רקע
רחל אליאור
ברית גורל וברית ייעוד
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מגילת העצמאות עם תלמוד ישראלי, מקורות ומדרשים ספרות ומחקרים, יוצר ועורך ישראל דב אלבוים, ראשון לציון: משכל, תשע"ט, הפסקה השנייה, שמר לה אמונים, עמ' 87–88.; תשע"ט

העם היהודי ראה את עצמו תמיד חלק מקהילת זיכרון בת אלפי שנים, קהילה המתקיימת בין יסודות קבועים ומשותפים מהעבר החתום בברית גורל, לבין יסודות משתנים בהווה החותר אל עתיד משותף, החתום בברית ייעוד, בבחינת שתי וערב.

חוטי השתי האנכיים הם היסודות הקבועים שנשמרו בכל קהילה יהודית ברחבי העולם המסורתי, בבחינת תשתית או אבן השתייה. יסודות אלו כללו תמיד את הזיקה לתורה ולזיכרון ההיסטורי הכתוב בה הנשמר בלימוד תורה ובתפילה; את המחויבות לשמירת מחזור הזמן היהודי המקודש של שבתות ומועדים; את הזיקה לארץ־ישראל בבחינת המקום המקודש ואתר הזיכרון המקודש; את התקווה לשוב אליה ברבות הימים בעידן המשיחי, ואת הערבות ההדדית בין כלל קהילות ישראל החיות ברחבי הגלות בעולם המסורתי במסגרת התורה וההלכה.

חוטי הערב האופקיים הנשזרים בחוטי השתי הם ביטוי לזיקה ה“היסטורית”, המעשית ולזיקה ה“מסורתית”, הדיאלוגית - הערבות ההדדית של בני הקהילה ובנותיה שפעלו למען רציפות קיומה של קהילת הזיכרון היהודית במשך הדורות; והתערבות בני הדורות השונים בדיאלוג שבין הקבוע למשתנה ובין הישן לחדש, לאור האתגרים החדשים ולאור המפגש עם הדעות המשתנות, המציאות החדשה והגילויים הלא־צפויים שתמורות ההיסטוריה העמידו בפני היהודים.

את המשזר של חוטי השתי והערב לאורך ההיסטוריה אפשר לדמות לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה, לקבוע ולמתחדש, או ליחס שבין תוכן ההתגלות האלוהית הנצחית לבין תוכן הפרשנות האנושית המשתנה בתמורות העיתים. משזר זה הוא שיוצר את הטקסטורה העשירה של היהדות כדת וכעם או את התצורה המורכבת ששמה הוא הזיכרון היהודי, לשון הקודש, הדת היהודית, התרבות היהודית, העם היהודי, הספרייה היהודית, המסורת היהודית, הקהילה היהודית, המשפחה היהודית, ההנהגה הקהילתית, הפולמוסים ההיסטוריים על גבולות היהדות והגורל היהודי, ויחסי הגומלין עם לא יהודים שבקרבם חיו לאורך הגלות.

העם היהודי מסר מדור לדור בשפה העברית, שאותה לימד את כל בניו, את מסורת חוטי השתי והערב של זהותו הלאומית, שכונתה “יחד שבטי ישראל”, “קהל ישראל”, “עם ישראל”, “כלל ישראל”, “כי בנו בחרת מכל העמים” או “כל ישראל ערבים זה לזה”, ואת זיכרונו הקהילתי שנשמר באלפי הספרים שהתחברו בלשון הקודש.

המשפטים מתוך מגילת העצמאות: “לְאַחַר שֶׁהֻגְלָה הָעָם מֵאַרְצוֹ בְּכֹוחַ הַזְּרוֹעַ שָׁמַר לָהּ אֱמוּנִים בְּכָל אַרְצוֹת פְּזוּרָיו, וְלֹא חָדַל מִתְּפִלָּה וּמִתִּקְוָוה לָשׁוּב לְאַרְצוֹ וּלְחַדֵּשׁ בְּתוֹכָהּ אֶת חֵרוּתוֹ הַמְּדִינִית. מתּוֹךְ קֶשֶׁר הִיסְטוֹרִי וּמָסָרְתִּי זֶה חָתְרוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל דּוֹר לָשׁוּב ולהיאחז בְּמוֹלַדְתָּם הָעַתִּיקָה”, משקפים מציאות היסטורית מדויקת בכל הנוגע לשמירת אמונים לזכרה של ארץ ישראל. הזיכרון בא לידי ביטוי בתפילה ובברכות שנאמרו דבר יום ביומו; בריטואלים הייחודיים ששימרו את זכרן של ציון וירושלים, כגון בטקס החתונה ובמחזור המועדים שהזכיר את זיקת העם לארצו; בלימוד התורה וההלכה, ששימרו את זכרה החי של ארץ הקודש ושל ההיסטוריה של העם שהתרחשה בה על פי המקרא; בפיוטים ובתפילות שהעלו על נס את מחזור שבעת המועדים שנקראו “אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם” (ויקרא כג, ד) ואת שבעת המינים שארץ ישראל השתבחה בהם, המבשילים כולם בשבעת חודשי השנה הראשונים, ובהם עלו לרגל למקדש; ובעולם הלימוד שהיה הציר המרכזי של הקהילה היהודית, שחינכה את כל בניה הזכרים לתורה ומצוות, להנחלת הזיכרון הקהילתי ולמסירת המסורת של העם, הקשורה בארץ הקודש, בעבודת הקודש ובזמן המקודש, במחזוריות ריטואלית שביעונית קבועה, הנערכת בקריאה בציבור ובתפילה בשבתות ובמועדים.

