רקע
רחל אליאור
אברהם אופק וראשית הדברים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דימוי 23 (חורף תשס"ד); תשס"ד

1

במאה השתים־עשרה אמר המקובל ר' עזריאל: “הספר הנכתב אין לו אדון”, כלומר – משעה שאדם מוציא את יצירתו מד' אמותיו לרשות הרבים, אין הוא יודע לידי מי תתגלגל וכיצד תתפרש. כל קורא וכל צופה יכול לקיים דיאלוג עם היצירה לפי רוחו, לפענח את האמור בה ולמצוא בה משמעויות חדשות, דהיינו, אין לכוונתו הראשונית של היוצר קיום בלעדי, שכן עבודתו משמשת מקור השראה לפרשנויות שונות מעֵבר למשמעותה הראשונית.

יצירה גדולה היא זו שאינה נעתרת לפירוש חד־משמעי ואינה מתפענחת בנקל, אלא זו שמעוררת תהייה, הִרהור והִדהוד משתהה בנפשו של הקורא, המאזין או הצופה בריבוי רבדיה ובעומק משמעויותיה, ותובעת מענה חדש ומביאה להידברות הולכת ונמשכת בין הדורות. הידברות זו – שני צדדים לה: ראשיתה בדיאלוג שמנהל היוצר עם תרבותו, עם עברו, דרך הפריזמה החד־פעמית של נפשו, דיאלוג הבא לידי ביטוי ביצירה המסמנת מציאות חדשה. ההידברות השנייה היא זו שמנהל הצופה או הקורא עם המסמך החדש דרך נסיונו שלו. היצירה היא צומת של מסמנים ומסומנים – ככל שהמסמן נוקב יותר, הוא מתייחס למסומנים שמשמעותם מורכבת יותר או שתיבת התהודה שלהם מהדהדת יותר.

למשל, אם אומַר “חולצה” – אין למסמן זה הד, משום שאין לו מסומן או תיבת תהודה תרבותית, כי אין לו עבר או מסורת, הד או אסוציאציה המפקיעה אותו מחד־פעמיותו, אם אומר “חולצה כחולה” – לרבים המשך הביטוי קשור בתנועות הנוער של המחנות העולים או הנוער העובד, והאסוסציאציה המתנגנת הבלתי נמנעת היא “והיא עולה על כל העדיים”. אבל אם אומַר “כתונת פסים” – דברַי עשויים להעלות כמחשבה שדה סמנטי מורכב של בגד המגלם אהבת אב והעדפה מעוררת קנאה, זכרון האם הנעדרת, המעורר כאב וגעגועי יתמות, חמדה ויופי ונתינה מועדפת מצד אחד, וקנאת אחים, ביזוי, התאכזרות ונטילת חיים מצד שני. רק כתונת הפסים קשורה ביופי ובדם, בבגד חמודות וב“טָרֹף טֹרַף יוסֵף”, בייסורי הקנאה, הקיפוח, הכאב והשכול ובכתונת איש המחנות.

לגבי, כצופה, האמנות של אברהם אופק היא פתח לדיאלוג עם טקסט עתיר סימנים, שהמסומנים שלו מתייחסים לעמוקות שבתחושות, לראשונים ולקדומים שביסודות, ולערטילאיוֹת ולמופשטוֹת שבמחשבות. אופק חזר לראשית הדברים, לספר בראשית, לשלבים הראשונים בהגדרת הזהות האנושית, להתוודעות אל ראשית הבריאה, לחיים ולמוות, לפחד, לאשמה, לבושה, לעונש, ליראת הסמכות ולעול הקיום.

שני כיוונים עיקריים השלובים זה בזה ניכרים בעבודתו המאוחרת: אחד מתייחס לעולם המתפענח בזיקה לשפה – לאותיות ולסימנים, לדיבור האלוהי והאנושי ההופך ממוחש למופשט וממופשט למוחש, מצרף צלילים ואותיות חסרי משמעות למלים הרות משמעות, ויוצר אינסוף משמעויות ממספר מוגבל של צלילים ואותיות; והשני מתייחס לסיפור המסופר בספר בראשית, ההופך את הניסיון האנושי מסיפור לתמונה, ממופשט־מסופר למשמע אוזן, למוחש נחווה, למראה עין.



