רקע
ישעיהו קרניאל
אמר עזמות 25.09.1931 – 18.12.1931
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דואר היום

הריני מודה ומתוודה לפניכם. רבותי, כי אינני חכם־כלכלה ופינאנסיסט גדול ומומחה כמר ה–ן. וכ“ז שלא קבלתי אות כבוד והצטיינות מלונדון, איני רשאי ואיני יכול להיות אופטטמיסט כמוהו בעניני הלירה סטרלינג, מחמת שרואה אני בחוש ובפועל ממש כי נתהפכו סדרי עולם: הסטרלינג אינו סטרלינג, ויציבא בארעא כלומר: באדמה… זהב אינו כלום אלא עורבא פרח באוירונים מלונדון לפריז – ואעפ”כ, כשפנו אלי מכל צד לשאל את דעתי על הענינים האלה אמרתי להם: לא כ“הכצעקתה”, ואין טוב בלי רע. כל מה דעביד רחמנא לטב עביד!

לא צריך להיות נביא גדול או דירקטור של בנק מעשרת השבטים כדי לראות מראש, שהלירה סטרלינג תשוב לאיתנה בעוד חודש ימים ואם לאו – בעוד חדשיים או שלשה, כמו הכאמסין, להבדיל, שהוא נמשך כרגיל שלשה ימים, ואם לאו – 5 ימים או 7 ימים, וכן הלאה על זו הדרך, עד שהוא נשבר סו"ס, כמו בשבת־שובה זו, ובינתים הוא מוציא את כוחותינו ומיבש את לשד עצמותינו.

ובינתים גדלה ה“פניקה” בעיר. הבנקים – “בזמן המעבר” – מעלים 20 אחוזים על הדולר: ומעשה בגברת אחת, שקנתה בבנק “אופטימי” שיק בדולרים ושלמה במקום 20.5 גרושים – 24 גרושים, הדולר, ועוד ידם נטויה. ושוב מעשה, בסוחר חמרי בנין בעירנו. שלא רצה למכר ברזל לא בלא“י ולא בלי”ש כי אם בדולרים דוקא (לוקשין בלע"ז).

ושוב מעשה בחנוני… בקיצור, יכול אני לספר לכם כבר התקצ"ט מעשיות על הסוחרים והחנונים שאינם טומנים חלילה יד בצלחת וכבר החלו במצות הפקעת השערים לא רק על סחורות־חוץ כי אם גם על הבנדורו והביצים מליפתא…

ולפיכך אמרתי לשואלי – רבותי, אין טוב בלי רע.. עכשיו יש רק תרופה אחת, בדוקה ומנוסה: להתאפק במשך חודש או חדשיים, עד יעבר זעם, ולהרגיל את נשינו ובנותינו לחיות שבועות אחדים בלא “פרפיום” ובלא “פודרה ומשחה אדומה” ואפילו בלא גרבי משי… ויכול אני להבטיח להן בנקיטת חפץ, שלא יזיק להן חלילה לשידוך. אדרבה, יהיה יותר בריא להן ולגופן וביחוד לכיסם של בעליהן ובחוריהן…

הוא אשר אמרתי תמיד: ישנם בינינו “אמנים” היודעים לחסוך אצל אחרים, ולהרויח אצל עצמנו – לא למדנו. פלוני הבחור אינו חולה לשאת על ראשו את הכובע דאישתקד, ואין זו מצוה משמיא או מדרבנן לקנות דוקא "בורסלינא בפונט או בפונט וחצי.

עכשיו, כשתנאי החיים כ“כ קשים. צרכינו כ”כ מרובים ופרנסותינו כ“כ מועטות, כשהמשכורת קצוצה והלירה רצוצה והפרוטה מצוצה, כשיש חשש גדול מדררא דממונא, עכשיו עלינו לסגר את עינינו בעברנו בפני חלונות החנויות של המותרות כלפני ברכת הכהנים ולדכא את ה”יצר הרע" של “דג מלוח” מפריז או נעל מבאטא…

ואם תרצו, אגיד לכם את כל האמת:

לדידי, מוטב שהחנוני “יתעשר” קצת על חשבוני מתוצרת הארץ, מגנובת יום ומגנובת־ליל, ובלבד שהפרוטות שלנו תשארנה כאן בארץ, “בתוך המשפחה” ואפילו אצל בני דודנו, ולא תצאנה לחו"ל, לפריז או להמבורג ממקום אשר לא נזכה עוד לראותן בעינינו…

ואעפ“י שחכמי הכלכלה שלנו בלונדון – אל נא תהא זאת להם לגנאי! – לא הראו את כחם בעניני פינאנסים וקבלו, במחילה, “חזוק” גדול מצרפת, ואעפ”י שכלנו חכמים, כלנו נבונים, כלנו יודעים את תורת ה“איקונומיה”, אעפ"כ מותר לנו ללמד עוד דבר מה מהאנגלים.

שם בלונדון ישנו חכם כלכלה אחד (כמו עזמות כאן), סנאודן שמו, ואם איני טועה הריהו גם וזיר הכספים, והוא הציע לפני עמו הצעה פשוטה מאד: לא לקנות דברי מותרות (לוקסוס בלע"ז) מצרפת.

ומה היה סופו של דבר? – במשך חודש ימים ירד מסחר החוץ של צרפת פלאים, לתרפ"ט אלפים והעיר פריז נבוכה, וסוחרי ליאון צועקים "גוואלד:!

ואנגליה שלמה לשכנתה: מדה כנגד מדה,

א. בלשון בני אדם: “חזוק” כנגד “חזוק”… ואל נא אחטא בלשוני אם אומר, כי לא הכל בסדר לא רק במלכות דנמרק ובאנגליה כי אם גם במלכותא דרקיעא.

יודע אנכי, למשל, שבראשון לספטמבר צריך הייתי לזכות בגורל הגדול בבנק אשראי בת“א וביום 15 ספטמבר מחויב הייתי לזכות בשני אלפים הלירות המצריות. הדבר היה ברור אצלי, יש לי ע”ז ק“ן טעמים ותת”קן סימנים, שאנכי, דוקא אנכי ולא אחר צריך הייתי לזכות בגורל הגדול. כי השכל מחייב: כי מי זה היה נצרך יותר גדול ויותר כדאי והגון ממני? וכבר לויתי נ"ח ושלמתי לבנקים את הגרושים לפני ההגרלה – ופתאום זכה אחר, בנומר אחד אחרי, כמו להכעיס… וחוששני מאד, כמעט ברור לי, כי גם ביום 28 ספטמבר בהגרלת הלואה וחסכון יהיה כן.

ברור לי, שיש איזו אינטריגה באמצע…

*

וברור לי שגם ענין החום הגדול ושנוי הוסת בשמים, אינו חלק לגמרי…

נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי בא"י אקלים משונה כזה!

החמה יצאה מנרתיקה מן הבקר ומלהטת בלי כל רחמנות ומהבהבת ושורפת כל צמח וכל בריה. כטבריה היינו, לת"א דמינו!

לא לחנם חשבו הקייטנים וה“רוסים” בתלפיות כי נמצאים הם בת"א ומרוב החום התחילו מדברים רוסית בקול רם הן במכוניות והן ברחובות, ונשמעה גם שפת קודש של הבולגרים…

ואני עבדכם – לבוש הייתי כל הימים כגאנדי בועידת השלחן העגול לפני לבשו את המכנסים וכתבתי את שעורי זה בפיג’אמה, מתוצרת הארץ.

ולמה נכחד? – הנצחון היחידי והראשון שלנו בפוליטיקה הגבוהה שנה זו, היה בערב יום הכפורים. בשבת שובה, חזר הקב“ה בתשובה ופתאום היו קולות וברקים. ברד וגשם וקשת מירושלים עד שכם… כל זה נעשה לכבוד יום הצום למען יוכלו אחב”י לעבור על התענית בשלום. ולא עוד אלא, שלמחר יום הדין חזר החום, כי למה יאמרו הגויים בני דודנו, כדרכם, כי החום הגדול הוא: “זעל מן אללאה”, כעס אלהים על היהודים.

* * *

ואיך אומר הפתגם – “כשיתם לאדם כספו, יחל להתפלסף”

ועכשיו, שהלירה יורדת ולי אין ב"ה לא דאגת הלירות ולא דאגת הדולרים, כידוע, יכול אני להתפלסף קצת על חג הסוכות.

אהבתי את הסוכה מפני שנודף ממנה ריח השדה, ריח המושבה, ומזכיר את החזרה מן העיר אל הכפר…

ואולם יותר מזה אהבתי את המנהגים וביחוד את ה“נענועים” של הלולב בסוכות, מפני שמוצא אני בהם סמל לעם ישראל המתנענע…

עומד יהודי בבית הכנסת, מזוין בלולב ארוך עם ד' המינים, ומנענע בו לכל הרוחות, הולכה והבאה, עפ“י כל הכוונות של האר”י ז"ל, ונראה הדבר כמגוחך? – אל נא תצחקו, רבותי.

נענועים – זהו דבר יהודי אמתי, להתנענע – זהו טבעו ואפיו לא רק של החסיד מקוצ’ק או מצאנז אלא שכל יהודי אריסטוקרט, של כל עם היהודים.

עסקי ישראל – מתנענעים. הבית הלאומי מתנענע. הדור הזקן מנוענע והדור הצעיר מזועזע, ז’בוטינסקי נע ונד מעיר לעיר וגם הרביזיוניזם בחינת: נענועים…

מתנועעים גם הרביזיוניסטים האומללים שעמדו “בעמוד הקלון” והוצאו מההסתדרות; מתנועע גם "הפועל ויצמן, “מחוסר העבודה”, ויבא לבקש עבודה מאחימאיר…

איננו מתנענעים על לשון אחת כי אם על שלש, ארבע, חמש ויותר. עם בריא – יש לו רק שפה אחת.

והנענועים הגיעו, במחילה, גם לגויים.. הוזרה האנגלית מתנענעת ואי"ה נזכה לנס שכזה: לויד ג’ורג' החפשני יעמד בראש מפלגת הפועלים , לכשירצה, וארצו של טורקמדה נהפכה לרפובליקה של פועלים…

וגם כסא המלכות ברקיעא התחיל מתנענע.. בכמה בתי כנסיות באמריקה שנו במחזור את “המלך” ל“פרזידנט”. והחזן שר בסלסולים: “ה–פ–ר–זי–ד–נט!”.

* * *

והנה יום שמחת תורה ממשמש ובא:

הקהל שלנו לכל שדרותיו ופלגותיו, בחורבה ובניסי־באק, אצל ב“צ ידלר במאה שערים ובני קדמא ואזלא ב”ישורון“, אצל חסידי קרלין ו”חסידי" תלפיות, אצל ר' חיים ובמרכז הרב, ובכל מאות המנינים הצצים לכבוד ימים נוראים בירושלים עיה“ק, בכלם – יחטפו אחב”י את התורה’לה מתוך ארון הקודש וישמחו בה וישירו שירי קודש, שירי לאום ושירי חול, וירקדו עמה רקודי חסידים. “הורא” וטשרלסטון הקדוש…

ילדים יעמדו על הספסלים ובידיהם דגלים מגוונים ותפוחים אדומים ונרות והבדלות על התפוחים, ונשים צעירות מכוסות “יזמה” פרטית מציצות מתוך ה“עזרה”, ואצל החפשים תבאנה הנשים על האנשים ל“נשק” את התורה, כמו שנאמר: “ויהי בישורון מיידלך” – והקהל יצא במחולות עם התורה’לה, ירקדו הקפות ז' פעמים: “עיזר־דלים, הושיעא נא!” מסביב לשלחן, לשלחן הקדוש…

הידים תחבנה את התורה, השפתים תנשקנה, הרגלים תפזזנה והפיות יפצחו בקול רינה…

הם ישמחו בתורה – אבל האם התורה תשמח בהם?

כשהקהל ילך לביתו אחר השירה ואחר הריקודים, תשאר התורה לבדה בארון החשך – ותבכה..

