה בּעירנוּ. רשאִים אַתּם לצחוֹק כּכל אַוַת־נַפשכם, אבל אני אוֹמר לָכם: חבל על אוֹתוֹ פּינקס שנשׂרף. שם היוּ כּתוּבים, כּפי שאוֹמרים, סיפּוּרי־מעשׂיוֹת יפים מאוֹד, יפים פּי־עשׂרה מאֵלה, הנדפּסים בּימינוּ בּספרים וּבעיתּוֹנים.

קיצוּר המַעשׂה, הדבר היה בּימי ניקוֹלאי הראשוֹן, ימים של מַכּת־מַרדוּת. מה אַתּם מחַייכים? כּלוּם יוֹדעים אַתּם פּירוּשה של מַכּת־מַרדות? מַכּת־מַרדוּת פּירוּשה, שהיוּ מַכּים את אֵלה, שנחתּךְ גזר־דינם לרעה, מַכּת־מַרדוּת. היוּ דנים אוֹתם בּריצה בּין הטוּרים. וּמַה פּירוּשה של ריצה בּין הטוּרים – אַף זה אֵינכם יוֹדעים? צריךְ אני אֵיפוֹא לבאֵר לָכם בּאֵר היטב. שווּ־נא בּנַפשכם שני טוּרים של חַיילים ניצבים מזה וּמזה ושבטי־ברזל בּידיהם, ואַתּם מטיילים בּיניהם, הלוֹךְ וָשוֹב, כּעֶשׂרים פּעם וָמַעלָה, ערוּמים, בּמחילָה מכּבוֹדכם, כּביוֹם צאתכם מבּטן אִמכם, והחַיילים עוֹשׂים לָכם מַה שעשׂה לָכם רבּכם בּחדר, כּשלא רציתם ללמוֹד… וּבכן, כּבר יוֹדעים אַתּם טעמה של ריצה בּין הטוּרים? יכוֹלים אַתּם אֵיפוֹא להוֹסיף ולשמוֹע.

וַיהי היוֹם, וּבעירנוּ אֵירע מַעשׂה. פּקוּדה בּאה משׂר־הפּלךְ, – וואסילטשיקוֹב היה בּימים ההם שׂר־הפּלךְ אֶצלנוּ, – לָדין בּמַכּת־מַרדוּת יהוּדי אֶחָד מאַנשי קאמינקה וקיבקה שמוֹ. מי היה קיבקה זה וּמה חָטא? בּסַךְ־הכּל היה קיבקה פּוּנדקי, מַחזיק בּית־מַרזחַ, לא מאַנשי המַעלָה, וגם רווק היה, כּלוֹמַר, בּחוּר זקן, ששהה בּלא אִשה עד שהלבּין ראשוֹ. נמלךְ קיבקה זה ונכנַס בּויכּוּחַ עם הגוֹיִים השוֹתים ייש בּבית־המַרזחַ שלוֹ, בּראשוֹן בּשבּת היה מַעשׂה, והתנַצח עמהם בּענייני אמוּנה ודת: “נאַש בּוֹג – וואַש בּוֹג”, כּלוֹמַר: אלוֹהינוּ, אלוֹהי היהוּדים, הוּא האלוֹהים. וכךְ היוּ מנַצחים זה אֶת זה בהלָכה, עד שהגוֹיִים הביאוּ את זקן העֵדה שלָהם ואת קצין־המחוֹז וכתבוּ שׂיטנה על קיבקה ועשׂוּ לוֹ, שווּ־נא בּנַפשכם, פּרוֹטוֹקוֹל. קוּם אֵיפוֹא, פּוּנדקי שכּמוֹתךָ והַעמד להגוֹיִים הין ייש, ויבטלוּ את הפּרוֹטוֹקוֹל! אָמר הוּא, “לא! קיבקה מדבָרוֹ לא ישוּב אָחוֹר!” גם עקשן הוּא, נוֹסף על כּל הצרות! מַה סבוּר היה? סבוּר היה, שמסתּמא יטילוּ עליו עוֹנש כּסף, ויֵצא ידי חוֹבתוֹ בּשלוֹשה קרבּוֹנים. מי פּילל לגזר־דין כּזה, שבּשביל פּליטת־פּה של בּחוּר טיפּש יִדַינוּ דינוֹ של אָדם למַכּת־מַרדוּת? קיצוּר המַעשׂה, תּפסוּ לוֹ לקיבקה והוֹשיבוּהוּ, שווּ־נא בּנַפשכם, בּבית־הסוֹהר, עד אשר יעשׂוּ לוֹ משפּטוֹ ודינוֹ, יריצוּהוּ בּכבוֹד והדר עֶשׂרים וחָמש פּעמים בּין שבטי־ברזל, כּאשר ציוָה אלוֹהים.

מילא, הלא משערים אַתּם מסתּמא כּל מַה שנתרחש אֶצלנוּ בּקאמינקה, כּששמעוּ מַעשׂה כּזה. ואֵימתי קרה האָסוֹן? דווקא בּלילה, בּליל שבּת. למחר, כּשהשכּימוּ בּבּוֹקר וּבאוּ לבית־הכּנסת, הרימוּ קוֹל־זוָעוֹת: “תּפסוּ לוֹ לקיבקה!” “דנוּ דינוֹ למַכּת־מרדוּת!” “למַכּת־מַרדוּת? על מה ולָמה?” "על מַעשׂה־שטוּת, על פּליטת־פּה! “עלילָה!” “מה עלילָה? יהוּדי יֶש לוֹ לָשוֹן ארוּכּה!” “ואִם יֶש לוֹ ליהוּדי לָשוֹן ארוּכּה, מַה בּכךְ? כּלוּם על לָשוֹן ארוּכּה דנים בּמַכּת־מַרדוּת? הכיצד? אַיךְ ידינוּ יהוּדי בּמַכּת־מַרדוּת? ויהוּדי שלָנוּ, קאמינקאִי!”…

