רקע
ישעיהו קרניאל
"מבעד למסוה" (שעורים בהסתכלות) 1924
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דאר היום; 1924

 

04.01.1924 דאר היום

רוצה אני קדם־כל לברך בשמי ובשם כל תלמידי בארץ ובחו“ל את מושלנו החביב על תאר־הכבוד החדש “סיר” שקבל מלונדון לכבוד ראש השנה שלהם – ממש כמו ה”רבי" שלנו! – לקיים מה שנאמר שם ב“בייבל שלנו: סיר נפוח אני רואה ופניו מפני הר־הצופים”…

חכמי־המדינה שלהם עשו נוטריקון ודרשו את התאר SIR בלשונם: Storrs Is Rising כלומר: סטורס הולך ועולה – אל ההר…

* * *

לא זכינו עדיין לממשלת פועלים בלונדון וכבר בחרה ממשלת הפועלים שלנו בירושלם בשבוע העבר בועדים שונים וביניהם גם במשפט־העליון שלהם הנקרא בפיהם “סינט”, בודאי על שם הסנטורים ברומי שהיו סוציאליסטים גדולים, כידוע. עפ“י ה”קונסטיטוציה" שלהם, בוחרים בכל שנה בשני חברים חדשים והפעם יצאו עפ“י דעות נעלמות שלשה “סנטורים” שנבחרו כאחד, דהיינו שקבלו כ”א מהם דוקא חמשה עשר קולות וביניהם גם החבר משה כרמון ונחלקו הדעות במי לבחר.

אז יקום ר' שפרינצק ובקולו של דיקטטור הציע לפסל את כרמון זה בעוון שנכשל, לא עליכם, בכתיבת מאמר בדאר־היום ר“ל; ואעפ”י שעמד בן־צבי ולמד עליו סניגוריה שהמאמר דנן נכתב לטובת הכלל בענין כדורי, אעפ"כ לא עמדה לו זכותו הפעם ונצחה הפוליטיקה של הפקיד שפרינצק! והיפה בכל הדבר הזה הוא שחבר משה הנפסל בעצמו עמד וצעק, כדרכו, כי הם צדקו והצדיק עליו את הדין.

ואם אינני טועה, הופיע מאמרו של כרמון בדאר־היום על יד המאמר הגדול והארוך שפרסמה מועצת הפועלים ב“עתון הצהוב” ע“א “סולל־בונה” כדי להוציא את הפרוטות האחרונות מן הבורגנים ימ”ש ע"י עתונם זה, ואולם איך אומרים הגויים שם ברוסיה? “היהודי טרפה ופרוטתו כשרה”.

וקובלים אנו על הרבנים ה“שחורים” שיסדו אינקויזיציה וחרמות לפנים בירושלם. כמו שתראו, תלמידי היקרים, נשתנו המושגים של האינקויזיציה הזו, ואיני יודע, איזו מן האינקוויזיציות עדיפה, העתיקה או החדישה?…

* * *

ומכיון שאנו מדברים בשופטים, נזכרתי במשפט היפה שהיה בשבוע זה בעירנו נגד ערבי אחד שחבק, כידוע, עלמה עבריה בלכתה לתומה בדרך לביתה בשכונת מונטיפיורי ונדון למאסר של עשרים ושנים יום.

מובן מאליו שלא הזנחתי חלילה את ההזדמנות הטובה ורצתי לבית המשפט כדי לשמע את כל המו“מ וכל הטענות והמענות מהני תרי צדדין מהבתולה התובעת והבחור הנתבע לדין, עד שקם השופט מבני דודנו והוציא פסק דין שלו: עפ”י סעיף פלוני בשלחן־ערוך העותומני חל עליו, כלומר על הבחור דנן, מאסר של חדש ימים בעבור הפסוק הראשון של “שיר השירים”, ואולם מפני שהנתבע בא בטענה עצומה כי הבתולה דנן היתה יפת־תאר, ע"כ הקלו עליו שמונה ימים…

מכאן אזהרה לכל תלמידותי היפה־פיות שתכסינה את פניהן בצעיף־שקוף, כמובן, – כמו בנות ישראל בבגדד, מחמת שהחק העותומני של השופטים הערבים מגן כנראה רק על הנשים המכוערות!

אגב, נודע לי כי רב הבחורים שלנו היו נדונים מכבר לתליה של עשר שנים לכהפ"ח, אלא שכאן יש, כנראה, תנאי מקיל אחר – הסכם הדדי!…

* * *

סליחה, רבותי, קוראים אותי עכשיו – זו הנערה הבלונדינית! – אל השח־רחוק…

– “האַללו”! מי מדבר?

– ר' עזמות? שלום! אני מדבר!

מי אתה? אינני רואה אותך דרך התיליפון… אה, כן! מחיפה, שלום! מה יש?

ואני רושם: במשפט של נוסראת עשו יוצא מן הכלל לשני הנאשמים אחמד ביי ואיסמעיל ביי ולא הושיבו אותם בלול־הנאשמים, ולעומת זה הושיבו שם מהפקידים הכי־חשובים, מבני עשרת־השבטים בתור שומעים חפשים. אחד מהם החזיק את שתי רגליו למעלה על עמודי הברזל של הלול, כנהוג אצלם. והנה ערבי אחד שנמצא באולם, בהיותו בטוח שהאנשים היושבים בלול הם הנאשמים, כרגיל, קרא בלשונו: “שוף אל־עכרות!” (ראה נא את הנבזה) איך הוא יושב לו במחכמה כמו בבית אביו!

אומרים כאן…

– האַללו! האַללו!! מה “פיניש”? עוד רגע אחד! – אומרים כאן כי לא הזמינו הפעם את השופטים הרגילים של חיפה, היהודי והערבי, כדי לנהל את המשפט הזה מחשש… רכבת… (כאן נפסקה השיחה).

עודני רושם בחפזון, מעשה קצרנית ממש, ב“פונטין־פן” שלי בתור פנקסי הקטן, והנה הגיע לאזני פתאם קול שירה בערבית:

“פי ענדאָק סיגארה?” (היש לך סגריה?). והקול בא לא מחיפה אלא ממשרד הטאבו בעירנו…

– “האַללו!” – צועק שוב תלמיד המסכן מחיפה – אתה רושם? – בענין הטחנות הגדולות בעירנו:

בחוגי המסחר חושבים כי שאלת הכשרת הטחנות הגדולות בעירנו היא לא רק שאלה כלכלית בין לטחנות הגדולות ובין לטחנות הקטנות בארץ, אלא גם שאלה כלכלית בין הרבנים המכשירים ובין הרבנים המטריפים. המתירים ירויחו מהכשרת הטחנות הגדולות והמחמירים לא יפסידו מבעלי הטחנות הקטנות…

– עוד רגע גברתי! הנה גמרתי! –

–“האַללו”! ר' עזמות?, ירשם הלאה! מספרים כי השתא היו מרובים הבאים לברך את המושל בעירנו לכבוד השנה החדשה שלהם, עפ“י מנהג אחב”י בחיפה, ברכו ב“כ המוסדות העברים את המושל בעברית, חוץ ממנהל ביה”ס הריאלי, שדבר בשם מוסדו באנגלית־מגורמנת שלו… בחוגים ידועים מביטים על זה כעל מכת־לחי לשפה העברית, שהיא ראויה לתשלום קנס, אלא בהיות שהועד־המפקח הסכים לשלם את הקנס הקודם למורה, חוששים שההוצאות המיותרות האלו של סטירות־לחי עלולות לגרם חלילה לסגירת המוסד מחסר אמצעים.

ובסודי־סודות מתלחשים כאן על השלום של טשרנו – – –– (וכאן נפסק החוט!…)

הואיל וכך – נדבר על ענינים יותר משמחים, כלומר על החתונה הנהדרה שהיתה בשבוע זה במלון אלנבי.

לכבוד היום לבשתי את הסמוקינג הארוך שלי וחבשתי את העניבה החדשה והאדמדמת שקניתי אצל “הסורג” בעירנו, אף עשיתי את שפמי וזקני כנהוג, ומתוך קפיצתי אל העגלה קפץ גם העגלון ואמר בעצמו: “אל מלון אלנבי?”. מיד בכניסתי אל המלון, יצאו שני קוואָסים לקראתי ודפקו לפני בשני מקלותיהם: טיק־טאַק! טיק־טאַק! – מעשה קונסול ממש במשך חמשה רגעים! – והובילוני ישר אל החתן־כלה והתזמרת היפה של המלון נגנה לכבודי את ההימנון, כלומר את ה“ריקוד־של־מצוה”.

הושטתי שלום־עליכם רחב להשושבינים הגדולים מאמריקה שבאו כנראה, בכונה ליום החתונה של ר' ישראל וזכרתי בשעת־מעשה את משפחת בית־נתן ומשפחת בית־דוד הנזכרות אצל זכריה הנביא; ביחוד נהניתי מדרשתו המפולפלת של הרב מנחם אוירבך שסדר חופה וקדושין, ואגב נטפלתי אל המזנון כיד־המלך ממש וכוסות שמפניה מבריקות כעיני הבחורות והשתיה כדת וכולי…

נכנס יין יצא סוד ואני נכנסתי כקונסול ויצאתי כאמבּסדור שלם. לאחר שנפרדתי בחבה מכל המחותנים וביחוד מהמחותנות הזקנים והצעירות, בברכת מזל־טוב ובתקיעת כף חמה, עמדו לפני ארבעה קַוואָסים מזוינים במכנסיהם הרחבים ובמקלותיהם העבים וטקטקו לפני עד המדרגות. גם הבידואים שבאו לכבוד חתונתו של “חוגה סרור” קמו כלפי הניחו את ידם על לבם ומצחם, כנהוג, ובקידה והשתחויה אמרו לי כלם בלשונם: “אסאָלאם־עליכוּם”!

* * *

שבוע של "מזרח ומערב.

כל ירושלם רצה ממזרח וממערב אל הראי־נע “ציון” ועמדו בשורה ארוכה וזנבית כמו אצל המים, כדי להשיג כרטיס להכנס. בעלי הסרט והראי־נע הפליגו לאלף־הששי של מבקרים ולמאה השביעית של פונטים…

איני יודע מה אתם, תלמידי החביבים, ואולם כשאנכי לעצמי נהניתי מאד מענין אחד, דוקא בשעה שחתן־כלה החסידים והצנועים יושבים שניהם אחר החופה כדי שלא יהיה לבו גם בה עפ"י דין, ועיניהם לא לעיני מרק־הזהב אשר לפניהם ופיהם לא אל הכף, והסבתא עומדת ומציצה דרך חור־המנעול ומגרשת משם את הסקרניות והמתבישות…

ואולם ביה“ס למל היה מלא במוצ”ש העברה, כדי לשמע את ההרצאה של איש־המערב מאמריקה על אודות המזרח בבבל. לא בסרט ולא על פרד אלא על מקל ארוך ורק נסענו כלנו עם המרצה דרך ארצות ומדבריות באשור ובבבל, וראינו את נינוה ואושא, פומבדיתא ונהרדַעא עד שהגענו ב“ה אל אנא, אשר לפי דברי המסורת הוא מקום הגן־עדן. והנה פתאום – טראַק! – מה קרה? הד”ר שלנו שישב בראש על הבמה “נסוג־אחור” על כסאו עד שהגיע ל“סוף־פסוק” ונעשה פתאום “מהפך־פשטא” עם כסא־הנשיאות שלו והנהו “מונח־אתנ”חתא על הרצפה… מרב צער קראתי: הנשיא, על במותיך חלל! וכל הקהל פרץ בצחוק אדיר – איזה רשעים! כנראה, ראה מרחוק את פתחי –שמוצאו מכפר אנא, כידוע, – ונתמלא פחד ואולי חשב הד"ר המסכן–כפי שבאר המרצה בצחוק –כי קרוב לגן־עדן נמצא הגיהנום ונפל אל קרבו?…

ואולם מכל ההרצאה המענינת הזו למדתי רק שני דברים: ראשית חכמה – בשעה שמנהלי ביה"ס של האליאנס בבגדד ובמדינתו של פיסל מדברים בביתם רק עברית, מדברים מנהלי האליאנס בביתם ובבית־הלאומי שלנו בירושלם רק –צרפתית… והשנית– וזהו העיקר! – בשעה שממשלתנו הרוממה מוציאה כספים מאוצרותיה לפתיחת בתי־ספר עברים על חשבונה בארביל וביתר ערי בבל, בשעה זו היא פותחת גמנסיה משותפת, כלומר אנגלית, בירושלם על חשבוננו אנו מכספו של היהודי כדורי מהודו כידוע?…

איך אומרים הערבים? – “בוליטיקה”..

* * *

אומרים כי הממשלה הסובייטית החליטה לשלח את ה“סטודנטים” שלה כדי להשתלם בשפה הרוסית ב–תל־אביב. ולו לעצתי שמעה, הייתי מיעץ לה לשלחם דוקא לשכונת הבוכרים בירושלם.

הנה זכינו בשבוע העבר לנשף רוסי טהור – “פּאַר־אכסילאנס”, כמו שאומר תמיד המאירי –ע“י ה”קולוניה הרוסית" שלנו בעלי ה“מיניאטורה” בבית עברי ברחובות אשר בעיה“ק ירושלם. הריג’יסור היה מי־שהיה תלמיד המדרשה העברית ביפו ובין המשחקים הופיע גם אחד מתלמידי הסמינר העברי בעירנו. החזיון היה רבו ככלו בלשונו של טרוצקי ובשפת “האינטרנציונל” שהושר באולם ביה”ס למל… וגם שירים לא חסרו הפעם ודוקא שירים קוקזיים ברוסית טהורה, כ“פונים” אמתיים מבטן ומלידה, ולאחר שנפרדו בשמחה:

–“ספאַסיבא, גספדין גלפרין!” (בלשון בני־אדם ז"א: תודה, מר הלפרין!)

–“שאַללאָם! אדון קונטרוביץ!”

* * *

ברגע זה נכנסה אלי יהודיה אחת מצפת והוציאה מאחד מגרביה מכתב מקופל ומקומט שמסר לה תלמידי דהתם בשבילי, וזו לשונו ממש:

ב“ה, צפת עיה”ק ת“ו, עש”ק פרשת “ויחי”.

כבוד מורי ורבי הרה“ג כל רז לא אניס לי' ר' עזמות שליט”א

אחדשה“ט הנני ממהר להודיע לכ”ת חדשה נוראה, דבר פלא גדול, אשר מיום הוסדה הארץ לא נהיתה כמוהו. וזה הדבר: ביום החמישי שחטה אשה אחת לכבוד שבת־קדש תרנגול גדול ושמן, לא הולנדי חלילה, אלא תרנגול פשוט ממשפחת התרנגולים המנקרים באשפה. האשה מרטה נוצותיו, הבהבה שערותיו הדקדקות, פתחה את בטנו והוציאה בני מעיו והנה נגלה לעיניה כעין “בועה” גדולה מעורה בבשרו בין ירכותיו פנימה… – “אוי וי!” – צעקה האשה – “הנה שאלה על כל התרנגול!”. מהרה אל הרב ותגש לו את התרנגול על קרבו וכרעיו ועל פרשו. הרב לקח סכין חד ובזהירות גדולה כפרופסור ממש קלף עור הבועה ומה נשתומם בראותו בתוך הבועה – אפרח קטן עם תבנית ראש וחרטום וכנפים מדובקות. מיד הביאהו הרב לפני הרופאים, בדקוהו ונתנו את האפרוח בתוך כלי־זכוכית מלא ספּיריטוס, לקחו והעמיד קופסה של “הקרן־קימת לישראל” סמוך לו, וכל הרוצה לראות את הפלא הגדול הזה בא וזורק פרוטה לתוך הקופה.

מורי ורבי! בטח הכתב של “דאר־היום” לא הזניח את ההזדמנות היקרה ומסתמא כבר הודיע זאת לכם ע“י ה”שח־רחוק“, בכ”ז לא אמנע גם אני תלמידך להודיעך החדשה הזאת, מחמת שכל צפת רצו לראות את הפלא הגדול ולא נשאר אפילו תינוק בעריסה שלא זכה לראות את האפרח…

הנני בא בשמי ובשם כל תלמידיך הרבים בק"קנו ובקשתנו שטוחה לפניך, רבנו היקר, שתבאר לנו כיד בקיאותך בכל שבע חכמות וביחוד בחכמת “התרנגולים” את פשר הדבר הזה.

תלמידך הותיק המצפה לאמרי פיך בכליון עינים

הק' מזה

אמר עזמות:

לאחר שחקרתי ודרשתי קצת בענין המופלא הזה, נודע לי בסוד מפי אחד מתלמידי במלון־יוז כי באה להם הצעה מצפת לשלח ירושלימה את התרנגול עם האפרוחַ בתור “פרפַרט” מענין בשביל בית־הנכאות של המכללה העברית, ומחמת שבית־הנכאות הזה אינו מסודר עדיין, ישימו אותם, לעת־עתה במוזיאום החקלאי,לטובת המדע..

ולסוף, אספר לכם מעשה קצר בתרנגלת דוקא ויתברר לכם אולי כל ה“עורבא פרח” הזה:

אשה אחת שחטה תרנגלת לכבוד שבת ולא מצאה בקרבה את הקורקבן. מסתמא מהרה אל הרב ב“שאלה” ולאחר שהביט קצת המרא־דאתרא על האשה המלוכלכת ועל התרנגלת אמר לה: “כשר!” והיהודיה רצה בשמחה הביתה.

כשאך יצאה מפני הרב, תמהו תלמידיו ושאלו כיצד אפשר להכשיר תרנגולת בלא קורקבן וענה להם הרב:

– הן ראיתם את היהודיה ה“בריה” הזו. מסתמא לא השגיחה כראוי ובא החתול ואכל את הקורקבן..

עזמות


 

11.1.1924 דאר היום

הריני מודה ומתודה לפניכם, תלמידי היקרים, כלפני בני ממש כי איני מתחיל להבין את כל הענין של ה“פוטבּול”.

וכשאני שומע ברחובות עירנו “מה עמא דבר” וקורא בעתונים את כל הדבורים המוזרים האלה: שלשה נגד אפס, שנים נגד שנים וחצי ואחד יוצא זנב – שאלני ב“חרם” אם אני יודע אפילו “במה אוכלין” את זה? – ובכ“ז, רצתי בשבוע זה בלא נשמה אל כל הפגישות של ה”כח" עד שנשארתי בלי כח וכתתי את רגלי כל הימים לרבות הלילות כדי לספר לכם בפרוטרוט, כדרכי, בכל מכל כל, וכשראיתי את כל הטררם הזה ובולמוס הספורט שתקף את כל בני עירנו, נזכרתי במעשה יפה ששמעתי מפי יהודי ת"ח וראויים הדברים לשמעם.

מצינו במדרש פליאה, שלפני מתן־תורה צוה הקב“ה לאחב”י להיות נכונים שלשה ימים, כידוע החסידים הלכו, כמובן, ל“הכין” את עצמם: רצו אל המקוה וישבו שבעה נקיים, כנהוג, והמתנגדים, להבדיל, ישבו להם כדרכם וחזרו על מימרות של הגר“א מוילנא, עד שבא כביכול ומסר להם את התורה. ולכבוד המאורע הזה לקחו המתנגדים מעט יי”ש, כמנהג גובראין יהודאין, ובינתים באו החסידים ומצאו אותם כשהם עסוקים בשתיה, חשבו כי כל התורה כלה אינה אלא משקה עד היום הזה… והנמשל, רבותי, הריהו מובן מאליו: כי מיום שבאו אלינו האנגלים למדנו מהם רק תורה אחת: “פוטבּולל”. וכמובן, כל מנהג שהחזיקו בו יהודים מדקדקין בו הרבה יותר מאומות העולם, ומה גם אם זה בא מעשרת השבטים – בודאי כל ישראל חייבים במצוה זו.

ובאמת הפלא ופלא! איך הצלחנו ללמד בזמן קצר את התורה הגדולה הזאת! הן לא בירושה באה לנו, אבותינו הטובים לא היו “ספּורטסמן” כלל וכלל. המושל ביפו התפאר בנאומו היפה באבותיו ויעקב אבינו שנאבק פעם והיה לו “מעטש” בלילה יצא צולע ברגלו במחילה ואסרו עלינו את גיד הנשה עד היום הזה…

ומספרים כי אליעזר בן־יהודה הפסיד פעם אלפים פונט בגלל “הספּורט” הזה. בהיותו בלונדון השיג, כנראה, הבטחה מהלורד רוטשילד על הסכום הזה בעד המלון העברי וכשבקר אותו בביתו היה מונח עתון אנגלי על השלחן. תפש הלורד את הגליון והביט ראשונה, כמובן, אל עניני הספורט. פתאם פנה אל אורחו ושאל: “וואל”! איך אומרים ל“ספּורט” בעברית?“. ובן־יהודה שלא ידע לשקר ע”ח העברית, הודה שאין עדיין מלה כזו בלשוננו. מובן מאליו כי לא השיג את אלפים הפונטים…

ואולם אין זה מעניני. העיקר מה שחפצתי לומר לכם הוא כי כך דרכם של אחב"י מעולם: או הכל או לא כלום! ואצל בני ארץ ישראל רק “הכל”, לקיים מה שנאמר הכל כל יעקב…

שערו בנפשכם: יש לי ב“ה בנים ובנות קרוב לתריסר בלי עין־הרע וכל אחד ואחד מהם, אפילו בן־הזקונים שלי ב”גן“, עוסק בספּורט. ולעולם יחלק אדם את רכושו לשלשה: שליש מהם הם “מכבים”, שליש מהם הם “צופים” ויתרם סתם עוסקים ב”חכמת הרגל“. והאמינו לי כי לא נשארה אף שמשה אחת שלמה בחלונות השכונה שלנו מפני הכדורים שדרכם לקפץ בראש ודוקא אל הזכוכית. מי לי דקדוק ומה לי חומש? גיאוגרפיה ודברי־הימים, או כמו שאומרים בדאר־היום: דוריה וחשבונות, השליכו אחרי גוום בזמן האחרון. העיקר עתה, מבינים אתם, תורת כל התורות ותמצית כל החכמות – “פוטבּולל” וכיצד “מרביצין” את ה”גול" (כדור) אל השער… כשחוזר בני מבית־הספר ושואל אני אותו: “מה למדתם היום, בני?” – "לא כלום, עשינו היום התעמלות!…

ואחד הסופרים־העסקנים שלנו מר טשר, ספר לי כי בשבוע האחרון עבר בנס־ציונה ופגש ברחוב בילדה בת שלש ושאל אותה: “מה את עושה, ילדה?”

– “אני משחקת – ענתה הפעוטה בלשונה – ב”כדו־ייגל" (כדור רגל…).

כנראה, הגיע הזמן לשנות קצת את דברי הנביא: לא מפי אלא מ“רגלי” עוללים ויונקים יסדת עוז. ואגב, כדאי אולי לשנות גם את הפסוק השני: לא בחיל ולא ברוח כי אם ב“כח”…

משתדלים ליסד מכללה עברית בירושלם: טפשות, בטלנות. לו לעצתי שמעו, היו פותחים בכספו של כדורי לא מדרשה לישראל לחוד ו“מדרסה” לישמעאל לחוד תחת חסותו של ה“רבי” אחרי כל המחאות וה“ויצעקו” שלנו –אלא פשוט אקדמיה לידיעת משחקי־כדור, שנכנס אצלנו בזמן האחרון לכל “מאה־שערים”…

אגב, שמעתי ממקור גבוה ויש רגלים לדבר, כי ה“רבי” רמז לבעלי “הכח” לותר לבני דודנו בשעת ההתחרות עמם על שנים נגד שנים – לשווי המשקל, כנהוג.

* * *

בקצור, רואה אני בכם כי רוצים הנכם דוקא שאספר לכם קצת פרטים ע“א הפגישות של “הכח” אצל דיסקין, בבית־הכרם, בתיאטרון “ציון” ובכל המלונים – וביחוד על דיקנותם של ה”מכבים" ועל זריזותם של מורי־הדרך שלנו…

וקדם כל, רוצה אני לבאר לכם עפ“י דרך הטבע כיצד ומדוע נתאחר ה”כח" כ“כ עד שיצאו כל הכחות של הקהל הגדול וביחוד הקטן שלנו מרב המתנה במשך חצי יום כמו למשיח ממש. והחשבון פשוט מאד: נמנו וגמרו מראש כי ה”כח" יגיע אלינו לא קדם שלש שעות וחצי אחה“צ, ומחמת שה”מכבים" שלנו הם זריזין ומקדימין ע“ח אחרים הזמינו את הקהל ביפה שעה אחת וחצי קדם. ומכיון שאומרים שתים, פרושו בלשון ועד־העיר אחת וחצי והקהל עשה את שלו ויצא בצהרים… ומאידך גיסא, הרי גם ה”כח" הם מאחב“י ועשו את חשבונם, כנראה, להיפך, כאותו בעל־העגלה. אם אתה אומר שלש וחצי, מסתמא כונתך לארבע ז”א לחמש, ובאופן כזה “הרביצו” לקהל הירושלמי “חמש כנגד שתים”…

ואני לא חכיתי כלל להזמנה. לא הספקתי אפילו לאכל ארוחת הצהרים ולבשתי בחפזון רב את בגדי־הספורט שלי לכבוד היום וחבשתי לראשי את כבע ה“דרבי” כמנהג עשרת־השבטים והמסוה שלי על פני. עשיתי כמו החבריא הקטנה שלי: אחת, שתים, קדימה צעד! ויאללה – ישר אל מגרש דיסקין. אגב, שמעתי כי הרב דיסקין הביע את תודתו ב“קול ישראל” ל“מכבים” וביחוד לועד־העיר על הפרסום הגדול שעשו ל“אגודת ישראל” ע“י הפגישה אצל בנין דיסקין דוקא, כנראה בזכות הרבנית מבריסק זכרונה לברכה, אעפ”י שעדיין לא הודבקה שם אפילו מזוזה אחת לנשיקה…

כשהגעתי אל המקום כבר מצאתי את כל באי־הכח שלנו וביה“ס כי”ח, שיצאו כלם לקראת ה“כח”… העפלתי ההרה ונדחקתי בין הגדולים: בן־ישי עמד על־המשמר ושכנו הביט ב“אספקלריה” המאירה על דרך מוצא וביניהם עמד קוממיוּת הקול. שהראי שהתכונן כנראה לצאת בהתחרות עם “הכח” מטעם ועד־העיר וה“מכבים” – הקדמונים…

על־יד ראש הועד הלאומי הציץ פתאום מתוך הסלעים שלחן ירוק…לנאומים, ומאחורי הופיעו – רק לא לגלות לזוגתי, למען השם! – שתי מתגוששות מחלוצות־המזרח, שהביטו אל המערב, על דרך יפו וכחן יפה לנצח את כל בחורי ה“כח”… פתאום הסתער ההמון במחיאת כפים לקראת המכוניות השחורות שנראו מרחוק, ואולם בראותם כי הן מתנהלות בכבדות, רצו ה“מכבים” לקראתם ומצאו שם – עדר עזים…

ואחר העזים באו ה“תישים” של המכבים ובשרו לקהל, כי ה“כח” יצא מראשון בתור חבית מלאה אליקנט של הכרמל־המזרחי ונתגלגלו ישר לדילב. שם נטעו יער של עשרים ושמנה עצים, במספר כ"ח, ואי“ה בשובם פעם לא”י יזכו לראות שם בודאי את הדובים של יער הרצל… לאחר שעיף הקהל וכח אין לעמד, נתן צו לסגת אחור לבית־הכרם, ובשעה שעמד ראש ועד־העיר והכריז כי הגדולים ילכו לבית־הכרם והקטנים לבית הוריהם, הרימה ילדה אחת מתלמידות ביה"ס את שני אגרופיה בזעם למולו…

חפשתי על שער־הכבוד בבית־הכרם את הכתבת: “מהכח” אל “הפעל”, ולא מצאתי – כנראה, הרגישו זאת מראש… פתאם נשמע קול הרעם וברכתי בקול רם: “שכחם וגבורתם מלא עולם! וחבל מאד שמפני הגשם השוטף לא זכינו לשמוע את שירו של סילמן ואת נאומו של הפט. ואולם אין רע בלי טוב: מפני המים נתקררו המחות הנלהבים של המורים שהחזיקו את תלמידיהם הקטנים במשך ארבע שעות וכל הפגישה נפלה – המימה… ואולם אנחנו נפלנו אל תוך המים והרפש ורק הודות לשתי שכנותי הצעירות שהלכו משני עברי לא נכשלתי הלילה. ובהגיענו כלנו עם חשכה לפני בית־המשוגעים הופיעו המכוניות של ה”כח"… כשראו האורחים אנשים שיצאו לקראתם ביום חורף, כשכלם רטובים כחתולים שהוצאו מתוך המים ושקועים ראשם ורובם בתוך הרפש עד הטבור ממש, סבורים היו כי כל הקהל הקדוש הזה שייך מסתמא לבית־המשוגעים…

אגב, בעברי לפני מושב־הזקנים ראיתי שני ישישים שיצאו לקראת האורחים ומשוחחים על אדותם. שאל אחד מהם את חברו: מה זה “הכח”? וענה לו השני: שכל אחד ואחד מהם הוא “עלוי בפילקא” (כדור בפולנית). וחשבתי בשעת־מעשה: לפנים היו לנו עלויים בראשיהם ועכשיו ישנם "עלויים ברגליהם..

ובלכתי בדרך תחת הגשם הטוב עלו הרהורים בלבי: אליעזר ריגר שאל בצדק במאמרו ב“הארץ”, מה יעשו בני א“י לפגישת ביאליק ובלפור? ואני שואל: במה יפגשו את משיח צדקנו כשיבוא לירושלם. מובטחני שאם חלילה יהיה משיח “עם הארץ” בהלכות ספורט ולא ידע איך להרים את הדגל ול”הרביץ" את הכדור ישר אל השער, ואם לא ידע לתת “בוקסים” לכל מי שלא יציית לו כמו הילדה האמריקנית ב“מזרח ומערב”, לא יערכו לו ה“מכבים” שלנו כל פגישה, וזליג ויצמן לא ירשה בשום אופן לצאת לקראתו… ואם יתקדם כך ה“ספורט” אצלנו ויתפתח ה“פוטבול” בתוכנו כמו בזמן האחרון, חושב אני שעתידים לצאת פעם אצלנו ילדים עם כדורים קטנים עוד מבטן אמם…

ובדרך הליכתי נמשכתי לבית־העם ומצאתי שם מיקירי ירושלם שבאו לקבל ולהוביל את אורחיהם איש איש לביתו, כמנהג “בעלי־בתים” בלילי־שבתות, שהם מובילים “ארח לשבת” לביתם…

כשאך יצאתי משם, עברו שתי עגלות מלאות ברחוב ועגלון ערבי אחד שהצליף בשוטו בקול באויר קרא לשני: “אינשאַללאַה כל יום “כח” עאַנד אל־יהוד”…

* * *

אכלתי פת־ערבית בחטיפה, חטוף ואכל ורצתי אל התיאטרון “ציון” כדי לשמח בשמח ה“פוטבולל”. ואני ישבתי בקרן־זוית ע“י הפסנתר… והבטתי מבעד למסוה. על השורות הראשונות ראיתי את ה”בעצירק האחד־עשר" של וינה, את וינר’ל הקטנה עם הגרמנית שלהם והוינאות הנאות… ד“ר קרנר דבר מתוך הלב, וראש הועד הלאומי דבר מתוך הכפתור הקרוב אל הלב… לאחר ששמעתי את הנאומים העברים של קיש ופריזלנד, חשבתי כי לו היו פגישות רבות כאלה היו לומדים סו”ס עברית… חבל, שלא ישבתי שם למעלה כי אז הייתי עונה לאנגלי שאמר ל“כח” כי טוב להיות מנוצחים בירושלם מלהיות מנצחים בוינה, שטוב להיות מנצחים בירושלם מלהיות מנוצחים בוינה – והפרעות תוכלנה להוכיח!… ואולם בדיעבד, שמח אני שלא זכיתי להקפא על הבמה, ואומרים כי הנציב נהנה ב“טרויאטה” מן “הכור” (מקהלה) אך לא מהקור שיצא מהחור של הבמה וקבע את מושבו בתא הבינוני ותחתונים נעשו עליונים…

גם ה“מכבים” שלנו חפצו להראות את כחם הגדול ושאינם, חלילה, מקטלי־קניא בריצה וקפיצה ובתוך הקהל היתה – דיצה. לסוף הראו גם את גבורת ה“סוס” והקופצים עשו כל מיני “קונצים”, ממש כמו סיסרא בשעתו: כרע, שכב, נפל וכולי… ונפלא הדבר, הקהל שלנו אפילו שעל היציעות ישב בשקט ובד“א לפני ה”כח" יותר מאשר באופירה ומכש"כ בתיאטרון..

אין מה לדבר: טעות הבחור־הזעצצער נפלה כאן בארץ־ישראל – והחליפו את המח בכח…

* * *

ומחמת שאני ממהר אל ההתחרות של “הכח” שתהיה היום אחה“צ, הנני מקצר הפעם. עוד מעט נזכה כלנו לראות בעינינו את ה”בעיטה" הראשונה, לקיים מה שנאמר: וישמן ישראל ויבעט… לעשרת־השבטים ואפילו באלה שבאו במגדלים־הפורחים מבגדד… ואני תפלה לנותן ליעף כח, שיחזק את אחב"י ויגנו על כבוד ישראל כי למה יאמרו הגויים?…

אגב, הנני מכין את הסמוקינג החדש שלי לכבוד הנשף שיערך אי“ה במוצש”ק זו באולם ביה“ס למל ע”י צעירות ירושלם כדי לקיים מצות “כיצד מרקדין” עם גבורי ישראל וגאונו בעולם. כי למה נכחד? – הן בקורם זה הוא מאורע לא פחות חשוב מהבקור שהטררם של הרי פישל למשל. ולולא דמסתפינא הייתי אומר שקבוצת גבורים כאלה בא"י, היא מאורע לא פחות חשוב אפילו מ… עין־חרוד!

בקצור: אני אץ רץ– אחת, שתים: יחי ה“כח” בירושלם!

* * *

כן, עיקר שכחתי.

מאת אחד מתלמידי (תלמיד המחלקה הרביעית בגמנסיה) קבלתי את המכתב הזה:

“לכבוד מורנו ורבנו הרב ר' עזמות שליט”א.

אחר דרישת שלומו הטוב, אני מבקש מכ' שיודיעני בטובו, מכיון שהוא קרוב לעניני עתונים ומערכות. האם אין העורכים או חברי מערכת של עתון עברי צריכים לזכור לפעמים גם פסוק בתנ“ך – לפחות במדה שזוכר, למשל, הד”ר ויצמן, שאיננו עוד קרוב אל העברית, כמוהם? נאומו האחרון, (שהובא השבוע בתרגום זה: “ער וועט צוּזאַמענרופן די פאַרטריבינע פון ישראל און וועט צוזאַמענקלויכן די צואוואָרפינע פון יהודה פון אַלע פיער טיילן פון דער וועלט”.

ב“הארץ” גליון תתתקלד (מיום א שבוע זה) תרגמו: “ויקרא ה' את פזורי ארץ ישראל ונדחי יהודה יכנס מארבע רוחות העולם”

אבל כמדומה לי שצורת הפסוק במקורו (ישעיה, י"א) הוא כך: “ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ”.

ואני שואל: האַין חברי מערכת של עתון עברי שיש בהם גם שני משוררים, שעוד יש להם (או שצריך להיות להם) עסק עם “האותיות הקטנות” – האינם צריכים לזכור פסוק בתנ“ך? ואם לא זכרו, הלא היו צריכים לפתוח את ספר הקטן ולהעתיק משם את הפסוק כצורתו ולא כצורתו בז’רגון? או שמא… לא ידעוּ האדונים איפה לבקש?”

תלמידך הנאמן ש.–ל.

נו, מה אתם אומרים, רבותי, לחוצפת צעירינו בדור הזה?

עזמות


 

18.01.1924 דאר היום

ובכן, חסל סדור “הכח” כהלכתו ברגלים והחלה סדרה של כח לא כהלכתו בידים.

הייתי רוצה לדבר כלל על זה הענין וכבשתי את יצרי בכח לבלי לנגוע בשאלה זו עד עכשיו. אבל, מה לעשות והכל מתענינים בה, הכל מדברים ומשוחחים ומכת־לחי זו שנתנה בת“א עפה ע”י הסט"א לאמריקה ולכל קצוי ארץ. ולמרות רצוני מוכרח גם אני להתחיל בה.

והנה, אחד מתלמידי החשובים ספר לי היום כי נמצא בביתו של דיזנגוף בשעת המהומה של ה“כח” בת“א והיה שם גם אחד־העם. נתעוררה שאלה חשובה איזה רחוב יזכה להקרא על שם “הכח” וענה אחה”ע בניחותא, כדרכו: “ברחוב זה שבו גר שאול לוי, מחמת שיש שם כח”…

זה היה, כמובן, לחידודי ולפני המשפט – ואולם עכשיו, לאחר המשפט המפורסם רואה אני בפעל ממש כי שאול לוי זה הוא “סוחר” טוב ויודע לעשות “ביזניס” מכל דבר. והא ראיה: גם נתן מכת־לחי לראש־העיריה, שהוא רצוי לרב אחיו, וגם יצא בריוח מכל הענין הזה, בבחינת חוטא נשכר…צא וחשוב: לפני המשפט – כך אומרים בפרוש – התחנן לפני הרבנים מפני אימת הדין, שיקבלו מאתו קנס של חמש מאות לירות בשביל מוסדות של צדקה וגם קבל עליו – כך אומרים – לערך גלות מביתו במשך חמשה חדשים כמספר אצבעות היד, ולסוף – נפטר רק בחמשים פונט ונמצא שהרויח ריוח נקי מכל ה“עסק” הזה: ארבע מאות וחמשים פונט! והוא יושב לו בביתו כפריץ ומכין אולי עוד חמשים פונט מחמת שהמשפט הזה הוא מכת־לחי שניה ומצלצלת לא רק לראש־העיריה אלא לכל תל־אביב ובת“א שרים כלם: הכה שאול באלופים ושמואל ברבבות אחב”י..

א“א בקי כ”כ בעניני משפטים ואולם כששמעתי רבים מתאוננים על השופטים, שלא נהגו הפעם בכל חמר הדין כראוי, אמרתי: אשרינו שלא היו שם שופטים אנגלים משלהם, כי אז היו קונסים את ראש־העיריה דוקא שלא הושיט גם את לחיו השניה למכהו, כמצות ישו הנוצרי…

אל־חמדוללאה! יש לנו ב"ה שופטים “וואטַנים” [בני המקום־המגיה] היודעים להגן על כבוד מנהיגינו.

ואולם איך אומר הצרפתי? – Aquelque chosc malheur est bon אין טוב בלי רע: בזכותה של מכה זו שבאה בערב־הבחירות נבחר הפעם לעיריה בת"א פה אחד…

* * *

ואיידי דאתינן למסכתא זו של מכות, נימא בה מילתא:

מסתמא ידעתם ושמעתם, רבותי, את המעשה הנאה במנהל מחיפה שחלק בשבוע זה מנה אחת אפים על לחיו של אחד מתלמידיו בביה“ס הריאלי ו”השליך" אותו מן החדר. על יד התלמיד המוכה עמדה בשעת־מעשה תלמידה שאינה טפשה כלל ולחשה לו באזנו בטון של חברה: “יודע אתה שיש לך הרשות לתבע מהמנהל ק”כ פונט דמי־מכות? המנהל־היקר שחוש־השמיעה שלו לא נתקלקל עדיין מחמת שלא זכה, עד כה לתשובה מצלצלת, שמע את הערת התלמידה, נזף בה וגזר עליה חובת־גלות מבית־הספר ליום אחד.

כנראה, שהד“ר הנכבד החליט לפתח סניף מיוחד ל”הכח" כדי לפתח בביה“ס הריאלי שלו את מלאכת־היד, והוא בכבודו ובעצמו עושה תרגילים גם על המורים, כידוע, וגם על התלמידים לקיים מה שנאמר: בגדול החל ובקטן כלה, – ומלמדם פרק בחכמת־הזרוע ובתבנית־כפים ממש עפ”י השטה הפרוסית שלו. אומרים, כי התלמידים מתקדמים בזמן האחרון בספורט זה, ואי"ה בקרוב יראו גם לו אותות של קדמה בפעל ממש, כמו שנאמר: מכל מלמדי השכלתי…

אכן הכל תלוי במזל אפילו מכת־לחי.

שם ביפו נכשל אחד מבעלי־הבתים בהרמת־יד ונזדעזעה כל א“י ת”ק פרסה יעשו לו, למכה, פרסום גדול בכל האספות, המחאות והעתונים ושם בחיפה עומד מנהל גדול ועושה “פיטש־פאַטש” על ימין ועל שמאל ואין דובר דבר, ואין מזכירים אפילו את שמו.

זהו ממש עלבון לחנוך שלנו…

* * *

וגם אני מורכם ורבכם עשיתי ב“ה קדמה גדולה ולמדתי בשבוע זה את כל התורה של ה”פוטבאלל" על רגל אחת, וכדי לזכות את הרבים אספר לכם בקצרה, כמובן, את כל הנסים והנפלאות של “הכח”, עם כל ה“בעקים” וה“גולם” שלהם וביחוד את ההרפתקאות שעברו עליהם בירושלם ובחיפה.

ואולם קדם כל דבר, עלי לגלות לכם סוד כי לכבוד הספורט שלי שלמתי במחילה “דמי רבי” כדבעי ונשארתי לא עליכם בלא “טשאלענט” (חמין) ובלא פשטידא בכל יום־השבת של “הכח”. וכל כך למה? – מחמת שהפלונית שלי עזבה בע“ש את הכירים ואת הקדרות ורצה עוד לפני אל ה”מעטש" והכניסה לי “גול” בלי כדור לכבוד שבת.

בקצור, כשהגעתי אל מגרש היונים מצאתי שם את כל ירושלם ומרב דוחקא נתגנבתי בין חוטי־הברזל שהקיפו את המגרש, קראתי את בגדי ומכנסי מהעוקצים ותרתי לי בסכנת־נפשות ממש פנה קטנה בין “הרבי” ובין המושל. לא עברו רגעים מועטים וה“כח” עשה “גול”, כלומר הכניס את הכדור לשער האנגלים. והנה אחד מבני עשרת־השבטים שישב על ידי קרא בזעם בלשונו:

I will be six months in the Hospital כלומר שישכב ששה חדשים בבית־החולים מרב צער. ובשעת־מעשה חשבתי, למה אחד? – מי יתן וירבו ה“גולים” של “הכח”, כי הלא בתי־חולים ישנם ב“ה הרבה בירושלם… אחרי “הגול” השני התפרצה פתאום ילדה קטנה כבת שלש בבכי גדול מחמת שאמה – אחת משכנותי שם – שפכה את כל חמתה בילדה והכתה בה מכות־רצח בכח מרב כעס. וכשהגיע ה”גול"

השלישי אמרתי ל“רבי” בלחש: אל תקרא “גול” (goal) אלא “גאל” ישראל…

ראיתי מעשה ונזכרתי הלכה: זכורני, כך הוינא מליא, למדתי בחדר עם הרבי את הפסוק: יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו עם פירש"י עד שפיכת־דמים, ולא יכלתי להבין בשום אפן כיצד אפשר לשחק עד שפיכת דמים – עד שלא ראיתי את המשחקים האנגלים שהרימו אגרוף (בוקסים בלע"ז) וגם אקדוחים בחיפה ועד שלא שמעתי באזני: “בל..ז’שיוס” ועוד מחמאות כאלה ואחרון אחרון חביב – עד שלא ראיתי אשה אחת יהודיה שהשליכו בני עשרת־השבטים מעל גדר גבוהה ונפצעה רק בערפה וברגלה…

ומכלל כעס באו האנגלים לכלל טעות. כשנפל השוער כדי לתפס את הכדור טעו וחשבו אותו לכדור. ובעטו בו ברגליהם על ימין ועל שמאל… אחר המעשה נגשו בעלי־הכח אל “הרבי” כדי לקבל את ברכתו. על ידו עמד ה“סיטרא”־אחרא ופניו חורים, אזל סומקא ואתא חיורא, וחייך בבחינת “ויחד יתרו”…

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

ואם תרצו, שאמר לכם את האמת, חביבי, איני מתלהב כל־כך מהנצחון הזה של “הכח – לא חלילה מפני שאיני מתפעל מהמשחק האומנותי שלהם שהיה בו באמת משום קדוש שם ישראל ברבים, אלא פשוט מפני שראיתי כי אצל האנגלים – הפוליטיקה וה”פוטבולל" הולכים שלובי־זרוע והשערוריות בחיפה תוכלנה להוכיח!… וכשראיתי את הסוסים האנגלים שנכנסו בין אחב“י בשעה שנתפרצו בהתלהבות אל בעלי־הכח כדי לשאתם על כפים מרב שמחה, עלו בלבי הרהורים רעים ושאלתי: כי כח רגליהם למה? לא רק לא הרבו שלום ב”גוליהם“, אלא במדה ידועה גרמו על ידיהם להרבות שנאה בין בני־דודנו. נוסף על השנאה הכבושה, שיש בינינו מחמת השגת־גבולים, נתוספה עוד סבה אחת לשנאה” קנאת רגלים, וקנאת רגלים לא תרבה חכמה, כידוע, כי הלא ראינו בעינינו: בני עשרת־השבטים, חוץ ממה שהם בעלי־אגרופים ובעלי־זרוע, הם גם בעלי־גאוה משונים ורודפים אחרי הכבוד ומעט להם “כתר־מלכות” הם מתאוים גם לכתר־שם־טוב. והם אומרים להשיג את הכתר הזה ב“בוקס”, בהכשלת־רגלים, בכח האגרוף בתקיפה ובבעיטה.

כשהגעתי מתוך הרהורי אלה העירה, נתקלתי בקבוצה מבני־דודנו ואחד מהם אמר בזעף לחבריו שבאו לקראתו: ה“אינגליז” אכלו היום “חזוק כביר מן הצהיוניה”…

* * *

ובכלל נתחלפו ה“יוצרות” אצל בני־דודנו בזמן האחרון:

מקדם רצינו אנחנו בהצהרת בלפור והערבים לא רצו בשום אופן ור' משה קזימא נתעקש ממש כגוי לפגירה, ועכשיו הם רוצים ואנו לא רוצים, מחמת שהם כוונתם לא אל ה“הגדה” אלא אל ה“כדורים” (קניידליך בלע"ז) שקורין להם “פדרציה” בלע"ז כלומר: מורשון לאמי שלהם… אמנם, הועד־הפועל שלהם נעשה לבעל־תשובה ואולם אין אמונה בגוי, ונאמר להם כמו שאמרו אבותינו לפנים לגשם הערבי ולחבריו הסנבלטים: “לא לנו ולכם לבנות את ביתנו הלאומי!”…

והוא אשר אמרתי: מה שיעשה “הזמן” לא יעשה השכל…

היום נסע ה“רבי” לעבר־הירדן לקראת הזקן ממכה, וכפי הנראה שבני־דתו יאמרו לו: זה חליפתי וגם זה “התרנגול” הלך לשם. ואי“ה יעביר ה”רבי" שלנו ממשלת “זדים” מן הארץ ויתקיים הפסוק: כי לא לעולם “חוסן” ישועות….

עזמות


 

1.2.1924 דאר היום

את חטאי אני מזכיר – ההרגל לכתב במעט קלות־ראש ומעט ליצנות (ולפעמים גם הרבה!) כבר היה לי לטבע שני וה"פונטין־פן שלי לא יוכל לכתב כבר באפן אחר.

כמה פעמים נסיתי לעזב את מקומי בפנתי הנדחת ולעקר את דירתי זו החביבה עלי בנפשי וחפצתי לטפס ולעלות אל העורכים שלנו וביחוד אל הסופרים הגדולים, ה“רציניים”, שבמדור־העליון, כמו למשל ד. צ וינשטיין, איקס־מיקס־דריקס. ודוקא באותיות לועזיות: X. Y. Z., או לכל הפחות בין סופרי ה“מכתבים למערכת” שם בעמוד האחרון עם השם לעילא ולעילא דוקא בר' בנימין שלנו – למען אדבר עמהם, עפ“י דרכם בכבד־ראש וּבדחילו ורחימו, כדבעי לאיש יהודי וסופר כשר. ואולם, כנראה נגזר עלי מן השמים לשבת במדור־התחתון שלי ולהכין מטעמים לתלמידי האהובים בכל עש”ק, כאשר אהבו, לבדח קצת את דעתם בעתים קשות הללו ולהפיג את צערם מתוך שחוק, מחמת שלדעתי ואולי גם לדעתכם אפשר להגיד דברם הכי־רציניים דוקא מתוך הלצה ואיך אומר שם הפילוסוף שלנו? – אין לך דבר העומד בפני הלצון

וגם את חטאי השני והגדול עלי להזכיר – עברתי בשתיקה גמורה בשעורי הקודם ע“א ענין חשוב ורב־ערך העומד ברומו של עולמנו, כלומר על האדמורי”ם והצדיקים, נכדי הקדושים, שבאו לשכן כבוד בעיה“ק, וכל זאת – מחמת שהייתי טרוד. לא עליכם, בשבוע האחרון עם המשלחת היהודית לעמאן וביחוד מפני שהייתי סרסור לדבר־מצוה ועסקתי ברדיפת־שלום בין הני תרי־צדדין, לקיים מה שנאמר: “בקש שלום ורדפהו” ופירש”י – בקש לעשות עמו שלום כדי שתוכל לרדוף אותו אח“כ… ידעתי כי כבד עווני מנשוא ושתיקתי זו אינה יפה כלל, וע”כ אשתדל לגלות לכם רק טפח מהאספה שהיתה בשבוע זה בבית האדמו"ר מבנדין, כידוע לכם, בדלתים סגורות בדבר הקובלנות והטענות, כלומר הרכילות והלשון הרע שבין שני הצדדים…

ובכן, ויהי ערב ויהי בקר יום שלישי. לבשתי את האיצטלא־דרבנן שלי וחבשתי על פני את המסוה עם הפאות הארוכות והמסולסלות, גם תקעתי את המטפחת האדומה לתוך כיסי העמוק והכינותי את שתי רגלי ישר אל האדמו“ר. בדרך הליכתי נזדמנה לי אמנם עגלה יהודית עם פנס קטן מאחוריה, לפי הגזרה החדשה, כדי לקיים מה שנאמר: ו”ליהודים היתה אורה בכל מושבותם“, כלומר: ב”מושב" שלהם במחילה… ואולם לא נסעתי, לא חלילה מפני שהוא יהודי, אלא פשוט מחמת חשש של שעטנז ממש כמו ה“חפץ חיים” שלנו בחו“ל; גם מכונית ערבית לא נזדמנה לי הפעם, כמו למשל למשלחת היהודית שלנו לעמאן או כמו למטרוניתא זו מביה”ס האויליני, שנסעה לחברתה ביריחו עם תלמידותיה דוקא עם מנין שלם של “שופרים” ערביים ואוטומובילים חבוביים – בקצור, הלכתי ברגל מפני כבודם של הובנים וב"ה קבלתי שכר־הליכה לאלתר ובעולם־הזה…

כשנגשתי אל השער מצאתי את השמש. קראתי לפניו בלחש את ה“אמרה”: ג' פעמים כ“תרנגול” בערבית – והבין מיד כי זהו אחד מאנ“ש והכניסני בכבוד גדול לפני ולפנים. ואולם אני תרתי לי פנה חבויה מאחורי הרבי מגור ובשעת־מעשה חבשתי היטב את המסוה על פני לבל תכירני חלילה הסיטרא־אחרא… ובאמצע ישבו על מדין שלשת האדמורי”ם, מימינם שלשה רבנים מבי"ד של “התרנגול” ושני “קו־קיים” משמאלם. פתח אחד הזוננפלדים בלשון הכתוב ואמר:

על שלשה פשעי קוק ועל ארבעה לא אשיבנו:

על שנתן את ידו לשלום לגב' אוסישקין (הרפ"צ פרנק נסה אמנם להסביר כי זה היה דרך כפפות עבות של “בוקס”, אבל ללא הועיל…)

והשנית, הן ידוע לכל כי שרים אצלו את “התקוה ב”שלש סעודות“, ממש כמו אצל הציוניסטין ימ”ש והוא מרקד לפניהם. (כאן הצהיר המליץ־יושר שלו שמעולם לא אכל “שלש־סעודות” אצל הרב…)

והשלישית: וזהו סוד גלוי שהוא רקד עם החלוצות בגליל – כן!… (כאן נסתתמו טענותיו של אותו רב).

ואחרון אחרון חביב – מעשה רב אמתי: בבקרו את הגליל עם משלחת הרבנים הלך להשתטח על קברו של טרומפלדור וחלל את כהונתו, כמסופר בפרוש ב“העולם”, ולא זאת אלא כששאלו אותו על זה ענה כי קברי צדיקים אינם מטמאין… (בשעת־מעשה הכניס הרבי את התנוך לתוך אזנו..)

ושורת “ועל חטא” זו כתובה שחור על גבי לבן בצורת קובלנא חתומה, ומונחה לפני האדמו"ר ויהודים כשרים נשבעו שבועה־דאוריתא על זה!

אנכי הנני יהודי פשוט, אינני רב בישראל ולא אפוטרופוס לאוריתא. אבל בראותי את כל מהלך המשפט כמו ב“חלם” ובשמעי שם את כל הדלטוריא והקטגוריא שבין תלמידי־חכמים, זכרתי את דברי היינה בוכוחים בין הרב והכמר להבדיל: “שניהם מסר…” ואגב עלה על זכרוני גם הנוטריקון של בעל־הטורים בסדרה של שבת זו על המלים: “ואלה המשפטים” וביחוד על המלה: “אשר”, נוטריקון – אם שניהם רוצים. שניהם, כלומר שני הרבנים ר' קוק ור' חיים. בודאי רוצים בשלום אלא שהפמליא של־מטה, אלה ה“מרקדים” סביבם, מעכבין, כל “האורגים” והרוקמים למיניהם מהאי גיסא וה“תרנגולים” וכל יתר העופות מאידך גיסא וה' ירחם!

ובכל זאת, יש תקוה כי השלום לא יהיה…

* * *

מאשימים אותי, שמלגלג אני תמיד על כל מחשבה טובה ומתאמץ להקטין את ערכה עוד קודם שהיא יוצאת מן הכח אל הפועל. ומסתמא יאמרו גם הפעם בנוגע לרבנים שלנו.

אבל בבקשה מכם, חביבי התלמידים, האמינו לי כי לא התולים עמדי הפעם והמעשה דלקמן יוכיח:

אחד מתלמידי החשובים שעדותו נאמנה מאד, ספר לי מעשה שהיה בכפר־גלעדי בשעה שהמשלחת של הרבנים שנסעה בזמן האחרון בכל קבוצות הגליל כדי להכשיר את הישוב, כידוע. כשהגיעה החבריא לכפר־גלעדי נפלו החלוצים על המצאה ובחרו מתוכם פה־אחד בא־כח שישא ויתן עם הרבנים בכל עניני־הכשרות. ובמי – כסבורים אתם – בחרו? ברבי פרנץ, גוי הולנדי שנשבה בין העכו"ם בכפר־גלעדי, אחד מבני יפת המתגלגל באהלי שם, יודע לדבר עברית לא כגוי ולעבד כשני גויים ובעתותיו הפנויות הוא יושב ושומר על קברו הקדוש – כך הוא אומר – של מיכאל הלפרין…

פתח הרב ואמר: “היש כאן מקוה?”

– “כאן לא מקוה – ענה פרנץ בעברית טהורה – כאן כפר־גלעדי”…

– “כונתי לא למקוה־ישראל אלא למקוה כשרה של ישראל לטבילה” – תקן הרב.

– “אה,להתרחץ? מדוע לא? – טען הגוי – בבקשה! אם רק תשלמו את ההוצאות”…

והרבנים הביטו זא"ז בהשתוממות.

– “ושוחט יש לכם”? – שאל הרב החדש מיפו.

– שוחט אינו בכפר־גלעדי, – ענה ההולנדי– הוא בחיפה כמדומני עם הגברת שוחט…

– “כונתנו – חטף הרב הראשי שלנו, לשוחט תרנגולות ובשר כשר” ובשעת־מעשה העביר בזרת הימנית על אצבעו השמאלית לאות של שחיטה.

– אה, שוחט?… בבקשה, אם הרבנים חפצים, אדרבה יקמץ לי עבודה.

נתפעל הרב קוק וקרא בהתלהבות:

“עבד אני לעם קדושים! חלוצינו לא רק גבורים הם בכח אלא גם ביראת־שמים”!. והרב משה חרל"פ שפשף את שתי ידיו מתוך שביעת־רצון ואמר לחבריו: “רואים אתם? אי־אפשר לערך נשמה יהודית… צריך רק להלהיב בהם את הזיק היהודי”…

והחבריא עומדת מרחוק צעירים וצעירות, ומתחנקים מתוך צחוק.

וכשחזרו הרבנים ממסעם בארץ ספרו כי הרשם הכי־טוב שעשה עליהם היה ב–כפר־גלעדי!…

* * *

מתלא בפי הבריות: “כל שיחה סופה מיתה” ומכיון שדברנו קדם על הסדרה של “משפטים” נזכרתי גם בענין הרציחות של השבוע הזה.

וראשית כל דבר צריך אני להביע בשמי ובשם כל תלמידי דבכל אתר ואתר את גדל צערנו על האסון שקרה לשנים מבני עשרת־השבטים, שהלכו לעולמם באמצע הדרך ע"י שני שודדים מבני־דודנו. ביחוד גדל צערי מאד שלא קרה המעשה אצל כפר משלהם, כמו שקרה לאוסטרלים אצל סרפנד־אל־חרב, ועשו שם “חרב” [מלחמה־המגיה] שני וברכו עליו “בורא מאורי האש” כידוע.

ואולם, אין רע בלי טוב. בדיעבד, נעשה שמח בעירנו ומאחר־המעשה התחילו סובבים ה“כלי־זמר” ברחובותינו ובכל הדרכים ומבקשים לעשות “בום־בום” והשמירה מעולה בכל הדרך ליפו. חסרה שמירה כזו גם בדרך שכם וחברון…

מסתמא קראתם, תלמידי החביבים, את כל פרטי הענין בעתונים. ואולם, כפי הנראה, טעו שני השודדים המסכנים כי כונתם היתה לא דוקא המזומנים ולא ה“קמביאל” מיפו שנמצא בשעת־מעשה בשער העמק ופחד שמא יכניסו לו “גול” בתוך השער… אלא שטעות גוי וביחוד שני גויים מותר!

ואגב מהרהר אני בלבי ואומר: אלמלי היו שני ה“משולחים” דנן מאחב“י, למשל, לא היו מחפשים כ”כ אחרי השודדים ופשיטא שלא היו מוצאים אותם, כנהוג. אלא שמכיון שבהם תליא מילתא, יצאו פקודות מכל צד לרדף אחריהם ולהביא את ה“צפרים” חיים או מתים וכמעט שהדביקום השוטרים אלא שאיתרע מזלם ופתאום אזלו הכדורים, ועד שהביאו “צדה לדרך” במכונית מיוחדה בלילה – “והילד איננו” ובמקום הבורחים הובילו אחרים “חשודים”, כמחותנים מצד החתן בכבלי־ברזל והביאו אותם אחר כבוד ישר אל ה“חד־גדיא”. ובינתים, צריך להודות על האמת: הודות לחריצותם של שוטרינו, נתפשו תומ"י שנים – שני הנרצחים….

ומה אגיד לכם רבותי? – בינתים קיימו בני עשרת־השבטים את הפסוק: “לעשות נקמה בגויים”, כדבעי למיהוי. עמדו החיילים שלהם לפני הקסרקטין וכבדו את כל עוברי־דרך מבני־דודנו הקטנים עם הגדולים בקריאות “הידד!” בלשונם ועפ“י דרכם; ומחמת שאין עכשיו עונת הפרחים, כידוע, השליכו החיילים מכל הבא בידם על ראשי ידידיהם ואנשי־בריתם, מהגוארדיה של ר' משה קזימא, קליפות תפ”ז, קופסאות ריקות של סרדינים וקליפות ביצים (כנראה, מאלה שנשארו מר' יעקב מאיר בעמאן) ואפילו פחים ריקים…

בעיני ראיתי שיך זקן רוכב על סוס. שפגשוהו החיילים מול ה“סולל” בכבוד גדול, אחד מהם אחז ברסן הסוס והשני הכה בו מאחור ובטעות הצליף על הזקן אחת למעלה ושבע למטה, וקראו לפניו בקול, כהמן בשעתו: “ככה יעשה לבלאדי עראב!”, והוא, כלומר הזקן, שמח ואמר אלי: שמע, יאַ חוואַגאַה, מה אומרים האנגלים: בלאַד־איל עראַב!" (הארץ היא לערבים!…)

ומרב שמחה נתפרץ הסוס והפיל את רוכבו לקריאת “הידד!” של החיילים.

ואני אמרתי בשעת מעשה: הם ביניהם, אש ביניהם, שטן ביניהם ושלום על ישראל!…

* * *

אין מה לדבר, פעולות הממשלה החדשה של הפועלים בלונדון נכרות כבר בירושלם, והא ראיה: בשבוע האחרון עלה מחיר הפתקאות של “המשביר” בכמה נקודות…

ואגב, ששון ושמחה במחנה. הפועלים ובחוגים הגבוהים שלהם מתלחשים בסוד כי החבר רמסס מקדונלד שלח מכתב לידידו בן־צבי, רמסס השני, והודיע לו בסוד כי מחמשים מליון הפונטים שיקצבו בממשלה לטובת מחוסרי־העבודה ישלחו לא"י מליון פונט אך ורק בשביל פועלים מאורגנים…

ואולם, חושש אני כי בינתים יזדרז המושל שלנו לפני עזבו אותנו לארגן את הפועלים מבני־דודנו כדי שישיגו חלקם בערך יחסי, כלומר את כל הכסף וענין כדורי ובתי־הספר שלנו – יוכיח!…

עז מות


 

08.02.1924 דאר היום

מספרים כי מחבר בא לרבי אבּלי פּוסליבר, הרב הוילנאי, לבקש הסכמה לפרושו על ספר משלי, עיין רבי אבּלי בפירוש בקצת מקומות ואמר למחבר:

– פרושים על תנ"ך יש לנו די, ברוך השם, מהישנים וגם לא רעים כלל, ולפיכך איני נוהג לתת הסכמות על פירושים חדשים.

תמה המחבר:

– רבי, הרי רק אשתקד באתי לפני כבוד תורתו ונתן לי אז הסכמה לפרושי החדש על איוב?

– איוב? – אמר רבי אבּלי – זהו ענין אחר לגמרי… איוב, מבין אתה, היה מלומד כ"כ בצרות וחשבתי שאין בכך כלום אם תוסף לו עוד צרה אחת

במעשה הזה נזכרתי אמש, כשקראתי בעתונים ע“א הפרוש החדש שרוצים לתת עכשיו בעמאן להצהרת בלפור, עפ”י נוסח ישמעאל דוקא עם “מצודת־דוד” ו“בעל־הטורים” שלנו למעלה על ההר ולקבל עליו הסכמה מ"הרבי´ ומהמשלחת שלנו שם…

ואמרתי בשעת מעשה: הכרזת בלפור היא כ“כ מלומדת בצרות ומנוסה בכל מיני פרושים שחברו עליה עד כה בלונדון ובא”י, עד שפרוש מכה זה שבעמאן וכל מיני “מכות” שבעולם שיוסיפו לה מעכשיו, אינם יכולים להזיק לה יותר, למשל, מהפירוש הידוע של “הרבי” בכבודו ובעצמו מיום 3 ביוני…

ולפיכך, כשנתפרץ אלי בשבוע זה גדוד שלם מתלמידי הרואים־בעבים ובעלי השפופרת המפוחמת, הקיפו אותי כתנורו של עכנאי והתחילו צועקים::גוואָלד!" ר' עזמות, שם בעמאן “מוכרים” אותנו ממש בנזיד עדשים, ונותנים את הבכורה לישמעאל בעבור סרט אחד על החזה ומזון סעודה אחת, ואתה מורנו ורבנו שכל רז לא אניס לך, אתה שותק להם לחברי המשלחת שלנו ואינך מכבד אותם כדבעי למיהוי וכראוי להם? מה? ה“פרא־אדם” הזה יהיה עלינו ל“מאכער”? ר' משה’לי קזימא ומוסטפא ואחמד ישבו להם על פתחו של גן־עדן ולהט החרב מתהפכת בידם והם, הם הבריות היפות הללו יחליטו אם לפתח את השער ליענקל’י שלנו הבא עיף ויגע מעמל הדרך לביתו הלאומי, וכשידפק ישראל’יק על דלת אמו מבחוץ, יענה לו ישמעאל בקולו הגס מבפנים: “מוש לאַזים! היידא, סיקטיר!” ואיה הועד הלאומי שלנו? ומה עושים שם במלון־יוז? וביחוד מדוע קהל שותק? – בקצור, נתתי להם לצעק מכל לבם, ולאחר שגמרו הושבתי אותם סביבי בחצי גרן עגולה ופתחתי להם במשל, כדרכי:

הלא ידעתם תלמידי היקרים, – כך אמרתי להם בניחותא – את המעשה באותו אפיקורוס שעמד לו בשבת־קדש ותקן את הגדר ברחוב בשעת צאת הקהל מבית התפלה. וכשהתנפלו עליו היהודים בצעקות על חלול־שבת בפרהסיא, ענה להם:

– שאַ, שאַ! אל תצעקו ככה! שאלתי את הרב

– נו? ומה אמר לך הרב? – שאלו היהודים.

– הרב אמר כי אסור – ענה העבריין בפשטות – אלא שאני נשמע לו כמו לחתול…

כלפי מאי ספרתי להם כל זאת? – כלפי זה שהמשלחת שלנו הלכה מתחלה אל חבר הלאומים שלנו ושאלה, ואמרו להם בפרוש כי אסור, אלא שהם נסעו בכל־זאת מחמת… שאיך שרים החסידים שלנו? “הרבי צוה להיות שמחים” ולנסע… ולא עוד אלא שבעוונותינו הרבים אצלנו הרבנים נשמעים לאפיקורסים ר“ל והרב המאיר שלנו בא בטענה עצומה כי כל הבטריקים נסעו לשם וקבלו תארי־כבוד שכר טרחתם, ולמה איפוא תקופח זכותו של הבטריק שלנו? ומה לא עושים אצלנו בשביל מעט כבוד ומכש”כ רבנים וחכמים בישראל? – טלטל הזקן את עצמו לעבר־הירדן והתענה שם – המסכן – על ביצים שלוקות, זנבות־מליחים ושאר־ירקות, ואליבא ריקנא כמעט שר בנעימה כדרכו, “הנותן־תשועה” למלכים וממשלת “זידים לנסיכים־אמירים… ובשכר זה תלו על מצנפתו באחוריו סרט קטן של “תחית ישמעאל”, מחמת שאיצטלתו הארוכה לא הספיקה עוד לכל ה”הנישאנים" המתבדרים על חזהו – בסלוניקי, איזמיר, סטמבול ופדן־ארם. כפי הנראה, החליט לקנות לו מעיל חדש כדי לתלות עליו את יתר המדליות… וראש הועד הלאומי, חג' דאהוד שלנו, זכה לכסא חדש על שלחן המלך, על יד “התרנגול” ממש ומרב חדוה דבר ערבית “נאחאווי” [ערבית ספרותית־המגיה] ואגב לקח עמו את בן־זקוניו כדי לחנכו במצוות…

* * *

אכן נשתנו הזמנים: לפנים הלך מוחמד אל ההר ועכשיו נתחלפו היוצרות וההר הולך אל נכדו של הנביא פעמים ושלש ואוכל עמו “טשאלענט” בעמאן וגם “רוז ולחמה” בעשר אצבעותיו, מנהג־ישמעאל, לקיים דברי חז“ל: גדולה לגימה המקרבת את הלבבות… ואולם הכל יודעים כי כונתו של “הרבי” לא אל ה”קניידליך" ואף לא אל שיחות־חולין של ה“תלמיד חכם” הזקן ופתפותי־ביצים שלו בשעת הסעודה, אלא דוקא אל ההגדה שלאחר “שלחן ערוך”… ויש אומרים כי הסבוב שעשתה המשלחת בחזירתה מעמאן לא“י דרך אד־עי הוא רמז ל”אדרעי" (בלעז: מרמה) שעשו עם שנינו בעמאן, וקלקול־הדרכים שמעבר־ירדן מזרחה הוא סימן לקלקול הגדול שנעשה עכשיו על דרכנו פה בא"י…

כפי שמודיעים תסע בקרוב המשלחת שלנו אל שונה כדי להמשיך את המו"מ עם המלך, ויש לחשש שמא יצא הפעם דבר “משונה” (שמא גרים… בני־דודנו בעמאן אומרים קיש (בלע"ז) לא רק לבא־כחנו אלא לכל ישראל…

* * *

אין אני חכם דיפלומט גדול ולאו כל אדם זוכה שיהיה לו ראש של מיניסטר, ואולם לפי עניות דעתי יוצא כי מכל הענין של עמן יצא עשן – וראיונו האחרון של קיש עם המלך יוכיח!

קיש שאל את ה. מ. ע“א התפטרותו של בא־כחו ד”ר איל־נאג’י בלונדון וענה לו המלך:

– זהו תוכי בצורת־אדם.

– ור' משה קזימא? שאל הקולוניל.

– האַדאַ גאַשים!" (זהו תמים) – ענה ה. מ.

– ומאמר "המוסגר לכם מהו?

– וואַלאַה ג’אַהיל!" (שובב באמת!)

ענה הזקן מחג’אז בטון של “כעס”..

– נו, וכל המפגינים שלהם והשערוריה שעשו בעמאן? – נסה הקולוניל לשאל.

– “וולאַד, יאַ חאַוואַג’אָה!” (ילדים אדוני) – ענה הזקן בתמימות.

– ומה דעת ה.מ. על היהודים? – שאל סוף־סוף בא־כחנו.

– “איל־יאהוד מאפיש מיתלום!” (אין כעם היהודים!) – קרא הישיש בהתפעלות – יש ל“יאהוד מאָסאָרי כתיר” (ממון רב), ובשעת־מעשה זרק מבט לתוך כיסו של אורחו…

* * *

ולו הייתי אני חבר למשלחת שלנו בעבר־לירדן ולו קשקש לי ה“למך” הזקן בתשובתו כי “כלנו אחים באנושיות” וביחוד על “א”י שהיא חלק מהמדינות של בני דודנו" – הייתי פותח את החומש’ל שלנו ומראה לו באצבע ממש את התאר היפה שהכתיר אותו עוד זקננו לפני כמה אלפים שנה שנשאר לו בירושה עד היום הזה, ובכלל איני מבין מה ענין “אנושיות” כאן? והשניה, הייתי מראה לו בפירוש, כי אברהם־אבינו הוריש בצואתו את א“י ליצחק ולבניו אחריו ולבני־קטורה נתן במתנה את כל מדבר־ערב. ובמה שנוגע לכל מזמותיהם של בני־דודנו נגד ישראל שם מעבר־לירדן, עלי להזכיר כי ישמעאל כבר זמם בהיותו עוד בן שלש־עשרה שנה, מזמות נגד אחיו הצעיר יצחק’יל, אלא שהקב”ה הקדים והודיע לשרה אמנו והיא שלחה תומ“י את הבחור ה”צדיק" מעל פניה. וכך דרכה של תורתנו הקדושה שכל דבריה אמת וצדק וסופם להתקיים: בנות־חוה מגרשות תמיד את בני־אדם מגן־העדן: קין הורג תמיד את הבל אחיו; בני־לבן טוענים עד היום הזה, שיעקב גזל את ירושת אביהם וכן הלאה, ומסתמא ישאר גם ענין ישמעאל ויצחק לדורות ואם יעשו בני־דודנו “קונצין” הרבה, יטול במחילה את נאד המים וילך לו אל המדבר ועליכום־אַסאָלאַם!"…

* * *

ומשנכנס אדר מרבין בשמחה. בר“ח אדר זה פתחתי את “הספר” – מין לוח שנתי תרפ”ד, שנדפס ע“י האחים רוהאלד בירושלם עיה”ק וחפשתי שם לראות אימתי יחול להיות פוּרים בשביל ענין ה“דרבן” [מוסף היתולי לפורים בהפקת כותב שורות אלה־המגיה] שיופיע אי“ה בדרבנותיו לכל קרבנותיו, והנה מצאתי כי חג הפורים יהיה ביום שלישי ושושן־פורים, כמובן, ביום רביעי – י”ד וט“ו אדר א'. וליתר בטחון הבטתי הלאה וראיתי לשמחתי כי יש בשנה זו עוד פעם פורים, ביום החמשי וביום הששי, י”ד וט“ו אדר ב' – פורים־אריכתא… ותיתי להם להאחים רוהאלד שחסו קצת על אחב”י ולא הכניסו גם את “תענית אסתר” שתי פעמים…

ועוד הפתעה אחת לכבוד פורים: הפרופסור סלושץ גלה בשבוע זה בחפירותיו את טבעתה של אסתר המלכה ביד־אבשלום… ואולם אחדים מחוקרי־קדמוניות בעירנו משערים עפ"י הסמנים שבחומש כי זוהי דוקא החותמת של תמר…

ובשעה שבקרתי את החפירות של סלושץ וראיתי את כל הבנינים המפוארים המתגלים מתחת ל“יד־אבשלום”, נזכרתי באותו המעשה הנפלא שהיו מספרים על אדות יוהנס מילר, אותו הפיזיולוג והאנטום (המנתח) הגדול, שהיה מפורסם כל־כך בדורו, והיה דרך־אגב גם קתולי אדוק ומאמין גדול, כשחפרו מן האדמה את עצמותיו של אחד מקדושי הנוצרים, וכל העם מקצה החל לעלות ברגל אל אותו הקבר להשתחוות אל העצמות הקדושות, היה בין המאמינים העולים ברגל גם יוהנס מילר. מכיון שהגיע אל המקום הקדוש וראה את אשר לפניו ובחן את אשר ראה, קם ואמר: בתור אנטום ומנתח מוכרח אני להעיד, כי העצמות האלה הן עצמותיו של פגר סוס, ואולם בתור מאמין אין לי אלא לכרע על ברכי ולנשק את העפר הקדוש הזה. גם אני, כשעמדו רגלי בתך האולמים התחתונים של “יד־אבשלום” וראיתי את הטבעת הנפלאה חשבתי בלבי רגע, כי לו הייתי אני במקום הפרופסור החוקר –למה אכחד? – הייתי מגלה מכבר לרגלי הר־ציון או אפילו בחמי־טבריה את קברו של איזה זרובבל או נחמיה או אפילו של משה רבנו עה“ש עם כל עצמותיו ואוצרותיו עפ”י כל הכתבות וחוקי הארכיאולוגיה – ממש כמו שגלו הם את תות־ענך־אמון במצרים ואת נבי־מוסה שלנו – והייתם רואים איך כל אחב“י היו באים ירושלימה והיתה פרנסה מצויה ב”ה למלונים, למכוניות אפילו יהודיות. ומובטחני שאז היה גם הנדיב החביב שלנו מטריח את עצמו לנסע לא ללוקסור אלא דוקא לירושלם, למרות חולשתו הגדולה, ואפילו פקידו ומלוו הנאמן ר' פרנק לא היה מתנגד לכך…

ומכיון שאנו מדברים בחפירות אגלה לכם בסוד גמור – אבל כמו שאומרים אצלם:“קונפידינשיאל” – כי מר תשבי גלה מעינות נפט היוצאים בקדושה ובטהרה ישר ממערת־המכפלה בחברון, זכר למכרות זהב טהור שעל דרך פתח־תקוה… ומה חסר לנו עוד בא“י? – חזות הכל אני רואה פה בארצנו וביחוד בירושלם עיה”ק. וכל מי שרוצה לראות, למשל, את “ונדיג” ולמות – כמאמר האיטלקי – בל יסע לאיטליה ולא יוציא כסף חנם לנסיעות רחוקות מעבר לים, אלא יטריח את עצמו לגשת ברגל עד שכונת “אחוה” בירושלם ויראה בעיניו ממש את “ונדיג” הקטנה עם בתיה השחים בתוך המים… ומספרים, אגב, כי יהודיה אחת שנכנסה לפני הגשמים הגדולים שהיו בשבוע זה אל שכנתה אַשר מעבר לרחוב לשאל ממנה קדרה, לא יכלה לשוב לביתה ולבעלה עד היום הזה, מחמת שאינה יודעת לשחות במים… ועוד מודיעים לנו ממקור בטוח כי במשך הזמן האחרון נזרעו ברחובות “אחוה” הרבה ערדלים “שמאליים” וגם “ימניים” ואפילו זוגות ואי"ה בבוא האביב תצמח שם סנדלריה שלמה…

* * *

ואיך אמרה שם הסופרת הפרסית הידועה, ליידי זרש, במגלת אסתר? – “אם החילות לנפל, נפל תפל”, והפקידים הגבוהים שלנו מבני “עשרת־השבטים” יוכיחו…

בגדול החל – משר הצבאות במצרים וממצרים ועד הנה ושם נאמר ה“סטרא”־אחרא ואחריו החרו החזיקו גם המנהל המדיני שופרם ויד־ימינם של בני־דודנו על ההר. לא לחנם מקונן עליו ה“פלסטין” וצועק מרה: “חבל על דאבדין” ואגב הוא מזכיר גם את חבריו המלאך גבריאל וס“מ ימ”ש… זכורני, כשהיה פה ר' חיים שלנו בפעם האחרונה דבר עם התכשיט הזה על ההר שלש שעות רצופות, “חטב עצים” עמו ממש, והוא – כלומר הערל שנתפטר – נתעקש בגוי לפגירה והוא באחת: אין היהודים החדשים מסוגלים לבנות את הבית־הלאומי ולך דבר אל המלאך־דומה אם הוא דומה לישמעאל ברוחו ונפשו?… וסגן־המזכיר, שהוא באמת ה“כל־ולך” שם על ההר, גם הוא מ“ידידינו” ומכיון שהלך, – לא ישוב!

