רקע
ברל כצנלסון
שׂיחה ראשוֹנה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

התנצלוּת

קיויתי שיעלה בּידי לצאת מ“יֶרח־העיוּן” מבּלי לדבּר בּוֹ. היוּ לי נימוּקים פּרטיים מספּיקים לכך. לא בּיקשתי להוֹרוֹת בּ“יֶרח”, כּי אם לשרת. לא להבּיע השקפוֹת, כּי אם לשמש את ההסתדרוּת ואת לוֹמדיה. השתדלתי אף אני להיוֹת תלמיד מַקשיב, והנה אתם לוֹחצים עלי שלא “אתחמק”. ואני אין לי בּצקלוֹני פּת שלמה, כּי אם פּירוּרי־הערוֹת. מענין לענין.

 

אוּד מוּצל מאֵש

בּעבוֹדת החוּג “הוָי ותרבּוּת”, וּבדברי חבריו בּפני ה“יֶרח” כּוּלוֹ, עבר כּחוּט השָני דבר חשוּב ויקר: אי־סיפּוּק עמוֹק מעצמנוּ. וכל כּמה שהם מגוֹללים לפנינוּ את פּגמיו של ההוָי שלנוּ, ומוֹציאים לרשוּת הרבּים משהוּ מן המעיק בּחדרי־חדרים, וּמַפנים את דעתנוּ מן ההֶפשט אל המוּחש, מן הדברים הכּוֹללים, הנוּסחאיים, אל דמוּיוֹת חיים שלנוּ, לא־ערֵבוֹת ומשוּבּשוֹת – הרי הם צוֹדקים. אך בּשמעי אוֹתם ממהרים להציע לנוּ הצעוֹת של תיקוּן, של צוּרוֹת־קבע והלכוֹת וּסייגים, כּאילוּ כּבר זכינוּ למתן הר־סינַי חדש, תוֹהה אני ושוֹאל את עצמי: האוּמנם כּבר מוּכנים אנוּ להוָי יהוּדי שלם, הצוֹמח מן הקרקע ושרשיו מעמיקים ונוֹפוֹ מיתַּמר?

זכוּרני, כּי טאגוֹרי אמר, לגבּי התנוּעה ההוֹדית, בּערך כּך: “לא זרדים דרוּשים לנוּ, כּי אם אילנוֹת. זרדים אפשר להכין בשעה קלה, אילנוֹת צריך להצמיח”. והוָי לאוּמי טעוּן הכשרת קרקע וּזריעה וּצמיחה וכיבּוּשי־דוֹרוֹת. “אם יוָלד גוֹי פּעם אחת?”

מתוֹך כּמה הצעוֹת טוֹבוֹת משתמע שבּעליהן רוֹאים ענין ההוָי והתרבּוּת כּענין חוּט שניתק. ניתק חוּט – מה עוֹשׂים? הוֹלכים וּמחבּרים אוֹתוֹ בּמקוֹם הניתוּק. אך מה נעשׂה וחיי־עם ונוֹהג של עם ועוֹלם־הרוּח של עם שניתקוּ ונפרצוּ אינם ניתנים להתחבּר מחָדש על פּי רצפּט פּשוּט וקל.

מאז עליתי לארץ והצלתי את נפשי ממה שאָרב לי בּגוֹלָה נחרת בּי המוּשׂג: אוּד מוּצל מאֵש. כּך ראיתי את עצמי אז, וכך רוֹאה אני את הדוֹר, את הפּרט ואת הכּלל. כּל נער שבּא אלינוּ בּעליית־הנוֹער, האיננוּ אוּד מוּצל מאֵש ממש? וּשאלת הדוֹר היא: כּיצד הוֹפכים את האוּד לצמח, כּיצד שוֹתלים אוֹתוֹ בּקרקע וּמַשקים וּמעדרים עד שיחיה ויִינק ויעשׂה שוֹרש וענף?

כּל אחד מאִתנוּ חש כּי הרבּה אנוּ חסרים. אם כּי לא תמיד אנוּ יוֹדעים מה וָמה חסר לנוּ. לעתים קרוֹבוֹת אנוּ נצרמים מחוֹסר־טעם והעדר־צוּרה בּחיינוּ, שבּכללם הם לקוּיים בּחוֹסר־אוֹרגָניוּת. אך כּשאני שוֹמע בּני־אדם הרוֹאים עצמם יהוּדים שלמים וּמוּשלמים מבּיטים בּביטוּל אוֹ בּאיבה עלינוּ, יהוּדים קרוּעים וּפרוּעים, פּגוּמים וּפרוּמים, וּמתוֹך הכּרת נַעלוּתם הם בּאים לקטרג על דוֹר שָבי־גוֹלה, הריני נזכּר בּ“אוּד מוּצל מאֵש”.

מתי נאמר הדבר? בּימי שיבת־בּבל. רק שנים־שלוֹשה דוֹרוֹת אָרכה גָלוּתם של העוֹלים הראשוֹנים, ועוֹד היוּ בּיניהם שראוּ את “הבּית” “בּכבוֹדוֹ הראשוֹן”. והן השבים ודאי ודאי היוּ מן “הלאוּמיים”, מן ה“ציוֹניים”, מן הנכספים לגאוּלה – וּכבר ניתק החוּט בּכמה מקוֹמוֹת. כּתב חדש העלוּ מבּבל, בּמקוֹם הכּתב העברי, וּשמוֹת־ירחים חדשים, ודיבּוּר “אַשדוֹדית”, ושבּת של חוּלין, ונשים נכריוֹת. ואין צוֹרך לוֹמר: ריב־אחים. אֵיבה יוֹקדת בּין השבים לבין שארית־הפּליטה בּארץ אשר לא הלכה בּגוֹלה, וּפירוּדים בּקרב השבים עצמם, וּמַחלוֹקת בּין ראשיהם ( “אֵש המריבה יוֹם וליל דוֹלקת בּנוּ ולבּוֹת אוֹהבים חוֹלקת” מימי אלחריזי, שהביא לפנינוּ זלמן רוּבּשוֹב, אינה המהדוּרה הראשוֹנה של ריב־אַחים בּקרב שבי־גוֹלה). השׂטן יש לוֹ איפוֹא מה להשׂטין. והסניגוֹר – הקדוֹש־בּרוּך־הוּא עצמוֹ – אינוֹ סוֹתר את טענוֹתיו. אך הוּא סוֹתם את פּיו: “יִגער ה' בּך השׂטן ויגער ה' בּך הבּוֹחר בירוּשלים, הלוֹא זה אוּד מוּצל מאֵש!” (זכריה ג‘, ב’), כּלוֹמר: על מי אתה מַשׂטין, הן לפי שעה אין זה אלא אוּד מוּצל מאֵש! חס הנביא על כּבוֹד העוֹלים ואינוֹ מפרש את הקטרוּג, אך הוּא מגלה לנוּ טפח: בּחזוֹנוֹ “ויהוֹשע היה לבוּש בּגדים צוֹאים” – הכּהן הגדוֹל, מנהיגם של שבי־ציוֹן, הוּא עצמוֹ לא רוּחץ מזוּהמת הגלוּת, נוֹשׂא אוֹתה אִתוֹ. ואפשר זוֹ עשירוּת הנכר, שאיננה הוֹלמת את הנקיוֹן והדלוּת של המוֹלדת. “הבּגדים הצוֹאים” – זהוּ התיאוּר הסמלי שזכריה נוֹתן לנוּ. אין כּאן התמוּנוֹת הריאַליסטיוֹת שבּנחמיה – השעבּוּד הסוֹציאַלי, השֹדוֹת הממוּשכּנים לבעלי החוֹבוֹת, הבּנים והבּנוֹת של המרוּשָשים הנכבּשים לעבדים ולשפחוֹת, המיקח וּממכּר בּשבּת, “הנביאים אשר היוּ מיָראים אוֹתי”, חוֹרי יהוּדה המריצים איגרוֹת אל האוֹיב, השׂרים והסגנים אשר ידם ראשוֹנה בּמעל. אך ציוּר יחיד זה – “בּגדים צוֹאים” על מי שעוֹמד בּשלב העליוֹן של שָבי הגוֹלה – שהשאיר לנוּ הנביא, השוֹמר פּיו מדברי גנאי, מה דק הוּא. ועד מה הוֹלם את שיבת־ציוֹן בּימינוּ. לא החטא המסוּים, המפוֹרט, כּי אם העטיפה הכּוֹללת. בּגדים צוֹאים.

