רקע
מרים זינגר
רֵדִי וְגַדִּי
מרים זינגר
תרגום: אביגדור המאירי (מגרמנית)
איורים מאת: תרצה טנאי
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: גרמנית
פרטי מהדורת מקור: תל-אביב: הוצאת חבר הקבוצות; תש"ו 1946
רדי וגדי.png

אנו סועדים את סעודת הצהרים.

יום סגריר ורפש. אתמול ירדו גשמי־זעף, והיום, אף כי פני השמש הבקיעו את חשרת העננים, בכל זאת אי־אפשר לצאת החוצה. וככה הגדישו לי קטני את סאתם למעלה ראש. עודף מרצם, שכרגיל מוצא לו פורקן בדרור, במשובת הנדנדה והמשחקים השונים על תלולית החול, מראה כעת את אותותיו בארוחת הצהרים.

יעל, למשל, צר לה מקום מושבה, שולחת היא את רגליה עד לכרעי כבודו של נח.

רוני אינה מוצאת לה מנוחה להרף־עין, קופצת היא כל רגע ממקומה, כסאה ניסח כבר כחצי מטר אחורנית ואני מנבאת לה בחזון, שעתידה היא להעביר את כל הכבודה, את הצלחת יחד עם כל אשר בה, עלי ארץ. רוני זו עולה לנו בכסף רב. צלחת, ספל, כוס, כף, הכול נמלט מידיה כמו חי, כדי להישבר לרסיסים.

בכלל ניכר האדם בעניני אכילה. בעוד שחנן מכניס את הכף הגדושה מזון אל תוך פיו הפעור לרווחה, יושבת צביה ומחפשת אחרי פירור קט, תוחבת לו אל תוך לוגמו, וזה במנוחה גמורה, מבלי לסגור בינתיים את שפתיה. האין זה בנין־אב לאופיו של אדם ויחסו אל החברה?

חנן למשל, עתיד לקבל את החיים על דבשם ועוקצם כמות שהם. הוא יבלע את הכל בלי טינא וילך לדרכו.

אך צביה תשקול ותטרה, היטב תימלך בדעתה עד שתחליט דבר מה, ואחרי שהחליטה, שוּב תיזהר בצעדה הבא.

את התרד אין החבורה אוהבת לחלוטין. כן, כשיש להתגבר על קשיי האכילה, כדי למהר אל תלולית החול לשם משחק מיוחד, הרי גם התרד אינו מעכב הרבה, בחינת פיטוּר בפי ושט. אך ככה, סתם!

– אמא אומרת, שבתרד יש הרבה ברזל, ואני מחפש ומחפש ואינני מוצא אף פיר־פירור של ברזל! אף לא פיצול, כזה! – אומר מַתי ובודק את מנתו בשבע בדיקות.

חנן כבר הריק את צלחתו ומרימה לי אל תחת אפי.

– תני לי פונדיג.

(כולם ככה: “פונדיג”. כנראה, שקל יותר כך מאשר לדחוס את הנון והגימל ביחד בסוף המלה). ובעוד אני ממלאת לו את צלחתו, אינו מתעלם משעת־הכושר לזרוק פתית־לחם אל תוך צלחת שכנתו שרה החכמה. שרה מוציאה את הפתית מתוך הצלחת בסבר־פנים חציו סבלנות וחציו מורת־רוח. ואני משתוממת בפעם האלמונית על אורך־רוחה שלא מעולם הזה לגבי פורע זה. יש דברים בגו, שהאהבה מחוללת פלאות. היא כמעט בת שש וחנן כמעט בן שלוש, היא אוהבת אותו והוא משיב לה אהבה, אלא שאהבתו שלו היא פראית, סוערת, זהו מזיק שבמזיקין, שעדיין אינו יודע לעצור בהתפרצות רגשותיו, והיא, קרבן אהבתו הניצחת, מוכרחת לנענע בראשה לכל גל וגל שלו.

משלקקו כולם את “הפונדיג” בתיאבון רב – הן זה לא תרד, את זה אי אפשר לִשנוֹת ולשלש כהנה וכהנה – נשמעו נביחותיה של רדי ועל פי הנעימה הכרנו מיד, שמישהו הולך וקרב.

אני קמה מאצל השולחן הקטן והעגול ופותחת קצת את הדלת. נכנסת אשה ובידה שק. היא שואלת:

– זהו גן הילדים של דגניה?

אני פותחת את הדלת לרווחה, שהאורחת תראה את הילדים.

