רקע
אלמוני/ת
אִגְרוֹת "מֵאֵין-שָׁם": אגרות אחרונות של יהודים מארצות השלטון הנאצי
xמוגש ברשות פרסום [?]
wמכתבים
שפת מקור: פולנית

ספר זה יצא לאור בסיוע קרן דר' חיים פזנר


סמל.png

עִם הספר

בתוך הספרות עתירת-הכמות שהשואה היא מקור הוויתה, בטוחני כי קובץ-מכתבים זה ראוי למקום מיוחד.

רבים מן המכתבים נכתבו בידיעה ובהכרה ברורה כי כותביהם צפויים למוות ודאי; חלקם משקפים תקוה, מהולה בחוסר-ודאות נורא ובתחושה מבשרת-רעות, שאפיינה את נסיבות חייהם של יהודי אירופה לנוכח הטבח הנאצי. מקצתם מתעדים עובדות ונתונים – שמות, מאורעות – למען הדורות הבאים; ויש מכתבים שהם בבחינת מסר אישי ביותר – לבני-משפחה וידידים. מקצתם מצטיינים בציביונם הפילוסופי, בעוד שחלקם מתמקדים בענייני העולם הזה, דווקא, אך כולם כאחד מעידים על כבוד עצמי ואומץ-לב.

אולם תוך כדי קריאה בקובץ בלתי-רגיל זה, הופתעתי לנוכח ההבחנה הברורה שהבחינו רבים מן הכותבים בין גורלם האישי, ובכלל זה גורל בני-משפחתם וידידיהם, ובין גורלו הקיבוצי של העם היהודי. אף שהכותבים מודים בכך שגורלם האישי כבר נחרץ, מטילים רבים מהם על צאצאיהם, ועל הדורות הבאים, את האחריות להמשך הגשמתן של מכלול-משימות, מהן אישיות ומהן קיבוציות. בכך מגלים כולם כאחד אמונה בלתי מעורערת בעתידו של העם היהודי.

וההסטוריה הוכיחה את צדקתם. רבים מבין הניצולים, ורבים מבניהם, זכו להצטרף למאבק – שהוכתר בהצלחה – להקמתה של מדינה יהודית מיד עם גמר המלחמה. ואכן, מקצת המכתבים ממוענים לקרובי-משפחה אשר כבר נמלטו מאירופה ל“פלשתינה” דאז.

החומר שנאסף בקובץ זה מאפשר לנו הצצה חטופה באותה תמונה ייחודית וחד-פעמית המתארת שורה ארוכה של בני-אדם בשעתם הגורלית והטראגית ביותר, בעיצומן של רדיפות הנאצים שכוונו נגד יהודי אירופה. בעשותנו זאת הופכים כולנו, בחלוף יותר מארבעים שנה מאז תום מאורעות, לחלק ממעגל בני-המשפחה והידידים שאליהם נכתבו המכתבים הללו. מבחינה זו ניתן לומר כי כל אחד ממסרים אלה לא זו בלבד ששרד מן השואה; הוא אף הגיע ליעדו. בכך, ובעובדה שכיום המכתבים מובאים לדפוס ויוצאים לאור בירושלים – בירתה של מדינת-ישראל – ניתן לראות משום נחמה-פורתא עבור הקרבנות – אם ניתן בכלל לדבר על נחמה לנוכח אותן חוויות מחרידות שהם חוו.

“יד-ושם” ראויה לשבח על יוזמתה להוציא לאור את הספר שלפנינו. אני, אישית, נרעש ביותר מן העובדה שכלולים בו שני מכתבים פרי-עטה של בת-דודי, חנה-הלן גולדברג, אשר נתפסה ב-1942 בעת שניסתה לברוח מפריס לצרפת של ממשלת-וישי, ונספתה אחר-כך באושוויץ. נפל בחלקי הכבוד להפקיד מכתבים אלה ב“יד-ושם”, שם הם מצטרפים לאוסף הגדול המרכיב את הזכרון הקולקטיבי של עמנו.

חיים הרצוג

נשיא המדינה


 

הקדמה

בארכיון יד-ושם מצוי אוסף של מאות מכתבים וגלויות שנכתבו בידי יהודים בשנות הדיכוי הנאצי. מכתבים אלה מהווים היום עדות מאלפת לטרור הנאצי.

למכתבים שלפנינו מספר מאפיינים: לרוב אלה מכתבים אחרונים – פריסת שלום אחרונה, סימן חיים אחרון של הכותבים.

מתוך המחנות, הגיטאות ובתי-הסוהר, ובדרך לגיא-ההריגה, לא פעם על גבי פיסות נייר מזדמנות, ניסו האסירים להעביר אל קרוביהם וידידיהם ידיעות מקוטעות על גורלם וגורל קהילתם. מכתבים רבים הושארו במקומות המחבוא, ונתגלו רק לאחר המלחמה. הכותבים השתמשו לעתים במילות סתר ורמזים על מנת להערים על הצנזורה הקפדנית. מכתבים רבים נזרקו מרכבות הגירוש ללא מעטפה, כשהמגורשים אינם יודעים בוודאות לאן מועדות פניהם. מכתבים אחרים נשלחו על-ידי שירות הדאר הרשמי או באמצעות בלדרים, במקרים ספורים חלפו עשרות שנים עד שהמכתב הגיע לתעודתו.

רבים רשמו “צוואה” כאשר חשו שקצם קרב, מתוך תקוה שלאחר השחרור ימצא מי שיקרא את הדברים ויזכור.

הכותבים הנם אנשים “שאיש לא ידע את שמם”, יהודים מן היישוב שלא נועדו לתהילת עולם ופרסום. המכתבים אינטימיים ולעיתים מנוסחים בשפה פשוטה מאד, אך שורותיהם הינן זעקה ומחאה נואשת כלפי העולם על מצוקתם וגורלם הנורא.

ממכתבים אלה אנו למדים על חששותיהם של אנשים היודעים שעומדים הם לפני מותם, ולמרות זאת מסתננת בין השורות תחושה של אופטימיות: אולי בכל זאת…

תודתנו נתונה לקרוביהם וידִידיהם של הכותבים, אשר הסכימו להיפרד ממכתבים האחרונים של יקיריהם ולהפקידם ביד-ושם על-מנת שישמשו להם גל-עד.

כל המכתבים הם מארכיון יד-ושם, סימוליהם נתונים בראש המכתב.


 

“מחר עם שחר….”

048/6–3

שמואל פּוֹטַשְׁנִיק היה חבר המחתרת בבריסל. יחד עם שני חברים אחרים הוטל עליו להרוג קצין גסטאפו בכיר. הם ביצעו את משימתם והשלטונות הנאציים קבעו לראשיהם פרס בסך חצי מליון פרנקים. השלושה נאסרו, וּביום 9 בספטמבר 1943 הוצאו להורג בבית הכלא. המכתב המתפרסם כאן הוא מכתב הפרידה שכתב פוטשניק לאשתו. המכתב נכתב בצרפתית.1


בריסל, 8 בספטמבר 1943

דוֹל יקרה שלי,

אלה המלים האחרונות שאכתוב לך, מפני שמחר בבוקר, עם שחר, עומדים לירות בי. עצוב לי שלא נתאפשר לי לראות אותך או את הילדים עוד פעם לפני מותי. אבל אי אפשר לעשות דבר בעניין זה. עלי לקבל זאת. דול היקרה שלי, רגעיי האחרונים מוקדשים לחלוטין לך ולילדים. אני מבקש את סליחתך על כך שהשארתי אותך ללא תמיכה והגנה בחיים. ואף-על-פי-כן, ברגעים אחרונים אלה אני מתחנן לפנייך שוב לסלוח לי ולא לשמור לי טינה על כך. את יודעת היטב שלא יכולתי לנהוג אחרת. ואני מבקש ממך להקדיש לי מחשבה טובה מפעם לפעם. את תסבירי לילדים, כשיגדלו, מדוע היה עלי למות, כך שיבינו.

אני גם מבקש ממך לסלוח לי אם פגעתי בך. האמיני לי, יקירה שלי, היו לי חיים קשים ואופיי עוּצב בתנאים קשים. את בוודאי תביני שלא מתוך רשעות גרמתי לך סבל. אל תחשבי עלי רעות, יקירה, וסלחי לי על כל הרעה שאולי גרמתי לך. אז אוכל למות בשלום, בהיותי בטוח שסלחת לי. סבלתי הרבה מאז שנאסרתי ואני מקווה שכיפרתי בייסורי על כל הפשעים שאולי עשיתי. אני מבקש ממך שאל תרשי למחוק את זכר אביהם ממוחות ילדינו; אז אהיה בטוח שאינני מת לחלוטין.

איזו מקריות מוזרה: אני עומד למות ביום ההולדת של דניאל הקטן שלנו. בעתיד תוכלי לחגוג ב-9 בספטמבר, תאריך כפול. בדרך זו יוכל בני הקטן להמשיך את חיי לא הפסקה.

אני יודע שיהיה לך קשה מאוד להסתדר עם שני הילדים. כבר שפכתי דמעות על כך, אבל זהו זה, עכשיו מאוחר מדי, איני יכול לעשות דבר בעניין זה. היה זה חלום חיי להיות מסוגל לחיות ולעבוד בשבילך. אבל הגורל רצה אחרת, ועלי להיכנע לו. אני מקווה שידידינו לא יעזבו אותך ואת יכולה לסמוך על מסירותם של מר ומרת בַּרחוֹלֶמוּס. הבאתי בחשבון שבננו הקטן עלול להימסר לאימוץ. תוכלי להחליט בעניין בבוא הזמן.

יקירתי האהובה, לבי נשבר כשאני חושב ששוב לא אראה אותך לעולם, אבל ייאושי לשוא; אי אפשר לעשות דבר בעניין זה.

אשר לחינוכם של ילדינו, הייתי מבקש ממך לדאוג לכך שהם יגדלו להיות ילדים פשוטים ומאוזנים האוהבים את הטבע ואת החיים במרחב. אינני חושב שחיוני הדבר להכריח את דניאל ללמוד, אלא אם כן יגלה כשרונות יוצאים מן הכלל ואם מצבך החומרי יאפשר זאת. אחרת הייתי מעדיף שיהיה פועל מומחה טוב. אשר לבתנו הקטנה, אינני יכול לומר דבר מפני שאני אפילו אינני מכיר אותה. כמה אכזרי הדבר וכמה אני סובל שעלי להסתלק בלי להכיר אפילו את ילדתי שלי.

מיד אחרי המלחמה את חייבת להתקשר עם הוריי, גוּטָה והַאלֶק, כדי לספר להם ואולי כדי לחשוב יחד באיזה אופן לארגן את חייך.

יקירתי האהובה, ממעמקי לבי אני מאחל לך שתהיי מאושרת. את ראויה לכך מפני שאת טובה ואוהבת.

אני רק מבקש שוב לדאוג לילדינו, להדריך אותם ולייעץ להם. מכאן שאיני מרשה להם להיפרד ממך עד שיגדלו ויהיו מסוגלים לנהל חיים משלהם.

אני מתחנן אליך שוב, דול האהובה שלי, לסלוח לי על כל הסבל שגרמתי לך בכך שעזבתי אותך במצב קשה כל כך. אל תנטרי לי על כך, יקירה, מפני שאת יודעת את הסיבות שהדריכו אותי. אני חוזר שוב ל(חינוך של) ילדינו, יקירתי האהובה, למדי אותם לחיות חיים פשוטים. ללא הרבה רעש מיותר, חיים בטבע, ולמדי אותם לאהוב יופי. למעשה, התברר לי שאחד מחסרונותי הגדולים ביותר היה שרציתי הכל בבת אחת. עבודה, לימודים וכל השאר. עליך להחליט יחד עם הילדים, כשיגיעו לגיל 15 – 16, איזה מקצוע עליהם לבחור להם. אל תחרגי מאפשרויותיך החומריות. אם אין ידך משגת לתת להם ללמוד, מוטב שילמדו מקצוע. נחוץ שיהיה לילדים מספיק זמן פנוי. אם תוכלי ללמד אותם גננות זה יהיה בילוי מצוין. במהלך הזמן האחרון, לפני ההרשעה, אפילו חלמתי על בית קטן מחוץ לעיר, עם גינה גדולה שבה אפשר לגדל ירקות ופרחים. אני בטוח שאת היית אוהבת זאת. אבל עכשיו הכל נגמר. אבל אולי תוכלי לבצע את התוכנית הזאת לבדך. בשבילי זה מאוחר מדי. לא ידעתי איך לחיות. הקדשתי יותר מדי מאמצים לדברים שאינם ראויים לכך. האם את מבינה. אהובתי, למה אני מתכוון?

כשאני חוזר ומעלה, בדמיוני, את חיינו יחד, אני מוצא רגעים נפלאים, אבל גם רגעים רעים. על כל פנים, אני יכול להבטיח לך שתמיד אהבתי אותך מעומק לבי. אולי לא תמיד ידעתי כיצד לגלות לך זאת, דבר שהייתי צריך לעשות. את יודעת היטב שזהו פגם באופי שלי. אנא, סלחי לי על כך, עתה, כששעת מותי הולכת ומתקרבת, אני מתחנן לפניך, אהובתי, וחִשבי מעל לכל על הזמנים הטובים שבילינו יחד. השעות חולפות לאט ושעת המות מתקרבת. די, איני יכול לבכות עוד. אני חושב על המוות באומץ והמחשבה היחידה המדאיגה אותי היא שאני עוזב את שלושתכם במצב כה גרוע. קשה למות במצב כזה, במיוחד כשיש לאדם ילדים קטנים שהוא היה רוצה לגדל באהבה ובמסירות. אבל הגורל החליט אחרת ואינני יכול לשנות זאת. כנראה שלא נמצאתי ראוי להתענג על היותי אב לילדיי.

יקירה אהובה, את היא זו שתצטרכי להיות להם גם אב וגם אם. ושוב: גדלי אותם כך שיהיו אנשים בעלי ערך והֶיו מאושרים, זוהי דאגתי היחידה ורצוני היחיד. תמונתך ותמונת הילדים נמצאת לפניי ואמות כשדמויותיכם חקוקות בזיכרוני. אחרי המלחמה, אם תהיי מעוניינת בפרטים על ימי האחרונים תוכלי לפנות לכתובת הזאת: מר ויקור מוֹרוֹ, גראנד פלאס 24, מאריינבורג.

