רקע
מרים זינגר
אָסְנַת
מרים זינגר
תרגום: אביגדור המאירי (מגרמנית)
איורים מאת: תרצה טנאי
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: גרמנית
פרטי מהדורת מקור: תל-אביב: הוצאת חבר הקבוצות; תש"ו 1946
אסנת.png

ישבנו על קרשי־הנדנדות שבחדרנו והפרחנו בועות־סבון.

על שלפוחיות־סבון כשהן לעצמן ודאי שאין להכביר מילים, מי אינו יודע אותן? כל פינה שעל כדור־הארץ, שקרניה המחממות של התרבות חדרה שמה, פירוש: שהסבון וכוח־נקיונו הגיעו אליה, בכל פינה נידחת של מולדתנו האדמה, מפריחים הילדים שלפוחיות־סבון באויר. ועד היום הזה לא פג מהן טעם הפלא, קסם הצבעים והאור, הקוסם להם לילדים מכדורים שקפופיים אלה.

אך אנו המצאנו לנו בנסיונותינו שיטה מיוחדת בהחלט לשלפח בועות־סבון. לפי שכל דבר, שאנו פה מתחילים בו, נעשה בכל המרץ והלהט שבעשיה. כמו למשל, ציור־הבולים וההילוך על קביים, שעוד נרחיב עליהם את השיחה בפרקים הבאים.

ורק ששלפוחיות־הסבון אינן ענין אלא לפעוטים שבנו. ושיטתנו המיוחדת מתחילה משעה שגבעולי־הקש המצוּינים, שהיו רווחים בימים הראשונים הטובים, אפסו ואינם עוד.

הגורן, שבה היינו ישנים את שנתנו באותם הימים, מסרה את מקומנו ואת מקום הקש הדוּר־הגבעולים למגדלים המהונדסים לתלפיות מאלומות־קש כבושות ולחוצות, שגבעוליהן שבורים ורצוצים, או הדוקים עד מחנק ואינם ראויים עוד להפיח בהם שלפוחיות.

אנחנו שתי הגננות, או “המריָמות”, כפי שחניכנו קוראים לנו, לחברתי־בעבודה ולי, הוגענו את מוחנו כל הזמן עד משבר, מה לתת לפעוטים במקום גבעולים. תחילה ניסינו להשתמש בגבעולי־הקש המזוייפים, העשויים נייר, המשמשים למציצת מי־סודה או מיץ־אשכוליות. אלה היו מצויים אצלנו למעשי־קליעה שונים. אך משעלה הצורך בהם למעלה מדי, וגבעולי־זַיף הללו, שנשברו או נקמטו ונמעכו כשהילדים היו מחביאים אותם אל תחת המגש אחרי שתיית הסודה, ראינו שסחורה זו יקרה לנו מדי, ולפיכך שוב התחלנו לחפש עצה.

וכרגיל, כפי שזה קרה לא פעם, עזר לנו אחד הילדים מן המצוקה.

שרה השקטה והנבונה הופיעה באחד הימים ובידה שפופרת־עץ ארוכה וחזקה, וניסתה לשלפח בה – והצליחה. הבועות יצאו באין מפריע, עלו וגדלו להפליא, והשפופרת עמדה בפני כל תקלה.

ומובן שהבשורה עברה חיש־מהר בכל המחנה.

– מאין לך זה? – שאלתיה.

נח לא שאל ולא הִרבה ענין, הוא ידע מיד את הסוד. בחוש ממין זה חוננו כמעט כולם, לתפוס את כל השייך לעולמם שלהם, ממש מעין חוש־בראשית של בעלי החיים, לקלוט בדרך הטבע דברים, שאנו המבוגרים איננו תופסים אלא בדרך השכל.

– זה ענף של עץ־הקיקיון! – קרא נח – גם אני אעשה לי כזה!

אמר ונעלם, כמובן יחד עם מַתי וחנן, בשדרות הברושים.

שם, בין עצי־הזית והאשוחים פורח לו שיח־קיקיון בודד. גבעולי העלים הגדולים נובלים, מתקשים ומתעצצים, וככה נעשים כשרים לשפופרות שלפוחיות מצויינות.

אלא ששלושת הכובשים חזרו בפנים חמוצים וביאוש הודיעו:

– אין עוד שפופרות, שרה לקחה את הכול – אמר מַתי והטיל מבט של תרנגול מוכן לקרב בשרה, שעמדה כסמל־התום, בידה השפופרת, וכנושאת עין לסנגוריה הרימה עיניה אלי.

ראיתי, שיצרם תקפם מאוד לשפופרת־קסם זו והבטחתי להם, שאחרי שנת־הצהרים נצא יחד לדרך החיפושים.

וכשיצאנו, מצאנו באמת והבאנו מהן הביתה מלוא הדלי, בשפע.

הנה, בזה נפתח פרק חדש בתולדותיה עתיקת־הימים של בועת הסבון, תעשיית־הילדים המובהקת ביותר. התעשיה היחידה לעת־עתה בעולם, שאין כל חשש, שמא תיהפך לרועץ לאנושות.

אך גם שאלת הסבון עצמו היתה לבעיה רצינית. לעת־עתה לא הצלחנו עדיין להצמיח סבון בשדות יזרעאל, ועלינו לקנותו בכסף מלא. – ויום אחד הצליח יצר הרע ללכוד את החבורה ברשת־החטא: הם התחילו לגרד בצפרניהם מן הסבון, ולפעמים, ברגעים שנתעלמו מן העין, הצליח חנן או ריקה להעלים חתיכה שלמה אל תוך הכיס.

היו סכסוכים מוסריים.

ועל זה מצאתי בקבוק גדול עשוי זכוּכית בלא־צבע. כרגיל מצויים אצלנו בקבוקים ירוקי־זכוכית, אך אני חפשתי בכוונה בקבוק חסר־צבע, הכנסתי בו תמיסת־סבון סמיכה, תמציתית, אחר כך השריתי בה פיסת נייר ורוד, וככה היה לנו בקבוק מי־סבון ורודים להרהיב עינים.

וככה ייצרתי גם כחולים, אדומים צהובים וכן הלאה, לפי צבעי הנייר שנזדמן לידי. ומבקבוק זה חילקתי אחרי־כן כל פעם מי־קסמים צבעוניים, רבע ספל לנפש.

חנן, שבכלל לא ידע עדיין ישיבת־קבע לרגע אחד מהי, היה מתהלך עם ספל־הכשפים שלו מן הנדנדה אל תלולית־החול ומן התלולית שוב אל הנדנדה ובינתיים מעלה ספירות־איזמרגדים פורחות, עד שלבסוף נכשל ונפל, או שהיה נתקל בו איזה ילד ומי־הסבון נשפכו לארץ. –

כשנזפתי בו בהתראה, שאם לא ישב במקום קבוע בשעת מעשה, לא יקבל עוד, היה מתחנן סליחה, רק עוד פעם אחת, ומובן, שכל פעם אינה אלא פעם אחת, אם אין מצרפים אותן למספר, וחנן לא הגיע עדיין לחכמת־החשבון במידה כזו. ובפרט, שאף פעם לא הוא עצמו אשם בדבר, תמיד מישהו או משהו אחר זולתו.

בועות־סבון, להטי ספירות־אור – מן הדברים המועטים מאוד, שאינם נמאסים עליהם לעולם. האין זה סמל לשיא־אשרו של האדם המבוגר? חלומות של בועות־סבון ססגוניות, להטי ספירות־קסם, המאחזים עינים, מתפקעים ושוב עולים, וחוזר חלילה?

ישבנו על התלולית והפרחנו בועות־קסם, ורדי רבצה לה במנוחת־נפש על ידינו. לפעמים היתה מרימה עינים ומסתכלת אחרי בועה מרחפת בגינוני הקשת, אך לרוב היתה מהרהרת את הירהוריה הכמוסים.

ופתאום זקפה את אזניה והרימה ראשה. – אחר־כך השמיעה קול־נביחה. – נהימה זו היא צלצול פעמון־הדלת שלנו, סימן בשורה: מישהו הולך ובא.

צלצולה של רדי הלך וחזק. ובאמת הופיעה בין הברושים ידידתי הוותיקה. והואיל ורדי ידועה לנו כידידת המין הנשי, ידענו שתסתפק בנהימת־החובה שלה, וביחוד אחרי שראתה שאני מקבלת את פני האורחת בשמחה. כשכשה בזנבה ושוב התרבצה לה בעצלתיים על החול.

