רקע
שלום עליכם
המאושר בקורני: מסיפורי הרכבת של סוכן־נוסע
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשי"ז 1956

(מסיפורי הרכבת של סוכן־נוסע)


אֵין לךָ ימים טוֹבים לנסיעה ברּכּבת של מסילת־הּברזל כּימי הסתיו, ימים שאַחַר חַג הסוּכּוֹת.

בּקרוֹן לא חַם ולא קר, ואִי אַתּה אָנוּס לראוֹת בּעֵיניךָ את השמַיִים הּבּוֹכים ממַעל ואת האדמה הקוֹדרת, העוֹטיה והאבלה, מתּחת. טיפּוֹּת גשם מַצליפוֹת על החַלוֹן, מתגלגלוֹת למַטה, כּאֶגלי דמעה, על־פּני הזכוּכית המיוּזעת, ואַתּה יוֹשב בּטל להנאָתךָ בּקרוֹן המַחלקה השלישית עם עוֹד יוֹשבים בּטלים כּמוֹךָ וּמציץ מן החַלוֹן אֶל החוּץ, ואַתּה רוֹאֶה מרחוֹק עגָלָה קטנה מתנַהלת בּכבדוּת, מדשדשת בּבּוֹץ. בּעגָלָה יוֹשבת בּריה של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, כּפוּפה וּמצוּמצמת, מכוּרבּלת ראשה ורוּבּה בּשׂק, וּמכלָה אֶת חמתה בּסוּסה העלוּבה, אַף זוֹ בּריה של הקדוֹש־בּרוּךְ הוא, ואַתּה מוֹדה בּלבּךָ לאלוֹהים, שאַתּה יוֹשב ספוּן בּקרוֹן, תּחת קוֹרת־גג, בּין בּני־אָדם מן היִישוּב. אֵיני יוֹדע, אִם דעתּכם כּדעתּי – אני אוֹהב לנסוֹע בּרכּבת בּימי הסתיו, ימים שאַחַר הסוּכּוֹת.

הדבר הראשוֹן אֶצלי – הוּא המקוֹם. כּיוָן שתּפסתּי לי מקוֹם, וּבפרט אֵצל החַלוֹן לידי הימנית, הרי אני בּעֵינַי כּמוֹשל הלוֹכד עיר. אני מוֹציא את קוּפסַת הטאבּאק וּמַתחיל לעשן סיגָריוֹת בּזוֹ אַחַר זוֹ וּלהתבּוֹנן על סביבוֹתי, לראוֹת מי נוֹסע בּקרוֹן ועם מי כּדאי להיכּנס בּשׂיחָה נאָה, המַרחיבה דעתּם של עוֹברי דרכים. הנוֹסעים, בּרוּךְ השם, מרוּבּים, כּבוּשים כּדגים מלוּחים בּחָבית. כּל מיני זקנים, חטמים, כּוֹבעים, כּרסוֹת, דמוּיות של אנשים. וַאנשים – אַף לא אֶחָד. אַךְ הס, הנה יוֹשב שם בּפּינה בּן־אָדם מיוּחָד בּמינוֹ, שאַינוֹ דוֹמה לאחרים. כּלוֹמַר, למַראִית־עיִן הרי זה בּן־אָדם רגיל, אֶחָד מרבּים, יהוּדי מאוֹתם היהוּדים, שמוֹדדים אוֹתם בּסאָה, מאֵלה הנקראִים בּלשוֹננוּ “יהוּדים של כּל ימוֹת השנה”. אֶלָא שלבוּשוֹ לבוּש משוּנה: ספק קֹפּוטה, ספק חָלוּק. על ראשוֹ – ספק כּוֹבע, ספק כּיפּה. וּבידיו – ספק סוֹכךְ, ספק מַטאטא. הלבּשה משוּנה.

אבל לא ההלבּשה עיקר, אֶלָא היהוּדי עצמוֹ, כּמוֹת שהוּא, בּתנוּעוֹתיו הזריזוֹת, בּהתבּוֹננוּתוֹ שהוּא מתבּוֹנן על כּל העברים, בּקפיצוֹתיו שהוּא קוֹפץ פּעם בּפעם ממקוֹמוֹ ואֵינוֹ יכוֹל לָשבת בּמנוּחָה, וּביִיחוּד – בּפניו המַבהיקים, העליזים, החַיִים, וּבכל מַראֵהוּ המאוּשר.

אֵין זאת כּי־אִם האִיש זכה בּגוֹרל והעלָה בּחלקוֹ את הזכּיוֹן הגָדוֹל, אוֹ השׂיא את בּתּוֹ בּשעה טוֹבה וּמוּצלחת, אוֹ הכניס את בּנו לגימנַאסיה. בּכל רגע הוּא ננער, קוֹפץ ממקוֹמוֹ וּמציץ בּחַלוֹן ואוֹמר לעצמוֹ: “תּחנה? עדיִין לא?” – וחוֹזר ויוֹשב, מַחליף כּל פּעם מקוֹמוֹ וּמתקרב אֵלי, וכוּלוֹ מאִיר מתּוֹךְ רוֹב שׂמחָה וָאוֹשר.