כּךְ רעשוּ ורתחוּ, כּמוֹ בּקלחת, אַנשי קאמינקה שלָנוּ כּל אוֹתוֹ היוֹם, עד מוֹצאַי שבּת. וּבמוֹצאַי שבּת, לאַחַר ההבדלה, פּרצוּ בּהמוֹן אֶל בּית סָבי, רב ניסיל שפּירא נקרא שמוֹ: “היִיתּכן, רב ניסיל, לָמה תּחריש? אֵיךְ תּרשה לעשׂוֹת כּדבר הזה, שילקוּ יהוּדי, אֶחָד משלָנוּ, קאמינקאִי?”

והלא תּשאלוּ מסתּמא, מה ראוּ שבּאוּ בּטענוֹת דווקא אֶל סבי? לפיכךְ חַייב אני לאמוֹר לָכם, כּי סבי, בּגן־עֵדן תּהא מנוּחָתוֹ, היה – לא משוּם שאני רוֹצה כּאן להתפּאֵר לפניכם – הגָדוֹל והנאֶה, הטוֹב והמשוּבּח, העשיר והמפוֹאָר בּכל בּעלי־הבּתּים החשוּבים בּעירנוּ, אַף תּקיף וּמקוּבּל אֵצל השלטוֹנוֹת, ולא זוֹ בּלבד, אֶלָא גם חָכם מחוּכּם היה וּבעל־מוֹחֵ גָדוֹל. כּששמע סבי את קוֹל הצעקה, קם ממקוֹמוֹ והתהלךְ אַט בּבּיִת פעמים אחָדוֹת לכאן וּלכאן (טבעוֹ היה בּכךְ: כּשהיה שוֹקע במַחשבוֹת, – כּךְ סיפּר אָבי, עליו השלוֹם, – היה אוֹהב להתהלךְ בּבּיִת פּעמים אחָדוֹת לכאן וּלכאן). אַחַר־כּךְ עמד מלֶכת ואָמַר אֶל הקהל: “ילָדים! לכוּ לביתכם. אַל תּתעצבוּ כּלָל אֶל לבּכם. הכּל, אִם יִרצה השם, על מקוֹמוֹ יבוֹא בּשלוֹם. בּקאמינקה עירנוּ עדיִין לא היה לָנו, בּרוּךְ השם, עד עכשיו יהוּדי מוּצלָף, וּבעֶזרת השם יִתבּרךְ לא יִהיֶה לָנוּ גם להבּא”…

כּדברים האֵלה אָמַר לָהם סבי, עליו השלוֹם, וּבעיר ידעוּ, כּי רב ניסיל שפּירא שאָמַר דבר, הרי הדבר אָמוּר. לשאוֹל אוֹתוֹ: אֵיךְ, וּמה, ואֵימתי – את זה שׂנא תּכלית שׂנאָה. יהוּדי נגיד היה, ותקיף אֵצל השלטוֹנוֹת, וּבעל־מוֹחַ גָדול – עם אָדם כזה נוֹהגים מידת דרךְ־אֶרץ. וּמה אַתּם סבוּרים? כּאשר אָמַר סבי, כּן היה. מה היה אֵיפוֹא? המתּינוּ לי, ותשמעוּ.

כּשראה היהוּדי הקאמינקאִי, כּי הקהל בּקרוֹן כּבר מתוּחַ די צרכּוֹ, והכל רוֹצים לשמוֹע מַה יהא להלָן, עמד מִסַפּר, הוֹציא מכּיסוֹ קופסַת־טאבּאק גדוֹלָה והתחיל לגלוֹל לאַט סיגָרייה. אחָדים מן השוֹמעים קפצוּ בּבת אַחַת להגיש לוֹ אֵש – כּל־כּךְ עלתה חשיבוּתוֹ של היהוּדי הקאמינקאִי בּקרוֹן, אַחַר־כּךְ, כּשעישן את הסיגָרייה וּבלע אֶל קרבּוֹ את עשנה, חָזר אֶל סיפּוּרוֹ בּכוֹחוֹת מחוּדשים.

– עתּה תּשמעוּ מַה פּעל יהוּדי חָכם, כּוונתי אָמנם לסבי שלי, זכר צדיק לברכה. נמלךְ סבי ועשׂה בּסֵךְ־הכּל מַעשׂה של מַה־בּכךְ, דהיינוּ: שידל בּדברים את השלטוֹנוֹת, כּי הנידוֹן למַכּת־מַרדוּת, הוּא קיבקה, בּישיבתוֹ בּבית־הסוֹהר, יִגוַע שם, שווּ־נא בּנַפשכם, לרגע קטן וימוּת… מה אַתּם מַבּיטים בּי? אֵין אַתּם מבינים פּשר דבר? אוֹ שמא חוֹששים אַתּם, שהשקוּ אוֹתוֹ סַם־המות? אל תּיראוּ ואַל תּפחָדוּ. אֶצלנוּ אין מַשקים יהוּדי סַם המות. אֶלָא מה עשׂוּ? עשׂוּ דבר נאֶה מזה. בּאוּ לידי הסכּם, שקיבקה זה יעלה על משכּבוֹ בּריא ושלם בּגוּפוֹ, וכאשר יקוּם בּבּוֹקר, יקוּם מת… וּבכן, כּבר ירדתּם לסוֹפוֹ של דבר? אוֹ שמא צריךְ אני ליתּן אֶצבּע בּפיכם, כּדי שתּשכּוּה?…

