רקע
ברל כצנלסון
שׂיחה שניה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

בּין ההסתדרוּת לחבריה

בּתוֹך מצוּקת יוֹם־יוֹם וּבתוֹך טרדוֹת יוֹם־יוֹם אין הלב מתפּנה לחוּש את כּל כּוֹבד הנסיוֹן שבּוֹ אנוּ מתנַסים. עצם אמוּנתנוּ עוֹמדת בּנסיוֹן. הן דוֹר־אִיוֹב אנחנוּ, וּמה שמתחוֹלל בּשנים אלה על ראשנוּ – ועל ראש העוֹלם – מעמיד בּסימן־שאלה את כּל היקר לנוּ. אם אין חלקנוּ עם סוּגי בּני־אדם שהם מטיבם בּוֹטחים על שיגרתם אוֹ שאננים על כּפירתם – לא נדע שקט, אלא אם כּן נוֹכיח לעצמנוּ את כּוֹחה ואת אמיתה של תנוּעתנוּ. מסוּפּר בּיהוּדי ממגוֹרשי ספרד, אשר הפּוּרענוּיוֹת ניתכוּ עליו בּזוֹ אחר זוֹ, וכל היקר ללבּוֹ ניטל ממנוּ, והוּא בּשלוֹ: ריבּוֹנוֹ־של־עוֹלם, יוֹדע אני שאין אתה מתכּוון אלא לנַסוֹתני, לחינם אתה טוֹרח, לא תפעל אצלי כּלוּם, בּיהדוּתי אני עוֹמד. כּוֹח־אמוּנה זה דרוּש לנוּ עתה, אוֹתוֹ אני מבקש וּמה שאני מוֹצא אינוֹ מספּיק לי.

חפץ אני לראוֹת את ההסתדרוּת כּמצוּדת האמוּנה היוֹצרת, כּהתגַלמוּת הדינַמיוּת החלוּצית. הבּיקוֹרת הרבּה הנשמעת מכּל צד, וּשמַענוּה גם בּ“יֶרח”, מכוּונת לליקוּיים גדוֹלים וּקטנים בּפעוּלת “המכוֹנה” ההסתדרוּתית. אך אילוּ גם מצאנוּ שכּל הבּרגים הנם כּשוּרה לא היה בּזה כּדי להניח את דעתנוּ. אם נחלש הכּוֹח הדינַמי של ההסתדרוּת, אם היא חדלה להיוֹת לחבריה סמל האַקטיביזם ההתישבוּתי והמדיני וההדָדיוּת החבֵרית, אם נפגמה הראִיה שהחבר רוֹאה את הסתדרוּתוֹ, הרי שנפגמה ההסתדרוּת.

אין ההסתדרוּת יכוֹלה להתקיים על יחס פוֹרמַלי בּלבד בּינה לבין חבריה. לא הרי חברה־מתוֹך־חירוּת כּחברה־מתוֹך־כּפיה. כּל חברה דוֹרשת לקיוּמה – מחבריה אוֹ מנתיניה, אוֹ מעבדיה – עמל, מסים, קרבּנוֹת; אלא שחברה־של־כּפיה אינה זקוּקה דוקא לאֵמוּן וּלאהבה בּכדי שתתקיים. עתים מצוּיים לה גם אלה, ואפילוּ בּצוּרה גדוּשה, אך גם בלבד אלה יש לה על מי שתישָען: על החוֹק ועל השׂררה ועל השרירוּת המזוּיֶנת שאין להרהר אחריה, על הפּחד ועל ההֶרגל, על סתימת־הפּה ועל כּוֹח־המשחית. כּל עוֹד לא נפרצוּ חוֹמוֹתיה עוֹבדים אוֹתה “מיִראָה”. וגם את ה“אהבה” יוֹדעת היא להטיל בּכפיה. לא כּן חברה הקיימת על הרצוֹן החפשי. משענה בּלב חבריה. אין לה קיוּם אם אין דבקים בּה לאהבה. לא זוֹ בּלבד שאין אִתה כּל אלה מכשירי־החַבּלה, אשר בּהם מסתייעת חברת־הכּפיה, אלא שהיא עצמה, בּהיוֹתה נבנית על חוֹפש הדעה והויכּוּח והבּיקוֹרת, משמשת גם את מתנגדיה וּפוֹתחת לרוָחה את השערים בּפני האוֹיב. כּי חוֹפש־הדעה פּירוּשוֹ חוֹפש ההבּעה והתעמוּלה גם לדעה הבּלתי־צוֹדקת, וחוֹפש הבּיקוֹרת פּירוּשוֹ חוֹפש גם לבּיקוֹרת הבּלתי־הוֹגנת. פּירוּש הדברים שהחברה אינה משתמשת בּכוֹחה להפלוֹת בּין דעה טוֹבה לדעה רעה, והיא מוֹסרת את ההבחנה לחבריה, להם בּלבד. היא עצמה נוֹתנת חוֹפש גמוּר למלחמה בּעיקריה, לכפירה בּאמוּנתה, גם למדָנים, לסילוּפי־אמת, לחתירה תחתיה. כּדי להעביר מעצמה את סכּנת העריצוּת וּכּפיית־הדעוֹת בּוֹחרת חברת החירוּת לעמוֹד פּרוּזה בּפני הסכּנוֹת העצוּמוֹת של הדמַגוֹגיה – המבקשת ליהנוֹת מכּל היתרוֹנוֹת של הדמוֹקרטיה – והחתירה בּמזיד מבּפנים. וּבעמידתה על נפשה בּפני אוֹיב אין לה לחברת־החירוּת אלא חבריה, לא יהא לה קיוּם אם אין חבריה מזדַהים אתה, אם זיקתם לחברתם וּלערכיה היא מן השׂפה ולחוּץ. ואם חברת־החירוּת דוֹאגת לעתידה וּמבקשת שיהיה בּה הכּוֹח לעמוֹד בּפני כּל הקמים עליה, מחוּץ וּמבּית, הרי היא חייבת לנטוֹע בּלב חבריה את הכּרת חברוּתם, שחברוּתם לא תהיה דבר שבּפוֹרמַליוּת אלא דבר שבּהכּרה וּברצוֹן וּבאהבה, שירגישוּ עצמם שוּתפים מלאים, המוֹקירים את זכוּיוֹתיהם ואת חוֹבוֹתיהם והמרגישים בּאחריוּתם המלאה לקיוּמה של החברה.

דברים אלה אמוּרים בּמדינה דמוֹקרטית, שאַך על פּי כן כּמה מכשירי־חוֹבה עוֹמדים לעזרתה. בּתנוּעה שכּוּלה רשוּת על אַחת כּמה וכמה. כּל תנוּעה יש לה תקוּפת־ראשית שלה, וראשוֹניה נוֹשׂאים בּלבּם הרגשה שהיא אֵם כּל נאמנוּת: הרגשת השוּתפוּת ליצירה. לפיכך הם יוֹדעים את שׂמחת־הנתינה, נתינה בּגוּף וּבנפש. וגם את שגיאוֹתיה וכשלוֹנוֹתיה של התנוּעה הם נושׂאים כּאשר ישׂא אָדם את כּשלוֹנוֹתיו שלוֹ. זכתה התנוּעה הרי היא נעשׂית “כּוֹח”, אבן שוֹאבת לרבּים. גידוּלה זה של התנוּעה, אשר אליו היא חוֹתרת, הוּא גם המבחן הקשה שלה. כּי רבּים מן הבּאים לחסוֹת בּצלה רוֹאים עצמם כּמי שבּא אל המוּכן, אין להם הרגשת השוּתפוּת הזאת להתהווּת, אינם רוֹאים את התנוּעה כּדבר הצוֹמח אלא כּדבר שמחוּץ להם, אין להם הרגשת אחריוּתם הם לתקלוֹת, ובכל מקרה של שגיאָה אוֹ כּשלוֹן לא יִכבּד עליהם לתלוֹת את הקולָר בּה, בּתנוּעתם. וּבזאת תיבּחן התנוּעה, אם היא יוֹדעת להפוֹך את הבּאים, את המתוַספים, את הגדלים על בּרכּיה, לשוּתפים גמוּרים.

היוּ ימים והיינוּ מעטים וחלשים. היינוּ מאוֹת. שׂמחנוּ הרבּה כּשהיינוּ אלפים מוּעטים. החבר לא קיבּל הרבּה מן ההסתדרוּת. מבּחינה חמרית ודאי לא קיבּל הרבּה. אפשר עמדה לימינוֹ בּשעוֹת מיוּחדוֹת, אַך מה מעט היתה יכוֹלה לתת לוֹ בּחיי יוֹם־יוֹם. והוּא היה נוֹתן להסתדרוּת הרבּה – בּגוּפוֹ וּבעמלוֹ, בּחיי־נפשוֹ, בּפרוּטוֹתיו הדלוּת, בּסבל מנוֹתן־העבוֹדה וּבסבל מן הציבּוּר הסוֹבב. וּתמוּרת זאת כּמה היה מקבּל מן ההסתדרוּת בּמוּבן הנפשי! האָדם הגלמוּד בּארץ חדשה, בּישוּב זר, מצא חבֵרוּת, מצא חוֹם נפשי, מצא אחיזה. הוּא קיבּל חלק ונחלָה בּדבר גדוֹל, נעשׂה שוּתף ליצירה, בּעלים ליצירה קוֹלקטיבית. האין הרגשה זוֹ פּוֹחתת והוֹלכת בּקרבּנוּ? האין היא נשארת נחלת מעטים בּלבד? ואיני רוֹאה מצד ההסתדרוּת וּמצד ציבּוּר החברים מלוֹא היאָבקוּת בּסכּנה זוֹ, שהיא מסוּכּנת לנוּ מכּל סכּנה ציבּוּרית־חיצוֹנית.

 

קבּלת־עוֹל מרצוֹן

הניתנת אידיאָה גדוֹלה להגשמה מבּלי שהמוֹניה הדוֹגלים בּה יהיוּ מוּכנים לקרבּנוֹת גדוֹלים? רעה חוֹלה היא בּתנוּעוֹת שהן מחנכוֹת את חבריהן על כּך שהצד השני – הוּא יהיה אָנוּס להקריב קרבּנוֹת גדוֹלים. משגה כּבד הוּא – וּכבר עלה בּמחיר עצוּם – שהמוֹני פּוֹעלים מתחנכים על האוּטוֹפּיה שאין לוֹ לפּוֹעל אלא להכריח את הבּוּרגנוּת שתוֹציא את בּלעה מפּיה, שתחזיר מה שחָמסה וצברה – והפּוֹעל יצא ויאסוֹף מלוֹא־חָפניו. זוֹהי תקוַת־שוא. עד שהצד השני יהיה אָנוּס להביא את קרבּנוֹ חייב הצד הלוֹחם להביא הוּא עצמוֹ קרבּנוֹת עצוּמים, ולא יסתפּק בּכך שגיבּוֹריו ההוֹלכים לפניו עוֹשׂים בּשמוֹ. ואם לא ידענוּ זאת קוֹדם חייבים אָנוּ ללמוֹד זאת מלקח הנשים האַחרוֹנוֹת. הפּוֹעל לא נתחנך לתת הרבּה מרצוֹנוֹ בּשביל הגשמת החזוֹן הסוֹציאַליסטי, ולא נתן אפילוּ מעט, וסוֹפוֹ שנתן מאוֹנס הרבּה־הרבּה, אפשר את כּל אשר לוֹ, בּשביל דחיית הגשמתוֹ. לוּלא היתה התעמוּלה של התנוּעוֹת הציבּוּריוֹת מבקשת את הקלוּת, לא היתה ההטפה הציוֹנית מסבּירה ליהוּדים בּאיזה זוֹל וּבאיזוֹ קלוּת ניתן לרכּוֹש מדינה לעם, ואֵילוּ עסקים טוֹבים אפשר לעשׂוֹת בּארץ־ישׂראל, כּי אם היתה אוֹמרת ליהוּדי: אם אין אַתה מסוּגל להקריב כּספים, להרבּוֹת עמל וּלסַכּן חיים למען חירוּת ישׂראל ויציאה מן הגלוּת – תתן פּי כּמה וכמה, תתן את כּל אשר לך, למען שעבּוּדך וחוּרבּנך. וההטפה הסוֹציאליסטית לא היתה מוֹזילה כּל כּך את ההשתייכוּת לתנוּעת־הפּוֹעלים, ולא היתה מהַנה את הפּוֹעל בּתיאוּרים ורוּדים של המהלך הקצר והחָלק אל הסוֹציאליזם, אם בּעגלת־הפּרלמנטריזם ואם בּקפיצת־הדרך של הבַּריקַדה, אלא היתה תוֹבעת ממנוּ מאמצים מרוּבּים, מאמצי עזרה הדדית וּמאמצי לימוּד וּמחשבה ונכוֹנוּת לקרבּנוֹת, והיתה אוֹמרת לוֹ לפּוֹעל: אם אינך מסוּגל להביא קרבּנוֹת גדוֹלים מרצוֹן למען קָרב הסוֹציאליזם – תביא קרבּנוֹת גדוֹלים פּי כּמה למען דחיית הסוֹציאַליזם לימים רבּים, למען עבדוּת ניצחת!