החבורה נדחקת אלי. האשה מוסרת לי מכתב ומניחה בינתיים את השק.

– אבר חי יש בשק! – קורא נח – הביטו, מפרפר!

באמת מפרפר. רדי שנרגעה בינתיים, נגשת אל השק ומרחרחת. אני מציצה במכתב ויודעת את הכל. הודיתי לה לאשה והרימותי את השק אל החדר.

– מה זה יוכל להיות בתוך השק?

– קיפוד! – קורא מתי, שנזכר במשפחת הקיפודים שקיבלנו לפני שבועות אחדים מאת שלמה שמצא אותם במטעי הבננות.

אך נח מנחש אחרת:

– אולי זה עוד כלב אחד?

שאלה זאת מעידה בו, שהתאכזב ברדי. שבועות על שבועות חיכה בכליון עינים, שרדי תמליט לנו כלבלבים, אך היא כנראה לא נתברכה בבנים. אחרי כל טיוליה בכפרים הסמוכים והתשוטטותה לילה־לילה על הכביש, אין ברכת־אם צפויה לה.

– אולי זה חתול? – אומרת ריקה, שאפיפה הסולד מורם אלי ומעיניה צופיה ציפייה רבה.

כעת כבר כולם מתוחים ומרוגשים, אין להעמיד אותם עוד בנסיון. אני מתחילה להתיר את קשר השק, הם מתרבצים על קרסוליהם, עוצרים בנשימתם, קמה דממה מתוחה –

ומתוך השק קופץ החוּצה הסוד: גדי. יצוּר פעוט יפה וטלוא לבן־שחור. הוא מביט בנו בעיניו התכולות, הבהירות והתמימות ומשמיע קול פעיה כתינוק.

עכשיו אין החבורה יודעת גבול. השמחה יצאה לריקודים ולמחיאות כפיים, ולבסוף, כרגיל חובקים אותי מכל עבר.

נח רוצה לקנות לעצמו חזקה על הגדי, כמו בשעתו לרדי, מחזיקו בזרועותיו ולוחצו אל לבו, את ראשו אל אזניו של הגדי, היורדות כתלתלים, ואינו נותן לאיש לגשת אליו. שלושת הקטנים, רוני, ריקה וחנן אינם מוצאים להם מקום בשמחתם הגדושה.

– הזנב הקטן מכשכש!

– העור כל כך רך!

– האף שלו רטוב! צריך לתת לו ממחטה!

– איזו עינים יפות!

– איפה יישן?

– מה תגיד לו רדי? היא לא תאכל אותו?

– כן, עלינו לראות באמת, איך תתייחס אליו רדי.

אך קודם כל, עלינו להתקין לו איזה דיר, לעת עתה יהיה פה בחדר, רדי יכולה אפילו לנשוך אותו חלילה.

ואחרי ששבעו כולם חביקות ועיניהם רוו מזיוו של האורח הפעוט, נאלצתי להזכיר להם סוף־סוף, שהגיע הזמן לשנת־צהרים.

– וכשתשכבו כולכם במיטות, מכוסים יפה ושקטים, אקרא לכם את המכתב, שהרועה השולח את המתנה, כתב לכם, בו מודיע הוא, מאין הגדי הקטן.

אך דברי חלפו בתוהו. הגדי רץ הנה והנה, נכנס אל תחת השולחן, יוצא ושוב חוזר, והילדים אחריו. משחק חגיגי לכבוד ברית־הידידות הנכרתת.

אלא שמחוג־השעון אינו יודע וויתורים ורחמים, הולך הוא ונעתק קדימה בטיק־טק אזהרה, שאיש אינו שומע לה חוץ ממני, לא היתה לי ברירה, תפסתי את הגדי אחרי רדיפת־סחור, לצחוק כל העדה כולה, תחבתי אותו אל חדר השעשועים ואחר כך העברתי את החבורה אל חדר־המשכב, היינו, החדר שבו נמצאות קוביות־הבניה הרבות, ושמונה המיטות המקופלות מחכות להם פתוחות וערוכות למנוחה.

והנה – אך נשאר הגדיא לבדו, התחיל פועה בקול־בוכים מר. ברגעי־היתמות הראשונים מצא לו בן־העדר הפעוט את נחמתו בחבורת עדר־הילדים והרגיש עצמו יפה בין גדיי־האדם הקטנים, שהתרוצצו אתו יחד על ארבעתם הנה והנה כמוהו. וכעת, שנשאר יחידי, קשה לו לנשוא את הבדידות היתומה.