בכה תבכה. מפני כי כמה ידים טמאות של תגרנים ועושי “אינפלאציה” נגעו בה, כמה שפתים של לשונות נכריות ולשון הרע ורכילות נשקו בה, וכמה “יענקוצים” שנתעשרו ונתרברבו על חשבון התורה’לה הזו….

 

01.10.1931

ה–מ–ל–ך!

אם סבורים אתם רבותי, שאני מתכונן לסלסל לפניכם את “המלך” של ימים נוראים–אינכם אלא טועים!

מתכוון אני בזה אל המלך פייצל הראשון מארם־נהרים שבא לירושלים מארץ מצרים, וביחוד אל קבלת־הפנים הנהדרה שנערכה לו הפעם על אפו ועל חמתו של בן־ברוך בתחנת הרכבת.

ומחמת שאין מערבים שמחה בשמחת בית־השואבה ואין דעתכם פנויה עכשיו למלכים ולבני מלכים כי אם אל הלירה שאינה מזהירה, ע“כ אקצר הפעם וכשיבוא מלך המשיח שלנו אאריך לכם אי”ה ואוסיף כהנה וכהנה.

ובכן ויהיה ערב ויהי בקר יום ראשון דסוכות, שחל להיות ביום שבת־קדש, ובהשכמת הבקר התפללתי ותיקין במנין ראשון כרב האגודאי שלנו ולכבוד היום ולכבוד המלכות לבשתי את ה“מורנינג דרס” שלי, כפי שמצווה בכרטיס־ההזמנה, עפ"י כל דיני השלחן־ערוך של ההלבשה מבני עשרת השבטים. דהיינו כיצד? – ראשית חכמה, נעלי לכה מבריקים ומבהיקים כעין הבדולח, מכנסים שחורים וצרים הבאים בפסים דקים ואפורים ובקמט באמצע מלמעלה למטה, סמוקינג “קוטאוויי” שהוא מפולש וחתוך מפנים ומסודק מאחור, בחינת: מפנים מידות ומאחור חידות, צלינדר גבוה ומבריק שלויתי מבית־הכנסת בתלפיות ואחרון אחרון חביב – זוג כפפות צהובות־לימון–כפתור ופרח!

נטלתי את מקל התפארה בידי, שאינו מוקצה מחמת נוי, ונשאתי את שתי רגלי מביתי בתלפיות – פחות מ“תחום שבת” – ישר לתחנת הרכבת.

כשהגעתי לשם ראיתי שוטרים ארוכים כלולבים, שעמדו בעזרה, וכבקרת רועה עדרו כן עברו המוזמנים לפניהם ושאלו מהם “טיקטס!” “טיקטס!” לקול הקריאה הזו התחיל ידידי הרחמ“ק למשש בכל כיסי הפראק ובשולי הצלנדר ולא מצא משום־מה את כרטיסו, התחיל רועד, אלא שהקב”ה מקדים תמיד רפואה למכה, ואני משכתיו לצדי ולחשתי לו לעודדו: “אל יאוש, חביבי! בא אחרי ואראה לך כיצד נכנסים בלא כרטיס, ואין חכם כבעל־הנסיון”…

וכשהלכו לפנינו שני הקוואסים של החכם־באשי ודפקו במקלותיהם הארוכים בקצב ובמדה: “טאק! טאק!” כלפני קונסולים ממש, העמדתיו יחד עמנו בשורה בשלשה זוגות זא"ז בסדר זה: שנים סוציאליסטים ארלוזורוב ובן־צבי, שנים בורגנים אלמליח וקלוריסקי ושני רבנים, רב משה בלוי ור' עזמות…

הלכנו קוממיות ונטויי גרון (וביחוד מחוסר־הכרטיס!), והשוטרים לא פצו פה לא הרהיבו את נפשם לשאל מאתנו “טיקטס!”. וככה עברנו ב"ה בשלום את הגבול מעבר לשער התחנה…

־־־־־־־־־־־־־

ומי שלא ראה את המחזה הנהדר הזה לא ראה דבר יפה מימיו:

תארו לעצמכם את המנהיג הסוציאליסטי שלנו, שהוא נתון כלו בתוך מחלצות בורגניות ממש מעין שעטנז ועשוים כלאים זה בזה, וביחוד הרב האגודאי שהיה שטוף כלו בזיעה מרוב הליכה בשבת־קדש – יותר משלשה תחומי־שבת בלא ערוב!" –מדירתו אשר בבית ישראל בצפון ועד תחנת הרכבת בדרומה של ירושלם ועד בכלל. וכל כך למה? – כדי ללחץ את יד־המלך. “עת לעשות, הפרו תורתך”. ומדוע לא? – ר' חיים רץ בשעתו אל האב לעבר־הירדן וזה משה האיש רץ אל הבן בשבת וביו"ט, זמן שמחתנו, כדאמרי אינשי: “אם אין ערוב, יש ערוב־רב”…

ולמה נקראת א"י בשם ארץ הצבי? – מסתמא מפני הצבי אשר במשמר־הכבוד של עשרת השבטים בעירנו. שערו בנפשכם: בראש המשמר עמד אחד מהם ואחז בידו חוט דק הקשור לקרני צבי נהדר, הלבוש בגדי תפארה, ושעמד כל הזמן בלי נוע ובלי זוע כפסל ממש, מעשה ידי אמן להתפאר. ואולם, כשכלתה התזמרת את נגינתה ומשמר־הכבוד זז ממקומו, גם הפסל ורץ כצבי ה' ברגליו בראש המשמר. אחד משכני לחש באזני ואמר: קרן הצבי היא אולי סמל ללירה האנגליה המונחת על קרן הצבי…

־־־־־־־־־־־־־־

ובשעה תשע וחצי הגיע סו“ס קרון־המלכות לתחנת־הרכבת. ועוד לא הספיק המלך להוציא את ראשו מהקרון, והנה נשמע פתאום קול רעש ו”הו־הא" גדול בעזרה. פלחים ופלחיות, עבאיות וכפיות וסנדילים התפרצו כלם מתוך קרון ממחלקה שלישית, שחובר אל קרון־המלך בלוד, לשם קמוצים או אולי מפני ש“ברב עם הדרת מלך”, ורצו לראות את המלך בן־לויתם. למראה המחזה המלבב הזה חשכו עיני המפקד ונתן מיד פקודה לעושי רצונו: Push them! כלומר: “דחפו אותם”, והשוטרים עשו את מלאכתם באמונה, דחפו ו"פשפשו בידיהם וברוביהם את “בני הלויה” לתוך הקרון, סגרו עליהם את הדלתות מכל צד ומכל עבר, והם עמדו והביטו דרך החרכים כתרנגולים בלול…

המלך היה לבוש אירופית ועל ראשו “פצליה”, מעין מגבעת שהמלך פיצל נקרא על שמה.

בקצור בשעת ההקפה הגדולה ו“אתה הראית” של המלך בפני המוזמנים, הגיע גם תורי. מה עשיתי? פשטתי את כפפתי הצהובה ולחצתי את יד המלך כ“יד המלך” וברכתי עליו בקול רם משנה ברכה: “שחלק מכבודו ומחכמתו לבשר ודם”. אגב שאלתי מאתו בערבית “נאחווית” (ספרותית) לשלום אחינו על נהרות בבל וענה לי אף הוא בלשונו: כי כל התושבים תחת מלכותו הם שווים בזכויותיהם “יאהוד ולא־יאהוד, כלו שוה (סאווא)”, ובשעת דבורו שפשף את אצבעות שתי ידיו לאות של שויון ו“סאווא־סאווא”. ואחר לחש לי ואמר: אינשאללה במשך הימים יהיו עיראק וסוריה לממלכה אחת, ואני אמלוך עליהן…

שכני הרב האגודאי החווה לו קידה מעין “מה יפית”, וכן נפרדנו מהמלכות מתוך השתחויות וקידות מהראש אל הלב והרגלים–ארצה…

־־־־־־־־־־־־־־

ואגב אספר לכם מעשה נאה לא שלי אלא של הקולונל לורנס ש“המליך” את פייצל, מעשה המסופר בחוברת “אסיה” והמעיד על חכמתו ופקחותו של המלך פיצל.

לפני עשר שנים בערך, כשנסע פיצל בפעם הראשונה לונדונה בלוית ידידו ויד־ימינו לאורנס, הציגו זה האחרון לפני המלך וסדר לכבודו מסיבה גדולה בהשתתפות שרי המלוכה ורבי המדינה. הוזירים למיניהם נשאו לכבוד פיצל מנאמי־ברכה בלשונם והפליגו בשבחו, כנהוג, אבל הוא לא הבין כלום חוץ משמו…

כאשר כלו הווזירים את דבריהם בא תורו של פיצל לענות, אבל מה לעשות? – הוא אינו יודע אנגלית אלא ערבית ולא היה מוכן לנאום. התיעץ עם לאורנס, שישב לימינו, והיו אובדי עצות. ואולם –כך מספרת האגדה של לאורנס–פיצל נפל על המצאה ואמר ללאורנס: אני אדבר ערבית מכל אשר יעלה על רוחי ואתה תתרגם אח"כ אנגלית ככל אשר יעלה על לשונך.

וכך הוה.

פיצל קם והתחיל מדקלם בהתלהבות את הפרק הראשון של הקוראן שהיה שגורה על פיו וכיהודי חרד היודע “אשרי” בע“פ, ודבריו נאמרו בשטף וב”פטוס" מיוחד. שהפליא את שומעיו, כלם השתוממו על הנואם בחסד עליון, שאינו נכשל בדבורו אף פעם, ומבלי כל הכנה…

וככלות “הנאום” הנפלא, קם לאורנס “ותרגם” לאנגלית נאום מדיני גדול ומצוין, שנפגש בתרועה ובמחיאות־כפים רועשות.

למחר נתפרסם הנאום בכל העתונות ושמו, שם נואם גדול, יצא לתהלה עד היום הזה…

* * *

ועכשיו, נניח – כמו שאומרים – את הבן־מלך ונקח בידינו את ה“בת־מלכה”, כלומר את הלירה, אם יש רק מה לקחת ביד…

עברתי הבקר בחוצות ירושלם בעיר־העתיקה בשוק החלפנים שעל יד הבטרק, וראיתי לנגד עיני “בורסה” שלמה. נשים מבנות־דודנו יושבות על הקרקע “על כל ארבע” ומקיפות את החלפנים מאחב“י כתנורו של עכנאי ועוסקות בדיני ממונות: דהיינו כיצד? הפלחה מוציאה מחיקה לירה אחת ניר ומניחה עליה מטבע נקובה של גרוש אחד א”י.

ובשכר זה היא מקבלת מהחלפן עשרים זוזים, טבין ותקילין, עשרים “שיללים” של כסף (פאדא בלע"ז). והערביות בוחנות ובודקות את הזוזים, דופקות כל “שיללים” על הקרקע לשמע את צלצולו, ו“בבורסה” אשר על הבטרק – צלצלי שמע וצלצלי תרועה!…

ולאן הולכים כל ה“שיללימים” האלה? – לתוך האדמה, לקים מה שנאמר: הלירה, יסודה בעפר וסופה לעפר…

ומעשה בערביה אחת מרמלה, כך מספרים, שצברה שבעים לירות ניר בתוך כלי באדמה, וכשבאה להוציאן לשם ספקולציה ב“בורסה”, מצאה כי העכברים אכלו את כל הנירות. כנראה, שהפיננסיסטים־המכרסמים החליטו מכבר לבטל את ערך הניר…

וזכורני, בימי המלחמה, כשראה ג’מל פחה הגדול לכבוש את תעלת־סואץ (תורעה בלע"ז) ולמלאתה עפר וכרים כדי שיכלו לעבר למצרים, פנה אל האמיר אבו־שעלאן, ראש השבטים של הבדואים בעבר־הירדן וקנה מאתו אלפי גמלים לטעון עליהם את העפר והכרים ל“תורעה”.

– “מה מחיר הגמלים שלך”? – שאל גמר פחה מאת הבידואי.

– למענך, יא סידי, ענה האמיר, “באללאש!” (בחנם).