כּךְ הוָה. פּעם אַחַת בּבּוֹקר בּא שליחַ מבּית־הסוֹהר וּבידוֹ נייר אֶל סבי: היוֹת כּפי שבּלילה הזה מת בּבית־הסוֹהר יהוּדי בּשם קיבקה, והיוֹת כּפי שסבי הוּא גבּאי ראש וראשוֹן בּחברה קדישא, אִי לָזאת צריךְ להוֹציא את המת מבּית־הסוֹהר ולעשׂוֹת לוֹ כּדת וּכדין, כּלוֹמַר, להביאוֹ לקבר יִשׂראַל… מַה תֹּאמרוּ על מין מלָאכה שכּזוֹ? מלָאכה נאָה, האַף אֵין זאת? חַכּוּ כּמעט רגע. אַל־נא בּחָפזכם. נקל לדבּר דבר מלעשׂוֹת מַעשׂה. אַל תּשכּחוּ, כּי מת כּאן לא סתם יהוּדי, אֶלָא יהוּדי המעוֹרב עם כּפתּוֹרים של חַיילים… עם שׂר־הפּלךְ… עם מַכּת־מַרדוּת… וכי קלה זוֹ בעֵיניכם?… ראשית חָכמה, צריכים היוּ להשתּדל, שלא ינַתּחוּ ולא יִבדקוּ את גוּפת הנפטר קוֹדם הקבוּרה. לכךְ צריכים היוּ להיזקק להרוֹפא, כּלוֹמַר, שהרוֹפא יִתּן כּתב כּתוּב וחָתוּם בּעֶצם ידוֹ, כּי בּדק את הנפטר לאַחַר פּטירתוֹ וּמצא, כּי המת מת מדפיקת הלב, מין שבץ, לא עליכם, אָחַז אוֹתוֹ… גם על שאָר השלטוֹנוֹת השפּיעוּ, שכּוּלָם יחתּמוּ על הנייר הזה, – ותם ונשלם. אֵין קיבקה. מת קיבקה.

מילא, בּכמה עלה הדבר הזה לעירנוּ – רשאִים אַתּם כּוּלכם פּה בּקרוֹן להתבּרךְ בּלבבכם, שתּרויחוּ בּכל חוֹדש. שמא חוֹששים אַתּם להפסד, הרי אני מצטרף אליכם כּשוּתּף. וּמי עשׂה כּל זאת? סבי, עליו השלוֹם. על סבי אֶפשר היה לסמוֹךְ. הוּא הוֹציא מתּחת ידוֹ, עליכם לָדעת, דבר מתוּקן, מחוּשב וּמחוּכּם, עגוֹל וחָלָק מכּל צדדיו, ועוֹד בּאוֹתוֹ היוֹם, לפנוֹת עֶרב, בּאוּ השמשים של חברה קדישא עם המיטה ונטלוּ את הנפטר החָשוּב, כּלוֹמַר את קיבקה, ונשׂאוּ אוֹתוֹ מבּית־הסוֹהר אֶל בּית־הקברוֹת בּכבוֹד רב, כּלוֹמַר, חַיילים אחָדים הלכוּ אַחַר המיטה, וּמאַחריהם – כּל העיר. בּקיצוּר, מַה יוֹעילוּ לָכם דיבּוּרים ארוּכּים – קיבקה לא פּילל מימיו, כּי יִזכּה ללוָיה כּזאת אַחַר מוֹתוֹ. וּכשהגיעוּ לשער בּית־הקברוֹת, נתנוּ להחַיילים, שווּ־נא בּנַפשכם, לגימַת ייש הראוּיה להתכּבּד ושילחוּ אוֹתם למקוֹמם, ואת המת הכניסוּ לתוֹךְ החָצר, ושם כּבר עמד מוּכן וּמזוּמן שמעון בּעל־העגָלָה (אני קוֹרא לָכם בּשמוֹ, כּפי שאָבי, עליו השלוֹם, סיפּר לי) עם אַרבּעה סוּסים דוֹהרים־דוֹלקים, וּבטרם קרא הגבר כּבר היה הנפטר שלָנוּ, שווּ־נא בּנַפשכם, הרחק מן העיר, וּמשם יצא בּשעה טוֹבה וּמוּצלחת בּדרךְ ישרה לראדיוויל, וּמראדיוויל, מעֵבר לגבוּל, לברוֹד.