אברהם_אופק 1.jpeg


בסדרה ששמה “אותות אור” הקרין האמן מלים, אותיות ופסוקים מסֵפר בראשית המכוננים את ראשית השיח בין האלוהי והאנושי: את הדיבור האלוהי הראשון “יְהִי אור”, המבדיל בין תוהו לבריאה, ואת הדיבור האנושי הראשון, “הִנְנִי”, הנאמר כביכול בתשובה לשאלה האלוהית הראשונה המוצבת בפני האדם – “אַיֶּכָּה?” – בדיאלוג הנורא שמקיים האל עם האדם המסתתר, האדם המפחד, המבויש, האשם, המודע לאימת המעשה האסור (בראשית ג 7–12). חוקר הקלאסיקה היוונית, אריק דודס, אמר בספרו על היוונים ועל האי־רציונלי, שכל תרבות מבוססת על פחד, על בושה ועל אשמה; האדם הראשון בגן־עדן, במלה האחת “הנני”, הנאמרת כביכול במצב שבו הוא מסתתר מפני זעמו של האל, אשם, בוש ונפחד: “את־קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וַאִירָא כִּי־עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא” (בראשית ג 10), עונה במענהו לשאלה הנוראה, “אַיֶּכָּה?” (שם 9), המוצבת כביכול תמיד לפני האדם ומציירת את יסודות החוויה האנושית המודעת. “הִנְנִי” היא המלה שבה עונה הנער שמואל לקול האלוהי הקורא לו: “וַיִקְרָא ה' אֶל־שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי” (שמואל א ג 4) לפני היוודעותו לעובדה שדובר אליו קול אלוהים.



אותיות אור1.png


אותיות אור2.png


מתוות לאותיות אור.png


הבחירה באותיות ערטילאיות, שהן צילום של השתקפות של הקרנת אור על קיר, מתייחסת לדיבור הראשוני, לשפה הבראשיתית, לשיח האלוהי והאנושי הראשוני בפירושו של האמן, למשפטים הראשונים שאמר האל ואמר האדם.

“יהי אור” הוא ראשית הבריאה וראשית הדיבור האלוהי וקשירת הקשר בין הדיבור וההוויה, בין המסמן למסומן, בין שפת הסימנים לישות הנבראת או בין הבריאה האלוהית המכוננת הבחנות וקטגוריות לבין השׂגתה בדיבור האנושי המכונן הבחנות, תובנות ומודעות להבדלים. אופק מצייר את ה־א הראשונה, את הצליל הראשון הקובע הוויה, את המעבר מתוהו לבריאה, משתיקה לדיבור, מחושך לאור, מחסר הצורה הכאוטי לנברא המוגדר בשם, במלה, בהשגה ובישות.

מה זה תוהו? תוהו הוא מה שאין לו גבול ומספר, מלה ואות, הבחנה וגבול, הגדרה וניגוד, השגה ושפה.

הבריאה מתחילה בדיבור, הדיבור מורכב מאותיות וצלילים טעוני פִּענוח, צירוף ופירוק, ממסמנים ומסומנים, מיסודות מוגבלים בסימן, תו, כלי, קו, ומצירופם היוצר משמעות. ראשית הדברים, ראשית ההגדרה, ההבחנה, הצורה, ההשגה והתיחום מתחילים ב־אאלוהים, אור ואמר, אותיות ואחד.

אופק מצייר את האות הראשונה הנבקעת מתוך התוהו, מאירה מתוך החושך, האות המכוננת את האין, האינסוף האלוהי הנגדר במלים, בצלילים ובמשמעויות המתפענחים בהשגת האדם, את האינסופיות והאנושיות המוגדרות באותיות, נשקפות במחזורי הטבע, בשפה ובנפש האדם, באותיות ובמספרים.