אלא שתאניתו לא נתנה להם לעצום עין כל הזמן. ועל זה מציעה לי חברתי לעבודה מרים, שעם שנת־הצהרים של הילדים תקחהו אל חדרה שלה.

בינתיים פועה הגדי ובוכה – ולמרבה היגון נצמד אליו גם קולה של רדי, שפתחה גם היא בנביחת יללה ארוכה, ממושכת, בכיה קורעת לב ממש.

הצצנו החוצה. רדי עומדת תחת החלון, שמבעדו משתפכת תאניתו של היתום האומלל. מגביהה היא את ראשה אל החלון ולפעמים גם קופצת למעלה ובוכה יחד עם הגדי בשנים.

יצור אחד הרגיש בצערו של חברו ומשתתף ביגונו; כמה מהולכי על שתים יכולים להשתבח במידה זו?

או אולי נתעוררה בה ברדי נפש־האם? אותו יצר־טבע, שאינו ניתן לדיכוּי קלט את פעייתו המייבבת של תינוק־העז המיותם וזיעזע בה את מיתרי־חייה של האם הערירית הגלמודה?

וככה היוּ בכי ויליל בבית ויבבת־תמרורים בחוץ, שהתלכדו למקהלה לאו דוקא משמחת.

והשעון האכזרי עושה את דרכו בלי רחם. – הגדיא צריך להיעלם לעת־עתה לשעות אחדות.

החבורה הלכה לשכב תוך רעש ופטפוטי־תכניות לעתידו של החבר החדש. – כשאני רוצה לכוון את יצר הרעש בחדר המשכב, מציעה אני להם לזמר פזמונות בשעת פישוט הבגדים. הפה אינו נאלץ להיסגר והשאון הופך לזמרה נעימה.

והרי זה מובן מאליו, שבהזדמנות זו זכרו את כל השירים על רועים ועדרים, ועל גדיים, כבשים וטליים, ולא עברו רגעים וכל הקהל מכוסים עד החוטם במיטותיהם הרכות וכולם מביטים אלי – – – אה כן, הלא אני חייבת להם מה. ברוב תכונה הוצאתי את המכתב שמאת הרועה והתחלתי לקרוא:

לילדי הגן החביבים מאוד בדגניה א', שלום!

הריני שולח לכם בזה מתנה חיה, גדי קט בעל אזנים ארוכות ורכות. אך דעו לכם ילדים חביבים, שזה לא סתם גדי פשוט. גדי זה הוא בן־בכור לאמו וגם בן־בכור בעדר כולו בשנה הזאת, ועדר זה הוא עדר הכבשים והעזים הראשון בישוּב העברי הראשון פה בעמק בית־שאן. ודאי ידעתם, שלפני שנה חרשנו את התלם הראשון באדמה זו, שזה מאות שנים לא היתה בה יד חורש, זורע וקוצר.

גדי זה נושא לכם ברכת שלום מאת הישוב הזה. ומאחר שגדי זה הוא ראשון אצלנו, החלטנו לתתו לכם מתנה. ואני מקווה, שאתם תטפלו בו ותטפחוהו יפה, כיאה לגדי שכמותו, עד שיגדל ויהיה לתיש, היודע לנהל את עדרו בחכמה ותבונה. אכסנו אותו זמן מה יחד אתכם, שתפוהו במשחקיכם ושעשועיכם, ורק אחרי כן תבררו לו שם מתאים לו.

מסרו נא את ברכת שלומי לגדינו הקט ואת איחולי, שיצמח לו זקן ארוך, ושיבקר פעם אצלנו עם עדרו ועם כל ילדי הגן, שבחיקם וחברתם גדל ובגר לברכה!

ברכת שמש־מרפא ושפע אור ושלום רב מאת

רועה שדה־נחום

העדה השרועה על מיטותיה האזינה ברוב קשב לדברי המכתב. אמנם, חנן מצץ בקול את אגודלו, אך עיניו העגולות השחורות לא נעצמו אף לרגע, וגם מַתי היה ער בהחלט, ולא כמו שיקרה לו לפעמים, שתוך כי סיפור מתנמנם לאט־לאט וחוזה בחלומו סיפור אחר לגמרי.

ואך גמרתי את קריאת המכתב, פתחו כולם בחוות־דעת ובויכוח על המכתב ולא בנקל עלה לי הפעם להשפיע עליהם ולהביאם לידי שינה.