אין אני דפלומט גדול, כמו שאמרתי לכם כמה פעמים, ואולם סובר אני כל הכל נעשה עפ"י “רמזי” לונדון… אלא, שלאחר שנברך עליהם “ברוך שפטרנו” יספחו בודאי לסיטרא־אחרא שלנו בלונדון ויכתבו עלינו “ספר זכרונות” כמו חברם אשבי…

* * *

ובינתים, כמו שאומר הרד“ק המהופך שלנו, – “המיניסטר מכניס שמה בולשביסטית לארץ” ואי”ה בקרוב בימינו יבוא המשיח האינטרנציונלי “משם” ונזכה לראות בעינינו את התחדשותה של לשכת־הגזית והסנהדרין, ואנשי כנסת־הגדולה של הסובייטים מתכנסים ב“עלית חנניה בן־גוריון”, וגוזרים גזרות, והעם נשמע להם והולך בנעריו ובזקניו אל תיאטרון “ציון” להשתתף באזכרה של לנין, ואין המשטרה מסירה עוד את המודעות מעל הכתלים ושרים את האינטרנציונל בשפתו הקדושה של טרוצקי באין מפריע…

* * *

כן, עיקר שכחתי:

הרב ר' חיים הוזמן בשבוע זה לפדיון־הבן בעיר העתיקה. כיון שראה אותו מרחוק אחד ממתנגדיו מבין האורחים, צוה ל“כלי־זמר לנגן את ה”תקוה" לכבוד הרב. כששמע ר' חיים את נגון “התקוה” הרים את שתי רגליו הארוכות ועשה “ויברח”…

אגב, מוסר לי בעל־הלוחות שלי, כי עפ“י הצעתו של ה”תרנגול" החליטו הזוננפלדים להשתמש בחמשים הכסף שקבלו בתור מוהר מהזקן בעמאן, לשכר תנור לכבוד פסח כדי להגדיל את מדורת האש של המחלקת בעירנו ולאפות מצה ומריבה נגד ועד־העיר בירושלם.

עז מות

 

02.1924 15 דאר היום

ובכל זאת, ראו מה בין בני לבן־חמי:

צרפת לא רצתה בשום אופן להסכים שהמלך הזקן יחלק נדבות בסוריה אלא ע“י נציבה דוקא ואמרה לו את הפסוק: “לא מעוקצך ולא מרוקצך”, כלומר: “סיקטיר!” בלשונם, והזקן כעס, כלומר שט, ובדיעבד שלשל חזרה את המטבעות לתוך כיסו. ואצלנו, ברוך־השם, הרשו לו לחלק “בקשיש” על ימין ועל שמאל ונתן גם לעגל וגם ל”תרנגול“. ולא זאת אלא שבשעה שה”רבי" נוסע אליו אל בצות “שונה” – זו יריחו שלהם אשר מעבר־לירדן מזרחה – ועושה “פלירט” עם ה.מ. בה בשעה מתנה מאריאנה מפריז אהבים בסתר עם מוסא יחיה התימני… כמו שאומר בעל־הלוחות שלי, כי ליכא מידא דלא רמיזא ב“מחזור” שלנו וחבל מרומז שם ב“נתנה תקף”:

צרפת אומרת: “מי יחיה” ואנגליה אומרת: “ולמי מיתה משונה”… צרפת עושה הכל: “מי בקצו” וקין לענינים, ואנגליה – “מי לא בקצו”, ואין קץ לדבר. ואם נחיה אולי עוד חמש־מאות שנה נזכה אולי לדעת ולהבין את סוד הפוליטיקה של “ז’ונבול” בא"י.

וכפי הנראה, בראש ה“שונה” לא יכתבון גם לא יחתמון, כלומר שעדיין לא חותמים שם על האמנה האנגלית־הערבית, וכל הענין כלו, כמו שאומרת חותנתי שתחי‘: “עוד רחוק מן הצחוק”, או כמו שמצא בעל־הגימטריאות שלי בשבוע זה כי “מלך חוסיין” בגימטריא: “לא־לנו לא־לנו” הכפול שבהלל הגדול’ ופירש"י: – לא לישראל ולא לישמעאל אלא לעשרת־השבטים כידוע…

ומדי קראי בעתונים את ההצהרה החדשה של מקדונלד שלא יהיו חלילה שום שנויים בפוליטיקה בא“י וביחוד את הטובה הגדולה שהם עושים בזה עם כלל ישראל, זכרתי את המעשה ברבי שיחי', שצוה פעם לאחד מחסידיו להכניס עז לביתו ואח”כ עשה עמו טובה והתיר לו להוציאה כדי שירווח לו מי בקש מהם לשלח אלינו את התיש הזקן ולהכניס לנו את “העז הערבית” לא“י, ואח”כ לעשות עמנו טובה ולהוציאה מכאן?

מה שאנו היהודים דורשים מבעלי־הטובות שלנו –סליחה מהמשלחת שלנו שאני מסיג את גבולה! – הוא להרחיב את ביתנו הלאומי לא ברמזי פוליטיקה אלא ברמזי מקדונלד שהיה לפני שנתיים בא"י וכתב שיר־השירים על עבודת החלוצים שלנו, גם לא “בעז” ואפילו לא זו של לילנבלום –זאת אומרת: שלא יקטינו את ביתנו תחלה על מנת להרחיבה ולעשות עמנו טובה, כדי שיראה הבית רחב כלכתחילה…

ואולם יודע אני מראש כי כל טענותי לא תועלנה: הרינו קבצנים במחילה ור' חיים שלנו הוא בבחינת “מלך אביון” שנעשה “משולח” לבקור־חולים שלנו שאינו נבנה לעולם, ממש כמו הבנין המפואר הזה שבירושלם עיה“ק –, והוא מחזר על פתחי נדיבים באמריקה כדי לקבץ נדבות למלון־יוז, ואינו יכול לעמוד על המשמר בירושלם וזכה ל”על־המשמר" כנגדו בליטא…

בודאי, לו בא אלינו המלך חוסין לפני חמש שנים, או בירח הדבש אחר החופה־וקדושין של הרב בלפור, היה ויצמן יוצא אליו כמלך אל מלך ממש.

הוא אשר אמרתי: נשתנו הזמנים ונתחלפו העתים. לפנים הלך בן־קיש לבקש אתונות ומצא את המלוכה ועכשיו הלך קיש בעצמו למצא את המלוכה ומצא שם אתונות…

* * *

ומכיון שאנו מדברים באתונות, נזכרתי מעשה בסוסים שראיתי בשבוע זה בעברי לפני מלון אלנבי שלשה פרשים מגייסותיו של עבדאללאה, רכובים כ"א על שני סוסים, דהיינו: אחד מתחת ואחד מימין– ממש כמו החיילות הזילנדים בשעתם! – הראשון הרים בגדלות את דגלה של מכה, השני אחז ביד רמה מעטפה גדולה וארוכה ובה אגרת שלוחה מאת ה. מ. אל שלישו במלון אלנבי והשלישי מאחור שומר עליהם בכידונו – ממש כאחשתרנים ובני־הרמכים שבימי אחשורש, שיצאו בהולים ודחופים עם הספרים שנחתמו בטבעת המלך…

מסתמא לא שהיתי הרבה ורגלי טפסו על כל מדרגות המלון ושם מצאתי את שלישו של המלך, כשהוא עומד לפני השח־רחוק (אגב: בבלדיה שלנו תקנו את המלה הזו והדפיסו על כל גליונות המחלקה של קוך “סך־רחוק”, רמז אולי למי־הקיץ…) – אוחז את השפופרת שלא כדרכה וצועק בלשונו על הבתולה של הטיליפון שתקרא את ה“יאַבור” של הנציב, וכשראה כי אין קול ואין עונה קלל אותה ואת התיליפון ואת בעליו ואת כל מי שהביא אותם למדינות הללו…

כשראיתי כי העסק ביש והתיליפון הוא בבחינת “יהרג ואל יעבור”, הסברתי לבתולה כי ה“יאבור” (השליש) של ה. מ. בעבר־לירדן מזרחה מבקש לדבר עם חברו ה“יאבור” (Aide de Camp) שליש בלע“ז) של ה. מ. בעבר לירדן מערבה שעל ההר, ומיד נשמע קול באנגלית: “הו איז ספיקינג?” (מי מדבר שם?). ושני השלישים מדברים ביניהם, זה צועק: “אינגליש ספיקינג!” (דבר אנגלית!) וזה עונה בצרפתית של מכה: je (אני) ה”יאבור" של ה roi (מלך). בקצור לאחר חצי שעה נתברר הדבר כי הוא מבקש ראיון אצל ה“רבי” בשעה ארבע פראַנג’יה (כלומר מדויקת) ולא ערביה…

וברדתי מעל המדרגות חשבתי בלבי בערך כך: ואעפ“כ מכה היא מדינה והערבים הם עם וה”קוני־למל" הזקן שלהם מושל בכפה, בשעה שא“י שלנו היא בבחינת קדירה דבי־שותפא, אחב”י אינו עם וה“רבי” שלנו מלמד ב“חדר” שלהם… ואנו עוסקים כלנו ומבלים את עתותינו ב“כלובים”, בתיאתראות, במחלוקת ל“שם־שמים” וב“רביים”, בפוטבול ו“בפילוסופיה של אשר־יצר”, בנשפים אנגלים אצל מיס ל…ובדלטוריא של “התרנגול”, ובכ"ז דן אני אותם לכף־זכות: מסתמא הם עושים את כל אלה לא מרוב טובה, מרב שפע ותענוגים בירושלם, אלא כדי להסיח את הדעת ולהתבדר קצת…

איך אומרת הפלונית שלי שתחיה? – “ישתעשע הילד במה שישתעשע – ובלבד שלא יבכה”.

* * *

מסתמא כך נגזר מן השמים שלא תהא התאמה לעולם בין העתון התל־אביבי ובין העתון הירושלמי, לא רק בשער־הכספים שאינו מתאים אצלם אף פעם ומבלבל את מוחם של הסוחרים, אלא אפילו בפירוש המלות: מסתמא קראתם, תלמידי היקרים, בשני העתונים את פרוש המלה Wretch שכבד העו“ד מר סקר את בוסתאני בסוף נאומו בחיפה. חד אמר: “נבזה” וחד אמר “נבל”, ואעפ”י שיש פלוגתא בדבר ואחד מתלמידי המובהקים היודע כל שבעים לשון בא לחלק עליהם ומראה בפרוש כי תרגום המלה Wretch היא: אמלל (בצירה תחת המם) ושפל דוקא, אבל לגבי דידן באו שני העתונים לכלל הסכמה על כל הפרושים של בוסתאני, חד אמר כך וחד אמר כך ולא פליגי, אלא ואלה דברי אלהים חיים…

וכשקראתי בעתונים את כל השו“ת במשפטו של בוסתאני וביחוד את תשובותיו של הבחור ע”א ה“פטריוטיות” שלו, נזכרתי ב“חתיכת תורה” ששמעתי פעם מפי ר' שמעון רוקח ז“ל. הוא שאל: מה פרוש הכתוב בתוכחה “גוי אשר לא תדע לשונו”? וכי יש לשון בעולם שאחב”י לא יבינוה, והרי אפילו יפנית והוטנטוטית אפשר ללמד אצלנו על רגל אחת? אלא שכוונתו של הפסוק היתה מסתמא לבני־דודנו שלא תדע את לשונם לעולם. כשערבי אומר לך למשל: “נהאַראַק סעיד, יאָ חאוואגאָה!” (שלום לך אדוני!) תדע כי משמעתה של ברכה זו היא: בשליק או שיללינג, וכשהוא אומר לך: “מינשאן חאַטראָק באַללאָש” (בשבילך אתן חנם). היה בטוח כי העסק יעלה לך פי שנים: וכשבוסתאני, למשל, צועק: “פטריוטות”, פרושה בלשון בני־דודנו – קרקעות וריוח של 130 פונט לחדש…

ואחר המשפט הזה באתי לידי מסקנא כי אין לך פרנסה טובה בארצנו מלהיות פטריוט אצל האגודה המושלמית־הנוצרית ולא פקיד הממשלה בשכר של 25 פונטים עלובים לחדש ותחת הנציב היהודי…

ועכשיו שבוסתאני דורש ערעור על משפטו, כידוע, באתי ליעץ לממשלתנו החביבה שלא תשכח למען השם להעמיד גדוד שלם של חיילות ושוטרים במגרש הרוסים ועל כל פתחי בית־המשפט ותעביר עגלות משורינות בכל רחובות ירושלם, כדי לשמר על אחב“י מפני סכנה ר”ל וביחוד כדי להשקיט את סערת־הרוחות בעיר – הכל כמו שעשו אז את הטררם הגדול (הן זוכרים עוד אתם בודאי היטב?), ובשעת המשפט של איזה פלחים משכם שהתנגדו, כמדומני, לבחירות אל המועצה המחוקקת…

* * *

איני זוכר אם ספרתי לכם כי נסעתי בשבוע האחרון ברכבת בין יפו וירושלם. והלא ידעתם מסתמא כי נוהג אני תמיד לנסע במחלקה השלישית דוקא מפני כמה טעמים: ראשית מפני שאיני נוסע על חשבון הקהל ושנית יודע אני מן הנסיון כי אפשר למצא בני־אדם הגונים מתלמידי היקרים לאו דוקא בדרגא־דלעילא אלא בדרגא־דלתתא.

ומה עושים יהודים כשהם נוסעים ברכבת? – מדברים על פוליטיקה שבעמאן, על “אנו מאשימים” ומכתבו של רבניצקי (הוי, כמה רבניצקים ישנם אצלנו שאינם יודעים או שאינם מעיזים לכתוב כמהו!…) ובאים אל ענין ה“אופוזיציה” ו“האופוזיציה לאופוזיציה”.

פתח אחד היהודים ואמר:

– נו: נניח שויצמן כבר התפטר כרצונכם, במי נבחר במקומו? מי ילך לנו ומי יתיצב לפני מלכים ושרים בלונדון או באמריקה?

– אני הייתי בוחר – ענה רו–ב מפ"ת דוקא בשפרינצק

כשראה כי הקהל צחק קצת והתחילו אומרים: מה ענין חבר ההנהלה הציונית אצל ראש ההסתדרות הציונית, הוסיף: – אני אבאר לכם את הדבר. לו היה למשל שפרינצק ראש ההסתדרות הציונית היה מצחצח את זוג נעליו, לובש את הפראַק שלו, עושה את שפמו השחור ונכנס ישר אל לויד־ג’ורג' ואומר לו: דע לך, אדוני, כי כך וכך החליט הקונגרס. ואח“כ היה חוזר אל הועד־הפועל ומוסר להם מלה במלה: כך וכך אמר לויד ג’ורג', לא פחות ולא יותר: והיינו יודעים כל דבר לאמתו. לא כן ויצמן: הוא מוסר להם לא את החלטותינו אנו אלא החלטותיו ואח”כ הוא בא ומוסר לנו לא את תשובתם הם אלא תשובתו הוא. איך אמר טשרנוביץ בשיחותיו? – יש שני ויצמנים ושני קונגרסים.

* * *

בינתים הגיעה לאזני שיחה מענינת מהפנה השניה אשר ברכבתנו. ראיתי שם כנופיה של אחב“י שישבו בדמות “דלית־סופית” (כמו אצל ורדי ממש!) ו”שוא נע" באמצע בצורת יהודי איזמירלי שישב וספר בלשונו ובתנועות ידים, כנהוג, מעשה נאה – כיצד קונה שר־המשטרה התורקי באיזמיר סחורה מחנויות הנוצרים והיהודים?

נכנס שר־המשטרה לחנות עשירה של נוצרי אחד וברר לו כמה סחורות טובות, בד וארג יקר בשבילו ובשביל ה“חאנום” שלו, וצוה לסוחר לעשות לו חשבון. כיון שהגיעה שעת התשלום, פקד על החנוני להגיש לו ניר ועט וחתם ו על “סאַנאַד” (שטר) תורכי לשלם את מחיר הסחורה בסוף החדש. ביום הפרעון נכנס הסוחר אל השר ודרש לשלם לו את חובו. מיד צוה להגיש לו את השטר, צנף אותו בידיו ככדור והושיט לחנוני. ואמר: “בלע מהר את הכדור הזה! ואם אין תבלע כדור אחר!” ובשעת דבורו העמיד לפניו אקדח מלא וכוס מים. החנוני המסכן בלע את הכדור הראשון חתיכות חתיכות עד תומו וסיים את סעודתו בכוס התרעלה.

לא היו ימים מועטים ושר־המשטרה נכנס לחנותו של יהודי ברר לו כמה סחורות יקרות־ערך, כלי־בית ורהיטים מן המובחר, כדרכו, צוה לעשות חשבון ולהגיש לו ניר ועט כנהוג. ואולם הסוחר שלנו – ראש של יהודי! – שהספיק לשמע את כל המעשה משכנו הנוצרי המסכן, מהר והגיש לקונה הנכבד שלו עט ודיו ופסת ניר דק של סיגרות…

– מה זאת עשית, יהודי? – הרעים עליו הקומנדאר התורקי בלשונו – הלהתל בי אתה אומר? מסכרה?

– יוק, ביק אפנדי! – ענה היהודי בערמה – הבאתי לך ניר דק כדי שאוכל לבלע אח“כ את ה”סאנאד" שלך בנקל בהגיע יום הפורעניות של השטר שלך…

הכל כמו שהיה אצלנו אז בימי הנירות התורקים, ובימי ההתעוררות של תורקיה.

ועולם כמנהגו נוהג…

* * *

כן, עיקר שכחתי:

לא רחוק מהכנופיא שלנו ישב לו על יד החלון יהודי עגול וקצר, מגולח כלו למשעי, זוג משקפים אמריקניות לחטמו, זהב על אצבעותיו ובפיו וצעירה לא־מכוערה לצדו – כלו אומר: אמרריקה..

נתקרבתי אליו קצת ואגב נכנסתי גם עמה בשיחה, והבנתי מתוך הרמזים שלו כי יש לו “פרויקט” גדול בשביל בנין א“י והוא יראה להם ל”הפליסטיניאן־פֹיפּל" (אנשי א"י) איך בונים את פלסטיין! ומכיון שאני לקוי קצת, לא עליכם, באפיקורסות בעניני ה“אמריאקים” שלנו וביחוד ב“פרויקטים” שלהם. החלטתי לתהות על קנקנו של הבחור הזה כדי לדעת הכל. מתחלה נסיתי אמנם לחרש בעגלתו הצעירה (זו היתה בתו!) ולסוף כשירדנו בלוד נטפלתי אליו, נכנסנו רגע אל המזנון ובעמידה אמר לי בלשונו?

– “ליסן”! (שמע־נא!) שויתיך מאד… (איך גלייך דיר בלע"ז) והכל בלשון “אתה”. רואה אני בך כי הנך “רבי” ויש לך בדרך תלמידים רבים המשווים אותך, ע"כ אגלה לך את הפרויקט שלי… (ואגב הביט לצדדיו). אני הולך לבנות יאו נאַו, עיר שלמה… ויודע אתה היכן? – על יד עפולה… ושמא חושב אתה שאני אבנה עיר של חנויות כמו בתל־אביב שלכם? “נעווער!” (לעולם לא!) אלא דוקא עיר של פבריקאות, יאו נאַו, כמו אצלנו באמרריקה.. ובשעת אמירתו את המלה הזו הוא סוגר את כל שניו הנוצצות…)

– ואיזה מין פבריקאות למשל? – שאלתי אותו.

– של מכנסים! – ענה האמרקאי ולטש עלי ארבע עינים עגולות וגדולות בנצחון גמור על גלוי אמריקה זו…ואגב, נתקרב אלי והסביר לי בלשונו: “ליסן”, יאו נאַו. וכדומה, ובהרחבה גדולה את כל הפרויקט שלו. היות ובעמק־יזרעאל ישנן הרבה “קאלאנים” של חלוצים העובדים, יאו נאַו, עבודת האדמה, ע"כ ־נחוצים להם מכנסים חזקים והחליט לתפר דוקא מכנסים של קאקי שיהי חזקים ושיוכלו להתלכלך, ולהכין לא פחות מחמשים אלף זוגות מכנסים לשנה בשביל החלוצים והחלוצות, “או יעס!”…

פתאום צפצף הקטר ימ"ש והסוחר “הקאקי” שלי קפץ ממקומו, תפש את תרמילו ביד אחת ואת בתו ביד השניה וברח אל הרכבת ההולכת לעפולה…

עז מות


 

02.1924 22 דאר היום

אמרו חז“ל: אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל, ואני אומר: – בשביל ארץ ישראל. והא ראיה: בקש הזקן ממכה לישב בשלוה במזרח הירדן ולהמציא פרנסה ו”כסא רבנות" לבן זקונים שלו בארצנו, קופץ עליו רוגזם של הוהאבים ויחיה התימני ובאו עליו בסערות תימן, וה“שמינדר־בגץ” מחג’ז שנכנס בקולי קולות לרבת בני עמון יעשה “ויברח” בחשאי במחילה למכה ותבוא עליה מיתה מ“שונה” ואז ישכח את ישראל ואת ארץ ישראל לעולם ועד, אינשאללאַה!…

וכל מה שיש במזרח יש כנגדו במערב: כל מה שיש אצל אומות העולם ובני־דודנו יש גם אצלנו. הנה, למשל, “המזרחי” שלנו קרא חזרה את פיק־פשה ממלון־יוז לרגלי קמוצים, כידוע, וגם הם, כלומר האנגלים קראו חזרה את פיק־פשה שלהם מצבאות ערב במזרח הירדן וכבר חזר ב“ה לעירנו, ולא עוד אלא שבטלו את הצירוּת שלהם שם לשם קמוצים של ארבעים אלף פונט. במקום פיק־פשה יהיה לבני־דודנו פיק־ברכים או “פיק־פוקט” ובמקום צירות– צרות צרורות, ובן־מלך שכננו ישאר בארמונו הגדול וכל הבידואים שלו כצאן בלי רועה ו”כדוב־בלי־סגור", בלא כלי־זמר ובלא מגדלים פורחים באויר, ונשא את עיניו וידיו אל אללאה וקרא אליו: מאין יבא עזרי, יאַ ראָב!… וארבעים אלף פונטים הם כנגד ארבעים אלף חיילים של שכננו הטוב, וילכו מסתמא אל הצד שכנגד, לקיים מה שנאמר: וסכסכתי ערב בערב ונלחמו וכו' – עד גמירא.

וליכא מידא דלא רמיזא באוריתא ודוקא בסדרה של שבת זו: “קול מלחמה במחנה”, אין קול ענות גבורה מהאי גיסא ואין קול ענות חלושה מאידך גיסא. בקרוב תבוא הסדרה של “ויקהל” את כל ראשי המטות והבידואים למיניהם מן המדבר ועד פדן־ארם, ואח“כ גם פרשת “פקודי” לשרי־הצבאות ושפעת קלגסים, צחצוח חרבות והגפת־תריסין. ואי”ה וביחוד “זונבול” שלנו תבוא פורענות על שני הצדדים לקיים מה שנאמר: ידו בכל ויד כל בו, ואז יקראו בני־דודנו אל ההר: "שמואל, שמואל: והוא יעשה את עצמו תחלה כלא מבין, עד שיופיע המלאך המושיע בדמות חיילות בים וביבשה ואפילו ברקיע מבני עשרת השבטים אשר מעבר־לסמבטיון ויכנסו למזרח כדי לעשות “שלום” ולהביא שם סדרים, ובינתים ישכחו לצאת משם ממש כמו במצרים עד היום הזה…

איני כ“כ בקי בעניני דיפלומטיה של בני־דודנו כמו למשל אבישר, ראש הסתדרות חלוצי־המזרח לפנים וביחוד ר' י. ח. קסטל, ראש לשכת העתונות במלון יוז לפנים, שהכינו –כך מספרים בחוגים הגבוהים שלנו – תכנית רחבה ע”א שאלת הערבים במזרח, וגם לא השתתפתי במועצות של שליחי חלוצי־המזרח לקונגרס הציוני, שנתכנסו בחשאי עם מנהל לשכת העתונות הנ“ל, כמו שקראנו בעתונים, כדי לדון ע”א שאלת השכנים שלנו“, אבל יודע אני וזוכר רק גירסא דינקותא מ”החדר", כי בני־עשו דורשים אף הם את חלקם בירושה של אברהם אבינו והם ילמדו “בלק” עם בני ישמעאל ובני־קטורה, ואנחנו? – אנחנו נעמד, כמובן, מרחוק ולא נקוף אפילו את אצבענו הזעירה לטובת בני דודנו המזויפים ונקרא אחריהם מלא. כאחינו הספרדים: הם ביניהם, אש ביניהם, שטן ביניהם ושלום על ישראל!…

* * *

ועכשיו, נניח, כמו שאומרים, את ה“בן מלך” מן הצד ונטול את ה“בת־מלכה”…

אודה ולא אבוש, כי גם אני לא קבלתי הזמנה לחג־היובל של ה“מיס” האוילינית בשבוע זה ובכל־זאת השתפתי ב“ה בנשף הזה, בלא יודעים ובלא תשלום של ששים גרוש למפרע דמי־אכילה וגם לא רצתי עם כל יתר מלקקי־הפינכא שלה להשתדל ע”י השח־רחוק והשח־קרוב והדאר כדי להשיג כרטיס־כניסה á tout prix – ואם לא תגידו בגת אגלה לכם בלחישה, אבל רק לכם, כמובן, כי זכיתי אפילו בהשתדלות בעל־הבית, לשבת לעילא ולעילא, בין “הרבי” ובין כלת־הנשף, מאחור על כסא נמוך מאד ובמסוה אדמוני על פני כאנגלי אמתי לבל יכירוני.

ומה אגיד לכם, תלמידי החביבים? – אין כח בעטי הדל לתאר לפניכם את כל פרטי המשתה הגדול שערכו שם לכבודה, ממש כסעודת המלך אחשורוש והמלכה ושתי בשעתה… השלחנות היו ערוכים באולם בצורת “חטא” (ח"ת קרי) והאורחים ישבו מסביבם כשורות ו“על חטא” במחזור יוה“כ. באמצע השלחן מימין, בצד מזרח, ישבה הכלה על שני כסאות, “הרבי” שיחי' לימינה וה”סטרא“־אחרא משמאלה, הרבנית מפנים ועזמות מאחור, וכל יודע דת ודין משלהם ומשלנו ישבו משני העברים. אחריהם כל שרי המדינות, הפרתמים והאחשרדפנים למיניהם: ממוכן, הירונותא, ברונותא, הודסונותא וכל יתר הסריסים, ומרדכי היהודי יושב בשער המלך ומשתחוה ב”סמייל" על שפתיו לפני כל המן וכל ויזתא משלהם בשעת כניסתם לאולם. וגם חרבונה זכור־לטוב: קצת “נייטיבס” זכו אף הם לגדולה ולעצם מן השלחן ותרבושים אחדים לשווי־המשקל… למולנו, על יד הכותל־המערבי עמד שלחן מן הצד וסביבו בנות־צלפחד מפריז וה“לויתן” שלהן שהעלו בחכתן הערב (קאוַואלירש בלע"ז) יושב לפניהן ואומר שיר־השירים: אני חומה ומה נעשה לאחיותינו ביום שידובר בהן….

ואני – מניתי את רגלי הקרואים מתחת לשלחן ומצאתי עפ“י חשבוני כי רבו הנקבות על הזכרים באולם. כנראה, שרבים מאחב”י שהוזמנו אמרו: “אשרי יושבי ביתך” ואלה שאינם בקיאים כ“כ ב”אשרי“, שלחו את פלג־גופם, כלומר את הפלונית שלהם, חוץ מאחרים שלא היתה להם ברירה, מחמת שלא הגיעו עדיין, כנראה, לשמנה־עשרה לחופה, כגון” ולד' מרכס, פריזלנד וקיש… ואת חטאי אני מזכיר: הסתכלתי רגע מאחורי המסוה אל המראה הגדולה אשר לפני כדי לראות את מלבושי הנשים ולא ראיתי עליהן כמעט כלום: הפרוץ מרובה על הבנין ר"ל…

* * *

ואיך היה אומר הזולל וסובא הלז? – “אין מרקדין לפני האכילה” ולפיכך פתחו הפעם בשלחן־ערוך עם כל הדינים. לפני כאו"א מהמסובין עמד לו כרטיס נאה בלשון צרפת ולמעלה בתוך זר ירוק ונאה – זכר למכה! – באותיות מוזהבות המלה: Menu (פרשת האכילה). שלחתי את ידי מלמטה ואמרתי: “מינא, מינא תקל ופרסין” ולפני כל מאכל קראתי את הרשימה לפני “הרבי” ונתתי בהם סימנים כר' יהודה בשעתו:

– Hors d’oeuvre – שלש השפות הרשמיות, דהיינו: לשון־הרע, לשון סגי־נהור של עשר השבטים ולשון נופל על לשון של הקצינים האנגלים…

– “מרק של אולינה” – רמז לה“סיר” החדש שבו נתבשל… – “תרנגל־הודו של לוזן” – כנגד ה“תרנגל” שלנו בעמאן; אגב, כשלא הספיקו תרנגלי הודו לכל האורחים הגישו להם גם בשר־אוזים, באין ברירה…

– “אספרגוס של נשף מסכות” –! אצל כל העולם היה ביום ההוא רק “פורים־תלמידותיה את חכמת ה”אימפריאליזם" קטן" ואצל כלת־הנשף – פורים גדול וביחוד “שושן־פורים”.וכל ההכנות הגדולות ל“פנסי־בול” (נשף פורים) בשבוע זה יוכיחו!…

– "פודינג של quart de siecle, כלומר: פרפרת של רבע מאה שנה: לא לחנם חכה הקהל זמן רב, עד שזכה לקצת פודינג זה…

ואחרון אחרון חביב:

– סוף שחור ו“קהוה של כוש” בלע"ז…

־־־־־־־־־־־־־

ואחרי שלחן־ערוך – מגיד, כלומר: “ההלל הגדול”, נאומים וברכות על הכוס.

הגבאי־הראשון היה, כמובן, המושל שזכה, כנראה, ל“פתיחת הארון” לכבוד הנשף וכבד את הרבי בפסוק ראשון של “אתה הראית”. הוא דבר בצחוק־חן על דל שפתיו, כנהוג, ואמר בסוף: חפצתי להעיר עוד כי כלה נאה זו שלנו שווה משקלה זהב, ואולם לאחר שזכיתי לראות מקרוב את רב גדלה, החלטתי לבלי להעיר את זאת"…

ומן הדבור אל המעשה, כלומר אל המתנה היפה שהגיש לה בקופסא ואמר: אל תסתכלי בקנקן אלא מה שיש בו…

עלה הגבאי על הדוכן וקרא ג' פעמים: יעמוד החתן ר' בן־חיים, מכבד בפסוק שני של “אתה הראית” – וה“ילד איננו”.

ואחרי שמואל א' – שמואל ב'. הוא חבר, כיד השירה הטובה עליו, שיר־הלולים לכבוד הנשף וגמר בשתי מעלות גדולות למטרוניתא זו עלינו, דהיינו: היא למדה את (כבוש מדינות) ואת הגויים למדה לאכל קוגיל, טשאלנט ויתר מאכלי היהודים… (ובשעת מעשה לקקו האורחים משלהם את שפתותיהם בלשונם).

באותה שעה קם הגבאי והריק כוס־ראשונה של ברכה לכבוד המלך וכוס שניה לכבוד ה“בת־מלכה” של הנשף, ואולם היא נגעה רק בקצה שפתיה ככלה צנועה תחת החופה ולא באה אף טפה אל תוך פיה עם פירש"י, מחמת חשש של נסך וביחוד מפני “בנותיהם” כידוע…

אחר הקריא מכתב ברכה בערבית שלוח ל“חאדראת חאכם־אל־קודס” (לכבוד המושל בירושלם) ועל החתום בא הקטן: “יעקוב איסראיל די־האן”, וכל בני עשרת־השבטים, והתרבושים מחאו כף….

ואחרי קריאת הגבר קמה הגברת בכבודה ובעצמה ועשתה בלשונה “מי שברך” לכל הקהל הקדוש הזה ונתנה שבח והודיה על כל הכבוד שהנחילוה וביחוד לידידיה שזכרו את חסד נעוריה בנשפים, ומרב התרגשות הלב והתרוממותו כגלי־הים בים סערה, אמרה כי שתי סבות גדולות גרמו לביאתה לעירנו, דהיינו: מטעם שולחיה בחו“ל היתה כונתם בזה שחוננה ב”ה גם ב־־־־־־ ־־־־־־־־ וגם ב־Enstern ־־־־־־־־ feclinds כלומר שראשה תמיד אצל בני עשרת השבטים ולבה אל ר' חיים וכל כת דיליה, והסבה השניה והעקרית היא: חבה עזה לארץ־מולדתה באנגליה והערצה לדת משה וישראל, וענין המילה של ילדי המורים העברים בזמנו הרי יוכיח!….

ומרב התפעלות קם כל הקהל ועמדו על רגליהם כאיש אחד ושרו בהתלהבות גדולה את שני השירים הלאומיים: “מה יפית” וגם We have no bananes

* * *

וכשיצאתי ממחבואי לפני חצות והלכתי בין הקהל לביתי חשבתי בלבי: רבש"ע! מאה ועשרים ושבעה אורחים ישבו מסובין אל השלחן כמספר כל מדינות המלך אחשורוש מהודו ועד קוש, ומלה אחת עברית היתה כאן בבחינת “בל יראה ובל ימצא” במשך כל הנשף.

חבל, חבל מאד, שלא השתתף הזקן ר' חיים בכבודו ובעצמו בסעודת מצוה זו, כדי שיקבל נחת מתלמידתו הותיקה הזו ויראה נקמה בציוניסטן ימ"ש, שקבלו בנשף הזה מכת־לחי מצלצלת, במעמד “הרבי” וכל “ידידינו” המפוטרים ובלתי־מפוטרים עדיין. וביחוד כדי שיזכה לראות עיניו את הכלה החסידה והצנועה והבתולה המהוללה בשעה שהיא מחנכת לנו דורות שלמים “על טהרת הקדש” ואש הדת (במבטא האשכנזי דוקא!) בוערת בקרבה ואין מכבה אלא הם

* * *

ומכיון שאנו מדברים בעניני דת ואגודת ישראל, נזכרתי גם בנסיעתם של האדמורי"ם שלנו בגליל העליון, כפי שמוסר לי תלמידי היקר מראש־פנה במכתבו האחרון, וזוהי לשונו ממש:

בהגיע האדמורי“ם מפולניה לר”פ, יצא לקראתם כל הקהל שלנו, אנשים נשים וטף כדי לקבל את פני הצדיקים, וזקני הועד של המושבה הזמינום לרדת מהמכוניות ולכבדם בשיחה קלה במלון פלדמן אשר על פרשת־דרכים בין צפת וטבריה. ואולם ה“רביים” סרבו ולא רצו בשום אופן “לקדש” את ר“פ בדריסת רגלם. ואחרי הפצרות רבות של שוחט המושבה הר' מאיר שיחי' נעתרו סו”ס לבקשתו וירדו מהמכוניות, הרחיקו כד' אמות ועמדו באמצע הרחוב לנהג מדת ד“א לפני הקהל, שעמד בדחילו ורחימו כמו לפני הר־סיני ממש, והר' מאיר שו”ב מברך בכונה גדולה: “שנתן מחכמתו ליראיו”, ומסכנות היו הנשים באותה שעה ולא ידעו לאן להמלט…

ואם ־־־־־ ־־־־־ כל זה, מוסיף תלמידי, אספר לך הלאה: בדרך חזרתם מצפת עיה“ק נעכבו על־יד הצריף של יתומי אוקרינה ובקשו אותם לרדת ולבקר את האומללים הקטנים האלה. אז פנה האדמו”ר מסוקולוב (לא נחום!) אל המורה בזה הלשון: “האם פניהם מעידים בהם כי יהודים הם?” והמורה ענה בהשתוממות: “מובן! איזו שאלה?” ואחר שאל הרבי עוד שאלות מחוכמות כאלו, ולסוף שאל אם הם לובשים ציציות, מתפללים בכל יום ואוכלים כשר. פקעה סבלנותו של המורה ואמר לאדמו“ר: “עד שאתה שואל לתפלתם, הטריחו־נא את עצמכם ורדו לראות את מצבם החומרי, אם יש להם מה לאכל?” – ואגודת ישראל נעלמה במכוניות ו”שופרם של אנשי המשיח צפצף להם מרחוק…

לסוף שואל ממני תלמידי זה שאלה חמורה אם כבר נתקדשה ר“פ אחרי “מעשה” זה של האדמורי”ם על אדמת קדש של מושבה זו? והוא מבקש ממני למען השם לעיין בספרי הקבלה ולמצא מענה לו ולכל קהל תלמידי ותלמידותי דהתם….

* * *

וכאן בירושלים עיה“ק היה ב”ה שבוע מבורך של הילולא וחינגא: קלובים, יובלים, ־־־־־־ ופורים־קטן…

כשבקרתי בשבת זו את המועדון של “המנורה” וראיתי את האולמים היפים והמסודרים ואת השלט “מועדון המנורה”, עלה על דעתי פתאם לשאל מהחבריא: מדוע לא “קלוב המנורה”, כמו למשל אצל האינטליגנציה שלנו: “קלוב ירושלם” וגם “ליידיס קלוב” של הנשים?…

לשאלתי זו התמימה התפרץ הבחור שלי בצחוק ואמר: “מפני מעשה שהיה”, ומכיון שיש מעשה, ישבתי לי על הכסא ושמעתי:

כשרצו ליסד את המועדון שלהם, הלך אחד מהצעירים העסקנים לחפש דירה ברחוב הערבים. לאחר שמצא בית נאה וברר לו ארבעה חדרים גדולים ואולם רחב, כדבעי למיהוי, וקבעו את המקח, שאל ממנו הערבי לאיזו תכלית הוא שוכר את הדירה הזו?

– “מינשאַן כלאָב” (קלוב באנגלית כלאב) –ענה החיל המשוחרר בשפתו הערבית. שנשארה לו, כנראה, מהגדוד העברי –

– “שו? (מה?) – שאל הערבי בהשתוממות – “מינשאן כלאב?” (בשביל כלבים?) נחוצים לכם ארבעה חדרים. איזה מין כלאב?”

נכח הצעיר להסביר להגוי בלשונו, כדי שיבין היטב:

– “מישאן כלאב”… “יאהוד”, –ובידיו הגיע לאות של קבוץ גדול.

לטש הערבי עליו שתי עינים של גזלן: – “יאַהוד כלאבנא?” מה? “האדא מאג’נון!” (זה משוגע) וסגר בפניו את הדלת בדפיקה חזקה.

ומאז החליטו החיילים המשוחררים לקרא את המוסד הזה לא “קלוב” ולא “כלאב” אלא בלשון בני־אדם: מועדון

* * *

ולסוף אספר לכם בינינו לבין עצמנו מה שאירע לי אתמול, לא עליכם ולא על כל ישראל – קטטה גדולה נפלה ביני ובין הפלונית שלי עד לידי גט ממש, והכל בשביל מה? –לא תאמינו אם אגיד לכם: הכל בשביל פראַק

–מה? – נתעוררה היא עלי במענה־לשון שלה – כסבור אתה אולי שאני אשב לך כלואה בבית בשעה שכל הגברות וכל “הינטות והיחנות” תלכנה ל“באל” בשמלותיהן החדשות שהכינו להן זה כשני חדשים לכבוד הנשף הזה? וחושב אתה אולי שתלבש לי את הסמוקינג הלבן שלך בשעה שאומרים בפרוש בהזמנה: פראק!… – אבל מה יעשה יהודי כמוני – נסיתי להסביר לה ברחמים – שלא חננו אלהים בפראַק אלא בסמוקינג?

אבל היא באחת: פראַק!

אני: סמוקינג!

והיא: פראק!

בקצור נתפרקקנו ונסתמקקנו כל־כך עד שלסוף נצחה הפלונית שלי– וכשהיא רוצה כלום יועיל דבר מה? – ובשובי בערב לביתי, יצא לקראתי פראַק חדש מתחת המחט ואחריו היא שתחיה ומבלי דבר דבר הכניסה אותי לתוכו, – אלא שכרסי הבורגנית במחילה, התנגדה קצת מתחילה ושני כפתורים בולשביקים עזבו מיד את מקומם וקפצו להם לאות מחאה…

והאמת אגיד לכם, כי לשלום־בית נתפייסתי לה וחשבתי סוף־סוף" הן איש אנכי בין אנשים והלא פשוט בזיון להשאר בבית בשעה שכל ה“אינטליגנציה” שלנו ואפילו מאלה שהחרימו רק אתמול את המטרוניתא הזו בגלל המעשים־טובים שלה לשפתנו, רצו בהולים ודחופים אל משחק־הפורים שלה. בית־העם נשאר אמש בלי עם לאזכרת יעבץ ז“ל, דרכי “ציון” אבלות לראי־נע, וכל הגיאוגרפיה של רחוב יפו, מ”בלפוריה" ועד “החרמון” בואכה “סן־רימו” בכלל היו שוממים מאין יושב ואין שותה לא בת' ולא בט'…

פגשתי באולם צרפתי זקן הסובב בזקנו הלבן וחשבתי כי קנה את הזקן שלו מאת בריסקר למסכה, ואולם מיד הכרתי את החוקר הזקן והנכבד שלנו ושאלתי ממנו: מה לכהן בבית־הקברות, ואם הוא מכיר לכל־הפחות את בעלת־הבית?

– לא! – ענה לי בשפה צרפתית טהורה מתחת לחטמו! Mais on dit qu’il faut y aller אבל אומרים כי צריך ללכת", – והלא ידוע כי אין חכמה ואין תבונה כנגד ה on dit אצלנו.

בפנה עמד לו מקל פשוט והוא לבוש פראק שחור. חקרתי קצת ונודע לי כי אחד היהודים, לץ גדול, קרא בעתונים כי דרוש לנשף “רק פראַק”, הלך ושלח את הפראק שלו והוא גופא נשאר בבית. כנראה, שהפראק הזה ישיג את הפרס הראשון…

ועדיין אומרים כי משעמם אצלנו בירושלם ומתאוננים אך לחנם על המצב החומרי הירוד שלנו בעיר הבירה!….

עז מות


 

29.02.1924 דאר היום

הכל נוסעים: הרב קוק נוסע בשד“רות לאמריקה, ר' חיים־תרנגול – למיתה מ”שונה“, האדמו”ר מגור הולך לגור בחו“ל ור' עזמות שליט”א נוסע לכבוד־שבת לת"א כדי להשגיח קצת על תלמידותיו ותלמידיו הרבים – בן פורת־יוסף! – וביחוד על הכשרות בקזינו ועל החולות…

והאמת אגיד לכם, רבותי, כי לא כ“הכצעקתה” מצאתי שם בת“א. הנה, למשל, יצאתי לי בשבת־קדש עם השכמת־הבקר וטיילתי על פני כל העיר החדשה לארכה ולרחבה ומניתי שם בלא־גוזמא ובלי עין־הרע יותר משני תריסרים של בתי־כנסיות, בתי־מדרשות וסתם מנינים ו”קלייזליך“, חוץ מבית־הכנסת הגדול העומד במחילה “בגלוי־ראש”, כמנהג חלוצים ר”ל, ופגשתי בדרך יהודים ויהודיות הולכים עם בניהם הקטנים הנושאים אחריהם את שקי־הטלית ואת הסדור של “קרבן־מנחה” וכלם זריזים לעבודת־הבורא. בקצור, חשבתי ומצאתי כי ישנם ברחוב אחד של אלנבי בת“א האפיקורסית ר”ל, הרבה יותר מתפללים מאשר ב“חורבה” הגדולה שלנו בירושלם, שאין בה אפילו מנין שלם בשבת, למרות כל המכתבים של ר' פנחס גריבסקי בדאר־היום ועם כל האורחים האמריקאים של הגבאי בכבודו ובעצמו. אגב, ראיתי ברחוב אחד של הרצל בת"א הרבה יותר שלטים וחנויות מלאות קופסאות ריקות מאשר בכל רחוב־יפו הארך אשר בירושלם, מבתי־הקהוה של בני־דודנו ועד בית־המשוגעים…

־־־־־־־־־־־־־־־

בשבתי אל השלחן בצהרים במלון היפה של בן־נחום, עמדה פתאום מכונית בחוץ וירדו ממנה שתי אמריקאיות שבאו עם קוק (לא הרב חלילה!) כדי לתייר את תל־אביב, שזכתה אף היא להכנס בתכנית־הנסיעות לשעה אחת, ולכבוד שבת־קדש רצו לאכול כשר. מיד נתגלגלה השיחה בינינו ולאחר שנודעתי להן בשמי ובפרנסתי, כנהוג, ספרה לי אחת מהן, לבושה שחורים, בלשונה ספק־דייטש, ספק־אנגלית, כי היא שייכת ל“רפורמים” בשיקגו ועוסקת שם בצרכי־צבור לטובת החולים בא“י גם יהודים וגם ערבים – אין הבדל! – ולסוף אמרה לי כי אמש בערב־שבת היתה בירושלם ומחמת שהיא אבלה, בקשה להתפלל בביהכ”נ וה“גיד” שלה (מורה־דרך) מיסטר פרימן, הוביל אותה לביהכ“נ הכי גדול (כאן הוציאה פנקס־קטן וקראה את שם ה“חורבה”). כשרצתה לעלות במדרגות לעילא ולעילא וראתה שאין שם נשים כלל, שאלה מהמורה־דרך שלה מפני מה עזרת־נשים ריקה, נתקרב אליה אחד המתפללים, והגיד לה כי הנשים “הלכו לסינמה”. לשוא נסיתי להסביר לה כי אין “סינמה” בשבת אפילו בירושלם וכי נשי־החורבה אינן הולכות לסינמה אפילו בחול, ואולם פתאום נשמע “שופרו” של האוטומוביל ושתי האמריקניות עזבו אותנו ואת ת”א. באותה שעה חשבתי בלבי כי מטרוניתא זו תעשה בודאי הרצאה גדולה באמריקה “ספיטש” שלם על תל־אביב וביחוד על ז’רוזאלים" ועל בנות־ירושלם ההולכות בשבת לא לחורבה אלא ל“סינמה”.

־־־־־־־־־־־־־

אגב סח לי יהודי טוב וישיש משלנו, שישב בראש השלחן על יד זוגתו החדשה – מעשה נאה ברבי מגור שבא בזמן האחרון ליפו והלך לבקרו משום שהוא בן־עירו ומכירו מכבר. כששאל אותו העסקן החביב שלנו על הרשם שעשתה עליו ת“א, נענה לו הרבי מתוך אנחה כי שמע שבת”א מתפללים זכרים ונקבות יחד בבית־הכנסת (בלשונו “שול”), כמו אצלם להבדיל….

– חלילה! – ענה מר פ־סקי. אמנם חדש אני פה, אבל עד כמה שידוע לי אין דבר כזה בתל־אביב!

ואולם בעל־האכסניא של הרבי, מר ל–פון, הבין מיד את הענין ואמר:

– “רבי! מסתמא שמע כבודו לא על ה”שול" כי אם על ה“שוללע” (בית־הספר) ששם לומדים נערים ונערות יחד".

וגיסו הרבי מבנדין סייע לו ואמר:

– אל תאמר “שול” אלא “שו־ללע!– מלרע, והדגיש בלשונו את ה”ללע!"

והרבי הזקן חזר אחריו ואמר:

– כך, כך, “שו־ללע!” ונחה דעתו.

וחשבתי בלבי, שלו היה הרבי שלנו מדבר לא זרגון אלא בלשון־הקדש לא היה בא כלל לידי טעות גסה כזו, ובגלל חסר ויתיר אחד היה הולך הרבי הקדוש ומספר חלילה בגנותה של א"י ומרחיק ממנה כמה אלפים מחסידיו.

– “סינמה” בירושלם! “שוללע” בת“א: הזהרו חכמים בדבריכם, שמתוכם ילמדו לשקר על א”י בכל המלונים ואפילו אדמור"ים!…

* * *

ומשנכנס אדר מרבין בשמחה אצל אחב"י ובדמעות אצל אגודת ישראל וישמעאל…

כשקראתי בעתון ע“א הפגישה הנהדרה של שני הזקנים־הקשישים ב”שונה“, שהתנשקו והתדבקו והתחבקו ושפכו דמעות־תנינים מעיניהם כביצי־התרנגל ממש, נמס לבי בקרבי לראות ילדים בוכים ואפילו נשים זולגות דמעות על ה”צאינה וראינה" או בשעת קלוף־בצלים חריפים, אבל דמעות־זקנים אלו הזכירו לי את השיר הקצר והנפלא של הפיטן־הליצן היינה, הידוע, שספר: מעשה בגרף אחד שעמד והתחנן לפני הדוכסית, וכשהשיבה פניו ריקם, לא יכל להתאפק, הוציא מכיסו מטפחת גדולה ומחה בה שתי דמעות גדולות שזלגו משתי – נחיריו….

ושוב מעשה קטן, לא מהיינה אלא מ“היינו דאמרי אינשי”, לכבוד שני הבוכים שלנו, מעשה ידוע בילד שישב אל השלחן ונכוה ברותחין של המרק השמן והחם וירדו דמעות מעיניו.

– למה אתה בוכה בני? – שאלהו האב.

– זכרתי את אמי המתה, ענה הבן הערום.

לא היו רגעים מועטים וגם האב שתה מהמרק החם והתחילו עיניו דומעות.

– אבא, למה אתה בוכה? – שאל הילד מאביו.

– בוכה אני – ענה האב – שזכיתי לבן “ממזר” שכמותך…

הוא אשר אמרתי: ר' חיים שלנו הולך ומתקדם ב“ה. לפני ארבע שנים היה מליץ טוב על הציונים לפני המשלחת שלהם מאמריקה, לפני שנתים שלח את התרנגול עם יתר העטלפים לנורטקליף והוא אמר תהלים: “אשרי יושבי ביתך” והשתא עשה את שליחותו לא ע”י מלאך ולא ע“י שרף, אלא הוא בכבודו ובעצמו נסע לשם, והאופנים של האוטומוביל ו”חיות־הקדש" ברעש גדול מתנשאים לעומת “שונה” ו“מלך אביון” יושב על כסא רם ונשא ובקרב "חסידים יתחסד…

איך אומרים אנחנו שם ב“שבת מברכים”? – “חיים של בושה וכלימה, חיים שאין בהם יראת־שמים ויראת־חטא”

* * *

ברגע האחרון קבלתי מכתב קצר וחד בשביל כל השואלים וביחוד שאינם שואלים:

לכבוד ר' עזמות שלום!

נא לפרסם שני דברים אלה:

א) איני חבר בחבר הלאומים.

ב) אני יצאתי מכלי.

ועל החתום מאיר האביגדורי

עז מות


 

07.3.1924 דאר היום

ועכשיו, תלמידי היקרים, יכול אני כבר לגלות לכם את השיחה המדינית, שהיתה בשבוע האחרון בין המושל שלנו עם הרבי מגור בביתו לפני עזבו את ירושלם.

מעשה בסטורס ולוק ובנו של “הרבי”, שהלכו שלשתם להתברך אצל הצדיק, עברו דרך סמטאות אפלות ודרכים עקלקלות בשכונת סרחוניה אשר בעיר העתיקה ולאחר שהריחו את חלקם וכתתו את רגליהם היטב, הגיעו למקום דירתו של הרבי ברחוב היהודים ומצאו שם את כל האדמורי“ם יושבים בקפילושיהם ופאותיהם וקפוטותיהם הארוכות. לאחר תקיעת־כף של “שלום־עליכם”, כנהוג, התיצב המושל לפני הרבי וצוה למתורגמן שלו מאחב”י להגיד לו כי נעים לו לראות את ה“ראַבאַים” הגדולים של היהודים האורתודוכסים וכי בא בכבודו ובעצמו לקבל מהם ברכת־הפרידה…

הרבי מגור לא נתפעל, כנראה, וענה בזרגון הפולני ובנגון הידוע שלהם “ני—י! מהיכא־טאַיסי, מהיכא־טאַיסי!”… (מהיכא תיתי). הוסיף המושל ואמר כי שמע לשמחתו את “ראבאי” עוסק בירושלם להביא אחדות (community) בין הקהלות היהודיות הרבות ביניהן תמיד…

– “עט!” – ענה הרבי בתנועת־היד ובמשיכת־הכתפים – גם אצלנו ב“גר” (גור) יקרו לפעמים איזה סכסוכים בקהל ומתווכים ביניהם ב"ה, וזה לא נורא…

– ובכן, – הוסיף המושל –באתי לפני ה“ראבאי” ב“פרופוזישיון” (הצעה) חשובה לטובת השלום בעירנו. אני מציע למסר את ענין השחיטה לראבאי זוננפלד…

– ר' חיים הוא כבר אדם זקן – ענה האדמו"ר הזקן למתורגמן – מסתמא יבחרו באנשים משני הצדדים ויסדרו בעצמם את הענין….

כיון שראה המושל שלא הצליח הפעם בענין השחיטה של אחב“י התחיל מדבר פתאום אל הרבי בדבר “פרו־ז’ירוזאלם” (למען ירושלם) והסביר לו לרבי כי חברה זו שהוא עומד בראשה – תכליתה לשמר על עתיקותיה של ירושלם עיה”ק מעין בית־נכאות והוא, כלומר המושל, משתדל תמיד שירושלם תשאר ירושלם…

– אמור לי – אמר הרבי מגור למתורגמן בלשונו ובהראותו באצבעו על המושל – כי מוטב שישתדל שארץ־ישראל תשאר ארץ־ישראל

ומיד פנה אל בן־הנציב ושאל מאתו: “מה שלום ה”טאַטע"? (אביו בלע"ז), וכשהזמינו הבן בשם אביו אל ההר, אמר הרבי:

– אמר לו ל“טאַטע” שלך שלא ישמע להם… מחמת שאין להם כלום (גו–ו–ור נישט בלע"ז) בארץ־ישראל.

קפץ המושל ובני־לויתו והבטיח לרבי שבבקרו בפולניה בקרוב יבקר גם בביתו וסיים כדרכו בעברית:

– “עליכם־שאללאם!”

– “מהיכא טאיסי” – ענה לו הרבי מגור –“מהיכא־טאַאיסי”, ונשאר יושב על מקומו…

* * *

למחרת הופיעו האדמור"ים על ההר ורגליהם עמדו בחדר ההמתנה של הנציב.

– הכאן מחכים כל האורחים? שאל הרבי מגור מאת המשרת.

– נו, ענה המשרת.

– ואין חדר מיוחד לאורחים גדולים?

– שאל שוב הרבי.

– לא, – ענה המשרת – אבל יש חדר מיוחד לאורחים קטנים.

פתאם עמד המתורגמן לפניהם ושאל הרבי מאת המשרת:

– האם יהודי הוא זה?

– כן, ענה המשרת.

– והיכן “זה”? – שאל הרבי בהראותו באצבע על הראש לרמז על הירמולקה.

– כאן – ענה המתורגמן ששמע את דברי הרבי – לא הכובע יעשה את היהודי.

– אולם הכובע גם לא ימיתהו חלילה – ענה הרבי בידו..

פתאום נפתחה הדלת והאדמורי"ם נכנסו אל האולם, נגעו בקצה אצבעותיהם בידו של הנציב – כנראה, שכח הפעם את כובעו מרב התפעלות – וכלם ממהרים לשבת על כסאותיהם ושותקים. כנראה, מחכים הם שהנציב יפתח את פיו. עברו רגעים ארוכים של שתיקה והנציב מחכה ומצפה לאמרי פיו הקדוש של הרבי עד שפתח ואמר:

– זכורני, ש“הראבאי” מגור בקר פעם את א"י לפני שלש שנים. האם לא מצא כבודו קדמה זו הפעם?

– “עט”! – ענה הרבי בנדנוד ידו ופרותיו.

– והרי נבנו – ענה הנציב – שכונות חדשות בעירנו וביתר המקומות, סוללים דרכים,מתקנים…

– כן, כן, הכל נכון – שסע הרבי את דבריו – אבל “אידישקייט” (יהדות) היכן היא? – ובשעת דבורו הורה באצבעו על הלב והביט אל ראשו של הנציב…

– רבים היהודים הבאים לא"י – ענה הנציב בשחוק־חן על שפתיו – ומחכים אנו שיבאו עוד יהודים לבנות את הארץ… בטח תבואו גם אתם הרבנים הגדולים עם אלפי חסידיכם בעלי־היכלת ותביאו עמכם גם יהדות

– עוד לא איכשרא דרא לכך! – ענה הרבי מגור.

– אבל, הלא יודה כבוד ה“ראבאי” כי ישנה קדמה כלכלית בארץ?…

– “עט!” – ענה הרבי – המעט אשר אגודת־ישראל עושה כאן בעניני כלכלה (קלקלה, בבחינת בת כ' כבת ק' – עזמות). זה ניכר וחוץ מזה לא כלום!

וענה לו הנציב בקומו ממקומו:

– תבוא ברכה על כל הפועל לטובת עמו.

– אגודת־ישראל “טהוט שוין” (עושה כבר) – אמר הרבי – מה שייך?

העיקר: כאן (והורה בידו על הלב) וכאן (מראה באצבעו על

השטריימל שלו)… לא היו רגעים מועטים והראיון נגמר נגעו האדמורי“ם שוב בקצה אצבעותיהם ביד הנציב, הציצו רגע על זקנו המגולח ר”ל של המתורגמן, ואגודת־ישראל שלנו ירדה במכונית במדרון ההר עד לעמק עכור..

* * *

ומכיון שאנו מדברים ב“רביים”, נזכרתי במופת אחד שקרה בשבוע זה בפתח־תקוה.

פלאי־פלאים באמת! אנחנו יודעים, למשל, שבברן אפשר להיות ד“ר לפילוסופיה בן־לילה, אבל להיות דנטיסט בין־לילה זהו מופת שגם האדמו”ר מסטריקוב, המומחה ל“דבוקים” בבית־ישראל בעירנו, כידוע (רק לא לה“דבוק” הידוע שעל החולות בת"א..) לא יוכל לעשותו. והנה, הפקיד של הברון שלנו ביפו, אגרונום מטבעו ואדמיניסטראטור בעל־גוף בלי עין ־הרע, נעשה פתאום ל“דנטיסט”.

כשהיה בשבוע האחרון בפ“ת, התיצב לפניו הועד־החקלאי לבקש ממנו עזרה לטובת כפר־סבא. נזכר הפקיד ר' א”ב בחובות שפ“ת חייבת לו וצעק עליהם בלשון־הקדש שלו: “איך וועלל אייך רייסען די צייז איינציגווייס!”, בלשון ב”א זאת אומרת: אני אעקר את שניכם אחת לאחת!

וכפי ששמעתי ממקור נאמן, כבר שלחה אליו אגודת־הרופאים המדופלמים ביפו, לשאל ממנו אם יש לו דיפלום ל“דנטיסט”…

* * *

לפנים היו אומרים הצרפתים על כל צרה שלא תבוא: “בקשו את האשה!” ועכשיו אומרים כל אומות העולם: “בקשו את היהודי!”

הנה, למשל, יצאה אנגורה לתרבות־רעה ובטלה את “משרד־הרבנות” שלהם ואמרו “זו חליפתי” לכליפותם בקושטא. מי אשם בדבר? – לא חלילה הבולשביקים שהיו ל“רביים” טובים לבני־ישמעאל בתורקיה או בני “עשרת־השבטים” שהכניסו כמה אלפים ל“תוך היד” של עזמות־פשה בלוזנה, אלא היהודים, כלומר מוסטפא־קמאל ועוד ארבעים חברים שהם מבני “שבתאי־צבי” ר"ל.

וכשקראתי בעתונים ע"א גרושו של הכליף נזכרתי באותו רב שבאו לפניו החסידים והתאוננו על אפיקורס אחד שמטיח דברים כלפי הרבי.

– גרשוהו מיד! – צעק הרבי!

–אבל, רבי – ענו החסידים – איך נגרשהו והוא עומד בחוץ?

–הכניסוהו וגרשוהו!

מתחלה הושיבו את הכליף שלהם על כסא־הרבנות שלו, והמושל בכבודו ובעצמו קרא לפניו את גזר־דינו, אח"כ נטלו אותו ואת בנו ואת שתי הפלוניות שלו, אחת צעירה ומגולה ואחת זקנה ומכוסה, והושיבו אותם במכונית שהיתה מוכנה מראש, אמרו לו במחילה את הפסוק: “היידאַ, סיקטיר!” והוא, המסכן, מסר דינו לשמים והלך למדינות שויציה כדי למצא את אחיו־לצרה, את הכליף הראשון…

* * *

ומקרן־הזהב בקושטא לקרן־הצבי של “ארץ־הצבי” במזרח..

התראו, רבותי? – אעפ“י שאינני מחסידיו הגדולים של ר' חיים – למה אכחד? – כמו למשל עורך ה”סטא" (סטרא־אחרא בלע"ז), שנוסף אל כת השחורים וה“כחולים: (בלוי בלע"ז) שלהם, או אפילו כר' בנימן, שמתעתד כנראה, להיות עורך ה”קול־ישראל" – בכ“ז מאמין אני, באמונה שלמה ואומר הנני ככל הזוננפלדים בעירנו כי צדקו דברי חז”ל “שתפלתם של צדיקים אינה חוזרת לעולם”. והא ראיה, אחרי הברכה שבאה בתזכירו של ר' חיים־תרנגול למלך חוסיין, נתקבלה תפלתם ונתקימה ברכתם ומיד נמשח חוסיין לכליף, מעין חכם־באשי של ישמעאל במדבר ערב. וכפי הנשמע, נמנה הכליף החדש לחבר־נכבד ב“אגודת־ישראל” ושלם חמשים פונט דמי חברות…

וכפי שמוכח מן ה“גזיטות” בעליל נזכה אי"ה בקרוב לחצי תריסר של כליפים, כן ירבו! כליף סנוסי לאיטליה, מרוקני לצרפת ופואד למצרים. ואם יעלה חלילה על דעתכם רגע לחשב כי יד “ז’ונבול” היתה באמצע כדי לסכסך ערב במצרים וטרבלוס במרקש, אינכם אלא טועים, והפוליטיקה של עשרת־השבטים בבית־הלאומי שלנו הלא תוכיח…

* * *

אין מה לדבר: עקבתא־דמשיחא עם כל הסמנים. חוצפה יסגי בכל מקום, לא רק אצל בני־דודנו ובני־ישמעאל בכלל, אלא גם בין הרבנים שלנו ומעשי הזוננפלדים יוכיחו. ולא זאת אלא שגם הרב שלהם מתלמידו דר' פפא יצא בעונותינו הרבים לתרבות־רעה ויצא במחולות עם חלוצים וחלוצות בדילב כמו הרב שלנו, להבדיל, ורקדו יחד “דאבקה” ערבית ושרו את השיר “וגר זאב עם כבש”. אלה אומרים: “אל יבנה” ואלה עונים: “האַק אַ טשייניק!”

* * *

וכבר אמרתי לכם פעם, כמדומני, כי כל מה שיש אצל אומות־העולם יש כנגדם גם אצלנו

אצלם יש Y. M. C. A ואצלנו יש J. Y. W. O. וכפי התקנו שקבלתי מחברה זו הבינותי את הראשי־תבות שלה באופן כזה jewish young wedding organization ובלשון סגי־נהור “התאחדות עולמית של צעירים וצעירות עברים”.

וכדי לזכות את הרבים הנני מפרסם, עפ"י דרישת תלמידי הצעירים האלה את חמשת חומשי התורה שלהם:

א) אין מקבלים צעיר פחות מבן שמנה עשרה לחופה; צעירות מתקבלות גם פחות מזה..

ב) מצוה ללכת ברחוב בזקיפת־קומה כ“בן־חיל”…

ג) לדרש בשלום הצעירים דוקא בלשון יונים “קלימרה”.

ד) לשלשל את המס החדשי רק שיללינג אחד לחדש, דמי־קדימה למועדון, כלומר נדוניה.

ה) להכין מסכה לנשף־המסכות, ולחתונת “בנביון” – באולם קלבר דוקא.

* * *

ברגע האחרון ממש, עם כניסת שעורי זה לתוך מכבש הדפוס, הגיעתני הידיעה הנוראה מצפת עיה"ק, שהנני ממהר למסר לתלמידי לכבוד שבת־קדש:

ב“ה, צפת תו', כ”ט אדר"א פרשת פקודי.

לכבוד מורי ורבי היקר ר' עזמות, שליט"א.

הנני ממהר להודיע לכבוד תורתו על דבר המקרה הנורא שקרה בעירנו לא עליכם ולא על כל ישראל, וכל השומע תצילינה אזניו ממש. אמש נתכנסו גנבים לתוך חדרו של הקאוואס בבנק המקומי וגנבו את המיחם, הכוסות של התה, הנרגילה ואחרון אחרון חביב – הקלפים של הקוואס שהיה משחק בהם בינו לבין עצמו.

בבנק נבוכים מאד: אין מיחם ואין כוסות ולא נשארה עכשיו בבנק שום עבודה וגם זבובים לצוד אין. המנהל מסתובב הנה והנה וידיו על אחוריו במחילה, ומרטן בתוך שפתיו דברים בלתי־ברורים ר"ל מתוך כעס עצור, פני הקוואס חפו, ראשו של הגזבר מורד וכלם אבדו את עשתונותיהם…

המהומה גדלה ביותר לאחר שהחלט להוציא ממנה גם את קפת־המלוה, וה' ירחם!

תלמידו הנאמן

“אַנאַ בדאַבראַק”

עז מות


 

14.3.1924 דאר היום

ועכשיו, תלמידי היקרים, נעבר־נא קצת על פרשת השבוע, כדרכנו, מחמת שאומר אני תמיד את שלי: ליבא מידא דלא רמיזא באוריתא ואפילו הזוננפלדים שלנו.

הנה, למשל, פרשת: זכור את אשר עשה לך עמלק: ובעל־הגימטראיות שלי עשה נוטריקון: עמאן, מלשינים, קוקוריקו. ולא רק פרשת זכור אלא גם פרשת נקבה יש כאן, ולפי רמזי־הגאולה של בעל־הלוחות שלי – הן מכירים אתם אותו? זה שרודף אחרי ברחובות – מרומז גם שם ה“מיס” בעמלק לפני התרנגול…

אגב, חסידי הרב קוק מספרים כי יהודי עשיר וכשר מאמריקה נדב שנים עשר אלף דולרים בעד ה“שלום־עליכם” הראשון שיתן לרב ברדתו על חוף אמריקה. ולו הייתי אני יהודי עשיר כמותו או אפילו קצת פחות ממנו, הייתי מנדב פי שנים בעד “השלום־עליכם” האחרון לרב הזקן שנשאר כאן ובעד הסבוב האחרן לתרנגל שלו…

אי"ה בשבת־קדש זו לאחר אכילת חמין ופשטידא, נזכה לשמע מר' שחראי שלנו אצל חלוצי־המזרח את כל “היוצרות” של הקליר על פרשת “זכור”, ובטח לא ישכח להזכיר גם את הפסוק שנזכר שם: “נענש קיש כי השאיר לו שרש”…

אגב, בשבוע זה נכנסתי בבקר לבית־המדרש בשעת תפלת “שמנה־עשרה”, וכשהגיעו לפרק “ולמלשינים אל תהי תקוה”, נזעק יהודי אחד וקרא בקול רם ובכונה גדולה: ו“מכניע זדים!”. לאחר גמר התפלה ורקיקה משני הצדדים, כנהוג, נגשתי אל היהודי הזה והסביר לי כי “זדים” הם בגימטריא: זוננפלד, ד–ן, יונגרייז, מ–רים"…

* * *

וכבר אמרו חכמים: כל מה שיש ביבש

ה יש כנגדו גם בים, כל מה שיש אצל אומות־העולם יש כנגדו גם אצלנו וכל מה שיש באמריקה, יש אצלנו בא“י. שם יש מין חברה שחורה בשם “קוק־קלוקס־קלאן” כנגד אחב”י וכאן יש ב"ה חברה משותפת בשם: “קוק־קלאַרקס־קלון” עם חמשה “קופים”, כנגד התיירים ומורי־הדרך שלנו.

בשבוע זה הייתי טרוד כל הימים במלונים בין התיירים המצויים אצל הגויים דוקא מחמת שהחברה משתדלת להכניס את בני־שם שלנו ליפיפיתו של יפת בקזה־נובה, נוטרדם ומורקוס. אגב נודע לי כי מורי־דרך מבני־דודנו שזכו למין כפתור מיוחד עם “קק”ק" על בגדם נכנסים ישר אל המלונים האלה ועושים “ביזניס” על־חשבון אחב"י, ומורי־הדרך שלנו שאין להם “כפתור ופרח”, אחרים מורים להם את הדרך במחילה מכל מדרגות המלונים שלהם והרי הם בבחינת בל־יראה ובל־ימצא אצל הגויים…

מה עושה ר' עזמות? –מסתמא לא שתקתי, הלכתי אל תלמידי מבני־דודנו ודוקא מ“החלונות הגבוהים” שלהם, השגתי לי “כפתור” שכזה שתקעתי כפרח לבגדי, חבשתי את המסוה הערבי על פני ואת התרבוש לראשי ונכנסתי ישר אל המלון החדש והגדול שלהם. שם מצאתי מנין שלם מאחב"י, כשהם יושבים ומספרים נסים ונפלאות על הקבר־הקדוש ועל בית־לחם ונצרת ועל “אותו האיש” (לא של קלוזנר!)

– את תלפיות ראיתם? – שאלתי פתאום מאת החבריא.

–Oh yes! ענתה תירת אחת ארוכה בלעג גלוי מתחת למשקפי־הצפרדע שלה, ובשעת דבורה תפשה את נחיריה בשתי אצבעותיה… ונתברר לי עפ"י הסמנים שלהם, שמורי־דרך של “חמשת הקופים” הובילו אותם לבתי־אונגרן, הראו להם שם את בתי־הכסאות ואמרו בלשונם: “בליז! זוהי תל־ביות!”…

– ואת תל־אביב ראיתם? – הוספתי לשאול את התיירים שלי שנשבו לבין העכו"ם.

– of course! ענה לי אחד מהם צעיר לימים שישב על יד זוגתו הזקנה, כדרך היאנקים שלנו – בשעה ורבע זכינו לראות גם את תל־אביב וגם את פתח־תקוה..

כשראו סימני השתוממות על פני על קפיצת־הדרך הזו, הסביר לי הצעיר כי ה“גייד” שלהם, שוקרי כמדומני, השתדל להראות להם עפ“י דרישתם, את ה”קולוניס" שלה“זייאוניסט”.

בבקר ירדו עמו בדרך ליפו, בבחינת מוצא ולא “מצא”, והמורה־דרך הערבי אמר להם כי זוהי “קולוניה” שהיהודים קוראים לה – “פתח־תקוה”. ומשם הלכו ישר לרם־אללאה, ור' שוקראי אמר להם: “בליז! זוהי תל־אביב”!

וכששאלו התיירים שלנו:

– הזאת היא תל־אביב שכ"כ מרעישים עליה הציונים עולמות? והיכן היהודים?

– “הו, הו!” – קרא מורה־הדרך בעל־הכפתור – “חאַלאַס זייאוניסט!” (מתה הציוניות) היהודים עוזבים את הארץ… “יאַהוד מאַפיש!”

עודני מדבר עם החבריא שלי והנה הופיע פתאום תיר “תלמיד־חכם” והתפאר כי ראה את כל המושבות העבריות.

– אני הייתי, הוא אומר לי בגאון, גם ב“פסח ראשון” וגם ב“פסח־שני”…

ומתוך התמונות שהראה לי הבנתי כי היה בפתח־תקוה ובראשון־לציון…

כשאך יצאתי עם חשכה מהתיירים שלי עברתי לפני מלון אלנבי וראיתי כנופיא שלמה של תיירים שעפ“י חטמם ניכר כי משלנו הם. פנה אחד מהם ל”גייד" הערבי שלהם ושאל על חנות “בצלאל” – “באַסאַליל”? – ענה ה“גיד־הנשה” שלהם ­ – רחוקה מאד.

ואולם הקב"ה מקרב רחוקים, עשה נס ומיד הופיע לנגד עיני התיירים השלט הגדול של בית בצלאל וקראו באותיות גדולות ומזהירות כמנורה את השם: BEZALEL נתקרבתי בלאט אל התייר הזה, ואמרתי לו בלשוני:

– “הך ה”הכפתור" וירעשו אמות הספים באמריקה וידעו מי הם מדריכיהם ובעלי האושפיזין שלהם בא"י!…

* * *

ואת זה לעומת זה עשה אלהים:

הברון רוטשילד שיחיה ויאריך ימים ושנים מזמין לפריז מצות מא“י ומהטחנות הגדולות שבחיפה, ועשירי א”י ומנהיגיה מזמינים להם מצות של מניסביץ מתוצרת־הארץ באמריקה.

והלא אלה הם דברי תמיד: יודע אני אך אחד שהאמין באמונה שלמה בביאת המשיח. הוא היה ה“רבי” (לא מגור!) שמספרים עליו, שהחזיק באורוותו סוס חגור ומוכן בכל רגע והיה מפטמו בצמוקים ובשקדים, למען רכוב עליו לקראת המלך המשיח.

וזו היתה אמונה שלמה, מפני שהרבי זי“ע היה מוציא מכיסו פרוטות או דינרים! דבר שאדם מוציא כסף בשבילו, אנו יכולים להאמין לו שהוא מאמין בו. אין אדם עשוי להוציא ממונו לריק ואפילו בא”י.