מטבעי, עליכם לָדעת, הרי אני בּן־אָדם, שאֵין דרכּוֹ לתהוֹת על קנקנם של אחרים, למַשש בּכליהם, לחקוֹר ולדרוֹש בּמוּפלָא ממנוּ, לָדעת מי הם וּמה הם. הוֹלךְ אני לשיטתי: מי שיֵש בּלבּוֹ דבר המציק לוֹ – ישׂיחנוּ בּעצמוֹ.

וכן היה. אַחרי התּחנה השנייה הזיז היהודי הזיז היהוּדי הזריז שלי אֶת עצמוֹ סמוּךְ אֵלָי, התבּוֹנן על סביבוֹתיו, הציץ לתוֹךְ עֵינַי וּשאָלָני:

– לאָן נוֹסע יהוּדי?

ואוּלם מתּוֹךְ שאֵלּתוֹ זוֹ ששאָלני וּמתּוֹךְ שהתבּוֹנן על סביבוֹתיו והתגָרד בּשעת מַעשׂה מתּחת לכוֹבעוֹ הבינוֹתי, כּי יוֹתר משהוּא רוֹצה לָדעת, לאָן אני נוֹסע, רוֹצה הוּא להשמיעֵני, לאָן הוּא נוֹסע. עשׂיתי אֵיפוֹא רצוֹנוֹ, כּלוֹמַר, לא עניתי דבר על שאֵלָתו, אֶלָא שאַלתּי אוֹתוֹ: “ואַתּה לאָן?” – וכךְ נתתּי לוֹ פּתחוֹן־פּה:

– אני לאָן? לקוֹדני. שמַעתּ פּעם את שֵמַע קוֹדני? והרי אני מתּוֹשבי המקוֹם ההוּא אני. לא רחוֹק מכּאן. התּחנה השלישית. כּלוֹמַר, מכּאן עדיִין יש לָנוּ בּעֶרכּךָ שלוֹש תּחנוֹת. וּמשם לקוֹדני אָּנוּ צריכים עוֹד לנסוֹע בּעגָלָה כּשעה וחצי. כּלוֹמַר, לאמתּו של דבר, הרי זו נסיעה של שתּי שעוֹת, שתּי שעוֹת מליאוֹת וּגדוּשוֹת, עם עוֹדף על גבּיהן. ואַף זוֹ בּתנַאי, שהדרךְ היא כּתיקוּנה ונוֹסעים בּמרכּבה. אני הזמַנתּי על־ידי טלגרמה. כּלוֹמַר, הריצוֹתי טלגרמה, שיִשלחוּ לי מרכּבה אֶל התּחנה. כּסבוּר אַתּה, בּשביל עצמי? אַל תּפחָד. אני עצמי יכוֹל לקיים את עוֹלָמי, אִם אֶסַע בּחבוּרה של ששה עוֹברי־דרךְ כּמוֹני עם בעל־עגָלָה פּשוּט. וּבשעת הדחָק נוֹטלים אֶת הסוֹכךְ בּיד אַחַת ואֶת הצרוֹר בּיד אַחרת ועוֹלים אַחַר כּבוֹד בּרגל בּדרךְ ישרה עד עֶצם העיר. לנסיעה בּמרכּבוֹת, עליךָ לָדעת, אֵין ידנו מַשׂגת. אִם לפי העסקים הגדוֹלים, רשאִים היִינוּ בּכלָל לָשבת בּיִת. הא? מַה דעתּךָ?

כּאן מפסיק בּן־האָדם שלי את דיבּוּרוֹ, נאנח לעצמוֹ, מַשפּיל קוֹלוֹ וּמַתחיל לדבּר בּלחש, על אָזני מַמש, כּשהוּא מתבּוֹנן תּחילָה על סביבוֹתיו, אִם אֵין אִיש שוֹמע את דבריו.