משנשתתקו בקושי, ראיתי בעיניהם הממללות, שמוסיפים הם בשיחה בינם לבין עצמם ובין הגדי המנומר, הטלוא שחור על גבי לבן.

אחרי השינה היתה דרכי הראשונה אל חברתי־לעבודה מרים, להחזיר את הגדי לחדר־הגן, וכאן בא הרגע, בו יוודע לנו, מה דעתה ויחסה של רדי אל האורח הפעוט.

הלכנו בסך יחד עם הגדי כלפי הגן. הגדי דילגג וקיפצץ עם הילדים כבתחרות, וכשקרבנו אל הגן, הרימותי את היצור הקט על זרועותי. רדי יצאה לקראתנו.

והנה: היא הרימה את אפה הצהבהב אל זרועותי, רחרחה בגדי – וליקקה את רגליו התלויות למטה. –

נכרתה איפוא ברית־הכרה ביניהם. ועל זה הנחתי לאט־לאט את הגדי על הארץ. רדי ניגשה אליו ובמבט מרוכז וממותח התבוננה בו ארוכות. זה מבטה כרגיל בהיפגשה בבעל־חיים שני זר לה. ככה הביטה כשהראינו לה פעם זיקית: רצינית־עמוקה, מרוכזת מאוד וכולה הסתכלות מתוחה. ככה הסתכלה גם בעכבר לכוד במלכודת שהראינו לה. ברגע כזה יפיקו עיניה של רדי הבעה של איש־מדע, הבודק דרך המיקרוסקופּ שלו. –

אותן שעות אחרי־הצהרים היינו עסוקים מאוד. קודם כל למצוא לו לגדי בקבוק־יניקה וספל לחלב, ועל כולם – להתקין לו דיר קטן.

ומובן, שנח היה הפעיל שבכולנו.

ותוך כדי עבודתנו ולכתנו אל הרפת להביא לו חלב, דוּבר כל הזמן, שחסר לו לגדי שם. ושאי־אפשר להמשיך ככה, בלי שם. התיעצו ביניהם ונזכרו במעשיות שונות על גדיים ודרשו גם ממני להציע להם שם.

– הלא כולנו יש לנו שמות, וגם שמך לא “בחורה” סתם, אלא מרים. אי אפשר לקרוא לו כל הזמן גדי!

– יש לי הצעה! – קורא מַתי – נקרא לו כמו שביאליק קורא לגדי בשירו: גַדי!

טענה זו הבאה בגזרה־שוה של בקיאות, אי אפשר שלא תעשה רושם. אם ביאליק קורא לגדי שלו ככה, איך זה נעשה אנחנו אחרת? ינסה מישהו רגע לא להסכים, מיד יפול עליו צל של חשד, שאינו יודע מי זה ביאליק!

אם כן גַדי!

ומשהתקינו לו דיר עם מרפדת־קש רכה, הוטלה עלי העבודה הקשה ביותר: לתת לו את בקבוק־החלב לתוך פיו. לא תפקיד ועבודה של מה בכך – מפני שבשום אופן לא רצה לשתות. הוכרחתי לגשת אל הענין ברצינות. לבשתי סינר־גומי ונח הציע לי את עזרתו. הרימותי את ראש הגדי וברוב עמל ניסיתי לתחוב לו את פיטמת הגומי אל תוך פיו. אך גדי חילחל בראשו, שפך את החלב על שרוולי וברכי וגעה ביללה.

הבינותי, שבגעייה זו שופך הוא את כל געגועיו על עטיני־אם רכים, על ריחה המתוק של אמא־עז ועורה החם – ורחמי נכמרו על היצוּר היתום.

וכשבאתי שנית להיניקו, ברח מפני בעקיפין, וככה היו לנו סעודותיו של גדי למקור הצער והתוגה.

בינתיים החלטנו לשלוח לרועה בשדה־נחום מכתב תודה.

כמו כל ענין חשוב, ישבנו גם הפעם ב“פינת־השלווה” שלנו, בה מסתיים בשבילנו כל העולם החיצון ומתחיל עולם־הפנים שלנו; בה פורשת המחשבה את כנפיה ונימות־לב כמוסות ענוגות ניטוות ומשתזרות בין אני לבין הוא, בין כולנו לבין היקום שאין לו סוף ואנחנו בקרבו.

בידי נייר ועפרון, והם מכתיבים לי.