זכוּת היא לתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, שמעוֹלם לא הבטיחה נצחוֹנוֹת קלים, שלא תלתה את חזוֹנה בּקפיצת־הדרך, ועם כּל זיקתה הנפשית לתנוּעת־הפּוֹעלים בּעוֹלם לא השליכה עליה את יהבה שהיא תעשׂה למעננוּ את מלאכתנוּ. אַך שגיאָה כּבדה היא מצד ההסתדרוּת שהמעיטה בחינוּך חבריה וגם בּחינוּך עוֹבדיה. זיקת החבר להסתדרוּתוֹ אינה קרן עוֹלמית, שאינה כָּלה ואינה נפסדת. היא טעוּנה טיפּוּח, ואפילוּ ריבּוּי. בּרגע שהזיקה נפגמת והחבר מתחיל לראוֹת את ההסתדרוּת כּדבר חיצוֹני – מתערער קיוּמה.

 

התכּבּדוּת בּקלוֹן הרבּים

וראינוּ שאין לוֹ צוֹרך לאדם שיפסוֹל את ערכי התנוּעה כּדי שיפסוֹל את התנוּעה עצמה. אַדרבּא, יש שמתוֹך הכרזה על נאמנוּת יתירה לערכים בּא אָדם לידי הפרזה בּגנוּתה של ההסתדרוּת. עתים אני שוֹמע דיבּוּרים וחוֹשב: איזוֹ שפעת אהבה לערכיו של הפּוֹעל וכמה ההיפך מאַהבה לאָדם שמקיים אוֹתם בּגוּפוֹ, איזוֹ אַהבה מוּדגשת לאידיאָה של ההסתדרוּת ואיזה חוֹסר־אַהבה להסתדרוּת עצמה.

אילוּ היתה זוֹ תוֹפעה בּוֹדדת לא הייתי רוֹאֶה לדבּר בּה. הן בּכל ציבּוּר יש יוֹשבי־קרנוֹת, ואפשר זוֹ הנאתם היחידה שאינם משאירים מְתוֹם בּמה שעוֹלה על לשוֹנם. אַך זוֹ תוֹפעה הנוֹתנת את הגון לחיינוּ הציבּוּריים. הן אין עוֹשׂים אצלנוּ כּמעט פּעוּלה “מחנכת” מבּלי להתכּבּד בּקלוֹנה של ההסתדרוּת. הן מַדריכי־נוֹער וּמחנכי־הרבּים בּעל־פּה וּבכתב מחנכים לערכי ההסתדרוּת על ידי שהם מסבּירים השכּם והערב שבּהסתדרוּת עצמה אין מתוֹם ואינה ראוּיה אלא להוֹקעה וּלהצלפה בּכל יוֹם תמיד. ואין המדריכים והנוֹאמים והכּוֹתבים מרגישים בּכך, שאם הם מדבּרים אמת או אפשר שלא יסיקוּ את המסקנה כּי ההסתדרוּת כּזאת אינה ראוּיה לאהבה, ואם אינה ראוּיה לאהבה – אינה ראוּיה שתתקיים.

את המסקנה הזאת אינם מסיקים, אוּלם את הזיקה להסתדרוּת בּלב שוֹמעיהם הם מערערים: לא לנוּ. לא לנוּ להסתדרוּת. מעט הטוֹב שבּה הוּא דבר המוּבן מאליו, והוּא, כמוּבן, נחלת הכּלל. אַך תקלוֹתיה וחטאיה, שעצמוֹ מספוֹר, לא שלנוּ. לעוֹלם אין אנחנוּ החוֹטאים, ולא לנוּ החטאים, כּי אם למישהוּ אחר, שהוּא “בּעל” ההסתדרוּת.

דרך זוֹ הרוֹאָה את עיקר החינוּך בּהתרעה על הפּגימוֹת, אם מתוֹך ניפּוּחן ואם מתוֹך קבּלת הטוֹב כּדבר המוּבן מאליו שאינוֹ טעוּן הבלטה, נזוֹנית בּהרבּה מן הבּטחוֹן העצמי של המַתריעים שהם מהַוים בּתנוּעת הפּוֹעלים “אַוַנגַרד” ההוֹלך לפני המחנה. וּמי שנוֹטל לעצמוֹ את עטרת האַוַנגַרדיוּת מזַכּה את עצמוֹ בּכמה זכוּיוֹת.

לא אכניס את ראשי עכשיו בּשאלה הגדוֹלה כּשלעצמה, מה צריך להיוֹת היחס בּין "האוַנגַרד (בּעברית פּשוּטה: חלוּץ) של התנוּעה וּבין כּלל־התנוּעה, אַך לרגל הענין שאני דן בּוֹ אוֹמַר מלים אחדוֹת.

אַף על פּי שהסוֹציאַליזם רוֹאה את מעמד הפּוֹעלים כּוּלו כּנוֹשׂא ההתקדמוּת החברתית, והוּא דוֹגל בּתנוּעת־המוֹנים ולא בּכת מַהפּכנים יחידי־סגוּלה, עדיין לא ניתנה תשוּבה מַספּקת לשאלה: כּיצד עוֹשׂים את המעמד כּוּלוֹ, מהמוֹן אינֶרטי ואדיש וּמפגר, למחנה יוֹצר וכוֹבש וּמתקדם. יש נמלטים מן השאלה הקשה על ידי שמבקשים אחיזה בּאיזה חלק של התנוּעה, שהוּא מסוּר בּיוֹתר לאידיאָה, ושהוּא מזדהה לא עם האינטרסים הקטנים והאַרעיים של אַחת השכבוֹת בּציבּוּר הפּוֹעלים כּי עם האינטרסים הגדוֹלים ההיסטוֹריים־המהַפּכניים של כּלל־המעמד. שאלה היא, אם ישנם סימנים אוֹבּיֶקטיביים שלפיהם יוּכּר ה“אַוַנגַרד”. בּתוֹך מעמד הפּוֹעלים מתהוים גוּפים ציבּוּריים שוֹנים, אשר כּל אחד מהם מַחשיב את עצמוֹ כּ“אַוַנגַרד”, וּלעתים אנחנוּ עֵדים למריבוֹת מרוֹת מסביב לנטילת־גדוּלה זוֹ.

 

למי מוֹנוֹפּוֹלין על “אַוַנגַרדיוּת”?

אין אני נוֹטה להאמין בּמוֹנוֹפּוֹלין כּוֹלל על תפקיד אַוַנגַרדי. על כּל פּנים לא בּהכתרה עצמית תלוּי הדבר. כּל עין בּלתי־משוּחדת תבחין בּגרעינים אַוַנגַרדיים שוֹנים המפוּזרים על פּני השׂדה הרחב של תנוּעתנוּ, משל גוּפים שוֹנים, ואפילוּ משל יחידים. ויש מי שממלא תפקיד מקדם לגבּי נקוּדה אַחת וּמשמש מעכּב בּנקוּדה אחרת. ויש מי שעשׂה שליחוּת אַוַנגַרדית אתמוֹל ואיננוּ עוֹשׂה אוֹתה היוֹם. וסימן מוּבהק אחד הוֹצאתי מלקח השנים האַחרוֹנוֹת, שעל פּיו אני מבחין בּין אַונגרדיוּת של ממש לבין אַוַנגַרדיוּת של סרק. ראיתי מפלגוֹת וכיתוֹת ואִרגוּנים אשר התגדרוּ כּתנוּעוֹת אַוַנגַרדיוֹת וּפנוּ עוֹרף להסתדרוּיוֹת־הפּוֹעלים ההמוֹניוֹת, אם מתוֹך תקוה לרשת אוֹתן בּמהרה בּימינוּ ואם מתוֹך אמוּנה כּי עצם היוֹתם בּדילים וּפוֹרשים יש בּוֹ כּדי לשׂדד את מערכוֹת הקיים. הם הסתגרוּ בּרוֹב־בּיטוּל וּברוֹב־אוֹפּזיציוֹניוּת בּתוֹך מסגרוֹתיהם, כּצדיקים אשר עִם פּוֹשעים לא יתערבוּ, עד שהגיע תוֹרה של מחלוֹקת, חוֹתכת וּמפַלגת, בּתוֹך אוֹתן המסגרוֹת עצמן. מה העלוּ כּל אלה – בּגרמניה וּבצרפת, ואפילוּ בּאַנגליה וּבאמריקה (שלא לדבּר על ארצוֹת הרקק)? האם שינוּ לטוֹבה את מהלך ההיסטוֹריה? האם הגבּירוּ כּוֹח בּעמידה נגד האוֹיב האחד לכל הזרמים וּלכל הפּלגים? אוֹ אפשר היתה התכלית האַחת של כּל אוֹתם הפּלגים וּפלגי־הפּלגים שיהיוּ רשאים לוֹמר: “אַתם כּוּלכם, ההמוֹנים והסתדרוּיוֹתיכם ואישיכם, מלאים פּשעים, אין בּכם חזוֹן ואין בּכם מעשׂים, לא לנוּ ולכם לבנוֹת יחד וּלהילָחם יחד, בּאשר לנוּ ורק לנוּ נגלתה דרך האמת, ואַתם לא שמעתם לנוּ, ואנחנוּ את נפשנוּ הצלנוּ”. אָכן, אם הצילוּ ואם לא הצילוּ את נפש התיאוֹריוֹת והשיטוֹת, את גוּפם בּמידה שהצילוּהוּ לא הצילוּ אלא בּאוֹתם המקוֹמוֹת אשר הסתדרוּיוֹת הפּוֹעלים ההמוֹניוֹת, המגוּדפוֹת, עדיין לא ניתנוּ למשיסה. וּבכן, האם לאלה נקרא תנוּעוֹת אַוַנגַרדיוֹת, שאינן יוֹדעוֹת להירָתם לשוּרת־הקרוֹנוֹת הכּבדה ולסחוֹב אוֹתה, אלא נקרעוֹת ממנה ורצוֹת לנפשן, וגאוֹת על מהירוּת הריצה? מי שהתבּוֹנן בּשנים מרוֹת אלה לתפקידם ההיסטוֹרי של האגַפּים וּבני־האגפּים שקרעוּ עצמם מעל גוּף תנוּעת הפּוֹעלים בּכלָלוּתה, יכוֹל היה להיוָכח כּי לא רק שהצל לא הצילוּ, אלא שלעתים נעשׂוּ – שלא מדעת וגם מדעת – מסייעים בּידי האוֹיב; וּבמידה שהתכּוונוּ למגמוֹת מוּצדקוֹת כּשהן לעצמן, נטלוּ מהן מלכתחילה, על ידי הפּילוּגים המַתישים והמַשׂניאים, את אפשרוּת הקליטה בּקרקע החיים של המוֹני העוֹבדים.