ואגב, אספר לכם מעשה שהיה: לפני זמן קצר נכנסתי לחנות מכלת מן המובחר של יהודי בעירנו, והנה נשמע פתאום קול צלצול השח־רחוק:

– “האַלא!” מי מדבר? – שאל החנוני – oui, oui, (כן, כן) יש לנו חמאה טובה… לא מחידרה…non, non שלש קופסאות? e’est bien (טוב מאד).

והקול קול בת־יעקב: זו היתה אשתו – כך הבנתי מדברי הנער־המשרת – של מנהל מחלקת התעשיה והמסחר שלנו “במלון יוז” מנהיג “תוצרת־הארץ” בעירנו.

* * *

ובכן, מזל־טוב וסימן טוב לכלנו ולבני עשו שלנו!

הרב פפא מרומי יוכל כבר לצאת… מהותיקן, בלא שום עצירה מצד המלכות. וכפי ששמעתי עכשיו, הזמינו הרב "בר־לשנאה “לבוא לא”י כדי לבקר את דילב ואת בתי־הכנסיות שלנו בכפר־נחום ובבתי־מחסה בעירנו… בחוגי הזוננפלדים ששון ושמחה, ומכינים כבר משלחת מלאכי־רעים חדשה גם לקראתו.

חבל, חבל מאד, שלא היה “התרנגול” אמש באופיריטה של בת־יפתח, שהיה רואה בעיניו גדוד שלם של יהודים בחורים עם זקנים בעלי זקן כר' חיים וסיעתו בצורת נקבות ר“ל עם גרבי־משי לרגליהן, שעלו למלחמה תחת פקודתו של ז’בוטינסקי ממאה שערים, על רבת בני־עמון… מיד היה שולח מברק מהיר ל”דיילי־אכספרס" להודיע ע"א המלחמה שפרצה בין המערב והמזרח של הירדן…

* * *

כן, עיקר שכחתי:

בקראי בשבוע זה את מאמרו היפה של דניאל אוסטר על השפה העברית במוסדות הממשלה, נזכרתי בשתי מודעות שראיתי בימים האלה בתחנת־הרכבת בחיפה, וזו לשונן הזהב ממש:

“קבלת הדאר מארופה זה ידוע כבר פעמים בשבוע ובאיזה ימים לזה נתלות מודעות המיוחדות לכך”

מסתמא יבאר לנו הד“ר יצחק אפשטיין את “דקדוקי ההבעה” הזו, כדי שנזכה להבין גם אנחנו את המודעה הזו שנכתבה, כנראה, בחפזון ע”י גוי…

ומעט מן הצד, מחוץ למחנה, כתוב לאמר:

“ליד הארץ–בית־הכסא” כנראה, שכונתם היתה לומר: ילידי הארץ (נייטיבס בלע"ז). הן זוהי הצרה: כונתם אולי רצויה אבל, מעשיהם אינם רצויים.

* * *

ומחמת שהיום ערב “דרבּן”, הנני מקצר הפעם ואברך את תלמידי ותלמידותי בברכת “פורים טוב!” שיזכו למסכות טובות ולפרסים לביסומא בפוריא עד דלא ידע: בין ארור ה–ן וברוך מרדכי!

עז מוּת


 

28.3.1924 דאר היום

היינו דאמרי אינשי:

כל השכורים מתפכחים ואינם שותים בפורים ור' עזמות הולך בפורים בלי מסוה.

בשבוע זה של פורים הייתי טרוד ועסוק רק בענין אחד. לסוב בכל הרחובות והשווקים של ירושלם ולרוץ אחרי כל המתחפשים ברחוב יפו ואפילו בעיר־העתיקה. האמינו לי, תלמידי היקרים, שלא נשארתי אף־נשף־מסכות אחד ולא הנחתי אף משחק־אחשורוש אחד בעירנו, כדי להסתכל הפעם מבעד־למסוה של אחרים והכל בשבילכם, בשביל שעורי־שעורכם. (ולא בי האשם, למשל, שכל מה שאני רואה אתם מחוייבים לקרא, הרי מזלכם גרם!).

ויודעים אתם בכלל מה שאגיד לכם? – ישר בעיני חג הפורים, ודוקא מפורים זה, התחלתי אוהב את החג הזה ביותר. ולא רק אני, אלא שכל אחב“י בירושלם יצאו מכליהם ממש בשנה זו ונתכנסו כלם לתוך מסכות ואפילו הנקבות שלהם עברו ר”ל על לאו חמור מדאוריתא ולבשו כלי־גבר בראש כל חוצות לעיני כל הגויים, והיתה הילולא וחינגא בעירנו הפעם יותר מבכל השנים הקודמות.

ולו לעצתי ישאלו, לו למשל הייתי מין ר' קוק, הייתי מבטל מיד את כל החגים של השנה ומשאיר רק את חג־הפורים, ואפשר שהייתי מביא עי"ז את משיח צדקנו?…

ויודע אני כי הייתי מקבל בטח ע“ז הסכמה אצל אחינו הפרסים, העאג’אמים בלע”ז, וביחוד אצל העולים החדשים, שהם, כידוע, קרובים למלכות" ויש להם, כנראה מונופולין על ויזתא ועל ושתי – ופורים זה יוכיח! עוד בערב־פורים התקדמו העאג’אמים שלנו והתפשטו בגדוד על כל רחובות ירושלם עם מרדכי הצדיק שלהם בזקן־התיש הארוך אשר לפניו, היושב בגאוה על הסוס ו“המן הרשע” הולך לפניו ומטיל אימה בכבע־הניר הגבוה שלו. אגב, כשעברתי ברחוב, שמעתי אחד ממורי הדרך שלנו מבאר לתיירים, כי שני אלה “הגבורים” הם ר' חיים והתרנגול שלו…

במוצש“ק העתיקה כל “חארת־אל־טאנאק” את מושבה לתיאטרון ציון, וכל “פרס ומדי” שלנו רצה כאחשתדרנים ממש בנעריהם ובזקיניהם אל ה”טיאטרו" כדי לראות את “מרדכי ואסתר” שלהם. בסכנת־נפשות ממש נדחקתי לתוך האולם ומזלי גרם להתגלגל ל“אור כשדים” ולשמע את לשונו של “יקום פורקן” נשים אורפאליות ישבו על ידי וגעו בבכיה על צרות ישראל בפרס, ופתאם ראה והכיר אחד מהקהל את חברו ה“חודראג’י” (מוכר ירקות) על הבמה ובין השרים והסריסים של המלך אחשורוש, התחיל צועק אליו בערבית:

– וואַלאַק יאַ איבראַהים! יחרבּ־ביתך! מה אתה עושה שם? – והקהל התפרץ בצחוק ונהפך יגונה לשמחה…

חבל מאד שלא התעלה המנהל גם הפעם על הבמה את גבור־המחזה, שהצטיין אישתקד על הבמה בתפקידו והראה אז “גבורת־הסוס” במשחק “מרדכי ואסתר” ומרב התפעלות של מחיאת־כפים רועשת באולם, קם פתאום על שתי רגליו הקדמיות כבן־אדם ממש והתחיל שר בקולו בפרסית: חי, חי, חי, הי! ולא רצה בשום אופן לרדת מעל הבמה עד שירד המסך קדם…

*

ומשבח אני את אגודת “העברי־הצעיר” שלנו, שחרתו על דגלם את האחדות, לא רק בין צעירים וצעירות אלא וביחוד בין ישראל לעמים. לא לחנם קראתי את החברה שלהם עפ“י הר”ת Y. J W. A בשם Young Jewish Wedding Association

חכמי־המדינה שלנו במלון־יוז משברים את מחם למצא את הדרך הנכונה לאחדות בינינו ובין שכנינו ובן־אב“י הציע בזמנו לגדל בארצנו לא טבק אלא תה, בשביל “כוס־תה” המדיני, ולא הצליחו עד כה. אדרבה! והנה באו צעירים, צ’וצ’יקים ממש, מבני ירושלם עיה”ק ומצאו מיד את הדרך הכי רדיקלית לאחדות גמורה בין הצעירים והצעירות ובין הצעירים מישמעאל ועשו, – ונשף־המסכות שלהם בקלבר יוכיח!…בקשי רב עלה בידי להתכנס אל האולם, עד שרצתי הביתה ונטלתי את המסוה שלי ונכנסתי ישר בשעה שעסקו בהלכות “כיצד מרקדין” בין־השמשות, שאור וחשך משמשין בערבוביה…

כשלקו המאורות בשעת הרקודים היה “ליהודים”, ואולם כשאמרו “יהי אור” והחשמל האיר את האולם חשכו עיני ממש!…

*

הריני מודה ומתודה לפניכם, רבותי, כי אין אני בקי כלל וכלל בעניני אמנות, וראיה לדבר שאני מתכונן לצאת בקרוב בשורת מאמרים בעתונות נגד בצלאל והפרופסור, כנהוג, וגם ענין המסכות והתלבשות הביבליות של תלמידי “בצלאל” בנשף־המסכות שלהם אינו מוחוור לי כל צרכו ואולם רק אחת הבנתי היטב – את מסכת “הפרוטקציה”.

באולם “ציון” סבבו המון מעטפות שהיו תלויות על שמלה חיה ועליהן כתובות אדריסאות לכל המנהלים והעסקנים שלנו ועל החגורה נדפסה באותיות גדולות הכתבת הזו: “שלטוני בלתי מוגבל”. כשנתחלקו כל הפרסים לתלמידי בצלאל וביחוד לשתי עינים היפות של ושתי הצעירה בהשתדלות האחשתרן בן־ישי, עלתה ה“פרוטקציה” על הבמה, פתחו המעטפות את פיהן ומתוכן נשמע כקול האוב:

"רבותי! אפילו לקבלת פרס של מסכת־פורים דרושה אצלנו “פרוטקציה”.

*

עליתי בשבוע זה עם אחד התיירים העשירים אל ההר כדי לראות את אורחינו הגדולים, את אלפרד מונד, אוסקר שטרויס, ואת ונדרברג, מלך החמאה ההולנדית. נכנסתי אל אחד המשרדים ומצאתי שם את תלמידי האנגלי, שספר לי על רגל אחת, מעשה יפה בשיך גדול מעבר־הירדן שבקר בימים האלה את ה“רבי”. הוליך אותו בכל ארמונו לארכו ולרחבו כדי להראות לו את רב גדלו ועשרו וכח הממשלה האדירה… ואולם השיך לא נתפעל ביותר כנראה, עד שעברו באחד המשרדים ולפניו הופיעה מכונת־כתיבה ולפניה עוד דבר: מזכירה נחמדת כ“צפור” בלשון עשרת־השבטים, לבושה הדר ואצבעותיה העדינות מפזזות ומכרכרות על גבי הכפתורים של המכונה. עמד השיך ותהה, כי ראה מעשה־שטן ממש: כאן דופקים: טיק־טיק־טיק־טאַק! ושם יוצא “מאַכתוב” שלם"..

כשיצאו שניהם מן החדר, נכנס עמו ה“רבי” בדברי פוליטיקה שלהם, ואמר לו בחביבות אנגלית: “שאל לך דבר ממני, עד חצי המלכות ותנתן לך!”. ואולם השיך לא חשב הרבה וענה בלשונו: "רוצה אני אחת כמו “זאת” (ובאצבעו הראה לתוך חדר המזכירות…) יחד עם מכונת־הכתיבה!

“באַס” (לא יותר!). פני ה“רבי” שונו קצת בצחוק־חן על שפתיו ענה לו: “עאַלאַ ראַסי”! (על ראשי ועל צוארי!)

והשיך – כך סיים תלמידי־הפקיד – מחכה עד היום הזה ל“זאת”…

*

סוף סוף למדנו מעשרת־שבטים לא רק “פוטבולל” אלא גם שווי־משקל בכל דבר וחג־הפורים ביפו יוכיח!..

איך כתוב שם בחומש’ל שלנו?..

אלא מאי? – החומש’ל שלהם להבדיל, אומר אחרת: שאם מכבדים אותך בסטירת־לחי, מצוה להושיט גם את הלחי השניה, הרי זו בבחינת הלכה ואין מורים כן. החומש’ל הוא חומש’ל והגוי – הוא גוי… ולא רק גוי בלבד, אלא אפילו יהודי להבדיל כהד"ר הפילוסוף שלנו שחבר ספר שלם על המוסר בהא הידיעה של הנוצרי, אינו אוהב לשתק… היום מאמר זעום נגד פרישמן לאחר מות, מחר נגד ברדיצבסקי ומחרתים אולי בעד “שמש־הספרות”. כלומר צרניחובסקי כדי להאפיל על הירח החדש שהופיע על שמינו בשבוע זה בתל־אביב.

ומכיון שאנו מדברים בעניני ספרות נזכרתי בהעתון “הגנה”, שהולך ומתחדש בימינו לכבוד פרשת “קדושים” של משה־רבנו הבעל“ט אחר הפסח. בהעתון החשוב הזה יבאו מאמרים חשובים ע”א הגננות, כגון זריעת אבטיחים קטנים וגדולים ולולבים ופרות חמים. כדאי שתלמידי היקרים יחתמו על העתון הזה ויתמכו באפן חומרי וגופני בענין החשוב הזה…

*

ומספר לי תלמידי מחיפה מעשה שכזה:

בזמן האחרון שחקו תלמידי ביה"ס הריאלי שלנו – כך הוא אומר לי – בשבת־קדש עם ערביים צעירים בכדור־רגל. מיד אחר המשחק פרצה ביניהם קטטה ונהפך כדור־הרגל לכדור־יד ואגרוף…

למחר הופיע שוטר בביה“ס הריאלי והזמין שנים מהתלמידים – את בנו של ג–שטיין ואת בנו של ה”לבן" – ישר לבית משפט־השלום. עמדו שני הבחורים לפני בית דין שלהם והטילו עליהם קנס של לירה אחת שלמה ומצרית לכל אחד.

ואולם העיקר מה שחפצתי לספר לך – הוסיף תלמידי מחיפה – הוא לא זה, אלא סוף המעשה כשחזרו שני התלמידים לביה“ס אבלים וחפויי־ראש, פנה אליהם המנהל ושאל מהם פשר דבר, ספרו לו המסכנים את ה”מפלה" שלהם, איך שכבדו בשבת את בני־דודנו במתנות־יד וקבלו במחילה ענש־כסף בבית־המשפט. טפח המנהל על כתפם ואמר:

– “אין דבר! אני שלמתי בעד מתנת־יד הרבה יותר מכם!”…

איך כתוב שם? – מכל מלמדי השכלתי וממנהלי יותר מכלם"…

*

כן, עיקר שכחתי:

עורך “הדרבּן” מסר לי זה עכשיו מכתב נאה ואופיי, שקבל מאת “מנחם־מנדל” החיפואי של שלום־עליכם, וכדי לזכות בו את תלמידי היקרים, ולהשיב “כבוד סופרים” נעתרתי לבקשתו של ידידי העורך להדפיס בשעורי זה את המכתב ככתבו וכלשונו ממש:

ב"ה.

כבוד עורך “הדרבן” נ"י יופיע כשמש בצהרים וכירח במלואו ובכל אשר יפנה יצליח!

“הדרבן” בכחו וגבורתו מלא עולם בא בזמנו בכל פרטיו ודקדוקיו ובכל מיני מטעמים, תרנגולים מפוטמים ותפנוקי־מעדנים ויינות־משומרים כיד המלך, אכלנו את לחמו ויינו שתינו, מזון וצדה השביע את נפשנו. עליונים למטה ותחתונים למעלה, עשיר ורש יחד ינקו ושמחו: מה יפית ומה נעמת ואשרי האיש כמוני שהבין…

אך מה?– ה“מגילה” שלי וה“משלח־מנות” ששלחתי לו לכבוד פורים־קדש לא נדפסו ולא יצאו לאור עולם – אַ נעכטיגער טאג!" – ביום אתמול כי יעבר, ממש סטירת־לחי על פני לא־עליכם, ומה שסבלתי, ידידי העורך, רק אל אחד יודע!…

שער נא בנפשך: ארבעה ימים וארבעה לילות לא בא כמעט אכל אל פי ושנה לעיני. הלכתי הלוך ושוב בחדר שקוע במחשבותי ותפוש ברב שרעפי, כדי להכין את עצמי בסגנון טוב עפ“י דקדוק, שלא אכשל חלילה בחסר של “יוד” או ביתיר של “ואו”, כמנהג סופרי צפת וטבריה. ובכלל, צריך לשנס היטב את המתנים כדי להכין מאמר בשביל ה”דרבן" הזה! שער־נא בנפשך: יותר מחמשים גליון ניר הושחרו בלא גוזמא, חוץ מן השלחן, הרצפה, הידים הפנים והשרוולים ואני גופא קבלתי “סוף שחור מ”האשת־חיל" שלי מרת חוה חיה שתחי'. ותקם בעוד לילה ותתן עלי קולה ר“ל” “איציק! רצונך שוב להסתמא בעיניך ולנסע לד”ר טיכו? עדיין לא שלמתי את עשרים הלירות מהנסיעה ההיא… הרי לך כתבן חדש לעת־זקנה – אַ נייעס נו!" ואנכי לחשתי לה ושדלתי אותה בדברים: – אל נא בקולך חוה, אל תצעקי, נשמתי! למחר תראי את הכבוד הגדול שאנחל מכל חיפה, ממש “כעזמות”…

והיא בשלה: “את עזמות שלך אני מכירה עוד מ”זאַמרין“, ספרא רבא, מח ברזל ו”נוצה חדה" וחוץ מזה הריהו מקבל בכל שבוע שש לירות, ארבע פעמים שש הן עשרים וארבע לירות לחדש, מותר לו כבר לכתב…הבינות? אבל מה יהיה לך שלימזל מזה? צרות וכאב־בטן, מוטב שתלך לישון, יאַללאַה!" ואנכי מצדי קבלתי ממנה את כל היסורים ו“השנים השחורות” באהבה כי אמרתי שסוף הכבוד לבוא…

ויהי בקר ויהי ערב יום רביעי ושוב נתעוררה עלי: “אָ האַ! הכתבן שלי מטייל שוב בחדר כמשוגע. מי יעזר לך אח”כ? ר' חיים אייזיק? ש“ק? אהרן שלמה?” וכה סבלתי ממנה יגון ואנחה עד שסוף כל סוף יצא ב“ה העגל צח ונאה ויפה ובהסכמת כל ידידי שלחתי את המגילה והמשלח־מנות שלי ל”דרבן“. ובהגיע יום הפורים הזמנתי מרב גדולה את כל החבריא לסעודה: קניתי שני “ביטלים” (בקבוקים) גדולים של יין מובחר וגם “קאנוויט” (כרובית) מן השוק ורוטל שלם של מלפפונים כבושים שעושה “אפטיט” לשתית יין. ובביה”כ שלנו אמרתי להחברה בלשוני: “עלי קללתך בני” כלומר: חלילה אצלי תשמחו וידעו נא אחב“י מי אני ותדע כל העדה החיפואית שעורך ה”דרבן" מתחשב עמי ויש לי מקום מחילה אצלו, ובפרט זוגתי שתחי' תראה את הכבוד הגדול שיהיה לי וממילא תכבד אותי ותתן יקר לבעלה…

ולסוף, בא “הדרבן” ולא דובים ולא יער, לא מגילה ולא משלח־מנות. בקצור, לא הראיתי את פני כל הימים האלה החוצה לפני החבריא שלי ומה שקבלתי ממנה, מוטב שלא תשאלו, מחמת שלא אספר…

נו, נו! סופר חפצתי לחיות! את הדרבן הזה לא אשכח כל ימי חיי…

עז מות


 

02.05.1924 דאר היום

ובכן, חסל סדור פסח כהלכתו, ככל משפטו וחוקתו, עם כל התיירים שאינם נשארים, הירידים והעליות, הכנוסים וה“נמוסים”, התערוכות והאספות הארוכות, חזרה מהאי גיסא ונשף־פרידה מאידך גיסא ועוד המון מעשים וענינים, אשר כל אחד ואחד בפני עצמו נתן די חמר לכמה שעורים.

ועכשיו שנפטרנו ב“ה מכל הטררם הזה, רוצים אתם מסתמא, חביבי התלמידים, שאספר לכם בלשוני ועפ”י דרכי מכל מה שראיתי ושמעתי ושאדבר לכם על גוי ועל אדם וביחוד על פראי־אדם ועל מכתבי־הידידות שבין ר' משה קזימא והריש־דוכנא של ה“רבי” בחול־המועל זה. ואעפ"י שעודני עיף ויגע מכל הריצות והקפיצות מהכא להתם ומכל הנסיעות בארץ בימי החג, עברתי בגללכם – כמובן, שזה ישאר בינינו – על גזרת בטול־מלאכה שהכריזו בעירנו מטעם הרב מרכס לכבוד “פעריווי מאי”, והכינותי לכם מטעמים כאשר אהבה נפשכם, ואתם אכלו, רבותי, וישישו בני מעיכם!


הן זוכרים אתם בודאי את תשובתי האחרונה לר' משה על תזכירו החצוף ל“הרבי”, וכפי הנשמע – אפילו בני־דודנו מפקידי הרשות, שהם בקיאים קצת בלשון הקדש, קוראים ב“קוזיטה” שלנו, שואלים זא"ז בלשונם ואומרים: “יחרב ביתו! מין האָדאָ עזמאַואַת?”… ומובן מאליו, שהריש־דוכנא הסתפק במכתבי זה ונתן מצדו רק תשובה קצרה, תשובה מיליטרית וכהלכה, בלא הקדמות ובלא כפפות כדידס בשעתו שהיה מפזר וממזמז את הענין גם בני־דודנו, אלא מכתב קצר וחד, פיטש־פאַטש: אחת ושתים ודי! – (חזוק בלע"ז) ותרגום אונקלוס: יאה חוטרא..

ומה אמר לכם רבותי? – מי שלא ראה שמחת אחב“י בשעה שנתפרסם מכתבו זה של הריש־דוכנא בדאר־היום לא ראה שמחה מימיו! התנפלו עליו כמוצא שלל רב, ממש כאחינו הספרדים בטבריה שהתנפלו בשוק בערב פסח זה על החסה למרור בשביל “הסדר”, ומקום היה ליהודים להתגדר בו כל ימות החג, לקיים מה שנאמר: ושמחת בחגך באמת. משל, למה הדבר דומה? – ל”שקץ" זה שעשה מעשה קונדס ב“חדר” ולקה מאת “הרבי” וחבריו עומדים מרחוק ונהנים.

וכשאנחנו לבין עצמנו הלא נדע היטב את הסוד, חביבי התלמידים, (וכי יש דבר חלילה שאין אנו יודעים היטב?), שמאחר ש“החדר” שלנו מתנהל כלו עכשיו על ההר על ידי הריש־דוכנא הזה ואין לו כעת לא סגנים ולא נרגנים, לא ריטשמונדים ולא קיטרוטשים, שיכינו לו מכתבים כמו אלה לחתימה, כנהוג, מה עשה? – הלך והכין את תשובתו זו לא ע“י פקיד ולא ע”י מכונת כתיבה אלא בכבודו ובעצמו ובעצם ידו השמאלית, כמובן, מפני חול־המועד, שנאמר שם בהגדה: והאכלתי אותם “חזוק” – אני ולא ריטשמונד, והרבצתי בהם כדבעי – אני ולא דידס, וחרבנתי אותם כראוי – אני ולא “הרבי”, ובכל “השקצים” שלהם אעשה שפטים – אני הוא, אני ולא ה“סטרא”־אחרא… ולראיה בא על החתום: ה“ק־טון” ירוחם (ולא ירחם!) וליתר תקף נחתם הכתוב בגושפנקא־דמלכותא, ו“הרבי” שלנו שיחיה לא הניח, כמובן מכתב שכזה בלא אסמכתא גם מצדו (Approval בלע"ז), והכל שריר וקיים!

ובכ“ז סבור אני, שלו חתם הנציב על המכתב הזה, לא היה נערך בלשון זו, ולא זאת אלא שלפני שנה אחת, למשל, לא היו מעיזים בני עשרת־השבטים לדבר אל משה בטון ובנוסח שכזה. מסתמא יש דברים בגוי והרגישו בודאי על ההר, שלא נבחר ל”מאַכער" ע“י בני־עשו והחבילה נתפרדה ב”ה וגם בני ישמעאל מביטים אחרי משה שלהם בזמן האחרון…. ואיך אמרה שם מאַדאַם זרש, הסופרת של המגלה? – “אם החלות לנפל – נפל תפל!” והא ראיה:

במכתבו של ריש־דוכנא פונה אליו בלשון קצרה ופשוטה: “אדוני!” (אפנדם בלע"ז) ממש כמו שפונים אפילו למצחצח־נעלים בשוק, ולא זכה הפעם להוספה הנהוגה הוד מעלתך! כיאות לפשה, שקנה את התאר הזה, כנארה [כנראה –המגיה], בחצי מג’ידיה. ולא עוד אלא שבמקום הנוסח המקובל והמנומס של עשרת־השבטים, שפותחים את דבריהם לאמר: יש לי הכבוד נאמר סתם: “עלי להודיעך” ובלשונו של ישמעאל זאת אומרת: “איסמע יאַ…. דיר־באַלאַק!” (שמע־נא, בחור, הזהר לעצמותיך!…)

ובכ“ז, ראו כמה כרכורים כרכר אותו ג’נטלמן מבני עשרת־השבטים כדי להשיח עמו ובקש להשתמש דוקא בלשון קצרה ונקיה, כגון: אי־דיוקים בולטים וסרוסי־עובדות כה גסים, שאינם כדאי בהפסד הזמן והשתיקה יפה להם. האמניו [האמינו־המגיה] לי, חביבי התלמידים, שלו הייתי אני במקומו, הייתי כותב לו בפרוש, ובלשונו ממש: דע לך ר' משה־גוי כי אתה “כזאַב־אבן־כזאַב” וכל אותו המעשה עם השיך וזנבו, מראשו ועד סופו, ראוי לך ואתה ראוי לו… היידאַ סיקטיר!”

אגב, מפליאני מאד לראות, שחברתנו התל־אביבית (בזמן האחרון הותנה בינינו, כלומר ביני ובין העתון מת"א, לבלי לפרש בשמנו בעתונים), שהיא, כידוע, מומחה גדולה בתרגומים, כגון: השודדים הציונים בלבנון, הפוליטיקה של בתי־הכסא וכיו“ב (הן זוכרים אתם עדיין?), הואילה בכ”ז לעשות תקון־טעות – שהרי אצלה אין מקום לטעויות, ממש כמו אצל האפיפיור! – ובמקום “סרוסי־עובדות כ”כ קשים“, הסכימה סו”ס לכתב “גסים”, כמו שכתוב במקור האנגלי ובתרגומו הרשמי והמדויק ב“דאר־היום”…


ולו לכל־הפחות היו בני־דודנו עוברים בשתיקה, ממלאים את פיהם מים או דבר־אחר ושותקים, לכל השנים השחורות, כמו שעשו העתונים שלהם: “הלשון הערבית”, למשל, שדרכה בקדש לאכל “לקח” משתי החתונות, כידוע, הסתפקה במסירת התמצית של המכתב. גם “ראי־המזרח”, שהוא מהצד־שכנגד, הדפיס את המכתב, דברים ככתבם, בלא שום פרוש מצדו, ואפילו “הזמיר” הליצן שלהם לא צפצף הפעם לר' משה, דרכו, – – פתח־שין: שאַ! אלא שהועד־הפועל שלהם יצא דוקא בתשובה שהיתה, כידוע, מלאת תכן וענין, הע־בע: האַק אַ טשייניק!….

ביחוד מצאה חן בעיני ההתנצלות של המסכנים האלה, שכתתו את רגליהם והלכו לתחנת המשטרה ואצל מושל ירושלם ומצאו רק את ההודעה הקצרה והרשמית, שאין בה אפילו סמן של שיך ומקצת זנבו, ובכ“ז הלכו וכתבו מה שרצו, כיד דמיונם המזרחי הטוב עליהם, ממש כאותו יהודי שעמד בשבת ותקן את גדרו בפרהסיא. וכשהתנפלו עליו “שומרי־שבת” אמר להם ששאל את הרב ואמר לו בפרוש, שאסור לעבד בשבת, אלא שהוא נשמע לו כמו לחתול… כלומר: שאלנו את המשטרה וגם את המושל וראינו את ההודעה הרשמית, ובכ”ז כותבים אנו שקרים!..


מזמרת הארץ

(טיול בתערוכה הפדגוגית)

לא לחנם אומרים: לך לבקר את התערוכה. כל תערוכה נתנה לבקור וגם לבקורת, כי לשם כך נוצרה.

ואעפ"כ כשאנו נכנסים אל התערוכה הפדגוגית, הרי הרגש הראשון התוקף אותנו הוא רגש של הנאה: יש איזה דבר! אותו החנוך העברי בארץ, הנלחם עדיין לא על קיומו בלבד, אלא אפילו על זכות הקיום שלו – הראה בחוש שהוא חי וצומח: הרי הוא עושה פרי ופרחים…

הרבה פרחים והרבה פירות! אין לדייק במושגים לפי המובן המדעי־הצמחאי, כי בפרי הרוח הפרי הוא פרח יפה והיופי הוא פרי עמל רב. וזה אתה רואה כאז. עבודות התלמידים עומדות ומעידות, שפה השקיעו עובדים חרוצים דברים שהם יסוד עולם: סדר, טעם וידיעות.

את הסדר אתה מוצא על כל צעד, אפילו – בגן הילדים שבאחת המושבות הנשכחות מני רגל. הרי בחור אחד בן ארבע או בחורה אחת בת ארבע “כותבים” או “עושים איזה דבר” משל ניר או של קופסאות קטנות, כמה סדר, כמה נקיון העבודה, כמה שטה אפשר למצוא בזה. דבר כזה אינו נעשה באפס יד, רוח הילד הוא פרא ואי־מסודר, ואלמלא היד הרכה המחנכת והמסדרת היה עולה שמיר ושית. עכשיו עלה פרח…

ובוצין בוצין מקטפיינו יריע. ילד מסודר יהיה לאיש מסודר, וכמה שמשקיעים בגני הילדים יביא הריוח תמיד כפלי כפלים. ויש אך להצטער על שהתחילה מחלקת החנוך בשנים האחרונות לזלזל במקצוע גני הילדים ולמעט את דמותם.

מובן, שמה שהוא סדר לגבי קטנים אינו מספיק לגבי גדולים. אם תלמיד ביה"ס העממי כותב כתיבה נאה במחברת נקיה או עושה שרטוט נקי ומסודר, הרי זה יפה. אבל אם בחורים בני שש עשרה ושבע עשרה מתהדרים בדברים כאלה (למשל השרטוטים בהמון של ביה"ס הריאלי החיפה) הרי זה מגוחך. מה שהיא “חכמה” בפי קטן אינה חכמה בפי גדול. את זה צריכים היו לדעת.

אבל בא היופי והזוהר ומרוממים את הרוח. יופי שלנו, זוהר שלנו. הרי הבחורים מציירים, הרי הבנות עובדות בשלל צבעי רקמה תאוה לעינים! הביטו נא על מעשי הפעוטות בגנים שלהם! ל“בחור” אחד בן שש בזכרון משה יש השנה לצייר שדה ירוק ופרחים ועדר מפליא עין. ל“בחור” שני בן אותו הגיל ב“מחנה יהודה” יש השנה לצייר אניה על הים (הוא כבר היה ביפו…), “בחורה” אחרת בת חמש מציירת שדה פרחים נהדר וכאלה וכאלה המון רבה. ומי עוד יבא לדבר על שאר החבריא מבתי הספר העממיים, שביחוד מצטיינים בזה הירושלמיים (ציור) והיפואים (גזרה בניר). ציורי הפנינים של ת"ת לבנות בירושלם אין להם להתבייש אפילו בפני קהל של ארצות המערב. תרכובת הדברים ותרכובת הצבעים מעידים על פרחי כשרון המבצבצים ועולים על שדה הטרשים שלנו.

והרבה הרבה פרחי כשרון מציצים אלינו בעין חבה בעד החלונות של בתה“ס התיכוניים. המון עבודות בציור ובמלאכת יד לבנות: ציורי טבע, ציורים מן החיים, בתים ובנינים, תמונות גדולי ישראל וגדולי הפדגוגים שבעולם (כמובן: העתקות), העתקות מפסלים עתיקים, כלים שונים, צורות בהמה וחיה ועוף, עצים, פרחים, פירות, איללוסטרציות לכה”ק וספרי הילדים (בת"ס העממיים), צללניות (סילווטות), ציורי קיר (טפיטות), קישוטים וכו' וכו‘, וכל זה בצבע, בעפרון, בדיו וכו’. ונחשו נא, מי המוסד המצטיין בכל אלה? בית המדרש למורים “מזרחי”!… אמנם גם המדרשה הירושלמית ותל־האביבית יש להן מה להגיד, הראשונה בציורים חפשיים, והשניה בקישוטים, אבל נכרת קצת רשלנות בהכנת החומר.

עצלניות לא היו הידים הרכות של בנותינו. מה שהחסירו בציור השלימו במלאכת־יד – ובעודף גדול. לא לבד “עבודות נשים” במובן הרגיל, בתפירה וברקמה מכל הסוגים, אלא אפילו עבודות הנכנסות בגדר האומנות: ציורים שלמים שהתרגלות פשוטה בעבודה לא תספיק להם אלא שדורשים גם שאר רוח. למעלה מכל תהלה הן העבודות בקרטון של תלמידות ביה"ס למורות ולגננות ביפו (המורה: המשורר לוין־קיפניס).

וישנה פנה צנועה בבנין התערוכה (החדרים יג־טו), שדוקא שם מונחת נקודת הכובד של כל החנוך בא“י: תורה גנוזה שם! מתיצבים לפני הקהל: הגמנסיות בירושלם ובתל־אביב, ביה”ס הריאלי ובית המדרש למורות ולגננות ביפו, כל אחד מצטיין באיזה דבר – הגמנסיה ירושלים – הנדסה וגיאוגרפיה, הגמנסיה תל־אביב – למודי הטבע ופיסיקה, ביה“ס הריאלי – טבע (ביחוד סומטולוגיה) וגיאוגרפיה, ביהמ”ד למורים העברי – גיאוגרפיה, ביהמ"ד למורים “מזרחי” – עברית ותלמוד. מעידים על כל אלה עבודות שבכתב של התלמידים, המפות, מכשירי הפיסיקה וההנדסה שעשו התלמידים.

רושם עגום עושה דבר אחד: שהשפה העברית לא אצל כלם עומדת על הגובה הדרוש, וביחוד מצטיין פה בשלילה – ביה“ס הריאלי בחיפה. אותו ביה”ס הצעקני והתבעני לא שלח אלא חבור אחד עברי של תלמיד מן הכתה החמישית (בעוד שבת"ס אחדים שלחו חבורים לעשרות!) וחבור זה מלא שגיאות כרמון ואפילו אורתוגרפיות, כגון: פלישתים, עשקלון, סמיכה (שמיכה), אגבניה (עגבניה), סתקלנו (הסתכלנו) וכדומה, או למשל: בנוהג שבית ספרנו, עגלה טעונה באהלינו וברכושינו, אין מאושרים מאתנו עכשיו, וכדומה. מדוע לא בדקו מסדר התערוכה את הסירכא הידועה הזאת, קודם שהציגוה לראוה בפומבי?

עוד יש להתפלא על עסקני התערוכה: לאיזה צורך הציגו בחלק של מלאכת יד (נגרות, נסירה וכו') את “עבודות חניכי בית המלאכה” שעל יד ביה“ס הריאלי – סמוך ל”עבודות תלמידי ביה“ס הריאלי”. חניכי בית המלאכה הנ"ל הם שוליי דנגרא, צעירים מן השוק או תלמידים לשעבר שבחרו את הנגרות בתור מקצוע זה זמן רב. הלא יכול יכלו להציג עבודות יפות יותר מן הקואופרטיב “כרמל”, בחיפה. ואם עבודת החניכים טובה ושל התלמידים גרועה – הבוא נבוא לגנוב באופן כזה את דעת הבריות?

אבל אין צל כזה יכול להעיב על זוהר השמחה הפנימית והכללית המתעוררת בנו למראה כל הדברים הטובים והיפים באמת שהכינו לנו בנינו ובנותינו החביבים, מורינו היקרים והחרוצים ועסקני המרכז שבחים

* * *

האדומות של ה“נוער האובד” (נוער־עובד קרי, אלא שבזמננו מתחלפות האותיות אצלנו ר"ל). והבינותי מיד כי כל זה לא מפחד יצחק אלא משנאת ישמעאל, ו“הראשון למאי” הידוע ביפו יוכיח!… חסרים היו רק עוד המכונית המשורינת של נורטקליף ומגדל פורח באויר. בכל אופן, בטוח אני שעפו מברקים לדיילי־מייל או למורנינג־פוסט בלונדרה כי כל ירושלם היתה מלאה שוטרים כדי לשמר על ה“בולשביקים” בבית־הלאומי וב"ה הכל עבר בשלום…

ותלמידי שנתפש לא־עליכם לסטרא־אחרא ר“ל מספר לי מעשה נאה בשוטר אחד משלנו שסבב בערב “יום־טוב”, כלומר ביום הרביעי אחה”צ, בכל הרחובות וקרע מעל הכתלים את כל המודעות האדומות של “אחדות־העבודה”, שהכריזו באותיות־זהב על הנשף שלהם. תמהו האנשים על זה וטענו כנגדו, לאחר שהנשף הורשה מטעם הרשות, וענה השוטר כי קבל פקודה מהקצין היהודי… לסוף נתברר כי אמנם צוה לו להחרים את המודעות הנדבקות בלילה ע"י המופסים, וחשב השוטר בלבו: למה לי להכות עד הלילה, יכול מבעוד יום? תדהר־לומר: בעבור זה, לא אמרתי אלא בשעה שהמופסים עומדים בלילות ומדביקים בצנעה פרוקלומציות אסורות ובלא הורמנא־דמלכותא…


עודני עומד ותוהה והנה עבר לפני בחור בגלוי־ראש, בהתגלות הלב ובלא “דג־מלוח” (עניבה בלע"ז) לצוארונו הרחב והפתוח לרוחה ועל חולצתו השחורה תקועים ארבעה סרטים אדומים לכבוד היום, ונזכרתי אז ביהודי הפרסי הזקן הסובב ברחובות ירושלם ומזהיר את הבריות על הדבור העברי, וכששואלים אותו החלוצים מפני מה הוא חובש שני כובעים לראשו הוא עונה: אחד בשבילי ואחד בשבילכם…

יודע אנכי, רבותי, כי כל אלה הם “מילי דבורגנותא” וכמעט שהם “לריעותא”. העיקר עתה, תורת כל התורות ותמצית כל החכמות והמדעים – תורת מרכס ובורוכוב, זוהי “תורת לוקש” שבדורנו, ואם אינך “בר הכי”, אם לא קנית את “הקונטרס” מבן־נתן, למשל, הרי אתה בורגני פשוט ומתחייב בנפשך ר"ל…

והאמת אגיד לכם, תלמידי החביבים – המכסה אני מכם? – כי בשעה שעברתי ושוטטתי, כדרכי, בימים האלה בחוצות ירושלם וראיתי את הכתלים האדומים ושמעתי את כל הנאומים הנלהבים בראי־נע ציון וקלבר ל“מהפכה” ולחרמות ר“ל כנגד הבורגנים ימ”ש וביחוד לאחר שקראתי את כרוזי פ“צ למהפכה שלמה, חשבתי בלבי: בנוהג שבעולם, הפועלים והשתפנים מחוללים מהפכות כנגד הבורגנים המנצלים אותם, כדי להוציא את השלטן והעז מידם וליטל את הכח והממשלה בידם. ואלם כאן בא”י הרי הכל ב“ה ביד הפועלים והחלוצים: הקרקע שלהם, כל התקציבים בשבילם ואפילו הממשלה במלון־יוז היא בידי הדיקטטור יוסוליני שפרינצק ו”רמז" מקדונלד “מאחדות־העבודה”. ולא עוד אלא שהפועלים שלנו הם כנראה, בבחינת צדיקים גמורים ומלאכתם נעשית ע“י הבורגנים: אוסישקין מצד אחד יצא למזרח בשביל הקרן־הקימת, בשביל מי? – בשביל הפועלים! ואחיו הגדול במערב מכתת את רגליו בארץ הדולרים ומנחר את גרונו כדי לעשות מגבית (דרייוו בלע"ז) של מליונים לטובת קרן־היסוד, בלשון עברית פשוטה ז”א בשביל החלוצים, ואפילו – בינינו לבין עצמנו! – קרן־הגאולה שנאספה מפרוטות העניים בירושלם ג“כ נתנה ברובה לבית־העולים ביפו ולמחצבת הפועלים בירושלם… ואפילו “האופירה” שלנו אינה אלא בשבילם, ועתידים הפועלים שלנו לתפש את המקומות הראשונים בחנם, כמובן, והבורגנים יתפרצו אל התיאטרון ויכבדו את תדהר, וישירו את האינטרנציונלה בעברית דוקא. ובכלל, איני מבין מה כל החפזון הזה? לו הייתי אני אחד מהמנהיגים שלהם, הייתי אומר לחבריא שלי: חכו, ילדים, עד שיבואו תחלה הבורגנים מפּולניה ומרומניה וגם מאמריקה, יבנו להם היכלים וארמונות בת”א ובהדר־הכרמל, אדרבה! יבאו קדם ויקימו להם בתי־חרשת ביפו ובירושלם ואח"כ נבוא ונקח הכל מהם, ומהפכה עכשיו מאי עבידתה?….

וליכא מידא דלא רמיזא באוריתא: יעקב אבינו רצה להשיג את הבכורה מאחיו עשו, מה עשה? – הלך והכין לו נזיד עדשים ואחינו הפועלים מלעיטים אותנו ב“ה מן “האדום האדום הזה” על הקירות בבתים ובחוצות ועל חזינו וכובעינו והכתלים, כדי להשיג את הבכורה שישנה כבר בידם? מילא, המופסים – פרנסתם בכך, כי מה לא יעשה אדם בשביל פרנסה בזמננו? – עושים רעש, מהומות, תהלוכות ומתן שכרם בצדם ממצרים, אבל “פעריווי מאי” זה שהורתו ולידתו בקדושתו של טרוצקי למה לנו בא”י? האַ?

ולסוף מעשה נאה ואופיי שהיה בשבוע זה, במשפחה אחת הגונה שאיני רוצה לפרש בשמה שלקחה חלוצה אחת בתור עוזרת לעבודת הבית. בזמן האחרון חזרה בתם מחו“ל והחליטה אף היא ללמד את משק הבית. בחג הפסח, נלותה העוזרת אל חבריה (טאוואריש בלע"ז) והיתה בבחינת בל־יראה ובל־ימצא בבית כל ימי החג. הוכיחה אותה הבת ואמרה כי הנהגה זו אינה ראויה לסוב עם בחורים ולעזב את העבודה בכל ימי החג. מה עשתה הבחורה? – לא התעצלה והלכה ישר אל עורך־דין שיתבע את עלבונה לפני בית־דין של ערכאות דוקא. העו”ד שלה מצא ל“חובה קדושה” להגן על חלוצות בפני הבורגניות, אלא שבינתים נודע להם כי השופט שלה יהיה ערבי במקרה וכי הוא משמיע ל“עוזרת” שלו בביתו דברים הרבה יותר חריפים מאלה, והמשפט נתבטל…

חבל!…

ומשנכנס אייר מרבין לבקר בגן־העיר המחודש שלנו. זריזין ומקדימין בלילות זוכין לראות את הדלקת ר' שמעון לא בל"ג בעמר אלא בראש־חדש, אור הגנוז ממש ונהורא־מעליא מפנסי החשמל, כענן אשר בקשת. ואפילו אם לקו קצת המאורות ואור וחשך משמשין בערבוביא הרי זה יפה לרקודין….. ומי שהוא בן־אדם אוכל בסוכות שהוקצעו עם פרכת בבחינת רואה ואינו נראה, ואינו מתאבק חלילה בעפר רגליהם של תלמידי־חכמים ומכוניות מעוברי דרכים. וכל מי שבא אל הגן ולא אמר שלשה דברים אלה: גלידה, בירה ולימונדה ואפילו שאר־ירקות לא יצא ידי חובתו:

עז מות


 

04.04.1924 דאר היום

את חטאי אני מזכיר: בדיעבד שמח אני מאד ומרוצה דוקא מכל אותו הענין הנורא שקרה לעולה־רגל טטרנסקי מטשכוסלובקיה שם אצל הבידואים בשכם.

למדים אתם אולי מתוך דברי אלה, שאני הנני בודאי ה“גזלן העברי”, אביר־הלב הרחוק מכל רחמנות – תשגו. אלא, לשמחה מה זו עושה? – פשוט, מחמת שזוהי, מבינים אתם, מפלה שלמה לבני־דודנו – בבחינת “חזוק” כדבעי למיהוי…

שערו־נא בנפשכם: בקש ר' טטרנסקי ובת־זוגו לישב בשלוה בפלשתינה (א"י – ארץ־ישמעאל קרי) ונטו את אהלם בואדי־אל־ערב, כידוע, והנה קפץ עליהם רוגזם של הבידואים מנתיניו של ר' משה דבי קזמאה, ובעבור גמל או פרד קטן עברו על “לא תחמד” והדוד ישמעאל הראה לבני־עשו מפראג את כחו מאז בהלכות “פוף־פאַף” בזקנו מהחומש, ושלחו את הבחור לעולמו בלא ויזה. אלא שזוגתו לא טמנה אף היא, כנראה, את ידה בצלחתה ובשעת־מעשה הוציאה את “הקמיעא” שלה ושלחה שנים מהבידואים אחרי בעלה כדי ללוותו כשושבינים ישר לגן־עדן ולא ישתעמם חלילה לבדו בדרכו זו___ לעלמא־דקשוט…

לעת־עתה נתפשו רק שנים: הנרצח והפצועה, כנהוג, ואת המותר, כלומר את הרוצחים, יתפשו אי“ה כשם שתפשו את הרוצחים של שני החיילים האנגלים, והכריחו אותם (לא את הנרצחים!) מטעם בית־דין של־מעלה שלהם בכח “אם לא יגיד”, שיצדיקו עליהם את הדין ויאמרו: אשמנו, רצחנו! לשוא עמד הבידואי וטען לפניהם בלשונו: “נאַעאַם יאַ אפנדי! אמנם מודה אני ומתודה לפניכם כי גזלתי ורצחתי עוברי דרכים בחברון ובשאר המקומות ועברתי ב”ה על כל ה”לאוים" הכי חמורים מדאוריתא ומדרבנן כ“וואַטאַני” אמתי – כי למה אכחד? והרי סופי בכל אפן לתליה? – אבל את ה“אינגליז” האלה שלכם, וואַללאָה לא רצחתי!"

וזה מזכיר לי את המעשה באותו הבידואי שנתפס לרשות וכפו עליו הר כגיגית עד שיאמר שהוא הגזלן הידוע והמבוקש “אבו מדיריס” משבט “טיאַזני” המפורסם, וישב במחילה לא פחות ולא יותר משבעה חדשים וחצי ב“חד־גדיא” עד שנתברר הדבר כי לא דובים ולא יער – מחמת שתפשו בינתים את “אבו מדיריס” האמתי – והבידואי המסכן קבל פצוי של שני פונט וחצי בעד בטול־זמן ושכר־למוד בישיבה־של־מטה בעירנו. (אגב, מעשה זה לא פגשתי ב“חוטאים וחטאים”…)

והאמינו לי, חביבי התלמידים, שלו אירע מעשה־טטרנסקי זה בימי מלכות ישמעאל היו שולחים מיד שתי אניות־מלחמה מפראג ומעמידין אותם על הר־הזיתים כדי להכריח את הממשלה למצא את הרוצחים “מתחת לאדמה”, כידוע. ואפשר מאד, שלו קרה הדבר אפילו בזמן הכבוש האחרון, היו מקיפין החיילות של עשרת־השבטים את הכפר הסמוך למעשה ומברכין עליו “בורא מאורי האש” – והכפר סרנפנד־אל־כ’ראב יוכיח!…

אלא שהפעם, כנראה, עתידים עשרת־השבטים שלנו לבקש בחרפה ובבושה אלף־מחילות מפראג בעד המעשים־טובים של בני־דודנו ולא עוד שיטילו עליהם (לא על הערבים חלילה) לשלם בעדם צער, בשת, שבת ורפוי למשפחת הנרצח. ואנחנו מה נענה אבתרייהו? ידינו לא שפכו את הדם הזה וגם לא גם ישראל חלילה, והכל ב"ה על חשבון הגויים.

ובכל זאת אין רע בלי טוב: סוף סוף ילמדו התיירים לדעת שמותר להם להקיף את כל כדור הארץ מהודו ועד כוש ולעבר דרך הרים ומדבריות במרוקו ובכל אפריקי, כטטרנסקי בשעתו, ואפילו מעבר לסמבטיון ומתחת להרי־חשך במקום שם “הפלפל צומח” והשמש אינו זורח, ואפשר להם לעבר אפילו בין ה“בולשביקים” שלנו ולצאת עם החלוצים לרבות ה“חלוצ’קים” ברקוד’ל בתוך דילכ או בעין־חי כרב ברלסינה דרב־פפא בשעתו, ולא יהיו חוששין חלילה לסכנת־דרכים ומאימת גזלנים ולסטים ורוצחי־נפש ר“ל – חוץ מ”פלסטינה בלאַדנה“, בין בני־דודנו כאן המפורסמים כ”כ במדת “הכנסת־אורחים” שלהם, והרי מעשה טטרנסקי בשכם יוכיח!…

בינתים נתקבל מברק מהיר מסוכנות רויטר בלונדון לשאל לשלומו של אוסקר שטרויס – אם עודנו בחיים, מחמת שעפ"י משקל “אוטומוביל־טרומביל” נהפך בפי הכתבים מבני־דודנו השם טטרנסקי לאוסקר־שטרויס…

וגם אוסישקין בכבודו ובעצמו קבל, כנראה, בשבוע זה מברקי־ברכה מלונדון על שניצל ב“ה מסכנה גדולה. וכפי שמספר לי אחד מתלמידי שזכה לנסע עמו בשבוע האחרון במכונית ליפו, נשמע פתאום קול יריה בהגיעם סמוך לעיר. ירד הנהג מן המכונית, התבונן לכל צד וכשלא מצא כלום הלכו לדרכם בשלום. כנראה, ספר אוסישקין את המעשה לידידיו ביפו והסוכן ____ מלא “עולם” הזדרז ובמבם את הידיעה ה”סנסציונלית" הזו במברק ללונדון.

ולולא דמסתפינא שמא יצא אחד־העם בגלוי־דעת חדש נגד שפיכת מים…הייתי אומר בפרוש, כרבי קרוב בשעתו, ש“הרפוטאַציה” שלנו כי “רחמנים־בני־רחמנים” הננו, היא מוגזמת קצת. לפנים היה כך באמת ואולם עכשיו – למה נכחד? – הלב ___ בארצנו נצטמצם, נצטמק, נתקשה – החילים שלנו בפורים ובנבי־מוסא הקשיחו אותו –כמעט שהתאכזר…

ולא עוד אלא. שאיני חושש אפילו כקיש, למשל, גם מפני “למה יאמרו הגויים?” כי הגויים יש להם טענות ותביעות אל אחב“י – בזה אין שום דבר חדש. אומות־העולם הלא תמיד יש להן תביעות ___ תמיד הן נושות בנו, תמיד אנו חייבים להן. “הלשון הערבית” הארוכה שהוכתה בצמאון בזמן האחרון, תובעת מאתנו את הזנב שקשרו לאיזו מסכה של שיך בפורים, ו”הפלשטין" מבקש אצלנו לא רק את האשה, כדרך הצרפתים, אלא גם את היהודי בכל דבר… וסופו של טטרנסקי זה – הלואי שאשקר! – שאין בו הלילה אפילו שמץ פסול של דם עברי ___ הצלב האדום לגרגרותיו לא עמדה לו הפעם בפני הבדואים – חוששני שה“לפסטין” יהפך גם אותו סו"ס ליהודי ויאמר: “חשבוהו יאהודי”….

ומספר לי אחד מתלמידי המובהקים מתוך צער ועגמת־נפש, כי בני־דודנו [גבו־המגיה] מס של שלשה שיללינגים של יהודים ונוצרים הנכנסים למקום־המקדש, בבחינת דמי “חזקה” על בית־הבחירה שלנו, ובשכר זה הם תוחבים לידם מין ספר “תהלים” שלהם בלשון ערבית ואנגלית. ולא עוד אלא שבכל חדש ראמאדאן שחל להיות בפסח יהיו שערי־המקדש נעולים בפני התיירים שלנו. ואני אמרתי בלבי: אדרבה! יהי להם אשר להם. לדידי, יהיה בכל חדש רמאדאן ויום־כפור גדול שלהם, והלואי שגם הנוצרים ילמדו מהם להטיל תשלום גם בעד כניסה לקבר־הקדוש, ואחב"י התיירים הם חולים לעלות על הגג היפה של מלון אמדורסקי ולראות משם את הצלבים מרחוק….

ממש כמו שאמר ביאליק בישיבת הועד גדול של עירית ת“א: נהיה חברים טובים מרחוק”, זוהי, לדעתי, מכל השירה הנעלה שלו – הפרוזה הכי יפה… ואולי מפני זה לא מהר כ“כ לבוא לא”י ואינו ממהר גם לרוץ ירושלימה עד הפסח, מחמת שהוא, כנראה מנקיי־הדעת המפחדים לנפשם בצדק, מתכנסים לתוך קליפתם ומתרחקים מן “הקלחת־הצבורית” של צרנוביץ כמטחוי־קשת. כי, אם אמנם הקלחת־הצבורית שלנו אינה שמנה ביותר, בכ"ז קשה לטבל בה מבלי להתלכלך…

וראו מה בין בני לבן־חמי: ד“ר ויסמן, כמדומני, צעק בשעת הבחירות בת”א כי מי ששתה כוס תה בת“א יש לו זכות הבחירה, והמשורר שלנו ששתה בודאי מיחם שלם וזכה לרחוב גדול בת”א – עומד ומכריז על עצמו בגלוי ובלא שום חשש, שאין לו אפילו הזכות לדבר…

ולא עוד אלא, שבעמדו לפני תלמידי בתי־הספר שיצאו לקראתו במדרשה העברית, צריך היה לעלות על כסא רם ונשא כדי ל“התרומם” מעל לתינוקות־של בית־רבן, ואצלנו ישנם ב“ה משוררים קטני־הגוף וקטני־הנפש שלא הגיעו לשעור קומה, פיגמאות [פגמים־המגיה] ממש, בבחינת “קצת סופר” שהם מביטים מגבה על הענק שלנו… אגב, שמעתי כי הד”ר קלוזנר יצא בשורת הרצאות ונאומים לכבודו של ביאליק בכל השכונות והמושבות וביחוד אצל “בני־בנימן” ידידיו ע"א טשרניחובסקי…

ו“אם יעזר לנו אלהינו”, נזכה לשמע בקרוב “שירי־עם” חדשים ובחרוזים יפים, ב“ליהודים” על משקל: דקר־מקר ות…לקר"…

ומכיון שאנו מדברים בשירה, נזכרתי גם בהיכל־הזמרה שלנו, באופירה.

רבים מתלמידי וביחוד מתלמידותי פנו אלי מכל צד “בשאלות־ותשובות”, כנהוג, ע“א “הנדחה” של פאוסט בשבוע האחרון, והנה לאחר שהכל עבר ב”ה בשלום, יכול אני להודיע לכם, חביבי, כי כל זה היה משחק מפיסתופלי, מעשה־שטן ר"ל. שרצה להפך לא עליכם את האופירה לאופי־רע, והכל בשביל מה? – בשביל דבר קטן ופעוט: קצת מזומנים…

ומעשה שהיה כך היה:

בערב פאוסט, בשעת החזרה, שכח פתאום מפיסתו את שעורו העברי והתחיל שר בקול רם את פזמונו ברוסית טהורה בלוית מרגריתה: “דאַוואַי דיינגי, פיאַט מינוט”, בלשון בני־אדם זאת אומרת: תנו כסף בחמשה רגעים, ואם אין יעשה “ויברח” גם מרגריתה שלו. לא הועילו כל טענותיהם של פאוסט, ולנטין וגם מרטה הזקנה, ואפילו תביעותיהם של המנהל החביב ו“המאַכער” שלו, והוא באחת:– “אמנם אנכי מדבר רוסית, ובכ”ז אינני חלוץ – “דאַוואַי דיינגי!”, כמו בריגוליטה… כשרץ להכין את הפספורט העמידו לפניו את הצלב, כמו על הבמה ב“פאוסט”, והוא נרתע במחילה לאחור חזרה לתיאטרון “ציון”…

עז מות


 

06.06.1924 דאר היום

בשבוע זה קבלתי הזמנה פרטית מידידי המושל, לבוא למען השם אל משתה התה שערך לכבוד יומא־דגנוסיא של המלכות. ומכיון שאין מסרבין לגדולים, לבשתי ביום שלישי זה את הסמוקינג הלבן שלי ורצתי ישר אל השמחה במעונו של המושל.

ומה אגיד לכם, רבותי? – כשאך נכנסתי אל החצר ונסתכלתי רגע בדבר, כדרכי, באתי לידי מסקנא שה“תה־פארטי נערך הפעם לכבוד “קינג ג’ורג'” בגן שלא היה עירוני (בגנו של סטורס), אבל היה בו הרבה מן ה”עירוניה" בלע"ז…

שערו בנפשכם: סבורים היו בני־דודנו מתחלה, שזהו ה“תה” האחרון לנציבנו בארץ ובאו הפעם לברך על המוגמר, ולסוף הרי ברור הדבר שעוד ששה סדרי תה לכהפ“ח יהיו לו אי”ה בירושלם עיר בירתנו, לקיים מה שנאמר: “וטא־טא־תיה במטא־טא השמד” – מכל הריטשמונדים אשר בהר ובעמק עכור… כנראה, שהשפיע הרבה ה“קדוש” של אמדורסקי בחג־הפסח ונתקבלה תפלתם של אחב“י בזמן חרותנו, שקראו לפניו בפה מלא: לשנה הבאה בירושלם! ולא עוד אלא שנתגבר סו”ס ה“רבי” על ה“סטרא־אחרא שלו, וסברה חזקה היא, שזה יהיה התה האחרון אולי של מושלנו החביב, כי בשביל להביע לו את כל אמונה של ממשלת הפועלים ולפי רמזי לונדון החליט מקדונלד לשלחו פיצלתה וארמון־נהרימה, כמו שאומר בן־אב”י, בתור נציב־עליון או מזכירו (גם זוהי פרנסה טובה!).

ולאו כל אדם זוכה לשני שלחנות ומכש“כ לכמה וכמה שלחנות שהיו זרועים בגן הזיאלוגי הזה, ורצתי משלחן לשלחן, כדי להסתכל סביבי, כדרכי, עד שהגעתי אל הנציב, שהיה לבוש לבנים ככהן־גדול בשעת העבודה ביום־הכפורים, ונהניתי – למה אכחד? – הנאה גדולה מאצטלא־דמלכותא זו שהיא משמשת לו אך למאורעות גדולים, דהיינו: יום בואו לא”י, חג־המלד ונבי־מוסה… ומה אמר לכם, תלמידי היקרים? – מעולם לא נשקו בני־דודנו, בני־ישמעאל ובני־עשו, את ידו בכ“כ הכנעה, קידה והשתחויה וצחוק־מעושה על שפתיהם, כמו הפעם, ממש כנשיקת עשו ליעקב בשעתו, כמו שנאמר: וישקהו, עם הנקודות ופירש”י…

ומעשה בשלשה שישבו לפני שלחן־ערוך, שלשה רבנים מטעם ובלי־טעם, הרב מאיר שהזהיר בתערוכת הנישאנים שלו, הרב אמינוף שעשה את זקנו הלבן והארוך לכבוד ראש־חדש ור' חיים בקפּוטתו הארוכה, שלבש לכבוד שלשת ימי הגבלה (של העליה: 3 ליוני…), ושלשתם השתדלו למלאת יפה את מקומו של הרב קוק, שנפקד מקומו הפעם. ומדי עברי לפניהם עשיתי אזני כאפרכסת לשמע קצת משיחת־חולין של תלמידי־חכמים ולקחת שמץ דברים.

פתח ר' מאיר ושאל את ר' חיים מפני מה לא לבש את ה“נישאן” שקבל מהמלך חוסיין בעמאן?

– עט! – ענה הזקן בבטול – איני מבין בכלל למה כל המשא הכבד הזה של ה“נישאנים” שהוא נושא על חזהו בימי החגים ואפילו בשעת ההלויה?…

– “כיסד”? (כיצד?) – ענה החכם־באשי בהתרגשות – “זהו בשביל כבוד ישראל”!

– “ובכן”, – ענה הזקן האונגרי בניחותא – “הריני מסתפק בכבודך”… ובשעת דבורו לא נשמעה אפילו קריאת־התרנגל… חבל רק שלא באה הבתולה המהוללה, כנראה, מפני ימי הספירה והחשש של פגימת ה“גבורה־דנוקבא”, כידוע לצנועים וליודעי־חן…

בדרך הליכתי בין הזוגות, נפגשתי בון־פריזלנד ורופין בפניהם הזעומים, כנראה, מפני שהעיזו להזמין גם את בן־אב“י, שעשה התחרות לד”ר ביהם ומרכיב “אבעבועות” כנגד המחלה המתדבקת של המשכרות השמנות ר“ל, שדבקה גם בשמון־פסטור… ואחריהם הופיע להבדיל, הקונסול הכללי החדש של צרפת בעירנו ומשכמו ומעלה מכל הקונסולים שלפניו ואחריו. קונסול זה חשוד הוא קצת על הציוניות מחמת בקורו במלון־יוז ובבתי־הספר שלנו, ובחוגי האליאנסים בעירנו חוששים מאד להרחבת השפה העברית אפילו בבית ובחברה… ומיד בכניסתי עמו בדברים העיר לי שמעולם לא ראה אפילו בפּריז היפה נשים כ”כ נאות כבנות־ישראל בירושלם, ואפנות כ“כ עשירות עפ”י נוסח ה“שיק פריזיאן” של קרלין ואתרבות, – ודוקא לא מתוצרת־הארץ… ואגב, העיר לי אחד מתלמידי הצירים כי מרב גרבי המשי אשר לרגלי הנשים, שקועים בעליהם בחובות עד הברכים ועד בכלל…


לא חסרו הפעם גם בעלי המצנפות האדומות ובראשם הרמ“ק, שנהנו הנאה משונה מתזמרתו של עבדאַללאַה, שלמרות ה”אינווריות" התורכיות אשר לראשיהם וכל צלצלי שמע וצלצלי תרועה שלהם, לא יכלו לחקות בשום אפן את ה“סקוטש רגימנט” (הגדוד הסקוטלנדי), ומרב המהומות שלהם לא שמענו את הרעש של תזמרת המשטרה שלנו… כנראה, שהיו הפעם שתי תזמורות לשווי־המשקל, אלא שגם התענוג הזה הבא מעבר־לירדן עולה לממשלתנו בדמים מרובים, וחשבונו של רגלן בלונדון על תקציבו של עבדאללאה יוכיח!…

ומחמת רב מרוצותי בגן וסבובי בין הבריות, עיפתי וזכיתי לקבל מידי מטרוניתא אשה מרמי המעלה כוס לימונדה של אוגור האלנבּי – טעם גן־עדן ממש! – אלא שה“כורך” (סנדוויטש בלע"ז) שלו הזכיר לנו קצת את הכורך של ההגדה…

וראו מה בין בני לבן־חמי: בה בשעה שאחב“י נתבהלו כלם ולבשו שחורים ממש כמי שיצרו גבר עליו ר”ל, לבשו כלם מבן־אב“י ועד קיש כל מיני סמוקינגים, בונז’ורים ובונסוארים וכל מיני פראקים מפורקים מפנים ומאחור, צילנדרי־שפופרות לראשיהם וכפפות־משי לידיהם, בשעה זו באו האנגלים דוקא בלבנים פשוטים (כמו ר' עזמות!) מפני שכנראה, חוק הוא אצל האנגלים שלמשתה תה הנקרא בלע”ז “תה־פארטי” אין כל ה“פרפרנליה” הזו: וזאת לכם לדעת ולזכר, תלמידי החביבים, בשביל הבקור הבא לכבוד חזרת נציבנו מחו"ל אצל המושל החדש.


ואחרון אחרון חביב: חלוקת אותות־הכבוד. זה היה, בלי שום ספק, ה“מסמר” של כל החגיגה, שנתקע הפעם לחדרי בטנם של אחב"י…

ר' מרדכי היהודי היושב בשער המלך עלה על הדוכן והקריא לפני הקהל בלשון הגויים את כל ה“עליות” והכבודים, ואת פרשת גדולתם של הזוכים, שהיו אך ורק מבין שכנינו לאות הצטינותם, כידוע… והא ראיה:

מעשה בקצין־המשטרה מעיר־החוף בימי המאורעות של הראשון למאי, שהלך לצוד ציד בקרן בן שמן דוקא ביום המוכן לפורעניות. ואולם שמים וארץ יחד נשבעו שלא ישאר דבר סתר בעולם, ונתברר אח“כ עפ”י הקו"ד שמרב בקיאותו במלאכת הציד הצליח לפרש את מצודתו מבן־שמן עד יפו… אלא, שישנה סגולה בדוקה ומנוסה לבני־עשרת־השבטים במקרים כאלה, דהיינו: פורשים מן הצבור ואומרים את הלחש הידוע: “לשם יחוד, חכי רגע עד יעבר זעם”, עד שהגיע זמנו להתגלות, והגבוה מעל גבוה שלו זכה אותנו שוב במציאה זו ושלחה עזתה לסרני־פלשתים. והנה, לאות תודה והערצה על שמירת הבטחון הצבורי בארץ זכה לעליה ראשונה.

וכפי שמספר לי אחד מתלמידי, היודע מכל הנעשה מאחורי הקלעים, נמצא אחד מגבורי המחזה של הראשון למאי, שכבדו אותו השופטים משלהם בעשר שנים של חד־גדיא בגלל מעשיו הטובים, ומחמת שהצטיין, כנראה, בהנהגתו לבטחון הצבור בישיבה של מטה, נתנה לו חגיגה לכבוד יום־טוב והצפור־דרור יצא לחפשי…

ביחוד נתפעל הקהל מן הקוואס השני והשמן של הנציב, שזכה לכבוד גדול ממש כחברו, שנתפרסמה תמונתו אשתקד בין “אישי השבוע” למטה…

גם מיס לנדו זכתה למחיאת־כפים היותר סוערות, כנראה, כדי לפייסה בעד אות־הכבוד שנתנה לה רק ממדרגה שניה: M.B.E. כמאמר חז"ל: נחות דרגא ונסיב איתתא…


לאחר שחזרתי לביתי, מצאתי קהל־גדול וצפוף שעמד למאותיו לפני גן־העיר היפה והנהדר, וחשב בטעות שהמשתה נערך שם, כנהוג. אגב, הסתכלו אל הדגלים שהתנופפו על כתלי מלון־יוז ושאלו כלם: מה נשתנה היום הזה מכל הימים? שבכל השנים אין תולים אפילו דגל אחד והפעם הזאת שני דגלים? אלא, שהדגל הציוני היה קטן וצנום, רמז לבית־הלאומי שלנו, ואולי מחמת הקמצים והקצוצים של של קפלנסקי לא הספיק התקציב לקנות עוד מתר אחד בד לבן… בכל אפן, נזכה מסתמא לצעקות ול“גוואלד” גדול מצד בני־דודנו כנגד “הנצחון” הזה שלנו…

הן זוכרים אתם בודאי את המעשה באותו יהודי שהיה לו אוז ואוזה ולכבוד שבועות לא ידע איזה מהם לשחט? אם ישחט את האווז תצעק האווזה ואם ישחט את האווזה יצעק האווז. מה עשה? הלך ושחט את האווזה.

– והלא יצעק האווז? – שאל ממנו שכנו.

– יצעק לו עד שיחדל! – ענה היהודי.


* *

כבר ספרתי לכם, כמדומני, כי נפגשתי בו בגן, כשפניו זועפים ואינם כתמול שלשום. שאלתי ממנו: אדוני הד"ר! מדוע פניך רעים ואתה אינך חולה? דאגה בלב איש ישיחנה, ולפני מי אם לא לפני ר' עזמות?

– ומדוע לא ירעו פני – ענה הד“ר במבטאו הגרמני – בראותי שערוריה לאומית לנגד עיני? הנה למשל באו גדולי הציונים הד”ר קלומל וד“ר גוטליב מפולניה דוקא ע”י האקספרס הא“י ו”הזקן" הבטיח לי לסדר עמם את הענין של הקרקעות ע“י החברה שלי להצלת־הישוב, והנה יצאו לתרבות־רעה וקנו דוקא ע”י הסוכנת האמריקנית ימ"ש.

קויתי – הוא אומר בהתגלות הלב – שלכהפ“ח ע”י הבנק להשקעות יעלה בידי להשקיע את האמריקנים, והנה בא ר' אב שלהם וגם הוא כרוך אחרי ה“סוכנת” ויסדו להם מין חברה בשם “למען חיפה”. בטוח הייתי שהתשועה תבוא מהכרמל כמו בימי המלחמה ואוכל להכניס להם כמו לרומינים ה“ממלוגיס” ברובצת־תחת, והנה באו “השקצים” להפך בחררתי והקרקעות שלנו ממשיכות להיות “אבן מאסו הבונים”….

‘זאת היתה עוד חצי צרה’ והנה – אסון לאומי חדש! בעתון ההגון אשר רק לפני ימים אחדים יצא העורך במאמר הגנה עלי, ראיתי בעיני מודעה בולמת של הסוכנות האמריקנית: “הגם לכבש את המלכה עמי בביתי?”…

וכדי להפיג את צערו קצת הוצאתי מכיסי את הגליון האחרון של הפועה"צ והראיתי לו את מאמר ההגנה של טברסקי. נענע המסכן בידו מתוך יאוש ואמר:

– “אבער יאַ”! המאמר הזה עולה לי בארבעים אלף פונט, שנתתי לבנק הפועלים מהכסף שהרוחתי בקושטא… ומי יודע עוד בכמה יעלה לי הענין הזה?…

* *

שואלים: מפני מה יש שני “יקום פורקן” בסדור? והתשובה היא: שאם יאבד האחד ישאר השני במקומו.– ומדוע איפוא ישנו רק “מי שברך” אחד בסדור? והתשובה היא: אמנם היו שני “מי שברך”, אבד אחד מהם ונשאר השני.

כלפי מאי הבאתי לכם את כל השו“ת האלו? – כלפי שני המנהלים הראשיים של הבנק שלנו. אלא, ששם בסדור ישנם שני “יקום פורקן” אחד גדול ואחד קטן, חד לעילא וחד לתתא, וכאן בבנק ישנם שני “חד בדורו”, שני “גנרל דירקטורים”, בבחינת “ויתרוצצו”, שקשה להם לדור בכפיפה אחת וכ”א מהם מחויב תמיד להיות נע ונד ולעשות “טראבלינג אקספנסיס” על חשבון הקהל…

ותלמידי הגדול מהבנק שלנו מספר לי כי שר־הכספים עשה “מי שברך” כדבעי למיהוי קדם נסיעתו ללונדון ל“יקום־פורקן” ההולנדי השני, הטיף לו מוסר ולמד אותו פרק בנמוס ובהלכות ד"א כיצד להתהלך עם הבריות ועשה עמו תרגילים פלסטיים בכל יום כיצד נכנסין לבנק משתחווים ואומרים “שלום” לפקידים…

ואגב הביא לו ראיה מן ה“זקן” שמזלו גדול משכלו, היודע לסדר את עניניו עם הפקידים: את זה הוא יעשה ל“מאנאג’יר” (מנהל) בסניף פלוני, ואת זה הוא ממנה, דרך משל, ל“מנהל כללי” אי“ה, ובזמן האחרון התיר לעצמו וחדל מתת אצבעות כ”הבי" אפילו לפקידים צעירים והוא נותן תקיעת־כף שלמה אפילו לאחמד, ובשכר זה חברי ההנהלה “הרוסים” מוילנא ואודיסא תומכים בו ועושים לו “מורטוריום” למשרתו מחדש אפריל לח' יולי ומיולי זה עד יקום פורקן מן שמיא…

לשמע דבורים כאלה עשה תנועה הולנדית בשפתיו וענה שהוא נולד, כנראה, במזל “מאדים” ואינו יכול לצערו הגדול לשנות את טבעו, כי כך נגזר עליו מן השמים. הכל שלא נמצא אדם בינינו שילמד גם את שר־הכספים בכבודו ובעצמו. מעט נמוס ודרך־ארץ ביחס לבאי־כח ועד־החנוך שקבע להם מועד בשעת התשיעית בבקר וחכו ל“פריץ” עד חצות, כדי שיקצץ להם שבעת אלפים פונט. אגב, יעיר לו על חביבותו הגדולה גם חברת “המנחיל” שקבל עליו בנקיטת־חפץ לרדף אותם מחמת שאחד מהעומדים בראש “המנחיל”, נועז לדרש את השיריים של כספי המרכז הרוסי האומללים הנמצאים בידי הבנק… וקפת־עם, כך אומרים, לא קבלה ממנו אפילו תשובה למכתבם עד היום הזה!


* *

אין אני בקי בהלכות הקמוצים והקצוצים (אקונומיה בלע"ז) כחברי הועדה הכלכלית שלנו למשל, ואולם לאחר שהסתכלתי קצת מאחורי המסוה ושמעתי גם מן הצד הבינותי את תורת הקמוצים של קפלנסקי, המלמדת לפזר על צרכי עצמו, במחילה, לבלי לחוס על כסף כלל במה שנוגע להנאת עצמו ולקמץ כמה שאפשר, ואפילו במה שאי אפשר בצרכי אחרים. וראיה לדבר שהדימוקרט שלנו מעין־חרוד ר' קפּלנסקי הפועל־הקיצוני נוסע לטריאסט במחלקה הראשונה אשר באנית “חלואן” בשכר 34 לי“מ ולא חלילה במחלקה השלישית בשכר 13 לי”מ, כדרך הבורגנים ימ“ש. מילא, אם ג’ורג' הלפּרין נוסע במחלקה הראשונה, הרי זה על חשבון הקצוצים שיעשו בודאי בשכרם של הפקידים הקטנים והמשרתים של הבנק, אבל קפלנסקי שלנו נוסע מסתמא ע”ח מחוסרי־העבודה…

ותוך כדי כתיבה נזכרתי בשופט אחד גבוה משלנו, מבני “הישוב הרקוב”, שהלך פעם חברונה בשליחותה של חברה לגאולת הארץ, וכשחזר מנסיעתו נתבקש להגיש חשבון.

– מגיעים לי – ענה בעל פה – שני בשליקים שלמים…

נבהל ונשתומם העסקן על החשבון הזה ובקש ממנו פרטים.