דבר הלָמד מאֵלָיו, כּי עד שלא חָזר שמעוֹן בּעל־העגָלָה מראדיוויל, לא נתנה קאמינקה שינה לעֵיניה. כּל אַנשי העיר התהלכוּ בּפחָדים גדוֹלים, מְצֵירים וְדוֹאגים. ועל כּוּלָם – סבי, עליו השלוֹם. מי יוֹדע? שמא, חַס ושלוֹם, יִתפּשׂוּהוּ על הגבוּל חַי, את המת הנאֶה, כּלוֹמר את קיבקה, ויביאוּהוּ לכאן בּריא ושלם, הלא אָז אַחַת דתה של כּל העיר להתחַייב בּסַךְ־הכּל חוֹבת גָלוּת לסיבּיר!… אבל בשׂכר זה, כּשעזר אלוֹהים ושמעוֹן בּעל־העגָלָה חָזר בּשלוֹם מראדיוויל עם אַרבּעת סוּסיו הדוֹלקים והביא מאֵת קיבקה מכתּב, כּתוּב בּעֶצם ידוֹ: “בּיקשתּי להוֹדיע כּי אני בּברוֹד” – היתה בּעיר שׂמחָה ושׂשׂוֹן, עשׂוּ סעוּדה, כּמוּבן, בּביתוֹ של סבי, ושלחוּ לקרוֹא להמַשגיחַ של בּית־הסוֹהר, עם קצין־המחוֹז, עם הרוֹפא, עם שאָר כּל השלטוֹנוֹת, ושׂמחוּ כּל אוֹתוֹ הלילה, כּליזמרים ניגנוּ, והגוֹיִים שתוּ לשָכרה עד כּדי כּךְ, שהמַשגיחַ של בּית־הסוֹהר נפל, שווּ־נא בּנַפשכם, על צוארי סבי ועל צוארי כּל המשפּחה ונשק לָהם מנשיקוֹת פּיו בּוַדאי עֶשׂר פּעמים, וקצין־המחוֹז יצא עם עלוֹת השחר בּלא תּחתּוֹנים, בּמחילָה מכּבוֹדכם, לרקד על גג בּיתוֹ של סבי. וכי קלה זוֹ בּעֵיניכם – פּדיוֹן שבוּיִים! הצילוּ יהוּדי מעוֹנש מַלקוּת!… אִם כּן, הלא טוֹב ויפה? האַף אֵין זאת? חַכּוּ כּמעט קט, יהוּדים חביבים שלי, – רק כּאן מַתחיל עֶצם המַעשׂה. אִם רוֹצים אַתּם לשמוֹע להלָן, אבקש מכּם להמתּין לי קצת. כּאן, בּתּחנה הזאת, מוּכרח אני לָרדת לרגע קל, לָקחת דברים עם מנַהל התּחנה, שיֹאמר לי בּדיוּק, אֵימתי נַגיע לבאראנוֹביטש. כּלוֹמַר, נסוֹע אֶסַע הרחק מבּאראנוֹביטש, ורק בּבאראנוביטש אני צריךְ לָרדת ולעבוֹר מרכּבת לרכּבת…

אֵין בּרירה. מוּכרחים אּנו להמתּין. היהוּדי הקאמינקאִי יוֹרד לדבּר עם מנַהל התּחנה על־אוֹדוֹת בּאראנוֹביטש, והנוֹסעים בּקרוֹן נדבּרים בּינתיִים אִיש אֶל רעֵהוּ על היהוּדי הקאמינקאִי ועל המַעשׂה הקאמינקאִי.

– מַה בּעֵיניכם היהוּדי?

– יהוּדי כּהלָכה.

– גרעיני.

– אִיש־דברים.

– אֵינוֹ זקוּק ל“אַתּ פּתח לוֹ”.

– והמַעשׂה?

– מַעשׂה נאֶה.

– אַךְ קצר.

אַגב, יֶש כּאן בּין הנוֹסעים האוֹמרים, כּי גם בעירם אֵירע מַעשׂה כּזה. כּלוֹמַר, לא מַעשׂה כּזה בּדיוּק, אֶלָא מעֵין זה. וּמשוּם שכּל אֶחָד מבקש לסַפּר את המַעשׂה שלוֹ, קמה בּקרוֹן המוּלָה. עד שנכנַס היהוּדי הקאמינקאִי. וּמשנכנַס היהוּדי הקאמינקאִי, הכּל משתּתּקים. היוֹשבים נדחָקים יחד, והעוֹמדים בּין הסַפסלים ניצבים כּנֵד, מוּכנים וּמזוּמנים להקשיב ולשמוֹע.

– וּבכן, היכן אָנוּ עוֹמדים? נפטרנוּ אֵיפוֹא, בּרוּךְ השם, מיהוּדי ששמוֹ קיבקה. האַף אֵין זאת? כּךְ סבוּרים אַתּם? אִם כּן, טעוּת היא בּיֶדכם, יהוּדים חביבים שלי. עבר חצי שנה, אוֹ שנה, לא אוֹמַר לָכם בּדיוּק, והנה נמלךְ יהוּדי ששמוֹ קיבקה ושלח מכתּב, שווּ־נא בּנַפשכם, על שם סבי בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ: “ראשית, הוּא כּוֹתב, בּיקשתּי להוֹדיע, כּי הנני, בּרוּךְ השם, בּקו החַיִים והשלוֹם, כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע כּזאת גם מכּם, אָמן. והשנית, הוּא כּוֹתב, נשאַרתּי בּלא פּרוּטה לפוֹרטה וּבלא שוּם משלח־יד בּמקוֹם נכר, בֵין אַשכּנַזים. הם אֵינם שוֹמעים את לשוֹני, ואני אֵיני שוֹמע את לשוֹנם. וּמקוֹם להרויחַ למחייתי אַיִן, גם כּי אֶגוַע ואָמוּת. על כּן, הוּא כּוֹתב, בּיקשתּי לשלוֹחַ…” המבינים אַתּם, עד היכן הגיעה חָכמתוֹ של חָכם זה? מבקש הוּא, כּי יִשלחוּ לוֹ כּסף! דבר הלָמד מאֵלָיו, שצחקוּ היטב על חלוֹמוֹתיו ועל דבריו, קרעוּ אֶת מכתּבוֹ, שווּ־נא בּנַפשכם, עשׂרה קרעים ושכחוּ את המַעשׂה. לא יצאוּ שלוֹשה שבוּעוֹת וּבא שוּב מכתּב, שוּב מן הנפטר, כּלוֹמַר מקיבקה, ושוּב על שם סבי, ושוּב “בּיקשתּי לשלוֹחַ”. אֶלָא ש“בּיקשתּי לשלוֹחַ” זוֹ בּאה הפּעם בּתוֹספת טענוֹת חריפוֹת: “הכיצד, הוּא כּוֹתב, מַה ראוּ בּוֹ, שהביאוּ צרה על ראשוֹ? מוּטב היה, הוּא אוֹמר, לוּא הלקוּ אוֹתוֹ פעם אֶָחָת. אֶת המַלקוּת, הוּא אוֹמר, היה שוֹכחַ זה כּבר והיה עוֹמד בּפרנסתוֹ כּבתּחילָה, לא שיִתהלךְ עתּה בּטל וּמבוּטל, הוּא אוֹמר, בּין האַשכּנַזים ויִפּח את נַפשוֹ בּרעב”…