ריקה מבקשת:

– כתבי לו, שאני רוצה כל היום רק לנשק את גדי ושהוא מרחרח אותי ושהוא אוהב אותי ושהיה תחת שולחננו ושיש לו אזנינים רכות ושהוא מצץ את סינרך ושהוא… ושהוא…

נח הפסיק אותה בקוצר רוח:

– כמה שהיא רוצה לכתוב!

– נח! לא אתה בשורה כעת. חנן הקדים לבקש רשות הבעה.

וחנן פותח:

– שאני ליטפתי והחלקתי אותו ונשקתי את אפו והוא הביט בי ונודע לי שהוא אוהב אותי ושלום ושלום ודי!

שרה קובעת בסיגנונה השקט והחכים:

– עלינו לשלוח לו דבר מה.

ופה קרה דבר, ששוב אינני מבינה אותו לגמרי. נח פרץ פתאום:

– נשלח לו את רדי! הרועה זקוק לכלב!

זה נבע מקרבו במפתיע ובלי שיקול־דעת, שלא רק אני מצאתי את הדבר לתפל שאין בו ממש. כי הרי נח אוהב את רדי אהבה בלי מצרים. לעיני אמו אמר פעם מבלי להניד עפעף, שאוהב הוא את רדי יותר מאשר את אביו ואת אמו. זה היה לו כדבר מוּבן מאליו. – נח היה חוסך מפיו את הלגימות הטעימות ביותר כדי לתתן לתוך פיה של רדי בהחבא – וכעת?

האם זה כוחו המושך של האורח החדש? או שכל זה אינו אלא בועת־סבון של הרהור־פתע שלא מדעתו?

היה זה לפלא לא רק בעיני־אני. מַתי השיב לו מיניה־וביה, בלי דקדוקי־סופרים זרק לו:

– טמבל!

זוהי מילת־גידוף של חיבה (או מילת־חיבה מגדפת), שאינה כתובה בתורה. התורה בכלל אינה מספיקה לנו כנראה להבעות־פתע “מלטפות” כאלה ועלינו לחפשן וללקטן בשדות זרים. ואמנם, אינני יכולה לקבוע, שילדינו – כוונתי לגדולים שבהם – מתנזרים כל כך מדברי חירופים וגידופים, ואת הדרוש להם קולטים הם מאחות־שפתנו השמית, העשירה בביטויים כגון אלה דשנים וטעימים יותר.

זוכרתני, שפעם פתחו לו לנער בן החמש את פצעו. שני אנשים הוכרחו להחזיק בו וכל המעשה לא היה משעשע ביותר. אך הנער לא מצא לו פורקן אחר למכאוביו מאשר בגידופים ערביים שמנים, שלא פסקו מפיו כל הזמן.

וכשרוצים ללטף בחיבה, באה השפה האידית לעזרה.

לכן לא התפלאתי, כשמַתי הלטיף לו לנח לראשו: טמבל!

בתחילה לא אמר לו יותר, אך לאחר מכן שפך עליו מטר של תוכחות ונזיפות:

– אתה רוצה לתת את רדי? ומי ישב לפני הדלת שלנו ומי יטייל אתנו ולמי נביא אוכל ומי ינבח בלילה על גנב ומי יהיה לנו אם לא רדי?! מה?!

נח הסמיק עד אזניו וראשו הושפל בבושת פנים.

לבסוף שלחנו לרועה שי אמנותי: אלבום של תמונות מצויירות בידי הילדים, שכל אחד יוכל לצרף בו את יצירתו מעשה־ידיו שלו.

וגדי היה לבן־בית אצלנו, שאחרי כן התידדה לו גם רדי. עם הילדים היה יד־אחת מיד עם בואו, בלכתם ידלג אחריהם ובישיבתם יסתובב סביבם להנאתו. אך כשהיו מוכרחים לעזבו וגדי הוכנס אל דירו שלפני החלון, ידענו מראש, שכל הזמן לא יחדל מפעיה ובכיה. בשעה כזאת היתה רדי קמה מרבצה, ניגשת לאט־לאט בחשיבות רבה של אישיות מכובדת אל רשת־התיל של הדיר ודרך חוטי הברזל מלקקת לו על אפו של גדי. –

פעם עבדנו בגן־הירקות – זוהי גינת־הירק שלנו – וגדי שחק עם רדי על הדשא. – התגנב והתחמק נח מגן־הירק ושם פעמיו לדרך־הגילויים שלו. במפעל זה התחיל נח עוד בהיותו בן שנתיים, כשהצליח עוד לחדור בראשו המסולסל דרך גדר דיר־היונקים ורגליו הקטנות דרכו במשעולים אסורים. וכל זה רק מתוך לחץ פנימי עז, מתוך צמאון להכיר עולם ומלואו. סוף־סוף העולם ומלואו אינו נתון כולו בתוך כתלי הגן וגם לא בשיחי הירקות והפרחים האחדים שלנו. בזה הרגיש נח, השתמש בכל שעת־כושר ל“הציץ אל עבר החומה”. –

והנה פתאום שומעים אנו את קולו של נח הצרוד קצת:

־ ילדים! חסיל! י־ל־ד־י־ם! בואו! חסיל, ירוק!

מובן, שכהרף־עין נוּטש כל מעדר והושלך כל מגוב, וכולם כאחד אצו־רצו לראות את המציאה הגדולה.

מיהרתי אחריהם. אך עוד לא הספקתי להדביקם והנה רואה אני מחזה קטן: כשרדי שמעה את קולו של נח וראתה את הילדים הרצים, נשאה גם היא את רגליה אחריהם אל נח, וגדי נשאר לבדו עומד על הדשא. כיום עזבוהו לנפשו. ועל זה פתח בגעיה, כתינוק שעזבוהו באמצע הרחוב. שמעה רדי את קול־הבכיה, עמדה פתאום מרוּץ, פנתה לאחור, כשכשה בזנבה ומהרה אל גדי הבוכה. שם התחככה לגופו של גדי וליקקה את צווארו –

וראה זה פלא: גדי נשתתק, הביט ברדי ונרגע.

אך ברית הידידות שבין רדי וגדי הגיעה למרום שיאה במחזה מוּזר אך נוגע בלב.

ההקדמה לכך היתה, שנח וּמַתי ראו, איך רדי מרחרחת סביב זנבו של גדי ואיך גדי מחפש אחרי הפיטמות שבבטנה של רדי. הם סיפרו זאת באותו סגנון שבדמדום חוש־האהבה, המעמעם גם בנפשם של הילדים ושעורר בנח ענין להריונה של רדי, שהוא מצפה לו כל כך.

ובאחד הערבים ישבנו סביב השולחן העגול ואכלנו. כרגיל גומר נח ראשון ואחריו מַתי – במקרים שאין גזירת־תרד. ממהרים הם אל הנדנדה לכבשה בזכות החוק האומר: כל הקודם זכה.

והנה יצאו שניהם, נח ומַתי – אך לא מיהרו כרגיל אל הנדנדה, שכן שומעים אנו את קולם מעל המדרגות, כשהם עומדים ומשוחחים. וגם את זנבה של רדי רואה אני דרך הפתח הפתוח קצת, אין הוא מתכשכש הנה והנה, וצלו של גדי עובר על ידם.

ופתאום פורץ מַתי אל החדר וצועק:

– גדי יונק את רדי! גדי יונק! בואו ותראו!

שוב הוכתה כל הסעודה לרסיסים. ולמי כוח־אבנים לרתק אותם ברגע שכזה אל השולחן, כשניתן להם לראות מחזה כביר שכזה?

וגם אני רתעתי רגע קט: מה?

יצאתי גם אני.

המחזה לא נעם ביותר לעיני, הרגשתי דבר מה שיש בו מן הבחילה. עומת רדי העקרה, חשוכת־הילדים ועיניה אורות מאושר, עומדת במנוחה כמרותקת אל מקומה, ועל ידה עומד גדי כורע על ברכיו הקדמיות ויונק וגם נוגח כל הזמן בבטנה של רדי – – –

הילדים מריעים בגיל למחזה־המשפחה המוזר. והיו גם חברים מחברי הקבוצה שעברו ופרצו בצחוק לתעתוע־הטבע הנדיר. –

אותי תקף יגון עמוק. זוהי טרגדיה של שני יצורים שכולים. תשוקתה הגדולה של רדי לילד־שעשועים וגעגועיו הכאובים של גדי לאמו הרחוקה ממנו – הם שקירבו את שניהם זה לזה, קשרום בקשר־משפחה מדוּמה, ושניהם מאושרים באחיזת עינים זו של הטבע, המרפאה את הערירות ואת היתמות גם יחד.

* * *

אם כן, לא רק בני האדם, אלא גם בעלי־החיים מסוגלים להשלות עצמם בדמיון כוזב לאושר רגע. –

ונדמה לי מאוד, שגם בעיני נח היה כעין ניצוץ של תמיה מוזר, שהפריע לו את שמחתו. –


חלק 2 איור עמ' 45

המלצות קוראים
תגיות