יקירתי האהובה, השעה מתקרבת ועלי להכין את עצמי לקבל את המוות באומץ ובשלווה. אין כל טעם להטריד את מוחי בכל המחשבות הללו, הרי באמת איני יכול לשנות דבר. המעשה ייעשה, זהו גזר דינו של הגורל ואיש אינו יכול להתחמק ממנו. בדיוק ברגע שחיים חדשים מתחילים להתפתח אני מוכרח לעזוב עולם זה. יקירתי, אני מודה לך בכל לבי על השעות הטובות שזכיתי להן הודות לך. הן היו היחידות בחיי, שמלאו עבודה ולימודים, שהיו מאושרות באמת. האמיני לי, לבי נשבר בי למחשבה שעלי להיפרד לנצח ממך ומן הילדים. אבל איני יכול לשקוע בחולשה, עלי להיות אמיץ. כדי שתוכלי לספר לילדים אחר כך שאביהם מת באומץ ושמותו צריך להדריכם בחיים. יקירתי האהובה, אושרם של הילדים מונח בידייך ואני יודע שאוכל לבטוח בך. הדריכי אותם בתבונה, הראי להם את הדרך שעליהם ללכת בה, היי להם עמית וידיד, כך שיוכלו לגלות לפנייך את כל שמחותיהם ואת כל כאביהם. הנחי אותם בנתיב של עבודה ישרה ונקייה, הנתיב שבו הייתי הולך גם אני, וכאשר יהיו מסוגלים להבין ספרי להם על מאמצי להיות בן אדם, לרכוש יותר חכמה ולפתח רגש של יופי.

עתיד הילדים בידייך. זוהי אחריות גדולה, אבל אני יודע שאת תמלאי אותה בשלמות; אני סומך עלייך, יקירתי האהובה.

היו מאושרים, שלושתכם; היי מאושרת, יקירתי האהובה, היי ברוכה על כל מה שעשית למעני. אם אפשר, ברכי את הוריי בשמי, ואת כל אחיי ואחיותי וגם את כל ידידיי.

להתראות אהובתי, אני מנשק לך בפעם האחרונה.

סֶם


 

048/43 – 3

ליאונה ברקוביץ, בת לאב יהודי ואם רוסייה, חיה בברלין. בשנת 1942 בגיל 20 או 21, נאסרה, כנראה באשמת חברוּת בקבוצת מחתרת. בבית הסוהר נולדה בתה ירֶנָה ("אירְקָה"). אבי התינוקת, פרידריך רֶהמֶר ("רֶמוּס"), נאסר גם הוא באותו זמן והוצא להורג. ליאנה כתבה אל אמה מבית הסוהר ברציפות, עד ליום הוצאתה להורג. המכתבים נשמרו בידי אביה של ליאנה והועברו ל“יד-ושם” לאחר מותו.2


אמא’לה היחידה והאהובה שלי!

הייתי רוצה ליפול על ברכיי לפנייך ולבקש ממך לסלוח לי על הכאב הנורא שגרמתי לך. מכל חטאיי זה החמור מכל לאלוהים ואני מתפללת אליו כל יום שיסלח לי על כך. את הקרבת הכל למעני ועשית כל מה שאפשר. אתמול אמרתי שלום לרֶמוּס לנצח. אני חושבת שאינני צריכה לומר שום דבר נוסף, מפני שאת בוודאי הרגשת מה התרחש בלבי בימים האחרונים האלה. הבטחתי לרֶמוּס לעשות כל מה שאפשר כדי להעניק חיים לילדנו שאנו אוהבים עוד לפני שנולד ואם יהיה ילד לקרוא לו אַרנוֹ-אלכסנדר. צריך לטבול אותו בשם אלכסנדר בכנסייה הרוסית. אמא’לה, אני מבקשת, אני מתחננת לפנייך, שתהיי חזקה ותחיי בשביל ילדי, אל תעזבי את ילדי. אהבי אותו כמו שאהבת אותי, ותהיה לך ממנו שמחה רבה יותר משהיתה לך ממני. בשם אלוהים וישו הנוצרי, שציווה על אהבת נצח ושלום, אני מבקשת ממך שתסלחי לי ושתתפללי למעני כמו שאני מתפללת למענך בכל שעה. אמונתי באלוהים ובאהבתו הנצחית חזקה ואיתנה. אני משאירה את ילדי לרחמיהם של וֶרה (וֶנה?) וגברת יוגִ’ינִי אִינָה וסֶרגיי. מסרי את ברכותיי לחבריי ובקשי מהם שלא ישכחו אותי. אנא שלחי לי אחד מן האיקונות שלך, אולי הם ירשו זאת. נמצאת אצלי תמונת פספורט שלך; את יודעת, זו האחרונה שהצטלמת. יש בה נחמה רבה ומעין מקלט בשבילי. ועדיין אני מקווה שנשוב ונתראה. אני חושבת עלייך, אני חולמת עלייך, אני אוהבת אותך עד שיגעון. אמא’לה, יקרה שלי, אני יודעת שאת אוהבת אותי ושאת סולחת לי. אני מחבקת אותך ומנשקת אותך אלף פעמים קוּשְקָה-מַאמָה3 שלך תמיד – לַאנוּשקה.


(נכתב בגרמנית, על נייר מעוטר בכותרת)

שם הכותב

נבדק

(בשולי הגיליון:)

השתמש רק בקווים המודפסים! אין לכתוב בשוליים!

ליאנה ברקוביץ

ברלין – פלוצנזיי קניגסדם 7


5 באוגוסט 1943

אמא’לֶה היקרה והאהובה שלי!

זהו הסוף. היום, עם חשכה, ליאנקה שלך שוב לא תהיה בחיים. נחמתי ותקותי היא אירקה הקטנה אשר, תודה לאל, אין לה מושג ממה שמתרחש סביבה. אמא’לה, את הייתי לי האמא הכי טובה בעולם. את עשית בשבילי כל מה שאפשר לעשות. סלחי לי על מותי, סלחי לי על כל פגיעה שפגעתי בך, על כל מלה מרגיזה; אני מבקשת ממך, אני מתחננת לפנייך, הביאי את פועלך כאם לשיא והיי חזקה!!! עליך להישאר בריאה ובחיים, עלייך לחיות בשביל אירקה הקטנה שלי השוכבת בעריסתה, יתומה לגמרי. הגני עליה, דאגי לה, חיי למענה. כבעלת חוב שלך אני הולכת אל מותי מתוך ביטחון מלא שיקירתי נמצאת בידיים טובות. את חייבת למלא את בקשתה האחרונה של ילדתך ההולכת למות. גדלי את אירקה להיות אשה פיקחית, מלאת מרץ, אלצי אותה ללמוד הרבה ככל האפשר. למדי אותה להאמין אמונה איתנה באלוהים ובאהבתו הנצחית, בחסדו ובצדקתו. עליה לאהוב ולכבד את זכר הוריה. הטבילי אותה בכנסיה היוונית-אורתודוכסית. שמרי עבורה את תלתל שערי ואת תמונתי, את המכתבים מרֶמוּס, ספריי וחפציי האישיים. חלקי את בגדי בין וֶרה (וֶנה?) וגֶרדָה מִסרי את ברכותיי ונשיקות ממני לגברת רֶהמוּס. בקשי ממנה לשמור על עצמה למען אירקה, זו היתה גם בקשתו של בנה, כפי שהיא יכולה לקרוא במכתבו האחרון אליי. לדוד מִיליָה, אִינה סֶנֶסְקָה, וֶרָה (ונה?), דודה גֶ’ני ולכל ידידיי כולם מסרי את ברכותי ובקשי שידאגו לאירקה, אם תזדקק לכך. אני מאמינה באלוהים ובחיי נצח ואנו נשוב ונתראה. בעולם הבא אתפלל בשבילך ובשביל אירוּטְשְקָה ואשמור עליכם. אני שקטה ושולטת בעצמי ואיני מפחדת מן המוות. כל החפצים השייכים לי על-פי צוואתו של הֶנִי ברקוביץ אני מורישה לאירָה בצירוף בקשה שאת תטפלי בהם. יותר מזה, אני ממנה אותך – וגם את גברת רהמר וד"ר דימיטרי יֶבסיינקו למקרה שמשהו יקרה לך – להיות אפוטרופוס לאירה. החודשים האחרונים, ובמיוחד התקופה שלאחר פרידתי מאירה, היו קשים מנשוא בשבילי ומצד אחד אני שמחה עכשיו שייסורים אלה יסתיימו במהרה. אלוהים נטה לי חסד רב. הוא נתן לי להתנסות בכל מה שאשה יכולה להתנסות בו: הוא נתן לי ילד. לפחות הייתי – אם גם לא לזמן רב – אֵם, וזה הדבר היפה ביותר עלי אדמות. ושוב אמא’לה, היי חזקה, היי אמיצה, אהבי את בתך וחיי בשביל אירקה, עכשיו אכוון את מחשבותי ואת חושיי אל אלוהים ואתכונן לפגישתי עם ישו, תוך ביטחון באהבתו וברחמיו. אני עושה את סימן הצלב הקדוש עלייך ועל אירה. קחי את אירה לביתך לאחר שתעבור סכנת ההפצצות מן האויר, כך שיהיו לה בית וילדוּת יפים כמו אלה שלי. אני מחבקת ומנשקת את אירקה שלי ואת ידיה ורגליה הקטנות והמתוקות. אני מנשקת ומחבקת ומברכת אותך בפעם האחרונה; אני מנשקת את ידייך ומקבלת את ברכתך. שלך השלווה והאומללה.

לאנקה

קובץ 10.png

הנהלת

בית הסוהר לנשים

ברלין מס' 18

רח' בארנים 10

4 במאי 1943

ביום 12 באפריל 1943 ילדה ליאנה ברקוביץ תינוק ממין נקבה במוסד זה.

הממונה

(חתימה)

קוּהן, האחות האחראית

אישור לצורך הצגתו במשרד כרטיסי המזון.


ההמונה

(חתימה לא קריאה)

הצלב האדום הגרמני

בית- חולים קוּרמַארק

אֶבֶּרסוּ וַאלדֶה / מַארק

3 בספטמבר 1943

גברת קתרינה ואסילייביצ'-ברקוביץ

ברלין מערב 30

כיכר ויקטוריה-לואיזה 3

בהסתמך על שיחתך הטלפונית עם האחות שלנו הממונה על מחלקה מס' 16 אנו מבקשים ממך להמציא לנו תשלום ראשון של 40 מארק עבור נכדתך אירנה ברקוביץ, שנתקבלה לכאן ביום 25 באוגוסט 1943.

הייל היטלר!

הממונה

(חתימה לא קריאה)


0009.png

0010.png

 

“חיי היו יפים”


048.48–1

מכתבה האחרון של אנה טראומן אל חברתה סטפאני פֶלִיסְיֶיר, בהיידלברג, נכתב זמן קצר לפני ששלחה יד בנפשה והועתק בידי הרופאה המסורה שלה, ד"ר מרי קלאס, מהיידלברג, בשביל מינה בקר, בלֶאהר.

אנא טראומן היתה אמורה להיות מגורשת ביום 22 באוגוסט 1942. חולשתה הגופנית, שבגללה לא הועברה לגירְס ב-1940, הבהירה לה שלא יהיה בכוחה לעבור את הטראנספורט בשלום. לפיכך החליטה לשים קץ לחייה בעזרת הסמים שנתנה לה ידידתה הרופאה. המכתב נכתב בגרמנית.


סטפאני האהובה, סלחי לי, זכרי אותי מתוך אהבה. לא היתה לי ברירה. חיי היו יפים עד הסוף, בגלל אהבתך ובגלל הידידות של אלה שהקיפו אותי בדאגתם האוהבת. אני מודה לכם, לכל אחד מכם לחוד, שתמכתם בי בימים אלה של יסורי נפש. אני מקווה למות בשלום עם העולם ומתוך תקווה לחסד ולאהבה. היו חזקים. אפשר שיום אחד הצדק והאנושיות יקימו חיים חדשים. תמכו זה בזה. אני נעשית רדומה, הדופק שלי נחלש. אני מאושרת ואני נרדמת. חיי הושלמו והיו יפים. אין בי מרירות.

0011.png

 

“לילדינו היקרים”


033/146–2–3

שרה ויחיאל גרליץ מבנדזין (פולין) הפקידו את בתם היחידה דיתה בת ה-6 אצל חבר פולני בשם פלורצ’אק; מתך תחושה שהם לא ישובו לראות עוד את בתם, הם השאירו לה מכתב, אותה היא אמורה הייתה לפתוח כשתתבגר.

למרבה השמחה, ניצלו בני הזוג והם שבו וקיבלו לידיהם את בתם, ויחד עלו לארץ.

(המכתב נכתב בפולנית)


7 ביולי 1944

ילדונת שלי אהובה ויקרה מכל,

כשילדתי אותך אהובתי שלי, לא העליתי על דעתי שאחרי 6 וחצי שנים אאלץ לכתוב לך מכתב בתוכן זה. ראיתיך בפעם האחרונה ביום הולדתך ה-6, ב-13 בדצמבר 1943. הייתי באשלייה שאראה אותך שוב, טרם עוזבנו, אך עתה אני יודעת שזה לא יקרה. איני רוצה לסכן אותך אנו נוסעים ביום שני והיום יום שישי בערב. אביך, פולה, אני עם עוד 51 חברינו לצרה, עומדים לנסוע ליעד בלתי ידוע. אינני יודעת, ילדתי היקרה שלי, אם אראה אותך עוד, לוקחת אני עמדי את דמותך האהובה, כפי שהיית בביתנו, את קול קישקושך הילדותי, החמוד, את ריח גופך הטהור, את קצב נשימתך, את חיוכך ואת בכייך, נוטלת אני עימי, את הפחד האיום, התהומי, אשר לב אימך לא היה מסוגל לשכך אפילו לרגע אחד. לוקחת אני עמי לדרכי את דמותך מ-13 לדצמבר 1943, עם מבטך הבוגר טרם זמן, את טעם נשיקותיך המתוקות מדבש ואת חיבוק זרועותיך הקטנות גוזלי שלי. זהו המטען שאני נוטלת עימי לדרך, אולי ההשגחה תזכנו לעבור בשלום את הסיוט הזה ותחזירך, אוצרי שלי, לזרועותינו. אם זה אכן יקרה, או אז אסביר לך הרבה דברים, אשר עוד אינך מבינה ויש להניח שלעולם לא תביני אם תתחנכי בסביבה אחרת ובאוירה של חירות. ילדונת קטנה שלי, ברצוני שתקראי מכתב זה, כאשר, אם ירצה השם, תגדלי ותהי בוגרת דייך ומסוגלת לבקר את מעשינו כלפייך. משתוקקת אני בכל מאודי, ילדתי האהובה שלי, שלא תגני אותנו, שתאהבי את זכרוננו ואת זכרון כל האומה השנואה כל כך ואשר בה שורשייך. גוזלי שלי, אני רוצה שלא תתביישי ולא תתכחשי למוצאך, אני רוצה שתדעי שאביך היה אדם שאין כדוגמתו, מעטים בעולם כולו, והיית יכולה רק להתגאות בו. כל חייו חי בהטיבוֹ עם הבריות ולמעשים טובים, הלוואי והאל יברך את כל דרכו באשר ילך וישמור עליו ויתן לו לזכות לקבלך בחזרה אל ליבו. אוצרי שלי,את כל עולמו של אביך, שאיפתו היחידה, הפיצוי היחיד על כל הסבל והיסורים, לכן הייתי רוצה שתזכרי אותו לטובה, אם הגורל לא יאיר לנו פנים.