 

פּחד המקוֹר

ודרך אגב אוֹמַר: לפרשה זוֹ של “בּגדים צוֹאים” שייך גם היחס־לא־יחס של הקוֹרא לספר העברי המקוֹרי. הקוֹרא של ימינוּ – כגדוֹל כּקטן – יש לוֹ טענוֹת הרבּה לספר העברי. ואף זהוּ ענין ל“הוָי ותרבּוּת”. אין אני בּא עתה לדוּן עליהן וגם אין בּכוֹחי להשיב עליהן. אך אוֹמַר, כּי בּרוֹב־דברים שקוֹראי ימינוּ מטיחים כּנגד הספר העברי אין אני מוצא, “פּצעי־אוֹהב”, כּי אם “ולא קָרַב אל זה”1. דוֹמני כּי גם בּימים שהסוֹפר העברי היה מוּרדף ו“זר לאחיו” ורוֹאה עצמוֹ " אַחרוֹן" וכוֹתב בּשׂפה שאין לה מַהלכים – לא היה כּל כּך גלמוּד ועזוּב כּבימים אלה, כּשהוּא יוֹשב בּתוֹך עמוֹ, כּשמסביבוֹ צלילים עברים ותינוֹקוֹת של בּתי־ספר עברים והוּא גם מקבּל – פּחוֹת אוֹ יוֹתר – שׂכר סוֹפרים. אוֹי לי אוֹמַר, אך אין להתעלם מן הדבר, אשר כּמה עדוּיוֹת מעידוֹת מעידוֹת עליו: אין לבּו של הקוֹרא ליצירה העברית המקוֹרית. ולָאו דוקא על מוּמיה הוּא דן אוֹתה בּרוֹתחין, כּי אם גם על מעלוֹתיה.

אמרתי, דרך משל, להפנוֹת את דעתכם אל ספרוֹ האחרוֹן של עגנוֹן: “אוֹרח נטה ללוּן”. אין עסקי בּביקוֹרת ספרוּתית, אך ספר זה ראוּי היה לוֹ שיֵעָשׂה מאוֹרע בּחיינוּ הרוּחניים וּבחשבּוֹן עוֹלמנוּ. מעֵין מה שהיה “מכּאן וּמכּאן” של בּרנר לבני העליה השניה. בּרנר, שתיעֵב את הלהג הפּטריוֹטי, כּתב בּמכתב פּרטי על ספרוֹ זה: “כּתבתי ספר לאוּמי”. ואמנם כּן הוּא. רבּים המַכּים בּתוֹף “הלאוּמיוּת”, אך ערכּו הלאוּמי של הספר נקבּע לא על ידי “ההזמנה הסוֹציאַלית” כּי אם על ידי מַהוּתוֹ. בּרנר – הנבוֹך, הספקן, “הכּוֹפר” – הוּא שנתן לנוּ בּשעתוֹ את הספר הלאוּמי של הדוֹר. אפשר ש“דוֹר” זה לא היה אלא קוֹמץ בּחוּרים מן העליה השניה. היש “דוֹר” לספרוֹ של עגנוֹן? הוּא נתן לנוּ בּ“אוֹרח נטה ללוּן” פּרקי־איוֹב של זמננוּ. אך ספק אם הקוֹרא העברי של עכשיו יוֹדע לקבּל מה שהספרוּת העברית נוֹתנת לוֹ. והוּא יוֹדע לתבּוֹע מה שאין לוֹ בּה. וגם כּאן יש לימוּד זכוּת: הקוֹרא של ימינוּ הן בּרוּבּוֹ יש לוֹ צוֹרך להתגבּר על הא"ב, על הדיבּוּר העברי, וגם לאחר שהוּא מצליח בּזה – עוֹד הוּא נשאר בּפרוֹזדוֹר־שלפני־פּרוֹזדוֹר. ועוֹד ארוּכּה הדרך עד שיחדוֹר לפַנֵי ולִפְנִים. “הלוֹא זה אוּד מוּצל מאֵש!”

 

חינוּך “אָחיד”

הערה אחת, וּבקיצוּר, בּענין החינוּך. לא הייתי מבקש לנגוֹע פּה בּשאלה שלא טיפּלנוּ בּה, אילמלא דבריו של בּן־גוּריוֹן. ודוקא משוּם שאני משוּתף מאתוֹ בּכמה דברים שבּיסוד, רוֹאה אני להדגיש כּי אני חוֹלק עליו בּזה. לדעתי, אין האַחדוּת הלאוּמית מחייבת בּיטוּל זרמים בּחינוּך. וגם אַחדוּת־החינוּך, בּמוּבן הלאוּמי, אינה מחַייבת בּיטוּל זרמים בּחינוּך. אַחדוּת־החינוּך צריכה להתבּטא בּכמה דברים חשוּבים: בּאַחדוּת הלשוֹן, בּחוֹבת לימוּדים מסוּימים בּכל בּתי־הספר, בּפיקוּח לאוּמי עליוֹן על כּל בּתי־הספר, בּאַחדוּת התנאים ההיגייניים והכּלכּליים, אך לא בּ“אחידוּת”, לא בביטוּל הזרמים בּחינוּך הנאבקים על עיצוּב דמוּתוֹ החברתית והרוּחנית של העם.

גם מחוּץ למציאוּתנוּ היהוּדית, שהיא כּוֹפה עלינוּ כּמה הבדלי־דרך בּעניני חינוּך, אין אני חסיד של מערכת חינוּך " אחידה", הנקבּעת בּכלָליוּתה וּבפרטיה על ידי הממשלה, והעוֹמדת “למעלה” מן המגמוֹת הפּדגוֹגיוֹת והסוֹציאליוֹת והדתיוֹת השואפוֹת להתגַלמוּתן. המדינה צריך שיהיוּ לה כּמה חוֹבוֹת לגבּי בּית־הספר וגם כּמה זכוּיוּת, אך אין להפריז בּהשלטת המדינה על בּית־הספר. אין לכווץ את התפתחוּת החינוּך לתוֹך צינוֹר ממשלתי, שמטבעוּ הוּא נוּקשה בּמעט אוֹ בהרבּה. כּל הנסיוֹנוֹת החינוּכיים הגדוֹלים שנעשׂוּ בּעוֹלם ספק אם היוּ ניתנים להיעשׂוֹת ואם היוּ נעשׂים בּמסגרת של חינוּך מַמלכתי אָחיד. וההתקדמוּת החינוּכית עדיין צעירה למדי, ואין לכלוֹא אוֹתה. המדינה צריכה להסתפּק בּזכוּיוֹת מסוּימוֹת לגבּי בּית־הספר וּלהשאיר מידה הגוּנה של חוֹפש לחיפּוּשׂים חינוּכיים.

ואצלנוּ, היהוּדים, לא כּל שכּן. הן בּית־הספר העברי עוֹדנוּ יצוּר צעיר כּל כּך, ועוֹד לפניו דרך חיפּוּשׂים ארוּכּה. הנבוֹא מעתה לעייל אוֹתוֹ לתוֹך שפוֹפרת נוּקשה?…

ואסוּר לנוּ לשכּוֹח שאנוּ בּאים לארץ כּבני ציביליזציוֹת שוֹנוֹת, ויש ויש הבדלים גדוֹלים בּעניני דת ומסוֹרת וּבשאלת התאָמת החינוּך לצרכי בּנין־העם. מי שיתעלם מן ההבדלים הללוּ בּאמתלה של איחוּד עשׂוּי להמיט עלינוּ פּירוּדים חמוּרים.