ואולם גמל פחה הבין את כוונתו של ה“באלאש” הזה והציע לפניו כמה עשרות אלפים נירות תורכים, שמחירם ירד עד הדיוטא התחתונה.

קם האמיר הבידואי ואמר לגמל פחה: –אנו נותנים לך את גמלינו כדי להלחם נגד האויב האנגלי, וע"כ אנו דורשים ממך “אל כאיאל” (הפרש) האנגליז… (כלומר: לירה אנגלית זהב שחקוק עליה סוס) –הם המדברים!

וכאשר פקפק גמל פחה, הוסיף האמיר אבו שעלאן:

– אנו רוצים כסף “אלי ברין!” (המצלצל), ובשעת דבורו הוציא מטבע של זהב וזרק על השלחן לדוגמא.

מובן מאליו, כי המצביא התורכי נאלץ לשלם לאמיר הערבי לירות אנגליות, טבין ותקילין, מטבעות מצלצלות, שיש עליהן פרשים אנגלים…

־־־־־־־־־־־־־־־

ולכבוד שמחת תורה עלי לבשר לכם רבותי, כי החלטנו לערך “נשף־קבצנים”, נשף גרנדיוזי, שבו ישתתפו חנם אין כסף כל אלה שלא הפסידו כלום מהלירה הא"י, מהדולרים והפרנקים. כלומר: כל אלה שלא קנו ולא מכרו, פשוט מפני שאין להם מהסחורה הזו.

ומחמת שמספר ה“משתתפים” בנשף זה הם מרובים, בלי עין הרע, ויודע אני בכם קוראי החביבים כי תשעים אחוזים מכם ואולי יותר שייכים לסוג זה, ע"כ הוטל עלי בתור אחד מחברי הועד המסדר להזמין את כלכם “לנשף קבצנים” זה, וכל הקודם זכה.

 

09.10.1931

תאמרו מה שתאמרו– אני אוהב את הרחוב, רחוב יפו, העובר את ירושלים עירנו כחוט השדרה.

אהבתי את רחוב היהודים לא רק בעיר העתיקה כי אם גם בכל מקום שאחב"י נחתים שם, מפני כי ברחוב – שם החיים, אם יפים או מכוערים, אבל החיים האמתיים שלנו.

אהבתי להסתובב ברחובות היהודים בעירנו ולהתבונן ולהסתכל ולאסף “חומר”, כי דוקא בחוצות רואה אני את חיי אחב"י כמו שהם, איך הם הולכים ולאן הם הולכים.

דוקא שם בשאונם והמונם של חיי החוץ יכול אני לראות את “הפנים” שלנו, ויכול אני לשמע “מאי עמא דבר”. שם בבית־הקפה וינה (בקפה גרנד רק הרגלים מדברות..), בראי־נע, בחנות, במסעדה ובמכונות־הצבורית–ושם בתוך ההוי שלנו אני מרגיש את עצמי יותר קרוב ויותר “אינטימי” מאשר בבית ובד' אמות של המערכת…

הרחוב הוא משרדי ושם אני חי וסובב, ביחוד בזמן האחרון, כדי למסר לכם, כדרכי מימים ימימה בערב שבת־קדש, מהנשמע והנעשה אצלנו.

הנה, למשל, נכנסתי בשבוע זה לחנות־מכלת חשובה ברחוב יפו כדי ללמוד קצת את “תורת החנונים”, שהיא “תורת־החיים” שלנו בשעת הפקעת השערים, וביחוד רציתי לתהות על קנקנו של החנוני המומחה ולשמע מפיו על “שנוי הוסת” של הלי“ש בשוק, שהיא פעם מלעיל ופעם מלרע ר”ל…

וראשית כל נתבשרתי כי האחים שרי־האופים בעירנו העלו בשבוע זה את מחיר הלחם רק בעשרה למאה. אבל ממוצא הדברים של החנוני שלי לא נתברר לי עדיין כל צרכו מהו טעמה של עליה זו: אם מפני שקמח אוסתרליה נקנה בפונטים אנגלים מכבר ובלי הקפה או קמח רוסי מה“דומפינג” נקנה בחצי־חנם, או אולי – מי יודע? – מפני שצריך לרכוש בית גדול ברחביה?…

בכל אופן מניח אני את דאגת הלחם לקבצנים שרוב מזונותיהם הוא הלחם, כידוע, או לדיזנגוף בת"א שהוא פרנס העדה ודואג לעניי עירו – והולך אני בזה דוקא לשטתו של הראיס ושל חברי לשכת־המסחר בעירנו שהם שוקטים ושלוים בחמרא על דרדיא ואין דעתם פנויה לדברי־קטנות כהפקעת־שערים בעירנו, לקיים מה שנאמר: “אין השבע מאמין לרעב”…

־־־־־־־־־־־־־־־־

ומספרים לי מעשה נאה, כי בימי הבהלה הראשונה של ירידת הלירה בעירנו, נכנסה אשה אחת לחנות מכלת, בנזין, ושאר ירקות במחנה־יהודה ובררה מתוך חתיכה מאה ביצים במחיר הרגיל של 23 גרוש, הניחה אותן מן הצד ואמרה לחנוני כי הולכת היא אל הקצב לרגעים אחדים ואחר תשוב לקחת את הביצים ותשלם את מחירן.

האשה שהתה באיטליז כרבע שעה ובשובה לחנות לא מצאה את הביצים.

– “מי לקח את הביצים”? – שאלה האשה.

– גברת אחת, ענה החנוני, באה אחריך ושלמה 34 גרוש בעד מאה הביצים, ואם תשלמי את המחיר הזה, הרי כל התיבה לפניך…

וכשראה החנוני את השתוממותה של האשה, באר לה כי ב“רגע זה” קבל ידיעה תיליפונית מהבנק כי ירד מחיר הלירה.

– אולי קבלה גם תיליפון מתרנגלות ליפתה, שאלה האשה בצחוק מר, שהעלו את מחיר ביציהן?

בקיצור, האשה בעלת מסעדה, מאין ברירה, בררה לה מאה ביצים אחרות ושלמה מחירן לחנוני 34 גא"י, טבין ותקילין, ובזה עוד הרויחה ששה גרוש, מחמת שבו ביום קבל החנוני עוד “תיליפון” מהבנק ומחיר הביצים עלה לארבעים גרוש המאה..

לכאורה, הרי ספור המעשה הזה הוא אניקדוטה או הלצה של ר' עזמות, אבל לדאבוני זהו מעשה שהיה, המוכיח גם על שאר המעשים הטובים של החנונים שלנו.

– והיכן היא הממשלה שלנו? –טען עמי יהודי בעל־בית בינוני, שספר לי את הספור הנ"ל–ומדוע היא שותקת על מעשיהם של “סוחרי הביצים ו”נותני־לחמנו בעיר?

– אדוני – אמרתי לו בניחותא – הממשלה דואגת דוקא הרבה מאד לכל הדברים האלה, אבל שם באנגליה… אדם קרוב אצל עצמו, וראיה לדבר שהוציא חוק הנקרא “מניעת הניצול בחמרי המזונות”, והטילה קנסות על מפקיעי־שערים, ועושה בהם שפטים, מי במזומנים ומי ל“חד גדיא”, ומי לשניהם יחד, למען יראו וייראו. אבל כאן בעיר הקודש מעלין בקודש ואין מורידין, לרבות צרכי החיים… כאן, אין בודקין למזונות ולמחיריהן וכל המרבה הרי זה משובח.

– “חכמות” מן הצד!–נזעק הדובר בי–שואל אני אותך, מה עושים העתונים שלנו? מדוע אינם מכריזים יום יום על כל מעשי־הניצול שבעירנו?

– העתונים–השבתי לו–עסוקים הם במקדונאלד, במופתי, בספורט, בפרסום של מעשי גנבה ואונס וכיו"ב, ואין דעתם פנויה לעמוד על הקלקלה שבכלכלה…

־־־־־־־־־־־־

משם, כלומר מחנות המכולת, הלכתי אל חנות החלפנים שלנו, ומתוך השיחה הארוכה שהתגלגלה בינינו, באנו לידי מסקנא כי טוב מאד למי שמקבל משכרת בדולרים או בפרנקים ואפילו במרקים, וטוב יותר לבעלי התיבות של הדאר, המקבלים “טשעקלאך” ו“רציפיסטים” מאמריקה בעד "מוסדותיהם בירושלים…

אגב, ספרו לי החלפנים על ה“ביזניס” שעושים עכשיו הבנקים מ“שנוי הערכין” של הלירה, ונודע לי כי ישנם בנקים (לא יהודים), שאינם עושים דיסקונטו על שטרות הכתובים בלא“י כי אם מוסיפים עליהם תמורת הסכום בלא”י את הסכום בדולרים כפי מחיר השוק, והיה אם יעלה מחיר הלירה עד זמן הפרעון יקבל הבנק לירות א"י ואם אין–יקבלו דולרים. בין כך ובין כך–הבנק לא יפסיד חלילה כלום…

לסוף, הסבירו לי החלפנים כי העסק הכי טוב בארץ הוא עכשיו בדולרים, שהוא קרוב לשכר ורחוק מהפסד. היות וה“סטביליזציה” של הלי"ש היא עדיין לא למחר ולא למחרתים.

וזה הזכיר לי את הסגולה ל“עשירות” של היהודי הטוב. כלל גדול אמר ה“רבי” לקהל חסידיו: “הרוצה להתעשר ילך אל “הפריץ” ויקנה עשרת אלפים כור חטים בחמשה רובלים הכור וישוב וימכר אותם בעשרה רובלים הכור והיה אם יעשה זאת, אמר הרבי ויעצם את עיניו, קבלה בידי מאבותי ומאבות־אבותי, שבודאי יתעשר. איני יודע בכמה יתעשר, כי אין עסקי בחשבונות, אבל כי יתעשר–יודע אנכי בודאי, כי הסגולה ההיא בדוקה ומנוסה”. ותהי השמחה גדולה בקהל החסידים ובירת “הרבי” צהלה ושמחה. היה שם פקח אחד, שנועז לשאל את “הרבי”: רבי ומורי, אבל איפה לוקחים את הסכום הראשון בכדי לתת ל“הפריץ” בעד החטים? – “סתם מקשן עם־הארץ ובשופטני לא עסקינן”–השיב הרבי בחמה נסתרה ויפן וישב לחדרו.

קשה להשיג רק את ה“מאה אלף” הראשונים –אומרים העשירים–השאר יבוא מאליו. השאלה היא אמנם, רבותי, כיצד משיגים את עשרת האלפים דולר הראשונים?

והשאלה היא, רבותי, כיצד משיגים אפילו את הלירות הא"י הראשונות, כדי לשלם למורים ולתקן את המשבר בעניני החנוך.

בינתים נתפטר ברקסון ואפילו אלטרמן – ובבירת המורים צהלה ושמחה.

המורים נצחו וברקסון התפטר: עוד נצחון אחד כזה, ואבדו בה"ס שלנו לעולם…

עד כה היו לנו בא"י שני לילות שמורים: ליל הושענא־רבה שבו נפתחו שערי־שמים, וליל שבועות לתקון; ועכשיו נוסף לנו עוד ליל־שמורים ביום 18 נובמבר למפקד. ליל־שמורים זה בא כנראה לתקון הערבים והמורשון שלהם…

מי יודע?

 

06.11.1931

כל מה דעביד רחמנא לטב עביד ואין להתיאש מן הפורעניות!

הנה, למשל, הצרה החדשה שבאה עלינו בשבוע זה, שביתת הנהגים בארץ וכל התלאות והפגעים הבאים לנו בעקבה גילו לפנינו אמצעי חבור והובלה חדשים לבקרים, שלא שערו אבותינו, כגון: המכונית מספר 11, טקסי־חמורים, טקסי־גמלים, טקסי סוסים ופרדים, אפנים למיניהם, עגלות־צב ומעשי מרכבה, ואחרון חביב – “טרומבילים” מפירי־שביתה מופתיים.