– אני נוֹסע לא לבדי. נוֹסע אני עם פּרוֹפיסוֹר אני נוֹסע… אֵיךְ הגעתּי לפרוֹפיסוֹר? הרי כּךְ המַעשׂה: את שמַע קאשיֶוואריֶבקה שמַעתּ? עיירה כזאת יֶש כּאן בּמקוֹמוֹתינוּ ושמה קאשיֶוואריֶבקה. ובקאשיֶוואריֶבקה זוֹ יוֹשב גביר יהוּדי, כּלוֹמַר, יהוּדי שעשׂה עוֹשר ונַעשׂה גביר, אֶפשר שמַעתּ עליו, שמוֹ בּוֹרוֹדיֶנקוֹ, אִיציקל בּוֹרוֹדיֶנקוֹ. מה השם הזה בּעֵיניךָ? שם של גוֹי, האַף אֵין זאת? אבל מַה בּכךְ, אִם שם של גוֹי, אוֹ שם יהוּדי – לעֵת־עתּה לוֹ הכּסף. וכסף רב. רב מאוֹד. להוֹדיעךָ, שאֶצלנוּ בּקוֹדני מַעריכים אוֹתוֹ כּמעט בחצי מיליוֹן. ואֶפשר, אִם תּפצר בּי מאוֹד, אַסכּים עמךָ, שיֶש לוֹ כּל המיליוֹן כּוּלוֹ. כּלוֹמַר, לפי זה שהוּא מוּחזק, בּמחילָה מכּבוֹדךָ, דבר אַחר, ראוּי הוּא, שיִהיוּ לוֹ שני מיליוֹנים. וּראָיה לדבר: אַף־על־פּי שאני רוֹאֶה אוֹתךָ בּפּעם הראשוֹנה, מבין אני, שאַתּה נוֹסע והוֹלךְ בּכל העוֹלָם כּוּלוֹ, על כּל פּנים, יוֹתר ממני. אמוֹר לי אֵיפוֹא את האמת: השמַעתּ מיָמיךָ את השם בּוֹרוֹדיֶנקוֹ, שיִתגדל בעוֹלָם בּדבר יהוּדי כּל־שהוּא, בּנדבה הגוּנה, בּצדקה וּמַעשׂים טוֹבים? אֶצלנוּ בּקוֹדני עדיִין לא שמַענוּ כּזאת באָזנינוּ. אַךְ אִם נעיין בּדבר מצד אַחר, הרי אֵין אני ממקנאֵי קנאַת השם צבאוֹת, ועל כּיסוֹ של פּלוֹני כל אֶחָד משׂים עצמוֹ וָתּרן. מדבּר אני לא בּנדבוֹת וּצדקה; מדבּר אני בּמידה אנוֹשית אני מדבּר. אלוֹהים היה בּעֶזרךָ ואַתּה עשיר כּל־כּךְ, שיכוֹל אַתּה לגרוֹם הנאָה לעצמךָ וּלהביא פּרוֹפיסוֹר אֶל בּיתךָ, – מַה יבוּלע לךָ, אִם גם אַחר יֵיהנה על־ידיךָ מזכוּת זוֹ? אַין מבקשים ממךָ כּסף, מבקשים ממךָ רק מלה טוֹבה – לֶמה תַּקשה לבבךָ ותאטוֹם אָזנךָ? הקשב אֵיפוֹא ותשמע דבר נאֶה.