זכרי לטובה את הסבים והסבתות המכובדים ביותר, הדודים והדודות וכל המשפחה. שמרי את זכרוננו כולנו ואנא, אל תאשימינו, ובאשר לי, אמך, מחלי לי, מחלי לי ילדתי היקרה שלי, על שילדתיך, ברצוני היה להביאך לעולם בקהילתך ולחיות את חייך שלך ואם הדברים התגלגלו אחרת, אין זאת באשמתנו, לכן אני מתחננת, גוזלי שלי היקר שלי, היחיד שלי, אנא אל תאשימנו. השתדלי להיות טובה כמו אביך ואבות אבותיך, ואהבי את ממלאי מקום הוריך ומשפחתם, אשר בוודאי יספרו לך עלינו. הייתי רוצה שתעריכי עד כמה הם מקריבים עצמם למענך ותהיי להם לגאווה, כדי שלא תהיה להם סיבה להתחרט על העול אשר הם לקחו על עצמם מרצונם. עוד דבר הייתי רוצה שתדעי, שאמך היתה אדם זקוף קומה, למרות כל ההשפלות שירדו עלינו מידם של אויבינו ואם יגזר עליה למות, היא תמות בלי לגנות, בלי בכי, אלא תעלה על שפתיה חיוך של בוז כלפי תלייניה.

מאמצת אני אותך אל ליבי, נושקת בלהט ומברכת אותך בכל העוצמה של לב ואהבה של אם.

אימך.


מה אוכל לכתוב לילדתי היחידה היקרה בעולם, צריך לפתוח את הלב ולהביט בו, כי שום עט לא מסוגל לתאר מה מתרחש בו ברגע זה. אני מאמין באמונה שלימה, למרות הכל, כי כולנו נתגבר ונחזיר את ליבותינו זה לזה.

אביך


0014.png

 

048/48–1

הילדה מארישה (מרים) הייתה בת 9 כאשר הוריה, הניה ושמואל פרלברגר מהעיר ויאליצקה – פולין, הפקידוה בידי חברים נוצרים ערב גירושם למחנה ריכוז.

לידי חבר אחר, מר האנולה, מסר האב מכתב שהיה מיועד לקרוב משפחה, ד"ר שנקר שהיגר לארה“ב. במכתב זה מבקש האב מד”ר שנקר שיטול את בתו תחת חסותו אם לא ישובו הוריה. מר פרלברגר לא ידע את כתובתו המדוייקת של ד"ר שנקר והמכתב נותר בידי מר האנולה.

במשך שנות המלחמה הוחבאה מארישה אצל משפחות נוצריות שונות, הוריה ניספו והיא עלתה ארצה בשנת 1948 והקימה כאן משפחה. באורח מפתיע הגיע המכתב לידי הגב' מרים פרלברגר – שמואל בשנת 1981, לאחר שאותרה על ידי בתו של מר האנולה. זו האחרונה התגלגלה לניו יורק, ובהתקבלה לעבודה בבית ד"ר שנקר הצליחה לאתר את ידידת ילדותה.4


ד"ר אלפרד שנקר

ד"ר אוסקר שנקר

ניו יורק

בית חרושת לשוקולד


בני דודי היקרים,

אני כותבת אליכם ברגע טראגי של הגירוש שלנו. את בתי מארישקה מסרתי לידידים. אם אחרי המלחמה לא נהיה יותר בין החיים, אנא קחו אותה תחת חסותכם! היו שלום וזכרו אותה!

הניה ושמילק פרלברגר

25.8.1942

יקרים שלי,

אינני מסוגל לכתוב ברגע נורא זה, אני רק מתחנן לפניכם, שבמידת האפשר תאתרו ותקחו אליכם את ילדתי היחידה.

שמילק


0015.png

 

040/68

בשנת 1981 מסר כומר הולנדי, מר אֶוֶונְדִיק, לארכיון "יד-ושם" שני מכתבים שמצא בכנסייתו. המכתבים נכתבו בשנת 1943 בידי זוג יהודים והופנו לילדיהם החיים בארץ-ישראל. מר אֶוֶנדיק ביקש מ"יד-ושם" לנסות ולאתר את הנמענים ולמסור להם את המכתבים. החיפוש הניב תוצאות; הבת, גברת אדית קָטֳין-פוּקס, המתגוררת עם משפחתה בתל-אביב, נמצאה וקל להבין באיזו התרגשות קיבלה, לאחר שנים כה רבות, את מכתביהם האחרונים של הוריה שנספו בברגן-בלזן. המכתבים נכתבו בגרמנית.

ננאארדן (הולנד), 15 באפריל 1943

ילדינו היקרים והאהובים!

אני מקווה שמכתבי ימצא אתכם במיטב הבריאות. אני גם מקווה שכולכם משתכרים למחייתכם. אמא היקרה כבר כתבה לכם כל מה שאתם צריכים לדעת. אנחנו חייבים לעזוב כאן עכשיו כדי לנסוע למחנה. איננו יודעים אם ישלחו אותנו לפולין, ואנחנו גם לא יודעים מה יקרה לנו. אנו בוטחים באלוהים שהוא יצילנו וישמור על חיינו. הייתי מאושר מאין כמוני אילו יכולתי לשוב ולראותכם, ילדיי היקרים. אבל אם לא ימצאו אותנו – אלוהים ישמור – אחרי שתסתיים המלחמה אתם בוודאי תשאלו עלינו ותבררו מה קרה לנו. אם נישאר בחיים כמובן נודיע לכם. אני מקווה ומאחל לכם שתחיו באושר ובשלום ואלוהים יברך אתכם וישמור עליכם. מחשבותי תמיד אתכם. ובכן, ילדיי היקרים, אריך היקר, אדית היקרה, חנה היקרה וסימון היקר, ולוואי שמיטב ברכותי ילוו אתכם. ממני, השולח לכם את חיבתו ונשיקות, אביכם וחותנכם האוהב, מי ייתן ואלוהים יפרוש עליכם את כפו לשמור אתכם.

ב-21 בינואר 1943 נשאלת, אתה אריך יקירי, על סרטיפיקאט שיש להעביר במברק. ב-7 באפריל 1943 קיבלנו את ההודעה באמצעות הצלב האדום ההולנדי באמשטרדם, שהמברק הועבר באמצעות הצלב האדום הבינלאומי בג’נבה לכתובתך. בוודאי קיבלת אותו, ואנו מחכים להודעה שהסרטיפיקאט נשלח. זה היה מועיל לנו ברגע זה, אולי היינו יכולים להישאר במחנה הולנדי ולא להישלח לגרמניה או לפולין. אנו מקווים, שהסרטיפיקאט עוד יגיע. נקווה, שהכל עוד יסתדר, בסופו של דבר, בעזרת אלוהים. היו חזקים אפוא.

(המען:) אריך קטין אצל גולדנראט נצח, תל-אביב, ארץ, ישראל, רח' ישראלס 3 (?)

אדית פוקס לבית קטין, תל-אביב, ארץ-ישראל, רח' דיזנגוף 83.


נאארדן (הולדנדד), 15 אפריל 1943


ילדי היקרים והאהובים!

אני מקווה – אם מכתב זה יגיע אליכם – שאתם בקו הבריאות ומאושרים. אולי יאיר אלינו אלוהים את פניו ונזכה לראותכם שוב, אהובים שלי. חוץ מן המלים המעטות שקיבלנו באמצעות הצלב האדום לא קיבלנו מכם שום ידיעות מפורטות במשך זמן רב. אני מקווה שאתם מאושרים בנישואיכם החדשים. מי ייתן ואלוהים לא ינטוש אתכם לעולם ויברך אתכם בשמחה, מזל טוב, בהרמוניה והבנה הדדית. ולוואי וישמור עליכם מכל רע, יגן עליכם ויעניק לכם הצלחה והכנסה טובה במשלח ידכם. רוצה אני גם שתחיו מתוך הרמוניה, בשלום ובידידות. אנו נמצאים כאן, בנאארדן-בּוּסוּם מאז ספטמבר 1940. במשך השנה הראשונה לאחר שהיגרתם נשארנו לגור אצל קרובינו היקרים ברוטרדם. בערך חצי שנה אחרי שהמלחמה הגיעה להולנד פינו אותנו יחד עם אנשים רבים אחרים. למזלנו הגענו הנה וכאן נחמד מאוד; גנים, שדות וכו‘, סביבה יפהפייה. אפשר להגיע להילווֶרסוּם ברגל, אבל יש גם אוטובוסים, רכבות מקומיות וכו’; התנועה ערה בחלק יפהפה זה. אמשטרדם מרוחקת חצי שעה נסיעה ברכבת. בקיץ יש כאן מבקרים רבים. בשנה האחרונה גורשו מכאן רבים ממכרינו. אנחנו הצלחנו להישאר הודות לסרטיפיקאט של אבא. אנשים רבים כבר נשלחו למחנות מקומיים, לגרמניה, או לפולין. ב-23 לחודש זה עומדים לשלוח אותנו למחנה כאן בהולנד, יחד עם רבים אחרים. לכן אני כותבת אליכם. אולי יישלח המכתב אליכם אחרי המלחמה באמצעות אנשים מהימנים וטובים. אולי תחפשו אחרינו, אם לא תשמעו מאתנו דבר. בהתחלה שינינו את מקום מגורינו פעמים אחדות. עכשיו, זה שנה וחצי, היה לנו מזל, ואנו גרים עם אנשים נחמדים וטובים. בפעם הראשונה בהולנד יש לנו בית אמיתי ואנו מרגישים כאן נהדר, אילולי דאגתנו וגעגועינו לקרובים לנו ולבני עמנו. כאן, בחברת חברינו-למגורים, מצאנו תמיד נחמה ותקוה. רשמו לפניכם את כתובתנו הנוכחית: א. ק. אצל הרוקחת אֶלזֶה, סמטת התחנה 2 נאארדן-בּוּסוּם, הולנד. יש לנו כאן חדר מגורים קטן ונעים, חדר שינה ומטבח שהיה קודם חדר אמבטיה. עכשיו על קרובינו: מהורֶיךָ, סימון יקירי, לא שמעתי דבר מאז (פרצה) המלחמה. אנה יקירתי, הורייך כתבו אלינו לעתים קרובות, הכל היה מוכן אצלם בשביל אמריקה, אבל כשהגיעו לשטוטגארט נתגלה להם, לרוע המזל, שהקונסוליה האמריקנית נסגרה. זמן מה הם עוד המשיכו לכתוב, אבל עכשיו, מזה זמן רב. הם לא כתבו. הדודה מרתה והדוֹד דָוִד עזבו את אֶשְׁוֶוגֶה עוד ב-1941; הדודה הֶדוויג, הדוד מאיר, קורט ולואיס גורשו מברלין (לשם פונו מלִיר) בינואר 1942. החורף של 1942/1941 היה קשה במיוחד וקר. עד עכשיו לא שמענו מהם דבר. דודה מרתה, הדוד דָוִד וסבתא גָרוּ עד אז באֶשְוֶוגֶה, בבית ס' וס' קרהן, שם חילקו דירה עם גברת שטיינהארדט; משפחת נוֹיהַאן גרה בקומת הקרקע. סבתא המסכנה היתה צריכה לסבול את הפרידה האכזרית. זמן מה גרה עם משפחת נויהאן וזה מצא מאוד חן בעיניה; אחר כך עברה לגור אצל גברת לוונשטיין (אמא של רות) שעברה אל דודה פאולה. אחרי זה נצטוו כל היהודים לעבור לבית אבות שהוקם בבניין בית-הספר היהודי לשעבר. כולם שם אהבו את סבתא המתוקה שלנו; גברת דורנבּרג הרוקחת. אמה של רות ועוד – שוב ושוב כתבו כמה הם אוהבים אותה; היא תמיד היתה מוכנה לעזור לכל אחד, היא סרגה ותיקנה בשביל כולם. גם מאיר מאיברג גר שם. לעתים קרובות יכולתי לשלוח לה חבילות קטנות על-ידי מכרים כאן שעזרתי להם בסידור ביתם. השמחה הכי גדולה שלה היתה כשקיבלה ידיעות מאתנו, מפני שהיא לא שמעה דבר מיקיריה האחרים. אחר כך, לרוע המזל, גורשו גם דיירי בית האבות, אני חושבת שזה היה באוגוסט או בספטמבר 1942. אומרים שהם נשלחו לתרזיינשטאט בצ’כוסלובקיה. שלחתי לשם שתי גלויות, אבל עד עכשיו לא קיבלתי שום ידיעה. פאולה, אֶרנה וכו‘, בלה ל’ (ו)הוריה וכו', כבר עזבו, יחד עם דודה מרתה. זמן קצר לפני המלחמה ביקרה אותנו רות ברוטרדם, בליווי לוֹטֶה, מרוטרדם היא נסעה לאמריקה. אחר כך היתה לוטה באמשטרדם, וגם ארוסתו של קורט, טרוּדֶה. האחרונה נהגה לבקר אותנו כאן לעתים קרובות; גם היא עזבה לפני כמה חודשים, ועד עכשיו לא קיבלנו ממנה שום ידיעה. כך גם לא שמענו שום דבר מלוטֶה כבר הרבה זמן. טרוּדֶה תמיד רצתה מאוד להיום עם קורט בסוף, היא היתה נערה כל כך נהדרת ויעילה! ובכן, ילדיי היקרים, עכשיו אתם יודעים פחות או יותר הכל. אני משערת שעכשיו כבר הגיע אליכם המברק בעניין הסרטיפיקאט שלנו. אני אצטער מאוד אם זה יגרום לכם הוצאות או טרדה. אולי זה ייתן לנו סיכוי להישאר כאן, ואפילו אם לא בדירה אז לפחות במחנה, ולא ישלחו אותנו מכאן. אלוהים, תן שהמלחמה תסתיים במהרה! במחשבותי אני תמיד אתכם! כתבתי באור הדמדומים ועכשיו שהדליקו את האור אני רואה כמה גרוע מה ששרבטתי. אל תכעסו עלי בגלל זה, אין לי חשק להעתיק את המכתב לנקי. לרוע המזל, גם יוֹ היקר נמצא במחנה, לאחר שהיה כלוא כמה חודשים באמשטרדם. אני מקווה שהקרובים האחרים שלנו עדיין נמצאים כאן; חוֹנִי ילדה, ויש לה בת.