הילדים הופרעו ממעשי־הקסמים שלהם.

אך האורחת פנתה אליהם וסיפרה להם שיש לה חתוּלה מצרית, שאך זה המליטה את גוריה, ושאלה, אם רוצים הם בחתול קטן, כזה, מצרי?

ועל זה שפך חנן כהרף־עין את מי־הסבון שלו אל תוך החול. לא בכוונה כמובן, אלא מתוך איזה חלחול פנימי עז לשמע בשורת החתול הקטן, ומי־הסבון נקלחו־ניתזו בקשת רחבה ממעל לראשה של צביה. למזלה, לא בעיניה. זה היה מחולל זעקת־שבר להחריד.

הראשונה שקפצה אל האורחת היתה ריקה.

– איפה החתולה? פה בכיסך?! – שאלה בקוצר־רוח.

שרה, שעמדה לצדי, השתתפה גם היא בשיחה ומיד פתחה בביאורים:

– הן עדיין קטנות לגמרי, עוד לא רואות כלום ועליהן לינוק עדיין אצל אמא שלהן.

יעל שאלה:

– מתי אפשר לראותן?

– תבואו לבקר אצלנו, ילדים – אמרה האורחת – ותראו את החתולים.

וככה החלטנו לנסוע באחד הימים הקרובים לקבוצת כנרת ולראות את החמדה בעינינו.

משהלכה האורחת, נבקעו מעינות־הדמיון וארובות־הנפש נפתחו.

הבעיה הראשונה התחוללה סביב התואר “מצרית”. מה פירוש “חתולה מצרית”?

חתוּלים היו אצלנו למכביר. תמיד היה מופיע דור חדש באחת מפינות המשק שלנו המסונף. פעם אדום, פעם אדום־חלוד, פעם שחור כליל, או לבן או גם מנומר מכל הצבעים יחד. אך אלה היו חתולי־בר פראים, שאיש לא ידע את מקום מגורם, לידתם ומותם, ורק עין־האיה של הילדים היתה מגלה לפעמים קן־חתוּלים כזה, ובשעות־הפנאי היו חומקים אל פינות אסם־התבואה המאובקות והיו גונבים להם לטיפת־חטף מפחד האֵם, שמא יבולע להם מצפרניה.

אך הנה הובשרה להם הבשורה על חתולת־בית, על גורים פעוטים והם מצריים.

– מה זה חתוּלה מצרית? היא באה ממצרים? שמשה רבנו היה שם? – שואל מַתי שאלה משולשת.

ואף על פי שאנו חיים בתקופה של תורות־גזע ומחקרי־גזע, בכל זאת התקשיתי קצת בביאור הענין: מה זה חתולה מצרית.

אך בסופו של דבר הסתפקו בעוּבדה, שעתידים הם לקבל חתולה “ממין מיוחד במינו” והתחילו למסור את החדשה מאוזן לאוזן.


לעת־עתה אין עדיין צורך בהכנות מעשיות לקראת השי החי, שכל דעתם נתונה לו כבר. אף על פי שהילדים גדושים הצעות מהצעות שונות:

– נבנה לו בית! – אומר מתי.

– עם גדר־תיל מסביב! – מוסיף נח, שוודאי יש לו כבר החומר הדרוש לגדר שכזו.

אך אנו דוחים לפי שעה את הכול ומחליטים לנסוע לכנרת, לראות קודם את חברנו החדש.

ביקוּר זה עצמו היה להם לילדים חוויה בפני עצמה, ילדי הקבוצה היו רגילים לתמונת־חיים, שאנשי הקבוצה עיצבוה וטבעו את מטבעה המיוּחד, והילדים יודעים רק מעט ובדמדום מן הנוחיות הרווחת בדירה אזרחית שבעיר.

ופה הופיעה להם תמונה חדשה.

הבית, שעלינו אליו במעלה הגבעה בכנרת, נבנה כלפני חמש שנים בערך בידי הצייר נוסבאום שעלה מגרמניה. הבית בנוי בכל רווחותוֹ של בית משפחה נוח. הבונה עצמו לא זכה לדאבון לב ליהנות זמן רב מביתו, לעמוד על הגזוזטרה ולהזין את עיניו מקסם יפיו של עמק־הירדן ומתכלתו המכשיפה של ים־כנרת. נח הוא שם תחת רגבי־אדמת־המולדת, שאיחר כל כך לגלותה לעצמו. קברו תלול שם מול ביתו, שהיה חביב עליו כל־כך. בצוואתו ביקש, שיניחוהו בקברו ופניו אל־עֵבר הכנרת, שהרבה מחליפות גווניו ותמורותיהם קלט במכחולו ועיצבן בתמונותיו השונות.

אלמנתו חיכתה לנו על הגזוזטרה, וכשראתה את המחנה הקטן, מיהרה לקראתנו ובינתיים גערה בשני הנבחנים הקטנים, שחרצו לשון מחוצפת כנגדנו.

הילדים היו מלאים פליאה על פליאה מכל מה שראו שם. התמונות הרבות שעל הקירות, חדר־האמבטי הלבן כשלג, המטבח הקטנטן, שהיה בעיניהם כחדר־בובות לעומת המטבח המרווח ורחב־הידיים שלנו – הכל היה הפלא ופלא.

אך עיקר העיקרים היה בכל זאת החתוּל הקט.

ופה עלי לסטות רגע מן הכלל אל הפרט, אל ענין אישי. אני כשאני לעצמי, לבי לא היה נוטה מעולם אחרי חתוּלים. מדוע? אינני יודעת. אך כל פעם שאני מחטטת בזכרונות ילדותי, כשהדבר מגיע לחתולים, אני נעכבת רגע.

הייתי כבת שמונה, ובגיל זה ראיתי חלומות פרועים לגמרי. אחד מהם נקלט לי בזכרוני ובחלום זה קשורה נטייתי נגד החתולים. וזה דבר החלום:

השתעשעתי עם בובותי ובבית לא היה איש חוּץ ממני. אך אני לא הרגשתי כל בדידוּת, שכן הבוּבות היו חיות לפני ולגמרי לא השתעממתי בשיחתנו העליזה.

ופתאום הגיח מפינת החדר חתוּל שחור גדול, ניגש – ובלע את הבוּבות בזו אחר זו. אחר כך הפנה את עיניו הירוקות אלי, העינים בערו באש־גחלים ירוקה, התחלתי לצעוק בכל כוחי ועל זה קפץ ישר אל תוך גרוני עוד בטרם הספקתי להוציא הגה, נאבקתי עמו בכוחותי האחרונים, ולבסוף הכרעתי אותו. הוא נפל אל הרצפה, בטנו נבקעה ובני מעיו נשפכו החוצה. – מובן מאליו, שאותו רגע הקיצותי וכולי מכוסה זיעה. והרבה זמן לא יכולתי להירדם אחרי כן.

שנים על שנים לא הרפה ממני חלומי זה ולאט־לאט התגבשה בי כעין מחיצה ביני ובין יצוּר זה.

והנה מתרבצים הילדים סביב התיבה הקטנה. כולם מתוּחים ובדחילו ורחימו מתבוננים בארבעת או חמשת הגורים הקרחים, ואני עומדת ומהרהרת: איך אצליח להראות להם כעין אהבה ליצוּרים הללו?

והם הלא יבקשו ממני, שאלטף אותם, שאקח אותם בחיקי, שאטפחם – –

– מרים! – פונה אלי צביה – הביטי איזה מותק! הביטי, איך הם שוכבים ויונקים, מותקים כאלה!

הסתכלתי בעיניה הירוקות של האם, שמתוך הסדק השחור הדק שבאישונן נשקף לי חשד וזהירות כלפי, וכמעט שנזרקה לי המילה בקול: מפלצת…

ובכל זאת הוכרחתי להתרבץ יחד אתם ולהסביר פנים מתקתקים ולומר:

– כמה הם נחמדים! אנו ניקח אחת מהם הביתה.

– והיא תלד לנו אחר כך חתלתולים קטנים! – הוסיף נח.

חנן נלחץ אלי ואומר:

– אני כבר אוהב אותה, את החתוּלה שניקח הביתה, גם אַת?