ולמען האמת ההיסטורית והמדעית עלי להודיע כי “המכונית מספר 11” אינה אמצאה חדשה, לא של אשר ארליך ולא של הממציא השני אדיסון (אגב שאלו: למה לא כבד רוטנברג את זכר הממציא העולמי הגדול ברגע של חושך עברי בארצנו כמו שעשו בכל העולם הנאור?) בקיצור, במספר 11 השתמשו עוד אבות־אבותינו בלכתם במדבר ורב בני־דודנו משתמשים בה עד היום הזה, ואף אנו כולנו משתמשים בה עכשיו בנערינו ובזקנינו, ביהודינו ובגויינו, בעל כרחנו ושלא לטובתנו. מספר 11, הן זוהי הליכה בשתי רגלינו במחילת כבודנו…

ו“טקסי־חמורים” כיצד?

בשעות קבועות, כנהוג אצל המכוניות לפנים, כלומר לפני השביתה, עוברת בכל יום בעירנו ברחוב יפו שיירה גדולה של “טקסי־חמורים” מצבעים וגוונים שונים, כמו המכוניות להבדיל לפי משרדיהן השונים, חמור־טקסי גדול המכונה “אוטובוס” וחמור־טקסי קטן במקום “פורד” או “שברולט” ולכל טקסי־חמור נהג אמתי הרוכב עליו. לזנב החמור קשור שלט־הרשיון עם מספר כהלכה והמלה Taxi מודפסת בשלש הלשונות (ולא כהממשלה האומרת להנהיג לשנה הבאה שלטים בשתי שפות חוץ מעברית…) הנהג אוחז בשתי ידיו את ה“הגה” כלומר את אזני החמור, שביניהן קשורה צפצפה אמתית של מכונית, שקולה הולך משער יפו עד מחנה־יהודה. ובעברם על יד השוטרים הם מצפצפים לא עליהם אלא באזניהם ומבקשים “דרך”, והשוטר נתבע ונותן ברצינות גמורה. לפני כל משרד ומשרד של המכוניות עומדת השיירה והנהגים עומדים כשורה ומבקשים נוסעים: “פי רוכאב לחיפה? לג’נין? לטאלוזה ולסטמבול? האט יאללאה!” (היש נוסעים לכל המקומות האלה?)

ובעברם בתהלוכה ברחוב בקול המולה, קול תרועה בצפצפה, הם צועקים ומכריזים: אַ יאפא! שיללין א יאפא!" (ליפו! בשיללינג ליפו!), ממש כמו שנהגו בני־דודנו במכוניות הצבוריות הזולות…

* * *

ומעשה ביהודי פקח אחד בעירנו, שקנה כמה שקי קמח בזול ומכר אותם מובלים לחנות בריוח הגון (כלומר בלתי הגון), ושכר מכונית מופתית, כלומר ממפירי השביתה–עברה גוררת עברה –להוביל את סחורתו לקוניו היהודים.

כשהגיעה מכונית המשא (המשא בלי מרכאות!) ע“י בית פיינגולד (הבית הקצוץ) נשמע פתאום קול יריה: “טראך!” והנה קפץ הנהג הערבי מעל דוכנו כאילו נשכו נחש וראה כי יש “בונשור” (בקבוק בעברית) בגלגל הקדמי משמאל, הפשיל ה”שופר" את שרווליו, הוציא את כל כלי אומנותו והתחיל מתקן את הנקב, נפח ונפח בצמיג עד שנפחה נשמתו כמעט. ועוד טרם הספיק לגמר את עבודתו, נגש אחד השובתים מאחוריו אל הגלגל האחורי מימין, עשה מה שעשה, והנה “בקבוק” חדש וגדול מחברו. הלך הנהג ותקן את הגלגל השני, ועד שהוא עסוק בנפיחת הצמיג הזה, נשמעה נפיחה בגלגל המתוקן (כלמר המקולקל), וכן נעשו בגלגלים נקבים נקבים חלולים חלולים, והנהג ערך בהם תקונים, תקון חצות־היום ותקון אחה"צ, משעה 8 בבקר עד שעה שלש וחצי, וכך ארכה לו הדרך ביום שבתון מבית פיינגולד עד בית קפה “וינה”, מהלך שתים שלש מאות צעדים…

משל למה הדבר דומה? – לאותה הרכבת המהירה שלנו, שיצאה ביום שלישי זה מחיפה בשעה אחת וחצי ומת“א בשעה 4,20 אחה”צ והגיעה ב“ה לירושלם בשעה 9 פחות חמשה רגעים בדיוק–לא פחות ולא יותר מ־8 שעות מחיפה וחמש שעות בערך מת”א לירושלים עיה"ק! ומתחנת הרכבת נסעו על חמורים, שחכו בשורה במקום המיועד למכוניות…

ובין הנוסעים ברכבת זו היה סוחר אנגלי מבירות, שיצא משם ביום השלישי בבקר לרגלי מסחרו בפלשתינה (א"י), ונסע עד חיפה במשך שלש שעות. כשהגיע לארצנו הברוכה מצא הפתעה נעימה–סטרייק בלע"ז, ובאין ברירה ישב במשך 4 שעות לרכבת ההולכת לירושלים ונמשכה נסיעתו בשמנה שעות רצופות על הספסלים הרכים שבמחלקה השלישית.

בתחנת ביתר עמדה הרכבת רק שלשת רבעי שעה כדי לנוח, כנראה, מעמל הדרך במעלה ההרים. האנגלי עמד והביט פעם על שעונו ופעם על השלט הקבוע על התחנה. פנה לאחד הנוסעים ושאל מה פרושה של Bittir זו הכתובה על הטבלא וענו לו כי זה שם התחנה.

It is bitter indeed (אמנם מר הוא), העיר האנגלי במרירות.,לסוף פקעה סבלנותו של האנגלי,נגש אל הקטר ושאל: “מתי נזוז?” וענה לו הנהג בתורכית: “איסטים יוק!” (אין קיטור), כי הנהג הוא במקרה תורכי והאנגלי שלא במקרה אינו יודע ערבית. וכדי לנחמו הסביר לו הנהג־התורכי בלשונו כי שלחו תיליפון לירושלים להביא מכונה אחרת “מאקינא גיליז’ק, אינשאללה!” (המכונה תבוא, אי"ה!).

ממש כמו בימי התורכים, שאליהם מתגעגעים כ"כ שכנינו מפירי השביתה המופתיים בעירנו!..

והקרבנות הראשונים של השביתה הם לא הממשלה ולא האנגלים אף לא הצבור כי אם השוטרים הממנים על הדרכים לתת “דרך” למכוניות.

ביום הרביעי לפנות ערב בשובי מעבודתי לתלפיות במספר 11 שלי, עברתי על יד השוטר ברחוב “ממילא”, וראיתי שהוא עומד תחת ה“שמשיה” שלו בלא שמש ובלא תנועה וכולו רועד.

– מה לך?–אמרתי לו–היש לך קדחת?

– לא, יאַ כאוואג’ה!–ענה לי המסכן–אני “בארדאן” (קר לי) מחוסר תנועה… כשיש טרומבילים אני עושה התעמלות בידי הנה והנה (הוא מראה את התנועה בידיו) ומתחמם, ועכשיו אין “חרקה” ואין כלום!

– והלא יש מכוניות של האנגלים?–שאלתי אותו.

–אלה–הוא עונה לי–אינם מבקשים דרך, וכשאני מראה להם ימינה הם הולכים שמאלה וכן להיפך…

וחברו שעל יד הרכבת קבל חופשה והסיר אותו ממשמרתו בשעה 5 במקום שעה 8 בערב, לא כ"כ מפני חוסר־עבודה כמו מחשש פן יקפא בקור..

ובכ“ז אין רע בלי טוב, המאושר והשמח בחלקו עכשיו הוא השוטר שע”י הדאר, העומד לו לבטח על כסא התינוקות שלו ואינו חושש למכוניות ולא לאופנעים שמא יהפכו אותו ממרום שבתו, והשנית יש לו “בארוד” לימינו הסוגר את הדרך. (אגב, שמעתי כי בקרוב יסירו את מגדל השעון הדמאי ויהרסו את הכיפות הלבנות, ולא יהיה זכר למעשה סטורס ופרו־ז’ירוזלם שלו בעירנו)…

* * *

ובאמת, איני יודע מה כל החרדה הזאת בענין השביתה?

לדידי אני וגם לדידי כלכם, הרי זה יותר טוב. איני יודע באמת מה יש למהר כאן וריצה זו במכוניות על שום מה? העסקים המצויינים המחכים לנו בעיר? או שמא נאחר–כמו שאמר לי בעל בית חרושת ומכונית פרטית בעירנו – לא לשלם את השטרות שעבר זמן פרעונם מכבר או לחתם על שטרות אחרים במקומם? בעל החוב יוכל לחכות עד שנבוא ברגל, הוא חכה עד כה, יחכה עוד מעט… לאיזה שדים ורוחות נחוצות לנו המכוניות? מי הביא לנו את הצרה הזאת? אלפים שנה הלך מוסטפה אחרי החמור והגיע סו“ס למקומו, ועכשיו שבאו בני עשרת השבטים והביאו את ה”טרומבילים" הרי נתרגלו אפילו ה“פלחיות” לנסוע עד ליפתא ובית־לחם…

לא, באמת, למה לנו לרוץ במכוניות אל העיר?–האם להחליף את הלירות היורדות שאין לנו?

* * *

צפה פלומר הזקן וחזה מראש, שעתידים בני הארץ לעשות שביתת מכוניות בארצנו, מה עשה? הלך וסלל כבישים ותקן דרכים מזופתים (כנראה, סמל למצבנו!), ופזר עליהם ממון קורח, והכשירם לתנועת אפנים. ובשבילנו בעלי “מספר 11” טקסי־חמורים, טקסי־גמלים וכו' תקן בשולי הדרכים שבילים רכים ונוחים לרגלי אדם ובהמה…

ולא לחנם אמרו חז“ל: “הרומאים תקנו דרכים בא”י לעצמם ובנו גשרים לעצמם”, והרומאים דהאידנא תקנו אף הם דרכים וגשרים בארצנו רק בשבילם, שהרי בימי השביתה הם נוסעים במכוניות והאופנים ו“חיות הקודש” שלהם ברעש גדול מתנשאים באוטומובילים ואפילו האסירים לובשי בגדי מלכות נוסעים לעבודתם במכוניות ואנו “הולכים ברגל במחילת־כבודנו”…

ואין לך אדם ואפילו בעל־עגלה, שאין לו שעה.

העגלונים שלנו הוציאו שלדי־סוסים ועגלות מבתי הנכאות שלהם, אורוות בלע"ז, וכל הדרכים הומות מהולכי על שתים ועל ארבע, אופנים ועגלות וקרונות, בקיצור–עיר בירתנו נהפכה כלה לפרובינציה, לימי תורכיה במהדורה חדשה…

* * *

ואתמול בבקר בלכתי בדרך בלוית שנים מפקידי הרשות מבני־דודנו ואחד המנהיגים שלהם, נכנסנו בדברי שיחה, כמובן, על ה“אידראב” (השביתה).

שאלתי מאת העסקן הערבי מהי דעתו על הממשלה אם תותר או תעמד בתקפה, והסברתי לו כי יש לה דררא־דממונא, הפסד של 1000 לירות ליום ממס־הבנזין ועוד כמה אלפים ממס־העשור של הדגן שלא יצמח מפני שהחמורים והסוסים של הפלחים נהפכו ל“טקסים” ומתחרים עם המכוניות וכשאין זורעים אין קוצרים.