מיטב הברכות וכל טוב ובריאות לכולכם. הבה נקווה, סימון וחנה, שתמצאו שוב את יקיריכם; גם אני מקווה לראותכם שוב, ילדיי האהובים

באהבה מאמכם המסורה


0016.png

0017.png

 

015/24

לֶנקה שפיגל מהונגריה גורשה עם שני ילדיה, פטר ויוּטקָה, שהיו בני 15–14, למחנות ריכוז בפולין ובגרמניה; האם הופרדה מילדיה ואיבדה כל קשר עמם. על פיסות קרטון שעלה בידה למצוא היא כתבה במשך כמה ימם (קרוב לוודאי, בלילות) מכתב ארוך שנועד לילדיה, ועשתה בשבילם קמיע.

מכיוון שלא ידעה היכן הילדים לא שלחה לנקה את המכתב וגם לא את הקמיע מעולם; היא שמרה אותם אצלה. הילדים נספו; לנקה ניצלה, עלתה ארצה ונישאה מחדש. אחרי מותה העביר בעלה השני, פראנץ בֹּוֹהם, ל"יד-ושם" את החפצים שהיו כה יקרים לאשתו המנוחה. המכתב נכתב בהונגרית.


פטר ויוטקה היקרים שלי,

סוף סוף אני מגשימה את כוונתי לכתוב לכם מכתב בתקווה שהוא יגיע אליכם. היום 4 במארס ואני נמצאת בדיכאון עמוק, אבל סבלנותי עוזרת לי (מלים אחדות אינן ניתנות לקריאה). יום ההולדת של פטר עבר, וגם את יום ההולדת של יוטקה לא חגגנו יחד וקרוב לוודאי שגם בזה שלי לא נהיה יחד. אני מקווה מאוד שנהיה שוב ביחד ושנוכל לנהל את חיינו במסלול חדש, עם מה שיהיה בהם עבורנו. אין צורך לומר, שאני חושבת עליכם הרבה, ובמיוחד על פרידתנו שגרמה לי הרבה צער וכאב; בהתחלה לא הייתי מסוגלת להכיר בכך, אבל היום, במבט לאחור, התברר לי, שהיה זה זמן קשה מאוד. אני מאמינה ומרגישה שגם אתם נמצאים אתי במחשבותיכם ואני מקווה, שבעזרת השם אתם בריאים. תודה לאל, עד עכשיו, חוץ מכמה ימים, הייתי בריאה, יש לי עבודה קלה שאני מסוגלת לעשות, אבל אני סובלת מפני שאין כאן מספיק אוכל. לעתים קרובות, כמעט כל ערב, אני הולכת לישון עם קיבה ריקה, ואז אני מודאגת עוד יותר בקשר אליכם, מפני שאתם צעירים ולכם קשה עוד יותר להסתדר עם מעט אוכל. אבל אני חוזרת ואומרת שאני בטוחה שניפגש במהרה. בזמן שאני עובדת אני מדמיינת לעצמי כל הזמן איך תהיה הפגישה שלנו ומה נעשה כדי להשיג את הדברים הנחוצים לנו. יש לי כאן הרבה מכרים חדשים, ביניהם אחדים שיהיה נעים לזכור לאחר שייגמר כל זה, ואני מקווה שהרגש הזה הוא הדדי. כבר שמונה חודשים5 שאנו עוברים זמנים קשים ועצובים. אני מקווה שלמרות הקשיים והעבודה הקשה אתם שמרתם על בריאותכם ועל צלם האנוש שלכם, ואני בטוחה שגם יוטקה התרגלה לעמוד על רגליה שלה. אינני מסוגלת לבטא את השמחה הגדולה שתקפה אותי כאשר פגשתי, בזמן שהייתי במרפאה, נערה צעירה שסיפרה לי שהיא גרה בסביבה שלכם ושהייתם באותו מקום יחד עם אַרְשיִ ומַרִיקָה סֶנֶש הקטנה. לא שמעתי דבר מפֶּטֶר, אבל אני חושבת שאתם נמצאים יחד עם בַּנדי. אנחנו מדברים עליכם כל הזמן עם דודה רוזי, טֶרי וגוֹנצי.

היום 11 במרס ואני ממשיכה לכתוב. אני מרגישה אפילו עוד יותר מדוכאת, מפני שבשבוע שעבר, ביום הולדתי, כל חיי עברו לפני עיני. קודם כל אני מאחלת לכם כל טוב לימי ההולדת שלכם ואני מקווה שתהיו בריאים בגוף ובנפש ושתעמדו בניסיון הקשה הזה, מפני שבחיים שלנו בעתיד נזדקק גם לכוח הגופני וגם לכוח הנפשי שלנו. אני מקווה מאוד שנצליח להגשים את תוכניתנו להגיע לארץ-ישראל ואנחנו נשתדל להשיג את כל הדברים שיהיו נחוצים לנו בשביל חיינו החדשים. אינני מפחדת מן החיים, אני כבר רואה שיש לי מספיק כוח לעבוד ושהכל יהיה בסדר בדרך זו או אחרת. אל תשכחו שעליכם להיות חזקים תמיד וביטחו באלוהים שהציל אותנו עד עכשיו ודאג לנו. קרו לנו נסים – מטוס ירה על הרכבת שלנו בזמן הנסיעה ולמרות זאת נשארנו בחיים.

היום יום ראשון, 18 במרס. ימי ראשון תמיד קשים יותר מימי חול, מרגישים יותר את המחסור במזון, במיוחד כשמקבלים 1/3 או 1/4 ממנת הלחם. אוכלים פחות, אבל אולי נתגבר גם על זה, כמו על הדברים האחרים שהתגברנו עליהם, למרות שחשבנו שלא נוכל לסבול אותם. אינני יודעת אם מכתב זה יגיע אליכם, דבר שהייתי רוצה מאוד שיקרה. אני מאמינה שבקרוב נהיה חופשיים וניפגש. לפי הלוח עוד מעט תימלא שנה מאז חזרתי מבודאפשט; כל כך הרבה התרחש מאז. טוב שגדלתם והתפתחתם ואתם חושבים בוודאי בצורה מבוגרת יותר. אני כל כך רוצה לדבר אתכם, יש כל כך הרבה עניינים שאני רוצה לשתף בהם רק אתכם. אני חושבת כל הזמן על הקרובים שלנו ומשתוקקת לדעת מה קרה להם ומה עלה בגורלם של אלה שעד כמה שידוע לי עדיין נמצאים בבית. אני חושבת לא רק על אלה החיים כי אם גם על אלה שמתו. איש אינו מבקר בבית הקברות. אני מקנאה במתים שלפחות נחסכו מהם הייסורים. אני חושבת לעתים קרובות על סבתא ועל הדודות, ואילו קיבלתי מהן ידיעות היה הדבר משקיט את דאגותי. כשנהיה שוב ביחד נבקר את כל המשפחה לפני שניסע לארץ-ישראל. אני בטוחה שנצליח ושהתוכניות שלנו לא יהיו לשוא. האם גם אתם חושבים על התוכנית שלנו? אני חוששת שעומדים לכבות את האור ולכן אני מסיימת את המכתב.

להתראות

אלוהים יברך אתכם

היו טובים וישרים


0019.png

0020.png


 

“זה גורלם של אלפים”


010/22

ערב גירושם של יהודי בלגרד הפקידה רֶגינה קַנְדְט בידי שכנה נוצריה מכתב מיועד לבעלה וילדיה. נאמנה להבטחתה שמרה השכנה על המכתב והעבירה אותו לאחר המלחמה לקרוביה של רֶגינה בישראל, באמצעות שגרירות ישראל בבלגרד. אחד מילדיה של רגינה, בן הנזכר במכתב בכינוי מילצ’ק, חי היום בישראל בשם ראובן דפני; הוא השתייך לקבוצה של צנחנים מארץ ישראל שהוצנחו לתוך יוגוסלביה באביב של 1944 במטרה להציל יהודים מאחורי קווי החזית הגרמניים.

בנובמבר 1941 רוכזו כ-10,000 נשים וילדים מאיזור בלגרד במקום בשם סאימישטה (Sajmiste) שליד העיר זמון (Zemun) ושם נרצחו.

(המכתב נכתב בסֶרבית)

11.1941

מקס היקר שלי,

היום או מחר יקחו אותי למחנה, אלוהים יעזור לי לעבור גם את זה. סבלתי מאוד, אבל עמדתי בכך מפני שהאמנתי באלוהים הטוב ומפני שאהבתי הגדולה לך, מוצ’ק6 נתנה לי כוח. כבר חודשים שלא שמעתי דבר משניכם. יאסה וקַתיוּשָה יודעים הכל. החבאתי כמה דברים, כך שאם אלוהים הטוב יזכה אותנו במזל הטוב שנשוב ונתראה לא הכל ילך לאיבוד. קתיושה היתה נהדרת. הכל מסודר בהתאם לאפשרויות. סאשה ואֶוָוה נוסעים אתי, אבל אני לא יודעת כמה זמן נישאר ביחד. שלחתי לך, באמצעות יאסה, 10,000 לירות איטלקיות; אני מקווה שקיבלת אותן. מוצ’ק7, אהבתי מאוד את אמי ואת נעריי היקרים, אבל לא אהבתי איש בעולם כולו כמו שאהבתי אותך. לכן גם אתה חייב להיות חזק וסבלני, יום אחד יבוא סוף גם לזה. קתיושה יודעת היכן כל דבר נמצא. אני כותבת זאת רק למקרה שלא אנצל. אבל יש לי הרגשה שנשוב להתראות.

אותך, את רודי, פרדי ומילצק מחבקת ואוהבת,

רגינה שלך

רודי היקר! במקרה ששוב לא נראה זה את זו, אלוהים ישמור, אתם חייבים להיות עם אבא ולשמור עליו. אם אתה אוהב אותי אפילו קצת, אל תתחתן שוב עם אֶווה, מפני שתהיה אומלל לתמיד. אולי היא לא אשמה בכך, אבל יש לה אופי גרוע. אילולי סאשה הקטן לא הייתי מחזיקה אותה. עבדתי בפרך בשבילה ובשביל הילד. היא ניצלה אותי מאוד. שמור על עצמך ועל בריאותו של אבא.

אהבה וחיבוקים,

אמא


0022.png

 

09/41–1

חנה-הלנה גולדברג מפאריס נתפסה בעת שניסתה לחצות את הגבול בנסיון להימלט לצרפת של וישי, ב-1942. היא גורשה למחנות דְרַאנְסי ופוּאַטיֶה, ומשם כתבה לאמה בפריס. מכתבה האחרון, שנכתב בדרך לאושוויץ, הושלך כנראה מן הרכבת.

את המכתבים הכתובים צרפתית, מסר ל“יד ושם” בן דודה של חנה, מר חיים הרצוג, נשיא מדינת ישראל.

דְרַאנְסיי ופוּאַטיֶיה היו מחנות מעבר ליהודים שגורשו מצרפת למחנות השמדה, לרוב לאושוויץ. 8


(מען המכתב:)

גברת א. גולדברג

שדרות מֶנילמוֹנטַן 64 פאריז, הרובע ה-20

יום שלישי, 18 באוגוסט 1942

אמא יקרה שלי,

הבוקר קיבלתי את מכתבך ומדאיג אותי מאוד עניין הרהיטים. אם עלייך לשלם 1000 פרנק לחודש ממה שאת מקבלת, זה יהיה קשה מאוד. אני משערת שאין לך כל ידיעות מאִיסִי, מפני שלא הזכרת זאת ומצד שני, ממה שסיפרת לי על לאה (גם כאן מדברים הרבה על זה) אני חוששת שיהיו קשיים לקבל ידיעות מאיסי בעתיד.

אמא’לה היקרה, אל תהיי עצובה, אל תתייאשי. אני, למשל, אינני מפחדת ממה שיקרה לי, מפני שאני בטוחה שאצא מזה, וחוץ מזה אינני חושבת שזה יימשך יותר מכמה חודשים ומאוד ייתכן שלא יגרשו אותי. אני חוזרת ואומרת לך: מה שגורם לי להרגיש אומללה הוא זה שאני משוכנעת שאת אומללה שם בבית יותר ממה שאהיה אני אי פעם בנסיבות הכי גרועות – מפני שאני נמצאת בתוך הדברים ולכן אני יכולה להגיב. ואילו את סובלת בשבילי ואת אינך יכולה לעשות דבר חוץ מאשר לחשוב עלי. אני לא רוצה שתהיי עצובה כל היום, שתתעייפי, שתהיי חולה. את צריכה להרגיש בטחון. אני חזקה מספיק לסבול מה שקורה לי, בייחוד מפני שבוודאי ישחררו אותי בקרוב ואוכל להצטרף אליך בעוד מספר חודשים. אנא קַווי. אינך יכולה לתאר לעצמך כמה אני עצובה כשאני קוראת כמה מן הדברים שאת מספרת לי, למשל שלא רצית להחליף את השמלה שלך ועוד… אשר לי, כשאני חושבת עליך, אני רואה אותך בשמלה הכחולה שתפרת בזמן האחרון, עם הצווארון ההוא, הכיס וחגורה. עם תסרוקת עשוייה, רעננה, כמו שאת נראית כשאת שמה לב לעצמך, ואני מפחדת שאמצא אותך שונה כשאחזור. את יודעת שרבים עזבו בכל זאת הם חזרו. אילו הייתי גבר הייתי הולכת להילחם במלחמה, וזה היה הרבה יותר גרוע. כאן שום דבר רע לא יוכל לקרות לי. אני אחזור בקרוב ואנו נחפש את רוֹזֶט ונלך לבקר את דַדוֹן והכל יהיה נפלא ושוב נהיה מאושרים. אבל כשאני חושבת שאת בוכה, שאת עצובה כל היום – זה כואב לי מאוד, הרבה יותר מאשר מה שעלול לקרות לי. לכן, אמא, אני מבקשת ממך שתעשי מאמץ ותזכרי שאני צעירה, בריאה, ושאני אצא מזה ושהכל יהיה בסדר בסופו של דבר.