אין קל מלחנך בּן־אדם לראוֹת עצמוֹ נעלה על אחרים, לאו דוקא בּזכוּת מעשׂיו הטוֹבים הדוֹרשים מאמצים מיוּחדים, אלא בּזכוּת היוֹתוֹ נמנה על גוּף ציבּוּרי אשר דרכּוֹ נעלה יותר. צוֹרך גדוֹל הוּא, כּנראה, לאדם לראוֹת עצמוֹ “מיוּחס”. לפנים היוּ מתגדרים בּיחוּס־אבוֹת, ועכשיו מתיחסים בּיחוּס של “מחנה”. והשינוּן המַתמיד על “היש” הרב אשר לגוּף האַוַנגַרדי ועל הפּרוּץ המרוּבּה על העוֹמד אשר בּכלל־ההסתדרוּת – כּלוּם עלוּל הוּא לטפּח את זיקתוֹ של החבר להסתדרוּת? וּבפרט שגוּף ציבּוּרי איננוּ מסתפּק בּמטרוֹתיו הנעלוֹת בּלבד, הוּא נוֹטה לזהוֹת גם את “האינטרסים” שלוֹ עם אוֹתן המטרוֹת הנעלוֹת. ויש שמאִיגרא רמא של שיטה ועקרוֹנוֹת הוּא נוֹפל לבירא עמיקתא של אינטרסים אֶגוֹאִיסטיים. ויש שהוּא מעדיף את האינטרסים שלוֹ על האינטרסים של כּלל־העוֹבדים, שלכאוֹרה רק להם כּל דאגתוֹ.

כּשאני מגיע לנקוּדה זוֹ, וּבפרט כּשאני נתקל בּפלוּגתוֹת שוֹנוֹת של גוּשים אידיאוֹלוֹגיים שהאינטרסים האֶגוֹאיסטיים מבצבּצים מתוֹכם, נזכּר אני בּפיסקה אַחת מן המַניפסט הקוֹמוּניסטי. המַניפסט שוֹאל: מה צריך להיוֹת היחס בּין המפלגה שאֶת בּוֹאה לעוֹלם הוּא מבשׂר וּבין כּלל־מעמד הפּוֹעלים? והתשוּבה היא בּהירה בּיוֹתר: “הקוֹמוּניסטים (כּך בּיקשוּ בּשנת 1847 לקרוֹא לתנוּעה הסוֹציאליסטית הצעירה) אינם מהוים איזוֹ מפלגה מיוּחדת העוֹמדת כּניגוּד למפלגוֹת אחרוֹת. אין להם כּל אינטרסים שאינם עוֹלים בּד בּבד עם האינטרסים של הפּרוֹליטריוֹן כּוּלו. הם אינם מעמידים שוּם עקרוֹנוֹת מיוּחדים, אשר לפיהם היוּ רוֹצים לעַצב את תנוּעת הפּרוֹליטריוֹן. הקוֹמוּניסטים נבדלים משאר מפלגוֹת הפּוֹעלים רק בּזה שמצד אחד, בּתנוּעת הפּוֹעלים של אוּמוֹת שוֹנוֹת, הם מבליטים את האינטרסים הכּלליים שאינם תלוּיים בּאוּמה, ועליהם הם מגינים; מאידך, בּזה שבּשלבּים שוֹנים של ההתפּתחוּת, אשר דרכּם עוֹברת מלחמת הפּרוֹליטריוֹן נגד הבּוּרז’וּאַזיה, הנם מגינים תמיד על האינטרסים הכּלליים של התנוּעה בּכלָלוּתה”.

רבּים הם הדוֹגלים בּ“מַניפסט הקוֹמוּניסטי” והנשבּעים בּשמוֹ, אַך מעטים הם המקיימים בּפעוּלתם המפלגתית את העיקרוֹן הזה, לשקוֹד תמיד על האינטרסים הכּלליים של התנוּעה בּכלָלוּתה ושלא יהיוּ להם אינטרסים אחרים על פּני האינטרסים של מעמד הפּוֹעלים כּוּלוֹ. כּוּלנוּ עֵדים לכך, כּמעט בּכל כּינוּס וּבכל מוֹעצה, כּיצד כּל פּלג בּתנוּעת הפּוֹעלים שוֹקל את הענינים מתוֹך חשבּוֹנוֹתיו שלוֹ, מתוֹך דאָגה לעצמוֹ, לחלקוֹ, להתבּלטוּתוֹ. יתקפּחוּ עניני כּלל־הפּוֹעלים וּבלבד שלא תינָזק צפּוֹרן קטנה שלוֹ.

האין ענין זה מהַוה גוֹרם חינוּכי לגבּי זיקתוֹ של החבר להסתדרוּת? החבר מתחנך לראוֹת את תנוּעת הפּוֹעלים בּדמוּת צבא־השמים: יש שמשוֹת המאירוֹת מכּוֹחן ויש לבָנוֹת שאינן אלא גוּפים עכוּרים ואינן נהנוֹת אלא מן האוֹר החוֹזר של השמש. גם ההסתדרוּת אינה אלא גוּף עכוּר המקבּל את אוֹרוֹ מן השמשוֹת השוֹנוֹת התלוּיוֹת בּשמינוּ. לאָשרנוּ, אוֹתה התפּצלוּת שעשׂתה שַמוֹת בּתנוֹעת הפּוֹעלים בּעוֹלם ולא השאירה תא אחד שלא נהרס, לא הצליחה להשתלט עלינוּ, וּמבחינה אִרגוּנית התגבּרנוּ עליה בּהרבּה, אך לא התגבּרנוּ עליה מבּחינה נפשית. לפיכך מקיימים אנחנוּ את ההסתדרוּת, אך לא כּמרכּז של יצירה, כּי אם כּאוֹבּיֶקט להתמוֹדדוּת, כּאוֹבּיֶקט של כּיבּוּש, כּאוֹבּיֶקט של “שלטוֹן”.

אפשר גם זוֹ אהבה, בּשעה שלַאוַטר, הגַלח הפּרוֹטסטנטי, דיבּר עם מנדלסוֹן על איחוּד היהדוּת והנצרוּת, וּלשם איחוּד זה הציע לו שישתּמד, ענה לוֹ מנדלסוֹן: אַתה מבין, כּנראה, את האיחוּד כּאיחוּד הזאב והכּבשׂ, כּשהזאב יאכל את הכּבשׂ אזי יהיה האיחוּד שלם. וּבערך כּך אָמר פּלֶכַנוֹב ללֶנין, שהמוּשׂג שלוֹ על איחוּד הסוֹציאל־דמוֹקרטיה הרוּסית הוּא כּמוּשׂג “אדם ולחם”, אם האדם יאכל את הלחם יהיה מאוּחד אתוֹ. וּבכן, יש אהבת זאב לבשׂר הכּבשׂ, ואהבת האדם לכיכּר הלחם. אך אין זוֹ אהבת חבר להסתדרוּתו. והאָדם השוֹמע משבוּע לשבוּע וּמבּימה לבימה כּי הכּוֹח היוֹצר והמקַדם, היקר כּל כּך ללב אָדם, “המרכּז הרוּחני” שלוֹ אוֹ “המוֹלדת הרוּחנית” שלוֹ – בּיטוּיים המגיעים אלי בּנדוֹן זה – הוּא בּמקוֹם אחר, וההסתדרוּת אינה אלא הגוּף העכוּר העשׂוּי לקבּל את ההשפּעה לכתיכּבש – הן מוּכרחוֹת להיקרע הנימים הדקוֹת בּיוֹתר שבּזיקתוֹ להסתדרוּתוֹ.

 

אובּסטרוּקציוֹניזם

אני מבקש לברר ענינים – לא קלים – מבּלי לגָרוֹת פּצעים. אך מה אעשׂה והפּצעים מגָרים אוֹתי. הנה חזיוֹן, לא רחוֹק בּמקוֹם וּבזמן, כּיצד נוֹטעים בּלבבוֹת אהבה להסתדרוּת; כּינוּס הסתדרוּתי חשוּב, רפּרזנטַטיבי. הרבּה צירים, קהל עצוּם. לרבּים מהם זאת אוּלי ההזדמנוּת הראשוֹנה להיוֹת נוֹכחים בּכינוּס כּזה. למרוֹת המצוּקה – נוֹסך עצם הכּינוּס שׂמחה. הרבּה אוֹר. ליל התקדש חג. הלבבוֹת מצפּים. העינים נשׂוּאוֹת אל הבּימה. היוֹשב־ראש עוֹמד לפתוֹח. מישהוּ מן הצירים, אוֹ חֶבר־צירים, בּטוּח כּי יש עמוֹ איזוֹ אמת גדוֹלה וחשוּבה שאיננה ידוּעה לרבּים אוֹ איננה מקוּבּלת על הרבּים. הוּא יוֹדע אמנם כּי שוּם אדם לא יקפּח את זכוּתוֹ בּבוֹא תוֹרוֹ, וכי הענין שהוּא רוֹצה לאָמרוֹ יש לוֹ מקוֹם בּסדר־היוֹם. אבל הדבר “בּוֹער בּעצמוֹתיו”, הוּא חייב להכריז מעתה כּי יש עמוֹ דבר אשר כּזה, הוּא חייב לתבּוֹע כּי יקדימוּהוּ. כּל הצינוֹרוֹת החוּקיים־הפּרלמנטריים, העוֹמדים לרשוּתוֹ של חבר־מוֹעצה, אינם מספּיקים לוֹ עוֹד בּטרם נקט בּהם. לא, הוּא מוּכרח מיד להפנוֹת תשׂוּמת־לב כּללית לאמיתוֹ הגדוֹלה. וכיצד עוֹשׂים זאת? בּדרך הקצרה בּיוֹתר – בּצריחוֹת וּצוָחוֹת כּלפּי היוֹשב־ראש בּרגע שהוּא פּוֹתח. הציבּוּר נדהם. אין איש יוֹדע על מה ולמה. אך האֶפֶקט הוּשׂג. המעשׂה המַהפּכני נעשׂה. החג הוּפר. אלפי אנשים יוֹצאים וּבלבּם אי־כּבוֹד לתנוּעה, אשר אלה הם חגיה וכינוּסיה. התוֹכן הוּסר הצדה. כּלוּם יש לך כּוֹח משכנע גדוֹל מזה? כּלוּם יש לך אמצעי טוֹב יוֹתר ללַכּד את מעמד הפּוֹעלים סביב לשיטתך? מֶתוֹד זה, אוֹבּסטרוּקציה בּלע"ז, שנוֹקט בּוֹ מי שרוֹאה עצמוֹ נרדף וּמדוּכּא בּחברה אוֹיֶבת, מוּל שלטוֹן שׂנוּא – מתוֹד זה, שכּל תפקידוֹ לזרוֹע אי־כּבוֹד ואי־אֵמוּן אל הבּימה, הוּעבר אלינוּ, ונעשׂה כּבר חלק הכרחי של חיינוּ ההסתדרוּתיים. האין זוֹ נטיעת כּבוֹד ואהבה להסתדרוּת שכּוּלנוּ דוֹגלים בּה?