צחק הערבי ואמר:

– שו–ו–ו? מי יכול לממשלת אינגליז זו? לא המהומות בהודו וגנדי ומליוניו, לא המאורעות של “תרפ”ט" בארצנו ואף לא ההיכלים שנשרפו בקפריסין והדמים שנשפכו במצרים–כל אלה לא יוכלו להשפיע עליהם. ממשלה, שהוציאה שבעה מיליונים לירות “משמש־לשמש” (מעת־לעת)–הוא מוסיף בפתוס–תתפעל מאיזה הפסד קטן של אלף או עשרת אלפים לירות? “דולה היא –דולה”, ממשלה היא ממשלה, וסופה של השביתה להכשל!…

* * *

וה“מסמר” שבכל הדבר הזה הם המסמרים, שנתיקרו בעיר מחמת שהגנרל דאג’אני והקולונל בורוחובסקי–כך אומרים–הזמינו כמה קנטרים מסמרים קטנים וגדולים לתקע במכוניות מפירות־השביתה המופתיים והבלתי־מופתיים ולעשות בהם “חזוק, חזוק ונתחזוק”.

וכנגד מסמרים אלה לא תועיל, כנראה, לא האבקה הידועה שהמציאו כנגד ה“פונקטשור” ולא אבקת רוכל ולא אבק רבית ואף לא אבק לשון־הרע של עזמות.

 

13.11.1931

ואם תרצו, רבותי, שאגיד לכם את כל האמת: הריני מצטער על שביתת הנהגים, שנפסקה כ"כ מהר ונגמרה בלא עת.

והטעם הוא פשוט: עכשיו בשעת משבר, כשהמצב הכללי בארץ הוא ירוד ורבים הנוטים לנפל בזמן האחרון, הרי באה השביתה והעמידה את כלנו על הרגלים (אויף די פיס בלע"ז), כלומר: במכונית מס' 11…

ואם תרצה לדעת את פני הדור ודעתם ואת המצב בכלל צא ולמד “מאי עמא דבר”. וע"כ ברצותי לדעת את מצב “השביתה” יצאתי ולמדתי לא מפי דאג’אני וגורובובסקי כי אם מפי הזגג שלי, שבא לתקן את השמשות בחלונות ביתי בתלפיות.

– הממשלה – הסביר לי בעל השמשות– לא תוותר בשום אופן!… היא לא תוכל לוותר!… אסור לה לוותר על מסים מחמת שזוהי ה“פרנסה” שלה… כי במה תשלם משכרות שמנות לפקידים האנגלים?…

– והשנית – הוא אומר – אם תוותר היום לנהגים על מסי המכוניות, ידרשו מחר הסוחרים לשחררם ממס השלטים ואח"כ – מי יודע? – יבואו בני דודנו וידרשו בכל שני וחמישי ענינים חדשים, ואין לדבר סוף!…

ורואה אני בחוש, שהזגג שלי הוא חכם־מחוכם, “תנא דמסייע” למ"מ הנציב, ואנכי לא ידעתי וגם מיסטר יונג אינו יודע.

ואמנם בשבוע זה, ביום הרביעי בשבת, יום 11 נובמבר, כשצלצלה השעה השתים עשרה בצהרים, זכינו לשביתת נשק כפולה בשעה אחת וברגע אחד: שביתת־הנשק של המלחמה העולמית ושביתת –נשק של מלחמת הנהגים בארצנו, למרות הכרזתו, המשולשת, הנרגשת והנרעשת של דאגא’ני: “נדרב, פא־נדרב וסא־נדרב!” (נשבת, נשבת ונשבת!) – מלים כדרבנות

הוא אשר אמרתי לכם תמיד: כשהממשלה אינה רוצה…

־־־־־־־־־־־־־־־־־

ואפילו כשהיא רוצה…

יודעי דבר מספרים לי כי בראשית השביתה רמזו מגבוה לקונסולים בעירנו כי לא נאה ל“קולונית האירופית” להשתתף בשביתה של “נייטיבס”, ורצוי שישתמשו במכוניותיהם כאשר עשו הפקידים מבני עשרת השבטים, ואולם הקונסולים לא רצו, כנראה, לעשות נחת־רוח לממשלה והחליטו לנסוע במספר 11 ככל נתיניהם ולא יהיו מפירי שביתה כנתיני המופתי…

* * *

וידעתם, רבותי, בשל־מי ובשל־מה ירדה הלירה האנגלית? – בשל היהודים! ואימתי? – ביום הכפורים…

בכל היהודים אשמים,והאשם גם בחגיהם.

זה היה ביום הדין הגדול, כשכל היהודים החרדים ואפילו החפשים בלונדון היו כלואים בבתי הכנסיות והתפללו מבקר ועד ערב, ורק בתחילת הלילה לאחר תקיעת שופר בצאתם מבית־התפילה נודע להם כי במשך היום נפלה הלירה במשערה.

את הגוי הזה אי־אפשר לעזב אפילו יום אחד לבדו!…

* * *

ולפיכך, כשפוגשים בזמן האחרון את חילק ויצמן מחיפה ושואלים אותו את השאלה הרגילה עכשיו בפי הבריות: “נו, מה יהיה בסופנו?” ומה דעתו על המצב בכלל? הוא עונה ואומר מיד:

– “הרבה יותר טוב מאשר בשנה הבאה”…

וזה מזכיר לי את דברי אחד האכרים הותיקים ממושבות הברון, שהשמיע באזני חבריו באספת־החקלאים על מצבם המזהיר של ה“בורגנים” מהמושבות ועל גדולתם ורב עשרם של “נותני־העבודה” וביחוד על קדמתם הרבה בשנים האחרונות.

– לפני שנתים ימים, ספר האכר, הייתי מקבל ע“י הדאר פתקאות ירוקות (רמז למכתבים באחריות, שיש בהם המחאות…), בשנה שעברה נתחלף הצבע ונשלחו לי פתקאות אדומות, ו”האדום־האדום" הזה בא אלי מקופת־עם, קפת־מלוה, הלואה וחסכון ושאר הבנקים למיניהם (למחאת־השטרות…), והשתא נשתנה הגוון וזכיתי לקבל פתקאות לבנות עם גושפנקא־דמלכותא ישר מבתי הערכאות למשפטים…

– עוד מזל אחד יש לי – הוסיף האכר בעל הצבעים – שאין לי עדיין קושאנים על אדמתי, שאלמלא כך הייתי נשאר גם בלי קרקע ובלי בית…

איך אמר מוטיל בן החזן של שלום עליכם? – “אשרי כי יתום אני”…

־־־־־־־־־־־־

ויפה העיר לי תמול אחד המורים המאושרים שהקים לו בית ב“קרית־שמואל” בטבריה, כי הכ“ג היה מתפלל לפנים על אנשי השרון את התפלה הזאת: “יהי רצון שלא יהיו בתיהם קבריהם”. כנראה, שרק אנשי השרון קבלו בימים ההם אשראים לבנין בתים, ואילו עכשיו היה הכ”ג מתפלל בודאי גם על אנשי הגליל וביחוד על בעלי הבתים בבית הכרם ובתלפיות…

* * *

ומדי דברי בתלפיות, נימא מילתא גם בבית התינוקות.

הכל מודים ויודעים כי המוסד הפילנטרופי הזה הוא חשוב ונעלה ועומד תחת שלטון עליון גרמני, וע"כ הוא תופש מקום חשוב ורחב בלב השכונה, ואולם מה שלא ידוע אולי לקוראים ואפילו לרוב אנשי השכונה הוא “המטבח המוסיקלי” שפתח המוסד הזה לתינוקות.

שפרה עלי נחלת בשכנותו של המטבח הזה, ומדי בוקר עם צאת השמש, זוכה אני לשמע מבעד לחלוני מתוך המרתף של שכני, כלומר מתוך המטבח המוסיקלי, קונצרט של ג’ז מיוחד במינו והגם אין כסף. לא ראדיו ולא גרמפון כי אם מקהלה שלמה של שבעה פרימוסים בוערים משמיעה קול זמזום ממש כאוירון לפני התרוממו לעוף… לא באללאיקה ולא כנור ועוגב אף לא תופים וחצוצרות, כי אם צלחות, קערות, כפות ומזלגות וגם כוסות שלמות ושבורות – משמשים כלי זמר לג’ז ה“קולינארי” הזה. יללת התינוקות ושיעולם מלווים את המקהלה הפרימוסית. תחילתם – קול דממה דקה, קול ילד שסרח, וסופם רעש גדול שהוא עולה והולך – “קריסינדו” – ומתחרה עם הפרימוסים… ופתאום נשמע קול כאשה, קול אחות, סופראנו חזק, גרמני במבטא הספרדי ובמלעיל אשכנזי" “רי–י–בקל’ה! מי–י–רל’ה! א–אמיתי! באו ילדימ’כעןֱ!” ואחריה עונה קול עבה כ“צילו” עם־הכרס שבתזמורת: “ילדים, באו לאכל!” בהטעמת רוסית טהורה על הלמ"ד של ילדים וביחוד של המלה “לאכל”. ואחת הפעוטות הנחמדות מתקנת לה ואומרת בקולה הדק והרך: “גברתי! לא אומרים “לאכו–אל!” כי אם “לאכל” ודי!”

* * *

אבל, זה לא די.

ישנו בשכונתנו היפה והגנדרנית גם יהודי אחד אמיד (אתם מכירים אותו!), שחננו האל בבית גדול ויפה וביד סגורה…

הזבל לא זכה לקבל מאתו עד כה אף פרוטה בעד שרותו. והנה בימים האלה בא אליו הזבל ואמר לו:

– אדוני, חלמתי הלילה כי כבודו נתן לי עשרה גרוש…

– חלמא טבא חזית! – ענה לו הסוחר הקמצן – אמנם הסכום הוא גדול מאד, אבל תוכל לשמור את עשרת הגרושים האלה בשבילך…

* * *

ועכשיו, מעשה לא “בגט ובנשיקה” כי אם מעשה ב“בחור ובחורה”, ולא של בשר ודם אלא של ניר, כלומר ספר חדש בשם “בחור ובחורה”, שתורגם מגרמנית לעברית.

ושמע הספר הזה הגיע – איני יודע כיצד? – לאזניה של מחלקת החנוך הממשלתית – ותתחלחל. מיד שלחו אחשתרפנים שיצאו בהולים ודחופים לעיר העברית הראשונה ופקודתם חזקה על השוטרים מחפשי חטאים למצא “מתחת לאדמה” את עורכי הספר ה“פורנוגרפי” הזה, כדי להעמידם לפני בית דין ולקנסם בכל חומר הדין על חטא שחטאו כנגד מידת הצניעות בארץ הקדושה…

והנה באה תשובה מהתם להכא כי הספר “בחור ובחורה” הוא מסוג הספרים המדעיים הידועים של אוגוסט פורלל על שאלת המין, ואולם תשובה זו לא הניחה את דעת הפקיד. מיד שלח אגרת לת“א וזהו פתשגן הכתב בערך: באשר אינו יודע ממציאותו של ספר־המין מאת פורלל, ע”כ הוא מבקש לשלח לו העתקה אחת באחת משלש השפות האלו: אנגלית, צרפתית, או גרמנית (רצוי שלא בשפה הזאת), ואם ימצא שספר זה של פירלל הוא פורנוגרפי, יתבע את האחראים לספר הזה לדין…

* * *

הנה כי כן ממשלתנו הרוממה דואגת לא רק לעניני הרוח שלנו כי אם גם לצרכי החומר כגון: הוזלת החיים, הורדת מסי המכוניות וחלוקת מים בכל ארבעה ימים. (אגב, כיון שהחליטו לחלק מים פעם ביומים, מן היושר ומן הצדק ומן ההגיון היה לחלק גם את מחיר המים לחצאין, ועכשיו שנותנים פעם לארבעה ימים, מדוע לא יקטינו גם את המחיר לרביע?).

והנה בזמן האחרון זכינו לשמע הרצאות מענינות וחשובות מאד מאת ראשי המחלקות של המשלה על המים שאין נותנים בירושלים ועל מכתבים ההולכים בדאר “שלא כדרכם”, ובקרוב נשמע מסתמא הרצאה גם על הרכבת המהירה והקטר ה“הולך בטל” שלה וכיוצא בזה.

* * *

והכל נגמר אצלנו, כמו אצל הצרפתים, בזמרה וברינה ניקובה ורקודיה.