אינני זקוקה לפתילית-ספירט כאן, מפני שיש בסביבה הרבה עצים ואם רוצים לבשל משהו יש תנור בכל חדר. ויותר מזה, אם אהיה יותר מאוחר בדראנסי יש הגבלות על משקל החבילות וגם לא אוכל להשיג (שם) ספירט, וחוץ מזה אין להשיג ספירט בשום מקום.

בענין החבילות: אני לא יודעת בדיוק מתי נעזוב כאן ואם תשלחי לי חבילה והיא תגיע אחר עזיבתי (את תדעי אם זה יקרה, מפני שביום שנעזוב אשלח לך גלויה, שפירושה יהיה שלא קיבלתי דבר), כתבי מיד למחנה ובקשי מהם להחזירה. קרוב לוודאי שאם השולח מבקש להחזיר לו את החבילה הם יעשו זאת.

אמרי לאמא של נא' שכל אלה שהשתייכו לקבוצה שלה התנסו באותו גורל. אשר לחבילות, שלחי מה שאת יכולה. כבר גמרתי את הראשונה וטרם קיבלתי את השנייה. אשאל מחר או ביום חמישי אם הגיע משהו.

טוב עשית שנזפת בגב' קנ', היא באמת חושבת אותנו לאידיוטים. עכשיו אולי היא תבין.

אין שום טעם לחשוב על השאלה מדוע או איך קרה מה שקרה. זה עניין של מזל או יותר נכון של ביש מזל, זה הכל. אל תשלחי לחם, יותר טוב שתשלחי ביסקוויטים מפני שהם נשמרים יותר זמן.

נמצאים כאן אדון וגברת מאֶלזַס, בני שישים בערך, אנשים יוצאים מן הכלל, ששם משפחתם הרצוג. דברתי אתם והם שמחו מאוד – הוא אמר לי שהוא לא קרוב משפחה שלנו אבל הוא הכיר מעט את סבא. הם גרים לא רחוק מטֶרְן. הוא אחיינו של הרב מֶצגֶר.

נמצאת כאן גם גברת לֶב(ינסקי) מז’וֹנְוִיל. היא נחמדה מאוד.

עוד לא כתבתי לרוזֶט. אני מצטערת שכתבת אליה, לא היה נחוץ לגרום לה צער. יחד עם זה נכון, שאם היא לא תשמע ממני במשך כמה חודשים היא תתחיל לדאוג. יש כאן איזה רבי, שמו פּוֹמֶרַנץ והוא אסף לו מניין. הוא לא נחמד ביותר.

אני מנשקת אותך בחיבה, אמא היקרה, ובבקשה ממך אל תדאגי כל כך.

ננה


0023.png

יום שישי, 18 (בספטמבר 1942)

אמא יקרה שלי,

עזבתי את דראנסי אתמול וכרגע אני ברכבת. אנו נעים בכיוון מֶץ, אבל אינני יודעת אם נעצור שם, מאחר שאומרים שהנסיעה תארך שלושה ימים. יש בי אומץ רב. זהו זמן רע לחיות בו. אני בטוחה לחלוטין שאראה אותך שוב, אמא יקרה שלי, בעוד חודשים מעטים. עליך להיות אמיצה מאוד, את לא צריכה להיות עצובה. כרגע אני יחד עם ידידים מפואטיה. אני תמיד אסתדר, בדרך זו או אחרת. אני חושבת שלא אוכל לכתוב לך, אבל אל תתייאשי. אני תמיד חושבת עליך. אל תניחי לעצמך לשקוע בעצבות. המוראל שלי חזק מאוד. יש לי הרבה אומץ ותקווה.

אני מחבקת אותך באהבה. חבל מאוד שהמאמצים המשותפים שלך ושל סט' לא הצליחו. אנא מסרי לו את החדשות. אני מקווה לראות אותך בקרוב, אל תתייאשי. ננה.

אתם כולכם חייבים לשמור על עצמכם. אולי יהיה טוב בשבילך, אמא, לעבוד ב(Bienf. (Aisance [ועד עזרה הדדית יהודית].

יש אלפים במצבי. אשוב בקרוב. חכי לי בסבלנת, אמא יקרה שלי.

1000 נשיקות

ננה

נ.ב. למזלי קיבלתי את החבילה אתמול בערב. תודה רבה לך. נ.

0024.png

 

048/5–2

ערב חיסול יהודי העיירה מוליאט שבליטא כתבה אשה צעירה בשם ציפורה מכתב פרידה לבעלה בדרום אפריקה. קרוב לוודאי שהמכתב נזרק החוצה מן הבניין שבו רוכזו היהודים לפני האקציה. אשה ליטאית מצאה את המכתב ושמרה עליו עד שנתאפשר למסור אותו לקרוב משפחתה של הכותבת, שבא לביקור לברית המועצות כעבור עשרים שנה; זה היה בשנות השישים. בעלה של ציפורה מת בינתיים. המכתב נכתב ביידיש.


משה בונה ביילֶה היקר.

הלוואי שתהיו כולכם בקו הבריאות ואנו נתפלל עבורכם (עם אלוהים, בעולם הבא). האיש שישלח לך מכתב זה. צריך לשלם לו. אנחנו צמים כבר יומיים ועכשיו נלך לטבח. ה“יאהרצייט” [יום הזיכרון] שלנו יהיה 29 באוגוסט. תזכור את התאריך. אבא לא בבית ומי יודע, כבר הרבה זמן שהלך. אנחנו עומדים לבושים, כולנו, יחד עם ילדיי היקרים, ומחכים. עכשיו כולנו בבית המדרש. שבענו כבר את החיים האלה, ופעמים רבות ביקשנו שיבוא המוות. בראש חודש אב העמידו אותנו בשורה כדי לירות בנו, אבל אירע נס. היום יהיה הנס אם ירחם עלינו השם. משה, הם רוצים לפגוע בילדיך הקטנים, זה מה שהם רוצים. אז שלום ותהיה חזק, אנחנו היהודים מקריבים את עצמנו כדי שתינצל.

ציפורה

(הכתובת באנגלית:) מר ב' בוק

משרד הדואר אלברטון

טרנסוואל, דרום אפריקה


0025.png

 

040/10

המכתב והגלוייה המתפרסמים כאן נכתבו בידיהן של שתי אחיות יהודיות-הולנדיות מאמשטרדם בשם קְנוֹפּ ונועדו למר וַן זִיל, תושב אותה עיר. המכתב נשלח לפני שגורשו האחיות למחנה וֶסְטֶרְבוֹרְק; הגלויה הושלכה מרכבת הגירוש וגם היא הגיעה לתעודתה. שניהם נכתבו בהולנדית.

וטסרבורק היה מחנה מעבר שדרכו הועברו כ-1000.000 יהודים מהולנד למחנות ההשמדה, בעיקר לאושוויץ וסוביבור.


040/10

נערים יקרים.

החבילה שלכם שימחה אותנו מאוד, זה היה נפלא, העוגה בייחוד היתה טעימה מאוד.

אנו יושבים ברכבת, ארבעים איש בקרון משא. גם אמא ואבא נמצאים אתנו. נני בקרון ס'9. את חבילתכם קיבלנו אתמול בלילה. תודה רבה לכם על תשומת הלב הנפלאה שאתם מקדישים לנו. אנו מקווים שנתראה בקרוב. טלפנו לדֶלוֹמֶה ומסרו דרישת שלום לו ולכל ידידינו. אנו חושבות עליכם הרבה. קרוב לוודאי שאנו נוסעים לריגה, שם נמצאת גם אמא. אחדים נמצאים בוסטרבורק. אולי יהיה שם קשה. תוך שלושה ימים היינו מלוכלכים. מצב הרוח מצוין, לא הזלנו דמעה. אלא שאנחנו לגמרי אדישים. דרישת שלום לרואֶל, לֶקס, ליאו, ג’וֹק ולכם נשיקה לבבית.

הַיין

(תוספת בכתב יד שונה:)

נערים יקרים. מיטב הברכות גם ממני. כולנו מקווים שבמהרה נהיה בדרך חזרה. ננסה לעבור את זה. ברכות. וִים.


עכשיו שבת אחרי הצהריים ועדיין איננו יודעים דבר. אנו מקווים לטוב. אני אחזור, זה בטוח, אתם יכולים לסמוך על זה. אני משוכנעת לגמרי שאוכל לעמוד בזה. אתמול, יום שישי, קיבלתי חבילה, וזה היה נפלא. תשאלו בשוּובּוּרג10 אם אנחנו עוד שם. אם עדיין לא גירשו אותנו, אנא שלחו לי מחבת, מפני שאין לי מחבת לאכול מתוכה כשמחלקים אוכל. אהובים יקרים, חישבו על 108 שאסור לשכוח.11 יש לי הרבה חדשות. שמרו על עצמכם ועל ילדכם היקר. ילדים יקרים, אני חושבת הרבה על כולכם. עברנו כל כך הרבה אושר וצער שלעולם לא אשכח וגם אתם לא. אבל אל תשכחו להכין לי ספל קפה טוב כשאחזור הביתה.

להתראות ליאוּנטיֶה, לֶקס ורוֹאֶל. האל ישמור עליכם.

אלף נשיקות – אמא, אסתר

נ.ב. יום ראשון, זה עתה קיבלתי את שתי החבילות הנהדרות שלכם,

ליאונטיֶה, רוֹאֶל וְגֶן והתינוק, אם לא נחזור – הנה ברכותינו האחרונות מעומק הלב.


0027.png

 

0–33/117–3–8

פנחס סטירקוס גורש מסלובקיה ללובלין (פולין) ביוני 1942. המכתב המתפרסם כאן, מכתבו האחרון, נשלח אל משפחתו ימים אחדים לפני שגורש. “יד-ושם” קיבל את המכתב מבנו של פנחס, קלמן שריר, החי בישראל.

מחוז לובלין שימש "מאגר" אליו הובאו יהודים מפולין ושטחים נספחים על ידי הנאצים. פנחס סטיריקוס מצא שם את מותו יחד עם רבבות היהודים שהובאו לשם.

3 ביוני 1942

יקיריי

אני מחפש הזדמנות לשלוח לכם את המכתב הזה בדרך עקיפין כדי שאוכל לספר לכם על מצבנו הנואש. באופן כללי, אתם יודעים מה מצבנו בארץ מולדתנו, אבל אינכם יכולים אפילו לשער לעצמכם את הטראגדיה העצומה המתרחשת כאן. עשרות אלפים מבני עמנו כבר יצאו מן המדינה כשהם כמעט יחפים ועירומים. עכשיו הגיע תורנו. ב-14 לחודש זה אנו אמורים לעזוב את מקומנו הנוכחי, מפני שכל התושבים היהודים של היישובים הקטנים מחויבים להתאסף בערי המחוז שלהם ומשם מגרשים אותם הלאה במשלוחים. כמובן, בקרונות חתומים המשמשים להובלת בהמות. מה הוא יעדם? הם נעלמים! אני מקווה שיהיה בכוחי לשאת את הייסורים שיעמדו בפנינו, אנשים זקנים ותינוקות, ואפילו נכים וחולים קשים, יישלחו לחיסול באופן “נוצרי-הומני” זה (כאן כתובות מלים של הקצין האחראי).

ובכן, אלוהים בשמים עוד עשוי לעזור לנו ברגע האחרון. תקוותנו היא ל“נס” מסוג זה; לרוע המזל אין לו שום כוונה להתרחש.

רבים מחברינו לצרה מצילים את עצמם בבריחה אליכם. אתם יודעים מה קרה לגֶ’נו היקר לנו. אילצו אותו לוותר על החנות שלו ועל דירתו. האשה (שלו?) אילזֶה גורשה לפולין ב-27 במארס השנה, יחד עם אלפי נערות צעירות ונשים רווקות בנות 16 עד 45. אף אחת מהן אינה יכולה לשלוח ידיעות למשפחה. גֶ’נו ואֶגוֹו התייצבו מרצונם במחנה העבודה ב(השם נמחק). גֶ’נו כתב אלי פעם אחת משם. אֶגוֹן עובד בתור נגר, מקצוע שלמד מניה וביה כשהיה עליו לעבור לעבודה אחרת, וג’נו מועסק כאחראי לתברואה. הוא כתב בגלויה מצונזרת שהם מסתדרים היטב, אבל לא ידוע להם כמה זמן יוכלו להישאר שם.

אשר לי ולאשתי, באמת היה לנו טוב מאוד מאז הגענו הנה; החלמנו לגמרי ולכן אנו מקווים שאלוהים יגן עלינו גם בעתיד ויתן לנו את הכוח ואת האומץ לסבול את כל זה.

לא קיבלנו שום ידיעה מן הילדים שלנו בארץ (ישראל) מאז מאי השנה שעברה מבננו הצעיר לא שמענו דבר. אנא כתבו לכפר המכבי, חיפה, ת.ד. 1453. אולי קיבלתם במקרה מכתב מאַבּי? כִתבו בבקשה באמצעות הצלב האדום הבינלאומי. מדוע לא עניתם על מכתבנו הקודם? - להתראות בינתיים! אני אשתדל לכתוב לכם שוב.