כּשקיבּל סבי, עליו השלוֹם, מין מכתּב כּזה, מיד שלח לקרוֹא אֵלָיו אֶת העיר: “מַה לעשׂוֹת? יהוּדי מת בּרעב. צריךְ לשלוֹחַ לוֹ מַשהוּ”. וּכשרב ניסיל שפּירא אוֹמר דבר, אֵין מסרבים לוֹ. עמדוּ אַנשי העיר ונתנוּ אִיש כּאשר נדָבוֹ לבּוֹ, אֶחָד המַרבּה ואֶחָד המַמעיט (המַרבּה מכּוּלָם היה סבי עצמוֹ, כּלוּם אֵינכם מבינים זאת מאליכם?), ושלחוּ לוֹ, שווּ־נא בּנַפשכם, מעט כּסף – ושוּב שכחוּ, כּי היה לפנים יהוּדי ששמוֹ קיבקה.

ואוּלָם קיבקה לא שכח, המבינים אַתּם, כּי יש עיר ששמה קאמינקה. עבר שוּב חצי שנה, אוֹ שנה, לא אוֹמַר לָכם בּדיוּק, ולא בּא, כּסבוּרים אַתּם, שוּב מכתּב ממנוּ? ושוּב על שם סבי, ושוּב “בּיקשתּי להוֹדיע”, ושוּב “בּיקשתּי לשלוֹחַ”, והפּעם, תּוֹדה לאֵל עֶליוֹן, בּצירוּף מַזל טוֹב. “בּאשר בּכן, – כּוֹתב הוּא בּמכתּבוֹ, – כּפי שזה לא כּבר נַעשׂה חָתן, נוֹשׂא הוּא כּלה הגוּנה מאוֹד, בּת־טוֹבים וּממשפּחה נאָה, על כּן בּיקשתּי לשלוֹחַ – כּלוֹמַר, שיִשלחוּ לו –מאתיִים זהוּבים, שהבטיח להשליש בּתוֹרת נדוּניה. שאִם לא כּן, הוּא אוֹמר, יִתבּטל השידוּךְ”… מַה תּאֹמרוּ לאָסוֹן כּזה? קיבקה יִישאֵר חָלילָה בּלא כּלה! בּקיצוּר, מַה יוֹעילוּ לָכם דיבּוּרים רבּים, אֶת המכתּב נשׂאוּ בּקאמינקה על כּפּיִים, הכּל בּידחוּ בּוֹ את דעתּם וּמילאוּ שׂחוֹק פּיהם: “מַזל טוֹב לָנוּ”… “קיבקה נַעשׂה חָתן”… “השמַעתּם? מאתיִים זהוּבים נדוּניה”… בּת־טוֹבים"… “חַה־חַה־חַה!”…

ואוּלָם הצחוֹק לא האריךְ ימים, כּי כּעבוֹר שבוּעוֹת מספּר בּא, שווּ־נא בּנַפשכם, מכתּב, שוּב ממנוּ, ושוּב אֶל סבי, ורק הפּעם בּלא “בּיקשתּי להוֹדיע”, אֶלָא “בּיקשתּי לשלוֹחַ” בּלבד. “לפלא הוּא בּעֵיניו, הוּא כּוֹתב, שעדיִין לא שלחוּ לוֹ את מאתיִים הזהוּבים, שהבטיחַ להשליש. אִם לא יִשלחוּ לוֹ מיד, הוּא אוֹמר, את מאתיִים הזהוּבים, יֶחדל מהיוֹת חָתן, וּמחמת בּזיוֹן, הוּא אוֹמר, לא תּהיֶה לפניו אֶלָא דרךְ אַחַת: אוֹ לטַבּע עצמוֹ בּנהר, אוֹ לָשוּב הבּיתה, לקאמינקה, ושוֹטוֹ בּידוֹ”…

הדברים האַחרוֹנים האֵלה, שווּ־נא בּנַפשכם, הגיעוּ אֶל אַפּם של אַנשי העיר, וחָדלוּ לצחוֹק. וּבאוֹתוֹ עֶרב נכנסוּ לאספה בּבית סבי בּעלי־הבּתּים החשוּבים שבּקאמינקה ונמנוּ וגָמרוּ, כּי אחָדים מנכבּדי היהוּדים וּנשׂוּאֵי־הפּנים, וסבי בּתוֹכם, יִקחוּ את מטפּחוֹתיהם ויֵצאוּ, בּמחילָה מכּבוֹדם, בּעיר לאסוֹף נדוּניה בּשביל קיבקה. כּלוּם בּרירה היתה בּידם? ולא זוֹ בּלבד, אֶלָא שצריכים היוּ לכתּוֹב לוֹ גם מַזל טוֹב וּלברךְ את החָתן בּשעה טוֹבה וּמוּצלחת, כּי יאריךְ עמה ימים בּעוֹשר וּבכבוֹד ויִזכּה לבנים ולבני בנים, הכּל כּנהוּג וכמקוּבּל. מַה סבוּרים היוּ? כּשיִשׂא אִשה ויכניס את ראשוֹ בּעוֹל משפּחה, יִשכּח ממילא, כּי יש קאמינקה בּעוֹלָם. לבסוף – לא הוֹעילוּ חכמים בּתקנתם. אַדרבּה. לא עבר חצי שנה, אוֹ שנה, לא אוֹמַר לָכם בּדיוּק, – ולא בּא, כּסבוּרים אַתּם, שוּב מכתּב ממנוּ? מה הוּא רוֹצה עוֹד? “באשר בּכן, כּפי שנשׂא אִשה, הוּא כּוֹתב, וּמצא דווקא טוֹב, אלוֹהים הוֹכיחַ לוֹ אֵשת־נעוּרים, הלוַאי יהי חלקם של כּל בּני יִשראֵל כּמוֹהוּ; אֶלָא מה? אֵין דבר מוּשלָם, הוּא אוֹמר, בּכל המַעלוֹת. אָב יֶש לָה – לוּא בּלעה האדמה אוֹתוֹ בּטרם הכּירוֹ! שקרן, מתעתּע, נוֹכל, שוֹדד בּצהריִים! הלָה, הוּא כּוֹתב, הוֹציא מידוֹ בּמרמה את מאתיִים הזהוּבים וגירש אוֹתוֹ עם אִשתּוֹ החוּצה. על כּן, הוּא כּותב, בּיקשתּי לשלוֹחַ – כּלוֹמַר, שיִשלחוּ לוֹ מאתיִים זהוּבים אחרים. שאִם לא כּן, הוּא אוֹמר, אֵין לוֹ אֶלָא להשליךְ אֶת עצמוֹ חַיִים אֶל תּוֹךְ הנהר, אוֹ לָשוּב הבּיתה ושוֹטוֹ בּידוֹ”…