ה“ריקוד־של־מצוה” החדש והראשון ינתן, כמובן, בעיר העבריה הראשונה, וכל חובבי הנשפים והקונצרטים בת“א וירושלים, שהריקו את כיסם האמנותי אצל אילבק ובעל־בק וקרייזה ושאר הרקדנים והפסנתרנים בעלי ה”אוף" וה“סקי” למיניהם, מסתמא ימצאו עוד שילינגים אחדים – ביחוד עכשיו לאחר ש“החיים נמשכים” – כדי לראות ולזכות בחתיכת אמנות אמתית.

רשות הדיבור בעולם ניתנה עכשיו לרגש

 

27.11.1931

שאלו את מקדונלד בלונדון: מפני מה החליף את בנטוביץ בטרוסטד באי־קפריסין להיות יועץ־משפטים בא"י?

וע"ז ענה ראש הוזרה קצרות:

– בנטוביץ לא היה די “טרוסטד” (נאמן) לערבים ולאנגלים באי“, וע”כ שלח להם טרוסטד שלם…

* * *

אגב, שמעתי ממקור נאמן כי אחדים מעורכי הדין וגם מהשופטים שלנו בארץ מתכוננים לנסע לונודנה כדי להשיג שם את התואר “בארריסטר”, כלומר: לא סתם אדבוקט אלא עוד בגושפנקא דמלכותא ובפאה נכרית לראשו.

והנה, אעפ“י שאיני עו”ד ואין חלקי עמהם, אעפ“כ יכול אני ליעץ להם עצה טובה חנם אין כסף ולהשומע יונעם, דהיינו: כל מי שרוצה לזכות באמת בתאר זה, עליו לאכל על שלחן הקלוב של מחלקתו (ישנן ד' כתות!) שלשה חדשים בשנה, והעיקר שישלם סך 96 לי”ש, טבין ותקילין, דמי־אכילה. ומי שלא הביא בידו תעודה, ששלם את דמי הכלכלה מביא קלקלה לעצמו – יכול הוא ללמד אפילו עשר שנים ולא יתנו לו לעמד למבחן ולקבל תעודת “בארריסטר” לעולם ועד.

בחינת: ראו מה בין בני לבן חמי. אצלנו יש שלחן־ערוך ודינים בחנם, ואצלם אי אפשר לעו"ד ללמד את הדינים בלי שלחן ערוך ובלי מזומן…

* * *

מובן מאליו: ר' עזמות היה בראש הקרואים והבאים לקבל את פני הנציב החדש בביתו וביום הששי שעבר, ומובן מאליו ג“כ, שעפ”י מעמדי והאיצטלא החדשה שלי היה מקומי ב“מזרח” ובין כל ה"כלי־קודש שלנו….

בשעה 11 בדיוק הופיע באולם הנציב החדש בכל הדרו ויפעתו, שש וארגמן לבושו וחבלי בוץ מאחוריו, ואחרי הפסוק הראשון של “אתה הראית” החלה ה“הקפה” שלו בלוית שלישו החביב, חתנו של סטורס, שהציג לפני האורח הגדול את כל הקהל, איש איש לפי ערכו ומדתו, דברי קשט סלה.

ובגדול החל,כלומר במופתי הגדול, וארכה השיחה ביניהם בלחישה ומפה לאוזן.

לר' קוק מסר דרישת־שלום מהרב שכטר מאנגליה, והשתומם הנציב על תערוכת ה“נישאנים” המוצגה על חזהו של הרב הישיש והמאיר.

הרב המזכיר של אגד"י נפגש מתוך חיבה יתרה, ופניו צהלו בשמעו מפי הנציב כי מכיר הוא את האגודה ולמד את התורה שלהם עוד בלונדון…

וחבה יתרה נודעה גם לקנצלר ומתוך ה“תקיעת־כף” של הנציב ניכר שכרת עמו ברית־שלום…

ובהגיע תורי, לא חכיתי כלל להצגתו של קשט ולזכרונו הנפלא, והתיצבתי בכבודי ובעצמי לפני הנציב מלוא קומתי ובכל תארי הכבוד שלי ולחצתי את ידו לחיצה גדולה,

ולחיצה זו היתה מכוונת בעיקרה למים לחץ שלנו בירושלים, וע"ז השיב לי הנציב אף הוא ברמיזה באצבעו למעלה – השמימה, כלומר, אל הגשם מלמעלה… ואני רמזתי לו באצבעי למטה, שאנו באדמה… ורמזתי לו דרך החלון גם אל ירושלים הקדושה והיבשה

אל הכותל המערבי ואל המופתי, ודי לחכימא ברמיזה…

לסוף, הוצאתי מכיסי גליון ניר חלק וכתבתי עליו מצד אחד רק שתי אותיות מ"י ומצד שני את שתי האותיות האלו מ"י והתאריך – 7 דצמבר 1931.

לא הבין הנציב לר“ת שלי וגם שלישו לא זכר כלום, וע”כ בארתי לו והסברתי לו:

מ"י – מעשיך יקרבוך,

מ"י – מעשיך ירחיקוך,

* * *

ומה גדלו דברי חז"ל. שאמרו: יש קונה עולמו בשעה אחת ובמלה אחת.

גם נציבנו החדש קנה עולמו אצלנו וקנה לו “מפטיר” אצל שכנינו במלה אחת – “פלומר”. וכשהקריא לפניו זקן־השופטים את דברי התוכחה והטיל עליו אימתה ופחד כי ארצנו היא ארץ, שחרב איש ברעהו ואלמלא מוראה של מלכות וכיוצא בזה, וביחוד כשהזכיר לפניו את געגועיו הגדולים אחרי צ’נסלור, וותר הנציב החדש על כבוד ה“קוזין” שלו כי “לא ישא חרפה על קרובו” והזכיר דוקא את פלומר…

והנציב, נשא את נאום התשובה לתפילה, לדורון ולמלחמה, כתלמיד חכם אמתי.

פתח ב“אוירונים” המתפללים ברקיע, עבר לזיתים, סמל השלום, ולתפוחי זהב, סמל המתנה והדורון, וסיים במלחמת החוק והסדר…

וכששמע “הפלסטין” את שם המפורש “חוק וסדר” יוצא מפי הנציב נתחלחל ושאל בכעס: למי נחוץ כאן “חוק וסדר”, כאילו התכוונו אליו…

ולא לחנם קוראים לנציב החדש בשם: פלומר הצעיר.

פלומר הוא פידל־מרשל והוא גנרל־בריגדייר.

פלומר הוא נשוי והנציב החדש הוא רווק ושרוי בלא אשה.

* * *

הן זוכרים אתם בודאי את המעשה באותו מלמד, שהיתה לו עז כחושה שלא נתנה לו חלב וקרא לה בשם גנאי “פגירה”.

ופעם, כשפרץ דבר בבהמות נפלה גם העז של המלמד חלל. הספיד אותה המלמד ואמר: לחלב הייתי “פגירה” ולמיתה הנך עז אמיתית.

והנמשל? – הקצינים היהודים־האנגלים שמפטרים אותם במשטרה. לפקידות הם נחשבים ליהודים ולפטורין הם נעשו פתאום לאנגלים אמתיים…

אלא שה“עזים” שלנו במשטרה הן חולבות ומהנות את המשטרה, וקצין־התזמורת החביב שלנו הרי יוכיח!

* * *

אינני ידוע, רבותי אם שמעתם את המעשה במורים ומלאכים, וע"כ אספרה אני לכם את המעשה הזה שהוא דוקא מענינא דיומא כלומר, מעניני החנוך, וכדאים הדברים לשמעם.

שאלו את סינאטור מהסוכנות: הן יש 600 מורים לועד־החנוך והתקציב הוא בס“ה 56000 לא”י או יותר נכון 40000 לא"י, ואיככה יכול הוא לקבל עליו אחריות של כל המורים האלה בתקציב מקוצץ שכזה?

על זה ענה הסינאטור:

– מתדבק אני במדותיו של הקב“ה, הן ישנם כידוע 1000 מלאכים בשמים, והשאלה היא איפוא: הרי יכול היה כביכול למנות לו מלאך גדול אחד או שנים, המלאך גבריאל והמלאך מיכאל למשל, שימלאו את כל שליחויותיו, ולמה לו אלף מלאכים בשמים ועל זה השיב הקב”ה: המלאכים שלי הולכים יחף, אוכל אינם דורשים ומשכורת לא ניתנת להם – מה איכפת לי אם יעמדו לרשותי אלף מלאכים? וכן הוא בנידון דידן: המורים שלנו הולכים יחף וגם משכרת איננו משלמים להם, ומאי איכפת לנו אם יהיו 600 מורים?…

* * *

ובתוך הסבך של עניני החנוך בזמן האחרון החליט יהודי ספרדי אחד מרוממה, יהודי חרד, לשלח את בנו הקטן לת"ת של האשכנזים במחנה־יהודה, כי מצא חפץ, כנראה, בחנוך הז’רגוני דוקא.

והנה בשבוע זה פגש שכן אשכנזי בילד הספרדי בשובו מן “החדר” ושאל אותו:

– מה למדת, בני, אצל ה“רבי”?

– פרשת “ויחי”, ענה התלמיד הקטן

– התוכל לחזור לפני קצת מהפרשה?

והספרדי הקטן התחיל קורא לפניו בעל־פה ובניגון “החדר”, אחד מקרא ואחד תרגום, מז’רגון שלו:

– ויחי – “גלעבען, יעקב – ינקיל”, בארץ – “אין דר’ערד”, מסרים – “מצרים”…

אז פנה הבוחן לקצין הספרדי מהמשטרה, שהיה נוכח בשעת המבחן, ואמר:

– גם אתה, ידידי, צריך ללמד קצת אצל האשכנזים, מפני מעשה שהיה: יהודי חייט ממאה־שערים עזב את אשתו ונסע לאמריקה. כעבור שנים אחדות שלח לאשתו המחאה על סך 10 דולר וצרף לה מכתב קטן בזו הלשון: "לזוגתי היקרה מרתי חיה שתחי'!

הייתי שולח לך יותר מזה, אבל עפר אני בחיי וקל־וחומר במיתתי".

לא הבינה האשה את פירוש המלים, מה עשתה? – הלכה אל הרב קוק ולא ידע. רצה לר' חיים והרים הזקן את שתי כתפיו. הרב יעקב מאיר עם שני קוואסיו לא הבינו כלום, עד שמצאה יהודי חייט אחד ופתר לה את כל החידה. אך העיף עינו במכתב הבין וקרא: הן הדבר ברור ופשוט מאד! את שמך “חיה”, וע“כ עפר אני בחיי, כלומר שהייתי עפר ואפר אצל חיה אשתי, וקל וחומר במיתתי”, קרי: ב“מיססי” כלומר: אצל ה“מיסס”, הגויה האמריקאית שלו..

* * *

ועכשיו שהחלה עונת התיירים והסנוניות הראשונות הופיעו כבר במלונים העברים שלנו, מצוה לספר לפניכם קצת על עסקי־התיירות בארצנו.

מי־שהוא מאלה, שהשעה דחוקה להם, – ומי אינו דחוק בימינו ובמקומנו? – נטפל ליהודי אמריקאי החשוד בציוניות והתחיל משדלו בדברים ומסביר לו עד כמה עסקו נושא פרי ועד כמה העתיד שלו בטוח, למרות ההתחרות החדשה בזכרון־משה; בקיצור, ולכן, ובכן: – שכנם בתור שותף לעסק ותהה לו הכנסה הגונה.

האמריקאי מאזין ומקשיב בקרירות של גזלן ועונה בנחת: הכל נכון, אמת ויציב, כלום אי אפשר להאמין וליהודי שבא ומעיד על עצמו, שהוא עושה עסקים טובים? אלא מאי? העסק שלך הריהו מכניס כסף, ואני בעוונותינו הרבים, באתי אל הארץ בכוונה תחילה אך ורק להוציא כסף…

ושוב מעשה בתייר אמריקאי מהסוג I like aPlestine שנכנס לבנק בתל־אביב ובקש לדבר עם ה“מנג’יר” (מנהל).