 

העוֹבד ההסתדרוּתי

תפקיד גדוֹל בּיחסים שבּין החבר להסתדרוּת ממלא העוֹבד ההסתדרוּתי, וּבזַ’רגוֹן הפּוֹליטי שלנו: המנגנוֹן, ה“אַפַּרַט”, ונוֹצר גם ממזר לשוֹני: אּפַּרַטצ’יק. אני מדגיש את המוּנחים האלה, המתחילים להשתרש, מפּני שגם הם עשׂוּיים להוֹסיף טיפּה מרה לכוֹס היגוֹנים שלנוּ. כּאילוּ לא די לנוּ בּלעדיהם. גם אין זה לברכה שמלה אחת כּוֹללת מוּשׂגים שוֹנים. המלה פּקיד, למשל. תחילה השתמשנוּ בּה לציין את האַדימיניסטרציה הבָּרוֹנית. וכך נתלַוה לה טעם מסוּים. וּבטרם נפטרנוּ מאוֹתוֹ טעם־לוַאי הרחבנוּ את “הפּקידוּת” על כּל עוֹבד משׂרדי, וגם המסכּן בּיוֹתר. היה פּעם אצל יהוּדים שם פּשוּט וחביב: שַמש. שמש בּית־הכּנסת, שמש בּית־הדין, שַמשוֹ של הרב, שמש הקהילה. וגם הנר המדליק נרוֹת של חנוּכּה היה שמש. האם לא מן הראוּי שעוֹבדי ההסתדרוּת יבחרוּ להם שם כּזה אוֹ בּדוֹמה לוֹ?

העיקר, כּמוּבן, הוּא לא השם, ואף לא הניגוּן, כּי אם השאלה עצמה, שאלת השירוּת הציבּוּרי. לא מעט ראשים טוֹבים נתנַפּצוּ אליה. ואף על פּי שאין מקמצים אצלנוּ בּדיבּוּר מסביב ל“מַנגנוֹן” – אין השאלה זוֹכה לתשׂוּמת־לב ראוּיה. שוֹמעים דברי תרעוֹמת, נתקלים בּזלזוּל וּבגינוּי, אך מעט מאד בּבירוּר הענין. וגם הבּיקוֹרת – שהיא דרוּשה מאד, וצריך שתהיה לה חשיבוּת – סוֹבלת הרבּה מזה שלעתים עוֹשׂים המבקרים רוֹשם כּאילוּ הם מתכּוונים לשבת בּמקוֹם המבוּקרים. אי אפשר לתקן את הפּגמים של הפּקידוּת הציבּוּרית על ידי יחס עוֹיֵן אליה. עוֹד לא נמצאה הדרך לקיים הסתדרוּת־המוֹנים וּמפעלי־ציבּוּר מבּלי לקיים חֶבר בּני־אדם המשמשים את הציבּוּר.

העוֹבד ההסתדרוּתי שלנוּ בּרוּבּוֹ לא בּא מתוֹך מה שקוֹראים “אנשי הצוָארוֹן הלבן”. עדיין אין לנוּ מעמד של בּיוּרוֹקרטיה מדוֹרי־דוֹרוֹת, אשר בּכל משטר מתחלף היא מצליחה להישאר אוֹתה הבּיוּרוֹקרטיה. אבוֹתיו ואבוֹת־אבוֹתיו של העוֹבד ההסתדרוּתי לא היוּ “פּקידים”. רק לאחר שנים של פּעילוּת ציבּוּרית שכוּלה לא על מנת לקבּל פּרס, כּשהענינים התנהלוּ בּרכיבה על חמוֹר מבּן־שמן לזכרוֹן־יעקב וּמזכרוֹן־יעקב לגליל, כּשהקוּפּה היתה מוּנחת בּכיסו של חבר המרכּז החקלאי, והנהלת־חשבּוֹנוֹת מסוּדרת טרם היתה לנוּ – רק לאחר כּמה שנים כּאלה מצאנוּ כּי יש צוֹרך בּעוֹבד ציבּוּרי קבוּע.

המשטר הציבּוּרי שהיה קיים אצלנוּ בּשנים הראשוֹנוֹת ראוּי לוֹ שיקָרא אנרכיה בּמוּבן הנעלה של מלה זוֹ. אנחנוּ, שעבדנוּ את הציבּוּר “שלא על מנת לקבּל פּרס”, וּלכל היוֹתר היינוּ מקבּלים לעתים שׂכר יוֹם בּטלה, היינוּ, לאמיתוֹ של דבר, “אמנים חפשים”. חפצנוּ – עבדנוּ, לא חפצנוּ – לא עבדנוּ. מי שהיה לוֹ “מצב־רוּח” היה קם יוֹם אחד וּפוֹרש ועוֹזב את הכּל לאנחוֹת. שוּם אָדם לא חייב אוֹתנוּ, שוּם אָדם לא בּדק אחרינוּ, אם הענינים בּסדר אוֹ לא. הכּל היה קיים על יסוֹד אֵמוּן מלא. לא היה חסר אלא מעט סדר, מעט ידיעת עסק.

והועידה הרביעית של פּוֹעלי יהוּדה (תרע"ד) ראתה לקבּל החלטה מפוֹרשת על “נחיצוּת מזכּיר בשׂכר”. וזכוּר לטוֹב אליעזר יפה שהיה, כּמדוּמני, הראשוֹן ליצירת “פּקידוּת” הסתדרוּתית, וּבימי העבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת בּכנרת, שניהל כּחבר המרכּז החקלאי, קיבּל לעזרתוֹ מזכּיר שהיה גם מנהל־חשבּוֹנוֹת. היה זה בּשעתוֹ מעשׂה רב. ועוֹד הועידוֹת החמישית והששית של פּוֹעלי יהוּדה – בּשנוֹת המלחמה – ראוּ צוֹרך להחליט ולחזוֹר וּלהחליט על "הצֹורך להנהיג בּכל מוֹסדוֹת הפּוֹעלים חשבּוֹנוֹת מסוּדרים" ועל הצוֹרך “למַנוֹת מבקר קבוּע שיבקר מזמן לזמן את המוֹסדוֹת למקוֹמוֹתיהם, יתן הוֹראוֹת ויציע חַוַת־דעתוֹ לועד המרכּזי”. היה זה בּיטוּי לרצוֹן – אַך לא ליכוֹלת – להיגָמל מכּל “בּטלנוּת” ותוֹהוּ ובוֹהוּ בּהנהלת המשק הציבּוּרי.

לאחר המלחמה נעשׂוּ הענינים מרוּבּים יוֹתר וּגדוֹלים יוֹתר וּמוּרכּבים יוֹתר. והאנשים אשר הציבּוּר בּחר בּהם כּבר נדרשוּ לתת לא את שעוֹתיהם הפּנוּיוֹת ולא “ימי־בּטלה”, כּי אם חדשים, וגם שנים. וחלק לא קטן מן האנשים נעשׂוּ עבדים “לצמיתוּת” לציבּוּר. כּמעט כּל אחד מן הדוֹר הראשוֹן של עסקנינוּ הבּיט על עבוֹדתוֹ הציבּוּרית כּעל מס שהוּא משלם לתנוּעה וּבאפשרוּת הראשוֹנה ישוּב לעבוֹדתוֹ (ורבּים היוּ קשוּרים בּטבּוּרם לעבוֹדתם הקוֹדמת וּלישוּביהם), אך התנוּעה – אף על פּי שסברה וקיבּלה כּי העבוֹדה הציבּוּרית איננה משלַח־יד, כּי אם שליחוּת, אשר עם הסתיימה חוֹזר השליח לעבוֹדתוֹ הקוֹדמת, לא החזירה לשליחיה את חירוּתם. התנוּעה לא יכלה גם להמשיך בּהנהלת־משק אנַרכית למחצה ודילֶטַנטית, והתחילה דוֹרשת “מקצוֹעיוּת”, וכך הוּקם ונסתעף שירוּת טכני. אף זה לא בּא, בּחלקוֹ הגדוֹל, מתוֹך המקצוֹע, וגם מתוֹכוֹ ראוּ רבּים את עבוֹדתם זוֹ כּזמנית, אלא שמתוֹך העבוֹדה רכשוּ לעצמם את הידיעוֹת הדרוּשוֹת, התמחוּ, ואף נעשׂוּ קבוּעים.

 

חילוּפין

שאלת הקביעוּת והחילוּפין בּעבוֹדה הציבּוּרית מתעוֹררת אצלנוּ כּפעם בּפעם מחָדש. ולא פּלא. שאלה גדוֹלה היא. וּמפּתרוֹנוֹתיה תוֹצאוֹת לדמוּת איש־הציבּוּר ולדמוּת ציבּוּריוּתנוּ. עדיין לא נמצא פּתרוֹן, ואין אָנוּ פּטוּרים מלהפוֹך בּדברים.

הרבּה ממַה שנִראה לנוּ בּראשית מצעדינוּ פּשוּט וּברוּר מתגלה עם ההליכה כּלא־פּשוּט ולא־בּרוּר. יכוֹל אני להעיד על עצמי ועל רבּים מחברַי שלא ראינוּ בּחלוֹמנוּ כּי עבוֹדתנוּ הציבּוּרית תיעשׂה לנוּ קבע. עלינוּ ל“דוּכן” בּתקוה כּי בּמהרה נרד ואחרים יחליפוּ אוֹתנוּ, ואנחנוּ נשוּב ונהיה “כּאחד האדם”. אילוּ בּאוּ ואמרוּ לנוּ בּאוֹתם הימים – כּשהיינוּ עוֹשׂים את עסקנוּתנוּ לסירוּגין, כּתוֹספת לעמל־יוֹמנוּ העיקרי, מתוֹך התעוֹררוּת אישית אוֹ מתוֹך דחיפה חבֵרית – כּי סוֹפנוּ שנשנה את כּל סדרי חיינוּ, לא נוּכל עוֹד לצאת לשׂדה ולגן, ניהפך ליוֹשבי־חדר ולא נוּכל להמיש את צוארנוּ מעוֹל־ציבּוּר, אפשר, אוֹ ודאי, שלא היינוּ מסכּימים לצעוֹד צעד ראשון בּדרך זוֹ. משלא ידענוּ – עשׂינוּ מה שעשׂינוּ, ועתה אנוּ תוֹהים: כּלוּם בּכך חפצנוּ – להיוֹת כּת עסקני־קהל?

האין אנוּ יכוֹלים לשנוֹת את המצב? הן רצוּי מאד־מאד לקיים בּציבּוּריוּתנוּ את הרענַנוּת הנפשית שהאָדם הבּלתי־מקצוֹעי מביא אִתוֹ. הן רצוּי שאיש־הציבּוּר לא “יתרגל” לכסאוֹ, לא יָגיס לבּוֹ בּאנשים, וישוּב אל הציבּוּר אשר ממנוּ לוּקח, ישוּב – קוֹדם כּל לטוֹבתוֹ הוּא עצמוֹ, לבל יתרוֹשש בּנפשוֹ, לבל יקָרע מן החיים המעשׂיים, מן הסביבה השרשית. כּלוּם רוֹצים אנוּ שאיש־הציבּוּר יתחיל לראוֹת את עבוֹדתוֹ כּ“פּרוֹפֶסיה” אוֹ כּ“קַריֶרה”? אוֹי ואבוֹי לאיש־הציבּוּר, זה שערכּוֹ בּכך שהוּא עוֹשׂה מה שעוֹשׂה מתוֹך שפע־כּוֹחוֹת וּמתוֹך התעוֹררוּת מַצפּוּנית, כּשהוּא חדל להיוֹת בּן־חוֹרין ונעשׂה תלוּי, הוּא וּמשפּחתוֹ, בּ“משׂרה”. והן יוֹתר שאָדם מאריך שבת בּתפקידוֹ הציבּוּרי יוֹתר יִקשה לוֹ אחר כּך למצוֹא לוֹ מקוֹם־קליטה בּחיים וּבעבוֹדה.