עד שבּא ההסכּם הלוֹנדוֹני על זכוּת שלוֹשה זרמים בחינוּך לא היה ליהדוּת החרדית כּל חלק בּחינוּך הציוֹני. והרצוֹן להכניס את ההסתדרוּת הציוֹנית בּעוֹל העבוֹדה החינוּכית והתרבּוּתית היה נתקל תדיר בּאוֹפּוֹזיציה מרה מצד “המזרחי”. ההסכּם הלוֹנדוֹני הוּא ששׂם קץ להתנגדוּת זוֹ של “המזרחי” ואיפשר לוֹ להצטרף למערכת החינוּך הציוֹני, הייתי שוּתף פּעיל לניסוּח אוֹתוֹ הסכּם ואינני מתחרט עליו כּלל וּכלל. ולא רק מפּני שהוּא איפשר לנוּ להקים את רשת בּתי־הספר של “זרם העוֹבדים” בּימים שעדיין לא הבינוּ לנוּ בּחוּגי החינוּך הרשמיים בּארץ, אלא גם מפּני שאני מוֹדה בּזכוּתוֹ של החינוּך המסרתי, ואיני רוֹצה לכוֹף עליו “אחידוּת” בּעל כּרחו. וגם מפּני שרק על ידי הוֹדיה בּזכוּיוֹת הזרמים הגענוּ ליצירת מערכת חינוּך לאוּמית. זוֹ אי אפשר לה שתהיה “אחידה” כּל עוֹד לא הגענוּ לכלל אחידוּת בּשאלוֹת הגדוֹלוֹת, הרוּחניוֹת והסוֹציאליוֹת, של בּנין חיי־עם.

וּכשם שאני מסתייג משלילת זכוּת הזרמים בּחינוּך, כּן עלי להסתייג מכּמה תוֹפעוֹת־לוָאי שנזדווגוּ לזרמים. קיוּמוֹ של זרם חינוּכי אינוֹ מחייב בּדילוּת אדמיניסטרטיבית־כּספּית, שרבּים אצלנוּ ראוּ בּה עיקר ויסוֹד. כּמה קינים והגה והי נשמעוּ אצלנוּ עם בּיטוּל מחיצה זוֹ, כּאילוּ זרם־העוֹבדים נחרב! וכן אין הוֹדאה בּזרמים מחייבת מרוּת־מפלגה על הזרם. כּל זרם זקוּק לנוֹשׂא ציבּוּרי אוֹטוֹנוֹמי, אך לא להזדנבוּת אחרי רשוּת מפלגתית. ואיני צריך לוֹמר, כּי הטבלה “לילדי העוֹבדים”, שמישהוּ הצליח להדבּיק על אֵילוּ מוֹסדוֹת חינוּך, אינה הוֹלמת את תנוּעת העבוֹדה, שהיא דוֹגלת בּחזוֹן־העבוֹדה, אך לא מתגַדרת בּמוֹצא סוֹציאלי. כּל התגדרוּת בּ“יחוּס”, אם בּיחוּס אריסטוֹקרטי אוֹ בּיחוּס פּרוֹליטרי, היא בּעצם־עצמוּתה גילוּי אנטי־סוֹציאליסטי.

 

על כּמה הגדרוֹת

סח לי אַחד החברים בּ“חוּג ההסתדרוּת”: “סבוּר הייתי כּי יוֹדע אני את ההסתדרוּת יפה יפה; משישבתי בּחוּג זה והכּרתי דברים שלא ידעתי עליהם כּלוּם, וגם ראיתי מחדש דברים שידעתי – נגלתה לי ההסתדרוּת כּוּלה כּחדשה; היקף כּזה וּגרַנדיוֹזיוּת כּזאת אשר לא ידעתי”.

ידידים ושׂוֹנאים מַרבּים להגדיר את ההסתדרוּת וּלהבחין בּה בּחינוֹת שוֹנוֹת: מעמדית, לאוּמית, פּרוֹפסיוֹנלית, קוֹלוֹניזטוֹרית וכדוֹמה. אינני בּא להוֹסיף הגדרוֹת וּבחינוֹת. וכי אוֹרגניזם חי ניתן להפרדה בּצוּרה זוֹ: פּה הוּא סוֹציאליסטי וּפה ציוֹני, פּה פּוֹעלי וּפה ישוּבי, פּה פּרוֹפסיוֹנלי וּפה קוֹאוֹפּרטיבי? בּספר־לימוּד לגיאומטריה אנוּ מַבחינים: נקוּדה, קו ושטח. אבל המוֹרה מזהיר ואוֹמר: כּך הוּא בּספר־הלימוּד, בּחיים אין נקוּדה ואין קו ואין שטח. בּעוֹלם הממש יש רק גוּפים והם כּוֹללים את הנקוּדוֹת והקוים והשטחים ללא הפרדה. וּכשאנוּ בּאים להפריד בּהסתדרוּת וּלהבחין מהוּ הצד הסוֹציאליסטי וּמהוּ הצד הציוֹני – הרי זה תשלוּם מס לדרכי־המחשבה וּלאָפני־הדיבּוּר שלנוּ. כּי הגוּף החי אינוֹ ניתן להפרדה. זה עשׂרוֹת שנים שצעירים יהוּדים, בּגוֹלה וּבארץ, נשאלים לפי כּללי הז’רגוֹן המחשבתי: מה אַתה יוֹתר ציוֹני אוֹ סוֹציאליסט? כּאילוּ יתר ציוֹנוּת מחייב פּחוֹת סוֹציאליזם, וכן להיפך. והשאלה מעידה על עצמה כּי לא את האידיאה החיה ולא את המפעל החי היא רוֹאה, כּי אם את הנקוּדוֹת והקוים שבּספרי־הלימוּד. והרי זה כּאילוּ שוֹאלים לוֹ לאדם: מה אַתה יוֹתר – בּן־ישׂראל אוֹ בּן־תרבּוּת? כּאילוּ יוֹתר אדם מַשמעוֹ פּחוֹת יהוּדי.

 

בּמה נפתחה ועידת חיפה?

האם רבּים קראוּ בּספר־הפּרוֹטוֹכּוֹלים של ועידת חיפה? הוּא נתוּן לפנינוּ כּאילוּ הוּצא מתוֹך “גניזה”, הוּא “חסר”, בּלשוֹן הבּיבּליוֹגרפים, מקוּטע, ויש בּוֹ דברים שכּבר אינם מוּבנים לנוּ, ויש דברים שטעוּנים הסבּרה למען יוּבנוּ. אך ממה שיש בּוֹ אפשר ללמוֹד על דרכּה של ההסתדרוּת.

בּועידת חיפה לא הרבּינוּ לדבּר על עיקרי הדברים, בּאנוּ לשם עם הצעוֹת מעוּבּדוֹת, וכמעט מוּסכּמוֹת. על ש. יבנאלי הוּטל להסבּיר בּפתיחת הועידה את תפקידיה של ההסתדרוּת העוֹמדת להיוָצר. והוּא דיבּר דברים שאפשר לראוֹתם כּיוֹצאֵי־דוֹפן בּועידת פּוֹעלים פּרוֹפסיוֹנלית. הוּא דיבּר על דבר אחד: על הצלת ישׂראל. הוּא אמר כּך:

“זה שנים תלוּי העם בחלקים רבּים בּגוֹלה בּין קיוּם להשמדה – – תעוּדת הפּוֹעל העברי וּתעוּדת הדוֹר כּוּלוֹ: לא המשכת הקיוּם, כּי אם הצלת העם. בּנין ארץ־ישׂראל וּגאוּלת רוֹב גדוֹל מישׂראל מן הגלוּת – זה הלא תפקיד הדוֹר, ואם לא יעשׂה זאת, לא מילא את תפקידוֹ. מי יעמיס על שכמוֹ את העבוֹדה הזאת? הפּוֹעל העברי בּארץ־ישׂראל!” את “ארבּעת אלפים הפּוֹעלים העברים החיים בּעבוֹדה בּארץ־ישׂראל” רוֹאה הפּוֹתח כּ“כוֹח שאין דוֹמה לוֹ” לגבּי תחיית האוּמה. אין לנוּ גוֹאֵל אישי, כּמשה רבּנוּ בּשעתוֹ, וצריך שיקוּם גוֹאֵל קוֹלקטיבי. הפּוֹעל העברי – עליו השליחוּת ועליו החוֹבה לגלוֹת לעם את אפשרוּת הגאוּלה מן התפוּצוֹת. את הצוֹרך בּהקמת ההסתדרוּת אפשר, כּידוּע, להסבּיר בּכמה וכמה נימוּקים טוֹבים. ואינני יכוֹל להבטיחכם כּי הועידה הבינה והעריכה מדוּע מתנַמק דבר הקמת ההסתדרוּת דוקא כּך, ומדוּע דוקא כּך נפתחת ועידת־היסוֹד של פּוֹעלי ארץ־ישׂראל.