מי שהוא התיצב לפניו בתור סגן־מנג’יר, עבה וכבד־פה.

– יש לי – אמר התייר – כמה וכמה מניות מחברות א"י, ורצוני לקבל את הדיבידינדה..(בשעת דיבורו הוא מוציא מתיקו מניות של כל מיני חברות שהלכו לעולמן ושלא באו כלל לעולם).

סגן־המנהל הסביר לו באנגלית הפלשתינאית שלו, כי המניות הללו אינן נושאות פרי ואין שום חלוקת רווחים עליהן.

התייר האמריקאי התאדם קצת ואמר: I see! It is a kind of donation shares of Palestine Companies.

כלומר: עכשיו הבנתי: אלה הן מניות של לצדקה מחברות א"י…

 

11.12.1931

רצונכם, מסתמא, שאמסר לכם פרטים ורשמים על הצירים שבאו מהודו ועד כוש, על פרצופיהם ומלבושיהם, שבתם וקימתם, נמוסם והילוכם, מחשבותם והגיונם, משאם ומתנם, וביחוד על הנרות הללו שהיו מדליקין כל ימי חנוכה במסגד שלהם ובמלון־פאלאס ועל הנסים ונפלאות, ועל המלחמות הפנימיות שביניהם ואישור המנדטים שארך מעת־לעת שלם מחמת שהצירים מעבר־הירדן שכחו לחתום את שמותיהם והביאו עמם את החותמת כדי להטביעה על הניר בלקיקה כבימי ממשלת תורקיה ע"ה, אבל– החלטתי הפעם לצאת מגדרי שלא להרחיב את הדיבור ולקצר במלין מפני כמה טעמים:

ראשית – לא קבלתי הזמנה כשם שלא קבלו כל אחב"י. והשנית – למה אכחד? – לא רציתי להכניס, כמו שאומרים, ראש בריא במטה חולה, וחששתי מאד שמא יהיה לי הפסק של סולימן ביי פוזי ממצרים, ששקל למטרפסיה בשעת הדרשה וכבדו אותו במקלותיהם, כמו שנאמר: “ומקלו יגיד לו”, ונמלט בעור שניו כל עוד נשמתו בקרבו…

ושלישית – וזהו העיקר! – הולך אני לשטתו של ר' פנחס בן יאיר מנהרים, שבקש למעט בפירסומא־ניסיו (ריקלמה בלע"ז) שלהם בעתונינו, והשתיקה יפה בשעת הדרישה…

אבל פטור בלא כלום אי אפשר, וע“כ אגלה לכם טפח אחד, ושאר הטפחים תציירו בעצמכם בדמיונכם. כנראה, משחקים הממשלה והמופתי ב”מחבואים" ומבקשים לרמות זא"ז. אלא, שבני דודנו הם חכמים ביותר ולמרות כל הבטחותיו של הרב הגדול, הטיחו דברים כלפי בני יעקב בני עשו ובני־אדום.

ובינתים, רואים אנו מכל הטררם הזה, כי הבנות קמו באמן. אם הדתות המזרחיות – היהדות – הלכה שבי לפני בנותיה. הן לקחו את הרצפה מעל מזבחה והלכו והדליקו את נרות העולם – ואת אורה היא, האור הראשון, הן אומרות לכבות. אויביה של היהדות קמו לה מתוך ביתה. משלה לקחו את הכל ועכשיו הן מחזירות לה תודה: הציר הגדול בעל הקולפאק והלסתות מהודו נמנה לשומר לא רק על המסגד שלהם אלא גם על הכותל המערבי וקבר רחל וקבר הבית־הלאומי" שלנו…

* * *

כ“כ לא אאריך הפעם בדבר קבלת הפנים הנהדרה, שנערכה בשבוע זה בעירנו לכבוד הבן־מלך והבת־מלכה מארץ כוש, אעפ”י שהם קצת מחותנים עמנו – ניניהם ונכדיהם של שלמה המלך – וע"כ הם מתארחים במלון דוד, אבי זקנם…

רק זאת אגלה לכם בסוד גמור: בבוא האורחים הצעירים והחשובים האלה לעירנו, יצאו לקראתם מטעם הממשלה רק שלשה אלה: שלישו של הנציב, המושל והראיס, כי אחרים לא הזמנו.

ואולם הרב־הגדול של בני דודנו נמצא במקרה באותה שעה בתחנה כי יצא לפגש את חסידיו ואנ"ש ממצרים. ובראותו את יורש העצר, רץ לקראתו נשק את שתי ידיו והציג את עצמו לפניו…

הנסיך הצעיר עמד ושמע את כל דרשתו של הרב – הדוחק את עצמו עד הסוף ושתק…

* * *

ובראותו ברחובות ירושלים את הצירים הכושים, שפניהם השחורות בולטות מתוך עטיפתן הלבנה כזבוב זה שנפל לתוך כוס חלב – נזכרתי במעשה המסופר, כמדומני, אצל היינה.

הציר האנגלי – מספר המשורר בחסד־עליון – שנשלח מטעם הממשלה האנגלית בלונדון אל הקיסרות השחורה באפריקה המזרחית, היה גם צייר־אמן ידוע, וכדי לרכש את אהדת המלך ע“י נשי החצר, כנהוג בימים ההם, התנדב לצייר אחדות מהן במכחולו היפה. וכך דרכן של נשי־החצר באפריקה, שאעפ”י שעורן שחור, נאות הן…

המלך הביט וראה מתוך התפעלות עצומה את הדמיון הגדול, והחליט לצייר גם את עצמו. ישב פעמים אחדות על הכסא, והצייר ראה כי ה. מ. קופץ כפעם בפעם ממושבו וחשב, שהוא מתפעל מקדמתה של התמונה. ואולם לסוף הרגישו מעין בקשה על שפתי המלך ודרש ממנו להביעה לפניו. והמלך הכושי שאל אותו בלחש: אם אי־אפשר לצייר אותו לבן?

וכן הוא הדבר: המלך השחור רצה שיציירוהו לבן. ואולם, רבותי, אל תצחקו למושל האפריקאי הזה – כל אדם הוא מקצת כושי וכ"א מאתנו רוצה להופיע לפני הקהל בצבע אחר ושונה מהצבע שנתן לו אלוהים…

* * *

הלורד־מאיר מתל אביב שלח בזמן האחרון מברק ללויד־ג’ורג' במצרים והזמינהו לסור גם לא“י ולבקר את רמת־דויד ואת ת”א – את ה“נשיונל־הום” שלו, שהרי הבית הלאומי שלנו הכרז ע"י בלפור בהיות הוולשי הקטן הוזיר הגדול בלונדון.

למחרתו קבל דיזנגוף תשובה במברק מלויד ג’ורג' בפורט סעיד עפ"י המען דלקמן:

M. Dizengoff

NATIONAL HOME

Tel Aviv

מובטחני, רבותי, שלו נתגלגל מברק זה במקרה לירושלים עם הכתובת הזו של “נשיונל־הום”, היו מוסרים אותו ישר להמופתי

ועכשיו, עם ירידת הלי"ש ועלית היוקר בעולם, חזקה מדת הקימוצים בכל הארצות והמדינות, והגיעו הדברים לידי כך שחבר הלאומים החליט פה אחד במושבו האחרון לצמצם את הירח המלא ב 25 למאה…

ורחילא בתר רחילא אזלא: המחלה הקימוצית הגיעה גם לסוכנות שלנו ותקפה, לא עליכם, את מנהליה – סכנת נפשות!

הנה, למשל, מספרים כי בשבוע זה באו חברי הועד של הפקידים בסוכנות לפני סינאטור והציעו לפניו לחוג את יובל העשרים לעבודתו של אחד הפקידים הותיקים בארץ.

– “לא עשרים! רק עשרה! זה מספיק!”, גזר ה' סינאיטור בבהילות מתוך הרגל…

* * *

ושוב מעשה, אבל מעשה שהיה:

עברתי בימים האלה לפני חנות של חייט ברחוב בן־יהודה וראיתי אחד הפקידים ממוסד חשוב, שהוא עומד לפני המראה ומודד עליו את בגדו החדש. התאונן הפקיד לפני החייט על הבגד והחזיה, שהם צרים מאד ומעיקים על כרסו הבולטת קצת…

– אין דבר, ענה החייט לפקיד ברצינות, ישנם כאלה, המנהלים מצד אחד והחנונים שלנו מצד שני, הדואגים מאד שהבגד הצר יתאים לגופן ולכרסן בקרוב…

* * *

הוא אשר אמרתי לכם תמיד: אם חמדת לצון לך, אם תבקש לחזות מהתלות, לשאת משל ושנינה, אל לך לשנן כליות,הורו והוגו מלב דברי חזון – – – הביטה אל החיים המתרחשים יום יום לנגד עיניך – אם עינים לך! – ועל ידך, ומצאת שלל רב.

ואמנם מצאתי “שלל” לא מעט ואגיש גם לכם רק על קצה הסכין…

נכנסתי אל אחד החנונים בעירנו ושאלתיו למחיר הביצים.

– “64 גרוש המאה”, ענה בקרירות של גזלן.

– “כיצד?!” – נזעקתי כנשוך נחש – "הן רק מתמול היה מחירן 55 גרוש ובין לילה זכו לעליה של 10 גרוש?

– מובן מאליו, השיב מוכר הביצים בטענה. הלירה ירדה…

וכאן לא יכלתי עוד להתאפק, נענעתי בו כלולב ושאלתיו:

– הגד נא לי, רבי יהודי! כלום הביצים שהמליטו התרנגולות של צור־באהיר וליפתה נקנו במרקים או בפרנקים?

אבל לך דבר על הביצים ועל האבנים: “הלירה ירדה”, הוא אומר, “והשער עלה – מעלין בקודש ואין מורידין….”

* * *

ועוד עובדה קטנה, אבל להיפך –:

שכני ממזרח מספר לי כי תלפן לבית מסחר של ל. ופ. בעירנו להזמין עצים ופחמים לימות החורף, כמנהגו בכל שנה, ואגב שאל למחיר הסחורה, אם לא בא כל שנוי.

– חס ושלום! – ענה הסוחר – המחיר הוא כדאשתקד ולא נוסף אפילו “כזית”.

– “והלא הלירה ירדה?”, נסה שכני לשאלו בכוונה.

– כן, השיב השני, אבל אנו קונים את סחורתנו לא במרקים ולא בדולרים ולא בפראנקים כי אם בלי“ש ובלא”י, ועליה על שום מה?

– זוהי ג’נטלמניות, עניתי לשכני, וראוי לברך עליה" ברכת “שהחיינו”.

– זוהי תמימות, – העיר חנוני אחד, ששמע מן הצד, – ולא מעשה סוחר…

* * *

ובעודני יושב וכותב את שעורי זה, נמסר לו מכתב מהפירמה “ביח”ר למסמרים" בחיפה, מיום 8.12.31 וזו לשונו ממש:

ידידי עזמות!

זוכר אני אותך מזמן שהופעת על דפי העתון במסוה על פניך ובאותו הזמן ראית את הכל. שום דבר לא היה נסתר מעיניך, ואולם מיום שהסירות את המסוה, ישנם כמה דברים חשובים הנעלמים ממך. הנה, למשל, מתקיים זה שנה בית חרושת למסמרין, וזהו “המסמר” אֹשר. לתעשיה הזעירה בחיפה. ביח“ר זה עובד בשקט ובאופן הכי טוב, ואם אני פונה עכשיו אליך – הרי זה רק כדי שתאיר את עינינו בשאלה ציבורית וסוציאלית העומדת על הפרק לרגלי שביתת הנהגים שהיתה ושתוכל להיות בעגלא ובזמן קריב, ביתר שאת וביתר עוז. אתה יודע בודאי, כי משתמשים במסמרים להתגשמות המלאה של שביתת הנהגים. השופרים המומחים מאמינים כי יש איזה סמיכות הפרשה בין הצמיגים והמסמרים, ובכדי שהזווג ביניהם יעלה יפה, נחוץ דוקא מין מיוחד של מסמרים שהם יפים לדקירה ושאנו מכינים עכשיו בביהח”ר שלנו, מחמת שהמסמרים שהשתמשו בהם בשביתה הקודמת היו כלם מתוצרת חוץ… נהגים אחדים מחסידי תוצרת הארץ פנו לביהח“ר שלנו להכין להם מסמרי־שביתה מתאימים לצמיגי המכוניות בארץ. וע”כ החלטנו לפנות לכבוד תורתו “בשאלת חכם”, שיחווה לנו את דעתו אם כדאי ומותר להכין מין מיוחד של מסמרים כאלה בשביל הנהגים. ילמדנו רבנו!

בתקוה שתואיל בטובך לענות לנו ע"י העתון, הנני נשאר עבדך הנאמן.

בשם צ. חפץ

אמר עזמות: איני מומחה גדול בהלכות שביתה ואיני בקי בדקירת מסמרים אלא בדקירת העט, וע“כ העברתי את המכתב הזה למומחין הגדולים בארץ, לחסן צדקי ביי ולמר גורוכובסקי, ואת תשובתם אודיע אי”ה כמבוקש.

 

18.12.1931

רק אל תדאגו, רבותי! אל קמיטת־המצח ואל ירידת־החוטם כירידת הלירה ואל קדרות־הפנים מפני המצב המזופת בכלל ובפרט – צביטה ומריטה בלחי ובלבד שיעמד הגוון האדום. והעיקר, רבותי, שלא להתישן, שלא להתרגז ושלא להתיאש מן הפורענות: שכחו את הצרות הישנות מחמת כי הצרות החדשות תוכלנה להיות עוד גרועות מהן, והכנסיה הערבית הלא תוכיח…

ואם תמצא לומר: גם זו לטובה. אחד מחסדי ה' עמנו, אחת מסגולות עמנו, אחד מסודות קיומנו הוא–הכשרון לשכח את הרעות, את הפגעים, ולהשתעשע אפילו בשעה שחרב חדה מונחת על הצואר… ולפעמים מסיח היהודי פתאום, בלי משים, אולי גם נגד רצונו, את דעתו מכל פגעיו וצרותיו–ו“מתחיל לחיות”, כאילו אין דבר, כאילו כך צריך להיות…

ועל דרך זו אני מבאר לי הרבה ממחזות חיינו ומן ההוי הירושלמי בזמן האחרון. מכאן כל אותו הבולמוס של “עולם הזה”, שתקף את אחינו, כל אותו הפולחן של ה“סינמה” ושל בריסטול וקפה “גראנד” והקולטוס של הרגלים למחולות אצל צעירינו וצעירותינו ואפילו–אצל הבינונים והזקנים שבדור…

ובשבתי לפעמים בלילות בפינתי בקפה “וינה”, בית ועד לחכמים־בלילה, ורואה מסביבי שלחנות המוקפים צעירים שהם לבושים כלים נאים ומנעלים מגוהצים ומגדלים בלורית, ומספרים הלצות ואנקדוטות מאדימות לצעירות גלויות לב, וזוללים… בפה ובעינים… גלידה משומנת וגברות לא־רזות–דן אני אותם לכף זכות: עושים הם כל זאת לא מרוב טובה, מרוב שפע, אלא ג"כ מתוך צער ולחץ־מכוסה, בכדי להתבדר…

ואראה כנחמה, אם לא ראיתי בשבוע זה בחור ירושלמי, שהביא את בחורתו לקפה וינה, אוו להם למושב לעילא ולעילא, והוציא בדיוק שני שילינגים בעד שתי גלידות ושתי לימונדות (לא נשאר גרוש למלצר!), ואת השילינגים האלה השיג לפני כניסתו לקפה בתור ג"ח מהחנוני שכנגד…

ובכלל, בראותי מה שרואים אנו כולנו עכשו–את השורות המזנבות לפני בתי הראי־נע והתיאטראות והנשפים ובתי הקפה והשעשועים המלאים על כל גדותם, בשעה שהעולם שרוי בדלי־דלות והפרוטה אינה מצויה–באתי לידי מסקנא, שהצער והצרות, שתכפו ותקפו עלינו, מכריחים את בני־עמנו לבקש דרכם איך להתבדר קצת–וכל אחד מתבדר כרוחו, כנטיותיו. זה שוכח עצמו במחול ובבנקטים, זה–בשחמט ובדומינו, זה – בפלירט, הלז בספרות של “בלש” ורצח, והלה בעתונות צרפתית ועברית של “שאלת המין” או בדברים של מה בכך סתם.

וגם זו לטובה. “ישתעשע הילד במה שישתעשע–ובלבד שלא יבכה”…

והנה מדוע מתרבים ב"ה בתי הסינמה בעיר קדשנו, וכלם רצים בנעריהם ובזקניהם אל ראי־נע “ציון” לראות את “אורות הכרך” של צרלי צפלין…

ולמה נכחד?–ליהודי שחייו הם כ“כ עגומים, ששמיו ממעל לו כ”כ מעוננים, שהקרקע שלו נשמט בכל יום מתחת רגליו ולבו בקרבו כל כך מדוכא ושבור ורצוץ–ליהודי, מעט צחוק ומעט היסח־הדעת הרי הם באמת צרי גלעד ומרפא לנפשו. וצחוק זה של צ’רלי, הנובע מאותו המעין המתגבר של ההומור החזק שנתן לו הקב"ה במתנה, נחוץ הוא לנו כדי להמתיק קצת את מרירות החיים מעין סיעתא דשמיא, להטרידנו לשעה קלה מדאגותינו ולהשכיחנו קצת את דישנו…

* * *

ואם תראוני לא תכירוני, רבותי, אעפ"י שאין לי מסוה…

כל המסתכל בפני עכשיו רואה לחי אחת בוכיה וצוחקת הלחי השניה. עין ימנית יורדה מים (יותר מהבלדיה!) ועין שמאלית מתמוגגת מנחת–כאותו הגבור הידוע של שקספיר…

ובשבתי ככה בפינתי חצי־לאנחות וחצי־לשמחות, רואה אני את מאורעות השבוע או כלם עגומים או כלם מרנינים–הכל תלוי, כמובן, באיזו עין שאני נותן את מבטי אל המאורע.

הנה, למשל, רואה אני בעיני הצוחקת את דברי צ’מברלין בעל המונוקל הצוחק אף הוא, דברי נחומין לעתיד לבוא על הלי“ש, ומיד החלטתי לקנות אך ורק לירות אנגליות והייתי מוכן ומזומן לרכוש לי מסחורה זו במדה מרובה דוקא, כי העסק הוא טוב וקרוב לשכר, מחמת שהמומחים בדיני ממונות וחכמים יודעי בינה לעתים מיצבים מעכשיו את הלי”ש ל–ארבעה דולרים, ואולם התפקיד נמסר מיד לעיני השניה, העין הטראגית, בזכרי פתאום כי אין לי דולרים ואפילו לא פרנקים לקנות את הפונטים…

ואולי גם זו לטובה. כי מי חכם בימינו ויגיד אחרית דבר מראשיתה?…

ואתם הלא תשאלו: אם אין לי דולרים ולא פרנקים, למה לי לשוחח על פונטים? והתירוץ הוא, כי אין אדם מדבר אלא מהרהורי לבו. הרוסים אומרים: “נשוחח על יי”ש“, אם יש מעט משקה או אין–לאו דוקא, אבל נעים לדבר על המשקה, ומדברים ומטעימים את המלה “יי”ש” הטעמה מיוחדת, כאילו היא לפני המדברים על השלחן, בבקבוק, בכוס. ואם רואים אנו, שמרבים כל כך הפקידים והמורים וסתם יהודים לדבר על המטבעות ומטעימים את המלה “לי”ש" הטעמה מיוחדת, כאילו היא מונחת בכיסם, חביבי, מהרהורי הלב בא דבור זה!

והמורים שלנו אינם מדברים כי אם צועקים ומפגינים, שובתים ובוכים, כפתגם הספרדי הידוע: “תינוק שאינו בוכה אין מניקין אותו”, אלא שתשלום משכרת למורים הוא בבחינת “הלכה ואין מורים כן”…

וראו זה פלא: בשביתה קטנה זו של המורים ואף בשביתה הגדולה שלהם, לא ראינו ולא מצינו שיש בדעת התלמידים להעמיד פורצי שביתה

כי אין טעם לשביתתם ואין טעם גם ללמודיהם של המורים, מחמת שבטן ריקה אין לה שפתים, כידוע.

– כאכילתם כן תורתם…

* * *

ושתי עיני הביטו גם אל הכנסיה הערבית–העין הצוחקת לחסידי המופתי והעין הבוכיה למתנגדים, מחמת שבינינו לבין עצמנו, אוי לנו מקטגוריה של אלה ואוי לנו מסניגוריה של אלה, ודרשתו המרעילה של שיך־פרעוש מהאופוזיציה במלון דוד, מוכיחה לנו למדי…

איך אומר היינה בשירו על הוכוח בין הרב והכומר?– “שניהם מריחין”…

ואם תרצו לדעת מהנעשה והנשמע בביתך, תשאל את שכניך, ואם תרצו לדעת מה נעשה ומה נשמע בכנסיה הערבית תקרא בעתונות העברית….

וכל זמן שהכנסיה קיימת, בערב יו"ט, בחול־המועד וגם באסרו חג של הועידה, הרי כל הגליונות העתוניים שלנו מלאים בה על כל גדותיהם ומספרים לבקרים את כל פרטי הקונגרס ופרטי־פרטיו. שאל נא כל יהודי ממאה שערים או מחארת אל־תאנאק ויספר לך את כל פרשת הכנסיה, איך היה לבוש הבן־מלך, מה אמר גוי פלוני ומה ענה ערל אלמוני–ושאר דברים העומדים ברומו של עולם…

ואין אני מאשים חלילה את העתונים. אפשר שהצדק עמם ועתון הרוצה לעמוד על “פסגת העתונות” – ומכש“כ במקום שיש שלשה עתונים מתחרים–אינו מחסר חלילה אפילו כקוצו של יו”ד ממה שבא בעתוני השכנים ומביא גם מטעמים לקוראיו מ“אחורי הפרגוד” וכל המרבה הרי זה משובח.

* * *

ומספרים לי ממקור נאמן ובטוח כי בשעורי המשפטים של הממשלה בקש המורה השופט האנגלי מאת המתלמדים והמתלמדות לחתום את שמם על רשימת המבקרים את שעוריו, באנגלית ושחתימתם לא תהא מסולסלת ומוזנבת עד שאין רשומה ניכר, למען ירוץ הקורא בחן ויוכל לקרא בנקל ולהכיר את שמות הבאים לשמע תורה מפיו…

וכתלמידם מקשיבים עשו את רצון רבם. הכל חותמין על הרשימות באותיות לועזיות וחתימתן כשרה, ואפילו עבדים ויהודים וערבים, חוץ מאשה אחת, תלמידה עבריה מחו"ל, שהיא מורדת ומתעקשת לחתום בכל יום דוקא באותיות עברית מימין לשמאל, וזאת–למרות כל הערותיו ובקשותיו של המורה…

הצעירה הסבירה למורה־הוראה האנגלי כי עפ"י דין אשה פטורה ממצות חתימה באנגלית שהזמן גרמה, ושאינה חלילה אטרת יד ימינה כדי לחתום משמאל לימין, כרצונו…

“גדוד מגיני השפה”–הטרם החלטת לרשם את העבריה הנאה הזאת בספר הזהב?

* * *

אגב, חפצתי לדעת מה היא דעתם של החברים המגינים על שפתנו, בדבר בית־הדפוס הגדול העברי בעירנו, שהדפיס את שמו על נירותיו רק באנגלית ובלא שמץ פסול של עברית?

האם יחסו זה של הדפוס לשפתנו העברית בא מפני שהוא נמצא ברחוב אליעזר בן יהודה, או מפני שהרוב הגדול של לקוחותיו אם לא כלם, הם מוסדות עברים בעירנו?

נא לברר את זה בהקדם ותודה למפרע.

המלצות קוראים
תגיות