– צא וחשוב – ענה השופט ומנה על אצבעותיו – בשביל הכאן בּשליק אחד. בשביל קהוה מוררה (מרה) ארבעה מטליקים ובשביל שני “נאפאס” (נרגילות) מעלה־מטה ששה מטליקים, אמור מעתה: שני בּשליקים…

אמר לו העסקן המושבע:

– אינך יכול, חביבי, להיות עסקן מושבע. פעם שניה כשישלחו אותך תשתה לא “קהוה מורה” אלא קהוה מתוקה…


* *

והאמת אגיד לכם, תלמידי החביבים, שאיני מתחיל להכין את כל ה“ויצעקו” של אחב“י בעתונים ואת כל הטררם שהם עושים באספות־המחאה בחצר למל ובמאה־שערים כנגד מושלנו החביב בגלל בטול חק הדירות. רואה אני, אדרבה שחושדין כאן בכשרין וכל כונתו היתה, כנהוג, אך ורק לטובת ישראל. היות שהוא נשיאה של חברת “פרו ז’ירוזלים” (למען ירושלם בלע"ז), הריהו דואג לבנין עיה”ק ורוצה הוא פשוט להכריח את היהודים לבנות את ירושלם. איך אומרים בפולניה הצוררת? – לא סמואל יביא את היהודים הפולנים לא“י אלא גרבסקי האנטישמי… ומחמת שהיה פקיד חשוב במצרים והיה לו ראיון גם תות־ענך־עמון בקברות לוקסור, רוצה הוא שהיהודים יבנו את ירושלם כמו שבנו אבותיהם את פתום ורעמסס במצרים שנאמר ב”בייביל" שלנו: “תבן אין ניתן לעבדיך ולבנים אומרים לנו: עשו!” רשיונות ומים אין נותנים לנו ובתים אומרים לנו: בנו!…


אגב, נודע לי מפי יודעי דת־ודין שלעת־עתה הספיקו בעלי־הבתים מבני־דודנו וגם מאחב“י להגיש רק שני אלפים משפטים וששון ושמחה במחנה עורכי־דין, ממש כרופאים פרטים בשעת המגפה ר”ל: וכבר אמרו חכמים: לא חרבה ירושלם אלא מפני שהעמידו על דברי דין…

אגב, אגלה לכם בסוד שלא יגיע חלילה לאזני העורכים שלי, שלאחר שנמלכתי עם זוגתי שתחי' החלטנו אי“ה מיד לאחר שבועות לעזב את שעורי־ההסתכלות ולאחז בשעורי־המשפט עם כל פרחי הפרקליטים בעירנו ואקבל עלי אפילו אחרי הגמר לעשות סטאג' של שתי שנים, כפי דרישת חברת עו”ד העברים, מחמת שבטוח אני שחק למודי יגמר אי"ה הרבה קודם שיגמרו המשפטים עם הדיירים בעירנו…


* *

ומכיון שאנו עוסקים בדירות, נזכרתי באחד משכנינו מבני־עשו שדרכו לשלח תיירים יהודים בלוית מורי דרך לא־יהודים, שמובילים אותם ל“חורבה” ואומרים להם שזוהי תל־אביב. עכשיו בדק ומצא שאפשר להתעשר ולעשות עסקי־זהב ממש ע“י נתינת מכות לחי מוסריות לאחב”י. דהיינו כיצד? – הוא בונה בתים וחנויות בשכונה יהודית ויש לו רק דיירים יהודים ולוקח מהם בעד חדרים אחדים רק 165 לירות לשנה, ומכסף יהודים זה הוא בונה חנויות חדשות ופועל עברי בבל־יראה ובבל־ימצא שם חוץ משני מלטים, מחמת שאין אחרים היודעים את המקצע הזה. והדבר היהודי היחידי שבכל הבנין הזה הוא השלט העברי הקטן: “חנות להשכיר” בצבע כחל־לבן כסרט של קה"ק….

בימים האלה השכיר ערל זה את דירתו ליהודי, שדרש מבעל־הבית לצבע מחדש את החלונות והדלתות. כעשרים יהודים צובעים התנפלו על חתיכת עבודה זו, וסוף דבר היה שהצובעים היו בני־דודנו, שקבלו שכרם בעין־יפה ע“ח שכר־דירה של אחב”י, כמורגלא בפומיה דשכניא: “יאַהוד מאסארי כתיר”…


* *

עוד לא שחכנו את כבוש המופסים והנה באה צרה חדשה על ההנהלה הציונית שלנו. כי משנכנס ה“ספּר” לתרבות של בעלי־מלאכה, יצאו הם לתרבות רעה ובזמן האחרון התחילו מתקשרים ועושים קנוניא עם התימנים, ושלחו “אולטימטום” לקיש, שפּרינצק את קומפּ. במלון־יוז וקבעו להם זמן עד יום שלישי זה בשעה 11 בבקר, לקנות את כל המניות שלהם, ואם אין – יצאו בהפגנה בדגל שחור בחוצות ת"א.

חברי ההנהלה הציונית נרתעו לאחור מפני ההתראה הזו והרימו מיד דגל־לבן על מלון־יוז לאות שלום כי פחדו מפני סערות תימן והתקפותיהם ותותחיהם הכבדים, כגון: פרקי תהלים ותעניות בח"כ, וביחוד מפני בעלי־המלאכה שיצאו במספרים ובמרצע במחטים ושאר כלי־משחית שלהם….

לע“ע הוכרזה שביתת־הנשק משני הצדדים והעננים המדיניים שרחפו על שמי “מלון יוז”, נתפזרו ב”ה ועל תוצאות המאורעות אודיע לכם אי"ה בשבוע הבא.


* *

אקדמות מלין ושריות שותא:

נתבטל החק מינשאַן־חאָטיר בני־דודתא;

ובזכות אחב"י הדיירים, אחרי חג שבועתא,

נאמר “ברוך־שפטרני” מ“סטרא”־אחרתא…

עז־מות


 

08.08.1924 דאר היום

את שעורי זה הנני כותב, רבותי, לא ב“דאר־היום” ולא בדירתו החדשה בבית־הכרם – פשוט מפני המהומה הגדולה של משך הדירה, לא עליכם – אלא בתוך המכונית של בית־הכרם בשבתי במחילה על הפח שטמנו לרגלי, וכותב אני בחטיפה, בין טיסה לטיסה. ועל רגל אחת – לא שלי אלא של איזו שכנה צעירה. ומחמת רב הבהלה מפני “היריות” התכופות שמתחת למכונית וקפיצות־הדרך שלנו, יהיו גם דברי מקוטעים ומבהילים קצת, בדלוגים ובקפיצות מענין לענין.

והאמינו לי, חביבי, שמשעה שנכנסתי לביתי בחזירתי ממסעי לגליל ועוד טרם הספקתי לנער אפילו את אבק רגלי מהדרך, הכניסתני הפלונית שלי בשעה טובה ומוצלחת בעול הדירה החדשה. הן חרפה היא פשוט לספר, אבל המכסה אני מכם? בשבוע זה עבדתי כל מיני “עבודה־זרה”: הייתי גם סבל וגם “שופר” על ה“לורי” (מכונית גדולה) להעברת המטלטלין וגם בעל־מלאכה שלם לנגרות לזגגות ואפילו לשטוף הכלים בבית־תבשילין כסנדרל־האשה בזמנו, לקיים מה שנאמר: “הלך ילך ובכה נושא משך הדירה, בוא יבוא ב”לורי" נושא חבילותיו…

ובכל זאת לא שכחתי גם אתכם, יקירי, מחמת ש“החדר” שלי אינו שייך לועד־החנוך ולא אוכל ליטול לי חופשה לזמן שבועים ימים באמצע “הזמן” וביחוד חס אני על תלמידי המסכנים שבאו אלי בטענות ובתביעות מכל צד, בע“פ ובכתב, על המטעמים שחסרו להם בשבת־העברה. ואי”ה לאחר שאסדר את המטלטלין שלי וכל הכרים והכסתות המוכנים אצלי לבנין בית שלי אי“ה בשנה זו, אשתדל לעשות רצונם ולכבוד שבת־נחמו הבעל”ט נמלא את חסרונם “פי שנים”, כדרישת אחד מתלמידי הזקנים והמובהקים…


* *

הריני מודה ומתודה לפניכם, רבותי, שגם אני לא קבלתי הזמנה מקרן־הקימת לחולדה, ואמנם מצטער אני על זה משנה צער: ראשית לא אזכה לשמע ככל יתר חברי את קינותיו של קלוזנר גם אחרי תשעה־באב ולישון על הקרקע ככל החלוצים, ושנית לא אדע כלל מה לכתב בענין קרן־הקימת, וביחוד – וזהו העיקר! – לא אדע מה לא לכתב, כגון: על 523 הפונטים שהוצאו מקה“ק להעברת הרהיטים של יוליוס ברנר מברלין לירושלם – סליחה, רררררררק 260 פונט!! כפי שכתוב בפירוש במכתבו “באותיות גדולות ובמקום הראוי” – (אגב, מכיר אני לו תודה, שגלה לנו את הסוד שגם כל יתר המנהלים הוציאו סכומים כאלה, כי באמת, כמה הם גרועים ממנו?), – וביחוד אסור לדבר על שני הפקידים מאנ”ש, שנתקבלו רק בשבועות האחרונים למשרדי קה“ק לשם קמוצים, כנראה, (הפקידים האלה התנדבו לעבוד בעילום שם….) ואפילו לא על ה”בלטריסטיקה" העולה לכמה עשרות פונטים לחדש, כי לפי עניות דעתי דרושים לקרן־הקימת “פלחים” לא בעט אלא באת ולא ב“השלח” אלא בעמק־יזרעאל… לא בלטריסטיקה ובאלא־פיסטיקה וגם לא קשקוש־בקומקום, אלא פשוט זוגות זוגות עם סרטים וקשקוש בקופסאות, כנהוג…. והס להזכיר ביחוד את ענין הדירה של קה“ק שהעשירה את בעלה הגרמני, כידוע, בכמה אלפי פונטים מפרוטות־העם, ופקידי הקה”ק שהעשירו את היונים במושבתם שעל יד הרכבת….

ובכ“ז, רואה אני כי השתיקה יפה לא רק לקה”ק אלא גם לשביתות הקימות בת“א, והעתון התל־אביבי יוכיח! הנה, למשל, השתדל להחניק ולהשתיק את כל המכות שקבל קריניצי מהפועלים לעיני השמש ובעצם תל־אביב, עד שבא סופרסקי זה הבורגני ופרסם מכתב קטן ב”הארץ" ונתגלה פתאום הסוד לקוראי ת“א מבין השטין ואחרי שבוע ימים, כי הרוצה לדעת מהנעשה בביתו ישאל משכניו והרוצה לשמע חדשות מת”א יקרא בעתון הירושלמי…ולא עוד אלא שגם המשפט של הפועל המכה נתפרסם בעתון הת“א לא יותר משלשה ימים אח”כ ובאותיות זעירות כ“טל ומטר” בסדור קטן וכלאחר יד כאלו כפאם שד…

ושואל אני לעצמי: מה היה, למשל, אלמלא קרה המעשה להיפך? לו היה מעיז חלילה וחס הבורגני ר' קריניצי להרים יד על פועל – מה אני אומר? – לו היה מלטף אותו בקצה אצבעו הקטנה? כי אז היה כל העולם מזדעזע ת“ק פרסאות. הועד הלאומי שלנו לא היה דוחה את הענין בשה”י ופה"י ועונה שזוהי “שאלה כלכלית” אלא קלקלית וכל ועדי־הקהלות והקבוצות והפרקציות והמושבים למיניהם, והלופבנים והקונטרוסים מתל־חי ועד רוחמה היו יוצאים במחאות בבתי־העם ומרעישים עולמות באספות פומביות ועושים טררם גדול עוד יותר מהזוננפלדים על די־האַן…

וכל מה שיש בא“י יש גם בלונדון. ויצמן נכשל במחילה והטיח דברים כלפי מעלה, כלומר נגד ממשלת הפועלים שלנו ירום הודה, ומיד שקל למטרפסיה ע”י סיר שפרינצק וחזר בו למחרתו, כדרכו… ואם הארז אשר בלונדון כך מה יאמר האזוב אשר על הקירות של מלון־יוז? הן כלם, מחדר א' עד חדר 72 או יותר, איני זוכר בדיוק, ועד רופין ופריזלנד בכלל, כלם עומדים בדחילו ורחימו כעבדי קמא מרי לפני כל הרמזי־המקדונלדים שלנו, הגוריונים והשפרינצקים למיניהם. עולם הפוך ממש: בלונדון יש ממשלת פועלים והבורגנים־החפשנים מושלים, וכאן יש לנו כביכול ממשלה בורגנית להלכה ודיקטטורה פרוליטרית למעשה…

עברתי בשבוע זה בסימטאות מאה־שערים, כדרכי, בין מנחה למעריב ולאזני הגיעה שיחת שני יהודים ירושלמים, אחד קוקי ואחד זוננפלדי: – נו – אמר הראשון – מה תאמר ל“הקדוש” שלכם? האם קראת את השירים הנחמדים שלו ב“דאר־היום”, האַ? – אדרבה – ענה הזוננפלדי בניחותא – מכאן ראיה שהוא ז“ל היה דוקא צדיק גמור. מחמת שבשירו הראשון, בראותו את החולים ביום כפור כשהם נוטים למות בשעת תקיעת שופר, התחיל לבו הרך מהרהר במציאות אלקים ר”ל, ובשביל שהרהר אותו צדיק ביום כפור בהשגחה נענש ע“י בית־החולים ובאותה שנה שפרסם את חבורו ובזה כפר את עוונו, כמאמר חז”ל: “צדיקים גמורים נפרעים מהם מיד”, והוא קדוש ונשמתו הקדושה יצאה בטהרה…

מיד הוציא השני את העתון מכיסו, פרש את הגליון והורה באצבעו וקרא:

"מדוע מטמאים אותי לילה ויום "התענוגים של הרע היותר הנורא?

ואמר: הרי לך “הקדוש וטהרתו”. למצוה גדולה להזכיר את שמו בכל יום בתפילת אנא, כגזרת ה“קול ישמעאל” שלכם…

ואני ר' עזמות מצטער רק על דבר אחד: על שלא באה עדיין זוגתו של דיהאַן מהולנד – כפי שהכריזו בעתון שלהם – כדי להוציאו מקבורת־ישראל לקבר הקתולים והיא מסתפקת רק במברקי נחומים לחברה וידידה בירושלם…. ומסתמא שמעתם את המעשה באותו יהודי שנדון לתליה, וכשהציעו לפניו לפני עלותו לגרדום לבקש לו דבר ברצונו, כנהוג, בקש להביא לפניו את הכמר כדי להמיר את דתו.

– כיצד? – נזדעזע הרב שבא לשם וודוי – רגע אחד לפני מיתתך אתה מבקש להיות גוי?

– כן, ענה הנידון לתליה – רצוני להתנצר לדת הקתולית, כדי שלא יאמרו אח"כ כי הנהרג היה יהודי…


* *

ועכשיו, קצת אמת ע"א הבידואים המתיהדים בגליל.

כשהייתי בצפת עיה"ק נזדמנתי במקום אחד עם הרבנים הספרדים, וספרו לי את כל המעשה בהרחבה מא' ועד ת', ואולם מפני הדוחק במכונית וישיבתי הארוכה על הפח מוכרח אני לקצר בזה, ומעשה שהיה כך היה:

אחר הפסח הופיעו לפניהם פתאם תשעה בידואים ובראשם שיך זקן ויפה וספרו לרבנים כי יושבים הם על חוף הכנרת ממערב הירדן ועל כן נקראו בשם שמאלני (מלשון שמאל), ומקובל אצלם מאבות־אבותיהם שהם משבט דן ומיוצאי חלציו של אלדד הדני וע"כ החליטו להתגייר ולשוב לדתם של איברהים, איסחאַק ויאעקוב…

ואולם הרבנים דחו אותם עפ"י דין ישראל והתחילו מקיפים אותם בשאלות:

– אולי שמעתם כי יש כסף ל“סהיוניה” ואתם מתכוונים למאַסאַרי שלהם?

– לאַ, לאַ, לאַ, לאַ! – קרא הזקן ונענע בתלתליו השחורים לאות שלילה גמורה – רק אהבת הדת לבני־איסראיל…. רוצים אנו להיות יהודים, ואתם תנו לנו מורים על חשבוננו…

– ואולי מפני שהפסדתם את משפטכם בקרקעות עם בני־מוראד מצפת – הוסיף אחד העסקנים – אתם רוצים להתיהד בתקוה לזכות סו"ס?….

– “אַבאַדאַן! אַבאדאַן!” קרא הזקן, בהרימו שתי עינים שחורות למעלה – אללאַה יודע ועד שאין לנו חלילה שום כונה רעה.

– ושמא יתנפלו עליכם השבטים השכנים מתוך קנאה? – הוסיף הרב הישיש והנאה – כלום אינכם חוששים לחייכם?

אז יקום אחד הצעירים בגאון ואמר – אנו חזקים וגבורים מהם והשמאלני ידועים בגבורתם ובאמץ לבם בכל חורן וג’ולאן…

וכשראו הרבנים שאינם יכולים להפטר מהם, נפלו על המצאה ושלחו אותם אל המושל והמופתי. לא הועילו האיומים של המופתי והמכשולים של המושל הנוצרי, והם באחת אנו משבט דן, עם זרים לא נתחתן ובשר הגמל לא יבא אל פינו וגם חלום חלמנו שבא אלינו אבינו הזקן ובשר לנו כי הגיעה שעתנו לשוב אל ה“אסל” (השרש) שלנו…

בינתים נודע הדבר לפרנציסקנד, ומפני החשש שמא יבואו הבידואים האלה היושבים בין טבחה (באר־שבע שבגליל) ובין כפר־נחום עיר המינים ויתבעו מהם את בית־התפלה שלקחו מהם ונסו להשפיע עליהם נגד היהודים ולאספם תחת כנפי השכינה של הנוצרי… לעמת זה, שמעתי כי הרבנים האשכנזים התחילו בפחדנותם מפני “מה יאמרו הגויים”? ודוחים אותם בלך ושוב עד שיחזר הרב קוק מאמריקה, ואולם לו הייתי אני רב בישראל הייתי מקל דוקא עליהם עוד יותר מהרב יעקב מאיר ומוותר אפילו על הפריעה, גם של הכספים, כדי שיטעמו גם הם קצת טעם של יהודים בבית־הלאומי שלנו, וביחוד עכשיו כשחדש אלול ממשמש ובא והימים־הנוראים עומדים לפנינו, ידעו גם הם קצת טעם של קינות ויללות וצומות ותעניות…. והשנית, הלא נחוצים לנו גם בידואים משלנו, כי הרי ידוע שגדוד העבודה חלם במשך כמה שנים ליצור גדוד של בידואים יהודים, והנה נתגשם חלומם זה ע"י חלומו של השיך, הדא דאמר: בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתם נעשית על ידי אחרים, ומי לא יודע שהגדוד שלנו עושים תמיד את רצונו של מקום? והרי יש לנו בידואים מוכנים ומזומנים בלא תקציבים ובלא גרעונות. ולא נהיה זקוקים עוד לאחרים בשעת התנפלוית ושוד במושבות, הגיע הזמן שתהיה לנו גם סחורה זו משלנו בשביל בתי־הסהר..

וביחוד יעלה לנו הענין הזה בחנם ממש וגם תועלת חומרית תצא לנו מזה. צא וחשוב:


* *

בס“ה ישנם כששים “בית־שער” ולפי החשבון שעשו הרבנים דרושלים להם כמה וכמה דברים: שלשה מלמדים (ספרדים דוקא!), כמאה זוגות תפלין של רש”י ושני זוגות תפלין של רבנו תם בשביל השיך. אמנם חז“ל אמרו: קשים גרים כספחת, מפני שאינם מדקדקים במצוות ואולם כפי הנראה מצוה שהחזיקו בה יהודים הבידואים יחזיקו בה יותר והם דורשים בפירוש מקוה כשרה עם שעור כדין, ספרי־תורות, שופרות ובעלי תקיעות, שוחט לבהמות דקות וגסות וגם לתרנגלים, מוהל להקזת־דם כדין ולמילה, חזן וכמה תריסר טליתות וארבע־כנפות של ביה”ס “המזרחי”; וחוץ מזה צריכים הם צריכות לו שתים שלש כתובות, וכל זה הם מקבלים על חשבונם – כסף לא נחשב – והרי זה מקור פרנסה חדשה לשטאב שלם גם לקדושין חדשים, כדת משה וישראל, ששים כתובות ומי שיש לו שתים שלש נשים של כלי קדש בצפת וגם לועד־החנוך….

ואולם אליה זו קוץ בה, בינתים פרצה מחלקת בין הרבנים האשכנזים והספרדים – שם אי־אפשר אחרת – וכ“א מהם דורש לספח את הגדוד החדש אל מחנהו. וכ”א מהממונים מבקש למשך את ה“יהודים” החדשים אל הכולל שלו, ואולם, כנראה, יד הספרדים תהיה על העליונה ואי"ה נזכה בקרוב לשמע את אחינו הבידואים מדברים עברית יותר טובה מהיהודים שלנו, וערביי ג’עונה אשר בראש־פנה יוכיחו!….

ובכלל, קשה לי להכין עד עכשיו מי נתן את הרעיון הזה בלבם של הגויים האלה? אין זאת כי אם ראש של יהודי באמצע, אפשר שזהו הנסיון הראשון של רופין להוכיח כי הערבים הם מזרע ישראל, הא?..

ומחמת שהקונדוקטור כבר מצפצף והגענו ב“ה למחוז חפצנו, אני מוכרח לרדת מפחי והנני גומר בברכת ת”ב לב"ד ולכל שונאינו אָמן!

עז מות


 

09.05.1924 דאר היום

רואה אני ומכיר בכם, תלמידי החביבים, שרוצים אתם דוקא לדעת כל מה שהיה שם בנשף החצי שנתי אשר על ההר. ומחמת שאין דרכי חלילה לכסות מכם כלום, אספר לכם בחטיפה ועל־רגל־אחת מה שהספקתי לראות ולשמע מן הצד, כדרכי, בין הקהל, וראויים הדברים לשמעם!

ובכן, ויהי בקר ויהיה ערב יום שלישי, יום שנכפל בו “כי טוב”, והסמוקינג הלבן שלי – הן מכירים אתם אותו! – הגיח ממחבואו במשך כל החורף ואני קפצתי לתוכו בשתי זרועותי, המסוה על פני, מקלי בידי ורגלי רגל ישרה – אל ההר!

בדרך הליכתי קפצתי לתוך אחת המכוניות, שטפסו לעשרות על הר־הצופים, הייתי מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות, ובין טיסה לטיסה ספר לי הנהג כי משעה שירדה הממשלה מן ההר אל העמק, נתקפח שכרם של בעלי המכוניות והעגלונים. מה עשתה הממשלה? – הלכה והזמינה הפעם – כך הוא מספר – פי שלש משאר הפעמים ונסיעת “סקאַרסאַ” על ההר בלילה הזה, כלומר: “עולים ויורדים” בפחות מלירה וחצי – “יוק באַבאַם!”… באותה שעה נזכרתי ביום הכנוס של ה“מכבי” בחול־המועד פסח זה, בשעה שנדחקתי בסכנת־נפשות בדרך לבית־הכרם ופגשתי בעגלון ערבי היושב על דוכנה של עגלה המלאה לה תיירים פולנים, כסרדינים בקופסה, וצועק לחברו בלשונו: אינשאללאַה כל יום עיד מיתל האַדאַ ענד אל־יאַהוד!" (מי יתן חגים כאלה בכל יום אצל היהודים).


ומה אמר לכם, רבותי? – כשנכנסתי הפעם לאולם וראיתי לנגד עיני את כל הקהל הגדול הזה, כשש מאות במספר, ושמעתי את כל ה־“הו־הא!”, ורבם ככלם מבין אחב“י: רבנים, דיינים, שופטים ושוטרים ואפילו ה”כלי־זמר" משלנו, חשתי – למה אכחד? – מעין “שמחה יהודית” אצל ה“רבי”, כמו שהעיר המושל בצדק, כי מעולם לא היתה חגיגה ממשלתית כל כך יהודית כמו הפעם…

ויודעים אתם מה שאגיד לכם עוד? – התבוננתי אל הגויים ואל פניהם ואפילו הם קבלו אצלי הפעם צורה של יהודים: חייכם, שאפילו גוי כפרטרידג היה בעיני כישראל… מזכירנו היה חביב מאד לכל היהודים, לרבות הנשים, כי יש קונה עולמו בשורה אחת, ומכתבו לר' משה קזימא יוכיח!… הורגש בפעם הראשונה חסרונם הגדול של הריטשמונדים והקיטרושים למיניהם: גם בעלי התרבושים והמצנפות מבני־דודנו היו מועטים, בבחינת “בול”־יראה ו“בול”־ימצא ב“בול” הזה, כנראה מחמת טרדתם הרבה להכנות יו“ט שלהם, לכבוד דגל משה רבנו ע”ה (עיין הזמנתה על הבלדיה מהיום!) – מוחמד לא הלך הפעם אל ההר!…

ואחב“י, כן ירבו, מלאו ב”ה את האולם, בראש וראשונה המחותנים שהשמחה במעונם, כלומר: ה“רבי” וה“רבנית” ובתם החמודה שחזרה וגדלה ב“ה וגם המחותנים החדשים עם מזמור שיר לאסף… בתוך ה”יריד" הזה, סבבה תערוכה חיה של אותות־כבוד מסלוניקי, איזמיר ועמאן (בקרוב יקבל גם מכוש), עם מצנפת כחולה של חכם־בשי לראש, ואחריו אסמעין ביי עם כל ה“נישאנים” מימי עבדול־חמיד, רק תורכים, מפני שאין לו עדיין אחרים, כנראה… קיש עם אות־כבוד ובלי בגדי שרד וטיש בלי אות־כבוד ועם בגדי־משרד: תיירים מאמריקה ומפולניה ובתוכם גם העשיר המופלג ר' “נתן־תתן” (נאסי־טיסי בלע"ז), גם גולינקין עמד אצל הדוכן בלי מקל־הירדן, ואפילו שוטרים עברים עמדו בפתח ועשו סדרים יפים, בלי “מתן בסתר” כנהוג אצל אחרים…

ומה אגיד לכם? – אפילו קבלת־הפנים לאורחים היתה הפעם כמו בחתונה יהודית שלנו:

שערו בנפשכם, השליש בכבודו ובעצמו עמד על הסף וקרא בשם כל הקרואים, וכשראה אותי הכריז בקול: ברוך הבא, המחותן ר' עזמות!" אלא שמתוך שעברתי בחפזון, כדרכי, הספיק לקרא לי “עז”, ואחרי בא מיד איזה אפנדי וסיים בו “מות”… ר' מן־קטון הכניס אותנו לפני ולפנים למרקלין של מחולות ללמד פרק “כיצד מרקדין?”, ומרדכי היהודי היה שר־המשקים, ואני, כמובן, קניתי לי שביתה ע“י המזנון והשגחתי על הכשרות מטעם הרבנות הראשית. מזנון כשר אפילו למהדרין מן המהדרין, והחכם־בשי ישב ואכל ביצים וסרדינים ממש כמו בעמאן. היו גם דגים מיאורי מצרים וסרדינים on choix יינות הכרמל־המזרחי והשתיה כדת ולימונד של פייג, גם שוקולד טוב ו”רענן" ואפילו נקניק מתוצרת־הארץ, רק בלי רוסית…

בינתים הגיעו הקצינים הגבוהים (“סיניורס” בלע"ז) מעשרת השבטים, אגב, ה“ז’וניורס”, כלומר הפקידים הצעירים, לא באו הפעם לאות מחאה, שלא קבלו הזמנות.. – וכלם לבושים בבגדי שרד ובמעילי־סמוקינג עם זנבות קצרים מאחוריהם, לבנים ואדומים, וחשן־משפט לבן ומבריק על לוח לבם… ועל כלם הזהירה אשת המושל, שקשרה עטרת־חן עם אבנים טובות, נפך ויהלום ברקת וכדכוד לקדקדה, ושלש בנותיה מאחוריה. המושל דבר אך ורק בעניני הדירות ושאל מכל הנאספים וביחוד מהנאספות ע"א דירותיהן, כלומר אם עלה גם שכר־הדירה שלהן…

הזהירה בהעדרה הפעם הבתולה המהוללה, שלא יכלה לבוא, כנראה, אחרי “עשרים וחמש שנות עמל” בארצנו… חסרו ביחוד הרב לוק ומיסטר קוק, ששמותיהם מתחלפים ב“ה בזמן האחרון בדאר־היום. ובשעה שישבתי בפנתי והסתכלתי לכל התערוכה החיה הזו שעברה לפני באולם, ראיתי עד כמה א”י שלנו יודעת ב“ה לקנות שמלות עשירות וגרבי־משי וכל כלי־מילת בפריז ובלונדון, כמו שהעיר ר' דוד, שר־הכספים של הממשלה, כי לפי חשבונו הוא כי בכל האולם הזה בלבד, יש די כסף וזהב בכיסי היהודים התיירים, ועל גופי נשותיהם, כדי לבנות את כל א”י ודוקא במטבעות א"י, כמו שהוא רוצה…


___ ה“רבי” את הרקודים עם כלתו, המושל עם בת־אבי ואני ר' עזמות יצאתי ברקוד של מצוה עם בתו של “הרבי”, לקיים מה שנאמר: בת שמנה־עשרה לבול… הוא אשר אמרתי: חז“ל התקינו פרוז־בול, כבני דודנו מתקינים פוט־בול וה”רבי" – סתם “בול”…

מתחלה יצאו הקצינים שלהם במחולות עם בנות־ישראל, כנהוג, והמושל שלנו רקד “צעדי־שועל” בהצלחה מרובה… עפ“י הצעת זוגתו יצאו בני־דודנו ברקוד של־”ברגז" ולסוף יצא כל הקהל ב“רונדו” ממש כמו בבית־העם. המושל תחב ידו באבנטו של ר' מאיר, רופין בפניו הזעומות תפש בבלוריתו היפה של בן־אב“י, וכלם מרקדים “אינטרנציונלה” משלשת של בני יעקב, ישמעאל ועשו וה”רבי" עומד באמצע ובשחוק־חן על שפתיו ובמקל־נעם הוא מנצח על המחולות; בקצור, היה “ליהודים”, והרקודים נמשכו עד שעת שתים אחר־חצות.

ובאשמרת הבקר נפרדנו כלנו בחבה וירדו המכוניות מן ההר אל עמק עכור…


* *

שמים וארץ ותמרות עשן!…

בגליל טבק, בשומרון טבק וביהודה ג“כ טבק, והישוב שלנו הולך ו”מתאבק" ר“ל בזמן האחרון כמו שסח לי אחד התיירים הגרמנים שלנו, אידאליסט גדול, בשבתנו יחד בחוה”מ פסח על כוס יין של זכרון־יעקב (ולאו דוקא “מיקבי ראשון־לציון”!) ולביבות בשומן, מעשי ידי זוגתי להתפאר, וסיגר עבה של “מטוסיאן” בין שניו.

פתח הגרמני שלי בעברית שלו:

אח, וואַס? הקולטורה שלכם, מה הוא? אתם חפצים לבנות ארץ חדשה, שתהיה “מוסטר” (דוגמא) לכל כדור־הארץ, ומה אתם עושים? יאַ! אתם נטעתם כרמים ומלאתם את העולם כלו “אל־קו־היל!” ועכשיו אתם באים להפיץ ארס שני מרעיל – הטבק שלכם! (ובשעת דבורו נתערפלו פני בגלגלי העשן) והיכן הקולטורה?

– כל הצרה הזאת באה לנו מכם, – אמרתי לו – דוקא מהגרמני לובלינר…

ואגב ספרתי לו מעשה יפה ואמתי ביהודי אחד הממונה על הטבק בגליל העליון שדבר עם ח“ח פ–ק ור–ק, פקידי היק”א וספר להם ע“א היהודי הגרמני הזה, שבא לארצנו והשקיע תרפ”ט אלפים לאכרים ולחלוצים על סחורה, שכלה עשן ושלא זכה אפילו לראותה, ממש כחתול בשק, ופקחו את עיניהם בראותם צורת מטבע לפניהם…

תמה המפקד פ–ק ושאל בצרפתית:

Est־il bon Sioniste?

(האם הוא ציוני טוב?)

– ממש כמוך וכמו ר–ק, ענה הלז.

Est־il par hasard “Mesehougué Au choix”? (האם איננו במקרה קצת “משוגע?”). הוסיף הפקיד הפּריזי לשאל.

– כן, – ענה המדבר בו, – לא פחות מהברון רוטשילד שלנו…


* *

שאלתי ברכבת מאת אחד הסוכנים־למסעות שלנו כמה תיירים יהודים בערך היו אצלנו בפסח?

– כשלש מאות תיירים! – ענה הסוכן בבטחה.

– והלא אומרים שהיו יותר מאלף תיירים? – שאלתי בתמיה.

– “אמנם כן, צדקת אדוני עזמות!” – ענה בניחותא – היה היו שלש מאות שהם שקולים כנגד שני אלפים"…

ובראותו סמני השתוממות על פני הוסיף בצחוק ואמר:

– הבה ואסביר לך את הענין, ר' עזמות. כל יהודי תייר הבא לא“י, יותר ממה שבא לראות בא להראות, ויש לו, במחילת כבודך, סכות באחוריו. רואים אותו שבע פעמים ביום באספות ובתערוכות, בביתן “בצלאל” שהצטיין הפעם, ביריד ואצל הכתל המערבי, בחיפה ובצפת ואצל ר' מאיר בעל הנס, בקצור בכל מקום שמושכים אותו לשם… פעמים אתה יכול לראות תייר אחד יוצא משתי סימטאות בבת־אחת, וישנם כאלה שמכירים את כל תיירינו הפולנים בשמותיהם ובפרצופיהם ואפילו בכיסם. עכשיו, מבין אתה את סוד “הפריה ורביה” של תיירינו? לא כן התיר האנגלי, למשל, שהולך לו מן המלון אל ה”הולי־ספולקר" (הקבר הקדוש) וחוזר חלילה אל המלון, כדי לשתות את ה“ויסקי” שלו מבקר עד ערב ולקרא את עתונו על הספורט..

אגב, הוציא הסוכן שלי מכיסו עתון אנגלי גדול – ה“טיימס” כמדומני – וקרא לפני מעשה נורא בשתי רכבות שהתנגשו באנגליה בדרך לומבליי (שם מקום שכזה!) הרכבות היו מלאות אנגלים שנסעו אל הכנוס שלהם לראות את ה“מאַטש” של פוטבול, והיו ביניהם פצועים אנושים ונוטים למות ממש, שהובלו מבית־החולים, והדבר הראשון שזכרו לשאל בפקחם את עיניהם היה: “מי נצח במאטש הזה?”…

בינתים נתקרב אלינו במחלקה הראשונה (מפני הדחק בשלישית…) אחד מפקידי הרכבת, ונודע לנו כי ביום השבת הרכבת מלאה נוסעים יהודים…

– הדבר פשוט מאד, ענה יהודי פקח – מחמת שכ"א מהם חושב שחברו לא יסע בשבת ולא יראהו.

– ומדוע אין הרב קוק, למשל, נוסע בשבת? – שאל השני.

– פשוט, – ענה שוב היהודי הפקח, מבלי חשוב הרבה – משום שהוא חושש לפגש שם בר' חיים…


* *

ברגע האחרון, קבלתי מכתב מאת תלמידי בבית־הכרם, שהנני מוסר לכם בזה ככתבו וכלשונו ממש:

מורי ורבי ר' עזמות!

זוכר מעלתו בודאי את יום הכנוס בחול־המועד הפסח, כמה רחב לבבנו אז לראות את דגלנו המתנופף על גפי מרומי העמוד הגבה התקוע ביחד נאמן במגרש הכנוס. והנה זכני הקב“ה להיות תושב בבית־הכרם וחבלים נפלו לי בנעימים לגור דוקא מול המגרש, ורואה אני בכל יום את הדגל המסכן שירד על לחצי העמוד כמו לאות אבל ר”ל וקרעי הדגל נעוצים בקוצי החוט של הברזל…

יודע אני כמה גדולה השפעתו של רבנו ר' עזמות ואימתו על הצבור, וע“כ ייטיב נא לשאל מאת מנהיגי “המכבי”, שחרתו על דגלם את האמרה: “נפש בריאה בגוף בריא”, אם לא נמצא בתוך כל ההסתדרות שלהם גוף בריא לכהפ”ח שיטריח את עצמו להוריד את הדגל העלוב הזה האם קצרה ידם להשיג את דגלם או אולי מוטב שישלח להם סולם כדי להתרומם קצת ולהציל את דגלנו זה?…. תלמידו הותיק א"ש

עז־מות


 

11.04.1924 דאר היום

היות ובזמן האחרון נהגו אצלנו להדפיס בעתונים “מכתבי־ידידות” בין אוסישקין ודידס וביחוד בין סיר שחראי והרב סטורט החלטתי לפנות גם אני ב“מכתב למערכת” לדאר־היום, בבקשה לפרסם את מכתבי דלמטה לאחד מידידינו הידועים מבני עשרת־השבטים ריטשמונד פשה: וכדי לזכות את הרבים הנני מוסר לכם, תלמידי החביבים, את תרגומו כמעט מלה במלה.

זהו פתשגן הכתב, ששלחתי לו בשבוע זה בלשונו ממש:

Dear Richmond Pasha.

לצערי הגדול לא זכיתי להשתתף במשתה־הפרידה, שערכו לך בני־דודנו בשבוע זה בביתו של ר' משה קזימא בעירנו ובשאר המקומות בארצנו, ובהיות שלא זכית לנשף־פרידה גם מצד אחב“י – ע”כ החלטתי לפנות אליך במכתב גלוי־לב (Candid letter בלע"ז), ולמסר לעמי הדל להביע לך את ברכת־הפרידה שלי, ברכת רבי עזמות, בשמי ובשם כל תלמידי ותלמידותי די בכל אתר ואתר, בצאתך לדרך ונאמר לך את הברכה המסורתית שלנו: “ברוך שפטרנו”…

וראשית כל דבר, עלי להביע לך בפני קהל ועדה את תודתי מעומקא־דלבא על יחסך הגלוי, לשאלת אחב“י בבית־הלאומי שלנו, שאינך משחק עמנו כיתר חבריך ועל כלם שומר־החומות בירושלם מה”סטרא־אחרא" ר“ל, בפוליטיקה של ראשי־תיבות, כגון (א"י) שפרושה: פעם ארץ־ישראל ופעם ארץ־ישמעאל, פעם מלעיל ופעם מלרע, היום ר' חיים ומחר ר' משה, ממש כמו שראינו את ז’ונבול שלכם על שערי ה”דרבן" הקדוש – זהו מין Punch ארץ־ישראלי – מחג־הפורים הזה…

ומכיון שאתה גלוי, אשתדל אף אני כמוך להיות גלוי־לב ואספר מקצת שבחיך בפניך:

אתה נמנית לראש ולמנהל המחלקה המדינית של פלשתינה (א"י) והוטל עליך לטפל בכל השאלות המדיניות שלנו. ובכ“ז, מה מאד תמהו הועד־הלאומי שלנו וגם משרדי־הרבנות ומלון־יוז, לקבל מכתבים מדיניים מן ההר, שלא זכו לראות עליהם אף פעם את חתימתך הקדושה, ב”ה בשעה שיתר המכתבים והאגרות לבני־דודנו לא יצאו חלילה מפתח ביתך בלא “השם המפורש” שלך, כתוב וחתום שחור על גבי לבן ונושאים עליהם גושפנקא שלך, כדבעי למיהוי. ואולם, לעומת זה – במכתביך הרבים בעניני גזרת־עליה, ברית־מילה למספר החלוצים וגט־פטורין לשפה הרשמית השלישית שלנו או להבדיל לעליה שמנה של התקציבים והכבודים למועצה המושלמית העליונה: היתה רוחך מרחפת עליהם תמיד…

אודה ולא אבוש כי לא דיפלומט ולא חכם־מדיני גדול הנני כמוך, ובכ“ז איני צריך, לדעתי, לחדור עמק למסתרי לבך ולנבכי־רוחך כדי להבין את יסוריך וענוייך הרבים במשרתך זו של יועץ־מדיני לממשלת פלשתינה א”י, שקורין בלע“ז: “פוליטיקל סקרטארי”. ואם אמנם היית אחד מיועצי הנציב, מין Advisor בלע”ז, תמה אני מאד – למה אכחד? – בראותי שכנפי החוקה שנתנה לקהלות־ישראל לא קוצצו עוד יותר, ממה שקוצצו בפעל. יודע אני היטב כי בעל־מצפון הנך ובראותך בעיניך שלאחב“י המאורגנים נתנה זכות מינימלית של חוקת־הקהלות, ולבני־דודנו שהם תרבותיים ממש כבני־עמך כמוך לא נתנה אותה הזכות – בטח השתדלת להתנגד בכל כחך למעשה־מחפיר שכזה, ששמך לא יקרא חלילה על החוקה הארורה הזו. ולו הייתי אני במקומך הייתי יודע מה לעשות: הייתי פונה מיד ל”הרבי" שלנו ומצהיר לו בפרוש כי לא היתה לו שום רשות להודיע למלכות כי כל יועציו מסכימים לחוקה זו, ואם הוא חושב אותי ליועץ, ימחל־נא למחק את המלה “כל”, ולא זאת אלא שהייתי דורש להעמיד במקומו: לא, באלף רבתי! והיודע נסתרות יודע אם אמנם לא עשית כזאת?….

אגב, קראתי בעתונים כי אחד מראשי־המדברים בשכם אמר לך כי הערבים אינם שוכחים את הטובה שעשו להם, ואולם, דע לך ידידי, כי גם אנו איננו חלילה כפויי־טובה ולעולם לא נשכח לך את השרות המצוינה שעשית לנו שלא מדעת, בהשפיעך על ידידיך לבלי לקבל את המתנות של “הרבי”: המועצה המחוקקת והסוכנות הערבית… האמן לי, ריטשמונד פשה, כי לו הייתי אני תקיף שם בועד־הלאומי הייתי מציע לערך לך משתה־פרידה במלון אלנבי או במלון־אמדורסקי, מצד אחב"י לאות תודה והכרת־טובה זו בשבילנו…

ובהיותך אדריכל בעל־טעם, מסתמא פרפר דמך לא־מעט בראותך עיר חדשה יהודית מתנוססת על חולות יפו, וכאדם גלוי לא יכלת, כמובן, להעלים את זאת גם בשיחותיך הפרטיות. ואם אינני טועה, שלחת חצי לעגך לעיר מחוסרת־צבע, טעם ואופי בתל־אביב, שלא זכתה להדמות אף במקצת לערי־התרבות של ידידיך כגון: בית־דאַג’ין, קאַקון, ליפתה, ושעמדה במרחק כה גדול – כה גדול! – מה “מנשיה” חברתה, שבה יושבים לבטח חוסי־התרבות שלכם, בשרווליהם הרחבים. רובצים על כסאותיהם הנמוכים ומרננים בנרגילותיהם בלילות לאור החשמל של רוטנברג…

– “אני איש בעל חשיבות קטנה” – אמרת בגדל ענותנותך לחוגגיך ולמחותניך במשתה־הפרידה, ואני הייתי מוסיף כי הפעם היית גם איש אמת… ואולם, מה שמפליא אותי הוא רק שלא עמדת על האמת הגלויה הזו כל זמן שעמדת על משמרתך בתור מתווך לערבים, ובשכר זה זכית לתאר “פשה”, כמו ר' משה ידידך, לקיים מה שנאמר: המיצר לישראל נעשה ראש ואל תקרא – “פשה” אלא “פשע”… כי אמנם היית פה בעל־חשיבות גדולה, ואולם איזו חשיבות תהיה לך שם יחד עם “משרדיך הערביים” באוירת “וסטמינסטר” בלונדון – זוהי שאלה יותר מדי עמוקה בשבילי, אַללאַה ביעאַלאַם!…

והלא כבר ספר פעם אחד מתלמידי בלונדון כי אחד מחברי המשלחת הערבית נתן בלונדון למצחצח־נעלים חמשה שיללינג בעד עבודתו פעם אחת ועל תמהונם של דבריו ענה: “מי יודע אם לא יבוא פעם להיות איזה מדינאי גדול בארצנו?” לא לחנם קוראים מצחצחי־הנעלים שלנו ברחובות לעוברי־דרכים: “לסכסך!”…

ואם להיות גלוי־לב באמת, עלי להודות כי נשגב מבינתי לדעת את נבכי־הדיפלומטיה ונפתולי־המדינות הז’ונבולית. שער־נא בנפשך: איש מדיני זקן, בקי ורגיל כ“רבי” שלנו העומד על ההר וצופה מקצה ארץ ועד קצה, שעיניו בראשו ויודע כליות ולב – לא היה יכול לחדר אל המפיסתופיליות של כל ה“פשות” שלו למיניהם, ולא יכול היה לגלות זאת אלא רק אחרי ארבע שנים, כנראה לאחר שראה את “פאוסט” באופירה. ראה הלכה ונזכר במעשים אצלו, אחרי שתעודות־ההר נתמלאו שטנה ע“י יועציו המדיניים נגד אחב”י.

וכאדריכל בעל־טעם הלכת ודאי בדרכי חברך הקודם ר' אשבי ובטח נזכה בקרוב לקרא גם את ספר־הזכרונות שלך נגד אחב"י. צר לי מאד שאיני יודע את המען הנכון שלו, לברכו על ספרו ___(Palestine Notebook שנכתב ____ משרדו, תחת גבו ותחת חטמו של ____ במחילה. בים־סדום של זכרונותיו דליתי לא פנינה חלילא אלא לויתן שלם….

ההלואות הפנימיות הלכו וגדלו בסכומי לוי הגרעון בתקציב וכסוי הוצאות המלחמה. מים ענקיים של מיליארדים אחדים בכל שנה. התשלומים של ההלואות הראשונות היו נסדרים ע“י עריכת הלואות חדשות, מה שהביא, בהתאם למצב הבלתי טבעי הזה, לירידת ערך הכספים, וחוסר אמון הצרכנים והסוחרים בשוקי חוץ בכספים מחוסרי הערך הקבוע של הממשלות הנ”ל. יחד עם ירידת ערך־הכספים מתקעקעים כל סדרי החיים וכל ענפיהם לוקים, התעשיה המסחר, החקלאות וכל יתר מקצועות העבודה. וכתוצאה מכל זה, מופרע גם השלום החברתי, הבנוי על היחסים הבטוחים בין נותני העבודה ובין הפועלים. ויחסים אלה תלויים במשכורת בעלת ערך קבוע המשמשת כאמצעי למלוי צרכיו של העובד, וברדת ערך הכספים ובאבדם את מצבם הבטוח, מכרח העובד לדרוש הוספות תדיריות, מה שמפריע את מהלך החיים הרגיל ואת השלום הפנימי.

הממשלות שהלכו בדרך האחרונה, נוכחו אחרי נסיונות ארוכים בקלקלה שבה, וראו שהיא מובילה אותן לידי פשיטת רגל נוראה. איטליה היתה הראשונה שסרה ממנה מלפני שנה אחת, ואחריה נוכחה גם צרפת לאחר ירידת ערך הפרנק למדרגה נמוכה מאד, כי עליה גם היא לסור מן הדרך הראשונה. ממשלות ההסכמה מנו ועדות מומחים לעיין במצב הכספים באירופה ולהציע הצעות בדבר שווי המאזן הכללי. חבר־הלאומים הגיש את עזרתו לאוסטרים והיום הוא עושה זאת להונגרים בכדי להצילם מסכנת פשיטת הרגל. ממשלות אירופה הולכות כיום ושבות אל מצבן הטבעי לאחר המשבר הנורא, שזעזע בשנים החולפות את העולם הכספי כלו, והיה עלול למשוך אחריו פשיטת רגל כלכלית בכל חלקי העולם, פשיטת רגל שכמוה לא היתה מעולם.

אחת הסבות היותר חשובות שגרמה לממשלות את המצוקות הכספיות הגדולות, והפנתה אותן ללכת בדרך הגדלת ההון הלאומי ע“י הדפסת שטרות ערך חדשים בסכומים מבהילים בכל עת צורך – היא חוסר שווי משקל בין שאיפותיהן המדיניות ומצבן החמרי. חוג מבטן ותשוקותיהן בעניני המדיניות היו כבירים במדה הרבה יותר גדולה מיכולתן החמרית, ובהיות שלא יכלו למלא את משאלותיהן המוגזמות ע”י הרכוש הנמצא ברשותן באמת, החלו בהדפסת שטרות־הכסף למלאות את צרכיהן. כל המעשים האלה נעשו מפני שאנשי השלטון היו מדינאים לפני כל דבר אחר, ורובם מאנשי־ההצלחה שהתפרסמו במדיניות המלחמה העולמית בשאיפותיהם הלאומיות הקיצוניות, שרצו להוכיח על אפשרות הוצאתן לפועל, והקדישו את כל מרצם לשם זה, בהזניחם את יתר השאלות הפנימיות, עד אשר הגיעו לידי אותו המצב הנורא.

על פי זה אנו רואים שארופה לא די לה בסדור שווי המשקל בעניני הכספים שלה, אלא דרוש לה שווי משקל בין שאיפותיה המדיניות ובין יכולתה הכספית בדרך כלל, ואחד המצליחים ביותר בסדור שווי המשקל הזה היה מוסוליני בראש ממשלת הפשיסטים באיטליה.

מגמת־פניהם של הפשיסטים מיום עלותם לשלטון היתה בראשונה לסדר את הענינים הפנימיים בארצם, ולהשיב את המצב הכלכלי אל כנו. הם הנהיגו מיד קמוצים בכל משרדי הממשלה, והגדילו את המסים בארץ, עד שהצליחו אחרי טורח ועמל רב להביא שווי משקל כספי בין ההוצאות וההכנסות של הממשלה. ואם נביא בחשבון את כל הפעולות הלאומיות והמדיניות שנעשו ע“י מוסוליני מיום עלותו לכסא־השלטון ברומה ועד היום, נוכח כי הפעולה היותר חשובה היתה סדור המצב הכספי מפני שעל ידי כך הבטיח את מהלכם הטבעי של סדרי־החיים ומנע ע”י כך את השביתות ואת ההפרעות בעבודה ובמסחר, שהיו נפרצות מאד באיטליה בימים שלפניו, והגדיל את האמון הכספי שבו תלוים כל דרכי החליפין והעסקים בארץ ומחוצה לה: האניות הטוענות את סחורותיהן לכל קצוי העולם, רבו והן מביאות כסדר את החמרים והסחורות הנחוצים לאיטליה.

אחרי כל זה, לא נתפלא על הנצחון הכביר שנחלו הפשיסטים בבחירות האחרונות למורשון, המבטיח להם את השלטון גם בעתיד, וכנראה לא לימים־מעטים.

בח' נובמבר 1921, הוא מביא בחבורו זה מה“בייביל” משל יפה בלויתן הגדול של הנצרות העולמית, שלא יכל לעכל עוד בבטנו את יונה העברי והקיאו שוב לא“י, ואולם מסופק הוא מאד, ר' אשבי שלנו אם א”י תוכל להכיל אותו בקרבה… ואם אמנם יש גם בדעתך, ידידי, לפרסם ספר זכרונות, איעצך להוסיף קטע אחד מ“הבייביל”, שבימי נחמיה ובנין הבית־הלאומי השני, היו סנבלט וגשם הערבי כותבים שטנה נגד היהודים למלכות ועכשיו בימי הבית־הלאומי השלישי יש גם סן־בלט וגם סן־רימו (מול רחוב "אבינו מלכנו!), ויש לנו ב"ה נשיאים ורוח וגשם־הערבי, רק מלקוש אין…

ומכיון שהגיע ערב־פסח בעולם והפלונית, כלומר ה“מיסיס” שלי, עומדת על גבי ומאיימת עלי במשפט לפני דוכן בתיאטרון “ציון”, אם לא “אקח לי את הדרך מיד” מהבית, הנני מחויב לקצר ולהביע לך בסוף מכתבי זה כי קשה עלי פרידתך בשעה כה מאוחרת, ואולם איך אומר הפתגם האנגלי שלכם? – It is never too late ופירושו בהגדה של פסח: בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב“ה מצילנו מידם. אגב שמעתי כי “הרבי” שלנו, שהוא שומר דת, כידוע, מתכונן לבדק את החמץ בערב־פסח זה ואור לארבעה עשר יבדק בנרות בכל מושבותיו ובכל משרדיו כדי למצא את יתר החמץ, ויקיים מצות “בעור חמץ” כדת וכדין, ויאמר את ה”ויהי־רצון" עד גמירא….

ולסוף, המותר לי לבקש שידרוש בגיני בשלום חבריו אשבי וכרמלי המחכים לו ומצפים, כנראה, להשיג שם Jobs (משרות בלע"ז) במשרדים־הערבים שלכם בלונדון, ועד כאן אומרים בשבת הגדול…

והנני בכבוד גמור, עבדך הנאמן

AZMAVETH


* *

והאמת אגיד לכם רבותי, כי כל ענין הזכיות של הנשים, וכל הטררם שהן עושות עכשיו בכל הארץ, אינו מהנה אותי ביותר, והדאגה הכי גדולה, שיש לי בדבר הנשים, היא – הלא ידעתם כבר! – הפלונית שלי שתחיה. מאחרי האספה הארורה ההיא שהיתה בבית־העם, היא מדברת אלי בטון אחר לגמרי והרימה אותו ב“גאַמאַ” שלמה. אתמול בחצות – חרפה היא פשוט לספר! – כשחזרנו מ“המשפט” על מנחם־מנדיל בתיאטרון “ציון”, קבלתי ממנה פסק־דין שלי, אל תשאלו! לפי טענותיה יוצא כי התנ“ך נכתב ע”י גבר וע"כ הכניס את הפסוק: “והוא ימשול בה”, ואולם לו כתבה הגברת ג. למשל את החומש היה כתוב: “והיא תמשל בו”!… ולא זאת אלא שסופם של הגברים להיות רקחים וטבחים, מסיידים בערב־פסח ואולי גם מיניקות…

ומה אומר לכם, רבותי? – למסתכל מבעד־למסוה נתן “המשפט” על מנחם־מנדיל ענין רב ועורר בו כמה וכמה הרהורים.

שערו בנפשכם: על הבמה, למול הקהל, ישבו על מדיו כסאות־למשפט, לפני השלחן הירוק – חבר השופטים: ב' הנשיא על הדוכן ומשני עבדיו, שני סגנים, רוסי מימין וספרדי משמאל – לשווי המשקל… הגברת־הקטיגור מימין, שמלאה את תפקידה באפן טבעי ומשמאל – לשווי־זכיות, כנראה – האדון הסניגור, שחשב את הענין ברצינות… שומר־הסף, מתוצרת־הארץ דוקא, שאל בגד עם כפתורים משמשי מלון־יוז והפשיל את שפמו בדמות קדמא־ואזלא לכבוד היום… חבר השופטים־המושבעים ויושבים בפנים הבמה היו, כמובן, מאנ“ש, כלומר מאודיסא ומתוך ה”קלייזיל" של קלוב־ירושלם, וגם “נייטיבס” אחדים למראית־עין ששכחו לבוא, הכל כמו אצלם… לא הועילו כל מחאותיה של הגברת הגדולה, בנשים בעד שווי־זכיות לנשים במספר השופטים־המושבעים, כי לא נולדה על אדמת טרוצקי…

ואולם, לאחר ששמעתי את דרשתו הארוכה ושעורו הגבוה של הנשיא על סדר “משפטים” והגיע לאזני קול נחירתן של הגברות העדינות מאחורי בחשך, וביחוד כששמעתי את שאלותיו התמימות של זקן־השופטים חשבתי בלבי: רבש"ע! לו הייתי אני בין השופטים המושבעים הייתי פונה לא אל מנחם־מנדל ולא אל טוביה־החלבן אלא דוקא אל הנשיא בכבודו ובעצמו ולא בקושיא אחת אלא בכמה וכמה קושיות. וראשית חכמה הייתי שואל מאת הנשיא הנכבד:

ילמדנו רבנו, מה ראה על ככה, שמצא לנחוץ להכניס לנו גלות חדשה לא"י, כתריאלובקה, מזיפובקה, יהופיץ ובויבריק, שאין הדור הצעיר וביחוד אחינו הספרדים זקוקים להם, המבלי אין לנו מאה־שערים, בית־ישראל ובתי־אונגרן בירושלם?

זאת אחת, והשנית:

למה היה צריך להטריח את המשטרה המעולה ולתפש את מנחם־מנדל המסכן, שחזר מאמריקה, בשעה שיש לנו כאן במלון יוז מנחם־מנדיל מודרני לכל פרטיו ודקדוקיו העוסק בכל מיני עסקים: מעינות נפט בחברון, מכרות פחם בפ“ת, זכוכית, יקנה”ז, תוצרת־הארץ ויתר העסקים והפרקמטיא שקשה להבינם ולתרצם עד שיבא תשבי? ההבדל הוא רק בזה, שמנחם־מנדיל מכתריאלובקה לא הרויח כלום וברח לאמריקה, ומ“מ שלנו אינו מפסיד ב”ה כלום ואדרבה, הוא מביא את אמריקה לא"י…

וחוץ מזה, הלא יש לנו ב“ה גם מנחם־מנדיל שיינקין שלנו באמריקה שהוא עוסק ב”אחוזות" של א“י, ממש כחברו מ”מ בכתריאלובקה?….

וכמה מנחם־מנדלים איכא בשוקא ובחברה שלנו, כמו שאמר טוביה־החולב, כן מנחם־מנדל ולא מנחם־מנדל, שאין להם פאות וזקן, וכמה שיינה־שינדלות ישנן בקרבנו שמקצרות בעליונים וגם בתחתונים ר"ל וגנים שלמים חבושים לראשן?

והעיקר, למה בחרו דוקא ב“מנחם־מנדל”? – המבלי אין “בונצי שווייג” של י. ל. פרץ או “מחנים” של ברדיצבסקי?

ועוד כמה וכמה שאלות כאלו הייתי שואל מהם. ואולם, כשישבתי והתבוננתי אל הבמה ואל הקהל שהשתתף במחזה והשתדל, ביחוד על היציעות, להשלים את תמונת “הגלות” של כתריאלובקה אמתית, חשבתי כי חסר היה שם אמש רק אחד – שלום־עליכם בעצמו כדי לתאר את כתריאלובקה של ירושלם עם כל המ“מ והש”ש הגדולים והקטנים שלנו על הבמה ובאולם…


ואם לא זכינו לש“ע בא”י, הרי נזכה אי“ה בקרוב לביאליק, יבדל לחיים ארוכים, אל “הסדר” בירושלם. אפשר מאד, שהוא ידע לתרץ לי את כל הקושיות החמורות שהנני מתכונן לשאל ממנו בשעת ה”סדר“, שיערך לכבודו אצל אוסישקין. אגב, יהיה אנוס – כנראה, עפ”י הדבור של אנ“ש ביפו מוילנא ועד אודיסא – לנסע גם לתלפיות כדי להשיב בקור לד”ר הפילוסוף ולהודות לו על הרצאותיו ונאומיו להגדלת צרניחובסקי ושניאור על חשבונו בארצנו…

ואין רע בלי טוב: כשדופקים את היהודים שלנו בפולניה, הם נזכרים בא“י, ואי”ה במועד זה יהיו “עולי־רגל” בעירנו ונזכה לראותם בתוכנו, בתערוכות, בבית העם וביחוד בביתן “בצלאל” שהכין להם מזכרות יפות מא"י ולא ביקר.

כן, עיקר שכחתי:

בלכתי תמול ברחוב יפו, פגשתי באכר מיבנאל, צעיר ורענן מלא חיים ויפה־תאר נשאלתי ממנו אם הוא נוטע טבק.

– בודאי! – קרא כנעלב – וכי אינני יהודי חלילה או שמא איני אכר, שאתה שואל אם אני נוטע טבק?

עז מות


 

16.05.1924 דאר היום

הן מכירים אתם אותי כמדומני לא מתמול שלשום ויודעים היטב, שאין דרכי חלילה להתפאר לפני תלמידי החביבים ולהתגדר על הצבור. ואולם, כשפתחתי בשבוע זה את גליון ה“טאג” – העתון לאינטיליגנציה היהודית באמריקה – קראתי מעומקא־דלבא: ברוך ה' יום יום, שזכיתי לתלמידים מובהקים גם מעבר לים המפיצים את תורתי ברבים ומעתיקים לתוך ה“גאַזיטים” שלהם את שעורי ע“א התיירים שלנו, למשל, שעושים קפנדריא את א”י בדרכם לארצות המזרח ומתארחים כאן באכסניות של גויים ועכו“ם ר”ל, וה“גאידס” (מורי־דרך) של בני דודנו מוליכים אותם למ“מ שערי־טומאה ומספרים להם בבא־מעשיות כי “הציונות ____” וכי ביתן בצלאל (באסאַליל ____) ובטל חלילה מן העולם, וביחוד_____ תלמיד־חכם” שלי שהיה ב“פסח ראשון וב”פסח שני“, כלומר: בראשון־לציון ובפתח־תקוה, כידוע. ואח”כ הם חוזרים לאמריקה – כך מסיים ה“טאג” בירכתונו – וחושבים ברצינות שכבר ראו את הכל ויודעים הם את “פלסטיין” כעשר אצבעותיהם, או כמו שאומר ידידי (ידיד זה, נדמה שהוא ר' עזמות בעצמו): החלוצים שלנו חיים כאן על העצים ועל האבנים, בשדות ובכבישים, והתיירים שלנו חוזרים באמריקה ומדברים שם “על העצים ועל האבנים”, בבחינת “קונפרנס” (הרצאה בלע"ז) ע"א ארץ־ישראל…


* *

ואת זה לעומת זה עשה א־להים.

בה בשעה שמורי הדרך שלהם מוליכים את תיירינו לראמאללאה ולבתי־אונגרן ואומרים להם שזהו תל־אביב ותלפיות. – בה בשעה נזדמן לנו בחוהמ“פ זה כמר ערבי מבירות, שנסע עמנו ברכבת מחיפה לירושלם, כדי לראות את א”י אחרי חמש־עשרה שנה.

כיון שראיתי שהערל בעל המעשנה השחורה לראשו יושב לפני החלון ורושם דבר־מה בפנקסו, נדחקתי אליו, כדרכי, ונכנסתי עמו בדברי־שיחה.

– שו האדא “זאקאריה יעאקוב”? (כך כתוב שם המושבה זכרון־יעקב בלשון ערבית על הטבלא של התחנה עד היום הזה!) – שאלני הכמר.

– זוהי “קומפניה” (מושבה) של יאהוד – עניתי לו בלשונו – לזכר יעקב אבינו במערת המכפלה ויעקב אבי־אבינו שבפריז.

לא היו רגעים מועטים ונכנס המפקח הערבי, דפק במפתחו על הספסל וקרא בקול:

– "באניאמינה! – יאללאה: “כרטיסים”! (בעברית דוקא).

– זוהי – בארתי לו שוב – גם כן קומפניה חדשה של יאהוד, ע"ש בנימין־בן יעקב שבחומש ובנימין בן יעקב רוטשילד, בנימין הרצל ובני־בנימין…

לשמע המלים: “רושילד” ו“הרסל” שונו פניו קצת ורשם בפנקסו את השם “בנימינה” וציין מגן־דוד קטן לימינה, סמן ליהדותה…

– חידרה!

– הגם זה לליאהוד? – שאל הערל בתמיהה.

– “מעאלום!” (בודאי!) – ענה לו שכני מתלמידי, – כאן יש האבטיחים הכי גדולים, ובשעת דבורו הרחיב את שתי זרועותיו הגדולות עד שהפיל את המגבעת של הכמר. והגוי מצייר עוד מגן־דוד…

בתול־כרם עלו פלחים אחדים ועמדו על הסף מפני הדחק של אחב"י, שמלאו, בן־פורת יוסף, את כל הרכבות מפה אל פה.

– הגם זה “לכם”? – שאל השחור בפקפוק.

– “תל־כרם!” – ענה לו שכני בהתלהבות, יש לנו תל־כרם, תל־פיות, תל־שמם, תל־גרף, תל־פון, תל־פטיה, תל־בנדיק ודרש לו תלי־תלים של מושבות יהודיות עד שהערל נעשה ל“תל־עולם”, לקיים מה שנאמר: לעשות נקמה בגויים…

ואולם, כשאך הופיעה לפנינו הטבלא של “קלקיליה”, חששנו מאד שמא יתקלקל הענין שלנו, מחמת ששמה גרמא, וקפץ הבחור שלנו ואמר:

– קלקיליה! זהו לזכר הגלגל ורמז ל“לחם הקלוקל” שאכלו אבותינו במדבר!…

וכך נתעברו ונתקלקלו, נתיהדו ונתגלגלו כל התחנות לפנינו ונמשכה שורה שלמה של “מגני־דוד” בפנקסו של הכומר, בקצור היה “ליהודים” עד בואנו לירושלם עיר־אל־קודס…..


* *

כשאך קפצתי מהרכבת תרמילי הישן לימיני ומקלי החדש לשמאלי – מעשה “טוריסט” ממש! – נגש אלי צעיר אחד, שחשבני לתייר, ודבר בלשון ספק־יהודית ספק־גרמנית: "הרוצה כבודו “ערשט־קלאססיגען האטעל?” (מלון ממדרגה ראשונה), ואגב הושיט לי קלף: “מלון ראש”.

– היש אולי בירושלם מלון בלי ראש? – שאלתי ממנו.

– כן – ענה הבחור בגרדו בראשו – ישנם מלונים יותר פשוטים: יש מלון מרכזי…

– ומה זה מלון אלנבי? – שאלתי שוב.

– זה גם־כן מלון… – ענה הבחור ונעלם.

ומחמת שאין דרכי לשנות את האושפיזין, סרתי דוקא להמלון שלי, כלומר אל זוגתי שתחיה, כנהוג…


* *

ומכיון שאנו מדברים במלונים ובפנסיונים, נזכרתי בבקורי לפני הפסח אצל ועדת־התיירים שעל־יד הועד־הלאומי.

נכנסת לה יהודיה, בעלת שפת בבחינת חצי־זכר, ודורשת מהועד לא פחות ממנין תיירים, מחמת שהכינה כבר הכל – כך היא טוענת – והוציאה ארבעים פונט. החברים נסו לבאר לה כי רב התיירים רוצים דוקא במלונים ולא בפנסיונים פרטים.

– בודאי! מלונים נחוצים להם ולא פנסיונים פרטים. אחרת לא נאה לאביהם? מכה להם בבטנם! וכי סבורים אתם שבאים הנה אנשים הגונים? – עלוקות! אקספּלואטאטורים, שעושים להם יום־טוב, או שמא באו חלילה לעשות דבר־מה? – ממש מה שעשו ופעלו רופין ושיינקין! ומה? כלום הם כמונו? כשהיינו “בבית” הוצאתי 50 רובלים ונסעתי ת“ק פרסאות כדי לקבל דרישת־שלום מא”י. פבריקאות היו לנו ב“ה “בבית” שם, ועכשיו שאנו בא”י וזקוקים היינו לרופין כדי לשאל בעצתו, היינו צריכים לעמד שעות שלמות כעני בפתח!…

– ומנין הגברת יודעת, שהתיירים הם כפי שהיא מתארת אותם? הן טרם באו?

– אידיאליסטים אינם באים עכשיו! עכשיו באים רק זוללים וסובאים, כרסים עבות. שיינקין נוסע לו לאמריקה ועושה שנוררות והמאדאם שלו נוסעת אל בתי־המרחצאות ורק במלונים הכי גדולים – גם לה לא נוח פנסיון כנראה. חכו אני אראה לכם את צפרני!…

על המפתן הופיעה פתאם יהודיה לא מכוערה ממאה־שערים ועל ראשה “יזמה” פרטית.

– שמעתי – היא אומרת – כי מבקשים כאן דירות לתיירים וע"כ באתי להודיע לכם, שיש אצלי דירה… באמת, אינני משכירה דירות, אלא מפני שנסע בעלי יש לי מטה פנויה. איני רוצה חלילה להתעשר מזה, אבל בעד פונט אחד ליום הייתי מסכימה לתת את המטה וגם אולי קצת אכילה…

עוד זו מדברת והנה נתפרץ יהודי אדמוני קצת, בעל פנסיון, ובלי “שלום”:

– כלום יהיו איזה “געסט”? (אורחים)

– לא נוכל לדעת, התיירים רוצים, כנראה, ללכת אל המלונים.

– אנחנו יודעים כבר את ה“געשעפטען”. כבר עשו שותפות עמכם?… מה? אַ. כבר הניח את טלפיו על כל האורחים ושלח אותם אל הגוי, כדי לעשות כורך צלם ומצה לכבוד פסח? כבר “משהו” לכם את ידיכם ועיניכם? אל תחשבו כי נעבר בשתיקה! אנו נזגזג את עצמותיכם! עוד תראו מה שנעשה לכם! אנו נמשך אותם אחד אחד ככלבים. ומה סבורים אתם, היה עם “הכח”? כח כזה על כל שונאינו! – אמרו להם לחזר על הפתחים וללכת בבתים פרטים ולסוף נשארו רעבים עד שבאנו וחטפנו את כלם. גם עכשיו יהיה כך. ואולם חכו עוד נתחשב עמכם, אנו נהיה אי"ה לראש ולא לזנב, טפוי! (סגר את הדלת בדפיקה וברקיקה ונעלם).

לאחר שנסתלקו שני האכסנאים האלה פנה היו"ר של הועדה לחבריו ואמר:

– עלינו יהיה לברך את “הגומל”, אם לא ישברו את עצמותינו, וזה יהיה שכרנו בעד כל עמלנו.


* *

ומספר לי תלמידי מחברי הועדה מעשה באשה פולנית, שנכנסה עם בעלה למלון החדש ב“רוחמה”, עפ"י המלצת הועד לסדור התיירים, והשעה שעת־רחמים בין השמשות. כיון שהחשיך, בקשה הפולנית שלנו את הכפתור של החשמל בקיר ולחצה בחשך מלמעלה ומלמטה, מפנים ומאחור ולא מצאה. התחילה צועקת לבעלה:

וי וי! בלי “אלקטריקה”? תיכף ומיד נחזר לתל־אביב!

ובאותו הלילה לקחו מכונית וחזרו לעיר־החשמל, לתל־אביב!…

תמיד שאלתי לעצמי מפני מה אומרים בז’רגון: “אויפ’ן בוידים א ירידן”, כלומר: היריד בעלית־הגג – עד שבאתי לת“א וראיתי שם את היריד היפה והמוצלח ונתברר לי כל הענין. הן יהודינו מתחילים תמיד לבנות מן הגג ות”א הרי היא עלית־הגג של הבית הלאומי שלנו – וע"כ יש שם יריד….

אגב, מספרים כי הנציב בבקרו את היריד עבר על כל המחלקות ובהגיעו אל העופות, נשתומם פתאם לראות באחד הלולים ביצי זהב מתחת לאוזות ולתרנגולות־הודו. חשב רגע כי נמצאה שם התרנגלת הידועה של משלי לפונטין, ואולם אחרי חקו"ד נתברר כי הכניסו שם בכונה תפוחי־זהב…

ואומרים בשם מזכירו כי נתפעל מהתערוכה והציע להעבירה כמו שהיא לתערוכה הגדולה בלונדון. (לדידי, אפילו עם הפקידים מעשרת־השבטים והסטרא־אחרא בראשם!). אלא שלא ישכחו למען־השם למסר את כל העבודה הזו למיניסטר המסחרי שלנו במלון־יוז ולוזיר החקלאי, שהצליחו בלי עין־הרע בהעברת הסחורה לביתן הא"י אשר בלונדון.

כפי שמספרים אלה שחזרו מלונדון, הגיעה שם הסחורה בשלמות: הביצים נעשו לחביתה (פראז’ניצי בלע"ז) אחת, החביות נתרוקנו מתכנן והעצים באו יבשים, זכר לעצ־מות של צ’ורצ’יל על הר־הזיתים…

אגב, נודע לי כי ביתן בצלאל בעירנו הוציא אלבום יפה וגדול של א"י, בן ששים דף מהישוב הישן והחדש!


* *

בסכנת־נפשות ממש נדחקתי בשבוע זה אל “הסולל” כדי לראות את מעשי־הכשפים של הפרופסור לנגסנר. והאמת אגיד לכם, תלמידי החביבים, כי הרבה למדתי ממנו הפעם. אחרי הנסיון הקשה שעשה למצא את הסכה הצנועה בשלחן, ראיתי כי את הסודות של סטורס וקיש (שבהם השתמש לשוא בנסיון זה) – אי אפשר לגלות…

כנראה, למד הפרופסור מאת המשטרה שלנו את תורת הגלוי של הרצח, והא ראיה: הוא תפש תיכף את הנרצח… אלא ש“הנרצח” שלו לא ידע כלום מהרצח, ואצלנו להיפך: אין “הרוצחים” יודעים כלל מהרצח, ושני השודדים החברונים שנאשמו בעון רציחת האנגלים בדרך לירושלם – יוכיחו!…

אגב, לו הייתי אני במקום המושל, הייתי מציע לפני קארא־יקי לגלות את תארי־הכבוד שלו שנגנבו לפני שנתים…


* *

ידידי העורך מסר לי את המכתב היפה שקבל מת"א בזו הלשון:

אתכבד לשאל בעצתכם דבר מה. ישנו עתון אמריקני “פארווערטס” המפרסם מכתבים מקוראיו ומשיב על כל שאלותיהם. ואולם עד שמכתבי זה יגיע לאמריקה ואקבל תשובה עליו, אולי יהיה כבר מאוחר, וע"כ מצאתי לנחוץ לפנות אליכם במכתבי זה, ואני מקוה שתוכלו להקציע כל שבוע מקום קטן למכתבים כאלה, ובטח ימצאו אלפי אנשים כמוני שיפנו לעצתכם.

אני בחור בן 22 שנה, בעל קומה ממוצעה, קצת יפה, עובד ומרויח יפה, וארוש זה החדש השביעי. חתונתי נועדה להיות בעוד חדשים, אבל במצב שאני נמצא כעת אני חושב לבטל את הארוסין ולהשאר חפשי לנפשי. הסבה לזאת היא חותנתי! עודני חתן ואני כבר סובל מחותנתי זו. איך יהיה אחרי החתונה, אני מתאר לי מעכשיו. מפחד אני שהנני הולך להתחתן עם חותנתי ולא עם כלתי.

כלתי כלה משפעת מאמה והיא כבר ממררת את חיי. כשאני בא להוציאה לטייל “אני מוצא אותה בוכיה, מה יש? – “אמי ספרה לי שאתה גוי, אינך מתפלל ואתה מעשן בשבת; אתה מטיל עם בחורות, רוקד אתן”, ועוד ספורים בדוים כאלה. ורגעי שמחתי נהפכו לי ליגון. חושב הנני: רבש”ע! מה יהיה כאשר אתחתן, וחותנתי תשלט אז בביתי ביד נטויה? הרי לא אוכל לשבת רגע בביתי במנוחה. ולכן למה לי להתחתן? הלא אוכל להשאר חפשי? אלא שמאידך גיסא אי אפשר לי לעזב את כלתי שמא תחשב שאני רמיתיה כל הזמן ובאמת אני אוהב אותה! מה לעשות, ואני נמצא בין הפטיש והסדן, וחותנתי עומדת לי בגרון כעצם, (אולי להפך? – עזמות). הנני מקוה כי תיעצו לי מה לעשות קדם שזה יהיה מאוחר.

בכבוד רב, אחד מקוראי העתון

חיים־אדם

יפו. א"י.

אמר עזמות:

עצתי אמונה לר' חיים־אדם זה, שאם הוא רוצה לראות חיים עם אשתו ולהיות אדם, ימסר נא את חותנתו זו לידי הפרופיסור לנגסנר, והוא ידע כבר לסתם את פיה, בע־מע!, ולסגר את עיניה ובעידנא דריתחא גם לקשר את שתי ידיה, בקצור לעשות ממנה גל־של־עצמות במבט עיניו, כפי שראינו אמש בנסיונותיו היפים בראי־נע ציון….


* *

עיקר שכחתי:

בעתון “ההגון” התל־אביבי קראתי תמול מודעה רבתי בעמוד הראשון ע“א “צעיר משכיל ומדופלם” המבקש לו “בת־זוג מתאימה ל”עסק” הגדול שלו וממשפחה הגונה דוקא, וברכתי עליה ברכת “שהחיינו”, כי נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי בארצנו עתון הגון בלי מרכאות שידפיס בעמוד הראשון פרק “מחופת־חתנים”, נוסח פריז הבולברית ואמריקה…

ושואל אני לעצמי: מה היה, למשל, לו פרסם הלילה “דאר־היום” מודעת־חתנים זו? אלא, מה לא עושה עתון בשביל פרנסה, ומכש“כ עתון אינסטניסי ובעל־טעם בת”א?