הרבה נשיקות חמות ממני המסור לכם

(החתימה אינה ניתנת לפיענוח)


0029.png

 

048/5–2

חיים פרינצנטל, מורה לעברית מלוצק (Luck) פולין, הצליח לברוח ליער ערב חיסול הגיטו ב 3.9.1942. את שני המכתבים המיועדים לבניו בארץ ישראל מסר חיים למשמרת לידי איכר פולני.

חיים פרינצנטל נספה והמכתבים הגיעו ליעדם לאחר המלחמה.

(יידיש)


יום, 3 באוקטובר (טעות: צריך להיות ספטמבר) 1942

עברו בדיוק שבועיים מאז הטבח האיום בלוצק ובסביבתה. במשך שני שבועות נוראים אנחנו – קומץ יהודים שהצליחו להימלט מלוצק ברגע האחרון ממש – משוטטים בלי לישון בלילות, מפני שהמוות אורב לנו בכל רגע. יוצאים מן היער ונכנסים ליער. היינו לאנשי יער. קורה שבמשך יומיים ואפילו שלושה ימים אין לנו אפילו חתיכת לחם, טיפת מים. עינינו שוב אינן מסוגלות להזיל דמעות. הלב לוהט מכאב, הלחץ חזק כל כך עד שהוא עלול להישבר ואין עזרה. כולנו נידונים למוות. בני היקר דָוִד – אלוהים יודע אם הוא עודנו בחיים – אמא שלכם היתה כמו יונה כשהובילו אותה לטבח. לא ראיתי זאת במו עיניי; למרבה הצער והייאוש רצה הגורל שאנטוש את אשתי ואת בניי היקרים ואימלט לבדי כמו פחדן. אבל הם במצב טוב יותר מזה שלי עכשיו, הם כבר עברו מה שנגזר עליהם, וכל רגע אני מצפה שיתפסו אותי. אני יושב בבור חפור, ביער שבו חי סבכם, ואני כותב לשניכם מכתב פרידה. הלוואי שהגורל לא יהיה כה אכזר, ככלות הכל, ולאחר שתסתיים המלחמה תקבלו את מכתבי, הודות לעזרתו של גוי טוב לב.

אני מחבק את שניכם – אותך ואת אשתך – ושולח לכם את ברכותי האבהיות לפני מותי.

אביכם האומלל

ח.פ.

עמ 61png.png

ילדיי היקרים יעקב וארנה

עברו עוד ארבעה שבועות איומים. היום מלאו בדיוק שישה שבועות מאז המאורעות הנוראים בלוּצק עירנו ובסביבתה. מאז, אלפי היהודים שנמלטו נתפסו ונורו למוות. אשר לי, גורלי המר שמר עלי לעת עתה, כדי שאוכל לסבול קצת יותר זמן. לאמיתו של דבר, אמא ודָוִד הם בעלי המזל מכל המשפחה שלנו, הם כבר עברו את מה שנגזר עליהם ולבטח אינם צריכים ולא היו צריכים לסבול עינויים נפשיים כמו אלה שאני סובל משום שנשארתי בחיים. ארבעים ושנים הימים האלה היו נוראים. רק אלה החיים מפחדים מן המוות, עבור המתים זוהי גאולה. לכן, ילדיי תארו לכם את התמונה: אני יושב ביער עבות ורצה הגורל וזהו אותו יער שבו נולדה אמא. איש זקן ואפור שיער יושב על האדמה; אפשר לחשוב שאני בן שבעים; גופי פצוע ונשוך, ואיני לובש חולצה, מפני שהייתי חייב להשליך אותה. לא ידעתי (לפני כן) איזו מגיפה הן הכנים שבהן העניש משה את פרעה ככתוב בחומש: "ולא יכלו החכמים לעמוד בפני פרעה.12 פירוש הדבר פשוט, שהכנים אכלו אותם חיים. עכשיו אני מבין את הדבר וזה נורא. כמה הייתי מאושר אילו היתה לי גיגית מים כדי לכבס בה וללבוש חולצה נקיה ולבנים נקיים; ואז שיבוא המוות.

זה הכל, ילדי היקרים. הכל אבוד, אבל אהיה לפחות כפרתכם, כך שאתם הניצולים, הגחלת האחרונה של משפחתנו, לא תאבדו. אני לבד עכשיו באסוני, חברי לגורל נתפס בידי המרצחים ביום השני של ראש השנה, באור היום; הוא לא היה זהיר מספיק. הם עינו אותו ואחר כך ירו בו. הם חיפשו גם אותי, הם אפילו דרכו עלי בתוך ערימת הקש שבה התחבאתי. אבל לעת עתה, הם לא הצליחו. מאז אני נודד לבדי בלילה, מכפר לכפר, מאוהל לאוהל, מיער ליער. אבל יער זה, לרוע המזל התחיל רע ואני גם עירום ויחף, רעב ועייף. אני הולך כמו סהרורי ולא רואה את הצל שלי, אני הולך – בעצמי אינני יודע לאן. האם אצליח להינצל? אינני בטוח, ייתכן מאד שלא. אבל למרות זאת אולי אפשרי הדבר.

להתראות

אביכם האומלל

חיים


 

0–6/20

ליאון פרבר היה בן 21 כאשר גורש יחד עם אביו ואחיו למחנה הריכוז יאנובסקה בלבוב. כשהגיעה הגלויה לתעודתה (בינואר 1943) שוב לא היה ליאון בחיים. הגלויה נשמרה בידי קרוב משפחה החי עכשיו בישראל.

מחנה הריכוז יאנובסקה (גליציה המזרחית) שהוקם כמחנה לעבודות כפיה עבור יהודי לבוב ונודע לשימצה בשל אכזריותם של המפקדים הנאצים. במחנה זה מצאו את מותם כ- 200,000 יהודים.


לבוב 25 בדצמבר 1942

(גלויה: המען (:יודנראט בּוּטשַאטש, חבל גליציה

אני פַרבֶּר ליאון, עכשיו אסיר במחנה עבודת כפייה יאנובסקה בלבוב. ואני מבקש לדעת אם פַרבֶּר מרקוס ממונאסטרזיסקה נמצא בבוטשאטש. אם הוא שם, אני מבקש למסור לו את הגלויה.

דוד יקר,13 כתבתי לאמי היקרה פעמים רבות ולא קיבלתי תשובה. דבר זה מדאיג אותי מאוד. בבקשה תכתוב לי על הכל. אבי היקר ודודי14 עזבו, ואני נשארתי לבד… אין לי עזרה מאיש. אני מבקש שתעזור לי בכל דרך שתוכל, אפשר לשלוח לי חבילה במשקל 1 ק"ג, או קצת כסף, לכתובת: יצחק אהרליך, רח' צ’אראנייביצה 7, לבוב, והוא יעביר אותה אלי. ממש עכשיו הייתי חולה בטיפוס ואני חלש מאוד ואני חייב לצאת לעבודה יום יום. דודי היקר, אני מבקש מאמא שתכתוב אלי בעצמה. רק פעם אחת קיבלתי ממנה ידיעה. אני רוצה מאוד לדעת איך היא מסתדרת, מפני ששום דבר לא (תחתית הגלויה פגומה).


עמ 64.png

 

048/44–3

אווה קראוס, יהודייה צעירה מגרמניה, הצליחה לכתוב מלים אחדות לפרידה מחברתה, אליזבט טרוסטר, ברגעים האחרונים לפני שגורשה ליעד לא ידוע, אווה כתבה גרמנית.


בורגקונדשטאט, 24 באפריל 1942

שעה ארבע לפנות בוקר


אליזבט היקרה שלי!

רק עכשיו סיימתי להתארגן ואני יכולה לשכב קצת. אבל אין שום סיכוי לישון היום. על כן אני מנצלת את הרגעים הפנויים המעטים האלה כדי לומר לך עוד פעם שלום.

תמיד אזכור אותן שעות מלאות שמחה ויופי שביליתי בביתכם; הן עזרו לי להתגבר על הקשיים של אותו זמן.

האם אראה אותך שוב? אחרי הכל, שתינו עדיין צעירות ולעולם אין לדעת. יש נחמה בכך שאין זה גורלו של יחיד, כי אם גורל של אלפים.

אני מאחלת לך, אליזבט היקרה, וגם להורייך היקרים, כל טוב.

בברכות ובחיבה,

המסורה לך תמיד

אווה

כשתכתבי לסבא ולסבתא שלך, אנא שלחי להם את ברכותי.

עמ 66.png

 

011/46

אידה גולדיש מרומניה גורשה יחד עם בנה הקטן וילי ואחותה דובה לטרנסניסטריה בנובמבר 1941. המגורשים נאלצו ללכת ברגל ואידה נשאה את בנה על גבה.

בקור העז, קפא הילד למוות, אמו מתה ימים ספורים לאחר מכן בשל שתיית מים מזוהמים. אידה היתה בת 22 במותה.

מכתב זה הינו האחרון שאידה הצליחה להבריח באמצעות שליח אל אחותה הבכירה קלרה שנותרה ברומניה.

שתי האחיות, קלרה ודובה, ניצלו ושמרו בידיהן את המכתב עד שבתה של דובה – יהודית שלי, מסרה אותו ליד-ושם, שם היא עובדת.

בטרנסניסטריה מצאו את מותם כ 270,000 יהודים.

(המכתב כתוב ברומנית)


4.11.1941

קלרה יקירתי,

אתמול שלחתי לך גלויה אשר אם תקבלי אותה היא תצער אותך מאד. אני כותבת לך כעת קלרה יקירתי הודות לרצונו הטוב של האדון הזה, ומבקשת שלא תספרי לאמא את האמת משום שהיא כה נוראית, וזה עלול להשפיע כל בריאותה הרופפת בלאו הכי.

אחות יקרה, מזה כמה ימים רובצת על ראשנו סכנה איומה. אנו עומדים להשלח ברגל לאוקראינה (“על מנת ליישב אותנו שם”… כך מספרים) את מתארת לך את מצבנו, כשצריך ללכת דרך כזו ברגל, הימים כה קרים, עם ילד קטן ועם מעט חפצים שניתן לסחוב, זאת אומרת רק דברי מזון לדרך. אמורים היינו להשלח בקבוצות של 2500 איש כך שתוך 4 ימים לא יישאר כאן איש. הקבוצה הראשונה יצאה אתמול, ביניהם גם רוזה עם הילדים. אלוהים ישמור עליהם. אתמול, הועד שלנו שלח נציג לשלטונות ויציאתנו נדחתה ב- 24 שעות, לעת עתה ומקוים שתהיה דחיה של 6 חודשים, זאת אומרת באביב,. בשעה 6.00 נקבל (??)תשובה סופית, ואתם מתארים לעצמכם מה רבה חרדתנו, יתכן ודחיה זו תחזיר גם את הקבוצה שנשלחה אמש.

אני מבקשת אחותי היקרה: תעני לי באמצעות אדון זה, אולי הוא עוד יספיק למצוא אותנו כאן, ואולי יהיה זה אות חיים אחרון שאקבל מכם. יקירתי, החפצים והכסף ששלחת לי עזרו לי מאד והגיעו בעיתוי המתאים. מהצמר ששלחת לי עשיתי צעיף עבה לצוארו של וילוש כי מי יודע כמה ימים נשהה בדרך. לפחות, אם ירצה השם שיהיה מזג אויר נאה. אני מבקשת שלא תפיצי ידיעות אלה כדי שלא יהיו לך אי נעימויות ועל מנת שלא להזיק לאדם הזה בעל הרצון הטוב. יקירתי, אני מבקשת שתדאגי לאמא, כי רק את נותרת לה. לעולם אל תעשי מה שאנו עשינו, לעולם אל תפרדי ממנה. כמה אני מקנאה בך שזכית באושר להיות בקרבתה. את זוכרת שהייתי מאשימה אותך שאת פחדנית. שאינך פעילה ושהאדם צריך לנסות להאבק על מנת להתקיים. אינני מצטערת על דבר, אלה הם חיי האדם. הדבר היחיד עליו אני מצטערת הוא שעיני לא יראו אתכם שוב לעולם. אני סובלת המון. הייתה בי התקוה שעוד נתראה, אך היא נגוזה. פעם, לו רק פעם אחת לזכות לראותכם שוב, ואז, שיקרה הגרוע ביותר. היו שלום יקירי, אמי היקרה, אבא טוב. אתם הייתם קרן השמש הראשונה שחיממה את חיי, לא ידעתי לשמור על חיי, נטשתי הכל מבלי להפנות את ראשי לאחור. הייתי מלאת אשליות לגבי העתיד מכדי להשכיל להבין שאני נוטשת אושר שלעולם לא אמצאנו עוד. את זוכרת אחותי היקרה, כמה נבוכה הייתי כשבכית בעת פרידתנו וכעסתי עליך בשל בכייך. הלא איני הולכת למות (כך סברתי). סילחי לי יקירתי, אני הייתי הטפשה, הייתי קלת דעת, האמנתי שאוכל להשיג עולם ומלואו. נראה שהייתי תמימה מדי. אך איזו תועלת יש בהתנצלות? אני מצטערת מאד שלא הבנתי בעת פרידתנו את חשיבות הרגע כי לא הבטתי בכם הרבה הרבה, כדי שדמותכם היקרה תחרט עמוק בזכרוני, לחבק אתכם בחוזקה ולא להרפות מכם. עתה, לשווא אני מפנה את ראשי ללא תקווה, כי הגורל היכה בחיינו באכזריות נוראה וככל שאנסה להתקרב אליכם אנו נגררים באכזריות ומתרחקים.

רוצה אני להיות לצדכם (הלא כבר היינו כה קרובות, הספקנו להתקרב) לשכב לרגליכם, עייפה מתלאות כה קשות ואז למצוא את מנוחתי ולא להפרד עוד מכם. בלילות, בשוכבי עם עיניים פקוחות אני מדמיינת את רגע פגישתנו המחודשת עמכם. השתכרתי במחשבה זו, והשתעשעתי שוב ושוב בחלום בהקיץ זה. כעת, איני מקוה עוד לדבר, האל לא רצה שנפגש עוד, נראה שחטאתי רבות. שלום אחותי היקרה, חיי באושר וגדלי את ילדייך היקרים באושר ובבריאות, אלפי נשיקות על עיניהם המתוקות., האם רוולינה עוד זוכרת אותי? מי יתן ובעזרת האל תראי בקרוב את קרול ותהיו באושר ללא דאגות ויסורים. נשיקות לאבא ואמא, שיהיו בריאים ויזכו לבשורות טובות יותר. וילי ודובה מוסרים אלפי נשיקות ונפרדים מכם בחום. דרישת שלום חמה. קלרה, תעני לי בבקשה,

שלום לעד, החושבת עליכם, אידה.