נעניתי לו בראשי. הן זאת לי לא הפעם הראשונה, שאני מוכרחת להעמיד להם פנים. האין זה כחש ומשחק תיאטרון, כשאני באה אליהם בבוקר בפנים שוחקות, בשעה שנפשי בוכה ולבי זב דם? אתמול רצחו ברמת־הכובש שמונה בחוּרים – – – ומחר יוכל להתרחש אסון זה במקום אחר. אין ראשי נתוּן לענינם פה. אך עלי לעטות מסכה ולהיות תמיד מה שעלי להיות והרבה פעמים לא מה שהנני.

לבסוף נאלצנו להיפרד מאת החתלתולים.

האבטובוס מטבריה לדגניה יוכל להופיע בכל רגע.

יותר מכל היה להם החשק לקחת מניה־וביה את אחד החתולים, ולא אחד, אלא שלושה בבת־אחת.

וכשישבנו במכונית – לא היה קץ להתפעלות.

– החתולה שלנו תהיה אפורה עם פסים שחורים! – אומרת יעל, המצטיינת בזכרון טוב.

באנו הביתה והגיעו ימי התכוּנה.

אמנם בית לא בנינו לחתוּלה ולא גדרנו סביבה גדר־תיל, אך במקום זה הכינונו לה ארגז קטן של צימוקי־שזיפים וגם תפרנו מזרן־קש קטן. כל אחד מהם רצה להכין דבר מה לחביבה החדשה. כל מיני משחקים פעוטים, אחד כדוּרית פעוטה, השניה ענף צבוע אדום, השלישי והרביעי התקינו לה מניפות־נייר צבעוניות וחרזו אותן בחוט.

אוצר שעשועים לאורחת המיוחסת.

המכיר את מידת סבלנותם של ילדים, יוכל לתאר לעצמו, שלא היה זה “משחק ילדים” לחכות בכליון־עיניים עוד ארבעה־עשר יום, עד שגורי החתוּלים יגמלו משדי־אמם. לא עבר יום בלי חשבון הזמנים, ובגיל זה אין החשבון בכלל הברה קלה. ובסך הכול יש במספרי הימים רק נקודת־עמידה אחת בשבילם: יום השבת.

– בעוד כמה שבתות תבוא החתולה? – שאל נח, שמוחו אינו קולט ביותר את הדברים המופשטים.

– בעוד שתי שבתות – עונה לו שרה הקטנה בלי כל שהייה.

ונח מתחיל למנות את הימים באצבעותיו, כשהוא מתיישב בהרחבה.

ויום יום בבוקר, כשרסיסי־לילה מכסים עדיין את השדות הרעננים, פותחים הבּוּלבוּלים לסלסל את זמירות השחרית, אחר כך מופיעה השמש על פסגות הררי־החורן ומחייכת ברכה לחברים העובדים בשדה, מחליקה לרוחב קערת־השמים, מפציעה פה ושם את חשרת ענני־החורף, זורעת את אלומות־אורה על פני השדות הירוקים ומתגלגלת לאט־לאט כלפי מערב, כדי להצעיף אחר־כך, כחצי שעה לפני השקיעה, את כל עמק־הירדן הירוק־הנהדר בהינומת שלל־צבעים, שאינם ניתנים לכוח דמיונו של בן תמותה לתאר.

ארבע־עשרה פעם עשתה השמש הטובה את דרך־הברכה שלה, וכשבני־הבוּלבוּל פתחו בבוקר החמשה־עשר את פסוקי־דזמרה של שחרית – נפתחו בבת־אחת שמונה זוגות עיני־ילדים, הכסתות הופשלו במרץ הצדה ואחד אחרי השני קמו, התלבשו ומיהרו אל גן הילדים.

נח שכח לכפתר את כתפות המכנסיים שלו. אין זו עבודת־פרח, להשחיל מאחור את הכפתורים הללו דרך החורים הסמוּיים מן העין, על פי חוש־המישוש בלבד. תודה־נא הגברת מונטסורי, שלפעמים מעלה אדם זיעה מלוּחה עד שמצליח לבצע את המפעל הזה.

נח החזיק איפוא את הכתפות ביד, וגם נעליו לא היו משוּנצות עדיין.

– היום ניסע לכנרת? – בזה פתח את ברכת־שלומו בפתחו את הדלת.

יעל באה והתנומה עדיין בעפעפיה. שפתה התחתונה היתה בולטת בהתרעמות. פניה היו ממש זועפים. אך כשראתה את נח שקרא כלפיה:

– היום נביא את החתולה!

מיד הובהרו פניה, סר מהם אי־זיווה הרדים־הנזעם ועל מצחה עלתה לאט־לאט איילת־השחר.

רוני התכשלה אל תוך החדר. הסף הכשיל אותה. אך הואיל והיא חוזרת על זה שבע ביום, יש לה כבר כעין וותק בנפילה, אבל לא כמו החתוּל, “הנופל תמיד על רגליו”, והיא נופלת על הידים. ויחד עם זה צוחקת היא צחוק מתוק ומקנחת את פיסות ידיה בסינרה הלבן. וככה תהיה הלבנה שלה לקוּיה כל היום.

אך עוד לא הספיקה לעמוד על רגליה וכבר מקליחה היא סילון של דברים:

– החתוּלה, ואני יש לי סרט אדום מן הצמה שלי ואני אתן לה קערה ואביא לה שמיכה ואני אתן לה לאכול, ואני ואני ואני – –

בינתים הגיע חנן וידיו בכיס מעילו. בחוץ כמעט אביב, אך הוא אינו יכול להיפרד ממעילו, שיש בו שני כיסים גדולים ואיזור יש לו כמו לאבא בשעה שהולך לעבודתו. חוששני, שלא יסיר את מעילו אפילו בתמוז בימי חמסין.

מובן, שחנן שכח לגמרי בינתיים את חשיבותו של היום. סיסמתו של חנן היא: “ברוך אדוני יום יום ורגע רגע”, מוצץ הוא מכל רגע את דבשו מלוא לוגמיו, ואם בכלל יש לו בדרך חייו איזו אבני־אזל, הרי הן השבתות, שבהן עולה הוא עם אבא ואמא, או עם אמא בלבד על גבעת הכלניות. יודע הוא, שביום־השבת אמו שייכת לו לבדו, רק ידו שלובה בכף אמא ואין לשום ילד אחר חזקה עליה. איש־זרת זה גם הוא יש לו בעיות שלו בחיים. לא קל כל כך לחלק את אמא שלו לילדים. אך משבא יום השבת, הרי היא שלו לגמרי והוא מרגיש כעין טעם גן־עדן.

ככה שכח לגמרי, שהיום הוא יום מיוּחד. ואולם אך פתח את הדלת, טסה לו רוני ממש על צווארו. עיניה החתוליות הירוקות התנוצצו באושר ומשפתיה שוב גלש מזגה הסוער בשמחה.

ועל זה מתרונן הנער מקוּרי־תרדמתו האחרונים:

– מה? החתוּלה? איזו חתולה? – שואל הוא כנופל משמים – אה, אה, החתולה, מכנרת, זו עם הזנב הגדול – – –

גם צביה הקדימה היום מן הרגיל לבוא אל גן־הילדים. עדיין היא בחוץ ואין לראות את פניה, אך היא תפסה עוד בחוץ את הנעשה וקולה מתמזג בשיחתם של רוני וחנן:

– הזנב הגדול יש רק לאמא שלהם. החתולה שתהיה שלנו עוד אין לה בכלל זנב!

ומן הזנב עובר הוויכוּח אל הראש, ומן הראש אל הצבע, וכן הלאה – עד שהגיע זמן ארוחת־הבוקר.

ושוב אנו יושבים באבטובוס.

מסע שיש בו אחד משישים של מסע השושבינין אל הכלה.

ריקה מחזיקה בחיקה את הסלית הפעוטה “בשבילה”, בשביל החתולה.

את הטקס הגדול של מפעל־האימוץ בכנרת אני משאירה לעצמי לנושא בשביל שיא־היצירות בחיי.

ושוב אנו בדרך חזרה, אך הפעם ברגל. לא בכוונה תחילה, אך כך יצא, שאת הנסיכה הבאנו בתהלוכה.

הפעם הוטל עלי תפקיד מיוחד וקשה למדי: בתוך הרעש והשאון שאינו פוסק כל הזמן – לשמור על התור החוּקי לנושאי החתוּלה בידים. פה אין וויתוּר ופשרה כמלוא השערה. מונים את הצעדים אחד־אחד ואוי לו לנח, או למתי, הרוצים ליטול לעצמם זכוּת בכורה.