כּדי לציין כּיצד נתמזגוּ בּתוֹך ההסתדרוּת הדביקוּת בּאוּמה והחרדה לגוֹרלה וההתמַכּרוּת להצלתה עם התחוּשה הסוֹציאלית ועם הזיקה לכלל־העוֹבדים וּראיית התמוּרוֹת הבּאוֹת בסדרי החברה, אָביא לפניכם מלים אחדוֹת שנאמרוּ בּועידת “אַחדוּת־העבוֹדה” בּפתח־תקוה ( אדר תרע"ט) שקדמה ליסוּד ההסתדרוּת:

“יש עמים אשר לפי מצבם המיוּחד נעשׂה הגוֹרם הלאוּמי למרכּז חייהם, אבל יש תקוּפוֹת בּהיסטוֹריה אשר התוֹכן הסוֹציאלי נעשׂה למרכּז חייו של הלאוֹם כּוּלוֹ. עם כּזה הוּא עמנוֹ, תקוּפה כּזאת היא תקוּפתנוּ”.

ועוֹד קוֹדם לכך, בּימים הראשוֹנים לכּיבּוּש הבּריטי, בּבוֹא לארץ וייצמן עם חבריו בּועד הצירים, פּגשה אוֹתם “הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאים” בּתזכּיר קטן, שבּוֹ ניסה ציבּוּר הפּוֹעלים, אוּלי לראשוֹנה, להציג את עצמוֹ בּפני העוֹלם היהוּדי. שם נאמר:

“לא בּתוֹר ציבּוּר זקוּק לעזרה, הבּא לבקש על נפשוֹ, על הקלת מצבוֹ, מתיצב הפּוֹעל העברי לפניכם, צירי התנוּעה הציוֹנית. הפּוֹעל שישנוֹ עכשיו בּארץ סלל לוֹ דרך מכאוֹבים וחתחתים את דרכּוֹ, כּבש לוֹ את אפשרוּת קיוּמוֹ החמרי, תפס לוֹ עמדתוֹ בּחיים הכּלכּליים בּארץ, ואף את קשי מצבוֹ הוּא יוֹדע וידע לשׂאת. אוּלם הפּוֹעל העברי רוֹאה את עצמוֹ לא רק כּאבן־בּנין, כּי אם גם כּאַחד הבּוֹנים, כּחלק מאוּרגן של תנוּעת הגאוּלה, כּציבּוּר חלוּץ, אשר התנדב לא לשנה ולא לשנתים, כּי אם לכל ימי חייו. וּמתוֹך עמדתוֹ המיוּחדת בּחיים, מתוֹך תפקידוֹ הריאַלי בּהגשמת הציוֹנוּת, נוֹבעוֹת השקפוֹתיו על המצב הקיים בּארץ, דרישוֹתיו מאת עצמוֹ וּמאת התנוּעה הציוֹנית לעבוֹדה העתידה, מאוַייו וּשאיפוֹתיו. עצם דבר העבוֹדה אינוֹ אצלנוּ פּרט מקרי, כּי אם יסוֹד אוֹרגני של גאוּלת העם. אין הפּוֹעל העברי רוֹאה את גאוּלת העם ושחרוּר העוֹבד כּשני מוּשׂגים נפרדים ושוֹנים. אצלוֹ הם התלכּדוּ להרכּבה נפשית אחת. המטבּע שעליו חָרוּת גאוּלת העם מצד זה ושעבּוּד העבוֹדה מצד זה, פּסוּל בּעיניו. ציוֹנוּת הבּנוּיה על שעבּוּד וניצוּל היא בּעינינוּ לא רק ציוֹנוּת נפסדה וּבלתי רצוּיה, כּי אם גם בּלתי־אפשרית. הכּוֹחוֹת אשר ישקיעוּ את גוּפם ונפשם בּבנין “הבּית הלאוּמי” לא ירצוּ שהבּית הזה יהיה להם ולבניהם אחריהם לבית־עבדים. והעם היוֹצר את עתידוֹ בּזיעתוֹ, בּדמוֹ, בּמוֹח עצמוֹתיו, לא יוַתר בּרצוֹנוֹ הטוֹב על חירוּתוֹ וקוֹממיוּתוֹ. להתגשמוּתה של הציוֹנוּת עוֹד אין די בּהסכּמת מוֹשלים ואף בּכספּי אדירים, אם הם ימָצאוּ. הציוֹנוּת קוֹראת להתגשמוּתה ודוֹלָה ממעמקי העם כּוֹחוֹת אנוֹשיים, חלוּציים, ענקיים, התמַכּרוּת עממית רבּה והתעוֹררוּת עילָאה. מבּלי כּל אלה מה תקותנוּ כּי ניַחל. ואלה לא יבוֹאוּ בּימינוּ בּלי חזוֹן גאוּלה מרהיב לב. המוֹני העוֹבדים בּחוּץ־לארץ צריכים להרגיש בּחוּש מַהי החברה היהוּדית אשר אנוּ הוֹלכים לבנוֹת בּארץ־ישׂראל, עין בּעין צריכים להיוָכח כּי התוֹכן הפּנימי, האנוֹשי, של שאיפוֹתינוּ הלאוּמיוֹת הוּא חיי מרחב ויצירה לעם העברי בּהמוֹניו”2.

כּשתעיינוּ בּתעוּדוֹת מן הפּרי־היסטוֹריה של ההסתדרוּת תמצאוּ כּמה דברים שאינם מצוּיים בּתנוּעוֹת פּוֹעלים.

בּחוּקת ההסתדרוּת הראשוֹנה מדוּבּר לא רק על השבּחת תנאי העבוֹדה של הפּוֹעל, כּי אם גם על דאגה לפריוֹן העבוֹדה. דברים בּענין זה יש למצוֹא גם בּתעוּדוֹת קוֹדמוֹת של “אַחדוּת־העבוֹדה” ושל ההסתדרוּת החקלאית. לא הרבּה נשתמר בּידינוּ מן הועידוֹת של ההסתדרוּת החקלאית בּעשׂר השנים הראשוֹנוֹת שקדמוּ ליצירת ההסתדרוּת הכּללית. בּאחת ההחלטוֹת מדוּבּר גם על דאגה למשק הפּרטי המעסיק פּוֹעלים יהוּדים. יש בידינוּ קצת החלטוֹת של “הועד המאוּחד של פּוֹעלי ארץ־ישׂראל” (הנסיוֹן לשיתוּף פּעוּלה של שני המרכּזים החקלאים בּיהוּדה וּבגליל ושל “השוֹמר”), וּבצד ההחלטוֹת על השתלמוּת חקלאית וּפניה למתכּוֹננים לעלוֹת שיכשירוּ עצמם עוֹד בּחוּץ־לארץ וּדאגה מיוּחדת להפצת העברית וּלעניני תרבּוּת, אנוּ מוֹצאים החלטה זוֹ: “יחד עם ההגנה המַתמידה על עיקרי העבוֹדה העברית ועניני הפּוֹעל – עלינוּ לעבוֹד עבוֹדת חינוּך וּביקוֹרת פּנימית, וּלהשתדל לתקן את הצדדים השליליים בּחיינוּ וּבעבוֹדתנוּ”3.

וּבהחלטה אחרת נאמר בּאוֹתה רוּח: “על עתוֹנוּת הפּוֹעלים להאיר בּצדק וּבלי מַשׂוֹא־פּנים את המאוֹרעוֹת בּחיי הפּוֹעלים וּלבקר את מעשׂי הפּוֹעלים בּשעה שהם טעוּנים בּיקוֹרת, מבּלי לחשוֹש למתנגדים מקטרגים שישתמשוּ בּזה נגדנוּ”4.

רשאים אַתם ללגלג על תמימוּת זוֹ של קוֹדמיכם, בּשעה שעמדוּ בּקשרי מלחמה קשים עם החוּץ האמינוּ כּי לא די לעוֹבד בּמלחמתוֹ עם כּל מיני “חוּץ”, אלא הוּא חייב לשקוֹד על עקירת הרע מתוֹך עצמוֹ. אם תלמדוּ ותתבּוֹננוּ אפשר כּי תכּירוּ שראיית־דברים זוֹ היא שעמדה לוֹ לדוֹר הראשוֹן של ההסתדרוּת שיחַשל את סגוּלוֹתיו. על כּל פּנים תוֹדוּ כּי תפיסה זוֹ היתה שלהם ולא שאוּלָה. בּפרט שבּמקוֹמוֹת אחרים ידעוּ אז ללגלג יפה על כּל מגמה ל“השתלמוּת עצמית” ואת מלוֹא־הכּוֹבד של חזוֹן־הפּוֹעל תלוּ על יתד אחת, על המלחמה הניצחת באוֹיב המעמדי.

החלטה זוֹ טעוּנה הסבּרה: לשני המרכּזים של הפּוֹעלים החקלאים, בּגליל וּביהוּדה, לא היה שוּם עתוֹן. שני עתוֹני הפּוֹעלים היוּ בּרשוּתן של שתי המפלגוֹת (“הפּוֹעל הצעיר” וּ“פּוֹעלי־ציוֹן”). וגם שוּם כּוֹח פוֹרמַלי לא היה בּידי “הועד המאוּחד”, שיטיל את מרוּתוֹ על המפלגוֹת אוֹ על עתוֹניהן. וּמכּלל זה אַתה שוֹמע לָאו, כּלוֹמר, שמחַבּרי ההחלטה היוּ סבוּרים כּי השיטה הנהוּגה בּעתוֹנוּת המפלגוֹת אינה נוֹטה “לבקר את מעשׂי הפּוֹעלים בּשעה שהם טעוּנים בּיקוֹרת”. אפשר להבין כּי החלטה כּזאת נראתה למפלגוֹת ולמערכוֹת כּ“התערבוּת” ללא סמכוּת. ואף על פּי כן ראה אז “העוּבּר” ההסתדרוּתי זכוּת לעצמוֹ להציג את תביעוֹתיו הוּא למפלגוֹת.

 

התבּוֹננוּת בּאָפיה של תנוּעה

אין אני רוֹצה בּזה להעסיקכם בּתוֹלדוֹת ההסתדרוּת. ואם אני מביא לפניכם דברים מקוּטעים מ“אשר יעלה המזלג”, הרי זה משוּם שאני חפץ כּי תתנוּ את דעתכם על אָפיה של תנוּעתנוּ, על מידוֹת וּתכוּנוֹת המיַחדוֹת אוֹתה. אין להבין את ההסתדרוּת בּלי לראוֹתה כּחטיבה מיוּחדת בּישׂראל וּבעוֹלם. ואין הכּוָנה להתהדרוּת וּלהתבּדלוּת, אלא לראיית הדברים כּהוַיתם וּבחיוּתם, בּמה הם שוים וּבמה הם שוֹנים.

לפנים היוּ אנשים אשר כּל פּיקחוּתם היתה בּידיעה כּי “אין חדש תחת השמש”. והיוֹם רבּוּ הפּיקחים היוֹדעים כּי אין שוֹנה תחת השמש. הם שמעוּ ויוֹדעים נאמנה כּי חוֹק אחד שוֹלט בּכּל, ולמדוּ מכּאן שאין לך דבר השוֹנה מחברוֹ, וּכשאַתה בּא להסבּיר להם מציאוּתם של תנאים מיוּחדים, של מסיבּוֹת היסטוֹריוֹת מיוּחדוֹת, של פּוּרענוּת מיוּחדת – הרי הם יוֹדעים מראש כּי כּל אלה אין בּהם ממש, וכי רק מפּני שאין אַתה מכּיר את הצד השוה שבּדברים אַתה מתעכּב על הצדדים השוֹנים שבּיניהם. מאידך, כּשהללוּ שוֹמעים אוֹתך לוֹמד איזוֹ גזירה שוָה, הרי הם קוֹפצים כּנגדך ואוֹמרים: מה, סוֹף סוֹף גם אַתה מוֹדה שיש עוֹלם גדוֹל שיש ללמוֹד ממנוּ? כּשדיפדפתי עכשיו בּפּרוֹטוֹכּוֹל של ועידת־חיפה ראיתי שבּא־כּוֹח מפּס"ע (אַחד הגלגוּלים הקדוּמים של פּק“פּ, שתחילה היה נקרא מפּ”ס, וּכדי “להתכּשר” לועידת־חיפה הוֹסיף לעצמוֹ ע' – עברים) הגיב על איזוֹ גזירה שוה שלנוּ בּדברים אלה: “אנחנוּ שׂמחים מאד שמביאים דוּגמה מן העוֹלם”. הן “העוֹלם” הוּא, כּמוּבן, אחוּזת־נחלה שלוֹ, וּמנַין נדע אנחנוּ, ההוֹלכים בּחוֹשך, ללמוֹד ממה שמתרחש שם.

המַטבּעוֹת היוֹצאוֹת מבּית־הצוֹרף יצוּקוֹת כּוּלן בּדפוּס אחד. לא כן חיי־אדם וחיי־עמים וחיי־תנוּעוֹת. אין אַתה בּא לידי הבנה בּתוֹפעה חברתית אם אין אתה רוֹאה את הצד השוה שבּינה לבין שאר תוֹפעוֹת ואם אין אַתה מַבחין בּמה שמיַחד אוֹתה משאר תוֹפעוֹת. כּל תוֹפעה סוֹציוֹלוֹגית היא חלק מן העוֹלם, שייכת למקוֹם ולזמן , ועם זאת היא גם שייכת לעצמה וּמיוּחדת לעצמה. ואין צוֹרך לוֹמר שההיסטוֹריה היהוּדית, כּל כּמה שכּוֹחוֹת עוֹלמיים שוֹנים מַטבּיעים בּה את חוֹתמם ואת לחצם, איננה חדלה להיוֹת חטיבה מיוּחדת בּמינה.

כּדי לעמוֹד על אָפיה ועל דרכּה של תנוּעת־פּוֹעלים מסוּימת לא די אם תדע מתי נתקיימה ועידה פּלוֹנית ואימתי נתחַבּרה פּרוֹגרמה פּלוֹנית – עליך להכּיר ולדעת את נוֹשׂא התנוּעה, את הפּוֹעל האַנגלי אוֹ הרוּסי, את מקוֹר־מחצבתוֹ האידיאוֹלוֹגי, את מוֹרשתוֹ התרבּוּתית. הפּוֹעל קוֹדם לתנוּעה. מי הוּא הפּוֹעל? האם מן הכּפר הוּא בּא אוֹ מן העיר? מה היוּ אבוֹתיו – אִכּרים משוּעבּדים לפּריצים אוֹ אוּמנים חפשים חברי גילדוֹת? אם הוּא עלה בּ“ארץ ציה” תרבּוּתית אוֹ קיבּל בּירוּשה ערכי־תרבּוּת? אין להבין את מפעלם של חלוּצי רוֹצ’דֶל אוֹ מפעלוֹ הארגוּני של לַסַל אוֹ את התאים הראשוֹנים של האינטרנציוֹנל הראשוֹן מבּלי לדעת את השכבוֹת הסוֹציאַליוֹת שמקרבּן בּא הפּוֹעל־החרשתן בּמערב. אין להבין את דרכּה המיוּחדת של תנוּעת הפּוֹעלים הרוּסית ואת גוֹרלה מבּלי לדעת את הקרקע ההיסטוֹרי אשר בּוֹ צמחה, את הכּפר הרוּסי – מקוֹר־מַחצבתוֹ של הפּוֹעל הרוּסי.