נ.ב. קלרה יקירתי, זה היום השני שעזיבתנו נדחית ב-24 שעות, כך שיש עוד תקוה להצלתנו. אז אל תתיסרי בשל הדברים הקשים שכתבתי.

נשיקות, אידה


עמ70-71.png

 

048/48–1

במאי 1944 שלחה ליא גולדשטיין מעיירה קטנה בטרנסילבניה 3 מכתבים אל בעלה פרנץ שהיה במחנה עבודה. האשה והילד תיאודור בן ה-4 גורשו לאושוויץ, שם נספו. מר גולדשטיין (היום עמרמי מאיר) ניצל, ומתגורר בארץ עם בני משפחתו.

המכתבים כתובים הונגרית.


2.5.1944

יקירי,

רק כעת שמעתי כי רק היום מקבלים חבילות. כך בחפזון הרכבתי אותה, אל תכעס שאני שולחת גרבים לא מטולאים כמו בחבילה הקודמת שאני מקוה שאותה קבלת. אני מיואשת, אומרים שהערב יגיעו מבקרים15 אבל אחרים אומרים שזה לא נכון. אני שרויה במצב רוח רע, יתכן שעוד הכל ישתנה לטובה ולשוא דאגתי. השם יודע מה יהיה, נקוה שלא אירע לנו כל רע. הרבה נשיקות,

ליא וטדי

עמ 73.png

3.5.1944

יקירי,

כעת אנו יוצאים. עזוב, על תתעצב, אנו ביחד כל הכפר. השלם עם העובדה שגם אנו לא יוצאים מן הכלל. אנו מצוידים היטב. נוסעים ברכבת. כעת לא מקבלים חבילות, רק בעוד עשרה ימים. אז נשלח לך חבילה עם טבק, מכנסי לבד וכו'. תקבל גם כסף אני מקוה.

היה שלום ואל תתיסר. טדי חסר סבלנות לקראת הנסיעה ברכבת. ריכזו אותנו בחצרו של מויסי, מכאן נצא לתחנת הרכבת.

התפלל, נשיקות ליא וטדי

יקירי,

3.5.1944

היום אנו נוסעים. לקחתי עמי אוכל לעשרים יום, היו לי עוגות קרמל, מאכל שעועית ועוד.

היה שלום, הבורא הטוב יעזור לך

ליא וטדי


 

048/44–4

להלן מובאת חליפת מכתבים קצרה ומצונזרת בין אלפרד נוימן, אסיר במחנה בוכנוואלד, לאשתו. לשון הכתיבה – גרמנית.

17 בנובמבר 1938

לילי יקרה,

אצלי הכל בסדר, אני בריא, ומקווה שגם את ואמא כך.

הרבה ברכות ונשיקות

בעלך האוהב (המלה האחרונה מחוקה)

אלפרד


(חותמת:)

גברת לילי נוימן

ברסלאו

רח' גיתה 78

(השולח: )

אלפרד נוימן

מס' 27258

בלוק 1a

מחנה ריכוז בוכנוואלד

משרד הדואר ויימאר / חורינגן

ברסלאו, 25 בנובמבר 1938

פרדי האהוב שלי! זה עתה קיבלתי את גלוייתך החביבה ואני שמחה שאתה בסדר. גם אנחנו בסדר. אני מחסלת את משק הבית ואנו עוברות לרחוב טַאשֶן. שלחתי לך 15 מארקים כדי שתוכל לקנות סיגריות או מה שנחוץ לך. הֶיה אמיץ וזכור תמיד שבמחשבתי אני אתך בכל רגע.

הרבה, הרבה נשיקות

לילי האוהבת שלך


גם ממני ברכות ואהבה

אמא

(המען: )

אסיר ביטחוני אלפקד נוימן, מס' 27258, בלוק 1a

מחנה ריכוז בוכנוואלד, משרד הדואר

ווימאר / חורינגן

(השולח: )

לילי נוימאן, ברסלאו, רח' גיתה 78.

(חותמת: )

הוחזר. הנמען נתון תחת איסור קבלת דברי דואר עד להודעה חדשה.

עמ 76.png

 

בזהות בדויה


048/48–1

הלנה כהן איבדה את בעלה זמן קצר לאחר פלישת הגרמנים לפולין. יחד עם בנה הצעיר יצחק ("יוז’יוֹ") שנולד ב -1939, ועם אמה, היא מצאה מסתור אצל אשה פולנייה בשם ואנדה טְרֶבְּסְקָה. ואנדה אף סיפקה לה ניירות "אריים" מזוייפים (שם משפחתה "החדש" היה קַמינסקה). לא ברור מדוע נאסרה הלנה ונכלאה בלובלין; ואולם, זהותה האמיתית לא נחשפה. בהיותה בכלא היא הצליחה לשלוח הודעות לוואנדה, כנראה באמצעות אדם מהימן. מלובלין נשלחה הלנה לאושוויץ, עדין בשמה הפולני. היא שלחה משם ארבעה מכתבים. אחרי המלחמה ניסתה אמה של הלנה שניצלה יחד עם הנכד, למצוא את בתה, אך לשוא; הלנה נספתה. הסבתא והנכד עלו לארץ-ישראל. המכתבים מאושוויץ נכתבו בגרמנית; הגלויה והפתק מלובלין נכתבו בפולנית.


(גלויה)

גברת ואנדה ארבסקה

וארשה-גרוכוב

רחוב סטאניסלאבובסקה 81, דירה 41, בלוק 10.

לובלין, 12 באוגוסט

ואנדה היקרה!

אנחנו בכלא לובלין. אנא דאגי לסבתא וליוז’יו. עשי למענם כל מה שאפשר. אנחנו מעֵבר לכל סכנה. דאגתי היחידה נתונה להם. אולי יוכל אביך לעזור להם. אמרי להם לא לדאוג.

הלה

אני מכירה אותך, ואנדז’יה, ואני סומכך עלייך.

(על פיסת נייר)

ואנדה יקרה.

עזרי לסבתא.

כרגע איננו יכולים לבוא.

הלה

סטאך

אנו בחיים.

אושוויץ, 16 באוקטובר 1943

אדון נכבד,

אני מודיעה לך שאני בסדר ואני מרגישה טוב.

אני רוצה לבקש ממך, אם הדבר אפשרי, לשלוח לי חבילה. מותר לשלוח שתי חבילות לשבוע, במשקל של 10 ק"ג. עדיף לשלוח לחם, בצלים, שום, סוכר, קצת שומן (חמאה או שומן חזיר). אני מקווה שתעשה למעני טובה זו, לזכר הכרותנו הישנה מבלזיצה, ואהיה לך אסירת תודה ולעולם לא אשכח זאת. ברכה

הלנה קמינסקה

(חותמת בגרמנית: ) נבדק

9

מחנה ריכוז אושוויץ


אושוויץ, 22 בפברואר 1944

יקירים שלי!

תודה רבה לך על הברכות ליום ההולדת שלי. תודה לאל, אני עדיין בסדר, אני רק משתוקקת מאוד לראות אותך ואת הבית. תודה על המכתבים והחבילות. אני גם שמחה מאוד שכולכם בסדר ומרגישים טוב. אל תדאגו לי. אלוהים עוזר לי, ולכן אני בסדר. אני רק רוצה לבקש ממך לשלוח לי קצת חומצת לימון או משהו חמוץ, מפני שיש לי חשק לזה. אני מודה מאוד על הכל ואני מבקשת ממך לשלוח חבילות עם פחות לחם, אבל עם משהו חמוץ. אני מנשקת אותך.

האוהבת אותך הלנה

אנא שלחי לי קצת מיץ.

(חותמת בגרמנית: ) נבדק

9

מחנה ריכוז אושוויץ.

עמ 80.png
עמ 81.png

מנוֹי-בֵּרוּן וּוָאלְדזֵיי


 

015/23

בשנת 1944, כאשר התברר לשליטים הנאציים יותר ויותר שהרייך השלישי רב העוצמה הולך ומתפורר, הם החלו להקדיש תשומת לב לדעת הקהל העולמית, ונעשו צעדים לטשטש את עקבות פשעי הגרמנים. כדי להסוות את היעד האמיתי של המשלוחים של יהודים מהונגריה שנשלחו לאושוויץ בקיץ 1944 נצטוו האסירים החדשים לכתוב הודעות קצרות למשפחותיהם, ולציין שכתובת השולח היא “וָאלְדֵיי” – מקום שלא היה קיים כלל.

האחיםאוֹליבר ואמיליאן לוסטיג בני 14 – 15 ואביהם אודוֹן גורשו מטרנסילבניה לאושוויץ (ואלדזי). את גלויותיהם שלחו לאח הבכור טיבור שנותר במחנה עבודה בטרנסילבניה. שלושת האחים ניצלו, כיום אוליבר הינו קולונל בצבא רומניה.


אחי היקר!

אני חש בטוב, גם אתה חייב לשמור על בריאותך.

אני מנשק אותך

אוליבר

(המען: )

לוּסטיג טיבּור

110168 ו לֶגו

נוגִייואראד

הונגריה


(השולח: )

לוסטיג אוליבר

בואלדזיי

(תאריך לידה: ) 4.11.1926


עמ 85.png

הגעתי בשלום. אני חש בטוב מצב רוחי מצוין. אצלי הכל בסדר.

מיטב הברכות

(המען: )

לַפּוּסַאן יאנוֹש

ג. קַת. לֶלְקֶש

סוֹליוֹמקוֹ

קוֹלוֹש מֶגיֶה

הונגריה.


(השולח: )

לוסטיג אודון

(נולד: ) 24.6.1899

בואלדזיי

Jpg 0057 (87)

 

048/19–5

אוטו ויידט, גרמני עיוור למחצה, היה למנהל של בית מלאכה לעיוורים בברלין. בשנות המלחמה נעשה בית המלאכה שלו מקלט ליהודים רבים, שכן העבודה שם נתנה להם סיכוי להינצל. אחדים מן העובדים שלו היו אנשים ידועי שם. לאחר שגורשו העובדים היהודים למחנות ריכוז שמר אתם ויידט על קשר בעזרת המכתבים שכתב כדי לעודדם.

"יד ושם" כיבד את אוטו ויידט בתואר "חסיד אומות העולם" על מעשיו.

מתוך האוסף הגדול של מכתבים שקיבל מעובדיו המגורשים (הוא העביר את המכתבים ל"יד ושם") מתפרסמת כאן גלויה אחת; כתבו אותה ארבעה מן היהודים "שלו", בשעה שגירשו אותם, כדבריהם, "למחנה העבודה בירקנאו, משרד הדואר נוֹי-בּרוּן". הגלויה הושלכה בעת הנסיעה, כפי שניתן להסיק מן הבקשה למוצא לשלוח אותה לתעודתה.

מעולם לא היה בנמצא מקום בשם נוֹי-בּרוּן; קרוב לוודאי שהשלטונות הגרמנים נתנו למגורשים כתובת זו במטרה לטשטש את השם הידוע לשמצה אושוויץ, אשר בירקנאו, שֵם שלא היה ידוע אז, היה סניף שלו. הגלויה נכתבה בגרמנית.


חברים יקרים!

זה 24 שעות שאנו נוסעים אל מחנה העבודה החדש בירקנאו, משרד הדואר נוֹי-בּרוּן. הפסיקו מיד לשלוח לנו חבילות ושלחו הודעות, כמו שעשיתם עד כה, לכתובת הנ"ל. אנו מקוים שהעבודה תסתיים בקרוב ומחכים בשמחה לראותכם בבריאות טובה. מצב הרוח שלנו מצוין וכולנו בריאים. ידיעות מכם יגיעו אלינו גם שם. אנו מחכים בחוסר סבלנות למכתבים, במיוחד מגברת צימרמן. אין כל צורך לדאוג, אתם יכולים לסמוך עלינו. אלפי ברכות – מאלכס, גיאורג, קַאחֶה, דרישת-שלום לאלזה.


(ממוען אל: )

סגל העובדים בית המלאכה לעיוורים של ויידט

ברלין

רחוב רוזֶנטַלר 39

(חותמת הדואר: ) פּוּדלַאוּ, אוֹדֶרבֶּרג, שלזיה עלית


(על הצד האחורי של הגלויה: ) המוצא מתבקש לשלשל גלויה זו לתיבת הדואר. תודה רבה!

(במקום בול דואר כתב המחבר: ) דמי הדואר וקנס ישולמו בידי המקבל.


עמ88-89.png

 

צוואות


 

048/3–4

בשנת 1980 נמצא בשטח של משרפה מס' 3 בבירקנאו (אושוויץ) פתק פרידה כתוב ביוונית. מוזיאון אושוויץ העביר העתק של הפתק ליד-ושם. את הפתק, הנראה לא גמור, כתב כנראה אחד האסירים היהודים שעבדו באותו מקום.


יקרים שלי

דימיטריוס אתאנאסיוס סטפאנידיס, איליאס כוהן, גיאורגיוס גונאריס וכל ידידיי היקרים, ספארוּ אֶפראמידוּ מאתונה וחברים אחרים שאזכור תמיד, ולבסוף מולדתי האהובה יוון, שתמיד הייתי אזרח נאמן שלה.

עזבתי את אתונה ב-2 באפריל 1944, לאחר שעברתי עינויים במשך חודשים במחנה הריכוז היידארי שם קיבלתי כל הזמן חבילות מספארו טובת הלב, וכל מה שניסתה לעשות בשבילי יישאר תמיד בזיכרוני בימים נוראים אלה שעוברים עלי עכשו.


עמ 93.png

 

048/5–2

 

048/5A-1

שתי צוואות אלה נכתבו בידי אסירים יהודים במחנה המוות חֶלְמְנו, ונמצאו שם אחרי המלחמה. הן הועברו ל"יד-ושם" מטעם "הועדה הפולנית הכללית לחקירות פשעי נאצים בפולין". חֶלְמְנו – מחנה המוות הראשון בפעולה, בו נרצחו בגזים כ- 360.000 יהודים, שבויי מלחמה סוביטים וצוענים.

הצוואות כתובות יידיש ופולנית.