אני מניח כּי רבּים יסכּימוּ לי בּדַבּרי זאת. הן סיסמת החליפין נשמעה עתה תכוּפוֹת. אך איני יוֹדע אם גם יסכּימוּ בּבוֹאי להסיק מסקנוֹת הלָכה למעשׂה. אקרא בּשמוֹת אחדים: הרצפלד, נטע הרפּז, שמוּאל מַרגוֹלין, הֶשיל פרוּמקין, משה שרתוֹק – הנכוֹנים אנוּ לוַתר על קביעוּתם?

אני שוֹאל זאת לא כּשאלה ריטוֹרית הבּאָה לבטל את מה שאמרתי לעיל, כּי אם כּדי להעמיד אוֹתנוּ על חוֹמר השאלה. בּסיסמאוֹת בּלבד לא די. הן המדוּבּר הוּא בּענינים חיוּניים בּיוֹתר, בּגוֹרל בּני־אָדם חיים וּבגוֹרל מפעלים יקרים לנוּ מאד. האם נוֹטים אנחנוּ להחליף ידים אמוּנוֹת בּידים לא־אמוּנוֹת? היוּ ימים וכוּלנוּ היינוּ טירוֹנים. וגם את כּוֹחוֹתינוּ לא ידענוּ. כּוּלנוּ היינוּ שוים בּערך בּידיעוֹתינוּ וּביכלתנוּ. זכוּרני, בּראשית המלחמה הקוֹדמת קמה אוֹפּוֹזיציה למרכּז החקלאי של אָז. בּאוֹתה אוֹפּוֹזיציה היה גם הרצפלד, עוֹלה חדש. הצעתי אָז לחברי בּמרכּז שנפַנה את מקוֹמוֹתינוּ. היה זה לי יוֹתר קל מאשר להציע היוֹם שהרצפלד יפַנה את מקוֹמוֹ. בּחרתי בּדוּגמה בּלתי־שכיחה, כּמוּבן, אוּלם יש בּה להעמידנוּ על אָפיה של השאלה: הן בּלבּנוּ אנוּ מתפּללים להתגלוּתוֹ של אוֹתוֹ איש־ציבּוּר שהוּא “דוּגמה בּלתי־שכיחה”. וכזה – בּוֹאוֹ וצאתוֹ אינם יכוֹלים להסתדר לפי משטר של חליפין. כּשם שכּל דבר שמַצריך שאָר־רוּח, שאר־נפש, אינוֹ־ ניתן להסתדר לפי משטר מסוּים.

ודאי לא מקרה הוּא שהגוּפים ההתישבוּתיים, שמתוֹכם חוֹזרוֹת ונשמעוֹת התביעוֹת להנהיג שיטת־חילוּפין בעבוֹדת־ההסתדרוּת, אינם נוֹהגים כּך לגבּי אישיהם המרכּזיים.

אכן, בּסיסמאוֹת קל הדבר יוֹתר. על שתי סיסמאוֹת־לאַלתר הכריז לנין בשעתוֹ: צריך “שכּל מבשלת תדע לנהל את המדינה”, ושאפשר יהיה תמיד לקרוֹא חזרה את נציגי העם. שתי הסיסמאוֹת הללוּּ הן השׂיא האידיאַלי של דמוֹקרטיה. וּבשביל הגשמתן ודאי כּדאית מהפּכה עוֹלמית. אך להוָתנוּ טרם למדה כּל מבשלת לנהל מדינה, ותחת נציגים שאפשר לקרוֹא אוֹתם חזרה בּאָה מַנהיגוּת שאינה ניתנת לשוּם החלפה. מכּאן – מחשבוֹת נוּגוֹת על השימוּש שההיסטוֹריה עוֹשׂה בּסיסמאוֹת.

מה שניתן להיעשׂוֹת בּדרך של חילוּפי־גַברי עלינוּ לעשׂוֹת. כּל חידוּש כּוֹחוֹת, כּל ריענוּן השירוּת הציבּוּרי חשוּב לנוּ. אך יש בּכך משוּם פּשטנוּת יתירה אם רוֹאים בּשיטת ההחלפה את הערוּבּה לרמה המוּסרית והחלוּצית ולרעננוּת הנפשית של העסקנוּת הציבּוּרית. מי שמעמיד על כּך את הדאָגה לרמת ציבּוּריוּתנוּ מעיד על עצמוֹ כּי הוּא תוֹפס את הענין תפיסה של חוּלין.

הדבר מזכּיר את ההלצה היהוּדית המפוּרסמת בּאוֹתוֹ חוֹבש מלוּמד שאמר לחברוֹ: “הן בּינינוּ לבין עצמנוּ יוֹדעים אנוּ שאין דוֹפק”. מתרבּים בּימינוּ, בּכמה מקצוֹעוֹת הרוּח האנוֹשי, החכמים היוֹדעים כּי “אין דוֹפק”. ואתה תבוֹא ותאמר להם כּי השליחוּת הציבּוּרית היא דבר שבּאישיוּת, שבּמסירוּת־לב וּבסגוּלוֹת־נפש? ודוקא לשם תקנתם של חיינוּ רוֹאה אני, אחד הפּתאים המאמינים בּ“דוֹפק”, צריך לוֹמר: אין להתיחס אל השליחוּת הציבּוּרית כּאֶל חוּלין1.

ועדוּת טרגית: כּל פּעם שאָדם נעקר מתוֹכנוּ אנוּ מרגישים – לא על דרך המליצה – כּי אין תמוּרה. ממש. וּמקוֹמוֹת שנתפּנוּ עוֹמדים ריקים, וחלל ריק זה לא פּחוֹת משהוּא מזכּיר את מי שהלך ואיננוּ, הוּא מעוֹרר מחשבוֹת על מי שצריך לבוֹא ואינוֹ בּא.

 

“העוֹבד הטכני”

גם המַחמירים לגבּי “העסקן” נוֹטים להקל לגבּי "העוֹבד הטכני ". ממנוּ אין תוֹבעים תביעוֹת יתירוֹת. אין מערערים על קביעוּת עבוֹדתוֹ. אַמַת־המידה הרגילה של חבר בּהסתדרוּת הפּקידים נמצאת מַספּקת.

אין אני סבוּר כּכה. לא הרי פּקידוּת סתם כּהרי שירוּת ציבּוּרי. יש דרישוֹת החָלוֹת על כּל עוֹבד טכני: טיב המלאכה, ידיעה, יוֹשר ונאמנוּת. אך האָדם העוֹבד בּמוֹסד ציבּוּרי – ואפילוּ בּאין רוֹאים – נתבּע ליוֹתר. הועידוֹת והמוֹעצוֹת, אשר בּהן נלחמים על דעוֹת והשקפוֹת, קוֹבעוֹת את המגמה אשר בּה תנוּע “מכוֹנת” ההסתדרוּת. אוּלם מהלך המכוֹנה תלוּי בּעוֹבדיה. והם גם הקוֹבעים את דמוּת היחסים בּין ההסתדרוּת לחבריה. יוֹם יוֹם בּלשכּת־המס, בּלשכּת־העבוֹדה, בּקוּפּת־חוֹלים, בּאגוּדה המקצוֹעית, בּ“פּרוֹזדוֹרים” – פּוֹגש חבר ההסתדרוּת לא את פּלוֹני ואלמוֹני, המפוּרסמים והמיצגים את האידיאה ההסתדרוּתית, כּי אם את “העוֹבד הטכני”, שאיננוּ נמנה עם "ההנהגה ". אך בּשביל החבר הפּוֹנה אליו מסַמל הוּא את ההסתדרוּת, אפשר סַמכוּיוֹתיו אינן מרוּבּוֹת, אך הליכוֹתיו, מגעוֹ עם הבּריוֹת, סבר־פּניו, לשוֹנוֹ, אזנוֹ הקַשוּבה אוֹ לבּוֹ הקשוּח, רגזנוּתוֹ אוֹ סבלנוּתוֹ – יש שהם חוֹתכים גוֹרל־אָדם, על כּל פּנים הם קוֹבעים את האוירה שבּה חי חבר ההסתדרוּת. אילוּ ניתן לנוּ להציץ לתוֹך יוֹמנים ואיגרוֹת פּרטיוֹת היינוּ לוֹמדים לדעת איזה תפקיד כּבד־גוֹרל ממלא לעתים המשׂרד אוֹ השוּלחן (אוֹ הדלת הנעוּלה בּשעוֹת־קבּלה) בּחיי בּני־אָדם.

ויוֹתר שההסתדרוּת גדֵלה והוֹלכת ויוֹתר שחבריה נזקקים לה – יוֹתר גדוֹל תפקידוֹ של חֶבר־העוֹבדים ההסתדרוּתי, ויש צוֹרך רב לשוּב כּפעם בּפעם ולבדוֹק את הרכּבוֹ ואת שיטוֹת עבוֹדתוֹ ואת כּל הליכוֹתיו כּדי לדעת אם הוּא הוֹלם את צרכיהם של חברי ההסתדרוּת. וּמבּלי שאטוֹל לי איזוֹ רשוּת להעריך את היש, אוֹמַר הערוֹת אחדוֹת כּלליוֹת.

שיטת המינוּי של עוֹבדי ההסתדרוּת אינה נראית לי. לכאוֹרה, הכּל כּשוּרה. אני מניח מראש כּי אין ההסתדרוּת מקבּלת פּקיד בּלתי־מאוּרגן, וכי היא מקיימת יחסים טוֹבים עם הסתדרוּת הפּקידים, וכי ועדת הבּיקוֹרת יש לה עין פּקוּחה, ואם חלה איזוֹ תקלה – אם גילוּי של פַבוֹריטיזם אוֹ פּרוֹטקציוֹניזם, אוֹ דחיית עוֹבד שלא כּדין, אוֹ מעילה בּתפקיד – אין משפּחה בּלי פּגע רע, ואפשר להניח שחברה גדוֹלה שכּמוֹתנוּ איננה פּטוּרה ממקרים מעציבים – יש מי שיתעוֹרר על כּך. ואם אין נוֹתנים עליהם את הדעת בּהקדם צריך לשוּב וּלעוֹרר עד שהמעוּוָת יתוּקן והרע יבוֹער. ולא על אלה אני שוֹאל. אוֹתי מטרידה השאלה, אם ההסתדרוּת בּשעה שהיא מקבּלת אָדם לעבוֹדתה חוֹשבת על עצמה ועל קהל־חבריה וּמוֹדדת את האָדם לא רק בּכל המידוֹת של זכוּת־העבוֹדה ושל יכוֹלת טכנית וכיוֹצא בּהן, כּי אם גם בּאַמת־המידה של שירוּת ציבּוּרי.

אפשר שאַמַת־מידה זוֹ לא נקבּעה עדיין. וּבכן, צריך שתיקָבע. לא יתכן שמפעל גדוֹל ועצוּם כּשלנוּ, הנוֹגע לחיי רבבוֹת בּני־אדם ונוֹגע לעיקרי־חיים וערכי תנוּעה, יוּכל להתנהל כּהלכה אם אלפי עוֹבדיו לא תהיינה להם, נוֹסף על הקוַליפיקַציוֹת הטכניוֹת, גם קוַליפיקַציוֹת אנוֹשיוֹת הנוֹבעוֹת מטיב השירוּת שהם נוֹטלים על עצמם.