בכל דור ודור היו יהודים ש“חָתְרוּ […] לָשׁוּב ולהיאחז בְּמוֹלַדְתָּם הָעַתִּיקָה” ושאפו לעלות לארץ ולחונן את עפרה, לחזות ביופייה, ולחדש את עברה המקראי. זאת אנו למדים מספרות הנוסעים ומעדויות עולי הרגל, מעדותם של שלוחי דרבנן שיצאו מארץ ישראל ושבו אליה, ממכתבי הגניזה ומספרות השאלות והתשובות, מעדויות “הפקידים והאמרכלים” שפירטו את משלוחי הצדקה לארץ הקודש ומכתבי הגאונים בין בבל לירושלים. עם זאת, מעטים מאוד מהם, אם בכלל, חשבו במושגים של חירות מדינית.

פניהם של העולים היו נשואות אל העבר המקראי, ואותו הם קיוו להחיות, או אל העבר המשנאי בגלגוליו המיסטיים, כפי שהתחדש במסורת הזוהר, או אל העתיד המשיחי שהתחדש במדרשי הגאולה או אל המרחב השמימי שמולו העתירו את תפילותיהם מארבע ערי הקודש.

עליות של אישים, כמו הרמב“ן ויהודה הלוי, בראשית האלף השני לסה”נ ומסעות של נוסעים כגון ר' בנימין מטודלה במאה ה- 12 או ר' פתחיה מרגנסבורג והגאוגרף אשתורי הפרחי, שנסעו ברחבי העולם במאות השלוש־עשרה והארבע־עשרה והגיעו לארץ ישראל, או קהילת מקובלי צפת במאה השש־עשרה, עליית ר' יהודה החסיד בשנת 1700 ומכתביה של קהילת חסידי טבריה במאה השמונה־עשרה, כמו עדויות רבות אחרות של יהודים שהגיעו לארץ ישראל והתגוררו בה, ממחישות את נכונותה ההיסטורית של טענת היאחזות היהודים בארצם העתיקה לאורך שנות הגלות.

אולם רב היה לאין ערוך מספרם של היהודים מכל מרחבי הגלות שנכספו לארץ ישראל וחלמו עליה, התפללו לכינונה ולבניינה דבר יום ביומו, ברכו את הברכות הקשורות בה, למדו את ההלכות התלויות בארץ ואת המצוות שאפשר לקיים רק בגבולותיה ומסרו מדור לדור את קדושתה ואת זכרה, ממספרם הממשי של העולים אליה. המסורת קידשה את ארץ ישראל כנקודת האחיזה המשותפת בת אלפי השנים לכל בני העם היהודי ובנותיו בכל מקומות פזוריהם, ולימוד התורה עסק בה בהקשרים רבים ושונים כהוויה חיה, אולם ההיסטוריה הציבה מכשולים רבים מנשוא באשר למימוש הגעגועים לציון ולבניינה מחדש. רק בשלהי המאה התשע־עשרה, בעקבות ‘אביב העמים’ ועליית הלאומיות הטריטוריאלית, הצטרפו רעיונות חדשים שנקראו ציונות ולאומיות למציאות ההיסטורית הקשה, שהייתה כרוכה בפרעות, ברדיפות, באסונות ובמלחמות עולם. הצירוף הזה יצר מנעד חדש של אפשרויות מדיניות וגאוגרפיות שאפשרו את מימוש חיבת ציון הדתית והלאומית העתיקה במסגרות חילוניות ציוניות חדשות.

המלצות קוראים
תגיות