הבריאה מתחילה בדיבור ובספירה, בצליל ובהבחנה כדברי ספר יצירה: “בשלושים ושתים נתיבות פליאות חכמה, חקק ה' צבאות, אלהי ישראל… שוכן עד מרום וקדוש שמו וברא את עולמו בשלושה ספרים בספר וספר וסיפור. עשר ספירות בלימה, ועשרים ושתים אותיות יסוד” (ספר יצירה א, א). האותיות עשרים ושתיים במספר, שבהן בלום סוד ההוויה האינסופי, והמספרים עשרה במספר שבהם גנוזים יסודותיה המחזוריים, המוגבלים, הם המכוננים בצירופם ובפירוקם את ההוויה האינסופית של המחשבה, היצירה וההשגה המפענחת, את חוקיה ואת מחזוריה.

אופק התעניין ביחס בין האלוהי לאנושי הגלום בשׂפה, אותו מִחְבָּר אינסופי של מלים ומושגים שאותו ירשנו ובתוכו אנו פועלים, שעל־פי המסורת היהודית מקורו אלוהי, מהותו בוראת ('ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור'; 'העולם נברא בעשרה מאמרות'; 'יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ') והוא חוקר בעבודתו את היחס בין אחדות לריבוי ובין אינסופיוּת הבורא למובחנוּת הנבראים.



אותות אור.png
אברהם אופק אותיות אור 1939 הדפס משי


אותיות אור3.png


כל המלים כולן בשפה העברית מורכבות מ־22 אותיות, כל המספרים מורכבים מ־10 ספרות, כלומר המציאות כולה על אינספור גילוייה ומשמעויותיה מורכבת בהשגתנו ממספר מצומצם של יסודות הקשורים בשפה ובדיבור ולשון בוראת, וממספרים הנלמדים מסיפור הבריאה ומאינספור צירופיהם של ספר, מספר וסיפור כאותיות ומספרים. היחס בין אחדות ההוויה לריבוי מרכיביה הנפרש באותיות ובמספרים הוא היחס בין השפה למציאות והזיקה בין היסוד האלוהי האינסופי, הנעלם היוצר והמכונן משמעויות, לבין הגילוי המובחן השרוי לפענוח וליצירה אנושית מתחדשת.

אופק מקרין את אותיות הדיבור בהפשטתן על החול, על קירות, על מפרשי בד ועל חפצים באופן שהן משַמרות את הדו־כיווניות של הדיבור כהפשטה אלוהית והמחשה אנושית, כסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמַימה, כסימון של צליל והגה היוצרים משמעות, המסומנים באותיות ובמספרים כתובים, נראים ונשמעים, מצטרפים ומתפרקים ברצוא ושוב במחשבת האדם וביצירתו. היצירה המשותפת לאל ולאדם היא זו הקשורה באותיות ומספרים, אותיות נדרשות מהשורש א.ת.א. מלשון יאתה ויבוא, שכן הן באות תמיד ועוברות בין המופשט למוחש, מן האלוהי לאנושי, בשפיעה אינסופית, ומספרים קשורים לתבניתם האלוהית בעשר הספירות, הקובעות מספר והגבלה סופיים ואינסופיות של צירופים והשתקפויות.



אותיות אור4.png


אותיות אור5.png


אותיות אור6.png


כחלק מהחזרה לראשית הדברים ולעבָרהּ של השפה, אופק חוזר לספר בראשית, לדמויות הטראגיות של אדם וחוה, אברהם ויצחק, יעקב ועשׂיו המצטיינות במר גורלן, בכשלונותיהן ובמכאוביהן הנפרשים בדיאלוג מכאיב בין הנגלה לנעלם.

לאברהם וליצחק הוא מתייחס בזיקה לקביעת גבולות החיים והמוות בסיפור העקדה, סיפור הניסוי הקיצוני בבדיקת גבולות, שמשתתפיו אינם יודעים מלכתחילה את שנודע לנו בדיעבד. ליעקב ולעשיו הוא מתייחס בהיבט הניגודי של פריון וכיליון, ברכה וקללה, אהבה ושנאה, העדפה ואפליה, בחירה ושרירות גורל, חיים ומוות.

הוא שב לטקסט המקראי הראשוני של ספר בראשׁית, המתאר אב הממתין מאה ועשרים שנה להולדת בנו, שנולד בדיבור אלוהי, ואז מעלה אותו לקורבן במצוותו של כוח עליון נעלם, המעמיד אותו בניסיון על־פי דיבור מכַלה ומצַווה. בכוחו של הדיבור המצווה, הנשמע ממקור נעלם ומנסה את נאמנותו, מבטל אברהם את כוח החיים ואת הדחף האנושי הראשוני הקשור לאהבה, להולדה, לנצחיות הטבע ולפריון. הוא מתעכב ומשתהה על פרטי המסע הנורא, שבו האב לוקח את בנו יחידו אשר אהב, את יצחק, בשעה שאינו יודע את מה שאנחנו יודעים, שהאַיִל יעלה תחתיו לעולה. בשעה שמתעצם בו הגעש הבלתי נפתר בין אהבה מכוח הטבע והחיים לפרי בטנו הנגלה, לבין המָתה ורצח פולחני בכוח הציווי המילולי של האל הנסתר, ונאבקים בתוֹכו חמלה ואובדן, חיים ומוות, הולדה ושכול. אברהם חוֹוה את העמוקות שבתחושות – את הניגוד הנורא שבין החובה הממיתה לאהבה המחַיָה, את כאב השכול הצפוי ואת חוזק האמונה באל התובעת קורבן אדם, את הידיעה הנוראה על מה שמוטל עליו, ואת הכורח להסתיר את משמעות המסע מבנו האהוב המובל כצאן לטבח מבלי שיידע על כך, ימחה, יתגונן, יעתיר, יתפלל או יברח. אופק מתעכב בנשימה עצורה למשמע הסיפור, ובמבט ארוך־טווח מתבונן באורך־רוח על כל פרט מוחשי: על המסע ועל החמור, על הזרדים ועל המאכלת, על הטיית הגוף תחת מסע הזוועה, הידועה לאוהב ונסתרת מהאהוב, על המשפחה כניסיון וכקורבן, על דמות האם השותקת שרה, שדעתה אינה נשמעת אך נשמתה פרחה, ועל יצחק שחי תמיד עם זכרון המאכלת ביד אביו הקם עליו להורגו, זיכרון שאותו הוריש, כדברי המשורר, “לְצֶאֱצָאָיו. / הֵם נוֹלָדִים וּמַאֲכֶלֶת בְּלִבָּם.” (חייים גורי, “ירושה”, השירים א, ירושלים תשנ"ח, עמ' 211).

ציורי העקדה אינם מתייחסים רק למשפחתו של אברהם אבינו, אלא לכל משפחה המעלה את אהוביה לקורבן ושולחת את ילדיה להיהרג בשמו של ציווי אלוהי או קול סמכותי כזה או אחר, נאמנות צייתנית ודיבור מדביר תחתיו או טקסט מקוּדש שאין להרהר אחרי דבריו; לכל האמהות שנשמתן פרחה בשעה שנבצר מהן להציל את ילדיהן מהעקדה ומן המאכלת, ולכל האבות החיים בין האהבה והכאב, המסירות לעצמך ובשרך לעומת מסירות הנפש לרעיון, לאמונה ולסמכות, לדיבור מצַווה ולשפה ממיתה התובעת קורבנות אדם.

לייבוביץ אמר, שהעקדה היא הניצחון המוחלט של האדם על טבעו, בעוד שהצלב מייצג את הכניעה לטבע האנושי. איני חושבת שירדתי לסוף דעתו של לייבוביץ, אבל נדמה לי שציוריו של אופק יורדים לעומק מהותו של הקונפליקט בין חיוב הנגלה, הקרוב, החי והמוחש, לבין כליונו בשם הנעלם, הנשגב והרחוק מגבולות ההשגה האנושית, ומביעים את תוקף הניסיון האנושי של התמודדות עם הציווי השרירותי המייסר, הבלתי מובן, התובע את היקר מכל בשמה של אמונה, הכרה או ציות לצו מגבוה שאי־אפשר לסרב לו, למחות נגדו או להתנגד לו.



עקדה.png


1עקדה.png


עקדה2.png


אופק צִייר, רשם, פיסל וגילף סִדרה שלמה של עבודות הנקראות “מעשה ליעקב” ו“מעשה לעשיו”, ואפשר לראות בהן פירוש חדש ללשון עתיקה. הוא מתעכב על פרטי הסיפור המקראי וחוקר את מעשיהם המוחשיים של שני אחים אלה – את העשייה המחוכמת של יעקב האהוב, העשייה האמנותית־מדעית הבאה לארגן מחדש את המציאות, להשפיע על פריון העדרים בכוחם של “כלי החיים”, החישוב והסימן, המספר והאות, הידע, ההתבוננות והיצירה. הוא חוקר את עומק המשמעות של סימני פְּצָלוֹת מַּקְלות לוּז לִבְנֶה ועַרְמוֹן (ר' בראשית ל 37), את החוכמה והתובנה שהיתה קשורה בהשתתפות בתהליך הבריאה באמצעות צפייה והתבוננות, הבחנה ופענוח של אותות וסימנים המשפיעים על הפריון, ההכלאה, העקודים, נקודים וברודים. כל אחת מהדמויות המקראיות עומדת בסימן מטען כפול של משמעות גלויה ומשמעות נסתרת; אולם אופק לא מבקש לשחזר את המציאות המקראית, אלא להמשיך בדיאלוג בין סימני הטקסט המתייחסים למציאות מוחשית עתיקת ימים (שליטה בפריון, ביֵצר ובמחזורֵי הטבע בכוח פענוח החוקיות המחזורית ובכוח תרגומה לעשייה אנושית של חישוב ומחשבה) לבין הפרשנות האמנותית של המסומנים המצטיירת בעבודתו בשליטה ביצירה ופענוח הלשון האלוהית במלאכת מחשבת).



מעשה ליעקב.png


מעשה ליעקב1.png


מעשה ליעקב2.png


מעשה ליעקב3.png


קופסה לבנה עם מקלות.png


אופק פיסל וגילף ורשם בסדרה “מעשה לעשׂיו” את “כלי המוות” של עשיו השנוא, המודח, המקולל, נטול הבית, החי על חרבו, הנושא על גופו את קללתו, את כלי הנשק הממיתים והממיטים חורבן, את החצים והחרב, והכידון והרומח, האלה והיתד. במדרש היצירה שלו הוא מעמיק ראות ועומד על כך שכֵּלים אלה מענים את מוענם ולא רק את מושאם, ועל כך שמעשים אלה הורגים את עושם ולא רק את נמעניהם. הוא הופך את גופו של עשיו למחסן נשק מענה העוקד אותו, קושר אותו ותלוי עליו. אופק השתהה אל מול הסבל ושרירות הגורל והעוול מעשה ידי אדם, עצר לחשוב על עשיו, נכדו המודח של אברהם ובנו הדחוי של יצחק, שהברכה המובטחת לזרע אברהם ניטלת ממנו; על הבן המרומה, המקולל, המגורש, הדחוי, הנבגד בידי משפחתו, שלא נשאר לו אלא לחיות על חרבו, לנקום ולחבל ולהרוג, אחרי שהתייתם מברכת הוריו ואהבתם ונשא קולו ויבך ואיש לא שמע. במשך כל מסורת היצירה העברית החתומה בשם, דומה ששלושה אנשים בלבד נתנו דעתם על עשיו ועל נקודת מבטו של הבן המודח והנגזל על לא עוול בכפו: יעקב פראנק, אברהם אופק ומאיר שלֵו, והתעכבו על נקודת המבט של הדחוי והמבוזה, המושפל והנגזל, המרומה, המקולל והשונא, החי על חרבו אחרי שכל הברכות ניתנו לאחיו. למוֹתר לציין, שגורלו של עשיו וגלגוליו השונים – ההיסטוריים, הספרותיים והפוליטיים – אינם רק נחלת העבר, והד קולו של זה שנבגד בידי משפחתו, שנשא קולו ויבך באין שומע, מהדהד בינינו.



ארגז כלי עבודה.png


מתוות לבגד.png


מעשה לעשיו.png


מעשה לעשיו1.png


בגדים למעשה לעשיו.png


בגדים למעשה לעשיו1.png


ובאותו קשב למרוּמים ולמגורשים, למיותמים, למקוללים ולמודחים מירושתם, ולכלי המוות המענים שאותם נושאים הם על גופם, הקשיב אופק למלה “סקילה” ויצר גלימה לסקילה עצמית. המלה לסקול היא מלה נדירה והיא איננה חלק משפת היומיום. אופק מצא אותה משום שחיפש את הביטויים המוחשיים לעוצם רגשותיו של האדם ולחוויות האנושיות האוניברסליות בהֶקשר התרבותי המסוים שבו חי. הֶקשר שבו מלים כמו כפרה, עקדה, מאכלת וסקילה, ברכה וקללה קובעות גבולות חיים ומוות.



גלימה לסקילה עצמית.png


1גלימה לסקילה עצמית.png


הוא חיפש את הביטוי במעבר שבין המסמן למסומן, כלומר, הוא פסע על מפת הסימנים של הטקסט המקראי ברליגיוזיוּת עמוקה המפענחת את עומק הניסיון האנושי. הוא נעצר ליד מלים שמבטאות את מעשי האדם המבדילים ומייחדים אותו מזולתו. הוא נעצר ליד פצלות וחרבות, סקילה וכנפים, פרה אדומה ורהטים, והעביר אותן מטאמורפוזות חדשות, כלומר, הוא חיפש סימני זיכרון – מלים, פעלים ומושגים שיש להם ממד ויזואלי מוחשי, הקשורים באנשים שגורלם נקשר באות ובסימן, בדיבור אלוהי ובברית, בברכה ובקללה, במסע ובגירוש – פענח אותם, פירקם וצירפם, והעביר אותם מטאמורפוזה אמנותית עמוקה. סקילה, בקריאתו, אינה פועל יוצא המוסב על הזולת כענישה מחרידה של ציבור על יחיד, הגוזר על החוטא מוות בייסורים, אלא פועל המוסב על האדם עצמו, כפי שמלמד שֵם עבודתו, “גלימה לסקילה עצמית”. גלימה, שהיא מלה הקשורה לבגדי כבוד, הוד והדר, הופכת בעבודתו לבגדי כלימה, ביזוי וייסורים. במה אנו סוקלים את עצמנו? באותיות שהן אבנים (בלשון ספר יצירה); באבני האשמה, הבושה והכאב, הכישלון, אוזלת היד והעבירה המצטרפות למלים שבהן אנו מאשימים את עצמנו על חטאינו שלנו.



פרה אדומה.png


פרה אדומה1.png


פרה אדומה2.png


אופק כתב במבוא לקטלוג התערוכה:

בפסוקים רבים במקרא נוקט הכתוב לשון ציורית, המציגה לעינינו סימול בעל אופי ויזואלי מובהק. לעתים מתמקד סימול זה בחפצים או בתופעות המעוצבים היטב. במשנה, ובמיוחד באגדה, יש פסוקים שבהם הסמל הציורי הינו הציר שעליו מורכב הסיפור או המעשה. לימוד האופי של החוקים המיוחדים האלה, שעל־פיהם עוצבו הדברים, הוא בעל עניין וייחוד היות וזה ייעשה בעזרת הכלים של האמנות הוויזואלית.

ייתכן ויש עניינים שמעשה האמנות יכול להתקיים [בהם] כעין מדרש ויזואלי. בתחומים כגון יחסי אדם + טבע / אדם + חומר, יש בכוחו של מעשה האמנות להביא להתבהרות ולהיטהרות. הקרינה האדירה הבוקעת מהפסוקים משחררת ומאפשרת חשיבה והתנהגות חופשית עם הזמן, המקום והחומר של העבודה באמנות.

(גלריה ג’ולי מ', נובמבר 1980)


ההליכה על מפת הסימנים ושבילי האסוציאציות של הטקסט הכתוב המתפענח אל העבר ואל ההווה, כאשר כל מלה היא כמו קצה קרחון של ניסיון אנושי שאותו האדם נקרא לפענח, וכל המחשה חזותית היא פירוש של מסומנים מורכבים האחוזים במסמנים ידועים – ההליכה הזאת משתקפת היטב בפסלו של מיכה אולמן, “הספריה הריקה”, הטמון מתחת לכביש בכיכר בברלין, שבו הצופה הולך על רצפת זכוכית מעל מדפים ריקים ונקרא לפענח את משמעות המסר, את האובדן ואת ההעדר, את המהות שהיתה ואיננה, ואת הלשון הנאלמת המרומזת מבעד לזכוכית המכסה על בור שספרייה קבורה בו.


אופק חזר אל ‘הספריה הגדושה’ של הסיפורים העתיקים על המצב האנושי, והפך את היחס בין המסמן למסומן: הפך את הסימן הכתוב לאמנות מוחשית, הפך את המילולי לחזותי, חזר מהסיפור המקראי המופשט לביטויו המוחשי הקמאי המיתי העתיק, העוסק בחיים ובמוות, בהפריה ובעקדה, בסקילה ובכפרה. אל לנו לחשוב שיש כאן נסיון־שחזור נאיבי הקורא עובדות עתיקות בכלים חדשים; כלל וכלל לא. יש כאן חשיפה של עומק האנושיות הגלומה בסיפור, בכוחה של מטאמורפוזה אמנותית חדשה, המתייחסת לסמלים מטאפיזיים עתיקים ולביטויָם המוחשי המתחדש בדיאלוג האינסופי שבין המציאות ללשון. הסיפור העתיק על מהות המציאות האנושית בזיקה לשפה האלוהית הוא מקור השראה לדיאלוג המתייחס לעיסוק בבעיות אמנותיות בהווה, בעולם מלא סימנים, עקבות ורמזים טעוני פענוח.

ההסתכלות הבוחנת על העבר, ההתבוננות החודרת המשתהה או ההשעיה, הקריאה המושהית המתעכבת על מלה מאירה ומפלשת אותה, מפענחת את הסימן ומבארת את המושג ודורשת וחוקרת את מעמקיו – כמו פרוּסט, המשרה את עוגיות המדלֶן בתֵה או במצולות הזיכרון, טובל את הסימן המקופל בתוך באר העבר ומעלה מלים נשכחות ממצולות הזיכרון, כך אופק מעביר את המלים של הטקסט המקראי, הדנות באהבה ובבגידה, בגירוש וביתמות, בשכול ובכישלון, דרך המִנסרה של חייו שלו, געגועיו וכאביו, ויוצר אותו מחדש. הקשר העמוק בין אמונה, אמנות, אמון ואמנות, אמון ואמן מתייחס לעומק האמון, הסקרנות והדעת שבו אדם מתייחס לעברו, לסיפור תולדותיו, לזיכרון הפרטי, הלאומי והאוניברסלי, לכל מה שנמסר לנו בשפה, בדיבור בכתב, בסיפור ובצליל (כל המעצב אותנו); ולאמנות בבחינת היכולת לקחת חלק בהמשך הדיאלוג וביצירת עולם חדש המפענח את הישן ובורא אותו מחדש (המציאות שאנו מעצבים).

מעשה האמנות הוא מדרש חזותי־מוחשי מעיין ומפענח, קושר ומתיר, המרחיב ומעמיק את גבולות הבנתנו ומעביר אותנו הלוך וחזור בין מישורי החומר והרוח, השפה והזיכרון, בין עושר הכתוב מן העבר לבין העומק החזותי הנוצר בפענוח המתחדש בהווה. תרבות נגזרת מלשון ריבוי, הִתרַבּות ורבייה, פריון והפריה, וכדי שאלה יתחוללו צריך את הזיווג בין עבר להווה, בין המסמן המקופל בזיכרון התרבותי, בשפה בספרים ובאמנות, למסומן המפוענח מחדש ונחווה במלוא עומקו.


רחל אליאור



סוף.png

  1. דברים שנאמרו בערב לזכרו של אברהם אופק בתערוכה “שולחן לשניים”, אברהם אופק ומיכה אולמן. בית טיכו, ירושלים, אפריל 2000.  ↩

המלצות קוראים
תגיות