אינני מקבּל על עצמי להגדיר הגדרה שלמה את הקוַליפיקציוֹת, ואסתפּק רק בּשני דברים:

א. ותק של חיים חלוּציים. מי שמבקש לעבוֹד בּהסתדרוּת צריך שיהיה הוּא עצמוֹ בּא מתוֹך חיי־עבוֹדה. צריך שעבָרוֹ בּחיי־עבוֹדה יעיד עליו כּי ראוּי הוּא לתפקידוֹ.

ב. רמת תרבּוּת. רמתו הכּללית של ציבּוּר הפּוֹעלים מחייבת שמי שבּא לשרת אוֹתם לא יהיה פּחוּת מהם לא בּמידוֹת ולא בּדעת. אין זוֹ דרישה קלה, אך היא הכרחית, אם רוֹצים אנוּ שחברים לא יזלזלוּ בּהסתדרוּתם וּבמוֹסדוֹתיהם. רמה רוּחנית נמוּכה של עוֹבדי־ציבּוּר, מחוּץ להפסד הישיר בּעבוֹדתם, שעִתים הוּא בּוֹלט ועתים איננוּ בּוֹלט, אינה עשׂוּיה לקיים אוירה הוֹגנת בּחברה ואינה עשׂוּיה לעוֹרר לעוֹרר להשתתפוּת פּעילה חברים העוֹלים על עסקניהם.

מוּבן מאליו, כּל בּחינה בּוֹדדת כּשלעצמה אינה מספּיקה. ויש שאָדם שבּא מתוֹך העבוֹדה, אוֹ אדם שקנה לוֹ דעת, מַנחיל אכזבה. וכן יִתכן שאָדם חסר מה ויש לוֹ כּנגד זה כּמה סגוּלוֹת אישיוֹת יקרוֹת. ועוֹד בּפרקי־אבוֹת יש מי שמכריע ואוֹמר: לב טוֹב. ועליו נאמר כּי “דבריו נראים מדברי חבריו”. עצם כּוָנת דברַי היא להעיר על הצוֹרך בּסלקציה ממשית, בּברירה מַתמדת וּבשקידה על “שיפּוּר המין” של העוֹבד הציבּוּרי.

ואין להסתפּק בּיֶתר הקפּדה וּברירה בּשעת קבּלת העוֹבד. יש גם להנהיג שיטה של פּיקוּח והדרכה. אינני מתכּוון בּזה לוַעדת־בּיקוֹרת. היש אצלנוּ מדריכים את העוֹבד? היש דוֹאגים לחינוּכוֹ? היש עין צוֹפיה לראוֹת מי ראוּי וּמי איננוּ ראוּי לתפקידוֹ? והיש מי שבּוֹחן וּבוֹחר וּמוֹצא היכן מקוֹמוֹ של העוֹבד? הן יתכן שאָדם טוֹב איננוּ נמצא בּמקוֹם שהוּא ראוּי לוֹ וּשני המקוֹמוֹת, וגם האדם, נמצאים מפסידים.

 

מלחמה בּשחיתוּת, בּכל שחיתוּת

כּל זה מדוּבּר בּעוֹבדים ישרים ונאמנים, שלגבּיהם אני דוֹרש עין צוֹפה ויד מדריכה. צוֹרך אחר הוּא – לבצר את ההסתדרוּת מפּני כּל סכּנה של קוֹרוּפּציה. בּזאת, לכאוֹרה, מסכּימים הכּל. ואף על פּי כן עלי לוֹמר, כּי לעתים נתקל אני בּמוּשׂגים משוּנים על טוֹהר ועל שחיתוּת. יוֹם אחד בּא אלי חבר וקוֹבל מרה על מוֹסד אחד: אין אַתה יוֹדע מה נעשׂה שם. פּשוּט, גניבוֹת. בּעינַי ראיתי. אמרתי לו: אם החילוֹת לדבּר אַל תדבּר סתמית. קרא בּשמוֹת. שמא פּלוֹני או אלמוֹני מן ההנהלה? – לא. לא הם. – שמא מישהוּ ממנהלי העבוֹדה? – לא. – וּבכן מי? – לא. לא אוּכל לוֹמר לך. – אין אתה רשאי להסתיר ממני, אם אתה יוֹדע. סוֹף סוֹף לאחר שידוּלים מרוּבּים גילה לי מה שראה: נהג אחד, העוֹבד אצל המוֹסד, “סוֹחב” שם בּנזין. שאלתיו: וּבכן, מה עשׂית כּשנוֹדע לך הדבר? אוֹמר הוּא לי: מה, אני אלך לסַפּר? הוא לא יספּר, חלילה, מי הוּא הגוֹנב בּנזין בּמפעל הסתדרוּתי. הן תהיה זוֹ פּירצה בּסוֹלידריוּת פּוֹעלית אם יגלה מי הגוֹנב מן ההסתדרוּת. אך הוּא יבוֹא אלי ויאמר לי: היוֹדע אתה כּמה פּגוּמים מוֹסדוֹת ההסתדרוּת?

ואף על פּי ששׂיחה זוֹ נשמעת כּקוּריוֹז הרי היא בּשבילי “חתיכת חיים”, דוּגמה חיה לכשרוֹנם של בּני־אָדם לעשׂוֹת שימוּש כּוֹזב בּמוּשׂגים נכוֹנים. הן מדבריו של אוֹתוֹ איש ניכּר שיש לוֹ הרגשת “אָסוּר”, שהוּא מֵצֵר על עניני ההסתדרוּת שאינם כּשוּרה. וּלמעשׂה הרי הוּא מחַפּה על מי שחוֹמס וּמזהם את ציבּוּר הפּוֹעלים. ואוֹתוֹ אָדם, הנמנע מלהילָחם בּפגע זה שלא לפגוֹע בּחבר, ודאי יתקשה להבין שהוּא נעשׂה שוּתף לגניבוֹת בּמוֹסד הסתדרוּתי. וּבבוֹאוֹ לתלוֹת הקוֹלר בּמוֹסד אינוֹ חש שלא המוֹסד חטא, כּי אם הוּא, הקוֹבל ואינוֹ נוֹקף אצבּע לתקן. וחוֹששני, כּי אֶתּיקה מבוּלבּלת זוֹ איננה נחלתוֹ של אוֹתוֹ חבר בלבד. לאחר שׂיחה כּזאת, וּבמקרים אחרים, מתעוֹרר אצלי ספק אם טוֹרחים אצלנוּ לנטוֹע בּלבבוֹת את היחס הדרוּש לרכוּש הכּלל. לכאוֹרה, הרי זה דבר אֶלמנטרי בּיוֹתר, וכיצד נבנה את משקנוּ ההסתדרוּתי מבּלי שהפּוֹעל יתחנך לשמוֹר על קנין הרבּים כּעל קנינוֹ הוּא; והסוֹציאליזם מה יהא עליו, אם הפּוֹעל ימשיך להתיחס אל רכוּש הכּלל כּאל “טוּב הקַזְנָה”? ואף על פּי כן, אין זה, כּנראה, דבר מוּבן מאליו. הוּא מַצריך חינוּך. לא אֶטעה אם אוֹמַר, כּי יוֹתר קל ללמוֹד “לשלוֹל” את הקנין הפּרטי מאשר “לחייב” את הקנין הכּללי, אַך לא שמעתי שהדבר יעסיק את המחַנכים והמַטיפים, ושבּכל מקרה של תקלה – יקוּמוּ חברים טוֹבים ואחראים ויעמדוּ בּפּרץ.

אינני להוּט אחרי רדיפת־חטאים. כּוּלנוּ בּשׂר ודם, ואין זוֹ מצוָה לרדת לחייו של אָדם. אך בּסכּנת קוֹרוּפּציה בּהסתדרוּת רוֹאה אני הכרח להילָחם “עד חָרמה”. כּל הזנחה בּענין זה עשׂוּיה למוֹטט אוֹתנוּ. הן איננוּ יכוֹלים לקיים בּמשק הציבּוּרי אוֹתה השגחה פּרטית־קפּדנית וכל אוֹתה תלוּת אישית שיֶשנה בּמשק הפּרטי. אין לקיים את המשק ההסתדרוּתי מבּלעדי רמה מסוּיֶמת של מוּסר ציבּוּרי. וגם את החברה הסוֹציאליסטית אי אפשר יהיה לקיים אלא אם כּן המוּסר הסוֹציאלי יהיה לעצם מעצמוֹ של בּן־החברה. כּל משטר חברתי דבוּק ותלוּי בּערכים מוּסריים מסוּימים, שהם נחלת־הרבּים. יש הבדל יסוֹדי בּין מדינה הקיימת על “בַּקשיש” וּבין מדינה אשר כּל שוֹטר בּה מוּחזק נקי־כּפּים. יש הבדל בּין מדינה אשר אזרחיה רוֹאים לעצמם חוֹבת־כּבוֹד לשלם את מסיהם בּסדר וּבין מדינה אשר כּל היוֹדע בּה להתחמק מתשלוּם מסים הריהוּ אדם “פּיקח”. ההסתדרוּת בּלי רמת מוּסר חברתי ההוֹלם את מפעלה – נפוֹל תפּוֹל.

לפיכך יש לעקוֹר מן השוֹרש כּל יחס “קל” לרכוּש הציבּוּר. וכל “מעילה בּאֵמוּן” יש לראוֹת כּהתנקשוּת בּקיוּמה של ההסתדרוּת. וּבמקרים כּאלה אין מקוֹם לסַלחָנוּת. לא מחמת ש“אָסוּר לרחם”. כּבר אמר יהוּדי טוֹב: הוֹי, כּמה טעוּן רחמים מי ש“אָסוּר לרחם” עליו. אלא מפּני שסַלחנוּת בּמקרים אלה מסייעת להשתרשוּת “נימוּסים” הממוֹטטים את יסוֹדוֹת קיוּמה של ההסתדרוּת. ואין בּזה להסתדרוּת כּל בּרירה: אם היא לא תקיא מתוֹכה את מי שכּך גָמַל לה על האֵמוּן שרחשה לוֹ ועל מקוֹם העבוֹדה הבּטוּח שנתנה לוֹ – תתן לנגע הזה לפשׂוֹת. וּוַתרנוּת בּכגוֹן דא תעלה לציבּוּר הפּוֹעלים בּיוֹקר רב.

 

מידוֹת

ויש עבירוֹת קלוֹת שאָדם ציבּוּרי דש אוֹתן בּעקביו, והן מצטרפוֹת לדמוּת ההסתדרוּת בּעיני החבר. למשל: דחיוֹת בּלֵך ושוּב. למשל: התוֹר האָרוֹך בּפּרוֹזדוֹרים. למשל: הדלת הנעוּלה בּשעוֹת־קבּלה. האפשר לשכּוֹח כּי החיכּוּי ליד הדלת הוּא עינוּי? האוּמנם חייב המחכּה על יד הדלת הנעוּלה להאמין תמיד כּי משהוּ מיוּחד וּבלתי־צפוּי מעכּב שם את האָדם הצריך בּשעה זוֹ להימצא כּאן וּלקבּל את הדוֹרשים לפתחוֹ? קטנוֹת אלוּ ושכּמוֹתן, שאינן כּתוּבוֹת בּחוּקת ההסתדרוּת ואף לא בּשוּם " מצע" של סיעה – אף הן בּעוֹכרינוּ. הן מַשׂניאוֹת את ההסתדרוּת על חבריה, וּבפרט על חבריה החלשים הנפגעים מכּך בּיוֹתר. זהוּ פּשוּט סגנוֹן רע, סגנון פּרוּע, פּרי חינוּך רע, שעדיין לא החלטנוּ כּי חוֹבה להשתחרר הימנוּ. לעתים יש צוֹרך להזכּיר מאמרי קדמוֹנים: “פּרנס המתגאה על הציבּוּר, הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּוֹכה עליו בּכל יוֹם”, “כּל אדם שיש בּוֹ גסוּת־הרוּח שכינה מיללת עליו”.

בּני־אדם המשמשים את הציבּוּר חייבים ללמוֹד כּמה דברים: יכוֹל אָדם להעריך אוֹ שלא להעריך את זמנוֹ, אך אדם חייב להוֹקיר את זמנוֹ של הזוּלת. וחייב אדם להימנע מלגרוֹם לחברוֹ – אגב מילוּי תפקיד – גם יסוּרים קטנים שלא לצוֹרך. וגם אוֹתה מידה הקרוּיה “אדיבוּת”, שהיא נדירה כּל כּך בּמחננוּ – ויש חוֹשבים אוֹתה למידת־חנֵפים – אפשר היא רשוּת כּלפּי בּוֹטחים ושאננים, אך חוֹבה היא כּלפּי הזקוּקים לך. וּבספרוֹ של העוֹבד ההסתדרוּתי צריך שיהיה כּתוּב: היֵה אדיב!

 

תיקוּן שאינוֹ תיקוּן

היחסים בּין העוֹבד ההסתדרוּתי לבין הציבּוּר מחמירים בּימי שפל אדם אשר לחמוֹ ניתן מטפּל בּרעֵב, אם בּעל נפש הוּא אי אפשר שהרגשתוֹ תהא נוֹחה. וגם טבעי שהמרי היָרוּי אל חוֹמת האדישוּת הציבּוּרית (ואינוֹ מגיע לשם) פּוֹגע בּוֹ, איש־הבּינַים בּין המוּבטל לבין העוֹלם האחר. הוּא עוֹמד בּדין כּל שעה ושעה, ולא ינָקה. עצם השׂוֹבע והבּטיחוּת שבּמצבוֹ מקטרגים עליו. אין זוֹכרים לוֹ את הימים, והם לא רחוֹקים, שמצבוֹ לא היה שוֹנה מן השאר, ואפשר סבל ונתנסה יוֹתר מאחרים. אין חפצים לזכּוֹר את ימי הגיאוּת כּשרבּים־רבּים מן הפּוֹעלים השׂתכּרוּ יוֹתר מן העוֹבד ההסתדרוּתי ולא נענוּ להסתדרוּת, שבּיקשה מהם כּי יבוֹאוּ וישרתוּ את הציבּוּר. אין זוֹכרים לוֹ לעוֹבד ההסתדרוּתי, גם כּשהוּא מסוּר וקשוּב, את טרחוֹ ואת מעשׂיו הטוֹבים.

המצב מציק. המצב כּשלעצמוֹ. לא הפּגיעה ולא הרוֹגז, ולא ההערכה הבּלתי־צוֹדקת. ולעוֹבד הנאמן, שסבל רעֵהוּ הוּא סבלוֹ, אין אלא לספּוֹג בּלבּוֹ את כּל הסבל האוֹפף אוֹתוֹ וּלהגבּיר את פּעוּלתוֹ כּל כּמה שידוֹ מגעת. אך יש מאתנוּ שאינם מסתפּקים בּכך וּמבקשים תרוּפה בּסידוּרים – כּמוֹ חוֹבת חיי שיתוּף לכל “המַנגנוֹן ההסתדרוּתי” – המכוּוָנים להקטין את המרחק בּין העוֹבד ההסתדרוּתי לבין הפּוֹעל הבּלתי־מסוּדר.

עלי לוֹמר שאינני רוֹאה פּתרוֹן לשאלה זוֹ בּדרך זוֹ. אם יקוּם חֶבר־אנשים המשמשים את הציבּוּר, והם יבחרוּ מרצוֹנם לסַדר את חייהם בּצוותא – יצטרף המעשׂה לכל שאר המפעלים השיתוּפיים שלנוּ, על הבּרכה שבּהם – וּלעתים על הפּרוֹבּלימַטיקה שלהם, והצלחתוֹ אוֹ אי־הצלחתוֹ של מפעל זה תהיה כּוּלה שלהם, כּחברים פּרטיים. אך כּל ערכּן של צוּרוֹת־החיים השיתוּפיוֹת שלנוּ הוּא בּזה שהן נוֹצָרוֹת מתוֹך רצוֹן חפשי, מתוֹך אמוּנת המשתתפים כּי הם משפּרים בּזה את חייהם. אין אנו מאמינים בּהצלחוֹת הוָי שיתוּפי, אם הוּא יוּטל כּחוֹבה מן החוּץ. וּמעוֹלם לא הטלנוּ אוֹתוֹ, בּכפיית־החוֹק, על שוּם חבר. ואין אנוּ יכוֹלים להבדיל בּזה בּין חבר ההסתדרוּת סתם לבין העוֹבד ההסתדרוּתי. יש ויש לדרוֹש מן האָדם המשמש את הציבּוּר שלא יתרשל בּמילוּי חוֹבוֹתיו ואף יהַדר בּהן, יש ויש לעתים להטיל עליו חוֹבוֹת נוֹספוֹת לגבּי הציבּוּר, הנוֹבעוֹת מטיב עבוֹדתוֹ וּמעמדוֹ כּלפּי הציבּוּר, וכזאת וכזאת עשׂינוּ ועוֹשׂים – אך לגבּי סידוּר חייו הפּרטיים הנהוּ בּן־חוֹרין, לא פּחוֹת מכּל חבר אחר, והחירוּת הזאת יקרה לנוּ, ואין לפגוֹע בּה.

ואוֹדה, אינני רוֹאה בּמה כּל סידוּר שיתוּפי של עוֹבדי ההסתדרוּת, אם איננוּ חלק מסידוּר כּללי של כּל חברי ההסתדרוּת – ועל זאת הן אין מדבּרים אצלנוּ – מביא תיקוּן לאוֹתה התקלה, שהיא היא המטרידה אוֹתנוּ קוֹדם כּל: לחוֹסר בּטחוֹן הקיוּם למבוּגר ולילד. האם סידוּר כּזה כּוֹחוֹ אִתוֹ לקלוֹט את מחוּסר־העבוֹדה שיִפנה אליו? אוֹ שהוּא יאַפשר לעוֹבדי ההסתדרוּת לכלכּל על חשבּוֹנם את ילדי המוּבטלים? ואם לא זה – מה ישתנה בּפגישתוֹ של האָדם המוּעסק בּהסתדרוּת עם חברוֹ המוּבטל? הן זה בּלבד שהעוֹבד ההסתדרוּתי מקיים “מצוַת שיתוּף” אינוֹ משנה שוּם דבר בּמצבוֹ שלוֹ, של המוּבטל.

והאם תשתנה עבוֹדתנוּ לטוֹבה על ידי שנהיה מסיבּים כּוּלנוּ לשוּלחן אחד? האם אָדם שמגיס לבּוֹ בּמגעוֹ עם הבּריוֹת יהפוֹך את לבּוֹ ואת הליכוֹתיו בּגלל סדרי־שיתוּף שיטילוּ עליו? לי עצמי היה נסיוֹן קטן בּענין זה. בּראשית ימי “אחדוּת־העבוֹדה”, ואנחנוּ, בּני־כּפר וּבני־קבוּצה, הוּטלנוּ אל העיר, ועדיין לא השלמנוּ עם החיים העירוֹניים, וניסינוּ להסתדר בּקבוּצה בּקרבת העיר. שאלוֹת ציבּוּריוֹת לא נפתרוּ על ידי כּך, וּמאידך, נוֹכחתי כּי אוֹתו עוֹבד הסתדרוּתי, אשר כּל מַעיניו נתוּנים לתפקידוֹ, והוּא עוֹבד את עבוֹדתוֹ לא “שמוֹנה שעוֹת בּיוֹם”, כּי אם הרבּה יוֹתר, איננוּ יכוֹל לפַנוֹת את לבּוֹ גם לצרכי הסביבה הקרוֹבה שהוּא דר בּה, וּממילא אין כּוֹחוֹ גדוֹל בּתיקוּנה.

וּלוַאי שיקוּמוּ מפעלי חיים שיתוּפיים חשוּבים גם בּערים וּבקרבתן, וּלוַאי שעוֹבדי ההסתדרוּת יהיוּ שוּתפים לכך ולא יהיוּ בין המפגרים, מבּחינה תרבּוּתית וחברתית, בּעילוּי חיי סביבתם – אך לא בּכך יש לראוֹת תיקוּן יסוֹדי למצבוֹ של העוֹבד ההסתדרוּתי בּקרב הציבּוּר, כּי אם בּתיקוּן מצבוֹ של הציבּוּר כּוּלוֹ וּבעילוּי עבוֹדתוֹ והליכוֹתיו של העוֹבד ההסתדרוּתי שיהא ראוּי לתוֹאר־הכּבוֹד העממי העתיק: “עוֹסק בּצרכי ציבּוּר בּאמוּנה”.


 

אין לחייב על “טוּב־טעם”

ההצעה לקבּוֹע הוָי שיתוּפי לעוֹבדי ההסתדרוּת מתנַמקת בּעוֹד נימוּק אחד, שעליו חוֹבה לערער. שמענוּ קוֹבלים על סימני פיליסטריוּת בּדירתוֹ של פּלוֹני ואלמוֹני, על הליכוֹת־הבּית, על קישוּטים וּפרכּוּסים, שאין בּעליהם מרגישים בּעלבּוֹנם וּבזרוּתם. ואוֹמרים: אין תקנה לכך אלא בּ“מסגרת מחַייבת”. אינני מערער על הרשמים, ודאי יש להוֹסיף עליהם כּהנה וכהנה, ולָאו דוקא אצל פּלוֹני ואלמוֹני, עוֹבדי ההסתדרוּת, כּי אם אצל רבּים וּשלמים, חברי ההסתדרוּת. ואפשר מאד שטעמוֹ של פּלוֹני, עוֹבד ההסתדרוּת, איננוּ לפי טעמי וּלפי טעמך, ואפשר מאד שהליכוֹתיה של מרת פּלוֹנית עוֹבדת אוֹ אשת עוֹבד בּהסתדרוּת נראוֹת לי תפלוֹת ועלוּבוֹת – וּבכן? האם נתמַניתי אני ואתה למחוֹקקי הטעם הטוֹב? והאם העוֹבד ההסתדרוּתי הוּא “קנין הציבּוּר” בּחייו הפּרטיים?

לא, בּא' רבּתי. אין העוֹבד הציבּוּרי קנין הציבּוּר אלא בּמַה שהוּא משמש את הציבּוּר, ואשר לשאר הרי הוּא חפשי להיוֹת מחוּסר־טעם וּפגוּם־מוּשׂגים כּכל שאר אזרחי ההסתדרוּת. אפשר לבכּוֹת וּלהצטער על כּמה וכמה סימנים של ליקוּי־טעם וּפגימת־תרבּוּת וחוֹסר הכּרת המקוֹם והשעה שדבקוּ בּרבּים מציבּוּרנוּ, אפשר גם להתקוֹמם נגדם, אַך אין נוֹטעים “טוּב טעם” על ידי הטלת־חוֹבה, ואין רע מאשר קביעת סוּג־אָדם מיוּחד אשר לציבּוּר תהיינה “זכוּיוֹת מיוּחדוֹת” עליו. הכ“כלי־קוֹדש” נעשׂה את עוֹבדי־הציבּוּר? הנבוֹא להנהיג “בּדיקת־ציציוֹת” מוֹדרנית? וּלמי נמסוֹר את קביעת הטעם הטוֹב והרצוּי, האם גם זהוּ מן הדברים אשר “אחרי רבּים להַטוֹת”? היוֹם אצטרף אני אל הרבּים כּדי לאסוֹר דבר שהוּא פּסוּל בּעינַי, וּמחר יצטרף האחר אל הרבּים כּדי לאסוֹר עלי מה שפּסוּל בּעיניו.