אלה הם היהודים שעבדו בקוּלמְהוֹף (חֶלם) (קרי חֶלְמְנוֹ) בין קוֹלוֹ לדֶבִּי במחנה המוות

  1. הרשקוביץ יוסף מקוּטנו

  2. פלוצקר מוישה מקוטנו

  3. פלוצקר פייבל מקוטנו

  4. שלמוביץ שעיה מגְרַבּוֹב ליד לודז'

  5. רדקייביץ' נח-וולף מלודז/

  6. חרך חצקל מלֶצ’יצָ’ה

  7. ואכטל שמחה מלצ’יצ’ה

  8. ואכטל ישראל-חיים מלצ’יצ’ה

  9. יאסטז’בסקי בֶּנִיק מלצ’יצ’ה

  10. נוסבוים אהרון מסַניקי

  11. שטראסבורג עוזר מלוּטוֹמירסק

  12. שטאייר גצל מטוּרְק


אלה היהודים האחרונים שעבדו בשביל הגסטאפו בחלמ(נו) הנמצאת בין דֶבִּי לקוֹלוֹ. אלה הימים האחרונים של חיינו ולכן אנו נותנים אות אולי יש עדיין קרובים או מכרים של אנשים אלה. כך שתדעו שכל היהודים שגורשו מליצמאנשטאט (לודז') נהרגו באופן אכזרי מאוד הם עונו ונשרפו שלום אם תינצלו אתם חייבים לנקום.


עמ 95.png
עמ 96.png

2 באפריל 1943

פתק זה נכתב בידי אנשים שיחיו רק עוד כמה שעות. מי שיקרא פתק זה כמעט לא יוכל להאמין שזה נכון. ובכל זאת, זו האמת המרה, מפני שבמקום הזה שהו האחים והאחיות שלכם וגם הם מתו אותו מוות! שֵם המקום קוֹלוֹ. במרחק של 12 ק"מ מן העיר הזאת (חֶלְמְנוֹ) מצוי “בית מטבחיים” לבני אדם. אנחנו עבדנו כאן בתור בעלי מקצוע, מפני שביניהם (היהודים שהובאו לכאן) היו חייטים, רצענים, סנדלרים. היו כאן (מלה לא ברורה) 17 בעלי מקצוע, אוכל לתת לכם את שמותיהם.

  1. פינקוס גרין מווֹלוֹצְאַבֶק

  2. יונס לב מבּזֶ’זִינִי

  3. שמע איקא מבז’זיני

  4. צמח שומיראי מוולוצלאבק

  5. יסיפ מאייר מקַאליש

  6. ואכטל שמחה מלֶצ’יצָה

  7. ואכטל שרוליק מלצ’יצה

  8. בֶּנִיק יאסטז’בסקי מלצ’יצה

  9. נוסבאום אהרון מסְקֶפֶּה

  10. עוזר שטראסבורג מלוּטֹומִירְסְק

  11. מוסיק פלוֹצקר מקוּטנוֹ

  12. פֶלֶק פלוצקר מקוטנו

  13. יוסף הרשקוביץ מקוטנו

  14. חצקל זרח מלצ’יצה

  15. וולף יודקייביץ' מלודז'

  16. שעיה שלמוביץ מקַאליש

  17. גצל מטוּרְק

אלה אפוא שמות האנשים שאני נותן כאן.

אלה רק מעט אנשים מתוך מאות האלפים שמתו כאן.

עמ 98.png

 

048/5–3

שתי הצוואות המתפרסמות כאן נמצאו בשטח שעליו עמד בזמנו הגיטו של שאוולי, ליטא. הם נכתבו ערב חסולו הסופי של הגיטו, ביידיש.

בגיטו שאוולי מצאו את מותם כ- 41.000 יהודים.


צוואה

אנו מצהירים שביום 7 ביולי 1944 ניתנה הוראה לפנוי הגיטו של שאוולי.

אנחנו רוצים שידעו הדורות הבאים את שמותינו:

  1. שמואל מינצברג, בן שמעון, מן העיר לודז' (פולין), 2) אשתו רייזלה לבית זאקס, מווייגובה, 3) פייגלה זאקס, אחותה, ו-4) פרידלה ניסלביץ' מווייגובה, בת נחום צבי.

אנחנו לא יודעים לאן מגרשים אותנו. בגיטו מחכים 2000 יהודים לפקודת היציאה. גורלנו אינו ידוע. מצב הרוח שלנו נורא.

הלוואי שתיכון מלכות ישראל במהרה בימינו.

שמואל מינצברג

עמ 100.png

11 ביולי 1944

צוואה!!!

בזמן היציאה מן הגיטו, עם הצעד שבין חיים למוות, השארתי מאחוריי כמה צילומים של היקרים לי ביותר, בתקווה שמישהו ימצא אותם בזמן שיחפור ויחפש באדמה, ובתקווה שאותו אדם יואיל להעביר אותם לאחד מקרוביי או מידידיי באמריקה או בארץ-ישראל, אם עוד יישאר מישהו מהם. שמי פרידה ניסלביץ, ילידת ווייגובה.

לאבי היקר והנכבד צבי ניסלביץ‘, אחותי שושנה שטיין, בעלה מיכה-יהודה שטיין וקרובים אחרים בקלם16 שנותרו בחיים; לאחייניתי היקרה אסתרל שטיין בז’אגארֶה. אני מחבקת בחיבה את היקרים לי שיקבלו צוואה זו, ולוואי שיידעו שנשארתי בחיים עד עכשיו, היחידה מן המשפחה, על האחרים אינני יודעת דבר. את אמא היקרה שלי ראיתי בפעם האחרונה בבית הסוהר, על האחים שלי שמחה (ו)אייזיק מאיר ניסלביץ’ (ידוע לי ש) היו לפני המלחמה בפוניבז'.

אנו שולחת ברכות לאחיי היהודים שנשארו אחרי האינקוויזיציה. ולואי שיהיו בנים נאמנים למולדתנו הקדושה, ארץ-ישראל.

פרידה

עמ 102.png

 

“חייבים לעזוב מדינה זאת”


048/A-1

בני משפחת רוּבִּין מווינה – אב, אם ושני בנים – ניסו להגר מאוסטריה לאחר סיפוחה לגרמניה. הם פנו אל מכריהם באמריקה – בני הזוג דוּשְמַן – והתחננו שיעזרו להם. לא ידוע אם עלה בידי בני משפחת רובין להיחלץ מן התופת הנאצית, המכתבים נכתבו בגרמנית.


וינה, 3 בנובמבר 1938

גברת דושמן היקרה!

אנו מודים לך מאוד על מכתבך הנחמד ואנו מעריכים אותו מאוד. אתמול כתב לך בני מכתב באנגלית והיום אענה לך על מכתבך בגרמנית. גברת נכבדה מאוד, אפילו אינך יכולה לתאר לעצמך מה עשית בדברים שכתבת. כבר היינו במצב של ייאוש כזה שהמחשבות הנוראות ביותר רדפו אותנו, מפני שאנחנו חייבים לעזוב את המדינה הזאת ועד עכשיו לא נמצאה שום דרך עבורנו. בדיוק היום כבר חשבנו על הגרוע ביותר – והנה קיבלנו את מכתבך הנחמד. אני חייב להודות, שאת המלאך הגואל שלנו, מפני שאת היא שנתת לנו אומץ חדש ואנו נאחזים בך כמו אנשים טובעים. אני בטוח שאת האדם היחיד שיעזור לנו ושאלוהים יגמול לך כפליים על המעשה הטוב שלך. פנינו לקרובי משפחה שלנו בארצות הברית והם שלחו לנו הצהרה בשבועה17 לרוע המזל הודיעה לנו הקונסוליה האמריקנית שהצהרה אינה מספקת. עכשיו אני מעז לבקש ממך טובה גדולה – אנא שלחי לנו (עוד) הצהרה והתקשרי עם קרוביי. כתובתם: רוזה הרמן, רח' שרמן 164,פַּאסַאִיק, ניו ג’רסי, ארצות הברית

אני רוצה להדגיש שוב, שאנו לא נהיה נטל על אף אחד, כולנו בריאים וחזקים ולא מפונקים. מכיוון שאת בוודאי עסוקה מאוד אני מרשה לעצמי להציע לך להפקיד את כל העניין בידי חברת הנסיעות: שיעשו הם את כל הסידורים ואנחנו, מצדנו, נתחייב לרכוש את כרטיסי הנסיעה בחברה זו וגם נשלם כמובן את המגיע.

אני רוצה להביע שוב את רגשי תודתי על הרצון הטוב שלך ומבקש ממך מאוד לענות מהר ככל האפשר.

שלך בנאמנות

א' רובין

עמ 105.png


רח' רפאל 1/12, וינה 20

וינה, 20 בדצמבר 1938

פרופסור יקר, גברת יקרה!


אני מעריך מאוד את מכתבכם שקיבלתי היום, יחד עם אישור הקונסוליה האמריקנית שההצהרה6 ששלחתם הגיעה לידיהם. אני נוטל לעצמי את הרשות להביע בדרך זו – לעת עתה – את תודתי העמוקה על טוב לבכם; שאלוהים יגמול לכם כפליים על המעשה הנדיב הזה. האמינו לי, כבר היינו במצב כל כך נואש, שלא ראינו שום פתרון. אתם המלאך הגואל שלנו ואנו מקוים מעכשיו, שהודות לעזרתכם הנדיבה תשוב השמש ותזרח עלינו. דברי הנחמה שלכם נתנו לנו כוח ואומץ חדשים. אבל אני מרשה לעצמי לספר לכם על הידיעה שקיבלתי באותו זמן מן הקונסוליה האמריקנית, לפיה ההצהרה אינה מבוססת מספיק, ומסיבה זו הקונסוליה מבקשת אישור נוסף. כמן כן, יש לצרף אישור על מסים. מפני זה אני מרשה לעצמי לבקש מכם שתואילו לספק את המסמכים החסרים; מפני שאנחנו חייבים בהחלט לצאת מן הארץ העניין דחוף לנו ביותר. אנא, אל תחשבו שאנו לוחצים – אנו פונים אליכם מפני שאין לנו אף אחד אחר שיעזור לנו. רק אתם המצילים שלנו. אני גם מודה לכם מאוד על התמונה ששלחתם לנו ואני מעריך זאת מאוד. אני מראה את התמונה לכולם מפני שאתם קרן האור שלנו בימים אפלים אלה. אני מרשה לעצמי לשלוח לכם תמונה שלנו ואני מבטיח לכם שלעולם לא תתחרטו על המעשה הטוב שלכם. אני מאחל לכם כל טוב.

אדוני הנכבד וגבירתי הנכבדה,

ושולח לכם את מיטב ברכותי והנני אסיר תודה לכם לתמיד

אברהם טאובר רובין

גם אשתי והילדים מבקשים למסור לכם את תודתם העמוקה.


 

הצלב האדוםּ

אחת הדרכים שבהן יכלו יהודים שבשטחים הכבושים בידי הנאצים להעביר סימן חיים לקרובי משפחתם בעולם החופשי היה שירות הידיעות שסיפק הצלב האדום הבינלאומי. להלן מובא, בתור דוגמה, אחד מאותם טופסי-מכתבים רבים שהיה בהם מקום לעשרים וחמש מלים בלבד; הוא נשלח ממשפחת פרידמן מגיטו וארשה אל קרוביהם בארץ-ישראל.


3 ביולי 194218

הצלב האדום הפולני

משרד המודיעין

וארשה

רחוב צ’רבונגו קז’יז’ה 20


בקשה

באמצעות הצלב האדום הגרמני, המשרד הראשי, שירות החוץ

ברלין מערב-דרום 61, כיכר בליכר 2

אל הסוכנות המרכזית לשבויי מלחמה, ג’נבה

  • הוועדה הבינלאומית של הצלב האדום –


להעברת הודעות

  1. השולח (שם פרטי ושם משפחה) שמואל וולף פרידמן

כתובת מדויקת רחוב מוּרֵנוֹבְסְקָה 47, דירה 38


מבקש להעביר אל

  1. הנמען (שם פרטי ושם משפחה) מנדל פרידמן

כתובת מדויקת ארץ-ישראל, תל-אביב, רח' פאיירברג 10


כדלקמן:


(25 מלים לכל היותר)


הורים יקרים

כולנו בסדר19

הֶניק עובר מדירתו

מה שלום בֶּנֶק והמשפחה, רֶגִינְקָה והמשפחה

כאן אין שינויים

ההאמֶרים חיים הצוּקֶרִים (הסוף חסר)


(תאריך) 16.6.1942 7

(חתימה) ש' פרידמן


עמ110-111.png


  1. המכתב המקורי אינו מצוי ברשות יד–ושם.  ↩

  2. כמו כן, מובאים כאן שני מכתבים שקיבלה אמה של ליאנה מהנהלת בית הסוהר.  ↩

  3. רוסית: חתלתולה.  ↩

  4. המכתב נכתב פולנית.  ↩

  5. “חודישם”.במקור המודפס, צ“ל: חודשים – הערת פב”י  ↩

  6. כינוי חיבה לבעל מקס  ↩

  7. כינוי חיבה לבעל מקס  ↩

  8. המכתבים נכתבו צרפתית.  ↩

  9. המשמעות לא ברורה.  ↩

  10. מרכז המעבר למשלוחים באמשטרדם.  ↩

  11. המשמעות לא ברורה.  ↩

  12. ציטוט לא מדויק של הכתוב בספר שמות ט' 11: ולא יכלו החרטמים (ולא “החכמים”) לעמד לפני משה (לא “פרעה”) מפני השחין…" (לא “הכנים”).  ↩

  13. במקור “stryjek” – כלומר, דוד מצד האב.  ↩

  14. במקור “wujek” – כלומר, דוד מצד האם.  ↩

  15. ז'נדרמים הונגרים ואנשי ס"ס נאצים, אחראים על פעולות הגירוש.  ↩

  16. Kelme  ↩

  17. במקור Affidativ (במסמך כתוב “Affidavit” – שגיאת איות שתוקנה ). הערת פב"י  ↩

  18. המכתבים נשלחו שבועות ספורים לפני תחילת הגירוש של יהודי ווארשה לטרבלינקה ב – 22.7.1942. במשך שבעה שבועות גורשו מווארשה כ – 265,000 יהודים.  ↩

  19. נראה שהכותבים מנסים לרמוז דבר מה על גורל המשפחה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות