רקע
מרים זינגר
סוֹפָהּ הַמַּעֲצִיב שֶׁל רֵדִי
מרים זינגר
תרגום: אביגדור המאירי (מגרמנית)
איורים מאת: תרצה טנאי
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: גרמנית
פרטי מהדורת מקור: תל-אביב: הוצאת חבר הקבוצות; תש"ו 1946
סופה העצוב של רדי.png

באחד הבקרים באתי לעבודה, והמדרגה היתה ריקה. זה היה באחד מבקרי חודש־אדר, השמש לא יצאה עדיין, תכלת אפורה כיסתה את השמים החולמים, עננים קלילים אחדים שטו הלאה, קרני ההשכמה הראשונות, שהשמש הסמויה מן העין שילחה בגישוש מתחת לאופק, נגעו בענני־האביב, המשוטטים ביחידות והצביעו אותם לפנינים זוהרות.

ציפור ציידת־הדגים ל עמק־הירדן, המשכימה לקום, כבר היתה ערה, קפצה מגדר לגדר וכילד שובב הקימה רעש סביבה. בחצר המשק חירחר אבטובוס־המשא והטרקטורים רעשו החוצה. מן הרפת הקרובה נשמע קולה של החלבנית, הפותחת בשעה זו את שער חצר־הבהמות וקוראת להן לארוחת־בוקר, דרך העמק השקט עדיין נשמע קולה: בואנה! בואנה!

אוסנת קפצה מעל אחד העצים ושיפשפה את ראשה בידיה. בשדרה הופיע מַתי. הוא הקדימני פה וכך ידע, שרדי איננה הפעם במקומה על המדרגות.

– מרים – אמר אלי – רדי איננה. אוּלי אבדה באיזה מקום.

חשבתי וגם אמרתי לו, שרדי אוּלי מתשוטטת יחד עם נח במקום שהוא. הלא הוא רגיל לקפוץ כציפור־קרח ממקום למקום בבוקר השכם.

אך הנה הגיעה שעת ארוחת הבוקר, כולנו ישבנו סביב השולחן – ואין מי מקרצף בדלת מבחוץ.

לפעמים היתה רדי מפנה לה דרך בזירבוּבה, תחבתו בכל כוחה אל בין המזוזה והדלת שאינה סגורה, והופיעה ברשות עצמה– לצחוקו של כל קהל הילדים. ומאז גידלה את ילדיה, שחילקנום במתנה לכל רוחות השמים, שוב לא נתנו את דעתנו עליה במסירותנו הרגילה. עד שהיתה מיניקה אותם, היתה תמיד אתנו פה, ואת מנותיה קיבלה עוד לפני ארוחת־הבוקר הכללית, אחרת לא היתה לנו מנוחה מיבבתם וגעייתם של גוריה הרעבים. ואילו כעת מקבלת היא את ארוחתה רק עם הופעתה ואת ברכת־הבוקר מנבחת היא לקראתנו מעל המדרגות ואחר כך נעלמת לבדה, או בחברת אחד הילדים. ועם הצלצול הראשון שוב מופיעה בדייקנות למופת.

ובארוחת הבוקר שוב נפתחה שיחה מודאגת מאוד. מַתי קבע, שרדי איננה, וכיון שלא הופיעה עדיין, מן הסתם אבדה לנו.

שרה: הכלבים בכלל אינם אובדים. הלא יש להם האַף שלהם, המראה להם תמיד את הדרך.

חנן: אוּלי טבעה בירדן? – אך מיד נמלך בדעתו ואמר: – הלא היא יודעת לשחות! היא היתה יוצאת מן המים ושבה הביתה.

ועל זה קמה דממה.

אני השתמשתי ברגע־הכושר ואמרתי:

– בחוץ יום אביב בהיר כזה, רדי הלכה בודאי לטייל עם אחד הכלבים מידידיה ועוד מעט ותופיע.

דעה זו הניחה את דעתם לעת־עתה.

למזלם של הילדים, יודעים הם מטבעם לחיות חיי רגע, וככה פגה הדאגה לרדי עם הרגע החולף יחד. בגיל־זוהר זה עד שנת החמש־עשרה, וביחוד בשנותיו הראשונות, מושיט כל רגע ביד רחבה מתנות אושר למכביר, אחת מעשירה מחברתה, והן משכיחות מהר את כל הדאגות שאינן אלא בועות־סבון קלילות, העולות בשנים הללו מתוך גביע־החיים ונמוגות באור כלא־היו.

וככה שוקעים בשעשועים אל תוך היום.

ואפילו בערב, כשבאו מכורבלים בסוודר, מעיל וטריינינג, היתה דעתם נחה מביאורי, שרדי יצאה עם אחד מידידיה אל העולם.

אך עם בוא יום המחרת, וידידתנו זאת, סמל החיבה והמסירות, לא שבה אלינו, התחיל הספק מכרסם בלבם, ואני, שלבי היה מנבא לי רעות, סיפרתי להם את הבא:

– הלא ידוע לכם, ילדים, שרדי לא נולדה פה אצלנו, היא הופיעה באחד הימים בשדרה, פצועה ונפחדת, ואנחנו קיבלנוה באהבה וברחמים. היא מעולם לא סיפרה לנו מאין באה ומי היה אדון לה קודם לכן, אפשר שהיה זה בדווי נודד, שעבר עכשיו פתאום עם עדרו על הכביש וחילל בחלילו. רדי שמעה את קול החליל, עשתה אזניה כאפרכסת – ופתאום הכירה את הצלילים הידועים לה, קפצה מרבצה ושבה אל בעלה. מי מכם לא יבין זאת?

בתחילה היתה דממה ארוכה. כל העינים היו שרויות עלי במבט־יגונים, אך בהבנה. אלא שמיד שוּב נשמע קול מחאה עזה שטעמה ונימוקה עמה:

– ולמה לא דאג לרדי כשהיתה פצועה, למה עזב אותה ועכשיו לוקח אותה בחזרה?!

זה היה קולו של נח הנפגע בצדקתו. ואחריו רטנו והתייעצו ביניהם ארוכות, התקוממו נגד החוקים והמנהגים הזרים, נגד מה שידוע בשם זכוּת ועוול בחברה.

ולמחרת היום נודעה לי האמת האכזרית, שהשתדלתי בכל האמצעים להערים עליה ולכסות עליה. שם לפני ולפנים בתוך לבי עלה וצף לי הענין כעננה אפלה. ידעתי, כמה נוהגים לזלזל בכלבים, יתר על כן, ידעתי את היחס השלילי אליהם. פעם באר לי אחד החברים את סיבת בסרו על כלבים, וסיפר לי, שבעיירתו הקטנה שם במזרח אירופה, שמאז לא נשארו ממנה אלא אודים עשנים לדראון של ההתקדמות האירופית ותרבותה, שם בעיירה היהודית הקטנה, כשהיה עובר דרך השכונה הגויית, היו משסים בו את הכלבים. כל תושב היה לו כלב שלו, שהיהודים שימשו לו טרף. – אך עם עלותנו לארץ ישראל, משהתפשטנו הרבה מן התכונות הגלותיות, נשתנה גם היחס אל חיות הבית בכלל. ילדינו גדלים פה חשפים, בני־דרור במולדת, ויחד עם לשד אמנו־האדמה, הבא אל קרבם לברכה, פורחת בהם גם מידת הריעות והרחמים לידידינו ההולכים על ארבע, החיים אתם בכפיפה אחת.

זה היה בשעה עשר לפני הצהרים, כשפתחנו את הדלת לעזוב את קירות־החדר הדוממים ולצאת למרחבי הטבע החי, שהכול בו פורח בו בעונה זו ומוריק להרהיב עינים.

מישהוּ, אחד החברים הצעירים, רמז לי דבר מה. חבר עול־ימים זה קשור באהבה חמימה לילדים ולכלבים כאחד, שכן הוריו עלו מזמן לארץ, והוא בן אכרים מן הגליל. הוא נרכן אלי ולחש לי באזני:

– ראיתי את רדי. שם בחורשה על יד הכנרת. מישהו ירה בה. היא חיה את רגעיה האחרונים. אל נא תספרי לילדים, אך רציתי שתדעי. כדי שלא תדאגי כל הזמן.

והלך לו. הוא הלך. הילדים התרוצצו בחורשה. עמדתי על מקומי כאבן דומם. ובכן – אמרתי בלבי – ובכן, הקץ למגילת רדי. ובעיני הופיעו דמעות.

התעוררתי וחיש מהר מחיתי את הדמעות, בטרם ירגישו הילדים בדבר. – רק כלב… יצור עלוב… שלפעמים מיידים בו אבן, או מלת־גדוף. בריה מסכנה, שהפכה בפינו לסמל הבוז והגנאי, אף כי לאמיתו יכולה להיות לסמל התהילה לרבים מאתנו.

החלטתי להשאיר את רדי בחיים בנפשם של הילדים; שחזרה אל אדוניה בשלום. – שרק אני לבדי אשא בקרבי את האבל הכבד.

אלא שהחיים מחליטים לרוב אחרת, ואפילו כלב מת יוכל לפעמים להטות את רצוננו לרצונו.

עברו ימים אחדים, שוב היתה אוסנת בת יחידה בגן־הילדים וכל רחשי־הלב העדינים, כל רגשות־הפינוק הענוגים, שלבות פעוטים בני חמש מלאים אותם, חלו בשפע על ראש־משייה האפור של החתולה.

רוני לא שכחה להתאונן לפני בפינת־השלווה:

  • הנה רדי שכחה אותנו, היא ברחה אל בעליה שמקודם. וגם אותך אוסנת שכחה וגם את הצלחת המלאה שלך. מהיום תאכלי לבדך את המנה הטובה שלך, ורדי לא תעמוד מאחוריך ולא תנהום עליך.

היתה בערך השעה החמישית לפנות ערב. ישבנו סביב השולחן, הילדים לגמו את הדייסה שלהם. היה קריר והדלת היתה סגוּרה. ופתאום שמענו מבחוץ כעין קול־חביטה, כאילו מישהו הטיל איזה חפץ רך וכבד על המדרגות.

אוסנת ישבה על שולחן־המקצוּעה שמאחורי. אך זה ליקקה את ארוחת־הערב שלה עד תומה וכעת מלקקת כדרך החתולים את עצמה למשעי. היא היתה עסוקה כל כך במלאכתה, שאפילו לא נתנה את דעתה על דבריה של ריקה שאמרה:

– אוסנת מייפה את עצמה, יבואו אורחים.

מימרה זו היתה שגורה בפי הילדים על פי האמונה התפלה הרווחת בעולם. ואיש מאתנו לא שיער בנפשו, מי יהיה אורח זה…

אך משנשמע קול־החביטה מבחוץ, הפסיקה אוסנת פתאום את מעשה התייפותה, רבצה רגע כקפואה, אחר כך עשתה אזניה כאפרכסת ואישוני עיניה התרחבו לרווחה. ולפתע פתאום קפצה אל תחת השולחן.

בינתיים גמרו נח וּמַתי את ארוחתם, נטלו את חפציהם על זרועותיהם והלכו ופתחו את הדלת. –

וכמעט שדרכו על היצוּר האוּמלל, הנושם את נשימותיו האחרונות.

– רדי!… פרץ נח בקול, ונעימת קריאתו העידה בו, שתפס את הכל.

כולנו התפרצנו אל הפתח. אני כיסיתי את עיני בכפי. הנה היא מוטלת בכל מהותה העלובה. רגלה ושוקה נפוחות ואכולות רמשים. – עיניה היו פקוחות עדיין, היא הביטה בנו במבט של יגון עמוק, וכאילו מאשימה את מישהו. את מי היא מאשימה בעצם בכאבה הנורא? מי חטא לה את החטא האיום הזה?

סוד כמוס הוא עד היום הזה. ההיו אלה ערביים בני הכפר השכן, שהיא קרעה להם פעם את מכנסיהם ועכשיו התנקמו בה?!

או אוּלי היתה קרבן לטעות, לרצח משפטי, מאחר שאחד השומרים חשבה לתן?

וככה מוטלת היא על המדרגה לעיני עדת־הילדים, שאהבה כל כך ושהוקירה אותה יותר מעצמה ובשרה. – והנה היא באה הנה בכוחותיה האחרונים. – למות פה.

הילדים עמדו דוממים ובעינים פקוחות לרווחה הביטו ביצור ההולך לעולמו.

– לכו הביתה, ילדים – אמרתי – היא סובלת. אני אלך ואקרא לרופא־הבהמות.

הילדים זזוּ לאט והלכו בשקט שבזוועה. המוות, הסבל והדם נסכו בהם אימה בגילם זה, המחשבה מתחילה בו את פעולתה, וההשערה העמומה על עולם שמאחורי חומת־הילדות, על אותו עולם הסבל והיגון, ההולך וקרב אליהם וששמו: חיים.

הם הלכו להם – אך אני ראיתי אותם פוזלים מרחוק חזרה, אין זה כי המות מעורר לא רק אימה, אלא גם סקרנות. מאז ימי ילדותה שזרה האנושות אגדות סביב מסתרי המות, שכולן כרוכות סביב השאלה הילדוּתית הסקרנית: ומה אחרי כן?

שאלה זו הבריקה בעיניהם.

השמש שקעה, שורות שורות של עננות קטנות התחרזו כפנינים נוצצות בשמי־הערב המאפילים. גווניהם הלכו והשתנו, כאיש המשנה את רשמי פניו רגע־רגע. על אחד הברושים הגבוהים הומיה יונת־בר אל תוך הלילה הבא, כאילו לעורר בזו חשק אהבה ויגונות. עדת זרזירים המקפצים בזריזות הנה והנה תחת עץ־זית, התרוממה פתאום והמריאה אל תוך שמי־הערב המכסיפים. צמרות הברושים הבהיקו עדיין באור־השקיעה האחרון, אך לאט־לאט הלכו והתגוונו גם הם באפלה.

ומתוך האפלה התחילו ענני הערב הקלילים לפרוח כקמים לתחיה. המזרח התלהט כולו באודם הדמדומים.

ככה שקע בדם היום השפוך אור־שמש – כשרדי נפחה את נשמתה לרגלי.


חלק 3 איור עמ' 91

המלצות קוראים
תגיות