האדם של ימינוּ עדיין לא למד לדעת כּיצד מקיימים חברה גדוֹלה וּמפעלים מסוֹעפים ללא “מַנגנוֹן”. והכרח לנוּ למסוֹר ל“מנגנוֹן” הציבּוּרי יִפּוּי־כּוֹח לפעוּלוֹת רבּוֹת, ואפילוּ למסוֹר לוֹ זכוּת שיטיל עלינוּ חוֹבוֹת. אַך חוֹבתנוּ לתחוֹם לוֹ ל“מנגנוֹן” הציבּוּרי תחוּמים מסוּימים ולשמוֹר עליו שלא יצא מחוּץ לתחוּמיו, ולא יהיה נוֹטל לעצמוֹ שׂררה וסמכוּת שאינה הוֹלמתוֹ. חוֹבה גדוֹלה להגן על חירוּתוֹ האישית של הפּרט מפּני סכּנת התנַשׂאוּתוֹ של כּל מנגנוֹן ציבּוּרי שהוּא והתפּרצוּתוֹ לתוֹך תחוּם שאינוֹ שלוֹ. אך גם אוֹתוֹ אָדם שהוּא בּוֹרג בּמנגנוֹן – אָדם הוּא, וחוֹבה להגן על מלוֹא חירוּתוֹ האישית, וגם על זכוּיוֹתיו לשגיוֹנוֹת ולפגימוֹת כּכל האָדם.

 

“תלוּת בּציבּוּר”

שמעתי דוֹרשים שהעסקן יהיה “תלוּי בּציבּוּר”. דרישה זוֹ יש לבדוֹק אחריה מה כּוָנתה? אם ששליח הציבּוּר לא יהא נוֹטל לעצמוֹ שׂררה וגם לא סמכוּת שלא ניתנה לוֹ, ושלא יהא עוֹשׂה בּשם הציבּוּר דברים אשר לא למענם נשלח – הרי זוֹ דרישה צוֹדקת. שיהא יוֹדע וחש בּמה הציבּוּר מתפּרנס וּבמה הוּא מתענה ויהיה עמוֹ בּצערוֹ – ודאי. אך אם כּוָנתה של “תלוּת” זוֹ, ששליח־ציבּוּר חייב לוֹמר “אָמן” אחר הציבּוּר – הרי זה ההיפך מתפקידוֹ האמיתי. הזה יהיה שליח־ציבּוּר נבחרהוּ, נטוּל חירוּת פּנימית, בּלתי־מעיז לראוֹת מה שהציבּוּר אינוֹ רוֹאה וּמכוון את אפּוֹ לפי הרוּח המנַשבת? האם אין זוֹ חוֹבתוֹ הגדוֹלה של איש־הציבּוּר בּשעה שהוּא רוֹאה כּי הציבּוּר טוֹעה, להזהיר וּלהוֹכיח, וּלבקש למנוֹע, ולהיוֹת לשם כּך גם "איש ריב ואיש מדון לכל הארץ2? ויקטוֹר אַדלר הוֹרה בּשעתוֹ כּי מוֹטב לשגוֹת עם הציבּוּר מאשר לצדוֹק בּלעדיו. או­תה אִמרה עשׂתה לה כּנפים, ורבּים הסוֹציאליסטים אשר השתמשוּ בּה להצדיק את שגיאוֹתיהם. והן זוֹ מהדוּרה חדשה של חכמת אהרן הכּהן, אשר נענה לעם הצוֹעק: “קוּם עשׂה לנוּ אלהים”3, ועשׂה להם את העגל. ודאי היוּ לוֹ לאהרן כּמה מעלוֹת טוֹבוֹת: גם רוֹדף־שלוֹם וגם מכּיר בּתלוּתוֹ בּציבּוּר, ואף על פּי כן, כּשאני רוֹאה שבּני־בּניו, מנהיגים סוֹציאליסטיים בּימינוּ, אינם לוֹמדים מכּשלוֹנוֹ, הריני מֵצֵר וּמצפּה לשוּבוֹ של משה הזוֹעם – דמוּת אחרת של איש־ציבּוּר – אשר ישבּוֹר את הלוּחוֹת וישׂרוֹף את העגל.

 

“אוירה”

עד כּאן דוּבּר – וּבהרחבה – על התביעוֹת שיש להגיש לאיש־הציבּוּר. המוּתר לוֹמר משהוּ על האוירה שבּה הוּא נדוֹן?

הדוּכן של איש־הציבּוּר נהפּך קרוֹבוֹת לספסל־נאשמים. לא הרוֹפא, לא המוֹרה ולא האָמן – שגם הם מתחייבים בּנפש אָדם – אינם נתוּנים לדין־ציבּוּר כּאשר נתוּן זה הקרוּי “עוֹבד ציבּוּרי”. על כּך אין לקבּוֹל. על מה יש לקבּוֹל? על שיוֹתר ממה שהנאשם נשפּט על ידי בּיקוֹרת יוֹדעת־דבר, הוּא נשפּט על ידי לעז ודיבּה והחשדה. יוֹתר ממה שהוּא נדוֹן בּפניו, הוּא נדוֹן מאחוֹרי גבּוֹ. מי שהוּא נוֹכל בּטבעוֹ יוֹדע ללבּוֹש שריוֹן, אך ישר־לב, היוֹצא מעוּרטל, קוֹלט את החִצים. יכוֹל אָדם שיהיה בּז לחצים מוּרעלים ואף על פּי כן יהיה נפצע בּהם.

תיאוּר נפלא של אוירה מסוּיֶמת שמוּר לנוּ בּאגדה: היוּ אוֹמרים (על משה): "ראה צוארוֹ, ראה שוֹקיו, ראה כּרעיו: אוֹכל משל יהוּדים, שוֹתה משל יהוּדים, וכל מה שיש לוֹ – משל יהוּדים ". וחברוֹ משיבוֹ: “ריקא! אדם ששלט על מלאכת המשכּן אין אתה מבקש שיהיה עשיר?”

אוֹגוּסט בֶּבֶּל היה אוֹמר כּי חשדנוּת מידה טוֹבה היא של הדמוֹקרטיה, בּאשר האֵמוּן מַרדים את המנהיגים ואת הפּקידים, והחשדנוּת מַצליפה על פּני השאננוּת והקוֹרוּפּציה. אני מעיז לחלוֹק. החשד הוּא מצליף עיור. והדמוֹקרטיה זקוּקה לעינים פּקוּחוֹת. בּמקוֹם שיש ידיעת ענינים וּביקוֹרת ענינית – פּטוּר אָדם מחשדוֹת מגוּחכים. בּמקוֹם שאין ידיעת ענינים ואין רוּח בּיקוֹרת – שם נקלט כּל חשד על נקלה. החשדנוּת היא מדרגה נמוּכה של הכּרה ציבּוּרית. מקוֹר החשדנוּת לא בּחוֹסר־אמוּנה, כּי אם בּקלוּת האמוּנה כּי “כֻּלוֹ סג יחדו נאלָחוּ, אין עוֹשׂה טוֹב אין גם אחד”4. אָדם מתהלך עם חברוֹ, מאמין לוֹ, מחר הוּא שוֹמע תוֹלים בּוֹ כּל מיני פּסלנוּת, והוּא שוּב מאמין – מה ממש בּאמוּנוֹ, מה ממש בּמאיסתוֹ? יוֹתר משקשה ההתנגשוּת בּחיי החברה קשה זוֹ קלוּת־הנפש הנוֹתנת אֵמוּן בּכל לעז וּבכל תִפלוּת. מכּיר אני יפה יפה מידה זוֹ, “לוית־חן” של חיינוּ, עדוּת לקלישוּת האוֹפי, לחוֹסר כּל איתנוּת בּיחסי אדם – הכּל מתפּוֹרר בּידיה, הכּל נעשׂה תחוּח.

ואין מסתפּקים אצלנוּ בּחשדנוּת “פּרטית” וארעית. אצלנוּ מארגנים את החשדנוּת. “לשם שמים”. היא מהוָה נשק ציבּוּרי, תחליף חשוּב לאַרגוּמנטציה רעיוֹנית.

לֶנסבּוֹרי היה אוֹמר: אילוּ היה העוֹלם מוּכן להביא קרבּנוֹת למען השלוֹם, כּמוֹ שהוּא מביא למען המלחמה. ועל משקל זה רשאים אנוּ לוֹמר: הוֹי, אילוּ היינוּ אנחנוּ מוּכנים להקריב קרבּנוֹת למען אחדוּתנוּ, כּמוֹ שאנוּ מביאים קרבּנוֹת למען קיים את פירוּדינוּ.

ותרשוּ לי לצַטט משירוֹ של משוֹרר צעיר, אהרן מאירוֹביץ, שקראתיו מעל דפּי “השוֹמר הצעיר”:

הֵן אֶל שֻׁלְחָן אֶחָד כֻּלָנוּ פֹּה סְמוּכִים

וְלָמָּה הַלְבָבוֹת הִפְרִיאוּ לַעֲנָה וָרוֹש?

הֵן מִכִּכָּר אַחַת נִפְרוֹס אֵת הַפְּרוּסָה

וְלָמָה אֵין לַחְמֵנוּ הַלֶּחֶם הַקָּדוֹשׁ?


אֶת כֻּלָנוּ הֵן הֵעִיר הַבֹּקֶר הָאֶחָד,

אֶל כֻּלָנוּ יַרְקוּת כָּרִים רָמְזָה וּתְכֵלֶת רֹם,

וְלָמָּה אִיש אָחִיו דְּלוּחִים נִפְגֹּשׁ,

בְּלִי גִיל וּבְלִי בִּרְכַּת שָׁלוֹם?


  1. כּדאי לראוֹת מה נאמר בּספרוּתנוּ העתיקה על הסגוּלוֹת המַקנוֹת זכוּת לטפּל בּעניני הציבּוּר: “כּשאמר הקדוֹש־בּרוּך־הוּא: ”אֶספה לי שבעים איש מזקני ישׂראל“ (בּמדבּר י“א, ט”ז) אמר משה: איני יוֹדע מי ראוּי ומי אינו ראוּי. אמר לוֹ: ”אשר ידעת כּי הם זקני העם ושוֹטריו “ – אוֹתם הזקנים והשוֹטרים שהיוּ מוֹסרים עצמם ללקוֹת עליהם במצרים – – וּלפי שמסרוּ עצמם ללקוֹת על הציבּוּר לפיכך ”ונשׂאוּ אִתך בּמשׂא העם“. ועל הפּסוּק ”איש אשר יצא לפניהם ואשר יבוֹא לפניהם“ (בּמדבּר כ“ז, י”ז ) נאמר: ”שלא יהא עוֹשׂה כּדרך שאחרים עוֹשׂים, שהם מוֹציאים את לגיוֹנוֹתיהם והם יוֹשבין להם בּתוֹך בּתיהם".  ↩

  2. ירמיהוּ ט"ו, י'.  ↩

  3. שמות ל"ב, א'.  ↩

  4. תהלים נ"ג, ד'.  ↩

המלצות קוראים
תגיות