הפעם יקוב הדין את כל ההרים!

אך ישנו נושא, שגם הרעש והטענות בטלים מפניו ומפנים לו מקום כבוד; וכמובן, שגם זה אינו אלא סביב לחתוּלה: איזה שם ייקרא לה?

חברתי־לעבודה, שגם היא מלאה שמחה ילדוּתית, הכינה הפעם שם לחתולה וככה נאלצתי לדחוק את הילדים אל הסימטא, שבסופה תלוי השלט עם השם החדש; בלשון פדגוגיה: נאלצתי להוליך ולכוון את החבריה אל השם הזה, שחברתי הציעה.

וכך התחילה התחבולה:

– החתולה היא חתולה מצרית, לא כן?

– כן.

– אם כך, איזה שם מתאים לה?

– שם מצרי! – היתה התשובה התכופה.

– נכון, אם כן, מי מכם יודע שם מצרי? – הוספתי להוליכם אחרי אל הסמטא.

עיניים שחורות ותכולות אובדות עצה הורמו אלי. שרה אמרה מבויישת.

– אני אינני יודעת שם מצרי. הגידי אַת!

– יש לי! – אמרתי בערמה – אוסנת! יפה?

קמה דממה ארוכה. האוזן צריכה לקלוט, לספוג את הצליל ולהסתגל אליו.

אחר כך נשמע מפיה של ריקה הפעוטה:

– אוסנת …

אחריה גם חנן:

  • אוסנת…

ואחריו מתי:

– אוסנת! אוסנת!

ואחריהם פרץ כזרם מים כביר, ההולך ומתגבר:

– אוסנת! אוסנת! אוסנת!

הררי הגליל התעוררו משנתם והאזינו מסביב ונתנו את הדם העליז:

– אוסנת! – –

והשם נתפטפט מפה לפה בפיטפוטו של נחליל שוקק בזימרור שאינו פוסק – עד שהגענו הביתה.


בבית התחילה התכוּנה מבראשית: המצווה הגדולה בחינת “עלי יניח צדיק זה ראשו”. ההתחרות לשירות היצור הקט זרמה והיכתה גלים.

רוני הביאה פקעת־צמר קטנה.

ריקה הביאה מחרוזת המניפות הקטנות, שחרזה בחוט עוד שלשום.

חנן גילגל אליה אבטומובילית עשויה עץ והציע לה לאחוז בהגה.

ורק שרה ונח נזכרו בבת־אחת, וכבר עמדו כשני תרנגולים צהובים זה לזה, מוכנים לקרב.

במקרים כאלה ישנה עצה בדוקה ומנוסה, שהייתי מייעצת אותה גם לגדולים, כששני צדדים מתנפלים על איזו מציאה בשניים: אני מעמידה אחד מול השני ואומרת:

– אם כן, יוטל גורל!

ומקישה באצבע מחזהו של אחד לשל השני בלוויית אותו פסוק בשפת הרזים שלהם, זוהי שפת־אספראנטו של כל ילדי העולם:

– אן – טן – טינוֹ ־ סוֹפא – לוֹקה – טינוֹ –

וכן הלאה.

גורל זה “אוּרים ותומים” הוא להם, לו נכנעים הם ומקבלים את גזירתו בכניעה בלי תנאים.

בין האוטופיות המרובות על עתיד העולם, על השלום הנצחי, שיפרוש פעם את כנפיו המבורכות על עמי־תבל, תירשם נא גם אוּטופיה זו: במקום מלחמות־דמים וחירוק־שיניים וחורבן עולמות וטאנקים ואווירונים ואלמנות ויתומים – יעמדוּ על דוכן־העולם, נאמר בירושלים עיר הקודש, שלושה בחירי־תבל, שניים זה מול זה, והשלישי יתופף להם באצבע על חזיהם, ובתוך לחש פסק־הדין מפיו של שופט־הגורל ודרך צינורות הראדיו לרבבותיהם – באזני כל תבל:

– אן – טן – טינוֹ – סוֹפא – לוֹקה – טינו – – –!


הגורל הכריע לצערנו לטובתו של נח, שמיהר אל הרפת כחץ מקשת – ומיד חזר בתנופת־נצחון של הדלי הקט שבידו, ומרחוק מכריז:

– חלב לאסנת!

לצערנו? – כן, כי חששתי, שבנזיד־עדשים זה בצורת לגימה של חלב, יקח לעצמו את זכוּת הבכורה והחזקה של החתלתולה – וכן היה באמת.

מששבעה החתוּלה חלב – צפה ועלתה השאלה, איך תקבל בעלת־הבית את האורחת החדשה? בעלת־הבית, פירוש: רדי.

בדרך כלל לא היתה רדי נפש כשרה לחלוטין, שאפשר לסמוך עליה בלי כל חשש קנאה ושנאה להולכים על ארבע. ובכל זאת הגשנו לפניה את אוסנת אל אפה. – –

והנה, אחר שרדי הביטה בה במבטה החוקר כשאזניה זקוּפות, פנתה לה עורף ובשיוון־נפש גמור, או אולי בשאט־נפש, הלכה והשתטחה אל תחת השולחן.

ואם היום הראשון היה מלא תנועה והתרגשות למדי, הרי גם היום השני הביא לנו יותר מזה: ממש בהלה, שלשמחתנו הסתיימה בצחוק:

אוסנת היתה ישנה בארגז שלה, שגם רשת־תיל התקינו לה סביב, משום שחששנו – כן, אל להזכיר זאת, אף כי לא לגאוותנו הוא – משום שפה ושם היו מבקרים אצלנו עכברים גדולים, ואפשר מאוד, שאחד מהם יתאווה תאווה לבשר־חתולים רך, ההיפך מן המקובל בין שני אויבים־בנפש אלה מדור דור.

בבוקר הקדימו הילדים, כמובן, בהרבה לקום ולבוא אל הגן. אוסנת פקחה עינים אחוזות־שינה כשהרימוה מתוך ריבצה. לחנם ביארתי להם, שאסנת רוצה עוד לישון, וכדומה, הדברים היו לעת עתה כגשם על אבנים. וגם לאחר־מכן לא הצלחתי הרבה בהתאמצותי במצוות “צער בעלי־חיים” לגבי אוסנת הנערצה. בנידון זה עלה לי כמו בקטיפת הפרחים בשיפולי־הגבעות הירוקים אחרי הגשם.

אך אחת עלי להטעים: אם גם נגרם לה לאוסנת איזה כאב עד כדי קול־יללה קל, הרי זה היה תמיד רק מתוך אהבה מופרזת, וככה יכולתי וגם הוכרחתי להעלים עין פעם בפעם.

אחרי ארוחת־הבוקר יצאנו אותו יום לטיול. הלכנו לחפש אחרי פטריות, שצצו בשדות האספסת אחרי גשמים מרוּבים.

ובאמת הבאנו למטבח סל מלא פטריות קטנות, אך טובות, טעימות מאוד.

ופתאום רואה אני, שהמין הזכר נעדר מקרבנו: מתי, נח וחנן – אינם.

ויעל ממתיקה סוד עם שרה בת־גילה:

– נרוץ מהר וניקח אותה בידינו!

וכבר אצות־רצות לאורך השדרה.

הבינותי מיד, ששלושת הקונדסים השכילו מהן והקדימו אותן כבר.

בדרך נמעדה רוני ונפלה. – דווקא אותה שעה ואותו מקום לא היה פלא בדבר: בשדרה מצוּיות שלוליות־בוץ אחרי ימות־הגשמים, וביחוד שבוע ימים אחרי המטר הסוחף. וכך נפלה רוני מלא קומתה אל תוך הבוץ. – אך כעת לא קמה מיד כמו הגולם הנחמד “קוּם־אֶלְיָקוּם”, שבכלל אֵין להפילו לבלי קוּם. וגם בלי צחוקה המתוק שלה כרגיל. היא התרוממה לאט־לאט, גבות עיניה התכווצו לה למשולש, פיה נתעוות ואגלי־דמעה כבדים התגלגלו דוֹם על לחייה המרופשות.

ככה שכבה בפישוט ידים ורגלים. ממש עוררה רחמים במצבה. לבי לא נתנני אפילו לתת בה מבט של נזיפה. אחזתיה בזרועה, במקום היבש היחידי שבה, וכך הלכנו יחד אל חדר־הרחצה.

משרחצתיה יפה והלבשתיה מחדש – עברה בי פתאום המחשבה: שם בגן הילדים משתוללת בודאי מלחמת גוג־ומגוג בגלל אוסנת. ולמחשבה זו נכשלתי בכל מעשי־ידי, הכל נפל ממש מכפי מתוך בהילות לשוב אל הגן, אל מקום שדה־הקרב.

אך כשהופעתי עם רוני הנקיה על יד הדלת, שררה דממת־מות בחדר.

לא קטטות ולא שום רעש.

לא הבינותי פירוש הדבר.

פתחתי את הדלת ולפני מחזה מעציב ומוזר: כולם יושבים כאבלים על הרצפה, עיניהם תוהות ומבטם מביע יאוש עמוק.

– ילדים, מה קרה? מה קרה, ילדים?

התשובה היתה באמת מייאשת:

– אוסנת איננה! – – –

מיד השריתי על עצמי את מצב־הרוח הנואש הכללי, ספקתי כפיים על ראש, ישבתי אצלם על הארץ ואמרתי:

– אוסנת איננה? … נורא …

אך מיד שיניתי את טעם קולי כדי לאוששם, ואמרתי:

– אך איפה יכולה היא להיות? האם חיפשתם היטב־היטב בכל מקום?

– אפילו בקופסאות חיפשנו ובדקנו! – אומר נח. הוא הלא יודע, שהרבה דברים מחופשים נמצאו כבר בתיבתו שלו. – אך אוסנת איננה גם שם.

– גם תחת הארונות חיפשנוּ! – מוסיפה שרה.

– וגם בדליי־הפרחים איננה! – מוסיפה יעל.

קמתי על רגלי.

– אם כן, נחפש אותה עוד פעם. בכל הפינות.

והתחיל החיפוּש, ובמרץ שכזה ובדקדוק, כאילו רצינו למצוא את גן־העדן האבוד. הופשלו שרוולי־המעילים התלוּיים על הקיר, נבדקו הכובעים, המגבות נופנפו, לא נשאר דבר במקומו בלי בדיקה – אך הכל לשווא.

אסנת איננה.

חנן שוב רץ אל מרבצתה הקבועה – אך הכל מעפא.

לא רציתי להשבית להם את אבלם וצערם. הרגשתי עמומות, שהאבל יהפך לששון וידעתי, שטוב להם ובריא לשבת ככה בשקט, לשקוע בהרהורים ולהגות, אפילו נכאים.

והנה התחיל גם כוח־הדמיון לפעול את פעולתו:

– העכברים עשו זאת! – קבע נח באמונה שלמה – כשם שביתרו פעם את היונה, שכל כך טיפחנו אותה!

– כן, העכברים, רק העכברים! – החזיק אחריו מַתי בקיצור ובהחלט.

– העכברים – נאנח בכניעה, גם לגורל וגם לשני הגדולים ממנו, חנן, שהיה הכנור השלישי במקהלה זו.

– ואולי רדי? – אמרה ריקה בנעימה ממושכת.

– טיפשה! – מחתה צביה – הלא יודעת אַת, שרדי היתה אתנו ונח בא הנה לפני רדי!

– ילדים! אולי מצאה לה אוסנת איזו פירצה, שבה חמדה ויצאה לראות את דגניה, ואחרי־כן שוב תחזור הביתה? ולעת־עתה שבו ושחקו לכם במנוּחה ואל תהרהרו באוסנת כלל!

רציתי לכוון אותם למסלול אחר, משום שאחרי ריקה התחילו כולם לרקום בכוח־דמיונם חזונות־בלהות.

והצלחתי: אחד לקח את הקוביות, השנית את גורל־המספרים, השלישי את פיסות־הפסיפס והרביעית בובה, ונח, שכיסיו היו מלאים מסמרים, ברגים וכפיסי־עץ שונים, אמר לי:

– אני הולך לעשות טחנת־רוח. כעת יש רוח, והגלגל יסתובב!

והלך אל שולחן־הנגרים. שולחן זה יש לו מגירה, ובמגירה כלי־העבודה, מכשירי־נגרות: פטיש, צבת, מסוֹר, מקצוּעה וגם פרסת־פלדה מאגנטית, לאסוף בה תמיד את המסמרים המפוזרים.

נח פתח את המגירה – וקול־צריחה נזרקה מגרונו, אילו נשכהו נחש.

– אוסנת!

– איפה?!

– פה במגירה!

פרצה שמחה סואנת ותנועה רבה, וחביקות ונשיקות לזכותי־אני, וכמה נשיקות ניתכו על ראש יצוּר אפור קט זה! הם אינם יודעים עדיין להבחין בין נזר־הבריאה ובין אחיו האומללים ההולכים על ארבע, המשוּעבדים לתועלתו. אצלם עדיין הצדק במעונם, והשוויון בן־שעשועים להם.

זה יומיים, שהחתלתול בן־בית הוא לנו. הכל בו היה יפה ונעים, ואפילו אני באתי אתו במגע, וגם על זרועותי לקחתיו וליטפתיו באהבה. ורק עוד דבר אחד לא היה יפה ונעים כל כך סביבו: לקחת את המטלית ולנקות אחריו את הרצפה.

מישהו מבין הגדולים סיפר, שלדודתו היתה חתוּלה, שהתקינו לה תיבה מלאה חול לצרכיה האנושיים וגם לימדוה פרק בהלכות דרך־ארץ. הילדים מוסרים את הסיפור זה לזה וככה היה הדבר נושא לשיחה פשוטה ומובנת מאליה.

– הלא יש לנו די חול! – אמרה שרה.

– ואני יודע תיבה נפלאה מאחורי החדר שלנו – הוסיף נח.

אומר ועושה. כהרף־עין עמדה על יד תיבת־המרבץ הקטנה של אוסנת גם תיבת־כבוד קטנה מלאה חול. וכשהגיע הזמן, שהיא היתה מוכרחת – פרצה תרועת־גיל שמעטות דוגמתה. זאת היתה שמחה לנצחון התקדמות החוש הציביליזאציוני שבנפש היצוּר הקטן: בלי כל הוראות וטכסיסי־חינוך מיוחדים קפצה החתלתולה הפעוטה אל תוך התיבה והתחילה לחפור לה גומה בידיה, ואחר כך שוב כיסתה אחריה ברגליה. ממש על פי חוקי התורה (דברים כ“ג י”ד).

מעשה־פליאה זה עורר השתוממות והערצה כללית, שלא תתואר במלים. איפה היא למדה את זאת, ומתי?!

ככה היתה אוסנת ילדה טובה ומחונכת, שמעולם לא שכחה את חובתה.

פעם שכחנו להחזיר את תיבת־החול שלה אל מקומה אחרי הניקוי, והנה שומעים אנו פתאום קול יבבה חלושה ונוגעת עד הלב. מה קרה? – היצור הקט התאפק כשעתיים רצופות, וכשנכנסנו התחככה לקרסולינו בפעיות תחנונים, שהנה, חסר לה דבר־מה דחוף מאוד. – הבינונו אותה, וכשהכנסנו לה את התיבה, קפצה קפיצת־בזק אל תוכה עוד בטרם הספיק המביא להניחה על הרצפה.

ורק לא ללכלך חלילה את הרצפה.

ומה פלא, אם ליצור־חמודות זה נמסה מחיצת־הקרח שסביב לבי ואוסנת נכנסה אל דבירו לשכון בתוכו כבוד ואהבה?

כשהיתה רובצת באחת הפינות והרוח המצוּיה טילטלה את המגבות – מיד עמדה אוסנת עמידת־מארב, התכווצה בערמימות ואמדה את נפשה ארוכות – כדי לזנק פתאום בקפיצת־טרף הדורה ולתפוס את המגבת הנעה.

היה משהו נופל על הריצפה, וביחוד אם אותו משהו היה מתגלגל ומצטנף ככדור – מיד התחילה לכבוש אותו בכפיים זריזות ולגלגלו לפניה, או הזדקפה על רגליה האחוריות ובידיה שיחקה בו, ממש כילד המשתעשע בצעצועו.

יש שהמטאטא משך אותה משיכה מיוחדת למשחק־ציד, ויש ששרוך נעל עורר בקרבה את חשק־הטרף, להתאמן בו בחן ובזריזות ערמה מפליאה – והכל נתנו לרשותה באהבה ענוגה בלי מצרים.

וכשלא מצאה דבר – שימש זנב־עצמה השעיר מישחק־אימונים לה, אות־כבוד זה למוצאה האפרתי האציל, הזנב, עמו היתה משחקת שעות ארוכות ברצינות שבתחבולות־הציד השונות.

בשעה כזאת היו כולם יושבים על הריצפה, או על המחצלת ובעיניים נוצצות ומבט מתוח היו מתבוננים בכל תנועותיו החינניות של גוּפה ההדור והגמיש להפליא. אלה היו תנוּעותיה של מחוללת מצרית מובהקת – ואוסנת עלתה אצלנו למדרגת פרימה־באַלרינה, שעם חזונה שכבו הילדים בערב ובו קמו בבוקר עם עלות השחר. בשעות הללו, כשהררי־החורן שוב עוטפים גנוני־אור, שחשכת הלילה גירשה אותם, כשהבוּלבוּל מופיע בין עצי־הזית ופותח בסילסולי־השחרית שלו, מזמור לחדוות־החיים המתוקה, בשעות־בוקר אלה נעים מכול לשכב עוד קצת במיטה בעיניים פתוחות למחצה, האגודל תועה לאט־לאט אל תוך הפה, המוצץ בהנאה שלווה באין מפריע – כשהמחשבות, שמקצתן עדיין חלום ומקצתן כבר חזון, הולכות וניטוות תחת המיכסה החמים – באה ההכרה ומעלה את האור בראשישים המידמדמים, מטשטש את דימדומי המורשת, שהביאו אתם מאוצר הנשמות: את מציצת האצבע ואת ההתעטפות בחום האימהי שבמיטה, והרעיון הראשון הבהיר, המבליח בהם, הוא:

– אוסנת! – – כעת אתלבש מהר, ואם אקדים מכולם להיכנס אל גן־הילדים, אקח את אוסנת ואלטף אותה.

זה היה חזון כולם. אך המממש את החזון בפועל, היו נח ויעל. הם היו תמיד הזריזים המקדימים, הראשונים שקנו להם את זכות הראשוניות לאוסנת.

והמחזה הרגיל ברגעים שכאלה ענוג הוא ונוגע עד הלב.

נח הקדימני בגן בבוקר. מצאתיו שוכב על המחצלת, עדיין במעילו, אוסנת לחוצה אל לחייו, פניו נמוגים מאהבה ומסירות, והחתלתולה מנהממת, כנראה מתוך הנאה יתירה באושרה עלי־אדמות.

הגן מעתיר עליה שפעת לטפים ושמות־חיבה למכביר:

– חביבה… מתוקה… מותק… יופי…

ולוּ היה אוצר־המילים שלו עשיר יותר!

ופעם כשהחזיק אותה על זרועותיו נלטפת אל לחיו, או אזנו, והיא התחילה לנהמם, פנה אלי:

– הביטי, יש לה שעון בגרונה והוא מטקטק שם בפנים!

חנן הרגיש בדפק־לבו של היקום, המטקטק ביצוריו החיים.

אלא שכל אלה לא מנעו אותו מלמשוך אותה פעם בפעם בזנבה ובכוח כזה, שהתחילה לבכות כתינוקת. גם לאהבתו זאת הסוערת לא מצא עדיין את האפיק הנכון.

ריקה נוטלת את כפותיה של אוסנת ומחשיקה אותן סביב צוארה. שיעור לחיבוק. ולא יפלא, שבשבועות הראשונים להיות אוסנת אצלנו, לפני שהיציר התרגל אל האהבה הגדולה, הגורמת לה יסורים, היתה ריקה מתהלכת וענק אדמדם לגרגרותיה. – מחרוזת אלמוגים? לא היה ולא נברא! זאת היתה מחרוזת של שריטות צפרני אוסנת האהובה. אך היא לא הוציאה הגה, חלילה. ינסה מישהו מבין הילדים לקעקע לה סימנים כאלה! העולם היה חוזר לתוהו ובוהו! כאילו שפדוה באלף חניתות.

ולא רק ריקה, אלא אחדים מהם סומנו בכתובת־קעקע זה מצפרני החמודה – ואין מכלים דבר. אלה היו יסוּרי־האהבה הראשונים בחייהם.

ופתאום התחוללה התמורה בלבי אליה.

כשהייתי לוקחת את המטאטא לכבד בו את רצפת המסדרון, היתה אוסנת ישנה את שנת־הצהריים שלה באחת הפינות. ומשהתחיל המטאטא רוקד את ריקודיו על הרצפה, הציצה בתחילה דרך חרך צר של ריסי עיניה הצמוּדות, אחרי־כן קמה והתגבננה בהתמתחות. את זה היתה עושה בחן מיוחד במינו. רגליה ארכו פתאום כרגלי הגמל ועליהן נמתחה קשת־גוּפה המקומרת להפליא. אחר כך חילחלה בראשה כאומרת:

– הנה, חילחלתי את השינה וניערתיה מראשי, וכעת אפשר להתחיל במשחק.

והמשחק התחיל. בעוד אני מטאטאת את המסדרון הארוך, קפצה וערכה משחק־ציד על המטאטא, ולפעמים היתה חושקת אותו בכפותיה בכוח כזה, שיכולתי להרים אותה עם המטאטא ביחד. אחרי־כן שוב קפצה קפיצות רמות, קפיצות־מוות ממשיות, והמשיכה במישחק־המטאטא עד שגמרתי את עבודתי.

וכשנטלתי אחר־כך את המטלית לרחוץ בה. את הריצפה, שוב התחיל המחזה מבראשית. שוּב אותן הקפיצות של חשש ריסוּק־איברים ובאותו החן והנועם ההדור, המשיר מידי האדם את כלי העבודה ומכריחו להרימה אל פניו ולדבר אליה, לפטפט אתה ארוכות.

אפשר שמישהו התבונן בי אותה שעה מן הצד, וטוב עשתה ההשגחה, שלא נתנה לאוזנינו להקשיב ולשמוע אל מעבר לתחומיהן, כי ברור לי, שהייתי שומעת אותו רגע מחמאות בלשון סגי־נהור.

אך לא איכפת לי. כן, אוסנת. – – –

– כן, אוסנת, אני אוהבת אותך על נועם חינך, ילדותיוּתך התמימה, ובאותה אהבה, בה אני מהדקת את לחיי אל התום והטוהר שלא־מדעת ושלא־מחינוך אשר לנשמת־בראשית של התינוק, באותה התרפקות מתחטאת אני בפרוותך האפורה הקטיפתית, בך יציר אין־עשתונות, כמו בתינוקות בן־האדם, רוצה אני להשתחרר מכל ההרהורים, המעיקים עלי בהביטי בפני בן־האדם המופקר, בפרצופו הצוחק לי מתוך אותיותיהם של העיתונים, ושהעוויותיו מגחכות עלי ולי בנהמות־טרף משתוללות: מלחמה, נצחון, טהרת־גזע. – – –


טוב שאין איש שומע את מחשבותי הילדותיות.

אנו מקדישים שימת־לב מיוחדת ליצור יחסי־ידידות אצילים בין אוסנת ורדי – אך עלי להודות שאין אנו מצליחים ביותר. בנידון זה רדי הוא יצור נבון יותר, מיושב יותר. עליה אפשר להשפיע, ושיעורי־הלקח בהלכות יחסים נתנו בה את אותותיהם יותר ויותר.

החינוך מתחיל בבעלי־חיים רכים כמו בתינוקות: בשני קטבים, שחכמי התלמוד ראו את שכנותם כמידה טובה: איזהו עשיר, כל שבית הכסא סמוך לשולחנו.

והנה, באוסנת ראינו, שמידת הסדר והנקיון באה לה בירושה מאבותיה. וגם רדי לא הטילה עלינו דאגות בנידון זה, אף על פי שלא אנחנו חינכנוה וטיפלנו בה בילדותה. ואף כי מסופקני, אם אותו הבדווי הוגיע את מוחו שם תחת יריעות־אהלו, ללמדה פרק בנימוסין, מכל מקום לא קרה אף פעם, שרדי עברה על מצוות “והייתם נקיים”. בשעה כזו היתה ניגשת אל הדלת, פתחה אותה באפה, כשלא היתה מקורסת אל המזוזה, ויצאה. וכששבה, שוב פתחה את הדלת באפה, נכנסת והתרבצה בפינתה.

קשה מזה היתה עבודת החינוך בהלכות־אכילה. רדי היתה תמיד “רעבה ככלב”. ועד שאוסנת היתה ניזונה בגיל־היניקה שלה אך ורק מדייסה או חלב, לא אירעה שום תקלה. כל אחת וצלחתה שלה, ואין מלכות נוגעת בחברתה.

* * *

אך במידה שאוסנת הלכה וגדלה, כך היתה מתפתחת אצלה חיית־הטרף שבה, שכנראה באה לה בירושה מאת שאר־גזעה, האדיר שביערות־בראשית בהודו. התעורר בה חוש־ריח מיוחד ורגיש לבשר. כשהכנסתי מן המטבח את ארוחת־הצהרים לכולנו – ולהקלה שמתי תמיד את המגש על ראשי – הרי כל פעם שהיתה גם מנת בשר – ברגע שפתחתי את הדלת, קלטה אוסנת את איתוּת־הריח באפה. – ותהי הפינה שרבצה בה נידחת ביותר, – כחיה טורפת קטנטונת הגיחה ובאה בקפיצות ארוכות, בעיניה הבריק ברק־תאוה, הזנב הקטיפני נזקף כמו נר ובטענת־מיאו־מיאו רמה ותובעת דרשה את חלקה בארוחת־הצהרים הכללית.

רדי היתה עד הנה נפש פרולטארית מובהקת, שהסתפקה בשעועית, עדשים ולחם, אף כי מזמן לזמן זכתה גם לעצם, או לפרוסת־לחם טבולה בזמית־צלי. ופתאום עליה לראות, שיצורה זוטה זו ממשפחת אויביה־בנפש העתיקים, מקבלת לגימות־בשר שמנות. – באמונה, שגם הגיון־אדם ותבונתו הישרה לא יכלו להתפשר עם זה העוול, שרדי תסתפק בנזיד־עדשים קלוקל, בשעה שאותה חדלת־יצורים מתכבדת בחלב־מריאים – ואף כי הגיונו של כלב־בדווים.

ברור, שדעתה של רדי לא היתה נוחה כלל מכל הענין. ובכל זאת גילתה מידת־התאפקות, הראויה להולך על שתיים להתכבד בה.

בתחילה בלעה את ארוחת־הירק שלה, אחרי־כן ניגשה אל הגברת המפונקת ועיניה נוצצו בברק תאוות־בשר. – רגעים עמדה וחיכתה, אך כשאוסנת האריכה בסעודתה יותר מדי, נתנה רדי אותות של קוצר־רוח בנהימה עצורה.

* * *

זה היה האות הראשון.

אחרי־כן התחיל רירה נוזל מפיה, ראשה התלכסן קצת הצידה וככה הביטה בנסיכה הזוללת. וכשאוסנת בכל זאת לא סרה הצדה מצלחתה, פתחה עליה בנביחה, שהחיה הקטנה קפצה בבהלה תוך נשיפות־קרב הצדה.

אך לא פעם הצליחה גם לשרוט באפה של רדי שרטת הגונה. אלא שעל פגיעה זו לא קיבלה כל תשובה, אותו רגע היתה רדי כבר תקועה כולה באכילה.

רציתי לתת לרדי שיעור בעקרונות חיי־הקבוצה ולהורותה, שמן המידה היא להתחשב עם הפרט, ואם אוסנת אוהבת בשר, והיא, רדי, הסתפקה כל הזמן עד הנה בקטניות, הרי זה יוכל להישאר ככה גם להבא.

לא פעם אחזתיה בפרצופה והרגעתי אותה, אך כנראה, שבנידון זה דין אחד להם לכלבים ולהמוני בני־אדם: מבטלים הם את רצונם מפני רצון אדונם רק עד שמרגישים הם בנוכחותם או במגלבם. וברגע ששניים אלה נעלמים, פוקעת גם כניעתם.

כן, רדי, בספר זה עלי להודות, שאנו יותר מדי דרשנו ממך. אך כנראה, שחוק הוא בטבע, או אולי חוק הסדר הסוציאלי של האדם, שהמרבה לתבוע, נותנים לו כרגיל את המנה המשובחת. החוצפה מועילה, אפילו כלפי השמים. ואוסנת היתה לנו בת־נסיכים תובעת בפה מלא, ואַת בת־פלחים ענוותנית. ולפיכך הרשתה לעצמה דברים, שאת גם בחלומך לא ראית.

רדי בילתה את מחצית חייה תחת שולחננו העגול, אך מעולם לא עלתה על דעתה, לשלוח קצת את פרצופה ולקחת אף לגימה אחת מצלחת הילדים. תמיד היתה מחכה באורך־רוח עד שאחד הילדים יושיט לה את צלחתו עם השיירים שבה.

ולעומת זה, לולא סגרנו את אוסנת בחדר השעשועים מיד עם הגשת האוכל, היתה מלחיתה מצלחת לצלחת וסוחבת את הלגימות הטובות ביותר, והילדים גם לא היו מוחים בידה. כי על כן בת־שועים היא.

היה יום שישי, ואנו היינו עסוקים בעבודת־הנקיון המסורתית בערב שבת.

שרה אך זה יצאה לשטוח בשמש על החבל את לבני־הבובות הכבוסים ומַתּי עוזר על ידה. מחזיק הוא את הגיגית הפעוטה והיא מוציאה ממנה את הלבנים ותולה.

ופתאום מניח הוא את הגיגית על הארץ ונעלם תחת עפאיו הרחבים והמכסיפים של עץ־הזית – – – דבר מה זז שם בין הקוצים והברקנים.

ואותו דבר כבר בכפיו הוא: יונה פצועה, שכנפה האחת תלויה לה שבורה.

וכבר הוא בגן הילדים, מחזיק את המציאה בידו וקורא בקול:

– יונה! פצועה! יונה פצועה!

ובזה הקיץ הקץ לעבודת הנקיון.

יש לנו המון מטליות־רחַץ וכל אחת ואחת ומספר שלה, שריקמתי בלוּחיות־בד לבנות ותפרתין בהן. ככה לומדים הם את המספרים בדרך השעשועים: יודעים הם, שמטלית מספר א' משמשת לקינוח השולחן, מטלית מספר ב' – לשולחן־הנגרות, וכן הלאה, עד מספר ח', המיועדת לניגוב אפה של אסנת – אם יהיה לה צורך בכך. אך עד הנה לא היה מקרה שכזה.

והנה פתאום רואה אני, המטליות השונות מוטלות בכל פינות גן־הילדים על הרצפה. ואף כי ידוע לי, שחנן משתמש במספר ג' וריקה במספר ה', בכל זאת הולכת אני ממטלית למטלית ומרימה אותן למקומן – כי הפעם נתונה כל תשומת־לבם ליונה הפצועה. מַתי רוצה להביא לה זרעונים מחצר העופות, ואני נותנת לו לשם כך קופסת־פח. וחנן מלווה אותו.

וכך נוסף לנו עוד גר־תושב אחד.

על היונה אין הרבה לספר. יצור אילם ושקט, שהוכרחתי לחלצו תדירות מחביקותיו האכזריות של חנן, אך היא לא הוציאה אף הגה של צער.

היה שחנן הושיט את היונה לאוסנת, והיא שלחה בה את צפרניה בלי כל היסוס וכמעט ששרטה אותה, לולא הצלתיה ברגע הנכון.

אך מוזר היה, שרדי היתה פוחדת מפני היונה. כשסוף־סוף יכלה להמריא קצת ותוך כדי מעופה חגה ונעה כשכורה ואחרי־כן, כשכנפה השבורה לא עמדה עדיין בנסיון, נפלה לפני אפה של רדי, קפצה הפחדנית ממקומה בחלחלה ובאותה יללת־פחד, שהשמיעה בשעה שנח שלף כנגדה את מכונית־הפְליט. בשעה כזו רועדת היא באימה ובוכה כילד.

שבועות אחדים היו חיים יחד אוסנת והיונה על אותה הגזוזטרה, ואנו קיווינו, שככה ישארו בכפיפה אחת כל הימים. אך יום אחד ראיתי, איך אוסנת יושבת במארב ומצמידה את מבטה הממותח אל אחת הפינות. חיפשתי בכיוון מבטה, והנה באותה פינה יושבת היונה, שנרפאה בינתים וכבר הצליחה במעופיה להמריא ולשוב בשלום. ותוך כדי שיבתה עופפה אל הדלת ונאחזה בצפרניה בגדר־התיל – וברגע זה קפצה אחריה אוסנת כחץ מקשת.

הפעם הצלתיה.