זאת הפּעם היטב חָרה להעיר, ללא שוּם ליצנוּת. שתּי פעמים נדוּניה? הלא אֵין זה אֶלָא מַעשׂה מנוּוָל! נמנוּ וגָמרוּ, שלא להשיב לוֹ על מכתּבוֹ ולא כּלוּם. נמלךְ קיבקה והמתּין שנַיִים אוֹ שלוֹשה שבוּעוֹת ושלח, שווּ־נא בּנַפשכם, שוּב מכתּב, והכּל על שם סבי: “כּך וכךְ, מה אַתּם סבוּרים שם? לָמה אֵין שוֹלחים לוֹ את מאתיִים הזהוּבים? הפּעם ימתּין, הוּא כּוֹתב, לא יוֹתר משבוּע וַחצי, ואִם לא יִשלחו לוֹ, הוּא אוֹמר, את הכּסף, יקבּילוּ אֶת פּניו בּקאמינקה כּפני אוֹרחַ, אִם יִרצה השם, בּמהרה בּימינוּ”. ולא עוֹד, אֶלָא שסיֵים את מכתּבוֹ: “ונֹאמַר אָמן”. שקץ שכּמוֹתוֹ!

עד כּמה הסעיר הדבר והרתּיחַ אֶת לב כּל אֶחָד ואֶחָד – תּבינוּ מאליכם. אבל מה אֶפשר היה לעשׂוֹת? שוּב קראוּ לאספה בּבית סבי, ושוּב יצאוּ בּעלי־בתּים חשוּבים בּעיר וּמטפּחוֹתיהם בּידיהם. אָמנם אַנשי העיר, שווּ־נא בּנַפשכם, בּיקשוּ הפּעם להתחַמק, התפּתּלוּ וּמיאנוּ לָתת כּסף בּשביל נבל שכּמוֹתוֹ, אבל כּלוּם לא הוֹעילוּ בּנַפתּוּליהם. כּשרב ניסיל שפּירא מצווה לָתת, אֵין מסרבים לוֹ. ורק תּנַאי התנה כּל אֶחָד, כּי נוֹתן הוּא בּפּעם האַחרוֹנה. וגם סבי עצמוֹ לא חָשב אַחרת, אֶלָא שזוֹהי הפּעם האַחרוֹנה. ואָמנם כּךְ כּתבוּ לוֹ, כּלוֹמַר לקיבקה, בּפירוּש וּבכל חוֹמר הלָשוֹן, כּי שוֹלחים לוֹ זאת בּפּעם האַחרוֹנה, וכי לא יהין עוֹד כּלָל וכלָל להזכּיר אפילוּ דבר וַחצי דבר על־אוֹדוֹת כּסף. וּבכן, וַדאי שנבהל מאוֹד, אוֹתוֹ גנב, מַה דעתּכם? פּעם אַחַת, בּפרוֹס החג, כּסבוּרים אַתּם, שלא בּא שוּב מכתּב ממנוּ? מה חפצוֹ הפּעם? "בּאשר בּכן, הוּא כּוֹתב, כּפי שהתחַבּר בּברוֹד אֶל אַשכּנַזי אֶחָד, אָדם מהוּגָן וישר מאוֹד, ונכנַס עמוֹ, הוּא אוֹמר, בּשוּתּפוּת לעֵסק של חַרסינה, עֵסק טוֹב מאוֹד, עֵסק בּטוּחַ, שאֶפשר, הוּא אוֹמר, להתפּרנס ממנוּ בּכבוֹד, על כּן בּיקשתּי לשלוֹחַ – כּלוֹמַר, שיִשלחוּ לוֹ, למַען השם, אַרבּע מאוֹת וחמשים זהוּבים, ותיכף וּמיד, אַל יִתמהמהוּ, הוּא אוֹמר, במשלוֹחַ הכּסף, משוּם שהשוּתּף, הוּא כּוֹתב, אֵינוֹ רוֹצה להמתּין, יֶש לוֹ, הוּא אוֹמר, כּנגדוֹ עשׂרה שוּתּפים, ואִם חָלילָה יחמיץ את העֵסק, יִישאֵר בּלא עֵסק, וכיוָן שיִישאֵר בּלא עֵסק, אֵין לוֹ, הוּא אוֹמר, אֶלָא להשליךְ אֶת עצמוֹ אֶל תּוֹךְ הנהר, אוֹ לָשוּב לקאמינקה ושוֹטוֹ בּידוֹ – אוֹתוֹ הנוֹסַח הישן! והוּא מסַיֵים בּרמיזה, כּי אִם לא יִשלחוּ לוֹ במשךְ שבוּעיִים אֶת אַרבּע מאוֹת וַחמישים הזהוּבים, יעלה לָהם הדבר בּיוֹקר רב, משוּם שיִצטרכוּ להחזיר לוֹ את הוֹצאוֹת הדרךְ מבּרוֹד לקאמינקה וּמקאמינקה לברוֹד. נבל שכּמוֹתוֹ!

כלוּם צריךְ אני לסַפּר לָכם, כּמה נשבּתה שׂמחַת החג בּעיר? וּביִיחוּד, אֵצל סבי עלוּב־הנפש! הוּא, עליו השלוֹם, שווּ־נא בּנַפשכם, נטל אֶת חלקוֹ יוֹתר מכּוּלָם. כּי כּאשר קראוּ לאספה בּמוֹצאֵי החג, התחילוּ ממַלמלים על סבי וּבאוּ עליו בּטענוֹת: “די! עד היכן שיעוּרה של סחיטת־כּספים? הלא כּל דבר צריךְ שיִהיֶה בּמידה נכוֹנה. גם אכוֹל לביבוֹת הרבּה לא טוֹב. קיבקה זה שלךָ יהפוֹךְ אוֹתנוּ לקבּצנים!”… כּךְ טענהּ העיר. אָמַר לָהם סבי: “לָמה קיבקה שלי?” אָמרוּ לו: “אֶלָא של מי הוּא? מי זמַם אֵת כּל המזימה הזאת, כּי המַמזר יאֹחזהוּ פּתאוֹם השבץ בּבית־הסוֹהר?”…

מתּוךְ דיבּוּרים אֵלוּ ראה סבי ונוֹכח (יהוּדי חָכם היה!), כּי לא תּהיֶה תּפאַרתּוֹ על הדרךְ הזאת – העיר לא תּתּן עוֹד כּסף. מיד פּנה ורץ אֶל השלטוֹנוֹת, – הלא גם השלטוֹנוֹת אחוּזים בּסבךְ הזה, – אוּלי יִתּנוּ הם, לכל הפּחוֹת, מַשהוּ מכּיסם לטוֹבת העניין? תּקוַת־שוא! גוֹי אֵינוֹ יהוּדי. גוֹי אֵינוֹ שׂם על לב ואֵינוֹ חוֹשש ולא כּלוּם. בּקיצוּר, שווּ־נא בּנַפשכם, מוּכרח היה עלוּב־הנפש, בּמחילָה מכּבוֹדוֹ, כּלוֹמַר סבי, להתּיר אֶת צרוֹרוֹ ולשלוֹחַ מכּספּוֹ את מספּר הזהוּבים לאוֹתוֹ רוֹצחַ, יִמַח שמוֹ, וּמכתּב כּתב לוֹ, מכתּב כּהלָכה (סבי, עליו השלוֹם, כּשרצה, יכוֹל היה)! בּמכתּב הזה, שווּ־נא בּנַפשכם, שפךְ על ראשוֹ אֵת כּל חמַת־רוּחוֹ, כּראוּי לוֹ. גינה אוֹתוֹ בּכל לָשוֹן של גנַאי, קרא לוֹ נבל, וּמנוּול, ונוֹכל, ועם־האָרץ, וּפוֹשע יִשראֵל, וּמוֹצץ־דם, וַעלוּקה, ורשע מרוּשע, וּמוּמר להכעיס, וכל מַה שלבּכם חָפץ. והזהיר אוֹתוֹ בּכל תּוֹקף, לבל יהין עוֹד לכתּוֹב מכתּבים וּלבקש אפילוּ פּרוּטה אֶָחָת. אַף הזכּיר לוֹ, כּי יש אלוֹהים שוֹפטים בּאָרץ, יש לָנוּ אֵל גָדוֹל ונוֹרא, הרוֹאֶה הכּל ויוֹדע הכּל וּמשלם לרשע כּרשעתוֹ כּפל כּפלָיִים. וסיֵים את מכתּבוֹ (אַף־על־פי־כן לב יהוּדי!) בּתחנוּנים, כּי ירחם על ימי זקנתוֹ ואַל יביא צרה על עיר שכּוּלָה יהוּדים, וּבזכוּת זה יעזרהוּ אלוֹהים ויצליחַ שם אֶת דרכּוֹ בּכל אשר יִפנה. מין מכתּב שכּזה כּתב לוֹ סבי וחָתם עליו את שמוֹ מפוֹרש: “ניסיל שפּירא” – וּבזה, יִמחַל לי בּעוֹלם האמת, נוֹאַל מאוֹד לעשׂוֹת, כּאשר תשמַענה אָזניכם מתּוֹךְ סיפּוּר־המַעשׂה להלָן.

כּאן הפסיק היהוּדי הקאמינקאִי שוּב את סיפּוּרוֹ, הוֹציא את קוּפסַת־הטאבּאק שלוֹ, גָלל לאַט סיגָרייה, עישן אוֹתה וּבלע אֶל קרבּוֹ היטב את עשנה, פּעם וּשתּיִים ושלוֹש, לא השגיחַ כּלָל, שקהל היוֹשבים והעוֹמדים עליו כּוּלָם נכספים לשמוֹע, נַפשם תּכלה לָדעת את סוֹף המַעשׂה ואת העוֹקץ שבּוֹ. לאַחַר שעישן את הסיגָרייה והשתּעֵל כּל־צרכּוֹ, גָרף יפה את חוֹטמוֹ, חָזר וחָשׂף זרוֹעוֹתיו וּפתח באוֹתוֹ נוֹסַח כּבתּחילָה:

– שמא סבוּרים אַתּם, יהוּדים חביבים שלי, כּי הכּלב שבּכלָבים נבהל מאוֹד ממכתּבוֹ של סבי? אֵינכם אֶלָא טוֹעים. לא עבר חצי שנה, אוֹ שנה, – והנה בּא, שווּ־נא בּנַפשכם, מן המשוּמד מין מכתּב כּזה: “ראשית, בּיקשתּי להוֹדיע, כּי שוּתּפי האַשכּנַזי, יבַהלהוּ חלוֹם־בּלָהוֹת, רימה אוֹתי מכּף רגלי ועד קדקדי, הציגני כּלי ריק והשליכני מתּוֹךְ העֵסק החוּצה. מתּחילָה אָמַרתּי לתבּוֹע אוֹתוֹ לדין, אֶלָא שראִיתי, כּי לא אוֹעיל כּלוּם. כּדי לָדין עם אַשכּנַזי, חַייב אָדם לפרוֹש מן החַיִים. כּוּלָם מַמזרים כּאֵלה, שאָסוּר לעמוֹד בּדלת אַמוֹת שלָהם, נמלכתּי אֵיפוֹא והלכתּי ושׂכרתּי לי חנוּת סמוךְ לחנוּתוֹ, דלת בּצד דלת, ואני פּוֹתחַ עֵסק חָדש, אַף זה של חַרסינה, וּבעֶזרת השם יִתבּרךְ אֶקבּוֹר את האַשכּנַזי בּמַעמַקי האדמה, וילחךְ אֶצלי עפר! אֶלָא מה? חָסר אני דבר אֶחָד, חוּטים לתפירה, לכל הפּחוֹת אֶלף זהוּבים. על כּן בּיקשתּי לשלוֹחַ”… כּךְ הוּא כּוֹתב, כּלוֹמַר קיבקה, וּמסַיים מכתּבוֹ בּדברים אֵלוּ: “ואִם לא אקבּל ממךָ בּמשךְ שמוֹנה ימים אֶת אֶלף הזהוּבים, אני שוֹלחַ, הוּא אוֹמר, מיד את מכתּבךָ האַחרוֹן, החָתוּם בּעֶצם ידךָ ‘ניסיל שפּירא’, אֶל שׂר־הפּלךְ וּמסַפּר לוֹ אֵת כּל המַעשׂה מאֶלף ועד תּיו: כּיצד אחָזני השבץ בּבית־הסוֹהר, כּיצד קמתּי אַחַר־כּךְ בּבית–הקברוֹת לתחיית־המתים, כּיצד הביאַני שמעוֹן בּעל־העגָלָה בּשלוֹם לברוֹד, וכיצד שלחתּם לי כּמה וכמה פּעמים דמי לא־יֶחרץ. אֵת כּל הדברים האֵלה, הוּא אוֹמר, אסַפּר לָהם כּהוייתם, למַען יֵדעוּ, כּי יש לָנוּ אֵל גָדוֹל בּשמַיִים וקיבקה לא מת”…

מַה בּעֵינכם, דרךְ משל, בּשׂוֹרה טוֹבה כּזאת?! כּיוָן שקרא סבי, עליו השלוֹם, את המכתּב הנעים הזה, מיד הרגיש את עצמוֹ, שווּ־נא בּנַפשכם, בּרע, עד להתעלף. שוּתּק אֶצלוֹ, לא עלי ולא עליכם… יהוּדים, עוֹמדים אָנוּ? היכן אָנוּ נמצאִים?

– תּחנת בּאראנוֹביטש… תּחנת בּאראנוֹביטש…

כּךְ מַכריזים הקררים, כּשהם רצים זה אַחַר זה לפני חַלוֹנוֹת הקרון שלָנוּ.

מששמַע היהוּדי הקאמינקאִי את השם “בּאראנוֹביטש”, מיד קפץ ממקוֹמוֹ, תּפס את צרוֹרוֹ, מין שׂק מלא וגָדוּש אלוֹהים יוֹדע בּמה, סחב אוֹתוֹ בּכל כּוֹחוֹתיו וּפנה אֶל הדלת. עוֹד רגע – וּכבר עוֹמד הוּא בּשתּי רגליו על הרציף, מזיע ודוֹחק עצמוֹ עם השׂק בּין העוֹברים והשבים, מציץ לכל אֶחָד בּפניו:

– בּאראנוֹביטש?

– בּאראנוֹביטש.

משל למה הדבר דוֹמה? ליהוּדים העוֹמדים בּקידוּש לבנה:

– שלוֹם עליכם?

– עליכם שלוֹם!

רביּם מן הנוֹסעים בקרוֹן שלָנוּ (וגם אני בּתוֹכם) רצים אַחריו ותוֹפסים לוֹ בּשוּלי בּגדוֹ:

– רב יהוּדי! מידינוּ לא תּימלט! לא נַרפּה ממךָ עד שתּאֹמַר לָנוּ, מה היה סוֹף המַעשׂה?

– אֵיזה סוֹף? זוֹהי רק התחָלָה! הרפּוּ ממני! מה אַתּם מבקשים? כּי בּשבילכם אאַחר מן הרכּבת? יהוּדים משוּנים! הלא שוֹמעים אַתּם: בּאראנוֹביטש! תּחנת בּאראנוֹביטש!

ועדיִין לא הספקנוּ להתבּוֹנן על סביבוֹתינוּ, וּכבר לא נשאַר זכר להיהוּדי הקאמינקאִי.

לוּא עלתה תּחנת בּאראנוֹביטש באֵש!

המלצות קוראים
תגיות