עז מות


 

18.04.1924 דאר היום

הריני מוכן ומזומן לקיים מצות “ענה כסיל כאולתו” במכתבי זה הפעם, ששלחתי לא לריטשמונד פשה אלא לפשה אחר משכנינו, ע"י ההוא טמיר ונעלם, בשם כל ישראל: וכדי לזכות את הרבים, הנני מוסר לכם בזה, חביבי התלמידים, את פתשגן־הכתב ככתבו ובלשונו ממש:

ב"ה

לכבוד ידידי וש“ב היקר כמהור”ר ר' משה קזימא נ"י. [מוסא כאט’ם אל־חוסיני – המגיה]

אחדש“הט הנני בא להודיעך כי קראתי בעיון רב את כל המגלה שלך להנציב בענין המאורעות שאירעו בפורים, ומחמת שהיום ערב־פסח בעולם וה”רבי" טרוד בודאי מאד בהכנות של בדיקת־חמץ אחר נסיעתם של ריטשמונד וחבריו מן ההר, קבלתי עלי את הטרח לענות לך רק דברים אחדים – על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.

וראשית כל דבר, עלי להודיעך שלו הייתי אני במקום “הרבי”, הייתי שואל אותך מכבר שאלת־תם: מי שמך, ר' משה קי־גולם, ל“מאַכער” גדול ולמדברנא־דאומתא שלהם, לספרא־רבא ולמוכיח בשער־בת־רבים? אימתי למדת, יאַ חבּיבּי, את התורה הזאת וביחוד את מלאכת הכתב? חוששני, שאר ה“חיתים” (חותם) שלך נטבע על התזכיר הזה לאחר לקיקת־הלשון, כנהוג, ורק שמך נקרא עליו!…

אמנם כן, יש לך מזל של גוי, שהקב“ה זמן לכם “רבי” בעל מזג רך, שאינו יודע צורת שוט ורצועה, ולאחר ששהיתם בבית רבכם זה ארבע שנים, ראיתם כי אינו הולך בדרכי שאר־המלמדים בצפון, לא הביט און במעשיכם ולא בהה בכם, שטתו אינה חצובה ברזל ואינה זבה דם, וביחוד שהוא מנקיי־הדעת ושייך לעשרת־השבטים שלמד את לשונו לדבר “בּוליטיקה” כג’נטלמן אמתי, ע”כ הוא נוהג בך כבוד ונותן תשומת־לב לכל הצעותיכם. ואולם רואה אני בזה דוקא עקבתא־דמשיחא, מחמת שנתקיים בך הפסוק במלואו: “וחוצפה יסגי”….

וחזקה היא על “הרבי” שלנו, שכל טענותיו של הועד־הפועל שלכם נגדו תעשינה את פעולתן, ואי“ה בקרוב בימינו תצא פקודה מגבוה למשטרה, שמהיום והלאה – אם ימצא יהודי הרוג ב”מנשיה“, יהא ברור להם, כלומר לשוטרים, לכתחילה ולמפרע שלא נגעה בו חלילה יד הערבים הנקיים, שהם בבחינת “נאַשימין” בלע”ז, כידוע, ולא יטריחו את עצמם לחפש ביניהם את הרוצח, אלא שעליהם לאסר תומ“י את כל אנשי ת”א; ולעומת זה, אם יהרג ערבי באזור של לא־פחות מעשרה קילומתר מת“א, יאסרו את כל היהודים, כי הרי ידוע מהנסיון שערבים לא הרגו מעולם ערבים ואפילו לא את טטרנסקי בשכם ואת האשה האמריקנית בירושלם, אלא שהיהודים הורגים זא”ז בכל יום, ובתי־האסורים המלאים ב“ה רוצחים ושודדים מבני־דודנו, שנידונו דוקא ע”י שופטים אנגלים וערביים בארבע מיתות ב"ד – הם יוכיחו!…..

כ“כ נתנה פקודה ליהודים העוברים בנוה־ שלום, שארשת־פניהם תהא נוחה, ממש כארשת־הפנים של הערבים בימי “נבי־מוסא” או בשעה שאשה נאה מבנות־ישראל עוברת ביניהם ברחוב והם משמיעים קול־נחירה כתותחים מכל צד….. ולמען השם, שלא יתחככו בערבים מפני הסכנה, כמו בעמודי־החשמל של רוטנברג (Dangerous בלע"ז), אלא שילמדו מבני־דודנו להתקרב ולהתחבק בין אחב”י בשעת ההילולא של ר' שמעון הצדיק או אפילו בשעת הטיולים ברחוב יפו בשבת־קדש בין מנחה למעריב….וביחוד עליהם לשמר את לשונם מ“קללות רעות” וללמד משכניהם לשון־נקיה כידוע… ולמשטרה נתנה פקודה להשגיח ע"ז בשבע עינים!

הממשלה חייבת, כמובן, לחפש את הפושעים ולדון אותם “בין שהם ערבים ובין שהם יהודים”, וכדי להביא שווי־משקל, נתנה פקודה למשטרה לאסור על כל עשרה ערבים יהודי אחד, כפי הנורמה….

ובנוגע למניעת־פשעים, נתנו הוראות לועד־הלאומי מצד אחד ולחיים זוננפלד וסיעתו מצד שני לעורר פרעות, לעשות הפגנות לשיר “פלסטין בלאַדנאָ ואל־יהוד כלאַבנאָ” לכבודך בראש כל חוצות ולצאת כפעם בפעם בכרוזים מאיימים, כנהוג, לפרסם גלויות־פרובוקציה של הדגל הציוני על מסגד־עומר וע"י הקבר הקדוש, בקצור להשתמש בכל האמצעים כבני־דודנו ממש, בכדי שיחול גם עלינו ונזכה אף אנו לחוק של מניעת פשעים…

ומה מאד נכמרו רחומי ולבי דוי על תושבי דורה העלובים, על ה“אַוולאד” ועל ה“מסאַכין” (ילדים מסכנים) האלה, שאינם נוגעים אפילו בזבוב על הקיר, והשלטונות האכזרים שלנו הציקו להם באכזריות במשך ששה חדשים רצופים על לא־חמס בכפם, ולא זאת אלא שגם בני־דודנו הוציאו עליהם לע“ז וחושדים את ה”חלאַילים" (חברונים) בכלל ואת בני ה“גיסי” בפרט בשוד וגזל ושאר מעשים־טובים… ובכדי לפייסם ולמנע להם להבא אי־נעימות, יצאה פקודה לאסר על כל אזרחי א"י ערבים ויהודים ואפילו אנגלים במכוניותיהם לעבר בכל סביבות דורה, על דרך חברון, מבלי וסיקה [מסמך־המגיה] של ר' משה קזימא, כדי שלא יביאו חלילה את אנשי “דורה” לידי נסיון, כפי שלמד “הרבי” שלנו בודאי מתורת ישראל: “יתמו חטאים ולא חוטאים”….

וביחוד נגעו אל לבי עמוק עמוק יסוריהם של אנשי תל־כרם, שהובלו אחר כבוד בכבלי־ברזל אל ה“חד־גדיא”. אלא שמשתומם אני מאד על הדבר, ששכחת, ידידי ר' משה, להזכיר דרך־אגב את המקרה הקטן שקרה על־יד תל־כרם: מעשה בקצין אחד, כמדומני, וגזבר־הממשלה, שהתנפלו עליהם נתיניך משם ואם זכרוני לא יטעני, היה גם נסיון של רצח, שלא הצליח במקרה…

ומדי קראי בתזכירך איך השלטונות תופשים ערבים ברחובות יפו ומתנהגים אתם באפן רע מפני שהתנפלו על שני יהודים, זכרתי גם את המעשה שהיה ביפו, שתפשו את ה“דב” (בּר בלע"ז) והתנהגו עמו בכפפות של משי, ממש, עד שנתברר שלו דובּים לו יער….

ואיידי דאתינא להכא, אגלה לך בלחש, שגם אני מתחיל להאמין סו“ס בדברי הועד הפועל שלכם, שישנה איזו אגודה יהודית חשאית מסודרת. אלא, שמפליא אותי קצת בראותי כי “היד השחורה” הידועה נתגלתה דוקא בשכם בין שכנינו הערבים הנקיים והתרבותיים, אעפ”י שהם רחוקים, כידוע, מעניני גאולת־הדם ואינם יודעים כלל מה זה “גום” ומה זו נקמת־דם, למשל, והקטטות והמלחמות שאינן פוסקות בין הכפרים הערבים – הלא תוכלנה להוכיח!… ודא עקא, שישנה בת“א משטרה יהודית ואין בה אף ערבי אחד, שיוכל לגלות את האגודה החשאית הזו ואינשאַללאַה בקרוב תצא פקודה לבטל את המשטרה היהודית בת”א, מחמת שהמשטרה בשכם, בבית־שמן ובגנין, היא מלאה ב"ה יהודים, ואפילו בבאר־שבע ובעזה שיש בהן יהודים, אין שוטר עברי אפילו לרפואה…

וסבת כל הצרות האלו המתרגשות ובאות על בני־דודנו בארץ־ישמעאל, היא בלי שום ספק בותורים הרבים, שה“רבי” עושה תמיד ליהודים: הוא פותח בתי־ספר ליהודים על חשבון הממשלה ואת כל כסף העזבון של שיך כדורי מבגדד ומסר רק ליהודים לעניני החנוך, הוא אסר תהלוכת “בני־מוסא” כדי שלא להרגיז את היהודים בתפלתם בפסח…

ומכיון, שהיהודים ראו ש___ מתנהגת אתם בחבה ועושה להם ____" כאלה, הרי הם יוצאים פשורעה ופוגעים ברגשות הדתיים של “סאַב אל־דין”, כמו בימי חודש____

ולא עוד אלא שבחג־הפורים התחפש אחד היהודים בסינמה כשיך והתפלל כמוהם ועוד שיך אחד (מין “מרדכי הצדיק”) רכב על סוס וטייל ברחובות ירושלם ביום פורים עם זנב ארוך ר“ל מאחוריו, שהזכיר ממש את תהלוכת “נבי מוסא”, בקצור מעשים נוראים העלולים לפגע ברגשי הדת של בני־דודנו, אלא מה עושה הקב”ה? – וכל המעשה הזה שקר וכזב!…

וכבר היה לעולמים, ידידי ר' משה, מעשה דומה לזה לפנים, כדאיכא במדרש, כלומר ב“תאַריך” שלנו:

מעשה בטריאנוס־פשה ממלכות־רומי שבא למשל על א“י דוקא ביום ט' באב, והיו אחב”י אבלים, כנהוג. כשעזב טריאנוס את ירושלם היה יום פורים וכל היהודים היו מתחפשים ושמחים, כמנהג החג הזה. היו אז תכשיטים כמותך שהלכו והלשינו: – "יאַ מנדוב אל־סאַמי! – כך___ לו אז בתזכירם – אלה היהודים, _____ את למשל עליהם התאבלו, וכשיצאת ____ הרי הם שמחים, מתחפשים ולועגים ____

והסיבה העקרית לכל הפשעים האלה מצד אחב“י – למה אכחד? את האמת הן מותר להגיד אפילו על אבא! – היא “הכרזת בלפור”… וכדי להסיר את כל הסבות האלו ולהפטר מכל הצרה הזו, צריך לאסר על היהודים אסור גמור לעשות “ירידים” ולסגר תומ”י אפילו בערב־פסח את היריד בת“א, כרצונו של ד”ר מוסינזון שהתלקחה בו פתאם התורה, כנראה, כדי שלא יבואו שם בני־דודנו לאלפים ולא ישתוממו על מעשי “שיטאַן” של היהודים: ביחוד צריך להרס מיד את תחנות־החשמל של רוטנברג, לעקר מן השרש את העמודים־המזיקים ולשבר כרסיסים את המנורות ברחובות, ולא יהיה אור בכל מושבותם, שהוא מזיק לעינים כידוע, כי אמנם חולים להשתמש ב“קנדיל” הקדוש כזקנם ר' ישמעאל בשעתו…. והעיקר, שיתנו לך חופשה לאי־אלה שנים לטייל קצת למלטה, כשם שהרב המופתי שלכם עזב פתאום את חג הרמדן שלו באמצע ונוסע לבגדד לפני “נבי מוסא”, ומסתמא יש דברים בגוי….

ועל דבריך האחרונים, ר' משה שלי, בנוגע לאחריות על כל מה שקרה וביחוד לכל מה שיקרה, עלי לענות לך כי גם דודנו ישמעאל, בהיותו בן שלש־עשרה שנה, רצה לעשות כך לאחיו הצעיר יצחק’ל, אלא שהקב"ה הודיע מיד לשרה אמנו והיא שלחה מפניה את הבחור־הצדיק לחלוטין….

איומים כאלה: “אל־קטל ואל־ואַראַר יאָקון עליכום” אינם מועילים, מחמת שיהודי א“י יודעים ב”ה את ה“קונץ” הזה ממש כמוכם, בשעת הצרך, וחג־הסוכות ההוא יוכיח!….

כך הוא הדבר, ש"ב חורגי ר' משה, אנו מגלגלים בידינו את מגלת “הכרזת־בלפור”, עושים ממנה שפופרת ומצפצפים בה על כל התכניות של איומים שלכם….

“בכל דור ודור”….

ומחמת שאני אץ לדרכי לטבריה – הנני גומר הפעם – ועליכום אַסאַלאַם!…

שלך בלב ונפש

עז מות


* *

כך טבעו וכך מזלו של דאר־היום מששת ימי־בראשית, שכל דבריו מתקיימים ב“ה: החל מפרשת “לך לך” וגמר במסכת “אנו מאשימים”, כפי שקראתם בודאי ב”הארץ" גופא ע"ד פטוריו של רופין ומנויו של ראש האופוזיציה ר' די לימה…

ולא עוד אלא שאפילו השקרים של דאר־היום מתאמתים, והא ראיה: בראשון לאפריל פרסם (לא בן־ישי!) ידיעה ע“א 25000 דולר, ששלח הרב קוק מאמריקה והיה ששון ושמחה כל אותו היום, והנה הגיעו ב”ה חמשת אלפים פונטים טבין ותקילין מהרב קוק לכבוד פסח וכל המלמדים והישיבות יקיימו באמת את מצות: ושמחת בחגך… אלא, שמי שיש לו מנה רוצה מאתים, והנה באו אלי אחדים מהמלמדים בתרעמת על “דאר־היום”, שלא פרסם בראשון לאפריל מאה אלף דולר במקום עשרים וחמשה אלף!…


*  

והכל נגמר, כמו שאומר הצרפתי בשירה, כלומר באופירה.

והאמת אגיד לכם, רבותי, כי מכל המערכות של “רם ויעל” (רומיאו ויוליה בעברית של האופירה שלנו), הצליחה דוקא המערכה שתחת הנהלתו של הקומפוזיטור דוכן….

וגם כאן עולם הפוך: הנציב שלה מכתב־ברכה לגולינקין באנגלית והמושל סטורס – בעברית… לדידי, הייתי־מוחל לו שיכתב אנגלית, ויצרף לברכותיו ולאחוליו היפים, כמה אלפים לבסוסה של האופירה….

וכשאני לעצמי, לא נהניתי כ"כ מנאומו המוצלח של אוסישקין, כמו מהמחזה הנהדר לראות את שכנינו שישבו לעשרות עם זוגותיהם ונאלצו לשמע דרשות בעברית… ולאחר שנשמע נאומו המצוין של קלוזנר, באה הצעה מאת הקהל לשלח מכתב תודה לילין ולמיוחס, שהיו צריכים לנאם גם הם ולא באו…

ולסוף, הנני מברך את כל תלמידי ותלמידותי די בכל אתר ואתר בברכת חג שמח ופסח כשר וארבע כוסות מיין הכרמל־המזרחי המשובח של זכרון־יעקב דוקא.

עז מות


 

22.08.1924 דאר היום

בשבוע זה קבלתי צרור גדול של מכתבים ועתונים אנגלים ובתוכם גם עתון קטן – חברם ובן־גילם של ה“מראת־אל־שרק” וה“אכבאר” של בנדלי ביפו – הלא הוא העתון הקטנטן שקורין לו בלע“ז ה”טיימס" הלונדוני. ומה אמר לכם, רבותי? – מרב העצים לא ראיתי את היער ולא ידעתי פשוט מהיכן להתחיל והיכן וגמר – שערו בנפשכם: עשרים־וארבעה מקראות גדולים עם ל“ב פרושים, דפוס לונדריש באותיות קטנות ודקות באנגלית! – עברתי על חלק החדשות ועל הספורטינג, על הפוטבול, בייזבול, פרוזבול וסתם־בול ואפילו על הבוקסינג וכל אותם הגבורים המנחילים כבוד וזוהר לאנגליה בארבע פנות העולם, החל באיברמס האנגלי, כלומר בר' אברהם העברי שלנו בווייט־טשפל, ה”שמפיון" של מין ספורט שאיני יכול אפילו לבטא את שמו כראוי, לא עליכם, והחלותי לקרא את העתון מן הסוף בדרך הצעירות שלנו שהן קוראות רומן מהצד השני כדי לדעת מלכתחילה אם הוא לקח אותה סוף־סוף לאשה… – זאת אומרת שהתחלתי בחלק המודעות הצפופות ובאותיות זעירות כ“טל ומטר” בסדור’ל קטן.

פתחתי את ה“טיימס” שלי מיום 7 לחדש זה ופרשתי אותו כשמלה על שלחני, השתרעתי על הכסא־הארוך שלי עם פטום־הקטרת בפי, כדרך האנגלים, שתי רגלי למעלה ושתי עיני למטה אל חלק המודעות וכמעט שהרגשתי בחוש טבעי ועזמותי כי יש כאן ענין ארץ־ישראלי ונגשתי מיד אל הענין. ואמנם נפלתי מיד על שתי מודעות תחת הסעיף Public Appointments כלומר – משרות צבוריות. מתחלה לא יכולתי להבין מה ענין א“י אצל הטיימס? ואיזו מודעה, למשל, תוכל ממשלת פלשתינה (לא א“י אלא ב”ל, ראשי־תיבות של בית־לאומי – בבחינת בל־יראה ובל־ימצא: נוסחא אחרינא….), כלומר ממשלתנו הרוממה לפרסם דוקא בעתון אנגלי בלונדון ולא בפלסטיין וויקלי האנגלי בירושלם? והרהרתי בלבי: מי יודע? שמא רוצה היא להזמין מנהל מדיני במקום ריטשמונד או איזה אדריכל מפורסם במקום אשבי שיעסק בבנין מסגד עומר ותקונו?… ומי יודע? אולי מחפשים הם מלך חדש במקום עבדאללאה בעבר־הירדן שהתפטר בכרמל” החיפואי? כי הלא ידעתם: כשהקב“ה רוצה גם מטאטא יורה חצים וכשאנגליה רוצה גם עבדאללאה הוא מלך…. בקצור, התחלתי מעיין היטב מבעד־למסוה וראיתי שהיא מזמינה – נחשו־נא מה? – לא פחות ולא יותר ממהנדס מיכני וחשמלי ומהנדס־עוזר למשרד עבודות צבוריות של הממשלה. והזמנה זו מילתא היא – לזמן שלש שנים על־מנת להשאר לעולם ועד ובמשכרת פעוטה של לא יותר מאיזה שבעים־שמונים פונטל’יך לחדש, חוץ מפרפראות כגון: 50 פונט ל”אכספאטריאיישון" (שכר־גלות) וAllowance מיוחדת של חמשה למאה בשביל יוקר החיים בהוספת 27 פונט לשנה – (חוץ מהוספה על וויסקי לפי תעריף המכס החדש!..) וחוץ מפרפראות: משרתים, סוסים, עבדים, אוטומובילים ובעיקר נסיעת־חנם במחלקה ראשונה – כנראה, למדו זאת מקפלנסקי שלנו! – עם כל בני־ביתו לא יותר ממספר אצבעות היד ועבודתם היא: דרכים, גשרים, אוטומובילים, משאבות (חוץ מטרמביי כ"ז שיהיה סטורס בירושלם!) והעיקר, להשגיח בעינא־פקיחא על החברות העוסקות בחשמול הארץ…

שכני המהנדס בדירתי החדשה – הלא ידעתם כבר, תלמידי החביבים, שאני שוכן כבוד ב“בוני־בית”, שכונת האוטומוביל עם הפחים! – נכנס אלי בשעת־מעשה ומצאני שקוע ראשי ורבי בקריאת העלון הקטן והדל, כלומר “הטיימס”, וכשנסיתי לבאר ולפרש לו מלה במלה את המודעות, קפץ כנשוך ואמר:

– לעזאזל! עלי לקלל את הורי שלא הולידוני שם על חוף הטימזה בלונדון הבירה המעטירה! הגע בעצמך – הוא אומר – אני וחברי כאן השקענו כל ימינו בלמודים ועברנו שבעה מדורי גיהנום של בחינות ראשונות שניות ושלישיות בכל מיני הנדסה. אמנם תעלות פנמה לא חפרנו ונקבת לאַ־מאַנש לא נקבנו, כמו האנגלים, אבל עשינו ב“ה איש איש חלקו במלאכתנו העלובה – וא”א חלילה קטלי קניא באגמא. והנה באים אנו לארצנו ומושיבים אותנו לכלי־שרת וסגני־סגנים ושוליות ממש למהנדסים שעוד טרם הביאו אותם מאנגליה לא אדבר על עצמי – כּך מוסיף שכני המהנדס בהתלהבות – אבל סור נא לרגע לת“א, לחיפה ואפילו בירושלם, וראית איך בנו המהנדסים שלנו את “פיתום ורעמסס” ממש בשנים אחדות. הן ראית, ר' עזמות, את תחנת־החשמל של ר' פנחס בן־יאיר בת”א המאיר לארץ ולדרים בה, עם כל המכונות והגלגלים וכבלי־צבור למיניהם: סובב הנך ימינה בכפתור קטן אשר באבן־השיש – ויהי אור בכל מושבות ת"א, ואפילו יפו וסרפנד לקיים מה שנאמר: אור לגויים נתתיך! וסובב אתה את הכפתור שמאלה – ובני אדם יושבי חושך וצלמות, נסים ונפלאות! מלבד כל ההכנות בחיפה ובטבריה – והגד־נא לי בעצמך אם לא תמצא בתוכנו כאלה שיוכלו למלא משרה דומה לזו שבעתון האנגלי שלך?

ומה אגיד לכם? – שכני בזעמו הגדול התחיל מטיח דברים כלפי מעלה, אבל אני השתדלתי, כדרכי, לפייסו בדברים ואמרתי לו, שהממונות כלומר: המנדט – כמו שאומרים אצלכם! – נמסרה לאנגליה ועליה למנות אנשיה כפי ראות עיניה ומובן מאליו כי כל בעל־דרשן דורש לעצמו ועניי עירך קודמים…

לשמע דבורים כאלה נתלהב הבחור שלי ויצא מכליו ממש:

– עניי עירך, אתה אומר? מי כמוך, ר' עזמות, יודע כמה מחוסרי־עבודה יש לנו פה בא“י ביחוד בין עשרות המהנדסים היהודים המושבעים המרויחים סכומים עצומים של עשרה ולפעמים גם חמשה־עשר פונט טבין ותקילין לחדש? וכשפונים אלה לממשלה בבקשת משרה עונים להם בעברית דוקא ובנמוס של “עבדך הנאמן והמסור” וגם “ססמייל” האנגלי, שכשתהיה אינשאַללאַה משרה פנויה, יביאו את מועמדותו בחשבון. והמהנדסים האלה, כדרך כל אחב”י, הלא חיים הם בתקוה ובבטחון עד שהקב“ה יזמין בממשלה איזו “ואַקאַנסי”. ואז הלא ירוצו אחריהם כאחשתרנים ממש, יתחננו לפניהם כלפני גזלנים ויקחו אותם אחר כבוד לכהן פאר ולשמש בקדש במשרה שיש בה כל מיני (תוספ’לאַך בלע"ז), אשר Allowances משרתים ויוצר־משרתים, אכספטריאיישון, דיסקרימיניישין, (הבדלים) משכרת־שמניישון רק לבני אותה ה”ניישון"…

– צא וראה, – הוא אומר הלאה – כמה מהנדסים משלנו ואפילו אנגלים כשרים שאי־אפשר כמעט להכיר ביהדותם, בפייפ ובספורט שלהם ובלשון של בולבסין חמין של עשרת־השבטים, ומכל־שכן האונגרים המומחים, הגרמנים ובני־הארץ, שהם עוסקים במלאכת ההנדסה בעירנו, כלומר במדידת הרחובות במחילה, מחוסרי עבודה… ופונים יום יום ללשכה של “התאחדות הפקידים” ומקבלים הכל, חוץ ממשרות….

ואולם ממשלתנו ירום הודה הרוצה, כידוע, לחנף את הארץ לשלטון עצמי, – כמו שאמר “הרבי” בכבודו ובעצמו – למעט עד כמה שאפשר בפקידים אנגלים ולהרבות בפקידים מומחים מבני־הארץ (ניטיבס בלע"ז), להסיר פדות ולטשטש הגבולים ובכלל לנהל את הארץ על אדני הצדק והישר בלי איפה ואיפה ובלא בריטישר ונייטיב – ממשלתנו החביבה חושבת, כנראה, להשיג מה מטרתה זו ע“י מודעות מעין אלו – כך הוא אומר, כלומר המהנדס שלי – לא חלילה בדאר־היום או בעתון התל־אביבי או אפילו ב”ליאסן־אל־ערב“, אלא בוחרת היא לה דרך ארוכה וקצרה ומפרסמת מודעות בטיימס, שעולות, דרך אגב, לסכום שאפשר היה לכלכל את בית־העם שלך עם מנהליו ושמשיו חדש שלם! בודאי המהנדסים המומחים מאנגליה Made in England יבואו משם בלי תשלום מכס ואי”ה בקרוב בימינו נזכה לראותם בגן־בריסטול עם כלביהם, ויחד עם זה יתפטרו מפתמא מאי־אלה משאות כבדים על התקציב הא"י, דהיינו: פקידים בני שש מאות (לא לירות!) אלא גרושים לחדש ופקידים בני שמנה פונטים שלמים לירח תמים וכן הלאה.

והמהנדסים שלנו – כך סיים הבעל־דבר שלי במרירות – בראותם שאין תקוה נשקפת להם מהר־הזיתים, נושאים עיניהם אל הבית־הלבן (לא של השופט פרומקין ברחביה ולא חלילה אל הבית השחור שבתלפיות!) אלא לקולידג' באמריקה ומבינים את עצמם ב“ה לקווטה הראשונה. לע”ע חסר להם רק דבר קטן אחד – הוצאות הדרך…


* *

ובשעת דבורו חשבתי בלבי: סדנא דארעא חד הוא, או כמו שאומרים הצרפתים בלשונם: Tout comme chez nous! כלומר: הכל כמו אצלנו. מה שיש בהר־הזיתים יש בהר־הצופים ומה שיש בממשלה שלהם יש גם במכללה שלנו. הן ידעתם, מסתמא, שכל הפרופיסורים שלנו בא“י, בתוצרת הארץ, נפסלו כלם כאתרוגים בלא־פיטום במחילה, והוחלט להזמין דוקא פרופיסורים מחו”ל, מדרופסיי־קולידג' אשר באמריקה, בצרפת ובגרמניה Made in Germany ביחוד אחר כריתת ברית־השלום בלונדון, כדי שיתנו להם 600 פונט לשנה. והעיקר – לא בקרת־מקרא ולא בקרת־תלמוד, אלא כעין שבת־תחכמוני על ה“מזרחי”, שאפילו הגמסיה העברית ביפו עולה על המכללה שלנו ב“ביבל־קריטיק”!…

ומהר־הצופים לא רב המרחק להר־הכרמל. לא חלילה דוקטור מבני־הארץ, שהוא בקי בשבעים לשון ושבע חכמות ואפילו בחכמה נסתרת ובלשון דייטש, אלא דוקא מאנ“ש, כלומר מאחד היונקרים בברלין וידידיו של המנהל – הוא זוכה למשרה כבודה בטכניקום החיפואי… ולא חלילה מורה עברי מא”י, בעל מקצע ונסיון רב בברלין ובליטא, אלא דוקא אחד הסמוכים לקערה וממלחכי־פינכא של סופר גליצאי בגמנסיה העברית בא"י – הוא נבחר למורה שם…

ועדיין מתאוננים אנחנו שאין לנו ממשלה יהודית?….


* *

שבוע של גפרורים ואלכוהול! משעה שהחלו אחב“י להתפלל בליל ש”ק זו “במה מדליקין”, לא פסקה השאלה הזו מפיהם כל השבוע.

שערו־נא בנפשכם: ביום ראשון זה הלכתי לי לעבודתי בבקר, כדרכי, והנה נתקל בי יהודוני אחד ושאל:

– "היש לכבודו “שווייבאַלאַך?” וכשראה הלה שאני עושה עצמי כלא שומע בלשון זו, הוסיף וקרא באזני:

– גפרורים, “קבריט” יש לכבודו?

– איני מעשן! – עניתי לו בנענעי בראשי לאות שלילה – מחילה…

– איזה “מעשן”? ואיזו מחילה וכפרה?

– הוא אומר – עזמות אינו יודע מכל הבהלה והטררם שיש בכל העיר על שווייב… איך אתם קוראים לזה, לכל הרוחות, – גפרורים ארורים?

לשמע דבורים כאלה, לא שהיתי הרבה, הארכתי את שתי רגלי וישר אל – השוק. ומה אמר לכם, רבותי? בהלה, פניקה שלמה כאלו היתה חלילה ירושלם עיה"ק במצור וחיל טיטוס או הואהביים עומדים מזוינים מאחרי כתלנו – יריד שלם! כל החנויות מלאות חביות ותיבות גפרורים בנויות זו על גבי זו בצורת פירמידות, זכר לפיתום ורעמסס ממצרים ויהודיות מטונפות באמצע… בקצור, כל השוק היהודי “בוער”, ממש כמו שנאמר בהפטרה של סדרה זו: “הן כלכם קודחי אש מאזרי זיקות”….

נדחקתי בקושי בין כל הקהל לרבות הנשים במחילה ועשיתי אזני כאפרכסת לשמע שיחת הבריות, כדרכי, מתוך הבהלה והנה יהודי ערבי מבאר לבעל־קפטן ופאות את כל הענין בלשונו ועפ"י דרכו:

– יש מלחמות בעולם, בעונות. הואהביים לקחו כבר את עמאן ועוד מעט יבואו ה“תורק” לקחת את בלאַדנאַ“, כך כתוב בגזיטות. עכשיו צריך להכין “מונה” (מזון) כמו בימי ה”ספר־באַרליק" (חמלה־מה) וכאן הוא מונה באצבעותיו: קמח, באַסאַל, פסוליה וסוכר, צריך להכין “מונה”.

והחנוני עומד ומספיק לקהל הנבהל “מונה”, וכך היה מונה: לא אחת ואחת אלא אחת ושבע, כמו בימים הטובים ההם… בינתים עבר על פני ערבי שמן ממכרי, הביט אל הבהלה ואמר: "כל העאַזאַב (הצרה), יאַ חוואַגאה, באה לעירנו רק מלקוי־הלבנה… ובשעת־מעשה הראה באצבעו כלפי־מעלה…

נדחקתי הלאה בסכנת־נפשות והנה יהודי עני עומד בחנות ודורש מהחנוני לתת לו שני שקי קמח, תיבת סוכר ולכהפ"ח תיבת גפרורים ופח ספיריט!

– מהיכן בא לקבצן שכמותך – שאל החנוני הלץ – “יצר־הרע” גדול שכזה? כלום זכית בגורל או נשתגעת חלילה?

– חכמות מן הצד, – ענה היהודי בזעף – אם לא תתן לי אביא לך את הפלונית שלי וכל יוצאי חלצי לכאן – אתה מכיר אותם! – ולא נזוז מכאן הבינות? זכרנו את התאנים ו“הדיביס” שאכלנו במלחמה והלחם־הקלוקל מהוולקן שאכלו ה“מאכערס” של ועד־הסיוע ימ"ח בימי המלחמה עכשיו לא נהיה עוד טפשים כאלה…

והחנוני המסכן לא יכול לסרב לגדולים ועשה לו חשבון־צדק ביחוד על המדלקות והספיריט, לקיים מה שנאמר: אש יצאה מחשבון….

וכשחזרתי משם ויצאתי לאוירו של רחוב יפו, נפגשתי באחד מתלמידי, מיקירי־קרתא בעירנו, שאחז מרחוק תיבה קטנה של גפרורים והתפאר לפני במציאה זו. אגב ספר לי שנכנס לחנות של גוי מבני עשרת־השבטים וראה תיבות־גפרורים על השלחן ועל כאו"א מהן פתקא כתובה: 1 גרוש. מיד דרש חצי תריסר מהן, ואולם הסוחר, בראותו שיש קופצים על סחורה זו, התנצל ואמר שלא יוכל למכר יותר מתיבה אחת במחיר זה, ועוד לא הספיק הקונה לעזב את החנות הסיר הסוחר את הפתקאות של הגרוש והדביק במקומן אחרות של 3 גרוש.

כך דרכם של הגויים שלנו בעניני מכר וקנין…

בדרך הליכתי נכנסתי לחנותו של אחד הסוחרים החשובים ויודעי־דבר והוא ספר לי את כל המעשה מהחל ועד כלה:

עוד לפני ששה שבועות – כך הוא מספר לי – נתגלה רז בשוק הסוחרים ביפו כי הובלו מאות חביות אלכוהול מבירות ליפו במחיר נעלה על המקח הרגיל של השוק. וזכרו הסוחרים את הענין דאשתקד, בדבר הסוכר שהוצא מבית־המכס יום אחד לפני שיצאה הגזרה מהמלכות ולפיכך נזדרזו הסוחרים וקנו אף הם אלכהול, מדלקות ושאר־ירקות בעד ארבעים אלף פונט. מתחלה היו סבורים הסוחרים שהגזרה החדשה תצא בראשון לאוגוסט, יכול מראש־חדש אב, ואח“כ קוו לבשורה טובה זו ביום 15 לאוגוסט, דהיינו ביום עש”ק זו, ומכיון שלא יצא ביום ההוא למדו אחב“י פשט’ל שיום ה־15 שייך לחצי הראשונה של החדש, ולמחרתו יושעו אי”ה, וכך הוה.

עוד לא הספיקו אחב“י לרקד לפני הלבנה ולקרא את ה”שלום־עליכם" בקול רם, כנהוג, עשו הבדלה בין קדש לחול ובין יקר לזול וברכו בכונה גדולה “בורא מאורי האש” על תיבות מדלקות ועל חביות אלכהול, ואמרו “ויתן לך” הקונה כמה שתדרש וכל המרבה לתבע הרי זה משובח, וזריזין נשכרין: י“א ששני יהודים חרדים היו חוזרין בשבת על פתחי החנויות של הגויים וקונים מהם את כל המדלקות, כי עת לעשות ביזניס הפרו תורתך, ואולם אין זו אלא לשון־הרע… כי מיום שחרב ביהמ”ק ניטלה נבואה מנביאים ונתנה לסוחרי יפו וירושלם, והא ראיה: צפה הסוחר בעל האלכהול מכירות, ברוח הקודש וראה שעתידין להטיל מכס גם על המדלקות, מה עשה? עלה לירושלם עיה"ק וקנה מאחד הסוחרים הרגילים לא פחות ולא יותר משתי מאות תיבות מדלקות, ובשכר זה הרויח מניה־וביה, או כמו שאומרים אחינו הספרדים מעלה־מטה רק שני אלפים פונט, חוץ מהחמשה־עשר שנשארו לו באפן נקי מעסק הלאכהל. ואולם, בטוח אני שכל זה שקר שבדו אך השונאים והסוחרים מלבם מחמת רב קנאה ולא יותר..

ועוד רז אחד לכם אגלה, כי אחת הפירמות פנתה להר־הזיתים ושאלה ע"א רוח הנבואה שנזרקה בין הסוחרים והפקידים בזמן האחרון, וראו זה פלא: מכתב זה שנשלח למזכיר הפרטי, נמצאה העתקה מדויקה ממנו אחרי שני ימים בידי איש זר…


* *

חבל מאד, שלא השתתפתי במשלחת הסוחרים של לשכות המסחר בירושלם וביפו לפני מ“מ המזכיר האזרחי שלנו. ואני, ר' עזמות, הייתי מזכיר לו את החק העותומני, מחמת שאנו חיים ב”ה עוד ב“תורקיה” כמעט והייתי מראה לו דין מפורש בשלחן־ערוך שלהם:

כל חק חדש בארץ – מכריזין עליו שלשים יום קדם ללידתו. ואגב הייתי מספר לו מעשה שהיה בשנת 1912, כשעלה על דעתה של ממשלת־ישמעאל בארצנו להעלות את המכס על האלכוהול מחצי גרוש עד שני גרוש על כל ליטר. מה עשתה? הלכה ועשתה “יוקלמה” (כעין בחינה) והלכה אל כל המוזגים והשיינקירס, מוכרי היי“ש והעראק, והניחה במחילה את “החיתים” [חותם־המגיה] בלקיקה גדולה על כל החביות, נוסח ישמעאל ומדדה את הכמות של האלכהול ואח”כ הטילה במחילה את המס הנוסף על כל הסחורה הזו ולא הועילו כל הטענות והמענות של הסוחרים – לך צעק “חי וקיים!”

ולו הייתי אני “פיינאנשיאל סקרטרי” ונטל עלי לדאג לרבוי ההכנסות בארץ – הייתי נוהג חוקא עפ“י דרישת המשלחת של הסוחרים, דהיינו: ראשית חכמה, הייתי קובע ועדה לשם חקו”ד ע"א גלוי רזין־דרזין וסודות מן החדר, ומלמד אותם פרק בהלכות דרך־ארץ כדבעי למהוי, והשנית הייתי דוחה את כל גזרת המכס עד סוף השנה, כדי שירדו המקחים ויופקעו השערים בשביל הקהל ונמצא זה נהנה וזה אינו חסר.

איני מבין ובקי כ“כ בעניני מכס, מסים וארנוניות, אבל עד כמה ששמעתי מן הצד מסוחרי המקום, ישנם ב”ה רבים מהם שקבלו סחורות רבות במשך השבוע הזה, אחר הגזרה, ומכיון שהבנקים שלנו אינם מזדרזים כ“כ להלוות לסוחרים אלפי פונטים הנחוצים לשלם את המכס החדש, מוכרחים הם לשלח במחילה את הפרקמטיא חזרה ודרכי המסחר של האימפורט לארצנו הזקוקה עדיין ל”שווייבאלאך" מן החוץ – אבלות…

אגב, הראיתם כבר את “הארור”? – דרכי “ציון” כלומר, הסינימה אינן אבלות ב"ה!….

עז מות


 

23.05.1924 דאר היום

ועכשיו, תלמידי החביבים, אספר לכם על ה“אותות ומופסים” (על משקל “עמעס” שאין בו אמת), שהיו בעירנו בשבוע זה. אעפ“י, שבינינו לבין עצמנו, לא הייתי רוצה לדבר כלל על הענין החשוב הזה, אפילו מתוך צחוק וקלות־ראש קצת כדרכי או מתוך מתיחת חוט של גחוך על כל עיקרם של המראות והמעשים הללו, כמו שאומרים, “אבא, אתה צוחק? – אוי ואבוי לצחוק זה!”, והאמת אגיד לכם, חביבי, שחפצתי גם אני כעורכים שלי דלעילא לדחות את שיחתי זו עמכם לאחר זמן – עד שיורם המסך מעל אותו השחוק הטרגי־קומי שמשחקים עמנו בזמן האחרון – אבל מה לעשות והכל מתענינים בזה, כל העתונים מדברים ע”א “כבוש” הממשלה שלנו ע“י הקומוניסטים ר”ל ו“הלאמת הקרקע” של מלון־יוז וכלאבן מקיר תזעק על כתלי ירושלם מתוך הפרוקלמציות והמחאות של “הקוזקים הנגזלים” נגד “עשר מכות” שקבלו ביבשה בשעת הסדר במלון־יוז ע“י המשטרה ור' אברהם דבי־קושטאי היה נותן בה סימנים כדבעי בלא ר”ת… כל כך הכל אומר “דרשוני” וכ"כ הכל צווח ככרוכיא ולמרות רצוני מוכרח אני מן הקהל ממש להתחיל בזה.

ובכן, ויהי ערב ויהי בקר יום ראשון ואני עומד ע“י ביתן בצלאל מסתכל בשלט האמנתי היחידי בעירנו, שועדת “פרוז’ראוזלם” החליטה כנראה להסירו – והנה הגיע לאזני קול המולה, קול ענות גבורה וקול ענות חלושה ממלון־יוז ושוטרים אצים רצים מכל עבר. מסתמא לא שהיתי הרבה, נשאתי את שתי רגלי על שכמי ואח”כ על כל מדרגות מלון־יוז ובקפיצה אחת ממש הגעתי לעילא ולעילא מכל תשבחתא והנהלה־דציונותא.

ומה אמר לכם, רבותי? – ראיתי שם מה שלא ראתה שפחה על הים. שערו בנפשכם: ערב־רב של תימנים, עג’אמים, גורז’ים וסתם בטלנים ואורחי־פורחי יושבים להם בישיבה־של־מעלה בהרחבה כאדונים בבית־מרתפם על כל ארבעתם כדרך בני־דודנו, לארך כל המסדרון ושורת “ועל חטא” של המשרדים והערכאות, וכ"א מהם אצל בני אומנתו, כתות כתות: סבלים לחוד, מצחצחי־נעלים לחוד, סיידים ופושטי־יד למיניהם.

נגשתי מיד אל אחד תימני, שאחז מברשת ארוכה של סיידים בידו בכידון ממש ושאלתיו אם ערב־פסח היום ובא אולי לסייד את הבית, וספר לי בלשונו כי “יסאָ” (יצא) בבקר לעבודתו ופגעו בו שני “סעירים (צעירים) מסקוב, אמרו לו כי יש עבודה ב”וואַעאַד־הסירים" (ועד־הצירים בלע"ז) ונותנים הרבה “כאַאַסף” (כסף). בדרך נתקלתי בשני זקנים, שהגישו להם כסאות מחמת שלא יכלו לעמד על רגליהם וספרו לי כי באו אליהם שני “בחורים” למאה־שערים ואמרו להם כי ה“ציוניסטן” מחלקים היום כסף לעניים ולזקנים וכל הקודם זכה! על יד המדרגות ישב לו מצחצח־נעלים, צלצל בפעמונו ודפק במברשתו לכל הפקידים והמופסים הצובאים על הקהל וקרא בקול: “לסכסך”!…

בינתים נדחק אלי אחד מתלמידי, שמלוא כל הארץ כבודם, וספר לי בלחש ובהטיפה את כל המעשה בקצרה, איך שנתגרשו המופּסים מתוך הסתדרות העובדים ותראו להם סו“ס את הדרך, מה עשו? – הלכו וקראו לעצמם בשם “ועד מחוסרי־עבודה” והם הם שמשכו את כל הערב־רב לכאן ודרשו מההנה”צ בשם הרעבים האומללים האלה שני דברים: ממון וכסף! בקשו את שפּרינצק והנה – מאפיש, והמופּסים בלגינא קריא קיש־קיש. כשראה קיש, כי העסק ביש, צוה מהר־חיש, שלא ישאר מהם איש – ומאַסאַרי־מאפיש! ואולם ה“לידרים” של המופסים ר' איש־הבירה ולבן־הארמי נתנו פקודה נגדית: “לא להתפזר”! וכל הקהל ענה אחריו: לא נזוז מכאן, יאללאה! האט מאסארי. (תן כסף!) ופה נמות!", כנראה, שהם חושבים את מלון־יוז לבית־הקברות…

וגם שמלה לא חסרה שם ב“ה, ובתולה זקנה זו שישבה כבר בחד־גדיא בזכותם של המופּסים, רוצה כנראה שיאמרו לה: שובי, שובי השולמית! לע”ע משכה את התימנים בפאותיהם אל מלון־יוז והם הלכו אחריה בנערה־שנתפתתה, לקיים מה שנאמר בשיר־השירים: “משכיני אחריך נרוצה”. פתחה את המעשה־לשון שלה והטיפה מוסר לפקידים: אתם שבעים אינכם מאמינים לרעבים, הן צדיקים גמורים הם שלא נפצו את כל חלונות מלון־יוז כדי להספיק, כנראה, עבודה לזגגים מחוסרי־עבודה. בינתים מנתה את הגדוד שלה וראתה כי חסר לה גורז’י זקן שיצא לרגע, חפשה אותו בנרות כדיוגונוס בשעתו, הציצה מבעד לחרכים אל כל המשרדים והחורים וקראה בנגון של ההפטרה, כיואלית בשעתה: “דודי חמק עבר ואיננו, כי לקחו קיש בודאי אל משרדו”…

פתאום הופיעו שלשה מלאכי־חבלה. בדמות שלשה קצינים: אנגלי, יהודי וערבי, קומפלט שלם לשווי־המשקל. כיון שהריחו התימנים והגורזים וביחוד העג’אמים את ריח השוט ושרביט־המלך, נסתלקו מיד, נחל קישון גרפם ו“הילד איננו”, ואולם ה“לידרים” עמדו על משמרתם כקברניטי הספינה־המופסית עד הרגע האחרון, עד שפתחו השוטרים בתפלה: “אימשי!”, ותפלה זו נתקבלה בלי רצון אלא שאין מסרבין לרצועה ומכיון שמבקשים לירידה של־מטה אי־אפשר, מבינים אתם, להיות דבר־אחר ומוכרחים ללכת. כ“ז שהיו בתוך האזור של הממשלה שלנו, היה הקול־קול יעקב, ואולם לאחר שיצאו לרשות הרבים התחילו הידים ידי עשו, אחד מלמטה ושבע מלמעלה – כמצליף יחסל סדר מופסים בשירת “חד־גדיא”… וכיון שנתנה רשות למשחית אינו מבחין בין מופס לגורג’י, בין של־ראש לשל־יד ואפילו בין זכר לנקבה, וה' ירחם!… מובן מאליו, שבשעת חירום זו חבשתי מיד את המסוה על פני לבל יכירוני ועשיתי “ויברח”. חבל, שלא יכלו המופסים להמשיך את “חתיכת העבודה” שלהם עד גמירא וללכת גם אל הבלדיה ואל המושל, כפי התכנית שנקבעה מראש… אגב, ברדתי מעל המדרגות ראיתי את ה”תרנגול" ונושא־כליו ר' משה הכחול, כשהם עומדים על הפתח אחר “הכבוש” וסופרים את המכות… וכשקורא התרנגול בעירנו: קו־קו־ריקו! מיד נשמע קולו בלונדון, והמברק ב“סונדיי אקספרס” יוכיח!

ובשעת מעשה זכרתי את מאמר־חז"ל:

שלשה “עזי”ם הם – עז שבאומות העולם הוא ישראל, עז שבחיות הוא הכלב, ועז שבעופות – התרנגל, ואצלנו ב“ה נתחברו שלשת הדברים האלה באדם אחד: כנראה, שלא ידעו חז”ל שיש עוד עז אחד בעולם – עז־מות…

ונפלא הדבר, כשהתבוננתי אל הפּרוקלמציות שלהם שנדבקו למחר על כתלי ירושלם, ראיתי שנדפסו לא חלילה בדפוס העברי, כקודם, אלא בדפוס הקדוש של קול־ישראל, שבו מדפיסים את חבוריו של הרב דיסקין… כנראה, שתרנגוליא, ומופסיא מתועדים בלשכה־דחשאי אשר בדיר אג’י לקבע עתים לתורה שלהם בצוותא ובחברותא ומלכותא שחורה ומלכותא־אדומה עבדין קרבותא, ואם איני טועה, יוציא הקול־ישראל הוספה בשבוע זה לכבוד ה“כבוש” של המופסים, כי לא לחנם הלך הזרזיר אחרי העורב, ולא רק אחרי העורב, אלא גם אחרי הערב כידוע…


בדרך הליכתי לביתי, נדחק אלי שוב אחד מתלמידי ותחב לתוך ידי גליון ניר. פתחתי מיד וראיתי לפני “פּרוקלמציה” בז’רגון מ“טעל־אוויוו” (תל־אביב) אל ה“כאוויירים” (חברים) מחוסרי עבודה והרעבים. סרסורי־דמצוה אלה דורשים מהם לבלי להגרר חלילה אחרי “אכדוט־אוואדא” (אחדות־עבודה) שנותנים להם כרטיסי־רכבת ל“גאליל” לעבודת הטאבאק. והכרוז הזה מסיים בקריאה:

“כאוויריים! דרשו “קוידעם־קול” (קדם כל) מטבח־בחנם!… ועל החתום: המופּסים ב”טעל־אוויוו".

ובשעת קריאתי את הז’רגון שלהם שרובו עברית עם “נח” בשבעה שבושים. כדי להכעיס, וביחוד את ההזהרה כנגד הטבּק, נזכרתי כי בהיותי בפעם האחרונה בגליל השתוממתי לראות חלוצים בלי שרוולים. מילא, חלוצים בלא כובעים כבר ראינו ב“ה בת”א ובחוצות ירושלם עיה“ק, הרי זו מצוה דרבנן מרקס ובורוכוב זי”ע, אבל בלי שרוולים? עד שנתברר לי כל הענין, כי רק האכרים אשמים בזה: מיום שהתחילו עוסקים בנטיעות הטבק, משכו את החלוצים כ“א לצדו בכל כח לעבודת הטבק, עד שנשארו הפועלים בלי שרוולים ממש… ואין ב”ה בגליל מחוסרי עבודה בטבק, לקיים מה שנאמר: וכל הרשעה של שונאינו מבפנים ומבחוץ כעשן תכלה!…

הוא אשר אמרתי: כל הטררם הזה של המופסים בירושלם ובחיפה ומחר אולי גם ביפו, אינו אלא לפירסומא־מילתא לשם ריקלמה ותלגרמה בלונדון ובמוסקבה ואפילו לידיעה ב“הארץ” ולמברק בסט“א… כל אותו הפרכוס המלאכותי ש”הגבורים" האלה מפרכסים עצמם בו אינו אלא מודעה. “הכל צריכין למודעי”, והאמצעים הם פשוטים: סקנדלים ואפילו “הרוגי־מלכות” וסופם מסתמא להשיג צנתרות־זהב ממצרים, כי מה לא עושה אדם בשביל פרנסה?

הוי, הפרנסה המרה!…

ועשרת־השבטים שלנו נהנים ב"ה מזה בלבם.


* *

ובכל זאת א"י שלנו הולכת ומתקדמת בצעדי ענק.

יש לנו ב“ה אבטומיבילים ומכוניות, טיליפונים ואוירונים, מניקור לגן־העיר ואפילו מחוסרי־עבודה ומחוסרי־דירה, הכל כמו אצלם בלונדון, והנה שמעו אנשי א”י בדאר־היום כי ישנו איזה מקרוני או מרקוני (איני זוכר בדיוק!) מארץ איטליה ומצאצאי הרומאים שכבש את עולם המדע והמציא מין מכונה משונה בשם רדיו־פון, שקולה הולך מקצה עולם עד קצהו. שערו בנפשכם: יושבים כאן על הר־הזיתים ושומעים נגינות ודבורים ר“ל מתחת הרי־חשך ומעבר לסמבטיון, ולפי נבואותיו של מקרוני זה עתידים ב”א לדבר עם זקניהם שבעלמא דקשוט…

וכשם שהבלויי“ם שלנו היו, כידוע, החלוצים הראשונים בישוב א”י, כן זכו להיות גם הראשונים לרדיו־פון בארצנו. מספרים שאחד הבלויים מגדרה שבלה את כל ימיו באמריקה חזר בתשובה לארצנו אחר ארבעים שנה והביא עמו מין מכונה כזו למושבתו, וכל יושבי נטעים וגדרה יושבים בשבתות ובמועדים וכל ימי־הפגרא על הגדרות ושומעים נגינות מקלקוטה ונאומים מארץ ההוטנטוטים…

ולא זאת אלא שגם ת“א לשנו זכתה, דרך־משל, לרדיו בנקו־פון. לפנים, בימי חרפו היה “הזקן” נוסע בכל שנה למרחקים ומכתת את רגליו למדינות הים, בפריז בלונדון ושאר הכרכים הגדולים ונהנה מחבלי עולם, ואולם עכשיו לעת זקנתו משתשש כחו וזקנו הפך פתאם לבן – כנראה, שגנבו ממנו את הצבע לשערותיו – ומשנחו רוכב על גבו ונוסע במקומו, כידוע, החליט להביא את פריז ל”ארץ־אבותינו", והזמין רדיו־פון כדי לשמע את האופירה מפריז…

ראה הקב“ה שעתידין ב”א לעשות התחרות לגולינקין ולאופירה שלו מתוצרת־הארץ, מה עשה? נתן רעיון בלב “הזקן” להביא מכונה כזו, ובהגיע השעה התשיעית בערב, בשעת פתיחת האופירה בפּריז ישב במסבו עם כל ב“ב מסביב למכונה ועשו אזניהם כאפרכסת לשמע אל הרנה ואל הנגינה, והנה אהה! אין קול ואין קשב! בנו המהנדס נסה לתקן את המכונה, והנה חשבו יודעי־עתים כי יש הבדל בזמן של שלש שעות בין פריז ובין ת”א והשעה התשיעית בפּריז היא השעה השתים־עשרה בת"א.

ואולם, מה לא עושה אדם וביחוד לעת־זקנתו בשביל המדע והשירה? – ובכן, ויהי בחצי הלילה, והזקן מתעורר כגבור משנתו ויושב בתחתונים במחילה עם כל ב"ב ועורכים “חצות” לפני הרדיו־פון ושומעים בכונה גדולה את תפלות “רומיה וזוליטה” ועונים: ברוך־הוא וברוך־שמו, אמן!


וראו זה פלא: בהכנסי בשבוע זה אל “הסולל” הגיע לאזני קול צעקות, והקול קול ספּיר. בקשתי את שאהבה נפשי בכל החדרים ו“הילד איננו”. לסוף נתברר כי רק בזכות הרדיו־פון שהזמין “דאר היום” שמעתי את צעקותיו מפּריז…

ואגב, אגלה לכם בשתיקה כי גם המושל שלנו שיחיה הזמין רדיו־פון כדי לשמע, כנראה, את שיחותיו של ר' פפא מקומי ושל פורד מאמריקה…


* *

מחמת שאני ממהר ל“שמעון הצדיק” שלנו, נזכרתי בהלולא דר' שמעון בר־יוחאי בצפת, ואגב אספר לכם מעשה אמתי ונאה שספר לי אחד מתלמידי הנכבדים דהתם בלשונו ממש:

ישנה בא“י עיר קטנה וקדושה ונדחת וצפת שמה, העיר הזו יושבת בין ההרים בגליל העליון ונהדרה מאד הרחוק, ואוירה צח, השמש זורחת. בעיר הזו יושבים עדות משני מינים, אפשר אפילו ___גזעים. גזע אחד – בעלי____ “שטרימלאך” בלע”ז ____ שני – בלי פאות ר“ל, בכובעים של גוים ובשכל לא כל כך חד כמו אצל השטריימלאך, אנשים תמימים. כאשר באה הידיעה ע”ד הנצחונות של “הכח” לצפת, אז נתלהבו האנשים התמימים, קראו תומ“י לאספה ואחרי וכוחים ארוכים החליטו לשלוח לחברי “הכח” שליחים מיוחדים, שני דוקטורים, עם טלגרמה כתובה בניר של קרן־הקימת לברך אותם ולהדגיש את השתוממותם שחברי “הכח” לא מצאו לחובה להם להשתטח על קברות שמעון הצדיק וגבורי הגליל, ובכלל להתודע אל הגבורים האמיתים שלנו בקבוצות ובשדה. כל אנשי צפת התמימים יצאו למחרת היום לברך את שליחיהם לדרך הרחוקה לחיפה היושבת על חוף הים ולאחל להם נסיעה מוצלחת שלא ישברו חס וחלילה את עצמותיהם באוטומיבילים המצוינים ולא יאבדו את הטלגרמה היקרה הכתובה בניר קהק”ל.

השליחים יצאו והעיר צפת שקטה ומחכה בדממה אבל בכליון עינים מה יהיה הסוף, השליחים נסעו איך שנסעו, נשברו הגלגלים של האוטו, אבל הצלעות הביאו בשלימותן לחיפה ואחרי הרבה טרחה ועמל מצאו את חברי “הכח” וד“ר קרנר בראשם במלון המכונה בלע”ז Majestic. האולם נהדר מאד, השולחן ערוך ומשרתים עולים ויורדים כמו מלאכי שמים. פחד גדול אחז את נפשי השליחים כאשר ראו את כל ההוד והדר של “הכח” ומלונם, אבל שליחי צבור הם, ז. א. שליחי מצוה, ושליחי מצוה, כידוע, אינם ניזקים (כך אמרו חז"ל). אחרי שעה קלה יצא נגדם הד“ר קרנר בכבודו ובעצמו, השליחים כאשר רק ראו את הד”ר קרנר קמו תומ“י על רגליהם ואמרו בקול רם “שלום” עפ”י מנהג היהודים והוא ענה בלחש ובלשונו “גוטען מארגען”. השליחים הוציאו את הטלגרמה והתחילו לקרא בעברית כמו שכתוב אבל הד“ר קרנר הצהיר, שלמרות שהוא כבר הרבה שנים עובד בהסתדרות הציונית לטובת עמנו וארצנו לא יודע אף מלה אחת בעברית, ובאמת הסכימו השליחים, מה רעש? עוד חז”ל אמרו: “שמע בכל לשון שאתה שומע”. לאשרם ידעו השליחים האלה קצת בגרמנית, אם לגרמנים – הניחו לי! ותרגמו תומ“י את הטלגרמה לפני הד”ר קרנר. כאשר גמרו האנשים התמימים האלה, קם פתאום הד“ר קרנר בחרון אף גדול מאד וצעק בקול רב: “השתוממות אתם הבאתם לי אנשים טובים, כסף, זהו מה שצריך לי. להשתטח על קברות, לא בשביל זה אנחנו עלינו לארץ, כסף תנו לי רבותי, יש אצלי גרעון של שבע מאות פונטים, אתם מבינים”. מובן שאחרי קבלת פנים כזו לא נשאר שום דבר אחר מלברוח ולהציל את הצלעות שלא נשברו באוטו ופה… מי יודע? הן הכח נגדינו וה' ירחב, מה יכול להיות ברחו השליחים ישר לבית הכנסת לברך את הקדוש ברוך הוא שהציל אותם מסכנה גדולה ובאמת נכון הפתגם של חז”ל, ששליחי מצוה אינן ניזקין, כל הצלעות נשארו שלימות…

עז מות


 

29.08.1924 דאר היום

רוצים אתם מסתמא, תלמידותי ותלמידי הסקרנים, שאספר לכם בהרחבה, כדרכי, באותו מעשה של הצעירה הנרצחת, מחמת הבהלה הגדולה שהוטלה במחננו בשבוע זה – אגב, אין לך שבוע אצלנו בלא בהלה! – והשמועות הנוראות והמבהילות שנתפשטו במהירות הבזק בין אחב“י ע”א הרצח הזה, האמהות התחילו להזהיר את בנותיהן ולצעק: “מצוה עליהן על ה”חלוצקים" האלו! תרענה איך ללכת לבדן בלילות!" והצעירות שישבו ושמעו את פרטי האסון וכל סמני ההתאבקות נתכרכמו פניהן והביטו לצדדין ובשעת־מעשה סדרו קצת בלא־משים את חולצותיהן ושמלותיהן… וביחוד הדיפלומטים שלנו היו מהרהרים באותה שעה על רצח פוליטי, עד שנתברר הדבר שזו לא היתה יהודיה ב"ה, ונחה דעתם…

ורואה אני בחוש, שדודתי הזקנה, נוחה עדן, היתה חכמה־מחוכמת. היא, זכרונה לברכה, כשהיו מספרים לה על איזה אסון שקרה בעיר או במדינה רחוקה – על שריפה או מגפה וכדומה – מיד היתה שואלת: וכי יש שם גם יהודים? – ובאמונתי, שהשאלה הזאת היתה טבעית. ולא רק דודתי אלא אפילו דודתכם, כמו שנודע לי בפרוש, גם כן היתה שואלת כך, ולא עוד אלא שאף אתם, תלמידי היקרים, רגילים כדודתי זו לשאל בלבכם על כל צרה שלא תבא באיזו מדינה רחוקה, כרעידת אדמה באיטליה או כירידת הרכבת מעל הפסים בין יפו וירושלם: וכי היו שם יהודים? – ונכון אני לערב לכם ערובה מאה כנגד אחד על קרן־היסוד או על קרן הקימת ואפילו על קרן־הצבי, שמחשבתכם הראשונה בשעה שבאה אליכם השמועה על הצעירה הנרצחת היתה –: אוי! בודאי חלוצה!. כי מחשבה זו טבעית היא, באסון ובצרה כמו בישועות ובנחמות ובכל דבר וענין.

ואם לא תספרו לעורכים שלי, אגלה לכם – אבל רק לכם! – סוד מן ה“חדר” שלנו:

ויהי ערב ויהי בקר יום רביעי ובחור אחד התפרץ לתוך המערכת, כל עוד נשמתו בו, ולחש באזני העורך: צעירה… מתה וערומה… גבעת־שאול וליפתה… חלוצה, מטבח־הפועלים… מרים גולד!.. בקצור, העורך לא שהה הרבה, ישב וכתב בזעם וברעם כרוניקה ארוכה ושחורה בדיו אדומה על הרצח האכזרי ועל דם חלוצותינו הנקי הנשפך כמים בראש כל חוצות מביתנו הלאומי וכן הלאה. ולא נתקררה דעתו עד שלקח גליון גדול והכין מאמר ראשי בשם “איה המשטרה?!” עם סמני שאלה וקריאה – אני קראתי הכל מאחורי גבו בגנבה… – דברים כמתלהמים וחוצבים להבות אש, דבורים ממולחים ובוטים כמדקרות חרב, למען ידעו, בקצור – תותח של 42! ואני – למה אכחד? – פרשתי לי לקרן זוית והכינותי הספד שלם, כדרכי, על נולד זו בשם “איכה יועם זהב?”, מוקף זר שחור ובולט, כדבעי למיהוי, וערכתי קינה שלמה על החלוצות האקדמיות שלנו – כי סתם חלוצה היא דוקטור לרפואה ל_____ ולמחלות אחרות בארצנו וספרית הציונים, של הסופרת מרים הארי יוכיחו! ואין לך צעירה רוסית מבין העולות והגזוזות שאינה שאינה “געקאנטשעטע”, כלומר: שגמרה את חק למודיה ברוסיה… ולסוף, אהה! צלצל השח־רחוק ונשמע קול מדבר ואומר באנגלית: האלא! הצעירה אינה יהודיה… לא מרים גולד אלא מארי ג’ורג', לא חלוצה מקבוצה אלא סתם פרוצה, לא מהמטבח אלא מעשה “ויברח” – שהכירה אותה האחות הנוצרית ואחד הפקידים מהקרובים אל ה“הלל”…

ומה אמר לכם, רבותי? – הכרוניקה השחורה ירדה במחילה אל הסל ובמקומה באה ידיעה פשוטה וקצרה, כפי שקראתם בדאר־היום, והמאמר הראשי מתגולל במחילה על השלחן, ובשעה שדנתי לגניזה את ההספד שלי עם כל המליצות והגימטריאות, נזכרתי באותו יהודי זקן שהיה אוהב לשאל ע“א “פוליטיקה”, וכשספרו לו כי הגויים והממלכות עושים מלחמות ביניהם והורגים זא”ז, היה נושא את עיניו למרום ואומר:

– ברוך־השם, ובלבד שלא הזיק ליהודים…


* *

עודני כותב שעורי זה הגיעני מכתב קטן וורוד מאת תלמידתי היקרה שריח הבשם נודף הימנו מרחוק, וכדי שלא לעורר חלילה בכם קנאה, הנני מוסרו לכם ככתבו וכלשונו ממש:

רבנו החביב!

הנני שולחת לכ' תורתו הזמנה לחתונת מר לעוו את ווינשטאק, שקבלתי עבורו, ובהזדמנות זו הנני מבקשת מכבודו להודיע בשבת זו לכל התלמידות והחברות שבדעתן להופיע אל החתונה עפ"י איזו אפנה עליהן להתלבש?

הנני מחכה לתשובתו בעוד מועד ובכבוד רב – תלמידתו הותיקה

א. ג. ה–ן.

ומתוך המעטפה נפלה פתקא, מין כתב־הזמנה, מעשה ידי אמן להתפאר, עם ציור הכותל־המערבי, נוטריקון ארוך ולפ"ק מצוין “עת הקץ יבא”, ואחרון אחרון חביב – הערה קטנה מודפסת באותיות דקות וכתב “רשי טייטש” וזו לשונה הזהב ממש:

“הנשים מתבקשות להופיע רק במצב שהוא בהתאם לחוקי התורה וגדרי המוסר”.

ותמה אני מאד על ר' מנדל, עורך הערה זו, שעטו עט סופר מהיר בועד האשכנזים ובאגד“י ושהיה לפני כמה שנים מתלמידי ביה”מ למורים הכללי, שלא הוסיף בצד ההערה איזו תלבשת היא עפ“י חוקי התורה וגדרי המוסר, שהרי לפי חז”ל קיי"ל דנשי לאו דינא גמירי, ונמצא שבלא זה לא תמצא אשה אחת שתערב את לבה לבוא אל המשתה אשר עשתה ושתי בבית־המלכות אשר לאגודת־ישראל.

ואולם, בכדי לעשות את רצון תלמידתי החביבה ולזכות את תלמידותי בשמחת החתונה, חקרתי אצל תלמידי בבתי־אונגרן ונודע לי כי לאחר שהמחותנים הם מאגד“י ואינם מסכימים בשום אפן למשרד הרבנות, ע”כ פנו אל הקאדי ונקבעה על ידו קומיסיה מיוחדת של שלשה חברים לבקרת הנשים: אחי החתן מטעם הועד האשכנזי ואגד“י ואחי הכלה מאידך גיסא, לקיים מה שנאמר: עפ”י שנים עדים יקום דבר ומטעם הקאדי נשלח בתור חבר מכריע ה“בוליס האונגרי”, שיש לו, כנראה, ידיעה במצב עוד מלפני עשרים או שלשים שנה… הבתולות מתבקשות איפוא להופיע בלשכת צעירי אגד“י לא יאוחר מיום ג' פ' שופטים רק במצב עפ”י חוקי התורה וגדרי המוסר….

ותמיד שאלתי לעצמי: מפני מה אין החפשים חוששים כ“כ ליצר־הרע כמו החסידים וביחוד כאנשי אגד”י שלנו? עד שנתגלגלתי פעם אל הרקודים בגן־העיר ונתחוור לי הענין כל צרכו. ראיתי שם – וי לעינים שכך רואות! – זוגות זוגות של זכרים ונקבות יוצאים במחולות מתוך דבקות ממש, עד שלא נשאר כל מקום ביניהם, ליצר־הרע. והחסידים כשהם יוצאים לרקוד־של־מצוה, אוחד הוא מצד אחד והיא מצד שני של המטפחת האדומה במרחק כמה וכמה טפחים לשם מחיצה בהתאם לחוקי התורה וגדרי הנמוס, והיצר־הרע מטייל לו ביניהם מהרחבה… והלא אמרו כבר חז“ל: כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו ומי לנו גדול מחברי אגד”י בצניעות ובגדרי המוסר – והמעשה בבתי־אונגרן הרי יוכיח!…

ומכיון שאנו מדברים ביצר־הרע ובבתי אונגרן, אספר לכם מעשה ישן קצת אפילו, אבל מענינא:

מספרים שבעיירה אחת פרצה מגפה ר"ל בתינוקות והלכו הידלרים. מחפשי־חטאים, בקשו ומצאו שכל הצרה באה לעיירה מפני שהנשים מגלות של שער ראשן. גזר הרב־דמתא על כל בנות העדה וצאן־מרעיתו שלא תראה אפילו שערה אחת מראשן גם כזנב הלטאה, ואולם המגפה לא פסקה, מה עשו? הלכה הג’נדרמריה של קודשא־בריך־הוא וחפשה ובדקה יפה יפה בין הנשים והבתולות בכל החורים והסדקים, וכשמחפשים – מוצאים. לסוף נתגלה להם שהרבנית בעצמה התירה לה שערות אחדות מפאת ראשה. רצו אל הרב בקול זועה: “גוואלד, רבי! מביתך יצאה הרעה לישראל!” וספרו לו את כל המעשה.

– אין דבר, ענה הרב בניחותא, אמנם חז“ל תקנו שהנשים תכסינה את שערותיהן, מפני מה? כדי שלא להביא חלילה את הבריות לידי הרהורים ר”ל ולידי חטא, ואולם במה דברים אמורים? – בנשים יפות, אבל הרבנית שלנו היא כ"כ מנוולת, שאפילו אם תגלה את כל שערותיה לא תביא לידי הרהורים קלים ולמיחוש לא מיבעי…


* *

ומאגד“י אל השמד רק צעד אחד, כי סו”ס הרי גם זה מין “יצר־הרע”, שלאו כל אדם זוכה להתגבר עליו. ואני, ר' עזמות, אעפ“י שאיני מומחה למחלות הרוח כד”ר אידר, למשל, כבר אמרתי לכם מראש כי הגם זה אינו הדיוט ולא חסר־דעה, אלא שהוא עושה פשוט את הכל אך ורק לפירסומא־מילתא. לפירסומא־מילתא יצא גם די־האן לתרבות רעה ולפירסומא־מילתא המיר גם בן־הרצל את דתו. וכבר היה לעולמים: מדרש אגדה יש אצל פרס ומדי שקמביזיס, בנו של כורש אשר נתן את ה“טשארטר” לישראל לבנות את הבית־הלאומי, נתקנא באביו ובפרסום הגדול שרכש ע“י אחב”י, בכל העתונים אשר בשושן הבירה. מה עשה? – הלך וקצץ את זנבו של כלבו היקר ונמצא זה צווח בקול מתוך כאב ורץ בכל החוצות והחצרות. נתברך בן־כורש בלבו ואמר: עכשיו, כל הבריות מדברים ומשוחחים רק בי ומזכירים את שמי בכל העיר בגלל הכלב.

ומי דבר בהנס זה, מי מאתנו הזכיר את שמו של בן־הרצל ומי ידע בשכבו ובקומו, עד שלא הלך וקצץ בנטיעות ונעשה לאדם מפורסם, שהכל מדברים בו, הכל מזכירים את שמו בסוכנות סט"א וממלאים אותו בכל העתונים.

וראו מה בין בני לבן חמי: בשעה שאחב“י הולכים ומשתמדים, ואפילו בירושלם עיה”ק הולכים צעירינו לרעות בשדות אחרים מפני שהזאב אינו שבע ושה פזורה ישראל אינה שלמה – בה בשעה הולכים הבידואים השמאלני ומתיהדים על אפם ועל חמתם של כל ה“שקרים” והמופתים שלהם, ולא זאת אלא שאלפי אנוסים בספרד ובפורטוגל מבקשים לשוב לדת ישראל בהורמנא־דמלכותא שלהם.

אהה, לו קם טורקומדא מקברו וראה מה נעשה בספרד שלו, זו ספרד הקתולית, שהעלה כל־כך עולות מחים לטהר אותה מכל שמץ כפירה מכל אבק יהדות!

לו ראה את אותם האנוסים והאנוסות שהכאיבו את עיניו הקדושות אז, שדן אותם לשרפה על מדורת־האש בשביל כפירתם בכנסת הקתולית שלו! בני בניהם של אותן הנפשות החוטאות שהציל בשרפה מתוך כף־הקלע, לו שמעו אזניו מה הם מדברים, מה הם דורשים? בגלוי, לעיני השמש, הם כופרים בדת הנוצרית שלהם ודורשים לשוב אל היהדות!

הלמען זאת ענה, רצח, שרף וצלה? הלמען זאת שפך את כל הדם והדליק את כל המדורות?

והיפה בכל אלה הוא שעוד הרב קוק אינו מסכים לקבל חזרה לא אותם ולא את הבדואים ודוחה אותם בקש: אין זאת כי אם חושש הוא שמא יעברו לצדו של זוננפלד?….


* *

ועכשיו, רבותי, נעזב־נא, כמו שאומרים, את הבן־מלך ובן־הרצל ונעלה קצת ל“הרצליה” אשר על הכרמל.

תלמידי דהתם, שלוה את הרב ברלין בנסיעתו בגליל, מספר לי בסוד כי מצאו שם את “הזקן” שבא לשכן כבוד זה ירחים אחדים כדי לתת מנוח לעצמותיו הזקנות אחרי עבודה של עשרים וחמש שנים בתור עבד קדוש לעם קדוש במוסד הקדוש, ומחבר מאמרים על הישוב: ע–בע האַקאַ טשיינעק, חטוף ואכול!….

כיון ששמע “הזקן” ע“א האורח החשוב שבא לשם, יצא אליו אל האוטומוביל שהיה מוכן לנסיעה לחיפה כדי לזכותו בדרשתו, בראשית כל דבר שאל אותו אם קרא, דרך־משל, את מאמרו ב”הארץ", ותוך כדי דבור הכניס את ידו לתוך כיסו העמק שבמכנסים הרחבים, הוציא משם גליון מקופל ומעוך מרב שמוש והושיט לו:

– אַ־אַ־אני כותב באפן חריף מאד, נגד כל השיטה שלהם, של ההנהלה הציונית. לא כך צריכים לבנות את הארץ! ו־ו־והיכן ראיתם, דרך־משל, פועלים שהם מקבלים כסף מהקהל כדי לעשות שביתה בכסף הזה להקהל בעצמו? עוד לפני שני חדשים שלחתי לעתון את המאמר הזה והם לא רצו להדפיס… ולסוף התחשבו, כנראה, שיצטרכו שוב אלי. גם בשנה שעברה נתתי להם הרבה, מנה יפה, בתנאי שידפיסו כל מה שאכתב. ועכשיו חשבתי בלבי: אם יקיימו את התנאי מוטב ואם אין – לכהפ"ח לא אצטרך לתת להם שוב.

חבל מאד, שהרב אץ לדרכו ובין צפצוף לצפצוף של המכונית – כך מספר לי תלמידי – ענה לו כדרכו ובמענה־לשון שלו:

– ואצלך, ר' ל…., הכל בסדר? רואה אתה את הקיסם שבין שני אחרים ולא את הקורה שבין עיניך. נסה־נא לעלות קצת לצפת עיה“ק, דרך־משל, ושמע מה עמא דבר? את מי שלחת שמה? כלום מתאים הוא לרוח הצפתיים ולרוח המקום? זה שש שנים שהוא גר שם ולא מצא לנחוץ אפילו פעם אחת ביום־כפור לעבר על מפתן בית־הכנסת! איני מדבר על יראת שמים, אבל גם הביזניס? הן הוא וסגנו הצליחו שניהם ב”ה להעביר את כל עסקי צפת לבנקיר הפרטי, וליצני הדור אומרים שם שפקידיך אלה צריכים לקבל חצי משכרתם מהמתחרה שלכם בגלל הלקוחות שהם שולחים לו…. והעסקנות שלהם, רחמנא־יצילנו, הן משחיתה היא כל חלקה טובה ומפריעה בעד כל יהודי הרוצה לבנות את חרבות צפת העלובה.

נו, ובק"ק טבריה, למשל, הכל טוב וחלק? כלום סוד הוא, שהדירקטור’ליך וסגני־הדירקטור הקטנים מתקוטטים שם כשני תרנגולים בגלל איזה כבוד ואיזו חתימה שניה או שלישית? ואפילו במרכז שלך ביפו?…

– ת־ת־תן לי שעה אחת לענות לך, דרך משל – התחנן “הזקן” לפניו – ואולם הנהג תקע וצפצף לו, המכונית נעלמה בין החורשות גם הרב וה“זקן” נשאר עומד לפני המלון כשלשונו בחוץ והגליון המעוך בתוך המכנסים….