אך מיד התאספנו בפינת־הנבחרים השקטה שלנו על גבי אבני־הבנין הגדולות, וסיפרתי להם את מה שראו עיני לפני רגעים.

טיכסנו עצה. ולא מצאנו אלא את עצתה של צביה הקטנה:

– היא כבר בריאה ואפשר לשלחה לחפשי. היא כבר יודעת לעוף!

ולא היתה נפש שהתנגדה לכך. זה דרכנו בבעלי חיים, הבאים אלינו מן הבר. כך עשינו גם לקיפוד וגם לזיקית ואפילו לצבי, שצווארו מלא קמטים כמו סבתא. החזקנו אותו שעות אחדות, ולפעמים גם יום או יומיים, ואחרי־כן היה תמיד מישהו בינינו שדרש במפגיע:

– עכשיו נקרא לו דרור!

ככה למדנו להביט בשמחה ובעונג אחרי הזיקית הנעלמת בין ענפי־הזית, אך כי מעניין מאוד להחזיקה ביד או לראות, איך היא מטפסת ועולה עלינו, על בגדינו.

ורק הפרפרים וילקי־המים האהובים כל כך על מַתּי וחנן, משלמים על פי רוב בעד החופש שלהם במיעוך כנפים ולפעמים גם באחת מכנפיהם או מרגליהם.

החלטנו איפוא לשלח את היונה לנפשה.

אני מציעה, לתלות ליונה מכתב קט אל תחת כנפה. הילדים יודעים על יוני־דואר ועל לוחיות־הפח הפעוטות, שרגילים להדביק לרגלי חסידות, העוזבות את הארץ. הרעיון אינו איפא בחינת חידוש בעיניהם, ובכל זאת קופצים עליו בשמחה רבה.

ובכן, קודם כל מקשטים נייר־מכתבים קטן בעטרת פרחים מצויירים מסביב. כל אחד מצייר פרח אחד קט, אחדים מהם גם יותר, ואני כותבת את המכתב למקבלו האלמוני. תוכן המכתב הוא: היונה נמצאה אצלנו פצועה, ילדי הגן בדגניה טיפלו בה וריפאוה ושלחוה לחפשי.

והואיל ומחר יום שישי, החלטנו לצרף את מפעל השחרור החגיגי אל טקס ערב־שבת המסורתי שלנו.

למחרת, בערב שבת, ישבו כולם כמנהגם בחצי גורן עגולה סביב שולחן־השבת. רדי רובצת באמצע המעגל ואוסנת על גבי שרפרפת קטנה, שהושאל לה מגן־הילדים. היום ענודה היא לולאת־משי אדומה. זה משפטה תמיד, כל ערב־שבת מבלה היא אתנו יחד, תמיד נרדמת על אותה השרפרפת ותמיד היא במרכז כל ענין.

יש והיא פוזלת מילד לילד, שולחת לפעמים את כפה הטורפת אל הבוּבה היושבת על ידה. מכירה היא היטב את הבוּבה: לא פעם קיבלה מכת־כף הגונה בגללה. כשהילדים עברו בערב אל הוריהם, היתה אוסנת חומקת אל חדר־הבובות, עשתה שם כבתוך שלה, וכשנכנסתי פעם במקרה והעליתי אור, מצאתי לתמהוני את אוסנת מתפרקדת על גבה, הבובה בין כפותיה והיא מסרקת בשיניה החדות את תלתלי־הצמר האָריים של הבובה בת־הצפון הזהובה.

מזלה של הפוחלצת הבלונדינית שיחק לה, שהצלתיה מפשיטת עור־גולגלתה.

ומשחזר מחזה זה באותו יום, ספגה אוסנת שנית מלקות, אך כיוון שיודעת אני, שמוחה הרופס אינו בור־סיד, משכיב אני את הבובה בארון ללינת לילה.

משום כך פוזלת אוסנת פעם בפח ופעם בתאווה כלפי שכנתה הבלונדית. וכשרוח־פרצים קלה עוברת את החדר ומניעה את שער־הצמר שעל ראש הבובה, מיד זוקפת אוסנת את אזניה, וחגוי־אישוניה השחורים מתרחבים, אך היא אינה מעזה לבצע את זממת־הטרף שלה – ושוב מדמדמת לה ונרדמת.

זה שבועות אחדים, שגם היונה חוגגת את ליל־השבת אתנו יחד. והילדים מחזיקים אותה, כל אחד ואחד בחיקו על פי תור, בשורה.

היום תורה של ריקה.

על השולחן מונחת מעטפת־הבד הפעוטה עם תקוות חוט־השני, בה ניתן את אגרת השלום אל תחת כנפי היונה המשוחררת.

אוסנת רובצת שקטה על שרפרפת־הקש שלה. וכשהילדים צריכים לבחור את הזמר לשבת הנהוג אצלנו ומגיע תורה של אוסנת, יודעת אני מראש את שיר המתאים, שהיא תבחר: זהו הזמר על החתולה והתינוקת.

ולכבוד היונה למדנו זמר חדש: שיר על שובך־היונים המכניס אורחים.

נגמרו הזמירות והגיע תור הטקס לשליחות היונה עם אגרת־השלום. אני מכניסה את המכתב אל התיקית. ריקה ניגשת אלי בלחיים אדומות מהתרגשות, הילדים מתבוננים במתיחות בכל תנועת־ידי, חנן אינו עוצר עוד ברוחו לשבת, קופץ ממקומו בלהט ונופל אחורנית ארצה. – אוסנת מקיצה משנתה, מתגבננת, מתמתחת לגבהה ולארכה, הילדים צוחקים.

– היא עשוּיה גומי!

אנו ניגשים אל החלון ומאחלים ליונה דרך צלחה. כל ילד יוכל עוד הפעם האחרונה ללטפה. החלון נפתח, השליחה פורשת כנפים, עפה, עפה – ונחה קודם על גגו של הבית השכן. – אך לבסוף נמלכת בדעתה ועוזבת אותנו.

חנן מתיישב על יד רדי על הרצפה, חובק את צווארה ולוחץ את פרצופה כמעט אל לחיו ואומר לה:

– שלחנו את היונה שלנו לחופשי ושוב אין לך לפחד ממנה. היא הלכה אל אמא שלה ואל הילדים שלה.

ושוב מהדק את רדי אל עצמו. אחר־כך עולה על גבה ורוכב. ורדי מקבלת את הכול באהבה.

ואוסנת?

אוסנת ארבה לרגע־כושר וכשריקה פתחה את דלת־השבכה לרווחה, קפצה אוסנת החוצה וכנורה מקשת טסה אל השדרה. – סרטה האדים הבהיק לנו מרחוק; כמי שאומרת:

– היום אַל תחכו לי כל כך מהר הביתה!

היא מטפסת על העצים, רודפת אחרי הצפרים ונהנית מן הדרור מלוא לוגמה.

אך כשישבנו לארוחת הערב – בין השאר יש גם דג מלוח – נשמע פתאום קול־מיאו מאחורי הדלת. זוללת־הבשר הריחה את ריח הדג המלוח מאי־שם בין עפאי־הברוש כשעברתי עם סיר־המאכלים דרך השדרה.

אני מציעה, לא לתת לה להיכנס לסעודה, שלא תפריע. הם מסכימים. אך גם הם יש להם תחבולות משלהם נגדנו הגדולים: נוח בולע את האוכל במהירות הבזק. ארבעה רגעים – ונגמר. לוקח הוא את הבננה שלו ואינו שוכח בינתים כמובן למנות את הבננות, אולי תפול בחלקו אחת מיותרת שלמעלה מן המספר הדרוש, וכבר הוא על־יד הדלת, פתח אותה וחטף את אוסנת בזרועותיו. הוא הלא גמר את הסעודה ושוב אינה מפריעה לו. – אחרי־כן לוקח הוא גם חתיכת דג־מלוח והולך עם אוסנת אל חדר־השעשועים, שתתן לנו לאכול במנוחה.

גם חנן התאמץ להשתלט על ארוחתו מהר, כדי לזכות וללטף את “המותק” בהקדם האפשרי.

וככה כולם. מוחים את פיפיותיהם אחד אחרי השני וממהרים אל אוסנת, לפני שיופיעו פני הירח על הררי־החורן, לפני שיפלו בחיק הוריהם, הרוחצים את אבק־העבודה מעל ידיהם ומרימים אותם אל על. – – –


חלק 3 איור עמ' 69

המלצות קוראים
תגיות