וּבכן, היה מַעשׂה ואֶצלנוּ בּקוֹדני נוֹדע הדבר (אֶצלנו בּקוֹדני יוֹדעים כּל דבר), כּי בּביתוֹ של הגביר הקאשיֶוואריֶבקאִי, של אִיציקל בּוֹרוֹדיֶנקו זה, חָלתה בּת. כּסבוּר אַתּה, מַה מַחלָתה? דבר של מַה בּכךְ, מַעשׂה־אהבים. בּת זוֹ אָהבה גוֹי, וּמשךְ הגוֹי את ידוֹ ממנה, והלכה הבּת ושתתה רעל. אַךְ אֶתמוֹל קרה הדבר. מיד רצוּ והביאוּ פּרוֹפיסוֹר, את הטוֹב שבּפּרוֹפיסוֹרים. היד גביר כּזה תּקצר? וניצנץ רעיוֹן בּמוֹחי: מאַחַר שהפּרוֹפיסוֹר לא יִשהה שם הרבּה, היוֹם אוֹ מחר ישוּב למקוֹמוֹ, ונסוֹע יִסַע בּין כּךְ וּבין כּךְ דרךְ התּחנה שלָנוּ, כּלוֹמַר, על־יד קוֹדני, – אֶפשר כּדאי הדבר, שבּחזירתוֹ, כּשהוּא עוֹבר מרכּבת לרכּבת, יסוּר אֵלינוּ, כּלוֹמַר אֵלָי? אֶצלי שוֹכב בּן חוֹלה, לא עליכם. כּסבוּר אַתּה, מה מיחוּשוֹ? גם אני אֵיני יוֹדע מה. מַשהוּ יֶש לוֹ מבּפנים. כּלוֹמַר, השתּעֵל, תּוֹדה לָאֵל, לא יִשתּעֵל. וחוּץ מזה, גם כּאֵב לא יחוּש בּלבּוֹ. אֶלָא מה? אֵין טיפּת דם בּפניו, וחַלָש הוּא, חַלָש כּזבוּב. מחמַת זה, שאֵינוֹ אוֹכל. אֵינוֹ אוֹכל ולא כּלוּם. לא כּלוּם כּיצד? לחלוּטין לא כּלוּם. כּוֹס חָלָב לפעמים שוֹתה הוּא. ואַף זוֹ – בּעל־כּרחוֹ. צריךְ לפצוֹר בּוֹ, להתחַנן ולבכּוֹת לפניו. וחוּץ מזה – לא כּף מרק ולא פּרוּסַת לחם. וּבשׂר לא כּל־שכּן. בּשׂר אֵינוֹ יכוֹל לראוֹת בּעֵיניו. מַפשיל ראשוֹ לאחוֹריו. כּל זה בּא לוֹ מיוֹם שגָנַח דם. בּקיִץ, אַל יִיזכר הדבר היוֹם, גָנַח דם. רק פּעם אַחַת, אבל בּשפע. עכשיו, תּוֹדה לָאֵל, כּבר חָדל. הלוַאי מכּאן וּלהבּא כּךְ. אֶלָא שנחלש כּוּלוֹ בּמידה שאֵין אַתּה יכוֹל לשעֵר. בּקוֹשי רב הוּא עוֹמד על רגלָיו. וכי קלה זוֹ בּעֵיניךָ – אָדם קוֹדחַ לוֹהט כּמוֹ בּאבעבּוּעוֹת לוֹהט הוּא! למן חַג השבוּעוֹת. שלוֹשים ותשע מַעלוֹת עם מחצה, או שלושים ותשע בלא מחצה. ואֵין שוּם תּרוּפה לכךְ. כּבר היִיתי עמוֹ אֵצל הרוֹפא לא פּעם אָחָת. אבל מַה יוֹדעים הרוֹפאִים שלָנוּ? יַרבּה בּאכילה, הם אוֹמרים, יִשאַף אַויר צח. אבל כּיצד? הלא בּאוֹכל גָעלָה נַפשוֹ. ואַויר צח? אֵיפה נקח אֶצלנוּ אַויר צח? בּקוֹדני – אַויר צח? עיירה טוֹבה היא קוֹדני, עיירה יהוּדית. יש לָנוּ, בּלא עֵין־הרע, קצת יהוּדים, יש לָנוּ בּית־מדרש, יש בּית־כּנסת, יש רב, הכּל יש לָנוּ. ורק משני דברים שמר אוֹתנוּ אלוֹהים: מאַויר וּמפּרנסה. מילא, על פּרנסה אֵין מַה לדבּר. מתפּרנסים אָנוּ, בּרוּךְ השם, זה מזה. ואַויר? כּשאָנוּ רוֹצים לטעוֹם טעם אַויר, אָנוּ הוֹלכים אֶל “החָצר”. בחצר, עליךָ לָדעת, יש דווקא אַויר. לפנים, כּשקוֹדני היתה שיֶיכת לפּריצים הפּוֹלָניִים, לא היתה ליהוּדי דריסַת־הרגל בּחָצר. הפּריצים לא הניחוּ להיכּנס. ולא הרי הפּריצים כהרי הכּלָבים. אבל מיוֹם שהחָצר הקוֹדניִית נפלה בידי יהוּדים, חָדלוּ כּלָבים מן החָצר, והחָצר לָבשה צוּרה אַחרת. הנאָה ליהוּדי עכשיו להיכּנס לתוֹךְ החַצר. אַמנם אַף אֵלוּ פּריצים, בּעלי־אחוּזה, אַךְ בּעלי־אחוּזה יהוּדים. מדבּרים יהוּדית כּמוֹני וכמוֹךָ. מתנַהגים בּמידה יהוּדית ואוֹהבים אִיש יהוּדי. בּקיצוּר. יהוּדים לכל דבר! כּלוֹמַר, לא אוֹמַר לךָ, כּי צדיקים גמוּרים הם. להתפלל בּבית־הכּנסת שלָנוּ אֵין הם נחפּזים כּל־כּךְ, ולָבוֹא בּעֶרב שבּת עם כּל היהוּדים לבית־המרחַץ שלָנוּ, להבדיל, לא כּל־שכּן. ושיִהיוּ חוֹששים מפני חילוּל שבּת – אַף זאת לא ראינוּ. וגם מפּני תּרנגוֹלת מטוּגנת בּחמאַה, כּפי שאוֹמרים, אינם נבהלים בּיוֹתר. וּשאַר דברים שם. כּגוֹן גזיזת הזָקָן והליכה בּלא כוֹבע וכל כּיוֹצא בּאֵלוּ – על אַחַת כּמה וכמה. עבירוֹת אֵלוּ כּבר התחילוּ דשים אֶצלנוּ בּעקבים. כּבר יש לָנוּ, בּרוּךְ השם, גם בּקוֹדני מיני בּחוּרים צעירים, שהכּוֹבע יִכבּד על ראשם. אָמנם קוֹדני אֵין לָה להתאוֹנן על בּעלי־האחוּזה שלָנוּ. הפּריצים היהוּדים שלָנוּ יוֹצאִים ידי חוֹבתם די־צרכּם כּלפּי העיירה. אַדרבּה, מתנַהגים הם עמנוּ בּמידה יפה, עד כּמה שידם מַגעת. משנכנַס סתיו, שוֹלחים הם כמאָה שׂקים תּפּוּחי־אדמה בשביל העניִים. בּחוֹרף – קש להסקה. בּעֶרב פּסח – מעוֹת חיטים. זה לא כּבר נדבוּ לבינים לבניין בּית־תּפילָה חַדש. מַה שייךְ? הכּל טוֹב ויפה, כּמידתם של בּני־אָדם הגוּנים. ורק התּרנגוֹלת המטוּגנת בחמאָה מקלקלת את השוּרה. הוֹי, אִילמלא תּרנגולת זו!… ואַף־על־פּי־כן אַל תֹּאמַר, שמתכּוון אני כּאן להוֹציא חַלילָה לעז עליהם. מַה לי ולָהם? אַדרבּה! אני עצמי יָקַרתּי בּעַיניהם. נכבּדתּי מאוֹד. לא יחליפוּני ולא ימירוּ אוֹתי בּשׂק בּצלים. רב אַלתּר (קוֹראִים לי אַלתּר קוֹראִים לי) הוּא אֶצלָם בּמַעלָה עֶליוֹנה. כּשיֶש לָהם צוֹרךְ בּעיר לדבר נחוּץ, כּגוֹן לוּחַ לראש־השנה, מַצוֹת לפּסח, הוֹשענוֹת לסוּכּוֹת, וכל כּיוֹצא בּדברים אַלוּ, – הרי הם שוֹלחים לקרוֹא לרב אַלתּר. גם בּחנוּתה של אִשתּי (אִשתּי מַחזיקה חנוּת מַחזיקה היא) הם קוֹנים צרכיהם בּכסף מלא – מלח וּפילפּלים וגפרוּרים וכל דבר המצוּי. עד כּאן בּעלי־האחוּזה עצמם. וּבניהם הסטוּדנטים הצעירים – הלָלוּ כּרוּכים אַחרי בּני בּלב וָנפש. כּיוָן שבּא קיִץ והם חוֹזרים מפּייטרבּארג, הם מלמדים אוֹתוֹ כּל מַה שלבּךָ חָפץ. יוֹשבים עמוֹ יוֹם יוֹם על הספרים. וספר בּשביל בּני, עליךָ לָדעת, הוּא כּל חיוּתוֹ ונשמתוֹ. הספר יקר לוֹ מאָביו וּמאִמוֹ. ירא אני לאמוֹר זאת, אבל סבוּר אני, כּי הספר – הוּא מַלאַךְ־המות שלוֹ. מן הספר נפתּחָה כּל הרעה… אָמנם זוֹ שלי מוֹכיחָה לי, כּי כּל זה בּא לוֹ ממבחַן־הצבא. מה עניין מבחַן־הצבא לכאן? את מבחַן־הצבא שכח זה כּבר. אַךְ מילא, אֵיךְ היה שם המַעשׂה – אִם ספר אוֹ מבחַן־הצבא, וּבינתיִים מוּטל אֶצלי תּינוֹק עלוּב־נפש, לא על שוּם אָדם מיִשראֵל, ונמק, נמק מיוֹם ליוֹם, דוֹעֵךְ כּנר. רק אלוֹהים ירחם עליו…

רגע חָלפה כּעֵין עננה קלה על פּניו המאִירים של היהוּדי שלי. אבל לא יוֹתר מרגע אֶחָד. עד מהרה הציצה החַמה, גירשה את העננה, וּפניו הבהיקוּ שוּב, עֵיניו האִירוּ וּפיו גיחךְ. ושוּב הוּא חוֹזר לסיפּורוֹ:

– הכּלָל, היכן אָנוּ עוֹמדים? כּן, נמלכתּי אֵיפוֹא וגָמַרתּי בּדעתּי לָרוּץ לקאשיֶוואריֶבקה, אֶל אִיציקל בּוֹרוֹדיֶנקוֹ, כלוֹמר, אֶל הגביר. כּפי הרגיל, לא יצאתי לדרךְ בּידיִים ריקוֹת. לָקחתּי אִתּי מכתּב לָקחתּי אִתּי. מאֵת הרב שלָנוּ (רבּה של קוֹדני שמוֹ ידוּע). מכתּב נאֶה: “היוֹת כּפי שהשם יִתבּרךְ היה בעֶזרת מַעלָתוֹ, וידוֹ מַשׂגת להביא פּרוֹפיסוֹר אֶל בּיתוֹ בּשעת הצוֹרךְ, והיוֹת כּפי שבּנוֹ של אַלתּר שלָנוּ, לא עליכם, מוּטל גוֹסס על עֶרשׂ דוָי, אִי לָזאת אוּלי יִתעוֹרר בּלב מַעלָתוֹ ניצוֹץ של רחמים וישפּיל לָרדת ממרוֹם שבתּוֹ אֶל מַצב העני וישפּיע על כּבוֹד מַעלת האָדוֹן הפּרוֹפיסוֹר, כּי בּשוּבוֹ מדרכּוֹ סמוּךְ לקוֹדני יסוּר אֵלינוּ בּין רכּבת לרכּבת לרבע שעה לָשית עֵינוֹ על החוֹלה המסוּכּן. וּבשׂכר זה…” וגוֹמר. מכתּב יפה, כּיד השם הטוֹבה על הרב שלָנוּ.

פּתאוֹם נשמַע ציפצוּף, ואָנוּ נעצרים. היהוּדי שלי מַפסיק סיפּוּרוֹ וקוֹפץ ממקוֹמוֹ.

– אהא! תּחנה? הבה אֶקפּוֹץ אֶל המַחלקה הראשוֹנה רק לרגע אֶחָד. רק אָעיף עיִן בּהפּרוֹפיסוֹר שלי ואָשוּב תּיכף וּמיד, ואָז אסַיֵים לךָ אֶת המַעשׂה.

כּשחָזר, היוּ פּניו מאִירים יוֹתר מבּתּחילָה. לוּלא יראתי להגזים, היִיתי אוֹמר: השכינה היתה שרוּיה עליו. משיָשב על ידי, גָחַן על אָזני ולָחַש לי, כּאִילוּ חוֹשש היה, שמא יעיר את מי שהוּא:

– יָשֵן הוּא, הפּרוֹפיסוֹר שלי, יעזרהוּ אלוֹהים, שיִישן יפה די־צרכּוֹ, כּדי שיבוֹא אֵלינוּ במוֹח צלוּל… בקיצוּר, היכן עמַדנוּ בּקאַשיֶוואריֶבקה.

בּאתי אֵיפוֹא לקאשיֶוואריֶבקה וּפניתי מיד אֶל בּית הגביר, צילצלתּי בּפּעמוֹן אַחַת וּשתּיִים ושלוֹש, והנה קפץ משם בּרנש בּפרצוּף־פּנים אָדוֹם וּבסַנטר מגוּלָח, לוֹעֵס בּפיו ולוֹקק שׂפתיו, כּחָתוּל, ואוֹמר לי בּלָשוֹן יוָנית: “שטוֹ נאַדאַ?” כּלוֹמַר, מה חפצי פּה? אָמַרתּי לוֹ דווקא בּלָשוֹן יהוּדית: “מסתּמא,נאַדאַ‘; אִילמלא היה ,נאַדאַ’, לא היִיתי מטלטל עצמי לכאן ממרחַקי קוֹדני”… והרי הוּא שוֹמע את דברי, לוֹעֵס ולוֹקק שׂפתיו וּמניע בּראשוֹ: “אֵין לָבוֹא עתּה לפני אַנשי הבּיִת שלָנוּ, משוּם שהפּרוֹפיסוֹר יוֹשב”. אָמַרתּי לוֹ: “אַדרבּה, דווקא משוּם שהפּרוֹפיסוֹר יוֹשב. בּאתי לכאן, אני אוֹמר, אָמנם לשם הפּרוֹפיסוֹר”. אָמַר לי: “מה עסקים לךָ אֵצל הפּרוֹפיסוֹר?” שאֶעמוֹד אַיפוֹא וַאסַפּר לוֹ מַעשׂיוֹת! הוֹצאתי את מכתּבוֹ של הרב והגשתּי לוֹ: “נוֹחַ לךָ, אני אוֹמר, לשׂוחחַ, כּשאַתּה עוֹמד מעֵבר מזה, ועלי, אני אוֹמר, יוֹרד גשם. הא לךָ, אני אוֹמר, אֶת הדוֹקוּמנט הזה וּמסוֹר אוֹתוֹ, בּמחילָה מכּבוֹדךָ, לבעל־הבּיִת שלךָ, אני אוֹמַר, לעֶצם ידיו”. ואני עצמי נשאָר עוֹמד מבּחוּץ, מעֵבר הדלת מזה, וּמַמתּין עד אשר יִקראוּני. אני מַמתּין חצי שעה, אני מַמתּין שעה. אני מַמתּין שתּי שעוֹת. הגשם יוֹרד, מַבּוֹל מַיִם, ועדיִין אֵיני רוֹאֶה, שיִקראוּני. וּכבר היטב חָרה לי. לא על כּבוֹדי אני חָס כּל־כּךְ, אֶלָא על כּבוֹד הרב. הלא את המכתּב כּתב לא נַער – רב כּתב אוֹתוֹ (רבּה של קוֹדני שמוֹ ידוּע)! עמַדתּי וּמשכתּי בּפּעמוֹן עוֹד פּעם ועוֹד פּעם, עד שקפץ מבּפנים אוֹתוֹ בּרנש עצמוֹ, בּעל פּרצוּף־הפּנים האָדוֹם, בּצעקה וּבחמַת־רצח: “הראִית, הוּא אוֹמר, עזוּת של יהוּדי – מצלצל הוּא!” “הראִית, אני אוֹמר, עזוּת כּזאת, שיניחוּ ליהוּדי לעמוֹד שתּי שעוֹת בּחוּץ תּחת הגשם!” ואני פּוֹרץ אֶל הפּתח וּמבקש להיכּנס לפנים – לאָן? הלָה סגר את הדלת בּרעש, ולךְ תּבעֵהוּ לבית־דין של מַעלָה! מה אֶעשׂה אֵיפוֹא? מַעשׂה לא נעים כּלָל. לחזוֹר בידיִים ריקוֹת לא נאֶה לי. ראשית, משוּם הבּזיוֹן לעצמי. הלא קצת בּעל־בּיִת אני אֶצלנוּ בּקוֹדני, לא חָלילָה קבּצן המַחזיר על הפּתחים… ואַגב לבּי דָוֶה על בּני עלוּב־הנפש…

ואוּלם הלא יש לנוּ, כּיצד אַתּה אוֹמר, אֵל גָדוֹל בּעוֹלָם. אני מַבּיט לפנַי – והנה קרבה מרכּבה רתוּמה לאַרבּעה סוּסים ועמדה ליד הדלת. אני פּוֹנה אֶל הרכּב: מַה טיבה של מרכּבה זוֹ ושל מי הסוּסים? נתבּרר לי, שזוֹהי אָמנם המרכּבה של הגביר והסוּסים של הגביר, בּשביל הפּרוֹפיסוֹר. כּלוֹמַר, רתמוּ את המרכּבה לאַרבּעה סוּסים, כּדי לָקחת אוֹתוֹ, את הפּרוֹפיסוֹר, וּלהֹוליכוֹ אל הרכּבת. מכּיוָן שכּךְ, אני אוֹמר בּלבּי, הלא שוּב טוֹב ויפה. ועדיִין לא הספּקתּי להתבּוֹנן כּה וָכה, והנה נפתּחָה הדלת ונתגלָה הוּא עצמוֹ, כּלוֹמַר, הפּרוֹפיסוֹר. ישיש קטן, זקן מוּפלָג, וּפניו – מה אוֹמַר וּמה אדבּר לךָ? – פּני מַלאָךְ, מַלאָךְ מן השמַיִים! אַחריו הוֹלךְ הגביר, הוּא אִיציקל בּוֹרוֹדיֶנקוֹ, דווקא בּלא כּוֹבע. ומאַחרי הגביר פּוֹסע הבּרנש בּפרצוּף־הפנים האָדוֹם, נוֹשׂא בּידוֹ אֶת מזוַדתּוֹ הקטנה של הפּרוֹפיסוֹר. וּכדאי היה לךָ לראוֹת פּני גביר של מיליוֹן וָמַעלּה, אַל אֶחטא לאלוֹהים בּשׂפתי! לָבוּש הוּא מין מקטוֹרן של אָריג פּשוּט, כּזה שלוֹבשים אֶצלנוּ בּקוֹדני, מַחזיק ידיו בּכיסי מכנסיו וּמַבּיט לצדדים, פּוֹזל קצת בּעֵיניו. אני עוֹמד וּמהרהר בּפני עצמי: “ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! וזה יֶש לוֹ מיליוֹנים?” אבל לךְ הגש עצוּמוֹתיךָ לפני הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא!… משֶרָאני עוֹמד כּאן, נעץ בּי את עֵיניו הפּוֹזלוֹת ואָמַר לי: “מה חפצךָ?” קרבתּי אֵלָיו ואָמַרתּי לוֹ: “כּךְ וכךְ, אני אוֹמר, אני הוּא שהבאתי לךָ, אני אוֹמר, את מכתּבוֹ של הרב שלָנוּ הבאתי לךָ”. אָמַר לי: “של אֵיזה רב?” השוֹמע אַתּה? אֵין הוּא יוֹדע כּלָל, של אֵיזה רב. “של הרב הקוֹדניִי, אני אוֹמר. אני עצמי תּוֹשב אני בּקוֹדני, וּבאתי בּכוונה, אני אוֹמר, מקוֹדני אֶל הפּרוֹפיסוֹר, שיטריחַ אֶת כּבוֹד מַעַלָתו, אני אוֹמר, לקוֹדני בּין רכּבת לרכּבת לרבע שעה אֶל בּני, אני אוֹמר, יֶש לי, אני אוֹמר, בּן חוֹלה, לא עליכם, נוֹטה לָמוּת”… כּךְ, כּדברים האֵלה אָמַרתּי לוֹ, אֵין אני מַגזים לךָ אפילוּ כּחוּט השׂערה. מַה סבוּר היִיתי? סבוּר היִיתי: אָדם שקרהוּ אָסוֹן, בּת, לא עליכם, שתתה אֶצלוֹ רעל, אֶפשר יִישבר לבּוֹ, אוּלי יחוּס, אוּלי ירחם אָב עני ואוּמלָל? לבסוֹף – לא היוּ דברים מעוֹלָם! לא ענַני אפילוּ חצי דיבּוּר, אֶלָא הציץ בּעֵיניו הפּוֹזלוֹת על הבּרנש בּעל פּרצוּף־הפּנים האָדוֹם, כּאָדם האוֹמר: “שמא תּפנה מן הדרךְ את היהוּדוֹן הזה?” והפּרוֹפיסוֹר שלי נכנַס בּינתיִים עם המזוָדה לתוֹךְ המרכּבה. עוֹד רגע – ואֵין פּרוֹפיסוֹר! מה אֶעשׂה אָז? ראִיתי, כּי רע המַעשׂה לפנַי, ונמלכתּי בּעצמי: יעבוֹר עלי מה, יהי מַה שיִהיֶה – חַייב אני להציל אֶת בּני! ואני מאַמץ את לבּי כּגיבּור ורץ וּמתנַפּל אַפּיִים אַרצה לרגלי הסוּסים!… מילא כלוּם אוֹמַר לךָ, כּי נעים היה לי לשכּב תּחת רגלי הסוּסים? – אֶת זה אֵיני יוֹדע. אֵיני זוכר אפילו, כּמה זמַן שכבתּי שם. אֶפשר, שלא שכבתּי שם כּלָל. ורק יוֹדע אני, כּי לא עבר אפילוּ רגע כּממרה והישיש הקטן, כּלוֹמַר הפּרוֹפיסוֹר, כּבר עמד אֶצלי: “שטוֹ טאקוֹיֶה” ו“גוֹלוּבּטשיק”, כּלוֹמַר: מה הדבר, חביבי? – כּי אסַפּר לוֹ הכּל, אגלה לוֹ אֵת כּל חפצי, אַל אִירא דבר. והגביר עוֹמד מן הצד וּמַבּיט בּי בּעֵיניו הפּוֹזלוֹת, ואני מדבּר! ועליךָ לָדעת, כּי בּעל־דבּרן גָדוֹל בּרוּסית אֵינני, ורק בּפּעם הזאת נתן בּי הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא מין כּוֹח כּזה, וּפי דיבּר מאֵלָיו! סיפּרתּי לוֹ אֵת כּל נגעֵי לבּי. אָמַרתּי לוֹ: “כּךְ וכךְ, אדוֹני הפּרוֹפיסוֹר, אֶפשר מן השמַיִים ריחמוּ עלי, שאַתּה תּהיֶה השליחַ הטוֹב להשיב לי אֶת בּני, אֶת בּני יחידי, שנשאַר לי מששה בּנים, יִיבּדל מהם לחַיִים ארוּכּים. ואִם, אני אוֹמר, הדבר צריךְ לעלוֹת בּכסף, הנה יֶש לי בּכיסי שטר תּמים בּן כּף־הֵא קרבּוֹנים, כּלוֹמַר עֶשׂרים וַחמשה רוּבּל, לא שלי חָלילָה, כּי מאַיִן בּא לידי כּסף רב כּל־כּךְ? הכּסף כּספּה של אִשתּי, אני אוֹמר, מוּכן וּמזוּמן לקניית סחוֹרה בּעיר לחנוּתה. והרי אני מַפקיר, אני אוֹמר, אֶת הכָּפהֵיוֹן, יִקח הרוּחַ הטוֹב את חנוּתה של אִשתּי, וּבלבד שאַציל אֶת ילדי ממות!”… כּךְ אני אוֹמר ועוֹמד לפַתֵּחַ את הקפּוֹטה וּמבקש להוֹציא את עֶשׂרים וחמשה הכּסף שלי. עמַד הישיש הקטן, כּלוֹמַר הפּרוֹפיסוֹר, והניחַ את ידוֹ על כּתפי: “ניטשיֶבוֹ!” כּלוֹמַר: לא צריךְ ולא כּלוּם! וּמצווה אוֹתי לטפּס ולעלוֹת על המרכּבה – כּה יחַיֵיני אלוֹהים לראוֹת את בּני בּריא ושלם, אִם לא סיפּרתּי לךָ דברים כּהוָייתם! וּבכן, אני שוֹאֵל אוֹתךָ: ולא כּדאי הוּא, אִיציקל בּוֹרוֹדיֶנקוֹ זה, שיִהיֶה כּפּרת ציפּרנוֹ הקטנה של הפּרוֹפיסוֹר? הלא כּמעט שחַט אוֹתי בּלא סַכּין שחַט אוֹתי! אָמנם טוֹב, כּי אלוֹהים הוֹליכני והביאַני עד כּה. אבל מה היה עלי, אִילוּ היה חָלילָה להפךְ?… הא? מַה תֹּאמַר אַתּה?…

בּקרוֹן קמה המוּלָה, והיהוּדי שלי קוֹפץ ממקוֹמוֹ וּפוֹנה אל הקרר:

– קוֹדני?

– קוֹדני.

– היֵה שלוֹם וסַע בּשלוֹם ואַל תֹּאמַר לשוּם אִיש, עם מי אני נוֹסע. אֵיני רוֹצה, שיֵדעוּ אֶצלנוּ בּקוֹדני, כּי בּאתי עם פּרוֹפיסוֹר. כּל העיר תיזָעק אֵלָי!…

כּעבוֹר רגַעים, כּשאָנוּ עוֹמדים לנסוֹע הלאָה, אני רוֹאֶה בּעד החַלוֹן מיטלטלת מרכּבה צוֹלעת, רתוּמה לשני סוּסים מדוּלדלים, אפוֹרים, עגוּמים ודוֹאגים. בּמרכּבה יוֹשב אִיש זקן, קטן וצנוּם, בּמשקפיִים, בּלחָיים צעירוֹת אדוּמוֹת וּבזקנקן שׂב. ממוּלוֹ, בּקצה המרכּבה, מצדד ויוֹשב היהוּדי שלי, כּוּלוֹ כּתלוּי בּמשקוֹלת, מֵישיר מַבּטוֹ אֶל עֵיני הזקן וּמתנוֹדד על מוֹשבוֹ, וּפניו מַזהירים, ועֵיניו – עוֹד מעט ותצאנה מחוֹריהן.

צר לי, שאֵין בּידי כּלי־צילוּם. כּדאי היה לצלם את דמוּתוֹ של היהוּדי הזה. יִראֶה העוֹלָם ויֵדע מַה טיבוֹ של אִיש מאוּשר – המאוּשר בּכל אַנשי קוֹדני.


המלצות קוראים
תגיות