* *

ואף־על־פי־כן נכנסו בחדש זה כמאה תריסרים מאחב"י לארצנו ורבם לא דוקטורים ולא מורים אף לא סתם קבצנים, אלא סוחרים אמידים ובעלי צרורות בלתי נקובים, שלא באו בהיסח הדעת ולא נחם אלהים דרך ארץ מצרים, כמו התיירים המתלמדים שעשו להם טררם שלם בבית־העם, אלא פשוט באו על־מנת להשתקע בארץ.

ומספרים אפילו כי אחד היהודונים האלה נכנס לתחנת־העליה אשר על החוף לשם בקרת הכניסה לא"י, וכשדרשו ממנו להראות את צרור כספו, תחב את ידו לתוך כיסו והוציא מטבע של 50 פונט.

– לאַ! – ענה הפקיד בקרירות – מאַ ביסיר, אתה מחויב לשוב, זה לא מספיק!

– אמרו־נא לו – פנה היהודי לחבריו – לפריץ זה שאני לא אשוב מפה. רק תנו לי להכנס לשעה קלה לחדר השני…

מיד התיר את שרוך נעלו והוציא משם – כך אומרים, אני לא מניתי כי לא הייתי בשעת־מעשה – לא פחות ולא יותר מן כ"ג אלפים פונט טבין ותקילין.

ברי לי שעל “שרוך נעל” חשוב שכזה, לא היה מוותר אפילו אברהם אבינו למלך סדום, ולא היה איכפת לו גם אם היה רשע זה מתפאר ואומר: “אני העשרתי את אברהם”!…


* *

וסדנא דארעא חד הוא:

שם בעבר־הירדן מזרחה הרכיבו האנגלים את הסבבי על עבדאלה, כדי להגן מאחורי גבו על הענינים של עשרת־השבטים והמלחמה גם הוואהביים תוכיח! וכאן, בעבר לירדן מערבה, כלומר בביתנו הלאומי, החזירו מלונדון את ה“סטרא”־אחרא לעוד שנה אחת, כל זמן שיהיה פה “הרבי” – כדי לשמר על קברות הצדיקים של ר' פפא מרומי בארץ הקדושה מאימת החלוצים ר"ל, וביחוד כדי לשמר על שווי־המשקל…

– “בוליטיקא” של ז’ונבול….

עז מות


 

30.05.1924

יסלחו לי הקוראים אניני הדעת על תכונתי הארורה לחטט בכל דבר ולהטות אזן לכל מה שיאמרו הבריות אפילו בתל־אביב וביחוד לספר אח“כ בקהל בכל עש”ק כל דבר אמת.

הנה, למשל, הזמין הקב“ה לארצנו בין האורחים התיירים גביר עצום ונדבן גדול בשם “נתן־תתן” (נאסי־טיסי בלע"ז), שהוא נתבע לנשיא ונותן, נתבע לרוטנברג ונותן ביד רחבה ואינו מגיע אפילו לקרסוליהם של עסקנינו הציוניים המיליונירים שלנו, שנתעשרו מפסלתה של הציוניות ומיסדים הם פבריקאות של סוכר ב…פריז וקונים יערות־עד בספרד, כידוע… ואעפ”י שנאסי־טיסי זה הוא ממקורביו הכי גדולים של ויצמן, לא חשש העתון ההגון שלנו בת“א לדרש ממנו לא פחות ולא יותר מר”ן דינרים עובר לסוחר, מחמת שלגבי “מצלצלים” אין בודקין אחרי כשרותו של הנשיא בהא הידיעה. ואולם הוא לא רצה, כנראה, להכשיל את האופוזיציה ולהביאה לידי נסיון פן יודע חלילה למנין השמנדרקים אשר בקלוב־אודיסה, סליחה: “ירושלם”, מה עשה ר' נתן־תתן? – לא נתן, אלא מאי? – הבטיח להם רק ק“ן ובתנאי מפורש שתבוא אי”ה הסכמה לכך מלונדון… ומכאן אמרו חכמים: אל תסתכל בקן־קן אלא מה שאין בו…

אין אנו קובלים חלילה על מעשה־איסטניס זה: וודאי שיש טעם לפשיטת־יד זו מבחינה “מסחרית”, קודם לפשיטת רגל, ועוד זאת: שמועות שפשטו בקהל מדברות על חברה חשאית, שנוסדה בזמן האחרון בת“א בין ידידי העתון ההגון בשם “סופרי צת”ם”, כלומר: “צדקה תציל ממות”, שמטרתה לקשקש בקופסה בלי סרט (כדי שלא לעשות התחרות לקרן הקימת!), ודא עקא שמכל מאות מכתבי־השנוררות בצורה חדישה, שנשלחו ע“י העתון הת”א לכל גדולי אמריקה, לרבות הברנדייסים ימ“ש – הן האמריקאי הוא טרפה ופרוטתו כשרה! – ודרשו מכ”א מהם לשלח 100 דולר עפ"י האדריסה ותיבת־הדאר, הכל כמנהג גובראין יהודאין בכוללים ובמוסדות הישנים – נתקבלה רק תשובה אחת מעסקן ידוע בארץ הדולרים בתוך מעטפה ובה בולים שנים, כדי שיענו לו על שאלה אחת קטנה:

מאימתי התחיל העתון ההגון בת"א לעשות התחרות לבתי־התבשיל במאה־שערים?…

איני יודע מה היתה תשובתו של העורך הנכבד, ואולם, מה נעשה, ואנו חיים “באטמוספירה מעובה” ומיוחדת במינה, שכל גלויי הדעת וחסרי־הדעת לא הועילו ואפילו, האספה התכופה של הנקיים־מדעת, שנקראה בת“א ונדב בה רק ה”זקן" פונט אחד כמעט – לא הצליחה. ואיך אמרו חז“ל: ביש לך בהאי מתא, אזיל למתא אחריתא, ונתישב העורך ה”בר מזל" והלך למירון כדי לנסות את מזלו ולהשתטח על קבר הצדיק, שאם לא הצליח אצל ר' חיים, יהיה דורש לכהפ“ח אל המתים… כפי שכותב לי אחד מתלמידי החשובים שהיה שם: זה עתה שבתי מכפר מירון ושם ראיתי את הרמ”ג וסיעתו שבאו לשם תעמולת־כספים בין האורחים התיירים. ביחוד חפצו להעלות במצודתם תנין גדול, שותפו של הברון הנדיב, שבא שם לשם עסקים. ואולם, כנראה – כך מסיים תלמידי היקר – גם זכותו של ר' שמעון בר־יוחי לא עמדה לו הפעם וחס אני רק על הוצאותיהם ועל אחוריהם במחילה שנדחקו המסכנים על האוכפים הרחבים בנסיעתם על הפרדים, למירון חנם..

ואיידי דאתינא להכא, נזכרתי תוך כדי כתיבה ממאמר שקראתי בשבוע זה בשבועון ז’רגוני מארגנטיניה “דאס אידישע וואכענבלאט” ע“א “הקולטורה בת”א” ובו כתוב לאמר: “העתון הת”א אינו אלא העתקה של “עתון” פרובינציאלי־רוסי־רדיקלי מלפני המלחמה. דמוקרטיזם מופשט ופטוס זול. קחו למשל – כך כתוב שם – את רב המאמרים הפוליטיים של העתון הת“א, הוציאו משם את המלה “ארץ ישראל” והעתיקו אותם כמו שהם לשפת רוסית והכניסו אותם לתוך עתון דמוקרטי רוסי משנת 1906, וחייכם שלא תרגישו שום שנוי־דמנכר: ממש במקומם הראוי”. עכ"ל.

כל זה, כמובן, אינו נוגע לענין, ורק דרך־אגב ספרתי לכם כל זאת, כדרכי, כדי שתדעו, חביבי התלמידים, עד כמה איתרע מזלה של חברתנו מת“א אפילו בארגנטיניה, ארצו של מגנה ומעוזה ר' ליב יפה… ולא זאת אלא משעה שנכשלה לא־עליכם האופּוזיציה במלחמתה נגד הנשיא והפסיק העורך את במבומיו נגדו מאימת המורים והפועלים בארצנו מחמת חסידותם היתרה למנהיגנו, כידוע, התחיל להלחם ב”דאר־היום" המסכן…

איך אמר החסיד הלז לרבי שלו? –

“ובכן תן פחדך” – משמעותו: כסף.

“ובכן צדיקים” (במירון) ג"כ משמעותו כסף…


* *

ומכיון שאנו מדברים בעניני כספים נזכרתי בשר־הכספים שלנו ר' ג’ורג' הלפּרין מפּינסק־לונדון, שבא לשכן כבוד בשבת זו במלון “מג’סתיק” (בעל המלון הוא מאחינו הסורים, דורשי שלמנו כל הימים…), כידוע לכם מסתמא מתוך המחאה של נכבדי העדה בחיפה. רצה מנהל הממונות שלנו לחדור מתוך נקודה כספית טהורה אל תוך תוכם של הקפּיטלים העברים המושקעים בחיפה בתעשיות שונות, מה עשה? – נדד שעה קלה באותו יום המנוחה יום שבתון, ובכדי להספיק הכל נסע במכונית בלוית מר ון־פריזלנד חבר ההנהלה־חציונית בא“י ור' ש. פבזנר מחותנו של חירם מלך צור ומיקירי קרתא בחיפה (כדי ללמד, כנראה, את כל התורה על רגל אחת) וראַשית דרכם היתה – אל הטחנות הגדולות של הברון. כמובן שהטחנה היתה סגורה, אלא ששומר הסף בראותו לפניו את גדולי ישראל פתח ונתן להם את כל הבאורים הנחוצים כיד ידיעותיו המרובות בעניני הטחנה. משם נסע לבית־החרשת של “שמן” כדי לראות את המכונות הגדולות שע”א מספרים נסים ונפלאות, ושם מצאו במקרה אחד השמשים שנתבהל לראותם בשבת ואמר להם את הפסוק: “שם טוב משמן טוב”….

אגב, מספרים כי אותו חבר ההנהלה הציונית מבני־לויתו של שר־הכספים בחיפה. חזר בערב פורים במכונית מיפו לירושלם. ובהגיעו סמוך לעיר, נזכר פתאום שחג היום בישראל, שקורין לו פורים, ירד מיד מהמכונית והלך ברגל לכבוד הרגל ולכבוד הבריות. ואולם כשהגיע למחנה־יהודה תמה הצדיק שלנו בראותו את החנויות הפתוחות ואחב“י עוסקים במו”מ ממש כביום חול, נגש אל אחד מהם ושאל בתמיה גדולה:

– “הן יום טוב היום? כך אמרו לי בתל־אביב”?

ונמצא יהודי פקח אחד שהבין את העסק ובאר לו כי אמנם חג היום בת“א ובשאר המקומות בא”י ורק בירושלם היום ערב פורים, ומותר איפוא לנסע עפ“י דין… נתקררה דעתו של חבר ההנהלה הציונית, עלה שוב למכוניתו ונכנס ברעש גדול ובלב שקט לתוככי ירושלם עיה”ק, שלא חלל את כבוד חג הפורים בפרהסיא ולא פגע חלילה ברגשי הדת של אחב"י…


* *

בשבוע זה חזרתי ברכבת מיפו לירושלם והנה נפגשתי על יד חלון הכרטיסים באחד ממכירי ומיודעי, ד"ר לחקלאות (גם זוהי מין מחלה בא"י!) של קרן הקימת, שנסע לתחנת “נענע” בדרך לגזר (אבו־שושה בלע"ז).

– באיזו מחלקה נוסע ר' עזמות? – שאלני הד"ר הנכבד מתוך איצטלתו הלבנה.

– במחלקה הראשונה – עניתי לו – מהצד השני…

עליתי במחלקה השלישית, כדרכי, ומצאתי שם בן־פורת־יוסף יהודים ויהודיות, מתלמידי ותלמידותי, מכל המינים: סוחרים, פקידים, חלוצים שחזרו מעין חרוד וצעירי “הצבי ב'” ששבו מנוצחים מה“פוטבול” בעקרון ומתקנאים בגבורי “נס ציונה” – בקצור כל אלה שאינם נוסעים In duty כלומר: על חשבון הקהל… חפשתי את הד“ר שלי בכל העגלות – (כי בזה הלא תודו כלכם, שאדם הגון אפשר למצא: היכן? – במחלקה השלישית!) סבתי מכל צד ו”הילד איננו“. עד שנתכנסתי למחלקה הראשונה, חפשתי בכל הספסלים הריקים, ואיך אומר הפסוק: “יגעת מצאת”, ואני לא יגעתי ומצאתי את שאהבה נפשי כשהוא שכוב לארכו על ספסל רך ומרופד, מפהק מרב שעמום ומנענע בראשו משנה לנענע… ובשעת מעשה עלה בלבי הרהור רע לחשוב: רבש”ע! בכמה קופסאות צריך לקשקש בעירנו, כמה זוגות ילדים וילדות תמימים מחויבים לכתת את רגליהם בחוצות ירושלם עיה“ק, כמה סרטים של קה”ק צריכים לתקע על חזיהם של כמה קרבנות־אדם מישראל, כדי לקבץ את הפרוטות ולשלם את ההפרש של נסיעת הד"ר הנכבד (פי שלש!) מהלך שעה אחת מיפו לנענע?…

ואגב נזכרתי גם באותו הגרמני האומלל שתקעו לו בכף לפני שנתים בערך אלף פונט טבין ותקילין (תרפ"ט אלפים טריליונים של מרקים שלהם!) בעד דירתו אשר במושבה היונית בשביל משרדי הקה“ק בעירנו, ושמרב צער ועגמת־נפש נדד למרחקים וגלה למיראַן (לא למירון) הטירולית אשר בצפון איטליה, כדי לנוח ולהחליף כח ע”ח הקהל העברי?… ובנסיעתי האחרונה ברכבת שמעתי שיחת יונים וערבים לפני כניסתנו לתחנת ירושלם שהתאוננו מרה על המושבה היונית שנהפכה לנחלת־זרים ר“ל ונעשתה כלה ל”קומפניה של יאהוד", המלאה פקידים ואמרכלים ודוקטורים למיניהם.

בני ה“אומה־אל־קדימה” כבשו את כל בתיהם, אוכלים את כל הירקות והפרות של השוק היוני ומריקים לא עליכם את כל חנויות הגויים, ובשכר זה הם ממלאים את כיסיהם של השכנים פונטים מפרוטות הקופסאות והסרטים הלבנים־הכחולים של קה"ק לישראל…

וכשקראתי את מאמרו של אלמאליח ופחדו הגדול מפני הסרטים והקופסאות שבחוצות ירושלם, נזכרתי באחד מהגבירים שלנו, – גם אתם מכירים אותו! – יהודי בעל תכלית, שמצא עצה ותחבולה פשוטה כנגד כל ההתקפות אפילו של אחשתרני פרס, והעסק הזה עלה לו בסך־הכל – תעריפה אחת! [פרוטה־המגיה] דהיינו כיצד? – הדבר פשוט מאד: (מובן שאני מגלה את זה רק לכם!) לכבוד פורים זה התנדב והכניס לתוך התור של הקופסא הראשונה מטבע קשה ונקובה באמצעיתה של חצי גרש בבת אחת. ובשכר זה זכה לסרט כפול, לבן־ותכול, שנתקע כיתד נאמן על חזהו בידיה הענוגות של יעל צעירה ונחמדה. – וכי יש אצלנו צעירות בלתי נחמדות?… – ובכל חג וחג הוא מוציא מנרתיקו את הסרט ותוקעו במקומו, וכשפוגעים בו ברחוב איזה זוג של מלאכי־חבלה ומכוננים נגדו את החלל של הקופסא מיד הוא מוציא את “הקמיעא” שלו המשמשת לו כתריס בפני הפורעניות, כצלב להבדיל, לפני מפיסתו ב“פאוסט” – סגולה בדוקה ומנוסה כנגד כל המזיקין והסרטים המתחרים בחוצות ירושלם בזמן האחרון…


* *

ולא רק בזמן האחרון, אלא לפני כמה אלפים שנה גדלה ההתחרות אצלנו, עוד מימי ירבעם בן־נבט בבית־אל…

ואגדה מספרת כי השלטן סלאח־אל־דין אל איובי בראותו כי עתידים בני־עשו להתכנס לירושלם בימי־הפסחא שלהם, מה עשה? – גלה בחכמתו הרבה את קברו של משה רבנו ע"ה ונתאספו שם כמה אלפים מבני־ישמעאל עד היום הזה לשווי־המשקל…

ואתא המקובל האר“י הקדוש וגלה את קברו של שמעון בר־יוחאי בצפת, ובאו המקבלים וגלו את קברו של שמעון הצדיק בירושלם… מה עשו הפועלים? – הלכו ועשו בל”ג בעמר הדלקה בדילכ בלי קבר, ובטבריה יגלה מסתמא הפרופיסור סלושץ על יד ר' מאיר בעל הנס, את מאיר בלי נס…

ואי"ה בקרוב בימינו נזכה על יד בר־יוחי, הלולא בתל חי ולך צעק חי וקיים!….


* *

ולא רק התחרות, אלא גם טעות.

שערו בנפשכם: כשקראתי אמש בין השמשות את מאמרו של בן־אב“י “מה חדש באמריקה?” והתחלתי כדרכי מן הסוף, קראתי פתאום: “הופין צריך ללכת! הופין ילך!” – ונפל לבי בקרבי מרב צער ועגמת־נפש, מפני שנזכרתי ב”קצוצי לקצץ" שנוהגים בבנק שלנו וביחוד ב“טרבלינג־אקספנסיס” (סעיף מפותח בהנהלה הגדולה!) עד שהדלקתי את הנר וראיתי כי טעיתי לא־עליכם והחלפתי בזמן שלא לא־יום־ולא־לילה את האות הראשונה של השם “ריש” באות “הא”, ונתקררה דעתי…[כוונת בן אב“י הייתה לרופין ולא לס' מנהל האפ”ק הופיין־המגיה]

ברוך השם!

ומהפכה שלמה באה, כנראה, גם בין חכמי הגיאוגרפיה של העתונות:

בשעה שהעתון הציוני־האנגלי בלונדון “די ג’אויש ווארלד” (העולם היהודי) שולח את עתונו לא ל“פלסטיין” אלא ל“לאנד אוף ישראל” (ארץ־ישראל בפרוש), נתקבל בשבוע זה גליון ה“איג’יפסיאן גזט” ממצרים למערכת שלנו, ותחת השם “ז’רוזלים”, נדפס באותיות גדולות השם Soudan (סודן). כנראה, שגם פקידינו מעשרת־השבטים באים לידי טעות כזו, וטעות גוי מותר…

ולפיכך נקם בהם העתון התל־אביבי שלנו והכניס את תוניס למרוקו…


* *

אגב, כשקראתי בעתונים את מחאתה של ה“גזירה” ממצרים נגד השם “ארץ ישראל” שמוסיפים אצלנו לשם “פלסתינה”, חשבתי על הפוליטיקה המחוכמה של ר“ת שמשחק ה”רבי" שיחיה עם כלנו, ושברב חכמתו תקן בזמנו להוסיף את המלה (א"י) וכ“א מאתנו טועם בה טעם אחר, ממש כאבותינו באכלם את המן במדבר, וכ”א רואה בה מהרהורי לבו. אנחנו קוראים את (א"י) – ארץ ישראל; והם אומרים: ארץ ישמעאל; הזוננפלדים גורסים: אגודת־ישראל, ואני ר' עזמות מודה ומתודה שפשוט איני יודע מה זאת?..


* *

ויש לי ב“ה תלמידים בכל רחבי הארץ מדן ועד חברון, והם אינם מזניחים אותי ב”ה וממטירים עלי מכתבים בלי עין הרע. וכדי לזכות את הרבים הנני מוסר לכם את המכתב דלקמן ככתבו וכלשונו:

למורי היקר והנכבד, ר' עזמות שיחיה!

הגיעונו ידיעות מרעישות מק“ק חברון. הכתב של “הארץ” מספיד ומבכה בדמעות־תנינים את היציאה מחברון. לפי דבריו כל החברונים צוחים מכאב שנים רחמנא ליצלן ושואלים זה את זה: איך ובאיזה אופן תבוא גאולה לחברון אם עומד לצאת הימנה כח כה חשוב כרופא שנים וחשש פן יסבלו ח”ו לא רק מנקיון שנים אלא גם מחסר סנדלים. והשנית, איך ובאיזה אופן ידעו מתי תהיה שעת רצון לאי אלו עסקנים צבוריים לעסק בנרגנות ובשנוררות לא־עליכם אם השען עומד אף הוא לעזב את חברון. ירחם השם!

ולא די לצרות אמר ד'. מודיעים לנו עוד כי נחוץ לדפק על שערי הרחמים של ועד החנוך ולקרא חמס וי וי על הדם הרב שנשפך בעיה“ק חברון, לא דמם של אחב”י ח“ו אלא דם של תרנגוליהם ותרנגולותיהם הנשחטים לא עלינו בלי חמלה, ודוקא בפנים ביה”ס בתוך המסדרון ולעיני התלמידים כקטנים כגדולים הרואים בחזיון ונהנים ביחוד כשמר תרנגל אינו מסכים לגוע מיד אחרי פגיעת החלף ומשחק עם הילדים ברוץ ותפס והשמחה מרובה. וכל זאת למען השלום ולמען טובת הכלל וכדי שלא לערב חלילה שחיטה אשכנזית בשחיטה ספרדית, וליתר בטחון הרי המנהל שיחיה מפקח על עניני הדת ובתור בא כח המזרחי ויד ימינו של מר מ. ל־ץ הוא ממונה על השחיטה כדי להיות בטוח שאחב“י אינם נפגעים ח”ו בשחיטת זר כי על כן כלם עדים על זאת.

על שאלת גב' אחת שתרה את חברון “היכן פה ביה”ס“? ענה תלמיד – הגברת בודאי חפצה לשחט את התרנגלת? ביה”ס כאן. והגברת שואלת בתמהון: – מה ענין שמטה להר סיני? ומה ענין שחיטה לחנוך?..

כשבא המפקח של המזרחי לחברון, פנו אליו חורי התלמידים בבקשה להחליף את המנהל, וענה להם שהוא לא יחליף ולא ימיר אפילו אם כל בני העיר יעמדו על ראשם, וכשישב במכונית הוסיף בפיו הקדוש, שלדידיה לא איכפת אם ישלחו את בניהם למיסיון…

ובחברון הדברים יגעים כפי הנראה אגב נודע לי כי בעל המלון דשם מתאונן כי התירים המבקרים את חברון באים למלונו רק לברך ברכת “אשר יצר”…


* *

ולסוף, אמסר לכם רק עוד מכתב אחד קטן, שקבלתי מתלמידי בעיר־העתיקה:

כ“ה, ירושלם עה”ק ל“ד בעמר תרפ”ד.

שוכ“ט לכבוד הרה”ג מוה“ר ר' עזמות ני”ו אב“ד ק”ק “דאר היום” תע"א.

רבי הנחמד!

הבה ואספר לך שיחת חולין של הרב ר' משה שמואל גלזנר ששמעתי מפיו בל“ג בעומר בהיותי אתו אצל הכותל המערבי, ואבקשך שתחוה גם אתה רבי ומורי את דעתך על הענין. הרב גלזנר חגג ביום הזה את חתונת הזהב שלו, ומובן שהיה במצב־רוח טוב. נגש אליו בחור ירושלמי צעיר נתן לו שלום וספר לו שגם הוא “הונגרי”, אעפ”י שהוא נולד בירושלם, אולם אביו עלה מהונגריה. על שאלותיו של הרב ספר, שהוא לומד בת“ת של מאה שערים, לומד תלמוד, תנ”ך וגם עברית “באופן החסידי”.

– מה פירוש “אופן החסידי” והאיך אפשר ללמוד עברית באופן חסידי? – שאל הרב.

– פירוש, שאין אנו מדברים עברית, אלא באותה השעה שלומדים דקדוק עברי. – ענה הבחור.

– ולמה אינכם מדברים עברית? – הוסיף לשאל הרב.

– אסור לנו לדבר בשפה זו, כי פושעי ישראל מחללי השבת מדברים בה.

– אכן צדקת בדבריך, בחור נחמד. ולפי זה אסור לקים גם את מצות ישוב ארץ־ישראל, כי “פושעי ישראל” מקימים אותה, ואסור לקים מצות כבוד אב ואם, כי הלא פושעי ישראל מקימים אותה, וביחוד המצוה הראשונה שפושעי־ישראל מקיימים בודאי…


תלמידך הותיק מרדכי

עז־מות


 

05.09.1924

רבים מתלמידי ותלמידותי הנאמנים – כן ירבו! – פנו אלי בשבוע זה מכל צד ושאלו ממני בעל־פה ובכתב – ממש מבול של מכתבים ותיליפונים גם בחצות! – לדעת מה כל הרעש והטררם שהיה בשבוע זה בין ר' עזמות ומתנגדיו.

– “למה רגשו גויים וקתולים יהגו ריק” – פתח אחד מתלמידי המליצים – עד שהגיע הענין לחלונות הגבוהים על ההר ולבית־דין־של־מעלה ברומי?…

והאמינו לי, חביבי, שלא “כהצעקתה” וכל זה לא בא אלא מפני מילתא־דבדיחותא, אניקדוטה קטנה – הרפה ממש לספר!– איזו מעשיה הבאה לחידודא, לא שלי חלילה ולא של שכני ר' יוסל, אלא שהורתה ולידתה דוקא בקדושת הספרות הנוצרית, שהלבשתי עליה שטריימיל וארבע־כנפות כדי ליחדה, בדרכי – בקצור, זה היה מין “סב־אל־דין”… הן זוכרים אתם בודאי את הימים הטובים של תורקיה, שכל גוי קטן אשר הכה יהודי, היה מעיד עליו את חבריו ואת אללאַה שהמוכה חרף את דתו – “סב דיני!” – ולך צעק “חי וקים”! או כמו שאומרים העורכים המובהקים שלנו שם מעל לקו בעמודים דל’עילא. סערה בצלוחית של מים…

שערו בנפשכם: בראשית השבוע הזה היתה התנפלות פתאומית על “הסולל” וכל הקוואסים בעירנו השתערו עלינו במקלותיהם הארוכים ובמכנסיהם הרחבים המתלבטים ומתחנדרלים הנה והנה בין רגליהם. כדי לקנות את הגליון של 15 אוגוסט מערב־שבת נחמו שבו נפרסם שעורי ע"א בן־הרצל. ואחריהם באו הכמרים למיניהם והריקו את כל העתונים מהיום ההוא עד תומם. (אגב, הפלונית שלי יעצתני לדרש הוספה מהמערכת בגלל העסק הטוב שגרמתי להם…) ונשלוח העתונים ביד הקוואַסים אל כל הקונסולים הקתולים לרבות היונים, פתשגן כתב־הדת נעתק לשבעים לשון לשלח בכל מדינה ומדינה גלוי וידוע לר' פפא ברומי ולחבר־הלאומים בג’יניבה וביחוד לממשלה, ועיר־הקדש שלנו נבוכה.

אגב, מוסר לי תלמידי המרגל מפה לאזן כי נטל אל אחד מאחב“י להעתיק את שעורי לשפת רומי. וכיון שהגיע לאותו מקום “אבד את הלטינית שלו” והחזיר את הגליון לבעליו ע”י הקוואס מחמת שמצא פתגמים תלמודיים כאלה שקשה לפרשם באיטלקית… והמתרגם היוני – ג"כ יהודי טוב! – כשהגיע לאותו מעשה המצויין בעפרון אדום, שכח את תלמודו ונשתתק…

– נקד־נא, ידידי הבחור־הזעצצער, נקד – ־ – – – – – – – – לי שורה שלמה, כך… כדי שיחשבו הבריות שכאן טמון רעיון עמוק ונסתר ומדרך בני־אדם לאהב את הכמוס, את הנעלם, את הסוד. ובני־עשו, לרבות גם מתוכנו, ינסו בודאי לשרט בצפרניהם השחורות מתחת לנקודות האלו כדי לראות מהנעשה למטה ולציין בעפרון אדם בשביל המקום הנחוץ…

בקצור, ויאמר בר־לשנאה לפני המושל: לא על הבן לבדו עות עזמות! כי על כל “האבות הקדושים” בכל מדינות בני־עשו. ואני ר' עזמות, מה עשיתי? – צויתי לביתי והכינותי את עצמי במחילה ל“חד־גדיא”..

ומרדכי היהודי היושב בשער המלך ידע את כל אשר נעשה ויגד לסיימתא היושב ראשונה במלכות ויבא אל חצר “הסולל” ויצא – “ברור דברים” ומערכת דאר־היום צהלה ושמחה!

והאמינו לי, חביבי, שכל הפחד הזה של הקתולם למיניהם הוא פחד שוא. יראים ושלמים, הדואגים תמיד לשלמא דקורשא־ברוך־הוא וההיא שכינתא וכו' שמא חלילה יגרעו מכבודם או שיגרמו להם היזק חלילה – יכולים לישון במנוחה. אני, אעפ"י שאיני שייך עדיין לחבר־הלאומים ולא נסעתי עם מקדונלד לג’יניבה לועידת־השלום, הנני רודף שלום כידוע לכם, עד זבולא בתייתא, איש־מלחמות לא הייתי מנעורי, וזולת מלחמה בפונטין־פן שלי מבעד־למסוה, לא נלחמתי מעודי

והאמינו לי גם־כן, תלמידים מקשיבים. שאין אני מאשים אותם, את שונאי־ציון אלה, ואין בלבי טינא עליהם כלל מחמת שיודע אני אותם כי לא “עזמות” כונתם,

ואינם מתכונים אל התשובה אלא דוקא אל הקושיא, אתמול נתנו עינם “ביהודיה”, והיום באותו־מעשה שבא בשעורי ומחר בחבר אחר. העיקר, הוא רק להוכיח במקום הנחוץ כי אין הכל כשורה כאן, וכי צריך לשנות את המצב הקיים בלונדון ובבית־הלאומי…

הוא אשר אמרתי: טינא אין בלבי עליהם ומסביר אני לעצמי את הדבר הזה בנגוד טבעי. ואין אני זוכר להם אפילו מעשה תורקומדא אעפ“י שיש לו כאן יורש בירושלם, אלא שהאינקויזיציה היא יותר דקה, בלא מדורות־אש ובצלית בתולות רכות באוטו־דפה, אלא ברדיפות יום־יומיות עד דכדוכה של נפש… ואומר אני, ששום ריאקציה ושום אינקויזיציה, אפילו היותר דקה ואפילו התפלה המיוחדה שהטילו להתפלל בשבוע זה בכל בתי־הכנסיות כדי לחזק האמונה נגד התקפת עזמות ר”ל, אינן מסוכנות לנו, כי סוף סוף יעשה השכל הבריא את שלו ויתגבר על כל השחורים, כמה שיהיה ואיך שיהיה מצבם תקיף בבית־הלאומי שלנו.

ואין אני מתפעל אפילו מ“הרקוב־הצהיוני”, שופרו של ר' פפא בעירנו, העומד על המשמר ומחפש חטאים אצלנו והמעשה הנורא של “שמעון־הצדיק” יוכיח!

מה? לא ידעתם מה שעשו היהודים בירושלם בל"ג בעמר זה? – שמעו דבר יפה: בשעת ההדלקה, לכבוד שמעון־הצדיק, הלכו היהודים ועשו אדם מקש וגבבא, צלבו אותו והשליכוהו אל האש בצעקות “ג’יהנמיות” ממש – כך כתוב בפרוש בכלי־מבטאה של הכנסיה הקדושה.

ואת חטאי אני מזכיר: כמדוני שאין לך דבר נסתר ממני ותלמידי מגלי־טמירין מכל הארץ מספרים לי הכל, ומכ“ז – בושה להגיד – לא ידעתי ולא שמעתי מזה כלום, וכפי שנודע לי בפרוש, גם אתם, קוראים ירושלמיים, לא ידעתם כלום מכל המעשה הזה: אכן יש עין צופיה בירושלם! הנה לא ינום ולא יישן שומר צהיון. ולא זאת אלא שה”על־המשמר" שלהם יצא באיומים, כנהוג, עד כדי שפיכת דמים ר“ל, כך דרכם של שונאינו – מתחלה יוצא הלבלר בקולמסו ואח”כ הקלגסין בקרדומם. הן זורים אתם עוד מרוסיה: יהודי שנגע מבלי משים בשמלתה של מטרוניתא נוצרית – למחר היה פוגרום!

בודאי, לא היינו אנחנו באים עליהם בעלילות־דברים כאלה או דומה להם. לא היה משרד־הרבנות שלהם עובר בשתיקה, כאלו לא ידע, וה“פלסטין” היפואי, למשל, לא היה מסתפק כחברנו התל־אביבי בסימן־השאלה המשתמע לכמה אגפין…

לפנים, בישראל, היה הקול קול יעקב ועל כל צרה שלא תבוא היו אחב“י מרימים קול זועה ומזעזעין את העולם ת”ק פרסאות על ת"ק פרסאות. ועכשיו, בעונותינו הרבים, נטלו הגויים מאתנו את הנשק היחידי הזה ונתחלפו היוצרות.

אגב, שמעתי כי גם שם בפמליא של מעלה נתעוררה השאלה הזאת ואחד הלורדים האנטישמים עשה אינטרפולציה במורשון דלעילא ושאל מאת הקב“ה בכבודו ובעצמו:– האם ידוע להוד מעלתו ע”ד ר' עזמות בירושלם שכתב איזה דבר נורא בדאר־היום, ומה הם הצעדים שממשלת השמים חושבת לאחז בהם כדי שלא ישנו דברים כאלה לעתיד?והמלאך גבריאל, וזיר המושבות של

 

05.09.1924

מעלה עמד לפני כס כבודו, החליק את זקנו הלבן וענה בטון של מיניסטר ממש: – "הנני מתכבד להודיע למעלת לורדינו כי פנינו אל בא־כחנו בירושלם של מטה והודיע לנו כי כבר נתפרסם בדאר־היום “ברור דברים” ובזה אנו חושבים את המאורע לנגמר!…

ומה שיש בשמים יש גם בארץ, מי יודע? אולי נזכה בקרוב גם לאינטרפולציה כזו של איזון לורד סידנהים אייזלתון וכיוצא בהם, גם במורשון הלונדוני? בביתנו הלא הכל אפשר…

מילא, נגד אנשים עלי־אדמות אפשר עוד לעמוד, אבל מה לעשות עם הפטריאך היוני שמסר דינו לשמים? ואיזה “ברור דברים” למשל אוכל לתת לקודשא־בריך־הוא?..

וכשקראתי בעתונים שלהם את כל ה“ויצעקו” בדבר “סאב־אל־דין” וביחוד את ה“גוואלד” לפני הרשות לעשות משפטים – נזכרתי במעשיה אחת לא חלילה נוצרית אלא יהודית ששמעתי מפיו הקדוש של ר' זלמן איטש’יס שלנו – הסופר הכי גדול בא“י – מעשה ביהודי קבצן אחד שנתמעכה עליו קפוטתו ולא נשאר בה מתום. עד שלא יכל עוד לצאת בה ברחוב. מה עשה? ־ נכנס לחנות של בגדים וצווה למשרת לנסות עליו איזו קפוטה חדשה. לבש קפוטה אחת והחזירה, קפוטה שניה והחזירה. עד שמצא סו”ס קפוטה אחת נאה בשבילו. עמד לפני המראה, הסתכל בה ונהנה מלבושו החדש שהלמו יפה־יפה, רכס את כל כפתוריו ויצא מהחנות. סבור היה המשרת, שהיהודי רוצה להראות את בגדו לאשתו לשם מבינות, וכשלא חזר היהודי לחנות יצא החוצה וראה כי היהודי בקפוטתו הרחיק ללכת.

– היי, ר' יהודי! – צעק אליו המשרת.

הסב היהודי את ראשו בתמהון ושאל מאתו מה הוא רוצה ממנו?

– כסף! – ענה בעל־החנות. – מחיר הקפוטה..

– איזה כסף? – צעק היהודי – היי, פוליס! פוליס!!

אחז החנוני בידו ואמר לו:

– שמע נא, ר' יהודי. את הקפוטה החדשה הזו הן לקחת ממני, מחנותי, והיא הולמת אותך יפה כן תהיה שנה יפה וטובה עלי, ולסוף אתה עוד צועק: פוליס?

מבינים אתם, תלמידי היקרים? – הם הגויים, לקחו מאתנו את “הקפוטה” הדתית החדשה עוד לפני 1924 שנה, ועכשיו שמזכירים להם את החוב אפילו בדרך צחוק, הם עוד צועקים פוליס! משפטים!… “סאב־אל־דין!”…

* *

ועכשיו רבותי, לא מעשיה. ולא הלצה חלילה אלא הכחשה רשמית ורצינית מבן־הרצל בכבודו ובעצמו, שקראתי בשבוע זה ב“ז’שואיש־כרוניקל” מלונדון (22 אוגוסט) בהאי לישנא:

“בעתונכם מיום 15 אוגוסט – (ממש היום שבו נתפרסמה המעשה הידועה שלי בשעורי ע"א בן־הרצל: יום מוכן לפורעניות! – עזמות). באה ידיעה שאני נתקבלתי לכנסיה הקתולית הקדושה, וזה לא נכון”.

לונדון 17 יולי 1924.

ועל החתום בא: הנס הרצל.

ומה אמר לכם, רבותי? – נתמלא לבי גיל וחדוה ממש – למה אכחד? – בקראי את ההכחשה הזו. ובכן, הכל שקר וכזב? ואך בכדי כעסנו על המסכן? ואולם אהה! שמחתי היתה בין רגע, לאחר שקראתי בסוף הערה קטנה מאת המערכת כי עשתה חקירה ודרישה אצל הבעל־דבר בעצמו והוא, כלומר ר' הנס,, הצהיר בפרוש כי עוד ביום 20 יולי היה לו הענג והכבוד להתקבל בתור חבר לקבוצת הבפטיסטים (מין המשומד החדש בירושלם) ולא אצל הקתולים. אגב העיר העתון, כי אמנם נכשלו בידיעתם הקודמת ע"א כניסתו של הנס לכנסיה הקתולית מפני שלא הוסיפו את המלה: הקדושה

הכחשה זו מזכירה לנו את הכחשת המוכתר של הבדואים השמאלנים מצפת –לאחר שכבר התיהדו כמעט כלם – וה“פלסטין” מיפו יוכיח…

* *

בתוך הגל שעל שלחני מתגלגלת מכבר חוברת קטנה גרמנית בשם “ארץ ישראל מערקבוך” (ספר־שמוש של א"י) מאת הד"ר הלל הוגו שכטל, שזכתה אותי בה חברת “עבר” מברלין.

חוברת זו בת קמ“ב עמודים מכילה – כך כותב לי בעל ה”עבר" – כל דבר מדעי ע“א ארץ־ישראל וההסתדרויות השונות שבה. החמר הוא הכי־שלם והכי אמתי המיוסד על הסטטיסטיקות הכי אחרונות שאין לפקפק בהן. והעיקר שחוברת זו נדפסה בשנת 1924 על חשבון קרן־היסוד, מהפרוטות שדורשים עכשיו מאתנו בא”י.

ומחמת שאין אני בקי כ“כ בעניני א”י כמו שהד“ר שכטל בברלין, שמחתי על קונטרס זה כמוצא שלל רב ודפדפתי בו קצת, כדרכי. ואולם בהיות שבזמן האחרון נתעורר וכוח פומבי ע”א קרן־היסוד וכל העתונים מלאים אך ורק מפעולות קרן־היסוד בא“י, מוצא אני לנחוץ לדלות כמה פנינים מים־הידיעות של החוברת כדי להעשיר את תלמידי היקרים בידיעות ע”א ארצנו וביחוד כדי לזכות את הרבים, ומפני שהיום ערב־שבת בעולם אסתפק הפעם רק בידיעות אחדות לדוגמא.

דרך משל:

ועד־יתומים בא"י:

המנהלת היא הגברת ל. זליגסברג, שעזבה כמדומני את ארצנו לפני ארבע שנים וחצי. ואפשר טעות היא בידי והחליפה את שמה לשם גברת ברגר? כשאראנה אשאל ממנה לדעת את האמת…

תחנת הבריאות:

המנהל ד"ר גלדברג.

אפיקורסים מספרים כי תחנה זו נסגרה עוד לפני שנים אחדות ונשארה פתוחה רק בחוברת של קרן־היסוד. א“א בקי בעניני מדע ובריאות כד”ר שכטל ולא אעיז להטיל אפילו ספק־ספיקא בידיעותיו ע“א תחנת־הבריאות, ואולם דומני שראיתי את השלט של ד”ר גלדברג בתל־אביב ולא בירושלם?… מה חושב הד"ר ביהם, למשל, בנידן זה? הא?

הדסה:

מודה אני ומתודה שאין לי כל ידיעה בעניני הדסה. לא בקשתי ממנה שום משרת רופא וע“כ לא יצאתי אף פעם נגדה בעתונים, ובכ”ז לאחר שחקרתי ודרשתי מן הצד נודע לי כי השמות הרשומים בחוברת של קרן־היסוד הם בלי שום יסוד. אומרים למשל שהד“ר מיסקינד, מנהל הדסה בחוברת, עזב אותה לפני כמה שנים. הד”ר יעקב סגל מטייל בפריז, ד“ר רומן שכח אותנו באמריקה, ד”ר תמשיס ירד מצרימה וד"ר גלזמן עוקר־שנים בביתו, נוסח אמריקה. ובדרך נס נשארו כלם בהדסה בתוך החוברת ממש.

אגב דפדפתי בחוברת זו – מין “כל בו” בלשון דייטש – ולאחר שהפכתי בה והפכתי בה נפלתי גם על רשימת הלשונות בארצנו:

מספר המדברים עברית 80,396 (בלי אליאנס!)

מספר המדברים ז’רגון 1946 (חסר אפס בסוף…)

מספר המדברים רוסית… 877 (כנראה, שלא לקח בחשבון את תל־אביב, תל־פיות ואפילו בית־הכרם)…

נו, הפולנית שלנו, מה תהא עליה?

חברות אחריות:

ה“סנק” ו“החקלנט”,בעברית ז"א: הסנה והחקלאי.

והיפה בכל אלה הוא שד“ר שכטל מביע את תודתו לעוזריו בעבודה קדושה זו ומכיר טובה לכל הידיעות המדויקות שבחוברת שלו – נחשו למי? – לד”ר אדולף בהם ול.. ד"ר רופין…

* * *

רציתי מאד לספר לכם, תלמידי הטובים והבלתי־טובים בפרוטרוט ובהרחבה, כדרכי, ע“א הפגישה שנערכה לכבוד הנציב שיחיה בשובו מנסיעתו לעירנו בשעה טובה ומוצלחת ולארך ימים ושנים, אבי”ד, ואולם מפני שידי עודנה כואבת מרוב הלחיצה של ה“שלום עליכם” הרחב, מוכרח אני לכתב ביד השמאלית כמו בחול המועד ולקצר הפעם.

לאחר שנלחצתי במחילה על הפח שבמכונית “בית־הכרם” רצתי בלא־נשמה אל תחנת־הרכבת כדי להגיע ביפה שעה אחת קודם, כדרכי, ומה אמר לכם רבותי? בדרך מרוצתי לכלכתי את נעלי־הטניס הלבנים וביחוד את הסמוקינג הלבן שלי עד הטבור ממש בתוך הבצה והרפש שבמגרש התחנה, מרב המים שהרביצו שם בשביל כל השנה. (כי הלא רק פעם אחת בשנה יבא הנציב לירושלם ברכבת!) ושם מצאתי כבר את כל ה“קי־קולי־קהל” עם המעשנות השחורות, המצנפות הלבנות והתרבושים האדומים וגם מאחב“י המיוחסים ובלתי מיוחסים וגם בנו ונכדו של הנציב (אגב, כשנסע זקנו מירושלם לא בא הנכד לברכו כלום יש גם בזה פוליטיקה?…) ובתוכם, כמובן, ר' עזמות. לאחר כל הנענועים, הקידות וההשתחויות והידים על הלב ועל המצח מצד בני דודנו, כנהוג, והחיוך המעושה של בני־עשו ועשרת השבטים למיניהם, עלה הנציב עם הנציב’בה במכונית ואנכי קפצתי לי וישבתי ע”י השופר. בדרך נסיעתי ראיתי גליון לבן יוצא בקצהו מתוך כיס בגדו הפנימי, גחנתי ולחשתי לו באזנו להגיד לי מה־כתוב שם? – והוא הביט רגע לצדדיו ואח"כ רמז לי בידו הימנית: חמש, כלומר לחמש שנים חדשות…

– נו? – אמרתי לו ברמיזא – וה“פטרא”־אחרא?

ונענע לי בראשו לאות שלילה גמורה… וסברא חזקה יש כי הריש־דוכנא שלו יעזב אותנו ובמקומו יבוא ר' דוד שלהם, אלא שאסור לבקש מלך חדש… אגב, ראיתי כי בכל ימי היותו “במקום” לא זכו לאכל על שלחנו אלא דוקא מבני ישמעאל. ומבני־עשיו ורק יהודי אחד משלנו לסגולה…

כן, עיקר שכחתי: כשסבבנו כלנו את הרב החביב שלנו, שחזר בשעה טובה ומוצלחת לעה"ק, השתומם הרב הזקן ואמר לי: מה כל החרדה הזאת שבאו לקראתי כל נכבדי העדה וגם לא־יהודים? קטנתי מכל החסדים האלה!…

בינתים, יחזר “הרבי” בשבוע הבא לונדונה בעניני הלואות.

עז מות


 

12.09.1924

איני זוכר בדיוק אם ספרתי לכם כבר, תלמידי החביבים, ע“א ההכנות שלי לפני כתבי את שעורי וכדאי באמת שתדעו את זאת. וזה דרכי בקדש: יום או יומים לפני עש”ק, בטרם גשתי לעבודה כלומר לכבד איזה יהודי בשעורי בגלל ה“מעשים־טובים” שלו, הריני מחפש את קרבני זה בנרות עד שאני מוצאו ומקבל ממנו ברכת־פרידה, נכנס אני עמו בדברי שיחה היוצאים מן הלב, בחמימות גדולה ובאופן לירי ממש כעם ידיד־נעורים. מחמת שיודע אני מן הנסיון, שלמחרתו כשאך יצא שעורי לאוירו של עולם, הרי אדם זה אבוד בשבילי והוא לא יביט אפילו לתוך ד' אמות שלי ברוגז!

אסון באמת! כלם רוצים רק, שילטפו אותם, שיחניפו להם ושיסלסלו את הפאות’לך שלהם.. אלא שאחב“י רחמנים בני רחמנים הם וסו”ס “יהודי גזלן” הוא וישכח את כעסו וזעפו עד שמצליפים לאחר, וכשהוא רואה את חברו קרבן עולה ויורד על הספסל בשעורי הבא מיד הוא מתפייס – החטם המורד מזדקף קצת, הכבע מתרומם מאליו ו“שלום”! בקול רם ישמע לר' עזמות אפילו כמטחוי קשת…

ומה לעשות, רבותי, הרי ידעתם מסתמא את החידה: מה הדבר שהוא סובב, סובב והולך ולסוף הוא עומד בפנה? זהו מטאטא. סובב גם אני בחדר שלנו, ועושה עבודתי באמונה, עבודת מטאטא לפי יכלתי, ורציתי מאד לעמד קצת בפנתי הנדחת, ואולם דא עקא שהרפש ברחובנו הולך ומצטבר מיום ליום…

* * *

אחרי הקדמה קצרה זו, הבינותם מסתמא מאליכם שרוצה אני לדבר על קרן־היסוד, ככל הסופרים הגדולים והעסקנים החשובים שלנו שזכו למכתבים מהועד־הלאומי וחוו את דעתם הרחבה בעתונים. אלא מפני שמרב העצים אין רואים את היער ומרב המאמרים והרעיונות העמוקים וביחוד החרופים והגדופים וה“קומפלימנטים” שעפו מיפו לירושלם וחוזר חלילה, כידוע בטוח אני בכם שעכשיו אתם יודעים ומבינים בעניין “קרן־היסוד” רק דבר אחד קטן ופשוט: מסתמא ישנם כבר אי־אלה דוקטוירם’ךאך חדשים מאנ“ש שהם זקוקים, לא עליכם, למשרות ולמשכרות שמנות והם מכינים להם איזה “מוסד’ל” חדש – כי מה לא יעשה יהודי בשביל פרנסה ומכש”כ בא“י? – וע”כ אינם גומרים את ההלל על במת “ציון” וקלוב הציונים הכלליים ביפו על קרן־היסוד והחזן הצעיר שלהם צועק בגרמנית: ד"ר “הושיעה־נא”! אלא שבני־הארץ אינם עונים אחריו הפעם: "הצליחה־נא… ולפיכך, אדבר עמכם גם אני הפעם לא על קרן־היסוד גופא אלא על קרן אחרת בארצנו שיש לה סמיכות־הפרשה – ואיזו פרשה! – עם קרן־היסוד הלא הבינותם כבר מאליכם: קרן־הגאולה

בפסח זה הלכתי לי לראות את תערוכת קרן־הגאולה אשר במשרדי הועד הלאומי ובשעה שהפקידים היו טרודים עם הנשים והבתולות שבאו לפדות את תכשיטיהן ושמחו עליהן כמוצאי שלל רב, כי אימתי ישמח הקבצן? – כשהוא מאבד ומוצא.. (אגב, מספרים כי ביפו נדב הספר־הסופר עניבה בחצי שיללינג ומצאו אותה כשהיא תקועה על המסמר בכתל ורק תריסר הבקבוקים של “או־די־קולוניה” נתיבשו…) בשעת רצון כזו נתגנבתי בחשאי לתוך לשכת המזכירות ובעזרת אחד הפקידים מתלמידי השגתי מתוך המגרה את ספר החשבונות. לאחר שהצצתי בו רגע ודפדפתי קצת ראיתי כי מכל הטררם הגדול נכנסו בס“ה 11610 פונט קרנא ופירא ועל זה הוצאו רק 1875 פונט למשכרת הפקידים, להוצ”ק וגדולות ושאר־ירקות. ולסוף נפלתי על ספר התורמים. מרב חפזון הספקתי לרשם בפנקסי הקטן על רגל אחת שמות אחדים מהתורמים למיניהם, שהנני מוכן ומזומן למסר לכם בזה בסודי־סודות כמובן, וכדי להקל עליכם את הטרח סדרתי אותם בשלשה סוגים לפי נדבתם וחכמתם…

א. טפשים גמורים:

ח' הכהן, יצחק; נדר 103,5 לי“מ ושלם במחילה עספ”א ובתוכן גם 63 פונטים זהב ממש!

ה' ון־פריזלנד: תרם 167 פונט וסלק – המסכן! – את כל חובו “קאש”.

לסוג זה שייכים כל התמימים “שחשבו את הענין ברצינות” ואינם יודעים חכמות: נתבעים ונותנים באהבה ומכל לב, לרבות הנשים העניות שנתפרקו מתכשיטיהן ומכומריהן, והספרדיות הזקנות שהובילו קרבן־נדבה – כן אראה בנחמה! – שם בשכונת הבוכרים את תכריכיהן כדי לקנות את “אדם־ישראל”…

ב. חכמים למחצה

בסוג זה נכנסים חכמים למחצה, לשליש ולרביע, כדלקמן:

גזבר קרן הגאולה נדב 110 לי"מ ונשאר חייב רק 80 פונט בגימטריא “הכהן”…

פקידי ההנה"צ: תרמו 2243 לי“מ ונ”ח 65 לי“מ אפשר מפני שידעו ראשונה ע”א הסך 8107 לי"מ שהעבירו ללונדון?…

פקידה הדסה: תרמו 891 לי“מ ונ”ה 330 לי"מ; חכמים לכשירצו…

פקידי אפ"ק: תרמו 356 פונטים; נכשלו במחילה ושלמו בטעות קרוב ל־50 פונטים. וכו' וכו' וכו'

ג. פקחים גמורים:

בסוג זה נכנסו גבירים אדירים וסתם נדיבים שהתנדבו סכומים גדולים וקטנים, לקיים מה שנאמר: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שהכוין את לבו רחוק מכיסו…

פקידי ועד־העיר: נדבו 65 לי“מ ונ”ח לע“ע 65 לי”מ. איך אומרים הבריות? – “לעולם לא יכחישו ולעולם לא ישלמו”, ואולי הם מעכבים את זה ע"ה הבנין שהחליטו לבנות לועד־העיר מכספי קרן־הגאולה?

בן־חכם מגרוזיה: הבטיח 200 פונט וכסוחר נאמן הוא עומד בדבורו ואינו גורע מתוכו זה אף פרוטה…

בר־יוחנן מבוכריה: נדב 25 פונטים ונשאר חייב רבע מאה…

ר' אברהם ע. ממזכרת: תרם בשעת־הדוח מנין שלם של פונטים והחוב הזה נשאר למזכרת עד היום הזה.

ד"ר פ–מן, עו“ד. נדב 50 לי”מ: ישלם כנראה אחר יובל שנים, עפ"י דין…

והפקח שבהם הוא סוחר בקרקעות, ספרדי מדבר ז’רגון, שנדב כברת ארץ, וכשבאו לבקש ממנו את הקושאן הראה להם, במחילה “תאנה”… ובכ“ז הלא אמרו חז”ל: אין הונאה בקרקע?…

רציתי למסר לכם עוד הרבה תורמים כאלה עפ“י פרד”ס, כדרכי, אלא שעפ“י פשט איני רוצה, רמזים לא נשארו לי עוד, דרוש איני יודע וע”כ ישאר הדבר בסוד

ומחמת שאיני יכול לסיים דבר בלא משל, נזכרתי לא במעשיה אלא בקצת מגידות:

מקובלני מפי המגיד מקלם: שלש מדות בסוסים ושלש מדות, להבדיל, בתורמי קרן־הגאולה. ישנו, מורי ורבותי, סוס, שהוא מושך בקרון ורץ מאליו ואינו זקוק למצליף – סוס טוב הוא; ואידך ישנו סוס, שהוא צריך להצלפה פורתא כדי שיתעורר וירים את רגליו בחשק – סוס הוא אלא גרוע. וישנו, אוי מורי ורבותי, סוס שלישי, שאינו רוצה לזוז ממקומו כל עיקר ושאפילו הצלפה גדולה אינה מועילה לו – לאו סוס הוא כלל. כן, אדם מישראל הנודר ומשלם מיד ובשלמות ובמזומנים – סוס הוא ואין דומה לו; אדם מישראל שנותן תחלת־פרעון, נותן הבטחות בזרגון, משלם קימעה ומתחרט על השאר –סוס בינוני הוא; אבל אדם מישראל שנודר וחותם שטרות ומבטיח ומזרז אחרים לשלם ואינו נותן כלום – לאו סוס הוא כלל…

ואם לא תגלו לפלונית שלי אמר לכם בסוד שגם רבכם ר' עזמות מן הסוסים’לאך הטובים הוא…

אגב נזכרתי גם בהכחשתו של מר פראג’י מאתמול בדבר השלט של הפיק"א.

מתוך גל של מכתבים ועתונים ובוליטינים הנערמים על שלחני וביחוד על הקרקע בפנתי הנדחת, הציץ מכתב קטן שנשלח אלי מאת אחד מיקירי־קרתא בירושלם ממלכות בית דוד, הנמצא כעת בקרלמבד, והוא כותב לי מיום כ' אב בזו הלשון:

ידידי מר עזמות,

קראתי בשעוריך ע“ד השלט של פיק”א בירושלם כי חסר בו מקום השפה העברית.

אנכי שלחתי קטע אחרית מאמרך זה אל הברון ג’ימס רוטשילד, בבקשה כי יראה כי הדבר יתוקן, ובהתקנו נאמר עליך “מגלגלין זכות ע”י זכאי".

ולמכתב הקצר הזה נלוה גם מכתבו של מזכירו של הברון באנגלית, מיום 15 אוגוסט לקרלסבד:

“רב תודות לך בעד מכתבך בצרוף הקטע של “דאר היום” בדבר השלט של הפיק”א בירושלם.

The matter will be looked into and the omission will be made good.

כלומר: אנחנו נעיין בדבר והענין יתוקן".

בקצור ובפשטות.

איני יודע בדיוק אם יש איזו סמיכות הפרשה בין מכתבו של המזכיר מלונדון ובין ההכחשה הפתאומית של מר פראג’י, ואולם דבר אחד אני יודע ברור כי עדיין לא זכינו לראות את השלט העברי על משרדה של הפיק"א בירושלם, כמו למשל ביפו ובחיפה…

ועוד דבר אחד אני יודע – שקבלתי מכתב מר' מלניק (בלי “וב”). שזכה לצייר את השלט האנגלי ובו הוא מספר לי הצייר בלא כחל ובלא שרק ואף לא במכחול ובלא סעיפים, אלא דברים ברורים ופשוטים, וזו לשונו ממש:

למורי ורבי ר' עזמות שליט"א,

שאלתני בדבר השלט של משרד הפיק"א בירושלם ורואה אני את עצמי מחויב לגלות לך הכל־בכל־מכל־כל, מחמת שיודע אני את ר' עזמות שאין דבר נסתר ממנו והוא יודע רזי עולם, ואם אני לא אגיד לו יודע לו הענין מקום אחר ובאפן אחר, ולמה לי כל זאת?

וראשית כל דבר, עלי להודיעך, רבי היקר, כי זה מנהגי מאז ומקדם למלאת כל הזמנה בדיוק נמרץ לפי דרישת הלקוחות מפני מעשה שהיה: תיכף אחרי הכבוש התחילה בהלה על השלטים בעירנו – ואז בהזדמנות של חפש השפות עשיתי לי מנהג לכתב על כל שלט שהוזמן ע“י יהודי עברית בראש מבלי שאל את פי המזמין. טבע כזה היה לי אז! עד שקרה מקרה וקבלתי הזמנה מאפ”ק שלנו ועל שאלתי מדוע הם רוצים דוקא האנגלית למעלה קבלתי תשובה קצרה מסגן־המנהל: “אתה אינך סוחר ועליך למלאת מה שמצווים לך, אפילו אם ידרשו לצייר ד”א על השלט!"

ועכשיו – אל עצם הענין: בימים האחרונים של חדש יוני בא לחנותי צעיר לא יהודי ובידו שלט ערבי ודרש ממני לעשות שלט אנגלי כפי הגדל של הערבי וכמתכונתו ממש – בשביל משרד הפיק“א ועברית – מאן דבר שמה! השלט האנגלי נמסר מחנותי ביום 1 יולי ומאז לא קבלתי שום הזמנה לא לעשת ולא לתקן שלט עברי בשביל המשרד הנ”ל, ולא זאת אלא שעד היום הזה לא ראיתי שלט עברי על משרד הפיק“א, אעפ”י שלפי חשבוני היה די זמן ודי שהות להזמין ולקבל שלט עברי אפילו מהברון בעצמו בפריז.

והנני שלך ש. מלניק, ציר שלטים.

* * *

לסוף, נתגלה לי בסוד כי שתי משלחות שלנו התיצבו בשבוע זה על ההר, ולאחר גמרם את הראיון בברכת ברוך־הבא וברוך־הנמצא, כנהוג, וביחוד ברכת ארך־ימים במחננו, קבלו ממנו ע"ז תשובה שלילית…

אין מזל לישראל…

לעמת זה נתקבלה פקודה מברקית מקיש להכין לו קאָוואָס עם בגד רשמי, חציו לבן וחציו תכול ומקל ארוך של כסף לדפיקה: “יש־קיש־טיש ו”מאָסאָרי־מאָפיש!"

עז מות


 

19.09.1924

כסבורים אתם אולי, שאספר לכם מאותו הענין ומכל הטררם שהקימו שכנינו מסביבנו בעולם ודשו כמין חמר לתעמולתם?

– דוקא לא! הפעם, רבותי, נעסק לא בפולטיקה עליונה ולא בפוליטיקה תחתונה אלא בענינים “קטנים”. כדומה למשל בענין הדוקטורים שלנו בארץ..

הלכתי לי בשבוע זה בדרך למאה־שערים והנה ראיתי יהודי חדש עפ"י צורתו נגש ליהודי שני, חצי־משכיל מתוצרת הארץ, ושמשיה מעוכה קצת מתחת לבית־השחי שלו. ובמקום ששני יהודים עומדים ומשוחחים, הריני השלישי ביניהם או יותר נכון מאחוריהם, כנהוג…

– כלום אינך יודע ר' יהודי, היכן גר כאן ד"ר ש…? – שאל היהודי החדש.

– הא? – ענה השני – כיצד אתה קורא לו? ד“ר ש…?שם ידוע לי הוא זה במקצת… ומה, וכי כבודו זקוק דוקא לדוקטור זה? אולי אפשר רופא אחר גם־כן? ישנה אצלנו ב”ה די והותר מהסחורה הלזו. הנה, לא רחוק מכאן – הוא מראה לו בקצה שמשיתו – יושב ג“כ דוקטור, שני דוקטורים. אחד דוקטור אמתי והשני דוקטור לשניים. וקצת למעלה יש עוד דוקטור – תקרא את השלט מרחוק! – דוקטור הגון מאד אפילו צעיר שאך יצא מן המחם, אבל אין דבר, יש לו ב”ה “פראקטיקה” לא־רעה. כל הרופאים יש להם אצלנו “פראקטיקה”, מחמת שהקב"ה מרחם עליהם ושולח לנו כל מיני אפידימיות: יש טפוס־הבטן, יש בלי בטן וכל מרעין בישין שהרופאים בודים מלבם ונותנים להם שמות מן ההגדה, שקשה לבטאם ממש. מה שם הדוקטור שלך?

–שמו ד"ר ש… וצריך אני לו לא בשבילי…

– מסתמא בשביל אשתך? אם כן ילך־נא לשם. ברחוב יפו יראה שלט כפול־שמנה על שתי מזוזות הבית ושם ימצא דוקטורים לנשים ולבתולות, ליולדות וליוקדים למשגעים ולמיושבים ולכל מרעין בישין… הנכנס שמה יוצא בשן ועין…

ואפשר נחוץ לו רופא לנשים – אקושאר, אבל בריה ודוקטור מומחה דוקא למיני חולאת כזו… ספציאליסט! כך נוהגים היום בכל מקום ולכל מומחיות יש דוקטור מיוחד: דוקטור יורד חדרי בטן, דוקטור בוחן כליות, זה יראה לעינים וזה יראה ללבב, לעצבים דוקטור ולילדים דוקטור. והטיפול שמטפלים היום אצלנו אינו דומה כלל לזה שלפנים. זוכר אני כאן בירושלם את זלמן רופא שהיה קורא את ולוויל ויעקיל מלמד קרא את בישקה בעל־האיספקולין לבדיקה של מחלת־נשים ולמועצה (קונסוליום בלע"ז) וכתבו “רוציפט” שהיו מכינים בבית־המרקחת שלהם, בארבעה מטליקים ע“ח הכולל…. עכשיו יש אגדת־הרוקחים ימ”ש ואגדת־הרופאים עם דפלומים וביחוד “הדסה” עם פרופסורים ודוקטורים ואחיות רחמניות, רחמנא־יצילנו, שתי אחיות וחצי על כל חולה…

– מה? כבודו נחפז, כנראה, לדרכו?

ימתין רגע וכדאי לשמע. לפנים – כך מוסיף היהודי הירושלמי – ידעו אצלנו מרפואות, פלולים, אבקות, הרצפטל הלבן לשלשול ומעט כינה לקרחת ודי, ועכשיו נעשתה מודה חדשה – מיני מכונות ומיני מראות ר“ל עם מאסאזש, כעין חלוץ־עצמות ומריחת האברים ודוקא ע”י נקבה וביחוד אמבטאות, הרופאים בעצמם נעשים בלנים ומובילים את חולים לבי־מקותא. ולסוף הם מבקשים ממך למלאת להם, במחילה, צנצנת מלאה לבדיקה… ואיני מבין, מה ענין “זה”, למשל, לכאב־ראש – “מקרובים” הם קוראים לזה – ואני לא מקרובים ולא מרחוקים ידע נא.. ומשעה שנפתחו בתי החולים הם פושטים את העור. הובלתי את הפלונית שלי – כך הוא מספר – אל בית־החולים החדש ללדת שם, ודרשו ממני חמש לירות.

– גזלנים – אמרתי להם – למה לכם חמשה פונטים?

– כך, עונה הדוקטור בלשון דייטש, מפני שצריך לעשות לה “קייזער־שניט” (חתוך של קיסר).

– למה לי של קיסר – אמרתי לחכם הדייטש שלי – יעשה לה חתוך של בשר־ודם פשוט בפונט אחד… והתפרץ הדוקטור הלקיש בצחוק: איזה “ספציאליסט” הוא הדוקטור שלך? מהו יהודי?

– יהודי, ומה גוי? הן שומע אתה את השם?…

– כן, כן, ידעתי מראש. לנו היהודים יש הרבה דוקטורים, בכל אניה באים דוקטורים לעשרות, כך שמעתי, ולסוף מכינים על הר־הצופים פבריקא חדשה לרופאים – לא רחוק מהר־הזיתים… בתל־אביב יש כך אומרים, שבע מאות חנויות ושלש מאות דוקטורים! ישנם רופאים החוזרים על הפתחים לחפש חולים. כששואלים: –“היש כאן חולה?” עונים להם: יש כאן רופא!… ואעפ"כ, בינינו לבין עצמנו יהודי אוהב רופא גוי, עורך־דין גוי, חנות של גוי, חתן לבתו – גוי, ובית־חולים של של המיסיון… למה צריך לו הדוקטור שהוא שואל עליו?

– נחוץ לי בשביל ענין פרטי…

– ובכן הבנתי כבר: מסתמא איזה שדוך… יכול אני להמציא לו דוקטור יותר טוב מזה שהוא מחפש, איך הוא קורא לו שם… העיקר, אם המחותן יוכל לשלם לא פחות מאלף פונט… אפשר להבטיח עוד יותר ואח“כ להראות “תאנה” ולא נדוניה. אעפ”י שכבר נכשלו אחדים בדוקטורים’לאך כאלה והיו ענינים שלמים. מה הוא מן הקולוניות או מכאן גופא? יש לי בשבילו כמעט פרופיסור, ומומחה גדול לבטן, לעצבים, לאופירציות ולכאב־שנים, והנשים מעריצות אותו – עולם ומלוא, מחמת שהוא באמת בחור כהלכה, גבה־קומה וגם עסקן צבורי קצת ויש לו פה – אש להבה באספות עוד מחו“ל, והוא מפליא לעשות בחוליו ומפרסמים לו מכתבי־תודה בעתונים – ע”י קרוביו…

– לא חביבי, ענה היהודי החדש בקצת “וירגזון”, איני זקוק לשדוך…

– שא! יודע אני כבר למה אתה זקוק – אמר בעל השמשיה – יש כאן שני דוקטורים, מה אני אומר? שלושה דוקטורים! הבה לי את אזנך ואגלה לך את הסוד… כן, רופא צעיר ומומחה גדול: פתח “קבינט” מהנדן שקבל… הרופאים ממין זה מרויחים כאן יפה יפה והלקוחות אינם משלנו דוקא… ראה נא ראה, מה כבודו בורח? יעמד נא ר' יהודי קצת, עדיין לא גמרתי, יש לי עוד סדרה של דוקטורים לארבע־כנפות ול“חמין” בשבת, אבל רופא גדול דוקא דוקטורים מהמלחמה ודוקטור לטפול עפ"י

 

19.09.1924

דרך־הטבע, ע"י אכילת בנדורות (לא “עוגבניות” חלילה"!) כידוע, ויש דוקטורים…

– אבל, בשם אלהים, הנח לי עם הדוקטורים שלך, מה זה נדבקת אלי כספחת? אין לי צורך ברופאים ואין לי צרך בשדוכין. זקוק אני לד"ר ש… מכח ענין אחר לגמרי – זה לא דוקטור למדיצינה אלא למחלה אחרת, זהו עורך־דין…

עורך־דין? ולמה זה שתקת? “צעק איפא: פנטלונים!” הראיתם יהודי מוזר כזה? לוקח הוא יהודי טרוד כמותי ומעכב אותו שעה שלמה כאלו אין לי מה לעשות? יש לנו ב"ה גם מהסחורה הזו לא מעט. רק בזמן האחרון יצאו אדבוקט’ליך חדשים מתוך הפבריקא… הי, ר' יהודי! למה ברחת?..

* * *

בשבוע זה הלכתי לבקר את המושבה זכרון־יעקב, זו ערש ילדותי ומקום חמדתי, ומה אמר לכם, תלמידי החביבים? – לאחר שירדתי בעגלה מן ההר אל תחנת־הרכבת ברכתי על הגומל מפני סכנת הדרך המקולקלת. כנראה, שצעירי המושבה עסוקים יותר מדי כדי לתקן את דרכיהם בממשלת חיפה ואין להם שהות לתקן את דרכם לתחנה, ונח להם לעסקניהם לנסע מז"י להודו מאשר לתחנת הרכבת, וכבר אמרו חכמים: כל מי שעלה פעם בעגלה על ההר לא יחזר אליו עוד…

כלפי מאי הקדמתי לכם כל זאת? כלפי זה שאכלתי דגים מטוגנים בז“י ובהגיעי אל התחנה אחרי טלטולי־גבר וביחוד טלטולי הגברות המסכנות שהיו בעגלתנו, צמאתי מאד למים. בקשתי מעט בירה, גזוז, מים קרים, ולא מצאתי שם מזנון. פניתי לאחד מפקידי התחנה וענה לי שגם הוא צמא כמוני כל היום ולא באו מים אל פיו מאז הבקר, ובשעת דבורו הושיט לי המסכן לשון ארוכה ויבשה… הע! אגב נודע לי כי אחד מאנשי ז”י פנה להנהלת הרכבת בהצעה לפתח מזנון בחדר המיוחד אשר בתחנה וקבל במחילה תשובה שלילית – אי אפשר!

בקצור, נסענו מתחנת “זעכאריה ויאעקוב” (זכרון־יעקב בלע"ז) עד שהגענו לתחנת “טול־כרם” (תל־כרם כנראה…), נסענו מ“טול־קורה” והגענו ל“טול־קיסם” – ומים אין לשתות – “מזנון יוק!” עד שראה הקב“ה בעניי ושלח לי אחד מתלמידי שגלה לי את הסוד כי ישנו מזנון ברכבת גופא. קמתי ורצתי ישר לשם, ואולם במחלקה השניה עצרני פקיד אנגלי: מחלקה שלישית Out of Bunds! לשוא הוכחתי לו כי מי שרוצא למצא אדם הגון ילך למחלקה השלישית, והוא באחת: “אי אם סורי!” (צר לי מאד!). מה עשיתי? חבשתי היטב את המסוה על פני כדי שלא יכירני, נתחמקתי בחשאי דרך המחלקה השניה שהיתה מלאה ספסלים ריקים ומרופדים בקש, עברתי בצנעה גם דרך המחלקה הראשונה עדי הגיעי אל נאות־הדשא (אואזיס בלע"ז) אשר במדבר, כלומר אל המזנון… ישבתי אל שלחן עגול והתבוננתי כדרכי מסביבי אל הכתלים המכוסים מודעות של בנקים אנגלים ואל בן־אדם שישב בפנה על בקבוק בירה וכסה את כל פניו בגליון דואר־היום… דפקתי בשתי ידי, – כמו “הזקן” במלון “הרצליה” – והנה הופיע לפני חלוק לבן וארוך, תרבוש אדם למעלה, פנים שחורים באמצע ושנים לבנות כשלג: זה היה, כנראה, כושי. אמרתי לו בלשוני: בעבורי אל תמנע מים של גזוז קר. והנה תביא לי בקבוק בתבנית קישוא (קוסא בלע"ז), ועוד טרם הספקתי לבלע את ה”מים הזידונים" האלה שאלתי: מה יקר?

– “ארבע ונוס!” ענו השפתים השחורות והעבות. חפשתי בכיסי ונתתי לו את השיללינג האחרון

– חצי גרוש תקח לך, אמרתי לו בהרחבה והוא נעלם מיד בלא תשואות חן. ואז הבנתי מפני מה אין מזנונים בתחנות הרכבת מחיפה עד לוד ומלוד עד ירושלם, וביחוד מפני מה ההפסקות כ"כ קצרות…

כשחזרתי למקומי מצאתי גברת אחת צעירה ונאה שירדה אך תמול מהאניה בחיפה ובאה לכתב “רק טוב” על א“י – כך היא אומרת – כפי פקודת עורכה הזקן של “המומנט” בורשוי… וכשספרתי לה ע”א השיללינג האחרון שלי ובקבוק הגזוז, ספרה לי מעשה בתחנה אחת ברומיניה החדשה, קרוב לבלז, שבה נותנת הרכבת לשהות זמן רב עד שהנוסעים מספיקים לבלע את כל המזנון על קרבו ועל כרעיו, מפני כי בעל הרכבת משותף בעסק המזנון… ושם התחנה ההיא “קוטליטיבקה” כלומר: “קציציה” על שם הקטליטים שמכינים שם.


* * *

ועכשיו, תלמידים יקרים, פוליטיקה פורתא, על קצה הסכין ממש, כאשר אהבתם.

קראתי בעתונים מתוך עגמת־נפש גדולה ע"א נצחונם של הוואהבים וחושש אני כי רק נשיקתו של ר' חיים בעמאן היא היא שגרמה כל זאת לזקן ממכה… וחלילה לנו לחשד בעשרת־השבטים שידם היתה חלילה באמצע, אלא ההודים הם ששלחו את הוואהבים מהודו ועד כוש ועד בכלל…

בינתים נתעכבה חתימת החוזה עם ערב ע"י אבן־סעוד, ומי יודע יד מי תחתום עליו? “אללאה ביעאלם!”…


* * *

ואת זה לעומת זה עושה המכללה שלנו:

בשעה שהמכללות הנכריות בחו“ל נותנות את הקתדראות הערביות לפרופסור אברהם שלום יהודה ובשעה שעורך ה”סלאם", מתוצרת הארץ, עוסק בתרגום מכתבים בשבעים לשון בשביל פרנסתו –בשעה זו הולכת ומזמינה המכללה שלנו פרופסורים מברלין ומפדן־ארם להרביץ תורה ערבית על הר־הצופים, וידיעתם בשפה הערבית היא מסתמא כידיעת ר' עזמות בשפה הלאומית שלנו, כלומר:

הרוסית…

ובשעה שהסורבונה בפריז יסדה קתדרא מיוחדת לספרות העברית החדשה לפרופסור סלושץ ובעל “השלח” ממית את עצמו בתלפיות על הספרות וההיסתוריה שלנו, בשעה זו מובילים לנו סחורה מן החוץ, עם אטקיטה זרה, כדי להפתיע את האוזים…

הוא אשר אמרתי:

עולם הפוך אצלנו!


* * *

ולסוף עוד ענין “קטן” מחיינו פה בארץ:

בשבוע זה נסעתי על דרך בית־לחם אפרתה כדי להשתטח על קבר רחל אמנו, והנה בעברי לפני שכונת “תלפיות” היפה, ראיתי שער ברזל חדש לפני הבית הראשון והמפואר אשר לימין הרחוב, ועל השער מופיעות שתי אותיות: L. H. מעשה ידי אמן ומתחת לאותיות התאריך: 1922.

בקשתי מבעל הגימטריאות שלי, עורך לוח־הגאולה המשובח והמשוכלל, לפתר לי את הגימטריות האלו, חתרתי במוחי למצא צרופים ושמות ולא מצאתי עד כה. ואולם, תאב אני לדעת אם אי־אפשר, למשל, לעשות בבית־המלאכה של האליאנס בעירנו אותיות עבריות, ל. ה. והתאריך – תרפ"ב?…

אולי יודעים אתם, תלמידי החביבים, מה פרוש שתי האותיות האלו ולאיזה מנהלים עברים שייך השער הצרפתי הזה?

עז־מות


 

26.09.1924

סלחו לי, תלמידי ותלמידותי החביבים, אם אנוס אני לדבר היום בעדי ובעד ביתי.

הן יודעים אתם מסתמא את גדל עווני ואסוני: אוהב אני להסתכל, לא עליכם, מבעד למסוה כמו בקרני רנטגן לכל מקום אסור כדי לראות לפני־ולפנים כל מעשי תעתועים אצל זה או זו, ומדה מגונה דבקה בי ר“ל להציץ מן החרכים בחלונות־הגבוהים על ההר ואצל בני־דודנו למטה ולהבדיל אחב”י הקטנים עם הגדולים, בבחינת רואה ואינו־נראה, ואח“כ לגלות סודות מן החדר עפ”י פרד“ס או “ברחל בתך הקטנה” ולהכין לכם מטעמים לשבת בכל מיני “הלצות ובדיחות המוניות וגסות” הלקוחות פעם מקלימנס ומדרויאנוב ופעם מר' קרוב ורב־קצין וביחוד מפי העם. ואני חשבתי לתומי כי אין מקשין על ההלצה ואין מוציאין ממנה היקשים לענין דינה, אבל רואה אני, חביבי, בעליל ובפעל ממש כי לפעמים די במעשיה אחת, די במלה אחת, באתא קלילא, כדי לזכות בכבוד גדול של תרגום ופרסום, כמו שאמר לי “פיליטוניסטן” ליצן: יש קונה עולמו ב”עזמות" אחד!… ודי למתורגמן זריז לשרק באזנים הנחוצות, שאני כתבתי מי־יודע־מה, והרי יש לך צפיחית־בדבש, שתהא עוברת־לסוחר מעתון לעתון שלהם מנהר־פרת ועד נהר־חדקל ומהיאור אשר במצרים עד ל“עתון ההגון” בת"א…

ואמרו מה שתאמרו: כנגד רשעתם של שונאי־ציון עוד אפשר לעמד, אבל מה לעשות נגד “וצדקתם” של כל אלה הבאים לגבות עתה ממני חובות ישנים? בהם פגעתי – למה אכחד? – באיזה זמן מן הזמנים באיזה דבר – ענין טאגורה בחיפה, השודדים ה“ציונים” בלבנון ועוד מעשים טובים כאלה – והרי הם מוצאים עתה את שעת הכשר להשתער עלי ולהוציא מלון מיוחד של נבול־פה, שכל מי שזכה ללמדו בעל־פה מגיע למדרגת עורך של “הארץ”… כאן מצא בעל־חוב מקום לגבות את חובו! ולא עוד אלא שהם נותנים מקום גם למיסיונרים ולתורתם הקדושה ומעוררים את “היהודים הדתיים” “שיש להם בדרך כלל לקבול על הפיליטונים” של עזמות, מחמת שספר בשבחו של הדרשן השוטה אשר השווה בליל ט' באב את זכריה הנביא לדי־האן…

ולא לחנם כתב אחד הסופרים בקרת על שיריו של בן שמי (רק בלי “אל” בקרבו) ביחד עם עוד משורר צעיר באמת, בשם “פקעים” – הבינותם? פ־ק־ע! – כלומר שהוא מתפקע כל הימים אם מי שהוא כותב וויצר דבר־מה בשירה ובפרוזה וביחוד בראותו (אוי לעינים שכך רואות!) את “הסוג הספרותי הזה המקשט את גליונות דאר־היום בכל ערב־שבת”… ממש כבתולה זקנה שמתפקעת בראותה צעירה נאה. וישנם עתה תלמידים מ“חוג קוראים ידוע” הבאים בטענה על עזמות מפני מה הוא קצר להם בזמן האחרון את שעוריו? וישנן – הוי, אלהי אורי וישעי! – בין התלמידות, שאינן יכולות ללכת לישון בעש“ק בלי ה”עזמות“… ולא זאת אלא שהרעל התפשט, בעונותינו הרבים בכל הארץ בכל בית ישראל עד התינוקות של בין־רבן, ואפילו האיסטניסים בעלי־הטעם מאנ”ש קוראים ותיקים הם לשעוריו של “קל־המשקל” הזה ימ“ש, והקהל הרחב – “הקרובים לו קרבת טעם והשכלה” – מלקק עדיין את אצבעותיו מהחכמות של “הפטפטן” הזה, ואינם חוששים כלל לפגיעת “הרגש האיסתתי האלמנטרי שלהם”. ולא זו בלבד, אלא שיש לו לגיון של תלמידים המוסרים לו כל דבר בכתב ובע”פ – ואין כל דבר נסתר ממנו, בכל מקום שאין זורעים אותו הוא צומח, אין קוראים אותו והוא אורח ומידו אין איש בורח…

ואפילו הגויים להבדיל נגררים אחריו, וסוחר יוני מיפו לא מצא מקום יותר נאה למודעה שלו “בעתון הצהוב” אלא דוקא בערב שבת אצל “התמונה” ושלם כפלים.

אפשר להתפקע באמת!…

ומה אמר לכם, רבותי? כשקראתי בשבוע זה את ה“מי שברך” עד גמירא ונתעלפתי שבע פעמים והעורכים זרקו עלי מים טהורים להחיותני, ישבתי להתאבל על הארץ והרהור רע עלה בלבי אז, לאמר: אמנם השמים שמים לה' אבל “הארץ” נתנה לא לבני־אדם… לכתחלה נכשלו ושאלו: “למה רגשו גויים?” ואח"כ נתחרטו על המעשה וקיימו את הפסוק: “למה יאמרו הגויים?”….

איך אומרת חותנתי? כשהקצב עוזב לרגע את את האיטליז, קופץ הכלב על זיז השלחן ונובח, וכשהעורך עלה על הכרמל קפץ ממלא־מקומו וכותב “הערות המערכת” של “הארץ”…

* * *

ואם תראוני, רבותי, כשאני מהלך ברחובות העיר וראשי מופשל למעלה אל נא תחשדו בי בגאוה או בזחיחות־הדעת חלילה, אלא שטבע רע אחר יש לי, מדה מגונה של “מחוסר־תרבות” ממש – להסתכל בכל השלטים אשר ברחובות ובמשרדים כגון שלט הפיק"א שעדיין לא נגמרה, כנראה, עבודת־הנחשת ביפו או בחיפה – איני זוכר בדיוק! – השער הצרפתי בראש תל־פיות, וביחוד אוהב אני לזרק עין על הנדפסים העברים של משרדי ממשלתנו ירום הודה.

הנה זה עתה, קבלתי מיפו תעודה ממשלתית, שאך יצאה מתחת המכבש של המנזר, ובכדי לזכות את הרבים אמסרנה לכם כמתכונתה ממש. התעודה הזו – כמו שכותב לי תלמידי – היא די אלוקנטית ומדברת בפני עצמה:

פקידות ספרי האחוזה ב____________

בקצה העיין

מספר הספר _______________

מספר הדף __________________

מספר הכרך ­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­_____________

אני ___________________________________________________

מ __________________________________________________________

מבקש מזה רשות לעין מספר והתעודות כמא ונוגעל ________________________

___________________________________________________________

אני מעונין מאדמה הנ"ל כומר _______________________________________

תאריך חתימה

___________


הרלות נתן רגעדת שלום המס העיון הנעשה

הסך _______________ פ.מ. תאריך

תאריך _________________ מספר הקרלה ______________

________________ה ________________________

סופר בקשה לעיון…

ומחמת שאין אני בקי בלשון־תורקית מקבל מזה רשות לעיין מספר

פניתי לועדת־החקירה של העתיקות, ואחרי והתעודות במא ונוגעל"…

עמל רב עלה בידי החרטומים וחוקרי בעברית פרושו: מבקש בזה רשות לעיין

הקדמוניות שלנו לפתר את החידה: בספר במה שנוגע ל…

"בקצה העיין" – זאת אומרת: “אני מעונין מאדמה הנ”ל כומר"

בלשוננו ז“א: אני מעונין באדמה הנ”ל בתור..

"הרלות נתן רגבדת שלום המס,

מתחלה חשבתי למצא סמוכים לזה בפסוק: “ותמלא הארץ חמס”, ואולם אחרי הקו"ר נתגלה כי: פתרון החידה הזו, הוא “הרשות נתונה נגד תשלום מס”…

כתיב מספר הקרלה

וקרי: מספר הקבלה…

הפכתי את הדף ומצאתי שם את הנוסח האנגלי. והנה עוד טרם הספקתי לראות התערבתי עם עורכינו עשרה כנגד אחד, אל תמצא בו אף שגיאה אחת: אני הרוחתי כמובן…

ואולם, כשראיתי כי הטופסים האלה נדפסו במנזר, נתישבו לי כל הקושיות, כי “טעות גוי מותר”….

אגב, כשנכנסתי אל הנמל בחיפה ופניתי לצד ימין הופיעה לפני טבלה שחורה ועליה כתובות לבן על גבי שחור שתי מלים באותיות מרובעות:

התובענה הבאה.

חפשתי במלון הגדול של בן־יהודה ובכל וביחוד במלון העברי־צרפתי של א. אלמאליח פקיד ספרי האחוזה.

הקונקורדנציה של ר' יהושע קוסובסקי


 

26.09.1924

חקרתי בכל הספרות הישנה והחדשה ולא מצאתי “תובעת” כזו אצלנו. ואולם בכדי להקל על חוקרי־הקדמוניות שלנו עלי להוסיף עוד פרט קטן: מלמעלה כתובות גם שתי מלים אנגליות: Incoming Trafle

אולי יש איזו שייכות ביניהן ובין העברית התובעת של ממשלתנו בחיפה? Phonician District

ומדי עברי ברחובות עיר־הכרמל ועיני נשואות למרום, כלומר לשלטים, הופיע לנגד עיני שלט משולש בשלש השפות הרשמיות שלנו: מלמעלה באנגלית, בחצי גרן עגולה:

באמצע בשפת בני דודנו: “מחכמת מרכזיה פניקיה” ולתתא: “בית משפט”… והשאר מטושטש.

אחד מתלמידי שלוה אותי בדרכי, הסביר לי כי צבעו מחדש את כל השלט שנמחק ממי הגשם, וכנראה שהצבע הממשלתי לא הספיק רק בשביל שתי מלים עבריות…

ומכיון שאנו מדברים בשלטים, נזכרתי בטעות אחת גסה ונוראה שנפלה באחד משלטי המשרדים על ההר…שם – כך מספרים לי – נמצא שלט אחד “שלא כדרכו”, דהיינו: עברית לעילא, אנגלית באמצע וערבית למטה…

ומה נשתנה השלט הזה מכל השלטים בארצנו? – מדרש אגדה יש, שצובע אחד יהודי עשה בזמנו את השלט הזה לשם נסיון: ממה־נפשך,אם יעלה הדבר בידו – מוטב, ואין אין – יעשה אחר במקומו. ומכיון שהממשלה שלנו נוהגת קמוצים, כידוע, נשאר השלט “ההפוך” הזה במקומו עד היום הזה…

וגם ממשלתנו אנו נוהגת, כנראה, קמוצים, והשלט של “לשכת העליה שע”י ועד־הצירים" במקומו עומד למרות כל השנויים. וע“כ קוראים התימנים להנה”צ בשם “וואעאד הסירים” עד היום הזה…


* * *

ועדיין מתאוננים אצלנו על הממשלה שלנו שהיא מזלזלת חלילה בשפתנו ופרצה מחלקת שלמה בשבוע זה בין בן־פרץ ובן־ישי ע"א מחלקת־העליה ואנטי־עליה אנגליה ותורכיה…

כשהייתי בצפת בפעם האחרונה מסר לי אחד מתלמידי המובהקים כי בית־המדרש של חסידי צנז דרש רשיון להביא את ר' חיים פפר מחו“ל לכהן פאר על כסא הרבנות שלהם, הם קבלו תשובה קצרה וברורה כזו: היות ש”ראבאים" (רבנים בלע"ז) נוסעים מכאן לאמריקה, ראיה מזה שישנם רבנים מיותרים בא“י, ע”כ יקחו להם רב מאלה הנוסעים.

ומספרים ג“כ – מה לא מספרים אצלנו? – כי צעיר אחד מק”ק צפת בקש רשיון להביא את כלתו מאמריקה וענו לו כי לפי הספירה האחרונה נתברר שישנן צעירות ופנויות רבות בא“י המוכנות לעזב את הארץ לשדוכין, ע”כ ימחל לקחת אחת מהן…


* * *

ואיך צועקים מגני השפה העברית מתל־אביב ב“ברורים” שלהם? – “שפת העברים בא”י היא עברית ורק עברית!" קריאה זו מזכירה לי מעשה שהיה עוד לפני המלחמה בסופר הזרגוני שלום אש בשעה שבקר את א“י וטען כי אין השפה העברית שלטת בין היהודים, ובכדי להוכיח על אמתות דבריו נתערב עם חבורה שלמה, וינסו אותו לראות באיזו שפה ידבר אליהם. שיפנו ליהודי הראשון אשר יפגשו ברחוב פגעו בילד קטן שהלך לתומו ברחוב, תפש אש ומשך באזני הילד בכח, ומרב כאב נזעק הילד בקול, הביט בזעם אל המושך, ואמר לו בעברית: “לך לעזאזל! אתה ח…” ואז הודה הסופר הז’רגוני כי יש שפה עברית לעברים בא”י…

ואעפ"כ חושב הנני כי כל זמן שמנהל הגדוד של מגני השפה העברית, בכבודו ובעצמו, נקרא בשם “זורביצקי”, שאין לשונם של אחינו הספרדים ואפילו שניו של ר' עזמות יכולות לגרס אותו כראוי, לא יצאו ידי חובתם…

וכל זמן שלא עברו את שמותיהם, אין להם להתעבר על ריב של יהודי אמריקה…


* * *

ובכ“ז, ה”כרמל המזרחי" שלנו הולך ומתקדם בארצנו. הנה, למשל, בחג־הפסח שעבר הוציאו כרוזים גדולים והכריזו בכל חוצות ירושלם ושאר ערי־הקדש על יינות ראשון־לציון, באותיות של “ותודיענו”, ויינות זכרון־יעקב מאן דבר שמם… עכשיו, לכבוד ראש־השנה זכתה ז“י במודעות “הארץ” באותיות קטנות, “כאחות לו קטנה ויין יש לה” דוקא מן המובחר. יש לקוות כי אחרי עשרים שנה תזכה סו”ס גם ז“י לעמד בשורה אחת עם ראשל”צ באותיות גדולות כמוה אפילו “בעתון הרוסי”…


* * *

ומחמת שאני אץ לקבלת־הפנים בבית־הכרם “שלנו”, לכבד אורחנו הגדול והחביב ר' חיים ויצמן, והכינונו לו שער־כבוד יפה ממש כמו ל“הכח”, מפני שיש בו “כח החיים” האמתים לעמנו, וביחוד רוצה אני לטפס על ה“מוביל” שלו מאחור בעלותו על ההר, כדרך הסופרים החשובים, כדי לחטף ממנו “ראיון” עוד לפני הפגישה עם העתונאים בערב ראש־השנה, ומחמת שהיום ערב יום־הדין בעולם שאפילו דגי־הים רועדים במים מרב פחד וגם עש“ק הנני ממהר לרוץ אל השוק ולקנות דוקא ראש של כבש, לקיים מה שנאמר: לראש ולא לזנב”, והנני מסיים בברכת שנה טובה לכל תלמידי ותלמידותי הרבים – כן ירבו! – די בכל אתר ואתר. תכלה שנה ומלחמותיה בין המזרחי הצעיר־הזקן והפועל־המזרחי, בין הכפר העברי והכפר־הערבי… תכלה שנה ומחלקותיה בין אגד“י וכלל ישראל ותחל שנה של אחדות, כמו שאמר הנציב בשבוע זה לצופים העברים בשם מטרוניתא יהודיה אחת, שספרה לו כי בירושלם ישנן לכל שלשה יהודים ארבע דעות – טעות היא בידה: שש דעות! – אחדות ושלום בין ההסתדרות והפרקציה, בין האכרים והפועלים, בין העתונים למיניהם, ובין ר' עזמות וידידיו, ותכלה שנה של הפרובוקטורים בארץ ובחו”ל, אכי"ר!

לשנה טובה תכתב: מי לחיים ומי ב___

עז מות


 

3.10.1924

הוא אשר אמרתי לכם תמיד:

הכל יש לנו בא"י יותר מדי – פגישות יותר מדי, נאומים יותר מדי וקופצים־בראש יותר מדי!

הנה, למשל, הופיע אצלנו בזמן האחרון איזה בחור’ל חדש ספק־רוסי ספק־אמריקני שעלה פתאום לאגרא רמה וזכה לגדולה במלון־יוז, מחמת שהוא מושלם בכל המעלות, דהיינו: מנהל לשכת עתונות וכותב משמאל לימין גם בעברית ומזמין הזמנות לפגישת ויצמן עם כל מיני עתונאים ובלתי נאים, עתונאי־חוץ ועתונאי־פנים מרעב־רב ומערב ראש־השנה, עתונאים “פעילים” השולחים תלגרמים על ביצה שלא נולדה ביו“ט, חוץ מאלה שלא נשאו חן וחסד בעיני הבחור’ל הזה ונפסלו במבחנם; בן־ישי למשל, מפני שלדעתו הוא מסלסל בשערותיו ובשיריו יותר מדי, טשרנוביץ שהוא סופר רק בשני עתונים גדולים בחו”ל ורודף־שלום יותר מדי, קבק שהוא כותב רומנים והשקפות יותר מדי, אביגדור המאירי, שלבו חדש יותר מדי, ור' עזמות ימ"ש שהוא מבקר ומנקר יותר מדי..

וכשראיתי אותו בפגישת בית־הכרם ה“אינטימית” והעלובה – הוי, מי יזכר את פגישת “הכח” להבדיל – כשהוא עמד באמצע לפני מכונת הצלום ומסתובב שם כמו בצירקוס נזכרתי במעשה נאה שהיה בבן־מלך תורקיה שאהב את ג’וחא, לץ החצר, והבטיח לו לעשותו לוזיר מיד כשיעלה על כס המלכות. לאחר פטירת המלך, ירש בנו את כסאו ועשה לג’וחא כאשר הבטיח. פעם עברה לויה גדולה לפני ההיכל, והמלך ווזירו עמדו שניהם והביטו. פתאום צוה הוזיר להעמיד את הלויה, ירד אל המטה ולחש דבר־מה באזני המת. הקהל השתומם מאד למעשה הוזיר, שנעשה לחכם־מדיני גדול, כנהוג, מיום שנתעלה לגדולה – ולא ידע פשר הדבר. ואולם המלך שהכיר את וזירו קראהו אליו ואמר לו: הגד־נא לי, בחור, מה לחשת באזני המת? ענה הלץ ואמר: כשיעלה הנפטר לישיבה של מעלה בודאי ישאלו אותו כלם: מה נשמע במלכות תורכיה? ואמרתי לו לענות להם: אם ג’וחא, לץ החצר, נעשה לוזיר בארמון השולטן, תוכלו לשער בעצמכם איזה מין ממשלה יש עכשיו בתורכיה?…

ובשעה שישבתי במעגל בפגישת ויצמן בבית־הכרם ושמעתי קצת נאומים והסתכלתי אל הסביבה חשבתי רק זאת: רבש"ע! לו יכלנו קצת “לחשות” כי בינינו לבין עצמנו, מדברים עתה יותר מדי, מרבים שאון יותר מדי ועושים פחות מדי. אל נא תצחקו לי, חביבי! אני יש לי הצעה ממשית למסדרי הפגישות והאספות בבית־העם ובבית־הכרם, ובית הלאומי בכלל שהנואמים יהיו משלמים מס מכל מלה ומלה חצי גרוש, למשל, כמו שמשלמים בעד כל מלה במברקה, וזה לטובת קרן־הקימת! ונמצא זה נהנה, כלומר הפונד הלאומי שלנו, וזה אינו חסר, כלומר הקהל והמנהיג שנענשו לשמע נאומים.


* * *

ובשעת־רחמים, בין השמשות, בזמן שלא יום ולא לילה – אוהב אני כדרכי להתכנס לשעה קלה לתוך חנותו של קרלין או של “הספר”, לבן־ישראל, ומשעה שנעשיתי, לא עליכם, ל“מחוסר תרבות” – התחלתי גם להכנס “לתרבות” נאה, כדי להסתכל קצת בתוך הספרים, הקונטרסים והעתונים המופיעים חדשים לבקרים על השלחן ובחלונות־הזכוכית, והנה, בשבוע זה נמשכה עיני פתאום אל ספר חדש, בשם “המסלה”, ספר למוד וקריאה לגדולים מהוצאת ועדת־התרבות בירושלם, תרפ"ד.

ולמה אכחד? – כשראיתי על השער, כתוב שחור על גבי כחול, את שם המפרש: הסתדרות העובדים העברים הכללית בארץ־ישראל – הוצאתי את האספקולין שלי מתך נרתיקם, שפשפתי אותם תחלה בקצה ממחטתי האדומה, חבשתי אותם על חטמי והתחלתי מסתכל למרחוק בספר בכונה גדולה לכל צדדיו. ממש כיהודי חרד באתרוג כשר ונאה בערב־סוכות. ומה אמר לכם, רבותי? – לא בא כהבשם הזה!

אך נכנסתי אל תוך ה“מסלה”, הובילוני רגלי לעולם חדש שכלו ישן, וכבר בפרק השני “ביהודה ובגליל”, בעמוד הרביעי, הכרתי את ה“ישוב הרקוב” שלנו ונודע לי מיד מתוך הפרקים הכתובים באותיות גדולות של מודעות הבחירות לפועלים ובנקודות כדי שירוץ הקורא בהם ולא יכשל חלילה החלוץ המתלמד החדש בלמודו – כי בני פתח־תקוה למשל, “אנשי גלות הם ומעשי גלות בידיהם. נשתיירה אך נשמת־החולין ומהרסים את יסודות התחיה”… דפדפתי הלאה עד שהגעתי למספר י"ז, בגימטריא טוב, ומצאתי – בעוונותינו הרבים – “אכזבה” שלמה גם בחדרה. ואחרי “מעט התבוננות” (דף 20) בתל־אביב, נס־ציונה וכיוצא בהם, מצאתי גם שם – אהה! – אך “פרזיטיות לאומית”.

טיילתי ארוכות וקצרות בתוך “פינסק ומינסק” עד שהובילתני “המסלה” אל המושבה הצרפתית, ששם ילידי הארץ מדברים (לא צרפתית חלילה!) אלא בז’רגון יהודי־רומיני ועיניהם מלאות טרכומה" ר“ל, ולא־זאת אלא שהן תמיד “קורצות ומחייכות”. איזה טבע משונה יש לעינים הזכרוניות! ומכאן אזהרה חמורה למשיח צדקנו לבל יהין לבוא חלילה דרך שם על חמורו, מחמת ש”הערבים גונבים את כל החמורים (איני זוכר אם גם סוסים?) אשר ברחובות המושבה“… בקצור, יצאתי משם בפחי נפש ובאתי אל המושבה השניה והנה וי לעינים שכך רואות! – עיירה יהודית ליטאית, משמרת ורק “פריץ” אין לה”. ועדיין מתאוננים הפועלים על אכרי חדרה שכלם “פריצים”!…

וגם בפ"ת, אם־המושבות בארצנו, אין נחת כי “ישנם כאן אכרים, בעלי כרמים ופרדסים והם מקבלים חלוקה, ויש גם אינטליגנטים (ז"א: מורים ופקידים וסתם משכילים) שלא מאסו בכסף החלוקה”… ואני חשבתי לתומי כי כלם חיים מהפרדסים שלהם!…

וראשון־לציון הנה הנם: הבורגנים ימ"ש שהם מנצלים את הפועלים ביקב, והפרק “שביתות היקב” יוכיח!… (דף 76).

וגם חרבונה זכור לטוב: מסחה ומתולה עם ה“חרתים” שלהם.. ואחרון אחרון חביב: התיירים הבאים אלינו מדי שנה בשנה – “ארצנו לא תבנה מהם” (דף 72) ולא זאת אלא שיש גם “עלבון בבקורים האלה” וטוב “שישבו להם במקומותיהם” – ורק לא ישכחו למען־השם למסר את נדבותיהם השמנות לקרן־הקימת…

־־־־־־־־־־־־־

סלחו נא לי, יקירי, שאני מעיז לנגע בעניני תרבות ממש כביאליק וויצמן בנאומיהם בת“א, כי הלא בן־אכר הנני, זאת אומרת בור ועם־הארץ, פרא אדם שלא קרא ולא שנה מעולם שום דבר, בקצור “פילוטוניסטן פטפטן” ו”קל משקל" ושאר מילי־מעליותא מהפוגרום שרצה לעשות בי החוליגן הספרותי בעתון התל־אביבי, כדי לעשותני נקלה בעיני הזר ר“ל ו”עפר ואפר" בעיני אחב“י – ובכ”ז עד כמה שאני יודע ושומע מן הצד, כבר קדמום אחרים ושיך אחד חבר כבר ספר גיאוגרפיה של א“י לילדי בתי־הספר של הממשלה והשתמש בו לשם תעמולה נגד אחב”י במושבות ובקבוצות, והספר הוחרם ע“י הרשות. מסופקני מאד אם תעיז ממשלת הפועלים במלון יוז ובזכרון־משה להטיל חרם חלילה על “המסלה”, ואלי דבר יגונב, כי– “ניטשעווא!” – מי שאמר לשמן שידלק יאמר גם לחומץ שידלק, ומי שכסה את הדפיציט הגדול של “הסולל־בונה”, הוא שיכסה גם את החור הקטן אשר ב”מסלתם“… ואם איני טועה משתתפת ההנה”צ בקביעות בתקציב ועדת־התרבות, כלומר מקרן־היסוד… והעקר, רבותי, שאתם האכרים ובני־האכרים, הבורגנים והפרזיטים הלאומיים למיניהם, תשלמו “קנס” – כמו שקורא לזה ר' בנימין – כדי לכפות את הגרעון הזה, לקיים מה שנאמר: “ישרו בקרן־היסוד מסלה לחלוצינו!”…

־־־־־־־־־־־

וכדי לעשות רצונה של ועדת־התרבות, הנני מביא בזה אי־אלו השמטות, שלא באו בחלק הראשון של “המסלה” ומקומן בחלק השני שיופיע אי“ה על חשבוננו. ואולם הקטעים האלה לא משנת תרע”א ולא מששת־ימי־בראשית, אלא שהם מתאימים למציאות של היום וזמנם משנת חמשת אלפים שש מאות ושמנים וחמש ליצירה!

מעשה במטרוניתא אחת אשתו של מנהיג פרוליטרי ממוסקבה, ששכרה לה דירה בורגנית דוקא בסביבות “בצלאל” בעירנו. כיון שראתה ששכנתה הבורגנית שכרה לה משרתת ושלמה לה 5 שיללינגים בעד עבודת יום שלם של 12 שעות, עמדה והגנה על השפחה המנוצלת ולא נתקררה דעתה עד שבאה והוכיחה את גברתה, כלומר את השכנה על פניה על הנצול הנורא…

לא היו ימים מועטים והמטרוניתא שלנו שכרה אף היא משרתת ושלמה לה לא חלילה חמשה שילינגים כדרך הבורגנים המנצלים, אלא – דוקא שלשה שיללינג ולעבודת יום רק 12 שעה… ובהגיע שעת־הצהרים – כך מספר לי תלמידי שעדותו נאמנה מאד – נכנסה המשרתת שלה אל חברתה במטבח של הבורגנית ובקשה מעט אוכל. המשרתת הבורגנית חלקה עמה את המנה היפה שקבלה כנהוג, משלחנו של אדונה המנצל…

אכן, טבע משונה יש להן למשרתות, הסעדיות לנצל את אדוניהם הפרולטריים ולדרש מהם גם ארוחת הצהרים!..

הפרק הנ"ל יבוא בנקוד ובאותיות גדולות בשביל דרדקי). ושוב מעשה בפרולטריון אחד,שדרכו לשאב מים מהברז הכללי של “עזרת ישראל” ולמסר את הפחים המלאים לערבי כדי לשאתן לביתו. עבר אחד והעמידו והעיר לו מפני מה אינו מוסר את הפחים לקורדים ולאורקלים העומדים ומצפים לעבודה, לקיים מה שנאמר: “זה אחיך עמך”.

– מחמת שהיהודים שלנו דורשים חצי גרוש לכל פח והערבי מקבל חצי גרוש בעד שני פחים! – ענה בעל־המים בנצחון.

– ומדוע איפוא דורשים אתם פי שנים משכנינו כשאתם עובדים אצל האכרים או בעלי־הבתים? – שאל תלמידי בתמימות

– ובכן, תוכל לספר זאת ל“עזמות”!" ענה לו הפרולטרי, ובשעת־מעשה טען את שני הפחים על שכמו הכפוף של הערבי ותלמידי יצא בפחי־נפש…

(פרק זה יבוא בלי נקוד בשביל תלמידי גמרא של “המסלה”).

ולסוף רק מכתב קטן לדוגמא ולהשלמת התמונה ע“פ “היחס המשונה של האכרים לפועלים”, שקבלתי מתלמידי בע”פ ונשאו


 

3.10.1924

ירושלם יום יום

זמן הדלקת הנרות

ערב שבת מוצאי שבת

19–5 שעון שמשי 82–6

48–4 שעון דאר 57–5


פושע שהוסגר

ממשרד הידיעות הממשלתי מודיעים לנו:

אמיר מחמוד פעור הובא תמול לפני כבוד השופט בקר בהתאם לתעודת־הסגר שנתקבלה מן השלטונות בסוריה שבה, בתעדה נאשם בהשתתפות בשוד. הקצין־החוקר ה' ג. ברודהרסט שהיה נוכח בשם המשטרה הביע את התנגדותו להוצאת הנאשם לחפש בערבות. ברור־הענין נקבע להיום.


בהסתדרות “חלוצי המזרח”

ביום השבת, ז' תשרי תרפ“ה, בשעה עשר וחצי לפני הצהרים, ירצה האדון הד”ר אליהו כהן באולם העיר ליהודי ירושלם על הנושא: “חיי החופשות וההגנה עליהן”.


בספורט העברי

ביום השבת, ה' תשרי תרפ"ה תהיינה התחרויות בכדור־רגל בין הקבוצות דלקמן:

גבור א' נגד מכבי א' במגרש תלפיות בשעה 3 אחה“צ. גדוד א' נגד גדוד ב' במגרש תלפיות בשעה 4 אחה”צ.

קבוצת המשטרה הירושלמית נגד ציונה במגרש רטיסבון, בשעה 4 אחה“צ. ההתחרות שהיתה ביום ב' דרה”ש במגרש תלפיות בין קבוצת המעופפים האנגלים ובין קבוצה מאוחדת של הצבי־הגבור, נגמרה בתוצאות – נגד 2 לטובת המעופפים.


בתערוכת בצלאל

מתרבים עכשיו מבקרי התערוכה מכל בני התושבים ובפעם הראשונה באים לתערוכה גם מבני שכנינו.

בין האורחים הגדולים שבאו לתערוכה יש לציין את הד"ר ברתולד פיבל דירקטור קרן היסוד ומזכירו.


תערוכת צוקרמן

ב־9 לאוקטובר תפתח במגדל דוד ע"י חברת “למען ירושלם” תערוכת תמונות מחיי ארץ־ישראל של הציר המפורסם בן־ציון קרנץ.

הא' צוקרמן הספיק כבר במשך שהותו בארץ לתת בתמונותיו את כל היופי הטבעי של ארצנו, ובכשרון יוצא מן הכלל, להשתמש בצבעים מסר על הבד את האופי המיוחד של האור והצל הא"י.

אוהבי אמנות ימצאו בטח ענג בבקרם את התערוכה המצוינת הזאת.


בהלואה וחסכון

למוצאי שבת נקבעה האספה הכללית ל“הלואה וחסכון” הנקראת, בפי המודעה, עפ"י סדר־היום מיוחד, המוסד החשוב הזה החליט להשתתף גם מצדו בבנין ירושלם, ־־שתו לתת הלואות לחברי האגודה לבנין בתים לא־גדולים. כפי ששמענו חושבת האגודה לסדר קבוצות מיוחדות לבנין בתים, כל קבוצה וקבוצה תבחר לה מקום מתאים לחפציה, לבנות שם את הבתים. בשנה הראשונה חושבים כי יבנו כשלשים בית.

באספה זו עומדת על הפרק גם השאלה בדבר יצירת קרן אחריות החיים, שהאגודה התחבטה בה זה כשנה באין פתרון.

אגב: נתאשרו התקנות של מרכז אגודות להלואה וחסכון, ועל האספה הכללית היה לדון גם בענין זה.

האספה הכללית הזו תהי חוקית בכל מספר המשתתפים בה, כי היא נקראת בפעם השניה.


תגלית

באדמת התימנים, צפונית־מערבית משכונת־הבוכרים, במקום שעומדת להבנות השכונה התימנית “מחנים”, נגלתה אתמול –תוך כדי חפירת־בור – מערה בת שלשה תאים ובתוכם קברים עתיקים. ד"ר מאיר שנשלח בשם מחלקת העתיקות הממשלתיות יחקור בדבר וביום הראשון ימסור למערכת פרטים מדויקים בדבר התגלית.


בתיקי שבועות אחדים לעת־מצוא..

למורי ורבי “עזמות” שליט"א

בודאי קראת רבי היקר את מאמרו של מר חריפאי ב“פועה”צ" שבין יתר דבריו הוא אומר: עפ“י נס נזדמן למושבה אחת )ז”א י“פ) בית־העם והודות לפועלים שהנם מכניסים חיים במושבה וכמו”כ מכניסים חיים בארבעת כתלי בית־העם שמראה קסרקטין להם.. (אמנם היתה הרצאה מענינת מאד שהקריא מורה הפועלים והקהל התחיל במחילה לפהק ולעזב את האולם, ולסוף הודה המרצה שהרצאתו נכנסה מאוזן אחת ויצאה מהשנייה) חוץ מזה הפועלים מסבים קורת־רוח לבני־האכרים בהצגות לאלפים, הקראות ילכו ואפילו בתהלוכות ברחובות עפ"י טקט של דפיקה בפחים…

אותו המורה שהזכרתיו הוא בלא עינא־בישא לאומי גדל, כפי שהנו כותב במאמרו הנזכר, ומנהל תעמולה לטובת השפה העברית, אין בדבריו חלילה אף קורטוב של שקר, אך כשהוא מדבר עם מי שהוא מהפועלים תלמידיו הוא פונה אך ורק ב–רוסית…

––– ששם “מרכז”הפועלים ישנה ב"ה “מודה” חדשה, כשנכנס מי שהוא מבני־האכרים בין הפועלים או לאולם הקריאה שלהם, עומדים כלם וקוראים בפה מלא: “נקיון!”… כי לא יאה שבן־אכר “מחוסר הציויליזציה הרוסית ושאינו מכיר את ערך הסוציאליזמוס להמצא בחוגי הפועלים”. זוהי האחוה השוררת בינינו!

העובדות רבות מאד, אך עוד חזון למועד… ואם תתמה רבי היקר ותשאל: "הן אחים הנכם, אז אענך לדאבוני בפה־מלא: “שמרני אל מאוהבי!”….

עז מות


השמטה

מנאומו של ראש רבני א“י, הרה”ג יעקב מאיר בקבלת הפנים שנערכה בבית־הכרם לכבוד הד"ר ויצמן, נשמטו המלים האלו:

בפסוק “חזק ואמץ כי אתה תנחיל את העם הזה”, באר הרב את דבריו כי הד“ר ויצמן בא לא להנחיל לנו את הארץ, משום שדבר כזה לא עלה במחשבתנו, ורק אויבינו בודים עלינו בדותות שאנחנו רוצים לכבוש את הארץ; אך אתה הד”ר ויצמן – אמר הרב – באת להביא לנו את הבשורה לבנין ביתנו הלאמי בארץ־אבותינו".


אצל ראש הרבנים

בין כל המבקרים הרבים שבאו בשני ימי ראש השנה לבקר את ראש רבני א“י הרה”ג יעקב מאיר, שכחנו להזכיר גם את בקורו של מושל ירושלם סיר רונלד סטורס וסגנו מרקסט שבאו לבקרו בביתו ולא מצאוהו בביתו כי היה עדיין בביהכנ“ס מתפלל עם ה. מ. הנציב העליון, וברצותם להדגיש כי הם באו לבקר בקור רשמי את נשיא הרבנות הראשית בא”י הם השאירו את כרטיסיהם בידי המפקד קיש ובקשו ממנו להואיל למסרם לראש הרבנים ולהביע את ברכותיהם הלבביות לשנה החדשה.


במקהלת ועדת התרבות

במוצ"ש אור לז' בתשרי בשעה שבע בדיוק תהיה באולם למל חזרה משותפת.

לאנשים שלא מן המקהלה לא תורשה הכניסה.


מתנה לבית הנכאת בבצלאל

מזכיר המשרד המרכזי של ההסתדרות הציונית, ה' ליאונרד שטין הביא מתנה בשביל בית הנכאת בצלאל, אשר שלחה הגברת פרנקלין מלונדון, ארבעה רשומים מקוריים שנים הם מאדריו דל סרטו, יעקב והמלאך ויוסף פותר חלומות בית הסוהר, רשום אחד מפיטרו די קורטנו, ואחד מדומיניקו, שמשון הגבור והפלשתים.

במתנה הזו נתעשר המוזיאון בצלאל באוריגינלים של האמנים העתיקים, שעד עכשיו לא היו לא רק אצלנו אלא גם בכל המזרח כלו.

את הרשומים האלה יציגו בקרוב בבצלאל למען תת את האפשרות לכל אחד לראותם.


שער הכספים

לונדון 3/10/24

פרנק צרפתי 84,65

פרנק בלגי 92,50

פרנק שויצי 23,28

דולרים 4,4637

ליריה איטלקית 101,80

כתר טשיכי 148,87


 

24.10.1924

ואני אומר לכם רבותי כי אך לחנם מתאוננים ומתגוללים על תל אביב שלנו, שהיא מלאה עבריינים ופושעי־ישראל ר"ל, כי פסו אמונים בארצנו ויראי־שמים חדלו.

ואתם, תלמידי הקרובים והרחוקים טוענים וצועקים “גוואלד” על אנשי ת“א, שהם ממלאים תמיד את ה”סינמה" ועושים ימים כלילות בקזינו ועל החולות ושאר המקומות “הקדושים” בת“א, והנה נודע לי מפי תלמידי מהחלונות הגבוהים כי לא “כהצעקתה”, והוכיח לי בראיות כי בימים־נוראים אלה נתמלא ביהכ”ס הגדול שלהם הן מצד הפרושים והן מצד החסידים, והגאים התחילו דואגים כבר לבנין של בית־מדרש חדש שיכיל בו אלף מנינים מתפללים, ולפי חשבונו יוצא כי ביום־כפורים זה היו בת“א לא פחות ולא יותר משמנה־עשר בתי־כנסיות חוץ ממנינים קטנים ו”קלייזליך" פרטים, כנהוג. ואגב, אגלה לכם בלחישה כי הלורד־מאיר של ת“א בכבודו ובעצמו הוא חבר פעיל בחברת ש”ס, שלומדים בה “שעורי תלמוד” בכל ערב ונתן במתנה לחברה זו את התלמוד הירושלמי היפה של המנוח א. מ.לונץ מירושלם… הוא אשר אמרתי: אין ערך נשמה יהודית! בזמן האחרון עברתי ברחוב אלנבי עם אדם חשוב מחדרה ובדרכנו נתקל בנו יהודי אחד מת“א ופנה אלינו בז’רגון: “זייט שוין נאָך מנחה?”, כלומר: האם כבר התפללתם מנחה? –כדי לצרפנו, כנראה, למנין… וזכורני, בפסח זה, כשישבנו במלונו הנאה והגדול של בן־נחום בת”א נתעורר וכוח גדול בין התיירים הפולנים ע“א שמירת שבת בת”א, והנה קפץ אחד מהם ואמר: “מה? הן צדיקים גמורים אתם פה ומלאים מצוות כרמון! פוק חזי – טען התייר הפולני במבטאו הורשוי – בכל חוצות ת”א אם תראו אף חנות אחת פתוחה בשבת ואם תשמעו רעש של גלגלים בחוצות ת“א במועדים. “מחיה נפשות” ממש! הלא אצלנו בורשוי – כך הוא אומר – שהיא עיר ואם בישראל ומרכז היהדות ממש, לא תמצאו שמירת־שבת כמו בת”א “האפיקורסית” שלכם!“… אגב נודע לי כי חסידי פולניה זכו בת”א ל“רבי” שלהם ובשמחת בית־השואבה נשמעו ברחובות ת“א צעקות: “יחי השטריימל!”…ובליל שמחת תורה – כך מספר לי עד־ראיה – בשעת “ההקפות” בבית־הכנסת הגדול שבת”א, עמד הגבאי על הדוכן והכריז, כנהוג, בקול רם על הכבודים, ולאחר שהוזמן הרב דמתא קרא בכח: "יעמוד הרב יעקב שלום מאמריקה, מכבד בהקפה ראשונה!" והנה הופיע מ“מזרח” כוכב חדש בדמות יהודי יפה בעל זקן ארוך ופטריכלי, קפוטת־משי שחורה וצילינדר גבוה ומבריק לראשו – ריבירנד אמריקאי אמתי, שירד מהאניה ביפו – כך ספר – ובא לשמח בשמחת תורה בא“י. לאחר שסבב הריבירנד עם הנכבדים ונגש הקהל לברך אותו ואת קפוטתו, כנהוג, נגלה הדבר כי לא רב ולא מעט מריבירנד זה, אלא פשוט יהודי מת”א, סוחר ידוע ברהיטים, שהתחפש בכונה, ובאר לקהל כי בשנה שעברה לא זכה בבהכנ“ס אפילו להקפה קטנה וע”כ הלך אל הספר והכין לו “כרטיס־כניסה” לכבוד ממדרגה ראשונה בדמות זקן גדול

כנראה, השתתף הסוחר הזה באספת הסופרים בירושלם וראה כי רק בעלי זקן זכו לעלות על שלחן הנשיאות… וישבו על כסאותיהם כפי מדת זקנם של סופרי ישראל בארצנו… גם המזכיר זכה לעליה רק מפני הזקן המסולסל התלוי לו מאחורי ראשו, והודות למחאתם הנמרצה של הסופרים הצעירים והמגולחים, הושיבו למחרת מזכיר שני שאין לו חתימת־זקן רק זקן אחד גדול ולבן נשאר למטה והתאונן כי לא קונים את ספרו…

ומכיון שאנו מדברים באגודת הסופרים שלנו נימא בה מולתא. רבים מתאוננים כי חסרי־ספרות אנו כעת, כי אין אנו מוכשרים ליצירות ספרותיות מקוריות וכי אין ספרות בארצנו.

ההתאוננות הזו “מודה” היא עכשיו, – אפנה בלשונה של חמדה בן־יהודה – מבית־מדרשו של קלוזנר יצאה וזעקה הקיפה את כל ספרותנו לאמר: "גוואלד! ירדה הספרות בארצנו ונתמעטו הקונים העברים.

והנה לא אתוכח בדבר “הקונה העברי”, והספרות העברית בכלל, כי מה יודע, למשל, “מחוסר תרבות” בענינים כאלה? ומטעם זה לא חפצתי להתפרץ גם אני עם יתר ה“סוללים” על במת הסופרים בשעת האספה אחרי נאומו של הכהן, אבל לפי עניות דעתי יוצא בכ"ז, שמי שיש לו מה להגיד באמת ויודע להסתגל אל לבו ושפתו של העם, הריהו מוצא לו תמיד קונים וקופצים לאלפים וגם דעת־קהל, וערב־שבת יוכיח!…

לא זכיתי להשתתף בנעילת האספה ולשמע את ה“קדיש יתום” של המשורר הצעיר מיפו שעמד ואמר בקול־רם: “יתגדל ויתקדש” במקום שירת התקוה, ואולם חושש אני – והלואי שאשקר – שסופה של אגודת־הסופרים שלנו יהיה ממש כסופו של “המרכז” לתרבות ולספרות, שנוסד למחרתו לשם “קנאת סופרים” בתל־אביב…

כי אם קנאת סופרים תרבה חכמה איני יודע, אבל שהיא תרבה תחרות ושטות, בזה אין כל ספק, והצעת “הצמצום” של היוקטר’ל הצהבהב באספת הסופרים תוכיח!…


* * *

ומרב שיחי שכחתי כלל לספר לכם, חביבי, כי בשעת התפלה של נעילה ביו“כ זה צעקו אנשי בית־הכרם ותלפיות בקול רם: “אבינו מלכנו, מחוק לנו ברחמיך הרבים את שטרי חובותינו!” ופניהם אל הבנקים…וכשהייתי בחיפה והוזמנתי לחנוכת־הבית של אחד מתלמידי ב”בת־גלים", שמעתי את הברכה שיצאה מפי כלם: “יהי רצון שתזכה לשבת בבית שלך!”…

אגב מספר לי תלמידי מ“המנין הנודד” שסבב בבתי־הכנסיות בימים –הנוראים כי ראה יהודי חנוני פשוט, שבכה בדמעות שליש על “אבינו מלכנו” זה, וכששאל אותו על סבת הבכיה המרה הזו, אמר לו: ואיך לא אבכה? מילא, את החובות הגדולים עוד אפשר לסדר באיזה אפן שהוא, וכי יש להם ברירה אחרת לבעלי־החובות, אבל מה לעשות בשטרי חובותינו? (בז’רגון: שטרי חובות – חובות קטנים).

ולא רק תלמידים יש לי בבתי־הכנסת אלא גם תלמידות צנועות, המוסרות לי את כל הנעשה ונשמע בעזרת־נשים. בין תפלת “כל נדרי” ומעריב – כך ספרה לי תלמידתי – עמד הרב ב. ב“חורבה” והטיף מענינא־דיומא לפני הקהל הרב והיפה בעברית. יהודיה אחת מהעיר העתיקה שישבה בעזרת־הנשים, בשמעה את הדרשה העברית, נזעקה פתאום: “מה הוא מדבר שם ה”טפש" הזה? – “העברייש?”. הרימה שתי ידיה ועיניה ואמרה: “רבש”ע! הלואי שיבא כבר משיח ונפטר פעם מהעברית שלהם!…

ואין שמחה בלא קטטה, ביחוד בבתי־הכנסיות שלנו. בעש“ק, בחוה”מ סכות, פרצה מלחמה שלמה בביהכנ“ס העליון לבית־ישראל. וכל כך למה? – פשוט, משום שאחד המתפללים נגש אל כנופית יהודים שעמדו ושוחחו בפרוזדור, כנהוג, ואמר להם לחידודא שהכת השחורה אינה יכולה לשמח הפעם בשמחת בית־השואבה מחמת שמגינם הזקן ממכה ירד מכסאו במחילה. אחד מאנשי הכת שעמד מן הצד ושמע התרגז מאד וצעק בקול רם שאלה העומדים מצד הרב קוק אינם אלא כופרים גמורים ר”ל ואינם מגיעים אפילו לקרסולי הבידואים של הזקן שעשה “ויברח” לפדן־ארם. הקהל נסה להרגיעו ואולם הוא צעק עוד יותר והתחיל דופק באגרופו. כמובן, שגם מהצד השני חוננו באגרופים והיה,ליהודים"… אחרי שהפרידו בין הדבקים, גרש הגבאי את בעל האגרוף מבית־הכנסת בחרפה גדולה, באמרו שמכיון שכל המתפללים כאן הם עומדים מצד של הרב קוק, אינו רשאי להתפלל יותר עם “כופרים”…

ואם לא תגידו בגת, אגלה לכם בסוד כי בליל שמחת־תורה התחמקתי בחשאי מ“הקפות” של בית־הכרם וברחתי לירושלם עיה“ק כדי לסב על בתי־הכנסיות ולראות בשמחת־תורה של אחב”י, כמנהגי בקדש בכל שנה. ואוהב אני לעמד בפנתי בביהכנ"ס של נסים בק, בשעה שכל השטריימלים מתלכדים למזנבת אחת גדולה ושעירה המתרוממת ברקוד כדוב ענקי ונהנה אני מאד ביחוד מהתימני בעל הקפילוש האשכנזי המרקד רקוד החסידים. עברתי דרך סימטאות אפלות בעיר העתיקה, שוטטתי בחוצות ירושלם עד שהגעתי לחסידי קרלין בלוית תלמידתי הצנועה שנחבאה אחורי מפחת הגבאי… ובעברי במאה־שערים ראיתי את הדרשן השוטה שיצא במחולות עם החלוצים. הוא שר: “עוזר דלים הושיעה נא! והם ענו “אל יבנה אק א משיינאק”!, והרב הגורטקליפי נגש לאחד מתלמידי ושאל: “הגם ר' עזמות שלכם כאן?” וענה לו תלמידי בלשון ההגדה: “לכם ולא לו? הקהה את שניו”… וכשראיתי בכל בתי־הכנסיות של החרדים והחפשים את הזקנים והצעירים עוסקים בשמחה ובהוללות קצת, חשבתי על התורה’לע שלנו שחטפוה ידי אחב”י מתוך ארון־הקדש ושמחו בה ושרו עליה ורקדו עמה בכל בתי־המדרשות.

ראיתי את התינוקות שעמדו במ"ש על הספסלים ואחזו בידיהן דגלים מגוונים ותפוחים אדומים תקועים בהם ונרות עם הבדלות דולקים עליהם ושתי עינים שחורות וצנועות מציצות מלמעלה בעזרת־נשים העשויה כלול אצל החסידים, והקהל מרקד עם ספרי התורה ועושה הקפות מסביב לשלחן, מסביב לשלחן הקדוש… הידים אוחזות בתורה ומחבקות אותה, השפתים נושקות והרגלים – קופצות והפיות שרים…

ואחר כלות השירה והרקודים, נתרוקנו בתי־הכנסיות והתורה נשארה לבדה בארון הקדש, בתוך הארון האפל…

ראיתי שקט גמור בבית־המדרש. הנרות כבו, ולי נדמה רגע כי התורה’לי זו שחבקוה הלילה כמה ידים נורטקליפיות – עומדת בארון ובוכיה…


* * *

ואולם, תלמידי החביבים, אל דאגה! ששה־עשר אלף דונם קרקע נקנו בעמק – זהו העיקר! וגם קונצרטים יש לנו ב“ה. בשבוע הבעל”ט נזכה לשמע את הזמרה היפה והעברית של הגברת זהבה חי, ויהיה: “חי–געלעכט”! ויש לנו גם תערוכות יפות ממראות הארץ של צוקרמן במגדל־דוד, של זריצקי בחיפה ושל גור־אריה וברמן ב“בצלאל” ויש כבר שלט עברי על משרדי הפיק“א ומה חסר לנו עוד? רק מליונים פונטים לגאולת הארץ ומיליון אחד לכהפ”ח ל–

עזמות


 

31.10.1924

אימתי ישיר היהודי? – כשהוא רעב. והא ראיה: משעה שנתיקר הקמח בעירנו ונתקיים בנו המקרא – “אם אין קמח באוסתרליה אין תורה בא”י“, החלה אצלנו סדרה של נשפים וחזיונות קונצרטים בלע”ז ואולמי התיאטרון מלאים ב"ה על כל גדותם.

החרף, כידוע, הלא בא לעולם רק לשם נשפים. מאות שנים לא ידעו בני־אדם מה לעשות בלילות החרף הארוכים והקרים. כן הלא אין הדבר מספיק לבחיר־היצורים להסיק את תנורו (אם אם יש). לקרא את עתונו, את “עזמות” למשל, או את אנטול פרנס (גם כן סופר!) או לשכב על המטה ולישון שנת ישרים. כן, מאות שנים עברו בגשוש ומשוש, עד שנתגלו ה“נשפים”, נשפי־חשק לשם אמנות ונשפי־חשק לשם צדקה, ונשפים שאין בהם חשק כלל.

הנה, למשל, זכינו לשמע בשבוע זה את ה“רסיטל” (מין בלע"ז שלא ידעתי פרושו) של זהבה חי, נעים זמירות ישראל, צרפת ואיטליה באולם “קלבר”, שקולה הזהב הולך וחזק עד שרעשו אמות הספים, כמו שנאמר, ונפל אחד מכללי הבמה (מבד, כמובן) באמצע השירה. והיה כנגן המנגן במעילו השחור על הפסנתר ויצאה דבורה הגבורה בכנורה לנגן מזמור שיר לאסף, ויפה העיר לי אחד משכני הגויים, יודע־נגן כנראה, כי אין פסנתרן כסיל בעירנו… ואחרון אחרון חביב – כשהגשה לנו המזמרת את הפרפרת, כלומר את השירה הצרפתית הקלה מהמאה הח"י – “אין כל רע בזה!” נעשה באולם באמת “חי–געלעכט! ואחד הזקנים בשורות הראשונות יצא מכליו ממש, מחא כף בכל עשרים אצבעותיו, קרא בקול: “ביס, ביס! וצעק בכח: ח”י וקיים!”..

וכל נשף מחויב הוא להיות אצלנו בזמן האחרון אמנתי –קוביסטי, הלולא־מאירי, חנגאי־תימני, חלוצי־דבק כלומר: אגדתי – והנשף המוצלח והיפה של “כיצד מרקדין” לפני הקהל בציון,שזכינו לראות אמש הלא יוכיח!…

ראשית–היה המחול" אומר ב“צ ידידיה, והא ראיה: אדם וחוה הלא רקדו בטנגו שניהם ב”דיקולטי" גדול עוד בגן־עדן…

וגם התיאטרון העברי הולך ומתקדם ב“ה בא”י, “יעקב הנפח” משך את “כל ירושלם” הצעירה אל התיאטרון, ושניהם, היצר הטוב והיצר הרע, התרוצצו בבטנו של תאומי בתאומים ממש. המשחקת החדשה מרת חניה –כשמה כן הוא! – הוסיפה לוית־חן לבמה וגם ר' רפאל – חי־חי־חי־חי!" – זכור לטוב! והנה הגיע ב“ה ליפו גם מ. גנסין שלנו, ולא עוד יקוננו על הבמה העברית בא”י כי “אין לה מנחם”…


* * *

הואיל וכך – נטייל נא קצת, תלמידי המוסיקליים, בהיכל הזמרה והנגינה ואגב נשוחח קצת גם בענין הועדים של האופירה והקונסרבטוריום (בית הנגינה בלע"ז) שלנו.

רחב לבי ממש מענג ורק נחת בקראי בעתונים כי אמנם נבחרו לשני הועדים האמנותיים האלה מסלתה ושמנה של ירושלם. צא וחשוב: נשיא האופרה – מדינאי “פאר אכסלאנס”; סגנו – עו“ד וד”ר ביחד, הגזבר: מנהל־בנק עברי עם שלטים אנגלים ואחריהם עורך עתון אנגלי־יהודי ורופא מומחה לאזנים ולגרוגרת. ומי הם חברי הועד של הנגינה? – דוקו ותמצאו: שוב ע“ד וד”ר (הנ"ל), ושוב פרקליט אחד מצוין, חברו מהנדס ומכונן, גם פרופיסור כימאי והרופא לאזנים ולושט הנ"ל…

ומענין הדבר, כי בשעה שהאמנות התפתחה כ“כ יפה בארצנו ואין לך, כמדומני, בית הגון כמעט בא”י (לא רק בראל"צ) אלא גם בעיה“ק ירושלם וסביבותיה, שאין שם פסנתר לנוי או לאבק וביחוד להפרעת השכנים משנתם, ובכ”ז לא נמצא, כנראה, בכל הארץ אף איש אחד של האמנות עצמה – כלומר: מנגן או מזמר – בתור חבר לשני הועדים האמנותיים האלה ואין בכל החברים הנכבדים אפילו בעל־מקצע אחד ל“רפואה”?…

ותמה אני רק על אגודת הרופאים שמצאה לנחוץ להעמיד בראשה לא דיפלומט אלא עורך־דין אף לא עורך עתון אלא דוקא רופא ופרופסור גם יחד! ואלי דבר יגונב, כי גם אגודת המהנדסים נכשלה במחילה ובחרה לנשיאה במי?… ב..מהנדס! ושואל אני איפוא מדוע לא העמידו, למשל, את גולינקין חביבנו, או את פרופ. שץ מיודענו בראש אגודת־הרופאים ואת פרופיסור וינברג למנהל מרכז בעלי־מלאכה במקום נחמני, ומדוע באמת לא נמנה עד כה מנהל ביה“ס למנותה לחבר הנשיאות באגודת־הסופרים בגלל זקנו היפה ופרקו הנאה בשופין, או לעורך האחראי של עתון עברי בגלל בלוריתו הנאה, ואימתי יבחרו ב”עזמות" לנשיא אגודת־הנשים בעירנו?… הן זה היה הגיוני, אופיי ומתאים מאד, כמדומני לעבודתנו פה בארץ…


* * *

ועכשיו, רבותי, נחשו־נא באיזו שפה, למשל דברו ביניהם בקול רם שלשה חברי הועד של “תלפיות” – הגברת “יהדות ואנושיות”, סגן־המנהל של הבנק ופלוני וכהן הוא – בצאתם כלם יחד מבית־הועד שלהם בחשך באישון ליל? – יודע אני בכם מכבר כי פקחים אתם ומסתמא תבינו בעצמכם כי אין לחשד בכשרין ולחשב אף רגע כי דברו ביניהם חלילה – עברית…

ובכ“ז, צריך אני ללמד זכות עליהם. כי איך יעלה על דעתם של שלושה חברי הועד של “תלפיות”, שר' עזמות מבית־הכרם יתגלגל דוקא ביום השלישי בשעה עשר וחצי בלילה ל”תלפיות" ויארב להם בחוצות כדי לשמע מהם – רוסית?…

ואולם – “ניטשעווא!” – הנציב שיחיה הודיע כבר לחבר־הלאומים שיש לנו “שפה אחת” כמו שכתוב בסדרה של השבוע ובעל־הטורים עושה בגימטריא: “לשון הקדש, ובכלל אצלנו הכל “כפתור ופרח”, והכל מסודר בביתנו־הלאומי באפן מצוין “אגיל ואשמח”. ולא רק שרות אלחוטית יש לנו בארץ. כי אם גם שרות ימית עברית, וצי שלם ישוטט בעגלא ובזמן קריב בחופי יפו וחיפה להביא את חלוצינו ומשאם, אלא שלע”ע חסר רק דבר אחד – רב־החובלים. ואולם כשאני לעצמי איני דואג כלל ולזה: יש לנו ב“ה הרבה רבנים בא”י, וכל יהודי בצפת נקרא הרה"ג, יש לנו רב ראשי וגם הרב ויצמן (בנאומו של פרופ. פיק) ומסתמא ימצא לנו גם רב חובלים לאניתנו…

וכשקראתי בעתונים בשבוע זה ע“א ה”חזוק" שקבלו הפטריוטים הפולנים, שהחליטו לסדר נשף זמרתי דוקא ביום־כפור, כדי שלא יבואו היהודים, והמסדרים הוכרחו במחילה לבטל את הנשף ולהחזיר את המזומנים לחצי־תריסר פולנים שבאו – נזכרתי בהסרט שמצינים עכשיו בראי־נע “ציון” בשם: “עיר בלי יהודים”. וחשבתי בלבי רגע: לא יעלה ולא יבוא, לו החליטו, למשל היהודים לעזב בבקר לא עבות־אחד את עירנו מה היו עושים שכנינו אז: – הבלדיה שלנו, בית־המכס בית־הדאר, בעלי הקרקעות והסלעים וביחוד בתי־הקפה והמסעדות של הגויים בשבתות וביו“כ? הן היו שולחים למחרתו משלחות מיוחדות בכל הרחובות והסמטאות כדי לתפש את אחב”י בפאותיהם ובזקנם ולהחזירם לעירנו בשביל המסחר והחיים…


* * *

ואם אין קמח באוסתרליה יש תורה בא"י והעתונים הרבים בארצנו יוכיחו!

הנה, למשל, נוסדה ע“י הסופרים הצעירים שלנו ביפו “במה חפשית שתפרנס את בעליה בכבוד ובשכר” וכבר נשלחו מכתבים־חוזרים לכל הסופרים לחדד את הנוצה ולתפר להם שקים גדולים. בינתים, כך אומרים, נתפרדה החבילה והענין קרוב לגמר ורחוק משכר. ובלילות החרף הארוכים יכו סופרינו ומשוררינו הפטישים על “הסדן לבטוי” ויתיזו ניצוצות לתוך החוגים הרוחניים. יעקב שטינמן יחדש, כנראה, את “הקולות” מורשוי, ויפו וירושלם יצאו בקולי־קולות לקיים מה שנאמר: וה”קולות לא יחדלון…ואם לא תגידו בגת, אגלה לכם בסוד – כמובן, לשון־הרע קצת, שגם ה“אלבאטראס” הזרגוני מורשוי יקום לתחיה ויכין נוצות לסופרי־הקוביות בת"א… בן־ישי יעמד שוב “על המשמר” והמאירי יחדש את לבו כקדם. אגודת־הסופרים שנוסדה רק אתמול תוציא בקרוב ספר־השנה

ואחרון אחרון חביב – העתון היומי שיצא בקרוב: ה“דיילי היראלד” העברי של ממשלת הפועלים שלנו בארץ.. בינתים, הגיעו אלינו שמועות מעציבות מלונדון על נצחון המשמרים ומפלתו של החבר רמזי האנגלי, למרות נאומיו הרבים שיבשו את גרונו והודות למכתבו המזויף של הבולשביק זינוביוב (אפלבוים בלע"ז)… אגב, אומר לי אחד מתלמידי, שעשה לו סימנים עברים על מספרי התיליפון, כי המספר 221 של משרד העבודות הצבוריות עולה לפי חשבונו בגימטריא: “אין כסף”…


* * *

זה עכשיו קבלתי מתלמידי בת“א מודעה בעברית ובאנגלית ע”א הקרקוס הגדול, המשחק ב“רחוב סמאל בלילה הראשונה”, ויש לו סוסים וחמורים ותזמורת “התאמלות”. ביחוד מבשרים לקהל באותיות גדולות ועבריות כי “הכעירות ירקדי של הקומפני”, בעברית זאת אומרת: “צעירות החברה תרקדנה”. ואחרון אחרון חביב – הקרקוס יציג קאמעדיעם“, ואולם ה”קומידיה" הכי־גדולה שלהם, היא – המודעה העברית עצמה; ולא קומידיה בלבד אלא טרגי־קומידיה לשפתנו הלאומית בעירו של אחד־העם ותחת חוטמו של ביאליק…

ואיה הם מגני השפה העברית שלנו, האַ?…


* * *

התוצאות האחרונות

כדי שלא להוציא את הגליון חלק בדאר היום מאתמול, הנני ממהר למסר לכם את התוצאות האחרונות, שקבלתי מתלמידי הוזיר בלונדון:

מספר המשרים 400

מספר הצ’רצ’לים 10

בס"ה 410

שהם בגימטריא “צ’רצ’ל”, אין זאת כי אם זכותו של הר־הזיתים היא שעמדה לו הפעם להיות “אתה בחרתנו”.

עז־מות


 

7.11.1924

הואיל וכך – מוטב שאספר לכם, רבותי, לא על אותו הענין חלילה אלא ע“א הבּזר היפה והמוצלח מאד שנערך ביום רביעי זה בגן־העיר ע”י נשים צדקניות שלנו לטובת “בית התינוקות” והקלוב של הצעירות העבריות בעירנו.

ממילא מובן, כי דרכו של ר' עזמות להתכנס אל הגן שלא כדרכו אלא דוקא דרך הסבכות מאחור, אעפ“י שהקיפוהו חומה מסביב, וממילא מובן שלא הנחתי בו אפילו פנה אחת, שלא הסתכלתי בה מבעד למסוה, כדי לדעת מכל הנשמע והנעשה, מכל רז ומכל נגלה, ולספר לכם אח”כ תלמידי הסקרנים, הכל בהרחבה כדרכי תמיד…

ומה אגיד לכם, רבותי? – זה לא היה בּזר ולא יריד אלא פשוט חתיכת תערוכה של ומבלי מלונדון בתוככי ירושלם עיה“ק. ראשית כל היתה זו עבודה אנגלית אמתית: הסדרנים והסדרניות היו אנגלים, המשתתפים היו אנגלים, התזמרת היתה אנגלית־יהודית בבחינת: הקול קול יעקב וגם הידים העוסקות והרגלים הרצות של יעקב, אפילו השמים השתתפו בתערוכה זו והתקדרו פתאום לכבודה, ממש כמו בלונדון, וביחוד היתה השפה כלה אנגלית. שתי ילדות עבריות שסבבו בגן למכר פרחים לקהל, נגשו אלינו, כלומר אלי ובן־לויתי סופר ידוע, ואחת מהן הגישה לנו זר קטן ואמרה: One Piastne! בלשוננו זאת אומרת: גרוש אחד! ואולם, בכ”ז עלי להודות שהיה תא אחד (איני זוכר את המספר!) שלא רצו לחלל בו את הקדש, מסרו את עצמן על קדוש השם ודברו לא אנגלית חלילה אלא בלשון־הקדש של תלפיות – רוסית… וכשבתי אל התה בשלחן הראשון אשר מחוץ לתחום עברו לפני שתי נשים צעירות ויפות, שתי אחיות מבנות האכרים השולטות בשפה העברית ודברו בקול רם, נחשו נא מה? – צרפתית… רק אחד העסקנים שהשתדל לדבר עברית בתא הסופרים שלנו היה דוקא אמריקני, בעל האושפיזין, אעפ“י שהוא מצטיין יותר בנאומיו האנגלים, חסרה רק שפת “האספרנטו”, ומכיון שנתפתחו ב”ה שעורי־ערב לשפה זו בעירנו, אכתב לכם בקרוב אי"ה את שעורי בלשון בין־לאומית זו, כדי שיבינוני כלם ולא יגלו בהם פנים שלא כהלכה, כידוע…

בקצור, עשיתי ז' הקפות בכל הגן והלכתי לי מתא אל תא, מתא־שמע לתא־חזי, הסתכלתי מקרוב אל הסחורות וראיתי, רבותי, כל חלק גדול מהן נתקבץ בבתים פרטים בתורת נדבה, מחמת שאין בירושלים, כנראה, מקום למכר את הסחבות… (אגב, נתגלה לפני מין חדש של “אינדוסטריה” בארצנו וירשמו נא זאת לפניהם ה“יזמתיים” שלנו! חלק מהסחורות, שאנשי ירושלם התנדבו ונתנו לשמה, לטובת הענין, וביחוד הפרקמטיא הטובה שנשלחה מלונדון או שנקנתה על המקום מתוצרת הארץ…

ובשעה שראיתי את הקהל שלנו שהתנפל על ה“מציאות” בכל התאים, חשבתי בלבי כי אך לחנם הוציאו לעז על אנשי ירושלם שאינם נותנים, והסופרים מתאוננים אך לשוא כי אין קונים אצלנו ספרים, ואני הגבר ראיתי בעיני כי כאן בירושלם קונים אפילו סמרטוטים ומשלמים בעין יפה דוקא… – ולמה אכחד? – ראיתית יהודים שאין הולכים אליהם לקבץ נדבות, לא מפני עניותם חלילה, אלא מפני שהם התעשרו כ"כ עד שכבר חדלו מתת נדבות לעניים, והם היו טעונים ועמוסים בצאתם חבילות חבילות יותר אפילו מויצמן שלנו…

ואת חטאי אני מזכיר: כשראיתי לפני את כל הטררם הזה ושמעתי סביבי את ה“הו־הא, התבוננתי אל ־־־־־־־ ־־־־־־־־־־־ ההמונים והסוחרים, רבם ככלם מאחב”י – מגבעות אדומות היו בבל־יראה ובבל־ימצא – כשהם משברים את לשונם לדבר בשפת עשרת־השבטים ומשתדלים לעשות כמעשיהם בפוט־בול, בייס־בול וסתם־בול, עלה בלבי רגע הרהור רע לחשב על ה“סנוביזם” שדבקה אצלנו ר“ל, לחקות מעשי אחרים, היום את פלוני ומחר את אלמוני… ואולם, אין זה מעניני מחמת שאצלנו בא”י שונאים את הבקרת. נכונים לאכלך חיים אם אתה מעיז חס־ושלום לזעזע קצת את הביצה שלהם.

העיקר מה שחפצתי לספר לכם הוא זה, שראיתי מטרוניתא אחת יושבת באחד התאים ולא זזה משם כל הזמן. מתחלה חשבתי כי העבירו אחד הפסלים מחלון החנות הגדולה של כהן לראוה בתערוכה, ואולם לסוף נתברר לי כי יושבת היא כאן ומשגיחה בעינא פקיחא על צדקת בתה המוכרת והיפהפיה… ובעמדי על יד ה“פנורמה” נראו לפני צעירות אחדות כשהן מחפשות בידיהן באשמה. אחד מתלמידי לחש לי כי אחת מהן אבדה כאן את טבעת־הקדושין שלה בפונט אחד וגם חצי גרוש נקוב. אחרי חפושים רבים מצאו סו"ס את המטבע… וכשנדחקתי למגרש “הכדורים” וראיתי אחד החיילים המשוחררים שזרק את כדורו אל1 בפעם השביעית, אמר לי בגאון כי לא לחנם אכל שלש שנים “בולי־ביף” בגדוד האנגלי…

וגם התה היה אנגלי, כלומר: קר, והוגש לאורחים לא בעידנא־דריתחא חלילה, אלא מורתה לחצאין ולשליש וסמיך דוקא, ובכ“ז עשו הנחה של גרוש אחד ודרשו רק ששה גרושים לכל תה. כנראה, מחמת שחצי התה ירד מן השמים כגשם־נדבות והעגות היו ממש כמן וטעמן כצפיחית בדבש. ובשכר זה זכינו לראות שם גם קצת מהתערוכה של צוקרמן: צבעים בהירים ועבים, לבנים כשיד וורודים, אך לא על הבר ולא על הרי א”י כי אם על לחיי הצעירות ועל שפתותיהן־שושנים בחלקן את התה…

ובכ“ז, אם תגררו, כמו שאומרים הבריות, את הפקידים האנגלים שלנו, תמצאו בהם את היהודי, והא ראיה: ההכנות שלהם לבזר, שנעשו ב”ה בחפזון ביוצאי־מצרים ראשית כמו בלונדון ובשעה שהנציבה הופיעה בגן־העיר, הופיע לקראתם הפועל בשטיחיו הרטובים והזדרז למשכן אחריו החוצה ביפה־שעה־אחת אחרי כן… הם, הגויים, היו בודאי עושים בּזר שכזה לשלשה ימים וביחוד בימות הגשמים, ולא תחת כפת־השמים אלא תחת הגג, אלא שאלנו עדיין הכל, כנראה, בלי גג ובלי מחסה…

אין מה לדבר: זה היה בּזר יהודי ורק דבר אחד היה חסר בו כדי שיהיה יהודי־אמתי וארצי־ישראלי – נאומים אחדים בשלש השפות הרשמיות, כנהוג…


* * *

ומשנה יום־טוב היה לנו יום רביעי זה: באו אלינו שני גדולים – אוסישקין וליפסקי, זה ממזרח וזה ממערב, האחד ברכבת והשני במכונית, כנראה, כדי שלא להסיג חלילה איש את גבול רעהו.

הדבר הראשון ששאל ברדתו מהרכבת אל התחנה היה כמובן: “איה עזמאוועס”? (עזמות), ומיד הושטתי לו “שלום־עליכם” רחב והגשתי לו את לחיי לנשיקה, כי במה גרוע אני, למשל, מאותו פקיד גבוה ממלון־יוז שהתנפל על צוארו ונשק אותו כעשו ליעקב?…

ובכ"ז, לא יכלתי להבין בשום אפן מפני מה נאסרה הצגת הסרט “עיר בלי יהודים” בשני לנובמבר, עד שנפגשתי ביהודי אחד שספר לי בצאתנו יחד מההצגה הזו מעשיה קטנה ונאה, ואם תרצו אספרה גם לכם. 2לשמותם ולמלאכתם.

– מנין יהודי? – שאל האחד

– מהעיר פוטיק אני – ענה השני.

– ומנין כבודו?

– מברלין – ענה הראשון.

– וכמה תושבים ישנם בפוטיק?

– אלף. ענה היהודי, תשע מאות יהודים ומאה גויים.

– במה עוסקים היהודים?

– יהודים עוסקים במסחר, מלאכה קצתם כלי־קדש וסתם קבצנים…

– ומה עושים הגויים אצלכם?

– הם חוטבי עצי ושואבי־מים ליהודים וגם שבת־גויים.

וכמה תושבים – שאל היהודי הפוטיקאי – ישנם אצלכם בברלין?

– אצלנו ישנם שלשה מליון תושבים.

– כמה יהודים ישנם שם?

– ישנם מאה אלף יהודים ושני מליון ותשע מאות אלף גויים.

– ולמה דרושים – קרא היהודי מפותיק, בתמהון גדול – למאה אלף יהודים כל־כך הרבה גויים, הא?…

עז־מות


 

14.11.1924

ברוך השם! אין מה להתאונן על השבוע הזה. שבוע טוב ומברך במאורעות חשובים ובחמר רב לעזמות: שבוע של בריאות ופגישות, הספדים ויובלים אזכרות ונשפים, תזכירים ונאומים וגם חיילים משוחררים.

הייתי בפגישה שנערכה ביום ראשון זה במלון אלנבי לכבוד ליפסקי ונדחקתי בין גדולי־הדור מסביב לשלחנות המלאים “כל טוב”, ואולם ישבתי לי מן הצד כדי שלא תשלט בי חלילה עינא בישא של המזמין ר' א–קי והסתכלתי מרחוק…

מובן מאליו, שלא חסרו שם נאומים טאוסטים (בלע"ז) ונשמעו גם מהגי מילי מעליך (תא, מחמת שאין לך מקום בעולם, כמדומני, שהדבור נגן על הכנור הראשון כמו אצלנו. נסו נא ליטול רגע את הדבור מתוכנו וכל הנואמים המושבעים, הקטנים עם הגדולים, ישארו במחילה כשלשונם בחוץ…

היו“ר קשקש יפה את נאום הפתיחה בעברית שלו מתוך הכתב מימין לשמאל דוקא ובנקודות שראיתי מאחורי גבו מרדוק, והציג לפני הקהל את אורחנו הגדול, הראש־וראשון שלנו באמריקה, נותן הטון (לא של הועד־הלאומי!) בכל האספות, מכה בפטיש החזק ודיספוט נורא לכל המקשקשים בקומקום. דבר גם ב”כ חבר־הלאומים שלנו ואחריו ב"כ ועד־העיר ליהודי ירושלם, ובסגנונו העברי והיפה פתח את נאום הברכה בזו הלשון:

“רבותי! לכאורה מה לציון לברך את ציון? איש אשר עבד ארבעים שנה, שהקדיש את כל כחו ומרצו לארצנו, עמנו ושפתנו, במה נברך אותו?” ותוך כדי דבור פנה אל האורח הורה עליו באצבע וקרא אליו בהתלהבות: “ואתה אוסישקין!”… זו היתה המלה הראשונה והיחידה שהבין ליפסקי מכל הנאומים העברים. כנראה, שנאום זה הוכן לכבוד אוסישקין ליום בואו ברכבת ונתחלפו היוצרות. טוב שלא השתתף באזכרתו של שיינקין, כי מי יודע? – אולי היה מספיד חלילה איזה עסקן אחר מאלה שישבו על הבמה?…

ואולם אנכי לא צחקתי וכשכל הקהל חפש את “עזמות”, מהרתי לחבש את פני במסוה כדי שלא יכירוני. כי באמת, לצחוק מה זה עושה? – זכורני: לפני שתים או שלש שנים בערך נפרסם בדאר־היום מאמר גדול לכבוד יובלי השלשים של קיזרמן מחיפה ולשכת־העתונות של מלון יוז מצאה אז לנחוץ להעתיק את המאמר הזה לתוך הבוליטין שלה ולהפיצו ברבים. ואולם קרה נס ובמקום קיזרמן נדחק בכל מקום במאמר באורח פלא ממש השם של קלודיסקי. כנראה, צפו עתונאי מלון־יוז ברוח הקדש וראו מראש שעתידים לכתב מאמר־יובל לכבוד עסקן ידוע שתחלתו באות “ק” והקדימו את שמו ביפה שלש שנים קדם לפני באו למלון־יוז..ממש כנס זה שקרה לעתון התל־אביבי שהודיע בגליונו מיום 11 נובמבר ע“א הפגישה הגדולה שנערכה באמריקה לדוד ילין ביום “25 נובמבר”… וחוששני שמא תחליף גם הפעם לשכת־העתונאות שלנו במלון־יוז את היוצרות ובמקום קלוריסקי הכניס – מי יודע? – את בעל היובל השני ר' קוטלר, שגם תחלתו ב”ק"…

בקצור, אחר תום כל המגדנות מעל השלחנות וכל החמין אשר בכוסות התה והצוננין מפיות הנואמים, קם האורח הגדול וענה דוקא באנגלית. כנראה, שהוא בר־מזל יותר מברטולד פייביל המסכן ורואה אני כי סגולה מיוחדה יש להם לדולרים האמריקנים בארצנו, ששומעים אותם בכל לשון ובכל מקום…

ולסוף עלי להודות, שהחגיגה היתה כשרה וצנועה באמת, פשוט מפני ששכחו הפעם להזמין את הגברות ולעמת זה לא שכחו לדרש מזומנים מהמוזמנים בעד התה שקבלו – לטובת הקה"ק וכך נאה באמת: רוצה אתה, ר' יהודי, לראות אדם גדול וחשוב מאמריקה וגם לשתות עמו כוס חמין במלון אלנבי–שלם במחילה לקופסה הלאומית שלנו!…


* * *

וכן, ויהי בקר ויה ערב יום שני ואני הלכתי לאזכרתו של שיינקין מיד בכניסתי אל אולם ביה“ס למל, הכרתי והרגשתי יד מסדרת של ההנה”צ והועד־הלאומי שלנו, דהיינו: לא כסא באולם ולא תמונה בבמה, אף לא סרט שחור לנרות, ולא הספד כהלכה ואפילו לא קהל רב כראוי למנוח….

זכיתי לשמע שם את כל ההספדים והקינות וביחוד את כל פרשת “אחרי מות” עד גמירא, ומה אגיד לכם, תלמיד החביבים? הרבה דברים מחוכמים ומקוריים אי־אפשר לשמע בהספדים שלנו, שדה המספידים הוא רחב מני ים וכל צפור־מקונן יכל לפרש שם את כנפיו, אפשר לעשות את המנוח ל“חסיד חבר” בתנועתנו ובשעת־הצרך גם ל“מיסיונר לאומי” לעבודתנו ואפשר לסיים אצלנו הספדים גם בדברי־בדחנות ש“אין לנו מנחם”… הן זה דרכו של עולמנו הקטן: או מגזימים או מקטינים, או שיוצאים בקולי־קולות ובבכיות עד כדי להחריש את האזנים ממש או שאין מעקמים אפילו את הפנים, ופעמים שהמספידים חוזרים סתם איש על דברי רעהו “וחוטפים” את ההספדים זמ“ז ושני המספידים של הציונים הכלליים בת”א יוכיחו!

אכן, מזל מיוחד היה לו לשיינקין שהלך ונפטר בחו“ל ושלא כדרך הטבע ולפיכך החליטו הציוניים, כנראה, להעביר את עצמותיו לא”י על חשבון הקהל, והקציבו לזה – כך אומרים – אלפים פונט! כנראה, היה המנוח היקר שלנו מאותם הצדיקים שהם קרויים חיים רק במיתתם, שהרי אפשר היה להעביר אותו בחייו מאמריקה לא“י בהרבה פחות מהסכום הזה, כפי שרמז לנו הד”ר טון ופרש אח“כ ר' טשרנוביץ בהתלהבות כי המנוח בכה לפניו בקרלספד, שגרשו אותו מהסתפח בנחלת ה' והוטל גורלו ל”התקהל בציון" שם באמריקה…

כשיצאנו מהאזכרה, לחש לי אחד מתלמידי והעיר באזני מפני מה לא ערכו את האזכרה של שיינקין העממי באמת בבית העם, מקום שבו הרצה בפעם האחרונה על היהדות באמריקה, וס"ס הרי כל הקהל הקדוש הזה הוא רבו ככלו של בית־העם?..


* * *

ועכשיו, רבותי, מחויב אנכי לספר לכם קצת מגדולותיו ונפלאותיו של השד“ר הערבי לקרן־היסוד בעבודתו בחו”ל.

עד כה חשדנו בכשרים וחשבנו לתמנו כי שכנינו ובני־דודנו מתנגדים להגירה, ואולם עכשיו לאחר שנתגלגל לידי הגליון של ה“גויעס ווינר זורנאל” מיום 21 אוקטובר ש“ז וזכותי לראות שם בעיני ממש את נאומו של עזיז דומט בקהל־עם בוינה ע”א א“י, נתברר לי כי לא רק ששכנינו אינם מתנגדים חלילה לחלוצים אלא אדרבה! עכשיו ברי לי שהם עומדים כלם על חפי יפו וחיפה ומחכים בזרועות פתוחות ליהודים’לאך שלנו שיבאו בהמונים והם באים (לא החלוצים!) יום יום בדרישות לפני הנצב ומתחננים לפניו שיכניס רק יהודים לא”י, והתזכיר שלהם, שהיא בבחינת “כלו חייב”, לחבר הלאומים בג’נבה הלא יוכיח!…

ואנחנו כלנו למדנו בחדר וזוכרים הננו בודאי גירסא־דינקותא כי א"י היא ארץ זבת חלב ודבש, והנה גלה לנו המשורר המפורסם אוצרות חדשים–אוצרות ממש! – בארצנו ולפי דבריו הרי תועפות כסף וזהב, אבנים טובות ומרגליות מתגוללים ממש ברחובותינו ובראש כל חוצות בארצנו, אלא שאין מי שיטריח את עצמו ויושיט את ידו כדי למלא את חפניו מכל טוב סלה.

ואנחנו לא ידענו כלל מאשרנו זה ועדין ישנם יהודים בתוכנו המכינים להם “ויזות” לחו"ל?

ובכדי לזכות את הרבים, ושתאכלו גם אתם תלמידי החביבים, מיערת הדבש וליהנות מספורי אלף לילה ולילה של המשורר הערבי, יע“א א”י שלנו:

היה היה ואולי ישנו גם היום אפנדי אחד בארץ, לא עני ולא עשיר, ולו כברת ארץ שהכנסותיה היו מעטות. ויהי היום, כאן מתחילה הצרה, ויבואו היהודים ויקנו ממנו את האדמה ישקלו על ידו מחיר שלא שערו אבות אבותינו לפנים במדבר.

ולא היו ימים מועטים והאפנדי נוכח לתמהונו ולצערו הגדול כי הוציא מתחת ידו קרקע כזו, שלא היה צריך למכרה בעד כל הון דעלמא. מה קרה? – מילתא זוטרתא, רבותי, רק שמעו־נא את המעשה עד הסוף ולשומע יונעם… בבקר לא עבות אחד, כשיצאו היהודים לחרש את אדמתם, נתקלה מחרשתם פתאום בחור והקרקע נשמטה תחת רגליהם, שנשקעו באדמה ועמדו פתאם על מדרגות המובילות לתוך מערה, ממש כמו אצל עלי־באבא. כשנתכנסו היהודים לתוך המערה לפני ולפנים ראו לפניהם ארמן ובאמצע עמד – נחשו־נא מי? לא פחות ולא יותר מכסא־מלכות והמלך והמלכה יושבים שניהם, צמד־חמד, על כסא רם ונשא, כשהם לבושים בגדי־מלכות, ארגמן ושני וחבלי בוץ, כאחשורש בשעתו, ושניהם מחייכים. היהודים נפלו על פניהם והשתחוו לפני הוד מלכותם, ואולם הם לא שמו לב לאורחים הבלתי קרואים שבאו להפריע לאורחים הבלתי קרואים שבאו להפריע להם את ה“אידיליה” לאחר כמה מאות ומאות בשנים… בעתים עשו היהודים בקור בחדרים ומצאו שלחן ערוך כיד המלך ועליו כלי־כסף וכלי־זהב טהור – כך ספר השד“ר שלנו – וגם ארוחת־הצהרים עמדה, כנראה, על השלחן וחכתה לזוג הצעיר.. בקצור, היהודים שלנו זכו בגורל הגדול ע”י האפנדי והם עשירים מופלגים כקרח בשעתו. הם שמחים וששים והאפנדי נושך את אצבעותיו על המציאה שנמלטה מידיו עד היום הזה..

ונפלא הדבר: פניתי לכל תלמידי הרבים בארץ, שהם בקיאים ב“ה בענינים כאלה וכמדומני שאין שום דבר נסתר ממני בא”י, ועד כה לא זכינו להכיר ולדעת את היהודים המאשרים האלה בא"י ועד כמה שאני יודע לא ידוע הדבר הזה גם לכם, רבותי.

ובכ“ז, עצתי־אמונה לפרופ. סלושץ ולחבריו בעתיקות א”י שיתענינו בדבר זה, שמא תגלה להם ע“י זה קברם של קרח ועדתו או אולי ימצאו איזה פומפיי והרקולניס חדשים בא”י?

הוא אשר אמרתי: טוב לנפל בפי הגויים מאשר בידי הגויים ואפילו בידי היהודונים שלנו.

עזמות


 

5.12.1924

ובכן, תלמידי ותלמידותי הנאמנים שאו ידיכם קדש וברכו אותי בקול רם ובכונה גדולה את הברכה:

ברוך מתיר אסורים!

מסתמא רוצים אתם, חביבי, שאספר לכם את כל המעשה של המשפט מתחילתו ועד סופו, מחמת שיודע אני כמה גדול כחו של המשפט הזה לענין בו כ“כ את העולם כלו ולמשוך אליו את כל הלבבות וביחוד את לבכם אתם, יקירי, שדפק בעדי: טיוך. טיוך, טיוך! במשך זמן מרובה כזה, ואולם מפני שאני טרוד, לא עליכם. בהכנת המטבעות כמנין: הך הכפתור! וביחוד בהשגת הלואה לפלונית שלי שתחי', ע”כ אקוה שאי“ה בשבוע הבעל”ט בלי נדר ומסקנא, אספר לכם את כל פרשת “ואלה המשפטים” עם כל ל"ב פרושים, כדרכי, בהרחבה ובפרוטרוט ובלי מסוה, ואכין לכם מטעמים כאשר אהבתם. כי איך אומר שם טוביה החלבן אצל שלום־עליכם? – “כאשר אבדתי אבדתי”. כלומר: כשם שהייתי בעל־בית כן אשאר בעל־בית, ועזמות נשאר – עזמות!…


* * *

הוי, כבר עיפתי, נלאיתי מרב השעמום של צרות היום בעפולה מבני־עשו, צרות הלילה בנס־ציונה ובמוצא מבני־ישמעאל וצרות הפוליטיקה שלנו בהר ובעמק, ורוצה אני לצאת הפעם מגדרי, לצאת מאצטגננינותנו הקצרה והזעומה ש“בביתנו הלאומי” כביכול, ולדבר על ענינים יותר עליזים ויותר משמחים, על כל ועל הכל, רק לא על אודותינו ועל צרותינו שלנו.

ובכן, איש בשורה אנכי היום, בשורה טובה לכל הבחורים והרווקים שלנו אשר בקבוצות, ברחובות ובערים, ורואה אני חובה לעצמי לבוא לפניכם היום בהצעה ממשית – לא שלי חלילה! – אלא של יהודי טוב מא“י, סופר קצת, שהלך לאמריקה ומצא עצה טובה איך לאַשר את עמנו ולעשות “ביזניס” ע”י התחרות ישרה עם הקב“ה בכבודו ובעצמו וע”י יסוד חברת אחריות גדולה, לא לחיים ולא למות, לא במים ולא באש, אלא פשוט – חברת אחריות לחתנים… ופרטי הצעה זו הלא הם כתובים בכרוזיו שנשלחו להסתדרות הציונית באמריקה, להנהלה הציונית בירושלם, לכל מערכות העתונים העברים העסקנים בארצנו, ועל החתום בא ר' משה ליקורמן 443 ג’ירום סטריט, ברוקלין, ניו־יורק תו"ב. רשמו־נא היטב את האדריסא, למען השם, תלמידי הרווקים!…

אך מה אדבר בלשוני בשעה שמרגיש אנכי, כי לשוני קצרה ועטי אינו מסתפק? מוטב שאדבר בלשונו הזהב ממש, דברים ככתבם.

וידבר משה אל העם לאמר:

כתוצאה מתוך הקטסטרופה העולמית ההולכת ונמשכת מהיום השני באוגוסט שנת 1914 אנחנו הולכים ומתקרבים לשתי קטסטרופות הנוגעות ביחוד לנו: אחת פה (באמריקה) ואחת בא“י. פה הצעירות היהודיות מתבגרות ונובלות. מזקינות מאין “חתנים” (יש לנו כבר ב“ה כמה אכסמפלרים והמועדון של ה”צעירות העבריות" יוכיח! אגב, שמעתי כי החלט להחליף את האות הראשונה של השלט האנגלי שלהן. Y.W.H.A. באות O ואיני יודע מפני מה?…) ושם בא”י רוב הצעירים, שנולדו שם (תוצרת הארץ!) ושנמלטים מתחת הסכין בארצות הגולה (החלוצים’לאך שלנו!) הולכים ומתנונים (רחמא ליצלן!) באין חנוך מתאים, מאפס כסף ללמוד ובתי הספר עומדים להסגר מחוסר למוד. אי לזאת – כך הוא מוסיף – חשבתי הרבה בדבר ומצאתי תרופה אחת לשתי המכות, דהיינו: ההסתדרות הציונית צריכה לסדר מן “חברת אחריות לחתנים” (אני מדבר בלשונו…) בשביל בנות ישראל באמריקה, מחניכי א"י דוקא!…

איני יודע מה החליט מלון־יוז בדבר הצעה זו, ואולם אלי דבר יגונב כי נסיעתו הפתאומית של קיש (ג"כ רווק!) אמריקתה ושליחותו של מוסינזון בעניני החנוך – יש להן שייכות גדולה לענין זה, –ומי כמוהם מבינים וברי־סמכא בכגון דא? – וסברא חזקה היא כי יפתח סניף מיוחד לחברה זו גם בהולנדיה…

בקצור אחר הקדמתו היפה, בא משה האיש ב“עשרת הדברות” שלו על לוחות “הברית”:

  1. כל יהודי תושב אמריקה הקשור למסורת אבות וברצונו להשיג לבתו או לבנותיו חתן מאלה הבנים, שיתחנכו בבתי־הספר בא"י או כל נדיב־לב שירצה לעשות זה בשביל קרובות או יתומות – מכניס לקופת החברה (וזהו העיקר!) עשרים וחמשה דולר לחודש.

  2. ועד החנוך בא"י בוחן את כל הצעירים למעלה משלש־עשרה שנה הרוצים להקדיש את עצמם, בחינה גופנית (אם הוא בריא בכל רמ"ח אבריו..) שכלית ומוסרית (כלומר: שתהיה סחורה עוברת לסוחר) וקוצב לכל נבחר חמש לירות לחדש. (פרנסה בטוחה לחמש שנים, אלא שלא נזכר אם יש בחינה כזו גם באמריקה?..)

  3. תנאי הכרחי צריך ועד־החנוך להתנות עם המתקבלים, שבאיזה מוסד חנוכי שילמדו, החל מבי"ס חולוני וכלה בישיבת סלובודקה בחברון, מחויבים הם ללמוד את השפה האנגלית, שתשמש למתווך בינם ובין הבנות מאמריקה.

(אין תנאי הכרחי לבנות אמריקה ללמד עברית, מחמת שבעל ההצעה היה בא“י ויודע הוא כי אפשר לתווך אצלנו בין אמריקה וא”י באנגלית דוקא ואפילו בז’רגון־אמריקני שבור, והגדוד האמריקני של ה“קעמפ” בשדרות ראל"צ ורחובות, ואפילו מבני־הארץ שנשאו כאן נשים אמריקניות ואנגליות יוכיחו!… ויש סברא כי אפשר לתווך בין צעירים וצעירות בלי שום לשון גם בחברון…)

4. מדי שנה בשנה, מחמשה עשר באב עד ראש־השנה יערך טיול־פגישה בין הצעירים מא"י ובין הצעירות מאמריקה בצרפת הדרומית, במרסיליה או בחוף אחר (הוי, כמה טוב להיות רווק!) והכל תחת השגחת מורה או שנים שיצאו מטעם ועד־החנוך להשגיח על הצעירים בשעת הפגישה (בטח יזהרו לשלח מזקני המורים ולא רווקים חלילה…) ותחת השגחת מנהלת אמריקנית מטעם ההסתדרות הציונית באמריקה – כך הוא מציע – מסתמא זקנה ומאוסה. כנהוג, כדי שלא להטיל קנאה בסעודה…

5. מחיר שני הכרטיסים של כל צעיר וצעירה ישלם אבי הנערה (צרת הבת…)

6. תנאי מפורש יהיה מותנה, שהצעירות מחויבות לנסע במחלקה השלישית כולן (מפני שאין רביעית) ובשמלות לבנות (דוקא!) היותר פשוטות (בלי “דיקולטה” ולא עפ"י האופנה הירושלמית חלילה!) שלא תתהדר האחת בפני חברתה בשום דבר, ובאפן כזה גם העניות והאביונות תאמרה שירה…

7. מקום הפגישה ישמש אמצעי בשביל התודעות הצעירים והצעירות במשך שנים אחדות, כל “קורבה נפשית” בין שתי נשמות צעירות" (איזו אידיליה!) תביא בעקבה חליפת־מכתבים ותקרב יותר ויותר את המיועדים לבוא ב“ברית־נצח” (אני מדבר בלשונו ממש…)

8. למקבל התמיכה, החנוכית אין רשות לבוא בברית עם צעירה אחרת, שלא מבין נותני התמיכה (כי ע"כ פטמו אותו במשך חמש שנים!) ואם מפני איזו סבה שהיא לא יוכל לבחר לו בחירת לבו מביניהן (עפ"י סעיף 13–18) הכסף שקבל בהוספת קנס נזקף עליו בתור חוב בשטר חתום, כי האשה נקנית בשטר והאיש נקנה בכסף, חמשה פונט לחדש..

9. ואם אחת הבנות לא תוכל בשום אפן לבחר לה צעיר כלבבה במשך חמש שנים (כמובן, הכל אפשר אצל “צעירות יהודיות מתבגרות ונובלות”) כספה בתוספת רווחים יושב לה (נדוניא ל“מושב זקנים”…) ואולם אם במשך הזמן הזה מצאה לה בחור מן הבחורים האמריקאים (אמריקן־באויס בלע"ז) כל הכסף הנכנס לא יושב לה.

10. אם שתים שלש בנות של אב אחד תמצאנה להן כלן חתנים מחניכי א"י, (כלומר, אם יהיה לו ידיד טוב) מחויב אבי הבנות להכניס בעד כל בת נוספת חמשה ועשרים דולר לחדש בעד כל הזמן (הכל כדאי, בחיי!…)

ואחרי שבעל “ההצעה” מביע את תקוותו החזקה שהמפעל הזה יביא פרי טוב כמעט מהרגע הראשון ותועלת מרובה לשני הצדדים, הוא מסיים בהבטחה גמורה שהבחורים דנן “יהיו בעזר צור ישראל וגואלו, לאור גויים, בחזון נביאינו הגדולים, שאפס קצהו החל להתגשם בחיים (כגון: והחזיקו שבע נשים וכו') ואחריהם מי ישורנו?”…

ואני משער בנפשי את תוצאות ההמצאה הזו. ראשית חכמה, כל גביר ו“אלרייטניק” באמריקה שירצה לשדך את בתו הבתולה עם בחור’ל כהלכה, איזה “פלפל”, לא יפנה עוד לראש הישיבה בולוזין ואף לא לישיבת ר' יצחק אלחנן שנוסדה באמריקה (פבדיקה חדשה ל“רברנליך” אלא דוקא לראש־הישיבה שלנו בא“י להרי”ל… והשנית, יבוא מסתמא הטרנספורט הראשון של הצעירות מאמריקה באָנית “זבולון” של אברהם גודל. עם דגל ציוני־אמריקני וראבאי אמריקני – ר' סילברמן למשל! – יבוא עמהן לתת להן “משופה וקידושין” (חופה וקידושין על משקל “בטשאייטשין וביומייטשון”: (בחייכון וביומיכון)… וירבו הזוגות בישראל וירבו בלא עין הרע… אשרי עין ראתה כל אלה!


 

5.12.1924

“מוטקה גנב”

חזיון עממי בשלש מערכות, מאת שלום אש, הוצג בתיאטרון־ציון ע"י התיאטרון־העברי.

(קוי־בקרת).


משער אני שלא במנוחת־לב גמורה נועז “התיאטרון העברי” להעלות את “מוטקה גנב” על הבימה, ובודאי היה חושש למה שיאמרו הבריות, ואמנם מי שזוכר עדין את הפולמוס המגוחך של אוסרים ומתירים שנתעורר לפני שנתים מצד “אפוטרופסי המוסר” לרגלי הצגת “אל נקמות” של שלום אש על ידי “התיאטרון העברי” – יודה כי היה מקום לחשש זה משום שגם “מוטקה גנב” קרוץ מחמר זה שממנו נוצר “אל־נקמות”, ואפוטרופסי הצניעות שלנו יכולים למצוא גם כאן מקום רב להתגדר בו מתוך פלפלא חריפתא וסברות הכרס. אולם טוב עשה “התיאטרון העברי” שלא שם לב לחששות מעין אלה והתחשב רק עם הטעם הטוב והמוסר הבימתי המבקש בכל יצירה חזיונית ראשית כל רק את האמת האמנותית, זו הקדושה לעצמה, ואשר בפניה בטלים כל מיני מושגים של “אסור” ו“התר” הלקוחים בהשאלה מ“שולחן ערוך” אחר. כי אמת־המדה אשר לאמנות הבימה, כזו של האמנות האנושית בכללה, – נמצאת בה בעצמה, בסמכותה היא, וה“טוב” כה“רע” שלה נחתכים מבחינה לגמרי אחרת מאשר בחינת המוסר המקובל. לגבי דידה נעשית כל יצירה אמנותית ממילא גם כן מוסרית בזה שהיא מעלה את ערך האדם, מיפה את החיים וקובעת להם מטרה ותכלית רוחנית, – מבלי להזקק לשם כך לאמת־מדה שמחוצה לה. דוגמה מכרעת בנדון זה היא שאלת ערום הגוף באמנות הדיוקנית שגם ממנה יצאה האמנות כמנצחת לחלוטין. לפי זה כל יצירה שאינה בגדר האמנות אינה גם כן בגדר המוסר, אפילו בשעה שהיא מתלבשת, כביכול, באצטלה של קדושה ובטלות שכולה מוסריות.

והנה רק מבחינה זו עלינו לדון על “מוטקה גנב” אם “טוב” ואם “רע” הוא, ומגוחכים וחסרי־טעם נהיה אם נבוא לדרוש תעודת “כשרות” על פי ה“יורה דעה” של חכמי המוסר מיציאה אמנותית שמטרתה היא הטבת חיי האדם והתעלותו המוסרית האישית, מטרה העולה בד בבד עם עקרי המוסר היותר עליון והיותר נאצל.

אנוס אנכי להזקק לשאלה זו משום שישנם אצלנו אסטניסים שהצביעות המוסרית היא מקל־חובלים בידם, ואסטניסים אלה אינם בושים לבוא ולומר כי הצגת חזיונות כ“אל נקמות ו”מוטקה גנב" עוטה עלינו חרפה ובושה. שוכחים הם כי החרפה היא בעובדה שיש בקרבנו טפוסים כ“מוטקה גנב” וכ“יענקל שפשוביץ” (ב“אל נקמות”) ולא בחוזה האמן שירד לתוך נבכי תהום חיינו החשובים, ראה שם מה שראה באספקלריה שלו, והעלה את הטפוסים הללו למדרגה אמנותית אנושית. האמן הרי אין לפניו אלא מה שעיני רוחו רואות, ואם חיינו לקוים ופגומים – האמן מה הוא כי נבוא עליו בטענות?! כל הרואה את פרצוף עצמו בראי מלוטש וקובל על הראי הרע – זה נותן לעצמו תעודת עניות מוסרית מן המדרגה היותר פחותה.

קדושת החיים זו היא תורת המוסר העליון, והעלאת החיים למדרגה קדושה וטהורה – זו היא מטרת האמנות, ולמטרה נעלה זו הן שואף גם שלום אש גם באל־נקמות" וגם ב“מוטקה גנב”.

לבוא, אפוא, ולדרוש כאן משלום אש תעודת “כשרות” יכול רק ה“שכל הישר” של מוחות מעוקמים!

־־־־־־־־־־־

השאלה היא רק תמיד בחזיונות כגון אלה, אם יודעת ההנהלה להמנע מהגזמות לבלי צרך ומהבלטה שאינה במקומה; – אם יודעת היא להמתיק את מרירותם של כמה מקומות שאינם חמורים כל כך כשהם לעצמם אלא ביחס לתנאי מקום מיוחד ולחומרי המקום המיוחד. ובנדון זה נחוץ להודות כי הצגת מוטקה גנב ע"י התיאטרון העברי היתה רחוקה מכל נטיה להדגשה והפרזה ונתנה במסגרת אמנותית הרחוקה מן הכעור והדומה לו, ורק אנשים בעלי טעם מקולקל יכלו למצוא בהצגה זו אי־מוסריות או הפרעת דרכי המוסר.


*

ועכשיו מלים אחדות לעצם ההצגה.

בכללה היתה הצגת “מוטקה הגנב” טובה, אך חסרון עקרי אחד היה בה – חסרון המבוא (הפרולוג). נושא זה של “מוטקה גנב” – כמו זה של “אל נקמות” – לא נוצר מקדם על ידי אש בצורה חזיונית כי אם בצורה ספורית, וכשם שהחזיון “אל נקמות” עובד על ידי אש מספורו “מעשה במריה היפה”, כן נכתב מקדם “מוטקה גנב” בתור ספור גדול שעובד אחר כך על ידי המחבר ל“חזיון עממי בשלש מערכות בצרוף מבוא”. מובן הדבר שבספור מצא לו כשרונו הציורי־השירי של אש כר נרחב להכניס בו כמה וכמה רגעים יפים, כמה וכמה מאורעות מענינים שיש בהם בכדי לבאר, לתאר ולהסביר את מהות נפשו ומלחמת חייו של “מוטקה גנב”. ומובן מאליו גם כן שרגעים יפים אלה הלכו לאבוד בעבודו החזיוני של נושא זה – להפסדו. ורק מעטים מהם – ואחדים מן החשובים ביותר, נצלו על ידי אש במבוא היפה המראה לנו את מוטקה הנער, את צערו ודחקו, ואת הסביבה שבה נולד ונתחנך, את אביו האכזר המכה אותו בלי רחמים, וביחוד את אמו זלטקה, זו האם היהודית הטפוסית שנעשתה לסמל, לסמל הצער, הסבל והיסורים, לסמל החסד החמלה והרחמים, אותה “האם היהודית” שעליה שר אביגדור המאירי במלים כל כך חמות ובצבעים כל כך מקסימים:

עצובה היא מאד האם היהודית,

עצובה כליל וחלומה אד־שחר;

תקתוק לבבה הוא מזמור־לסוד,

עיניה שני שירים ונפשה אור־צחר

ועצובה היא מאד האם היהודית,

עצובה היא מאד.

* * *

וקנאת קדשי־עד בּאם היהודית,

וקדשי כל קדשה בפרי בטנה נטועים

והנוגע בּבנה–מות ימות לעד!

(האם היהודית)

והנה בלי מבוא זה אין כל טעם לאהבת מוטקה את אמו, אהבה שבגללה ועל ידה רואה הוא בכל אשה כשרה וצנועה וגם בחנה־לה חלום נפשו, רק את דמות אמו העלובה, אמו הקדושה הטובה והטהורה שסבלה בדומיה את חרפת נעוריו והגנה עליו כחיה המגנה על פרי־בטנה מפני רודפיו. אמנם מבין אנכי כי קשה היה להעלות את המבוא על הבימה מחסרון כחות וכדומה, אבל אין ידיעה זו משנה לצער, את עצם העובדה כי בגלל חסר המבוא יוצא כל החזיון לקוי בהרבה.

וכנראה, שבשל “קמוץ בכחות” הוצא גם כן כל אותו הדו־שיח הפיוטי והנפשי של הנערות העלובות בראשית המערכה השניה, אותו הדו־שיח היוצר במדה רבה את אוירת החזיון את סביבתו המיוחדת; מובן הוא הטעם אך מצער הוא מאד, משום שהוא גורם לאי־שלמות אמנותית.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

ובנוגע למשחק.

השחקנים עמדו ברובם על גובה אמנותי הגון ונתנו כולם ממיטב כשרונם הבימתי.

מר תאומי, “הגבור” הראשי, (מוטקה) הבין את תפקידו יפה, השתדל לחדור לתוך נפש גבורו ונתן לנפש זו בטוי נאמן, משוכלל ואחדותי מתחלה ועד הסוף. השגתו של מר תאומי את “מוטקה” היתה יותר הגותית (לירית) מאשר חזותית (דרמטי), יותר נשואית מאשר נושאית. אין אני אומר כי זו היא ההשגה הנכונה דוקא. לא, יכולה להיות וישנה גם השגה אחרת אך מר תאומי מכיון שמצא לנחוץ על פי מהות נפשו להבין ולהשיג כך את “גבורו” יצר מ“מוטקה הנגב” חטיבה אחת בקוים ישרים ובולטים, בלי נגודים והפכי־אופי.

הגב' בת־ציון בתפקידה של “מרי” הראתה התקדמות גדולה ביחס להופעתה הראשונה בתור “תמרה” ב“יעקב הנפח”. “מרי” היא האשה היותר מענינת, היותר אהודה והיותר פעילית בין כל הנשים הפועלות בחזיון זה. היא כולה מלאת תהפוכות: תמימה כתינוקת ומלאת ערמה כנחש. אשה מופקרת למחצה ואף על פי כן נאמנה לאהוב נפשה, ל“מוטקה גנב”, עד כדי כלות הנפש, עד כדי מסירות נפש, גם בשעה ש“מוטקה” מזניחה ובוחר באחרת בחנה־לה, “מרי” היא קלת דעת שאינה נרתעת גם מתת את ידיה לרצח ולדם, אך ביחד עם זה מלאת צער ויסורים, ולבה – גן אהבה. בכל המובנים תפקיד קשה הוא “מרי”. וצריך לצין בשמחה כי הגב' בת־ציון התגברה על מכשולי תפקיד זה ויצרה את “מרי” בחן ובענוה, בנפשיו רגישה ובלבביות מושכת, בלי הפרזה ובלי נטיה להצטין על חשבון הטעם הטוב. וזה הוא דבר גדול מאד. כי בתפקידים כגון אלה עומד תמיד השחקן על קו־המשקלת והמעבר מן האמנות אל הפוכה הגמור הוא רק – פסע אחד. ואשרי האמן היודע את שווי המשקל!

ביחוד יפה היתה במערכה השניה – זו מרום הפסגה של החזיון, – בשעה שהיא נפרדת מ“מוטקה” אהובה. אמתיות ההרגשה; התנועות הקצובות וכל מהותה הקסימו את הקהל, ואין ספק שבשחקנית אהודה זו צפונה ברכה רבה לבימה העברית אם רק תנתן לה האפשרות לפתח את כשרונותיה בשיטה נכונה ובעבודה פוריה.

מר חזן בתפקידו של “תרח הזקן” ראש הכנופיה של תבות־הזמרה, ומר זיבל בתור “קנריק” ואחר כך בתור ר' מלך בעל בית המרזח – היו אמתים ונכונים ועוררו בקהל התענינות רבה.

הגב' שרה מהלר בתפקידה של הינדל אם חנה’לה נתנה בהבנה את טפוסה של האם היהודית אשר למרות “הפרנסה החשובה” והבזויה המביאה אותה ואת כל המשפחה לשפל המדרגה – חרדה היא על בתה “הכשרה” ושומרת עליה כעל בבת־עינה, מה שיש לי להעיד על משחקה של הגב' מהלר הוא כי חד־גוני היה הפעם. חור ובלי חיים פנימיים; – ואנו ברם ראינוה כבר, ולא פעם, באור אחר ובמשחק אחר, לגמרי אחר…

מר קלצקין בתור “שלמה” היה “דוד” אופיני, “ריקא” כמו שנאמר. צעיר זה הוא בעל כשרונות ועתיד יפה נשקף לו על הבימה העברית בתור משחק טפוסים התולים בעקר. אך עדין זקוק הוא לשמירה מעולה וליד מנהלת.

לגב' כרמלית היה הפעם תפקיד צדדי, לגמרי צדדי. היא היתה הפרוצה “האדמונית” האוהבת גם כן את “מוטקה” ונגררת אחריו כצל. התפקיד אינו חשוב בחזיון, אך מה יפה ומה תמים היה על הבמה, במשחקה היפה של הגב' כרמלית ששחקה בחום נפש ובהבנה אמנותית רבה. ביחוד ברגע הפרידה, כאשר מוטקה משלח מעל פניו את הבריות העלובות, אשה אשה אל בית אביה ואל בית אמה, ו“האדמונית” הנשארת לבדה אומרת בקול רוח־הדמעות: “אין לי אבא, אין לי אמא, אין לי לאן ללכת; – הרחוב הוא ביתי, אלכה אל הרחוב”… ברגע יפה זה זעזעה השחקנית את לב הקהל ובעיני רבים עמדו דמעות רחמים והשתתפות אמתית בצער עלובת החיים. כל כך טבעיות, כל כך לבביות היו מלים אלה והרגשות אלה עד כי לא היה שום פקפוק באמיתיותן, ולפיכך השפיעו על הקהל. זה הוא כחו של כשרון אמתי, וזו היא דוגמה לשכלול תפקיד קטן בצורה אמנותית גדולה.

לעומת זה היתה חנה־לה (הגב' בת־הרים) חורת ומחוסרת צבע. חנה־לה זו, הציר העקרי שעליו סובב כל החזיון, לא עשתה רשם ולא יצרה את האמונה שנערה כזאת יכולה להביא מהפכה בלב אדם כ“מוטקה גנב”. התנהגותה על הבימה היתה בלי רוח חיים, מחמת אימת הצבור או מסבה אחרת.

משחק־הסך היה טוב, עקיבי ורכוזי. בבחינת חטיבה אחת בלי “יוצא דפן”, – אם לא נביא בחשבון את הבריות העלובות, אלה “הפרוצות” כביכול, שלא ידעו במחילה מה לעשות בידיהן ורגליהן והתהלכו על הבימה כצללים תועים מפנה לפנה.

התרגום (של א. לוי) הו אטוב, ואם נשמעה פה ושם איזו שגיאה הצורמת את האזן, עלינו לזקוף את זה על חשבון המשחקים. מעוות זה אינו חדש אך הוא לא יתוקן עד אשר שחקנינו לא רק ידברו אלא גם ירגישו ויחיו – עברית!

בן־ציון ידידיה

מה שמשבית קצת את שמחתי ומעביר את האידיליה הזאת, היא רק – מה שאין אנו יודעים ברור, מה יהיה גודלן של הצעירות שלנו מתוצרת הארץ? חוששני, שמא תצאנה במחאה וימצא איזה ר' משה בא"י שייסד כאן להתחרות “חברת אחריות “לכלות”?”… אפשר מאד, שהאניה “זבולון” שתבוא אלינו באביב הבא עם נתן שטרוים, לא תשוב חלילה ריקם לאמריקה ותקח עמה “טרנספורט” שלם מבנות ציון, וביטוח אני כי ירבו הקופצים עליהן מבין “האמריקן־בויס”, מחמת שהן אוהבות לפטפט אנגלית יותר מלשונן ויודעות הן פרק בהלכות “כיצד מרקדין” בגן־העיר ובבריסטול יותר טוב מאהמריקניות שלנו, ואם איני טועה, גם הוריהן ישלמו במיטב כספם יותר מעשרים וחמשה דולר לחדש בהוספת מחיר הכרטיס והוצאות הויזות (ליציאה אפשר להשיג ויזות בנקל…) ואגב יחזירו בטרנספורט הזה גם את בנות־אמריקה, שלא הצליחו בשדוכין…

ויען כי לפי דברי המציע, הציע הפעם רק ראשי־פרקים מן הענין הזה, טוב היה אלו היה מלמד אותנו פרק שלם בהלכה זו. תורה היא וללמד אנו צריכים.

ועדיין אנו מתאוננים על אמריקה שלנו בשעה שהצעות כאלו מבצבצות מכל עבר ופנה?…


* * *

אחד מבני הגולה שהגיע בשבוע זה לא"י דרך מצרים ועבר דרך תחנת קנטרה, בא אלי ומסר לי את רגשות השמחה שתקפוהו בשעה שזכה לראות בעיניו על גבולות ארצנו את המודעה העברית הראשונה ובאותיות מרובעות. עמד וקרא כמה פעמים על הלוח ולא הבין, חבש את משקפיו והביט מקרוב ולא הבין כלום, פנה לחבריו היהודים והם הבינו פחות ממנו…

וכדי לזכות את הרבים הנני מוסר לכם בזה את נוסח המודעה, ככתבה וכלשונה שמסר לי תלמיד זה החדש וזו לשונה ממש:

ומכיון שאנו מדברים במודעות, יש לי הענג למסר לכם מכתב קטן שקבלתי זה עכשיו מתלמיד אחר ככתבו וכלשונו ממש ובלי שום תקון:

להדון עזמות

הנני יש לי העונג להודיע לו שהחליפו לנו את שם מושבתנו מ“באר יעקב” ל"ביר יאקוב. לפי פנסי הרכבות שנתנו לנו להאיר את התחנה. ובכדי שתדעו אתם איפה לשלח לנו את העתון שלכם, הנני מודיע אני זה לכם בשביל אינפאדמאציה שלכם.

הוא אשר אמרתי: יש לנו כבר תחנה אחת בשם “זאקאריה ויעקוב” ועכשיו נוספה לנו תחנה שניה בשם “ביר יאקוב”, הכל כל “יעאקוב” והידים הכותבות ידי עשו…


* * *

כן, עיקר שכחתי:

קראתי בשמחה רבה בעתונים ובמברקי סט“א ע”א ההכחשה בדבר ה“רבי” החדש ממדינות אפריקי, ואולם לאחר שחקרתי וחרשתי היטב מן הצד והריחותי, כדרכי, במקומות הגבוהים, נראה לי בכל זאת כי בשנה הבאה ינהיגו דוקא אצלנו להתפלל תפלת “איזהו מקומן”, נוסח לונדריש, ויש גורסין נוסחא אחרינא וגם כן משלהם

ה“רבי” אמנם יסע, אבל החומש’ל שלו תמיד ישאר…

עז מות

 

12.1924 12

“יטסאך”! כלומר: פנו דרך להולכי־ארבע במקום מה שנאמר. אם הם כבני־אדם אנו ה…

ומסתמא נזכה בקרוב לראות ברחוב החדש גם ספסלים פה ושם לארך הדרך, כדי שייהנו הבריות, כמו שם באירופה, ועוד נוחיות שונות, כי סו"ס אין אדם אלא בשר ודם…

ואחרון אחרון חביב – הדור הצעיר יהיה אסיר־תודה נצחת בעד הרחוב הזה, שלא יכתתו עוד את רגליהם בלילות ראש־חדש אל הרשת שנלר או בחגוי הסלע אשר לפני שכונת הבוכרים, וכאן ילכו לבטח בדרכם מבלי מפריע ורגלם לא תגף, וגם לא יזכו אולי למקלחת קרה לראשם מאחת הגזוזטראות כמו, למשל באבן־ישראל….3

מלא… הן זוכר בודאי מעלתו את “האי הרוסי” בעירנו שהיה מוקף חומה מסביב, סגור ומסוגר לזרים כיריחו בשעתה ועוד לא שכחנו את הטבלא השחורה הכתובה בלשונו של ניקולאי על אסור הכניסה ליהודים לתוך התחום הרוסי בשבת גם פה בירושלם… וחומת־סין שסגרה לפנים את הרובע הארמיני וביחוד ה“מבצר” שלנו, שאי־אפשר היה לכבשו למרות מאה־השערים השבורים והפתוחים שלו… והנה באה הבלדיה ופרצה גדר ר"ל והביאה אחדות בין האומות השונות בעירנו.

ובראותי ביום השלישי הזה את כל ירושלם שבאה להשתתף בשמחת־מצוה של הרחוב על פרשת־דרכים, ואפילו את ר' חיים שזכה להכנס לתוך מכונת־הצלום של בן־דב, והופיעה לפנינו המצבה היפה בשלש השפות שלנו, למול השער המקושט והנהדר, זכרתי את הפתגם שאמרו כי פיטר הגדול פתח ברוסיה חלון לאירופה וראניב ביי פתח לנו שער שלם לאירופה ע"י הרחוב המקשר אותנו אל התחנה… ואפשר, שיבוא זמן אצלנו שיוכלו לכתב על השער: פתחו לי שערי צדק

ולא רק אירופה נפתחה לפנינו, אלא שזכינו גם לחתיכת אמריקה בתוככי ירושלם עיה“ק. יש לנו פיפט אוויניו” כמו בניו־יורק ממש (קינג ג’ורג' – פיפט אוויניו: זה שמו וזה זכרו של הרחוב החדש!) וגם בנינים נהדרים מסביב: “בקור חולים האספיטאל” וסן־רימו שלנו מנגד, בצלאל ורחביה מאחור ועל יד רחוב “אבינו מלכנו” יש גם רחוב אבי השפה העברית בארצנו – עד בואך אל המקום של “גרנד אופירה” שלנו…

־־־־־־־־־־־־־־

האמינה לי, יא חביבי, כי עשיתי אזני כאפרכסת והקשבתי רב קשב לכל דבור היוצא מפיך בשעת הדרשה, וכשהזכרת בגאון צודק על עשרים הכבישים והרחובות שכבר נגמרו, חשבתי בלבי: מסמא מבין הראיס שלנו כי ירושלם איננה אחת מערי המדינה של שמנים או מאה אלף נפש, כי אם עיר עולמית, אחת הערים המעטות שתופסות מקום כ“כ גדול בדברי הימים של האנושיות. פעם כתב המשורר הצרפתי וויקטור הוגו: יש אתונה, יש רומא, יש פרס! ואני ר' עזמות שאיני משורר אומר: יש אתונה, יש רומא ויש ירושלם! ירושלם היא אחת משלש הערים, שהשפיעו על העולם ועל האנושיות כלה השפעה כ”כ גדולה וחשובה. ולפי־כך, צריך שתהיה ירושלם שלנו, לא בלבד עיר עתיקה, מוזיאום חי וחדיש, במגדל דוד, אלא גם עיר חדשה ואפילו חדישה, כן חדישה, עיר נעימה, עיר שימצאו בה התיירים ובאי־מועד כל הרגלי חייהם, עיר שיקויים בה הפסוק: דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה לא “נוה־שלום”…

חכמינו ז“ל אמרו דבר יפה וכדאי שירשם אותו לפניו לזכרון בחייו: “המתחיל במצוה אומרים לו – גמור!” וכבודו שהיה בעולם הגדול ולפני מלכים יתיצב בודאי חושב על מטתו בלילות רב מחשבות כדי לעשות את ירושלם תהלה בארץ. כמו לונדרה או לכהפ”ח בתל־אביב, שתהיה נקיה, שלא יסבלו יושביה כל חלי וכל מדוה, שתהיה ירושלם יפה ונעימה לשבת בה ותמשך אליה אורחים רבים לא בעתיקותיה בלבד אלא גם בטוב אוירה – פחות אבק ויותר מים, פחות מחצבות ו“בּארוד” ויותר כבישים, פחות זמן לגמר העבודה ויותר עברית ועבודה עברית בבלריה, וחלק הכביש המצוין של “הסולל־בונה” הלא יוכיח! פחות “בּן קרא” ויותר רשיונות לבנינים ורחובות ל“הסולל” ולכל בונה, מפני דרכי שלום…

מסופקני אם כבודו בקר פעם את בית־הכרם, ומסופקני מאד אם נסה לנסע באוטומוביל הגדול שלנו מיד אחר ארוחת הצהרים על אבני הדרך המובילה ממושב־זקנים לבית־הכרם. עצתי אמונה איפוא, שיסע בקרוב לרוח היום במכוניתו הלבנה והיפה בדרך הזו ויזכה לקפיצת הדרך ולטלטלת־גבר כדבעי, ומובטחני כי מיד אחר נסיעתו זו יתן צו לתקן את הדרך הזו, לא רק בשביל בית־הכרם אלא וביחוד בשביל עין־הכרם

אמנם, שמענו מצדדים שונים וביחוד מאחב“י טענות על כבודו, ויודע אני היטב כי הוא בן “עולם הזה” ובכ”ז, אני מבטיחהו שיהיה בן עולם הבא – בדברי הימים של בני ירושלם וישאר שמו לזכרון עולם לא באותיות שחורות על מצבת אבן של רחוב “אבינו מלכנו” אלא באותיות של זהב בדברי ימי הקדמה של ארצנו.

אה, לו הייתי אני תקיף במקומות הגבוהים בירושלם ובעיר־הבירה, הייתי משתדל להשיג לו תאר “סיר”, כיתר המאכערס" שלנו בארץ, ומחמת שאני נחפז לנסיעתי גלילתה אני מסיים בברכת “רבי”: יהי רצון שיצליח כבודו בכל דרכיו היפים והרחבים שיעשה בציון, אמן!

עז־מות


 

12.12.1924

וזהו פתשגן הכתב,ששלחתי בשבוע זה לראיס־הבלדיה שלנו, ראגיב ביי אל נששיבי לכבוד חנוכת רחוב “אבינו מלכנו” בעיה"ק ירושלם:

פעמים אחדות היה לי כבר הענג והכבוד לפנות למעלתו במכתבים גלויים (Candid Letters) על אודות מנורת־המאור שנקרא לוקס ועל דרכי ציון שלא נגמרו בעירנו, ואולם עכשיו לכבוד יום־טוב גדול שלו ושלנו, רוצה אני לקיים את הפסוק הצרפתי:

II faut render à César ce qui est à César

ז“א: תן לראגיב את אשר לראגיב, ומחמת שלא זכה מעלתו לשמע את הנאום שלי, שהכינותי ליום שלישי זה, לא באשמתי חלילה אלא פשוט מפני שהנציב מהר לברח עם כבודו יחד במכוניתו אעפ”י שהדרך היא מצוינה להולכי רגל, ע"כ הנני מוסר לו את דרשתי בכתב, כדרך כל הגדולים שלנו.

מסתמא הבינות, ראיסי היקר, כי כוונתי לדבר הפעם ע"א רחוב “אבינו מלכנו” שתרגומו באנגלית הוא: “קינג ג’ורג' פיפט אוויניו”, כלומר: רחוב מלך ג’ורג' החמשי.

וראשית חכמה עלי להודות לך מעומקא־דלבא על כרטיס ההזמנה ששלחת לי בעברית יפה ומדויקה ולא חלילה ב“עבראני” זו שאנו זוכים לראות על לוחות התחנות והרחובות בעירנו, בדומה למשל בזכרון־משה שכתוב שם בפרוש על הלוח אשר ברחוב: “תחכה לשמנה עגלות”, וכל עוברי דרך החדשים והתמימים עומדים ומחכים שעות שלמות לשמנה עגלות, כמו שנאמר, ואינם יודעים כי היתה כאן טעות ה“בחור הזעצצער” ושצריך לקרא שם: “תחנה לשמנה עגלות”.

ובכל זאת, אשרי המחכה והמגיע גם לחנוכת הרחוב החדש, וזמנה היה כנראה, עוד לפני שנה או שנתים בערך, כי איך אומר הפתגם האנגלי? – It is bever too late.

כלומר: “אל עג’לה מן אל־שייטאן”… והנה, בעזרת אללאה, זכינו סו"ס ביום שלישי זה, יום שהוכפל בו כי־טוב, לחג ברב פאר והדר, גם את חג הכביש וגם את חג הכבוש של ירושלם בחדש כסלו, שחל בו גם חג החנוכה שלנו…

פתח שמואל ג' ואמר בלשון “מלכים ה'”: הרחוב המפואר הזה ישאר לעולמים אמצעי נוחיות לתושבי ירושלם. והנוחיות הכי חשובה, לדעתי, היא זו – שאין אתה מחויב עוד להפגש דוקא בכל יום ובכל שעה ברחוב יפו עם כל חטם שאינו רצוי לך, כמו לפנים ברחוב הרצל אשר בת"א. הן זהו אסון ממש, גזרה מן השמים: רצונך לנסע אל התחנה – לך לרחוב יפו; רוצה אתה לנסע למחנה־יהודה או לבתי “אבו־באסאל”, והנה תוקפים אותך העגלונים ברחוב יפו וחוטפים אותם כמלאכי־חבלה: “לא־פוק! אידענע אדוף”? ואם יש את נפשך לטייל קצת בין מנחה למעריב על יד שער־יפו ולהתבונן מרחוק אל תלפיות היפה ושמעת מכל צד: “מי־שארע! מי־שארע!” ומחויב הנך “ללכת מישרים” כלומר: למאה שערים… ולא זאת אלא שאי אפשר הדבר להתעלם מבעלי־החובות, שהחליטו כלם לפתוח את חנויותיהם ברחוב יפו, כמו להכעיס ובעל כרחך אתה עובר לפניהם ברחוב יפו ונתבע – עד שקמת, ראיס אפנדי ופתחת לנו את רחוב “אבינו מלכנו” שיהיה לאמצעי־נוחיות לעולמים לכל בעלי החובות שלנו.

והשנית: הרי למדו תושבי ירושלם להיות אקרובטים ממש ולעשות קפיצות משונות בלכתם בדרך ברחוב יפו או בשאר הרחובות הצרים כמו בצרים להבדיל, כדי להנצל מן ה“טרומבילים”4


 

19.12.1924

בקש עזמות לישב בשלוה במושבות שומרון כדי לשבח שם את משפטו הקשה, והנה קפץ עליו רוגזה של ה“שין” במאמרו של “ראש” דאר־היום. כשעה שלמה ישבתי משמים ומשתומם ושאלתי לנפשי: רבש“ע! עכשיו שישנן ברוך־השם שאלות כ”כ חשובות כשביתות המורים, למשל, ועוד שערוריות רועשות ושונות, מה ראה ל“שין” זו, שהקדיש לה מאמר ראשי ושלם בערב שבת־קדש שעברה? והשנית, לאחר שפשפשתי בו ומשמשתי בו (כלומר במאמר) כששים ושש פעמים, לא יכלתי להבין בשום אופן מפני מה נשפכה כל חמתו דוקא על האות האומללה הזו ולא למשל על האות המאושרה ממנה “פא” או על אות אחרת מכף־בית האותיות של אורי צבי רינברג (הרי לך שם מאושר ומשולש בלי כל “שין”!) ב“סדנו”?

ולא זאת אלא שהעיז לבמבם לי ע“י השח־רחוק שלו פקודה נמרצה וגזר עלי גזרת בן־אב שלא אהין להשתמש באות “שרקנית” זו בשעורי זה, ולמען־השם, שלא אהין חס־ושלום להשתמש אפילו בקוצה של שין אחת, בבחינת בל־יראה ובל ישמע בערב־שבת זו, פתח־שין: שא! וחשבתי בלבי: בני־אפרים נהרגו בזמנם על ה”שין“, שאמרו “סבלת” במקום “שבלת” ובני־יהודה הורגים עכשיו את ה”שין" עצמה.. ואולם מה לא יעשה יהודי שכמותו בשביל פרנסה, ביחוד לאחר שש, של במחילה עשרים וחמשה שקל חוץ מהוצאות המשפט? השתדלתי בכל כחי לשמע אל הגזרה שירדה משני ה“שולל” והנה, כמו להכעיש, השתערו הפעם על ה“בחור הזעצצער” שלנו כל ה“שינים” בשפע אל־שני ודוקא בכל שורה ושורה כפי שאתם רואים, לקיים מה שנאמר: “ושננתם לבניכם ולקוראיכם”. בקשתי איפוא שטוחה לפניכם, רבותי, שבקראכם את שעורי זה ובפגשכם בדרכם את ה“שינים” המשוננות אל תימינו אלא תשמאילו, שהרי בימינו אלה כל המשמאיל בעוד מועד הרי זה משובח, ובממשלתנו הציונית והועד־לאומית הלא תוכיח!.

אלא שחוססני לסמם הטוב של האנסים המפורסמים סלנו, סקרה להם אסון ונכנסה השין בתוכם, דרך מסל: פרפישור סץ, סלום. אוסיסקין המסורר סל“ג ססב זה עכסיו כלומר: עתה, ירוסלימה. וביחוד מה נעשה בתסבי סעודנו ב”ועד־הסירים"? אפסר סיעסו גם הם כמו מוסוליני בשעתו. מה עשה? הן שמו היהודי הוא, כידוע לכלכם, משה’לי, אלא שמיד אחר ראיונו המפורסם עם בן־אבי נעשה משה’לי למוסה’לי, ומוסה’לי יהפך למוסוליני, כמו אצל שלום־עליכם ממש: יצחק הוא איציק, ואיציק הוא אייזיק, ואייזיק הוא אלטר…

וביחוד צר לי על המלה “שלום”, שנתחבבה כ“כ על הגויים ושסו”ס היא המלה היחידה המאחדת אותנו כאן ועכשיו יאמרו: שלום, שלום ואין שלום!… והלא ספרתי לכם פעם, כמדומני, שמכל ריגוליטו העברית הבין הקונסול האמריקני – כך הוא אמר בעצמו – רק מלה אחת “שלום”! ומה אמר לכם, רבותי? – איני מקנא כלל בגולינקין, יוצר האופירה העברית, שהחליט כנראה להשבית את ה“שלום” שנזכר שמנה־עשרה פעמים בריגוליטו, וזיוריני שלנו יהפך לחזן ממש, כאברהם צבי בזמנו, וישיר על הבמה: “לאדוני, לאדוני!” כמו, להבדיל, בימים־נוראים ובשלש־עשרה מדות בחורבה… והגברת מסט תענה לעמתו בעברית של ת"א ובנעם קולה: “אד־דיו”…


* * *

ועכשיו, שנפטרנו ב“ה מחאות ה”ארורה" הזו, וזכינו “לפונקטשור” (נקוב בלע"ז) הששי באוטומוביל שלנו, יכל אני לגמר את שעורי זה ולמסר לכם בסודי־סודות את נוסח המכתב שערכתי יחד עם שכנתי בנסיעה, בחפזון ועל רגל אחת (לא שלי!) לאחי בצרה אשר באמריקה.

וזהו הנוסח, ככתבו וכלשונו ממש:

"לחברי ר' מנחם מנדל בייליס.

“לאדוני” (לפנים: שלום) וברכה!

הלא ידעת אם לא שמעת ע“י ה”רקיב הצהיוני" בירושלם וה“ארץ” בת“א ע”א משפטי עם השמנה של רומי, שהוא דומה בכללו למשפטך אתה עם הסינור הרוסי, אלא ששם אצלך נתקיים הפסוק: הס קטיגור נוצרי וקח סניגור יהודי, ואצלי, כלומר: בביתנו הלאומי נהפך הוא – המאשים היה מאחב“י והמצדיק היה דוקא מחסידי אומות העולם.. ועוד זאת: בעלילה שלך יצאת לפחות אתה זכאי וכלל ישראל נשאר חייב, ובקיוב דא”י – כלנו חייבים.

מילא, היסורים שהיו לי, לא־עליכם, שם בשבתי שני ימים בלול עם בן־אב“י – הן מי יוכל לדעת ולהרגיש אותם כמוך, הא? ואת “התענוג” הגדול ששבעה נפשי ביחוד בין כסא לעשור, כלומר: בין יום המשפט ויום הדין – הריני מוחל: אתה יודע למי! מחמת שידעתי והרגשתי היטב כי נתחזקו הקטרוגים ונתגברה הדלטוריה ר”ל שם בפמליא של מעלה, וכל מה שיש בשמים יש בארץ, ורק ברגע האחרון כמעט היתה שעת־רחמים ונתגלגלה עלי זכותם של תלמידי ותלמידותי המיחלים לאמרי פי ומצפים לעש“ק, ונתבטל ב”ה הגזרה של חד־גדיא, דזבין אבא בעשרים וחמשה זוזי… ובהגיע תור עזמות לשלם את הקנס עמדו מסביבנו שני מלאכי־חבלה מבודנים, כשני שושבינין ממש, והובילו אותנו אחר כבוד כשני חתנים שיצאו משבכתם כדי לשלשל את הנדוניא במזומנים ולאלתר ורמזו לנו בשפשוף האגודל על גבי אצבעם על המטבעות כלומר: “קעש” בלשונם, ו“האי מאסארי”בלע“ז – הכל עפ”י החק העותומני. ואני חשבתי לתומי כי אחד מתלמידי הרבים יקפץ מיד, יסיר ידו מעל לבו ויכניסנה עמוק לתוך כיסו ויאמר: הרי לכם 25 פונט בעד רבנו ר' עזמות, כמו שעשו ידידי ה“פלסטין” במשפטו עם אכרי חדרה, שמיד לאחר פסק־דין של חמשים פונט, קפץ אחד מהם ושלם מכיסו במזומנים ממש חמש עשריות של פונטים מצריים! – ולו רק למראית־עין ולשם מחוג יפה בלבד.. בקצור, מה אמר ומה אספר לך ר' בייליס חברי? – ר' עזמות פנה כה וכה וירא כי אין איש, וישתדל להיות איש, וילך מבנק לבנק ומקפת־הלואה לקפת־מלוה להשיג גמילות־חסד לזמן קצר, ועד ששלמתי במחילה את ה“כה’ער”, טבין ותקילין חוץ מהוצ"ק, כדי לקיים מה שנאמר: – – – – – – – – – – – – (שכנתי הטובה בנסיעתי העירה לי בעוד מועד כי אין אנחנו באירופה אלא בארצות המזרח וע“כ צויתי ל”בחור הזעצצער" עפ“י עצתה, כמובן, למלא לע”ע את חסרונכם במקום הזה בקוים…)

ואם לא תפרסם את הדבר ב“פייפרס” שלכם שם באמריקה, אגלה לך סוד קטן – חרפה ממש לספר אפילו לחברים כמותנו! –שער בנפשך, למחרת יום המשפט נתפרץ לחדרי אחד מה“חסידים” הכי נלהבים שלי, בעל־בית הגון ובעל־יכלת חומרית, כמו שאומר בן־צבי, וברך עלי בקול רם: ברוך מתיר אסורים! תפש את ידי והניע אתה עד כדי להסירה מתוך עצמותי ר“ל, ובהתגלות הלב ממש ספר לי בדמעות כמעט כי בזמן האחרון נדדה שנתו מרוב דאגה לעזמות. – “הן זהו – כך קרא בהתרגשות – מעשה בייליס ממש, מה אני אומר? ענין דרייפוס השני!” ואגב ספר לי כי אנשי בית־המדרש שלהם, שאינם קונים את “דאר־היום” אלא מע”ש לע“ש מוכנים ומזומנים להקריב את עצמם בעד עזמות, שייך לומר?” ואני – למה אכחד? – ישבתי ונהניתי לשמע מקצת שבחי בפני, ובעידנא דריתחא שלו התקרבתי לאט לאט אל ידידי זה הנאמן ונסיתי למשש את דפקו קצת ולראות אם הוא מוכן לעזר לי אולי בדבר ההלואה שלי לתשלום הקנס והסנגוריה ובשעת־מעשה חבטתי, כלומר שם, לתוך הספר, וכשהרימותי את עיני אחר רגעים מספר מצאתי את הכסא ריק לפני – ו“הילד איננו” ו“החסיד” שלי נעלם עד היום הזה!…

טירון אני, ידידי, כפי שאתה רואה בענינים כאלה, והיות שאתה בר־מזל וברהני יותר ממני בזה וכפי מה ששמעתי מפי יודעי דבר וגם קראתי בעתונים שלכם, הצלחת ב“ה בעסק ונסעת בלוית גבאי אמריקני מעיר לעיר לקבץ על יד מאה ה”יהאהודים" ורכשת לך גם בית־דפוס, ע“כ החלטתי לפנות אליך בהצעה ממשית להכנס עמי בשותפות ולקבץ גם בשבילי איזה דולרים ע”י יסוד קרן־עזמות כמו שנוסדה קרן־בייליס, אבל באופן שלא יתנגחו חלילה הקרנים האלו שם כמו קרן־היסוד וקרן־הקימת בארצנו, ובתנאי מפורש שישאר לי חוץ מהוצאות המשפט גם מעט כסף לבנין בית בירושלם כמו ביתך בתל־אביב… מצדי, הנני מתחייב לותר לך עשרים עד עשרים־וחמשה למאה “קומיסיון” מההכנסה הנקיה של הקרן שלי –

ובשעת־הצרך מוכן הנני גם לקבל עלי שליחות מקרן־היסוד לאמריקה על חשבון ההסתדרות. כמובן, בדרך כל עסקנינו האודסאים. (אגב, כבר החילותי להכין מאמרי תהלה לויצמן!…)

וביחוד מקנא אני בפרסום הגדול שלך, כשם שמקנא “חברי” האמריקאי בת“א, ולפיכך החלטתי בנפשי לצאת בעקבותיך: ראשית חכמה, נדרתי את הפס”ד שלי עם כל הקטגוריה והסנגוריה ואפילו את ה“פסקווילים” נגדי בעתון התל־אביבי לקרן־היסוד כשם שאתה נדבת את התיק שלך לירושת עולם לקרן־הגאולה, למען ידע דור אחרון… והשנית, החלטתי להציע מיד בחזירתי מנסיעתי בגליל, שיקרא אחד מרחובות ירושלם בשם רחוב “שמטרלינג” בשם שקראו בתל־אביב רחוב “גרוזנברג” על שם הסניגור שלך.

ומחמת שהנהג שלי הספיק כבר לתקן את ה“פונקטשור” הששי של המכונית, הנני ממהר לסיים את מכתבי זה בתקוה שבטח תקבל את הצעתי המעשית הזו ושאני אקבל ממך תשובה מידית וקצרה בצורת שיקים גדולים וארוכים.

ולע"ע היה “לאדוני”, כלומר: שלום,

בברכת אחים לצרה

עש־מות5


 

26.12.1924

ועכשיו, שחזרתי מנסיעתי גלילתה בשלום והצלחתי לקבל הבטחות (פלעדג’עס בלע"ז) מתלמיד די בכל אתר ואתר לטובת הקרן שלי, לקיים מה שנאמר: “צדקה תציל מעז־מות”, ממש כמו שהצליח קסטל בקשקושיו לקופסת קרן־היסוד – עכשיו רוצה אני, רבותי, לדבר עמכם הפעם, לכבוד חנוכה, ע"א חנוכת־הבית של מדעי הרוח ועל שאר עניני הרוח שלנו, כגון: שביתות ואופירות, רבנים וכומרים להבדיל וגם אבן־היסוד לחולי הרוח…

וראשית כל דבר, מחויב הנני לבקש סליחה ומחילה מכם, חביבי, וביחוד מעורך “העולם”. שגם אני משתמש הפעם ב“שפת עלגים” ר“ל כבן־אבי (אפילו לאחר שקראתי את “העולם” האחרון) והנני אומר מכללה ולא “אוניברסיטה”. אעפ”י שמתחילה החליט גם ועד המכללה אחרי שקלא־וטריא ווכוחים סוערים לקרא את שמו בישראל: מכללה, אלא שלסוף יאתרע מזלו והעמידו את השם דוקא על טהרת־הקדש האמריקאית ונצחה, כמובן, ה–אוניברסיטה.

והשנית, להוי ידוע לכם, רבותי, שגם אני לא זכיתי להזמנה אל החתונה, כשם שלא זכה גם הקונסול הצרפתי הכללי בעירנו, שהנהו דוקא מידידינו, כידוע, ואולם אני ר' עזמות, שכל כוונתי תמיד להביא תועלת לאחב“י כפי מעוט כחי, לא יכלתי לכבש את יצרי הפעם, מה עשיתי? – נגשתי לארוני ולבשתי את בגדי האקדמיה שלי, ממש כמו הנציב, שהיה עוטה אף הוא גלימא דאוקספורד, איצטלא־דרבנן ממש, שחורה ואדומה הבאה בשרוולים רחבים, ומובן מאליו שאך ראו אותי המשרתים בקדש, חרדו לקראתי, פנו דרך בקהל לפני הפרופסור עזמות וקבעו לו מקום ב”מזרח" שם בישיבה של מעלה בין ביאליק, שהכניס את חטמו גם לתוך זוג משקפים אמריקאיות (בחוקותיהם!) ובין פרופיסור קליין, שישב בירמלקתו השחורה והזעירה על קצה גלגלתו, כמו אצל הכומרים, להבדיל.

והאמת נתנה להגיד, שזוהי הפעם הראשונה כמעט, שאני בתור תלמידו המובהק של בן־יהודה, הייתי מרוצה ונהנה מכל הענין הזה – ראשית מפני שאמרתי: אספרה נא לידידי ולידידותי בלשוני ועפ“י דרכי את כל אשר ראיתי ושמעתי, ואכין מטעמים לחכם לכבוד שבת־קדש כאשר אהבה נפשם, והשנית, – וזהו העיקר! – מפני שרישא וסיפא ומציעתא של כל האספה היתה כמעט עברית, אפילו לקויה קצת ויותר מקצת, כראוי לפתיחת “אוניברסיטה”, מחמת שנואמינו אינם בקיאים, כנראה, בדקדוק: אינם מבחינים, למשל, בין זכר לנקבה, כלומר בלשון, ומשתמשים ב”תנועה גדולה" ופותחים את האותיות במקום הראוי לסתם, וביחוד המבטא שלהם: ב“כ ועד־הצירים השתדל לדבר עברית־גרמנית במבטא הספרדי, כלומר: ב”פתחין", ולעומתו דבר סגנו בשם חבר־הלאומי שלנו עברית בהדגשה גרמנית. אולי זוהי הסבה, שלא מחא להם הקהל כף גם בעליתם וגם בירידתם?…

מסתמא קראתם, חביבי, את כל הנאומים והברכות והבינותם מאליכם, כי חוץ ממנאמו האקדמי באמת של הנציב ודרשותיהם של מגנס ואוסישקין, לא היה כמעט מה לשמע. ואולם אנכי עשיתי את שלי דהיינו: מחאתי כפים בשתי ידי ובשתי רגלי לכל הנואמים וביחוד לשכנינו – בבחינת “מה יפית”, שנכנסה אלינו ב“ה בתור מודה בזמן האחרון, (ודרישתו הנמרצת של חבר ועד האופירה לדחות אמש את הצגת טרובדורה מפני ראש השנה שלהם, הלא תוכיח!..) הכיתי באצבע צרדה לפני הנואמים הנכרים, אעפ”י שבינינו לבין עצמנו לא הבינותי כלום גם אני מכל האנגלית הבולבסית של מנהל המכללה האמריקאית מבירות, ואף כי בקי הנני בשבעים לשון, כידוע, ואיך אומרים? “ואם לגרמנית – הניחו לי!” – בכ"ז – למה אכחד? – לא ירדתי לסוף דעתה של הגרמנית הגבוהה מאת מנהל המכון הגרמני לחוקרי־קדמוניות בעירנו, שהזכיר לי בשמו את מיסדה ומנהלה של “למל” בירושלם – בימים הטובים ההם!


* * *

ובשעה שישבתי לי על הדוכן, כפרופסור שלא מן המנין, על נקודה גבוהה מעל רמתים צופים, על ראש אמנה הנשקף על־פני הקהל המגוון, ובהסתכלי מעל במת־החזיון, האצטבה הגבוהה, ראתי באיצטגנונותי את אשר יקרה באחרית הימים, בהתלכד כאן כל השבטים הנפרדים ובהתאחה כל הקרעים וברעות הזאבים עם הכבשים… ומה רחב לבי בראותי בפעם הראשונה כמעט מזמן הבלבולים, שם חם ויפת יושבים טנדו בחברותא ובצוותא חדא, תרבושים ומצנפות ומגדלים שחורים, ונתקיים בנו הפסוק: “וגר זאב עם כבש, וכמר עם בן־צבי ירבץ”… אכן, מענין היה לראות מרחוק ומפנתי, כיצד תרגמו בן־צבי והינאית שלו את ה“לשון קודש” של הפרופסורים שלנו לשכניהם הדומיניקנים, ולעמתם השתדל ר' בנימין מהפוע"צ לפרש בצרפתית של אנטול־פרנס שלול את כל הדבר הקשה בעברית, לישועיים שישבו אצלו בקרוב מקום. (אגב, ספר לי רופא־סופר משומרון כי שלח מאמר בקורת על הספרות ל“הפועל־הצעיר” וענתה לו המערכת כי באופן פרינציפיוני אינה מקבלת מאמרים מסופר המשתתף בעתון מ“הישוב”, שאינו מן הישוב, לדעתה…)

ונס גדול היה שם:

לנו הוגד בפרוש כי זכו הפעם להזמנה רק “מאה העליונים” (די אוברסטע הוגדערט בלע"ז) שבירושלם עיה"ק, ובלי הפלונית שלהם, מחמת חסר מקום באולם, והנה מצאתי באולם המלא מפה אל פה עוד “מאה תחתונים”, מידידי המזכירים של ועד־הצירים, כלומר: בלתי מוזמנים. אין זאת כי אם נתקיים הפעם הפסוק: “לא עוד יאמר, צר לנו המקום בירושלם!” ממש כמו באוטומוביל הגדול של בית־הכרם, אלא שכאן חסרו הפחים…

ונס בתוך נס: דוקא המחותנים האמתים לא הוזמנו הפעם אל החתונה שלהם. כלומר: חמורים. אין זאת כי אם רצו מזכירי ההנה“צ לנקום בהם מפני השביתה ולקיים מקרא שכתוב: ומורה לא יעלה על ראשם”… (אגב: השמעתם על דבר האסון שקרה למורים? – אומרים כי ההנה"צ החליטה להסכים לכל דרישותיהם והשביתה, כנראה, לא תצא לפעל אפילו לחדש ימים…)

ומרב שיחי שכחתי להגיד לכם, חביבי, כי חסרו הפעם שני הרבנים הראשיים ב“ישיבה הגדולה” שלנו על הר־הצופים. הרב קוק לא בא, כנראה, מפני שחסידיו הרבים בעירנו חששו שמא הכינו לו בני־זרש מהכת השחורה התועים בדרכי החיים, מעט “מים טהורים”, והשני נפקד מקומו – מפני אבלו.

וראו גם זו מלתא דלא שכיחא: שכחו פתאום להזמין את המתרגם הערבי, לשווי המשקל, כנהוג – המקום ימלא את חסרוננו וה…

וכנראה, מיום שגזר בן־אב“י על ה”שין", נתקפחה זכותם של הפרופסורים שלנו שיש בהם “שין”: סלושץ, אפשטין ושץ, וזכו לשבת מאחורי העתונאים, ולא לחנם העיר לי אחד משכני כי זהו באמת מה שקוראים: סקנדל! והודה לי, שישנם בתוך שורות הקהל אשר באולם מלמטה כשלשה מנינים מלומדים, חכמים, תלמידי־חכמים וצורבי־דרבנן, שאינם נופלים בחכתם מחצי־תריסר הפרופסורים העליונים. אגב רמז לי שכני הטוב, כי בשעה שנתמנה לא ילין האב והוכתר בתאר היפה:

כלומר: חבר להפרופסורים, וויקטור הוגו ברגמן זכה להיות המזכיר, ושניהם נתבקשו לישיבה של מעלה בשעת השמחה, אפשר היה לחלק איזו “עליות” גם לחכמים שלנו, שקטנם עבה ממתני הצעירים… וכשראיתי, למשל, את ר' יהושע קוסובסקי וחבריו, שהם זכו למקום בנחות־דרגא ובפנה נדחת, אמרתי: תורה מונחת בקרן זוית…


* * *

ובראותי בסוף שכל מה שהנואמים שלנו מוסיפים לפתח פה לדבור, מוסיפים שכנינו לפתח פה לפהוק – כי הלא שתיהן מחלות מדבקות אצלנו ר“ל – רמזתי לו ליו”ר האספה לעשות “בקצור”, (ועלי להודות כי נשמע לי הפעם), וביחוד כשהרגשתי מלמעלה את המים גם מן הגג חששתי למבול של טבריה, פשטתי מעלי את הגלימא־דאוקספורד, והרשו לי לצאת לפני הנציב. מהרתי לקפץ על המכונית של “הסולל” כדי שאספיק למסר לכם הכל בדיוק. בלא חסר ויתיר, כדרכי תמיד.

ולסוף, בשורה נעימה לקהל: אי“ה, בקרוב בימינו – תהיה קתידרא גם לפרופסור עזמות, לא לדקדוק ולא לתנ”ך בלי בקרת ואף לא בירמולקה, אלא לשעורי הסתכלות. והעיקר בלי הוצאות של שני שיללינגים בעד נסיעה אל ההר, וכמו שהדגיש והעיר יפה היו"ר בסוף דבריו: כי לעת עתה לא ידרשו מהתלמידים שכר למוד. ובזה הרי ספרתי לכם הכל…


* * *

וכשקראתי אמש ב“דאר־היום” את המאמר “אחרי מותו של לנין”, נזכרתי במעשיה סוביטית יפה וקטנה, ששמעתי בנסיעתי האחרונה מפי אחד העולים בת"א:

לאחר שנפטר לנין ז"ל, רצה להכנס לגן־עדן ולא הניחו לו, למרות כל איומיו הבולשביקיים. פגע בו יהודי אחד בדרך, בידו האחת תרמיל ובידו השניה שמשיה, נתן לו “שלום עליכם” ושאל לשמו ולפרנסתו כנהוג:

– שמי לנין ואני ראש הבולשביקים, – ענה לנין – ואגב ספר לו את כל הרפתקאותיו בגן־העדן.

– “ניטשעווא!”, ענה היהודי בלשונו, קפץ־נא מהר לתוך תרמילי זה ואני אוליכך ישר לגן־העדן..

כשהגיע רבינוביץ – כך היה שמו של היהודוני, – עם תרמילו המלא אל גן־העדן הלך ישר לחדרו של קרל מרכס ומבלי דפק אפילו על הדלת נכנס ואמר:

– כאן יושב קרל מרכס?

– כן, ענה הישיש בניחותא, ומה בקשתך?

– לא כלום, – ענה היהודי – האתה בעל ה“קפּיטל” הידוע? (“הרכוש”)

– כן, ענה השתפני הגדול, ומה בכך?

– הנה הבאתי לך את “הרבית”, – ענה היהודי, ובשעת־מעשה פתח את תרמילו וזרק לו את לנין, שנשאר בחדרו בגן־עדן עד היום הזה…

עז־מות



  1. במקור המודפס שורה אחת נמחקה — הערת פב"י.  ↩

  2. במקור המודפס שורה אחת נמחקה — הערת פב"י.  ↩

  3. במקור המודפס כ־19 השורות הבאות נמחקו — הערת פב"י.  ↩

  4. במקור המודפס כ־20 השורות הבאות נמחקו — הערת פב"י.  ↩

  5. קרי: עזמות, טעות ה“בחור הזעצער” – המערכת.  ↩

המלצות קוראים
תגיות