תוֹלדוֹת הפּוֹעל העברי בּארץ־ישׂראל שוֹנוֹת בּכמה בּחינוֹת מתוֹלדוֹת כּל פּוֹעל אחר בּעוֹלם. לא מן הכּפר בּא, וגם לא מאגוּדת־האוּמנים. הדלוּת של ההמוֹן היהוּדי היא דלוּת אחרת, והירוּשה הרוּחנית שלוֹ אף היא אחרת. מקוֹר־מחצבתוֹ, גוֹרמי התהווּתוֹ, ערכי מוֹרשתוֹ, גוֹרל־עמוֹ – קבעוּ את אָפיו וּדמוּתוֹ. הגלוּת שאלה אוֹתוֹ שאלוֹת, אשר שוּם פּוֹעל אחר לא שמע מעוֹלם. מצבוֹ הסוֹציאלי בּצירוּף אָפיוֹ וּמוֹרשתוֹ הכתיבוּ לוֹ תשוּבוֹת כּאשר לא השיב שוּם פּוֹעל בּעמוֹ.

ציוּן היחידוּת של גוֹרלנוּ והמיוּחד שבּדרכּנוּ אינוֹ בּא לשם התפּארוּת, כּי אם מתוֹך התבּוֹננוּת וּלשם הבנה. לא בּמחשבה תחילה יצר הפּוֹעל בּארץ מה שיצר. ואין לוֹמר כּי הוּא ראה את אפקיו מראשיתוֹ. בּיוֹדעים וּבלא יוֹדעים – מיעוּטוֹ בּיוֹדעים ורוּבּוֹ בּלא יוֹדעים – פּרץ לוֹ הפּוֹעל בּארץ אפיקים אשר לא ידעוּ לפניו. היה בּהם מן החידוּש, אם בּדפוּסים שיצק לצרכיו ואם בּצירוֹפים שצירף, ואם בּזה שהקדים בּכמה דברים, בּטרם עמדוּ עליהם אחרים, גדוֹלים וחזקים ממנוּ.

 

המזיגה

אַתה מוֹצא בּהסתדרוּת מזיגה של תפקידים שאין אתה מוֹצא בּשוּם תנוּעת־פּוֹעלים. ההסתדרוּת הניחה כּיסוֹד־ההיכּר של האִרגוּן את משלַח־היד, את העבוֹדה בּכל צוּרוֹתיה, ולא ויתרה על שוּם תפקיד שקוֹראים לוֹ “פּרוֹפֶסיוֹנַלי”. היא לא הסיחה דעתה וידה משוּם תפקיד הנוֹגע לצרכיו החמריים והמקצוֹעיים של הפּוֹעל וּתנאי עבוֹדתוֹ. אך אין לך טעוּת גדוֹלה מזוֹ שתראה את ההסתדרוּת כּ“פּרוֹפסיוֹנַלית”. לאמוֹר: לפי הֶרכּבה היא הסתדרוּת מקצוֹעית, אך מעוֹלם לא היתה כּן לא לפי רוּחה ולא לפי היקף עניניה. בּענין זה שמעתם דברי הסבּרה מיצחק טַבֶּנקין. והנה מה שנאמַר בּנדוֹן זה בּועידת־חיפה: "מי שאוֹמר לבנוֹת את ההסתדרוּת על יסוֹד פּרוֹפסיוֹנלי איננוּ מכּיר את הפּוֹעל העברי ואת רוּחוֹ. מהוּת האיחוּד תלוּיה בּמהוּת הפּוֹעל. אם תוֹציאוּ מהאיחוּד את זה הנוֹתן תוֹכן לחיי הפּוֹעל בּארץ – מה איחדתם? "

שזוֹ היתה ההתחלה – בּכך אפשר אין מן המיַחד. הן גם בּעוֹלם הגדוֹל התחיל האיגוּד המקצוֹעי כּמבשׂר־גאוּלה. כּך היה גם האינטרנציוֹנל הראשוֹן, מקצוֹעי בּהרכּבוֹ וּמַכּסימַליסטי בּרוּחוֹ. אך יש מן המיחד בהסתדרוּת, שהיא פּתחה בּדרך זוֹ, לאחר שהאיגוּד המקצוֹעי בּעוֹלם , בּהסכּמת רבּים וּגדוֹלים, פּרש הימנה. כּי רוּחה של תנוּעת הפּוֹעלים נתפּצלה בּמהרה, והאיגוּד המקצוֹעי נתעצם אמנם, אך גם נצטמצם בּתחוּמי היוֹם־יוֹמיוּת המקצוֹעית, ועוֹלמוֹ הרוּחני נקרש ודוּלדל, גם בּשעה שהחזיק בּטרמינוֹלוֹגיה הראשוֹנית. תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ חָרגה מתחוּמי הפּרוֹפסיוֹנליזם עוֹד בּימיה הראשוֹנים, אך גם בּהתחזקה וּבהיוֹתה להסתדרוּת־המוֹנים, רבּת־נכסים ורבּת־אינטרסים יוֹם־יוֹמיים – אינה חדלה להיוֹת הסתדרוּת להגשמת החזוֹן, אוֹתוֹ חזוֹן שבּוֹ נפתחה ועידת חיפה.

מעוֹלם לא היה מחסוֹר בּמגמוֹת וּבאנשים אשר בּיקשוּ להשכּיב את ההסתדרוּת בּמיטת־סדוֹם של פּרוֹפסיוֹנליזם. בּכל ציבּוּר של פּוֹעלים אפשר למצוֹא אנשים המאמינים כּי די להם בּ“אינטרסים פּרוֹפסיוֹנליים” בּלבד, וּלתוֹך ציבּוּרנוּ אנוּ מתגלגלים כּפעם בּפעם בּני־אדם, שהם נכרים אוֹ “מפוכּחים” וּמתנַכּרים להוָיתוֹ של הפּוֹעל בּארץ, והם תוֹבעים להעמיד את ההסתדרוֹת על הפּרוֹפסיוֹנליזם. וּבזמנים שוֹנים וּבצוּרוֹת שוֹנוֹת עשׂוּ מן הפּרוֹפסיוֹנליזם קרנים לנַגח את ההסתדרוּת וּכפעם בּפעם נאלצת ההסתדרוּת להיאָבק על נפשה.

 

המוּתר להסתדרוּת־פּוֹעלים לעסוֹק בּעליה?

אפשר יהיה הדבר נשמע כּקוּריוֹז, אם אסַפּר שלפני כּשלוֹשים שנה התנהל ויכּוּח בּהסתדרוּת, אם מוּתר לה, להסתדרוּת מקצוֹעית, לעסוֹק בּעניני עליה? וכך היה הדבר. בּועידה הראשוֹנה של פּוֹעלי יהוּדה (עין־גנים, שבוּעוֹת, תרע"א), שנתכּנסה כּמה שבוּעוֹת לאחר הועידה הראשוֹנה של פּוֹעלי הגליל ( אוּם־ג’וּני, פּסח, תרע"א) בּיקשוּ להגדיר את פּעוּלתוֹ של היצוּר החדש – ועד מרכּזי הנבחר על ידי אסיפה כּללית של פּוֹעלי יהוּדה החקלאיים – הגדרה “פּרוֹפסיוֹנלית” טהוֹרה: “להגן על הענינים הכּלכּליים והרוּחניים של הפּוֹעלים”. לא קל עכשיו לתאר מה היה אוֹתה שעה תכנה הפּרוֹפסיוֹנלי של ההסתדרוּת, אשר הקיפה כּמאתים פּוֹעלים, רוּבּם ללא־עבוֹדה. מכּל ה“פּרקטיקה” שלנוּ אז זוֹכר אני מעשׂה אחד ויחיד של “הגנה”: פּוֹעל שעבד בּמוֹטוֹר נקטעה ידוֹ ודרשנוּ פּיצוּיים. כּהמשך לכך דרשנוּ אחר כּך לבַטח את עוֹבדי המוֹטוֹרים בּפּרדסים. ענין זה העסיק אוֹתנוּ כּל התקוּפה מועידה לועידה, ואפשר יוֹתר מזה. והנה בּועידה השניה של פּוֹעלי יהוּדה (פּתח־תקוה, חנוּכּה, תרע"ב) פּרץ ויכּוּח גדוֹל: אם צריכה “ההסתדרוּת הבּלתי־מפלגתית של הפּוֹעלים החקלאיים בּיהוּדה” לדאוֹג לא רק לפּוֹעל הנמצא בּעין, כּי אם גם לריבּוּיו ולעליית פּוֹעלים, וּבפרט אם רשאית היא לקרוֹא לעליה.

בּגליל לא היה הדבר בּגדר שאלה, אם משוּם ששם היתה “השׂכּלתנוּ” הפּרוֹפסיוֹנַלית והאידיאוֹלוֹגית פּחוּתה יוֹתר, ואם משוּם אָפיוֹ של הפּוֹעל הגלילי, ואם משוּם שבּגליל לא היה הפּוֹעל “מיוּתר” כּמוֹ שהיה בּיהוּדה, ולא ידע את העלבּוֹן הצוֹרב של חוֹסר־העבוֹדה שהיה מכלה את הנפש הפּוֹעל בּיהוּדה. הפּוֹעל הגלילי היה נכסף לראוֹת תוֹספת פּוֹעלים בּגליל, וארץ־היציאה היתה לוֹ… יהוּדה, שראה אוֹתה פּחוּתה בּמעלה מבּחינת ארץ־ישׂראליוּת. וּלפיכך ראה ועד פּוֹעלי הגליל בּאחת מישיבוֹתיו הראשוֹנוֹת – ואוּלי בּראשוֹנה – לסמוֹך את ידיו על חבר הועד שיצא לרוּסיה – הוּא החבר צבי יהוּדה, עתה בּנהלל – שיעשׂה שם נפשוֹת לעליה, ועלי הוּטל אז תפקיד “ספרוּתי” ראשוֹן לי בּארץ: לתת על ידוֹ אִיגרת, אשר תאמר לקוֹראיה מה מחכּה להם בּארץ וּמה מחכּים אנוּ מהם. ושבעת חברי הועד – מהם הנמנים על שתי המפלגוֹת5 והבּלתי־מפלגתיים – לא עלה על דעתם אפילוּ נדנוּד של ספק, שזוֹ הדרך הנכוֹנה.

אך כּשנקלעתי חזרה ליהוּדה מצאתי שם אוירה אחרת. כּל הענין של קריאת “עלוּ”6 נדוֹן בלגלוּג ואפילוּ בּרוּגזה. ליגלגוּ על התוֹצאוֹת העלוּבוֹת של אוֹתוֹ כּרוּז שקרא לעלוֹת, וגם קָבלוּ על חוֹסר־האחריוּת של הקוֹראים לעליה. כּלוּם מוּתר לקרוֹא לבני־אדם שיעלוּ? כּלוּם מוּתר לקבּל בּפניהם אחריוּת על המַחסוֹר וּתנאי־העבוֹדה וחוֹסר־העבוֹדה הצפוּיים להם בּארץ? והאם זה מענינם של פּוֹעלים לעוֹרר עליה? כּלוּם ראיתם הסתדרוּת פּוֹעלים בּעוֹלם שעוֹסקת בּהבאת מהגרים? אין זה מתפקידם של פּוֹעלים אלא “להגן על עניניהם”. יבוֹאוּ הללוּ הנה – ואז נגן עליהם.

הוּטחוּ גם דברים נגד עצם העליה “המלָאכוּתית”. כּל הגירה דרכּה שהיא הוֹלכת מאליה למקוֹם שבּני־אדם מוֹצאים בּוֹ את פּרנסתם, למקוֹמוֹת מפוּתחים; אם יבוֹא לארץ קפּיטל והיה מקוֹם לפוֹעלים – יבוֹאוּ מאליהם, ולא יהיה צוֹרך לעוֹרר אוֹתם בּדרך מלָאכוּתית. גם ענין הפּוֹעלים ה“מלָאכוּתייים” לא עוֹרר אֵמוּן, ואף לא אהדה. לא רק בּחוּגי האִכּרים היוּ מעקמים שׂפתים לגבּי הפּוֹעלים ה“מלָאכוּתיים”, שלעוֹלם לא יהיוּ פּוֹעלים ממש: צריך שיבוֹאוּ פּוֹעלים “טבעיים”, “בּלי חכמוֹת”, ואִתם יסתדרוּ הדברים. גם בּחוּגי הפּוֹעלים עצמם היוּ נשמעים דברים נגד “ילדי־בּעלי־בּתים”, הבּאים לעבוֹד מרצוֹנם, מתוֹך “אידיאַלים”. סוֹפם של הללוּ “להתיאש” ולעזוֹב. הפּוֹעל הטבעי, “המוּכרח לעבוֹד”, הוּא יחזיק מעמד, וּממנוּ עתיד לצמוֹח מעמד פּוֹעלים עברי. וּבאוֹתה ועידה התלקח ויכּוּח גדוֹל, ששוֹללי ה“כּרוּזים” היוּ בּה מרוּבּים, והתוֹצאה היתה שהוּסכּם לעסוֹק לא בּעליה, אלא בּ“אינפוֹרמַציה”: “הועידה השניה של פּוֹעלי המוֹשבוֹת בּיהוּדה מכּירה את עבוֹדת האינפוֹרמציה לאחת העבוֹדוֹת הכי־חשוּבוֹת בּשביל בּיצוּרוֹ והתרַבּוּתוֹ של הפּוֹעל העברי”. לכך לא יכלוּ להתנגד גם המהדרים. וכך הוּכנסה העליה בּקוֹנטרבַּנדה, וּבלבד שלא לפגוֹע בּאידיאוֹלוֹגיה “המקצוֹעית” של ההסתדרוּת הרכּה.

הרקע היה פּה בּמידה גדוֹלה – מצבוֹ חסר־הסיכּוּיים של הפּוֹעל בּיהוּדה והרפיוֹן שלאחר “יאוּש”. “האידיאוֹלוֹגיה” “המנַצחת” של הרקע הזה היתה – להיוֹת כּכל הסתדרוּיוֹת הפּוֹעלים, להיוֹת תנוּעת פּועלים “אמיתית”.

נזכּר אני עתה בּנאוּם ששמעתי לאחר שנים בּאסיפת־פּוֹעלים בּפתח־תקוה. הנוֹאם האוֹפּוֹזיציוֹני בּיקר קשה את המרכּז החקלאי, שאיננוּ עוֹשׂה מה שצריך לעשֹוֹת בּשביל הפּוֹעל בּמוֹשבה. והעיקר מה שצריך לעשׂוֹת זהוּ: להקים “אַ פּראָפעסיאָנעלער פאריין”! בּמעוֹנם של “פּוֹעלי־ציוֹן” של אז היתה שׂמחה. נוֹסף להם “כּוֹח חדש”. הגיע לארץ אדם “בּעל־עָבר”, גוֹלה פּוֹליטי מסיבּיר, ושלא כּדרך עסקנים "בּעלי־עָבר ", פּנה למוֹשבה והלך לעבוֹד והצטרף מיד ל “פּוֹעלי־ציוֹן”. והיה לוֹ גם מראה של מנהיג: זקן־קָמץ. חוֹשבני כּי הרצפלד אהוּבנוּ לא יתרעם עלי אם אגלה מי היה אוֹתוֹ כּוֹח חדש, שדרש מן ההסתדרוּת שתהיה “אַ פּראָפעסיאָנעלער פאריין” דוקא. יש שההסתדרוּת מתנקמת בּאנשיה בּהצלחה רבּה.

למען הצדק: אין לערבּב בּשוּם אוֹפן את הלהיטוּת התמימה אחרי הגדרה פּרוֹפסיוֹנַליסטית שהיתה מצוּיה בּשנוֹת הילדוּת של תנוּעתנוּ, בּפּריהיסטוֹריה של ההסתדרוּת, עם הטפת־הזדוֹן לפּרוֹפסיוֹנליזם שהיתה מנַסרת, בּשנים שלאחר כּך, מפּי ה“פרקציה” והנגררים אחריה. הראשוֹנים לא בּיקשוּ אלא לשַווֹת יתר־הוֹד ויתר־תוֹקף לתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ על ידי שמירת אמוּנים לטרמינוֹלוֹגיה המקוּבּלת שהביאוּ “משם”, “מן הבּית”; האחרוֹנים דרשוּ מה שדרשוּ מתוֹך שלילת עצם הוָיתוֹ של הפּוֹעל העברי בּארץ.

בּשנים הראשוֹנוֹת להסתדרוּת היוּ שליחי הקוֹמוּניזם הפּלשׂתינאי מוֹפיעים בּועידוֹתיה וּבכינוּסיה – בּמסכה מיוּחדת שתפרוּ לשם כּך – וּמַטיפים להגבּיל את ההסתדרוּת בּתפקידים פּרוֹפֶסיוֹנַליים בּלבד. הנימוּק היה: “צריך לבקש את המשוּתף בּין הפּוֹעלים והמאַחד את כּוּלם, ואלה הם הענינים הפּרוֹפסיוֹנַליים, ה”ממשיים" ה“יוֹם־יוֹמיים”. כּאן מאוּחדים הכּל, מה שאין כּן עניני התישבוּת או תרבּוּת אוֹ לשוֹן.

הצגת השאלה כּכה היתה כּוּלה שקר וכזב: התיאוֹריה הקוֹמוּניסטית, וגם הפּרקטיקה הקוֹמוּניסטית בּעוֹלם, אינה מַפרידה בּין המדיניוּת המקצוֹעית לבין שאָר גילוּיי המדיניוּת של פּוֹעלים. מעוֹלם לא ראוּ הקוֹמוּניסטים את האיגוּד המקצוֹעי כּדבר בּפני עצמוֹ, ותמיד ראוּ חוֹבה לעצמם להעמידוֹ לרשוּת מגמוֹתיהם הפּוֹליטיוֹת. וּבכל מקוֹם שהקוֹמוּניסטים ראוּ צוֹרך לפלג את האיגוּד הפּרוֹפסיוֹנלי הקיים לא נמנעוּ מכּך. בּכל מקוֹם וּמקוֹם בּיקשוּ להרכּיב לאיגוּד המקצוֹעי את מגַמוֹתיהם המדיניוֹת – וכאן ראוּ להטיף לפּרוֹסיוֹנליזם צרוּף וּלאחדוּת פּרוֹפסיוֹנלית אַ־פּוֹליטית. לא קשה להבין למה להם הדבר. צריך היה ליטוֹל מן ההסתדרוּת את ההתישבוּת, את התרבּוּת, את הלשוֹן, את שוּתפוּתה בּכל עניני האוּמה, קרי: את הציוֹנוּת.

ואחרי ה" פרקציה" החרוּ־החזיקוּ גם אחרים. בּשינוּי נוּסחה. היוּ ימים והסיסמה “הפרדת הפוּנקציוֹת” העסיקה את ההסתדרוּת הצעירה והרכּה, והיה נסיוֹן להקים בּתוֹך ההסתדרוּת – וּבניגוּד לה – איזוֹ “ועדת־אִרגוּן” שתפקידה היה “לשחרר” את הפּעוּלה הפרופסיונלית של ההסתדרוּת מן הקשר לשאר ענפי פּעוּלתה. כּפעם בּפעם חזר הגלגל ונעשׂה שוּב הנסיוֹן לעקוֹר את עניניו הפּרוֹפסיוֹנליים של הפּוֹעל מתוֹך המסכת האוֹרגנית של חייו, ליטוֹל מן ההסתדרוּת את אָפיה החיוּני, החלוּצי, המחייב אוֹתה לשקוֹד על העליה ועל ההתישבוּת ועל בּנין משק ועל השרשת עוֹלים וחינוּך חלוּצים, ועוֹשׂה אוֹתה למה שהיא, איגוּד יחיד בּמינוֹ בּחיי העם וּבתנוּעת הפּוֹעלים. אפשר לשער מה היה כּוֹחוֹ הפּרוֹפסיוֹנלי של הפּוֹעל אילוּ נשמע ליוֹעציו אלה, ואילוּ היה נוֹתן שקיוּמוֹ הפּרוֹפסיוֹנלי יהיה מהלך ערטילאי, נטוּל־יניקה מקרקע היצירה החלוּצית, ממלחמת העבוֹדה העברית על זכוּתה, מן הזיקה העמוּקה לחיי העם, לגוֹרלוֹ ולחזוֹנוֹ. וכי צריך אני לוֹמר שכּל מה שהוּשׂג בּשטח הפּרוֹפסיוֹנלי – כּל השינוּי הרדיקלי הזה בּמעמדוֹ של הפּוֹעל השֹכיר – בּא לא על ידי מַטיפי הפּרוֹפסיוֹנליזם, כּי אם על ידי עמלם וּמאמציהם וקרבּנוֹתיהם של אלה שהיוּ שלמים בּציוֹנוּתם וּשלמים עם חזוֹנם של התישבוּת עוֹבדת והסתדרוּת עוֹבדים אינטגרַלית.

דגל הפּרוֹפֶסיוֹנַליזם “הצרוּף” מתנוֹפף לעתים גם בּידים אחרוֹת. מחוּגי הרביזיוֹניסטים וּמאִרגוּני פּוֹעלים אשר פּוֹעלים אשר ההסתדרוּת איננה “לאוּמית” למדי בּשבילם משמיעים לעתים שאף הם היוּ מסכּימים לאיחוּד כּללי של פּוֹעלים, וּבלבד שיוּקם על יסוֹד פּרוֹפסיוֹנלי טהוֹר. מתוֹך איבה לרוּח הסוֹציאליסטית הפּוֹעֶמת בּהסתדרוּת מוּכנים הם לוַתּר על התוֹכן הציוֹני והכּוֹח הציוֹני הצפוּן בּה.

 

פדרליזם

אוֹתוֹ ויכּוּח חדל מכּבר להטריד את ההסתדרוּת. גם אלה שהרעישוּ לפנים את העוֹלם בּסיסמת הפּרוֹפסיוֹנליזם אינם נזכּרים בּוֹ עתה. גם הקרקע הציוֹני נעשׂה משוּתף לכל חברי ההסתדרוּת: הקרן הקימת, קרן־היסוֹד, השקל – נעשׂוּ מקוּבּלים על כּל הזרמים ההסתדרוּתיים. גם ענין העברית חדל להיוֹת נוֹשׂא לויכּוּחים. אך בּינתים נתחדש עלינוּ ויכּוּח אחר, אשר אמרנוּ כּי נפטרנוּ הימנוּ מזמן: ההסתדרוּת מהי – קוֹנפדרציה של גוּפים, אשר כּל אחד מהם קוֹבע בּמה רצוּי לוֹ שההסתדרוּת תטפּל וּבמה לא רצוּי, אוֹ חטיבה אחת האחראית לעניניה?

ההסתדרוּת הוּקמה מתוֹך הנחה כּי כּלל־העוֹבדים מהַוה חטיבה ציבּוּרית אחת, והוּא מנהל את עניניו כּיחידה שלמה. לא התעלמנוּ מאפשרוּתם של חילוּקי־דעוֹת והבדלי־אינטרסים בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים, אוּלם הנחנוּ כּי בּדרך להיוֹתנוּ אוּמה עוֹבדת, המנהלת את עניניה בּרשוּת עצמה, עלינוּ להיוֹת חברת־עוֹבדים מאוּרגנת, המנַהלת את עצמה. חברת־העוֹבדים אין לה כּל מכשירי שלטוֹן הקיים על כּפיה, היא קיימת כּוּלה על הרצוֹן החפשי של חבריה, והם שמעניקים לה את הסַמכוּת הרחבה להוֹסיף ולכבּוֹש למענם שטחי חיים וּפעוּלה.

ואמנם, ההסתדרוּת הלכה והרחיבה, בּזה אחר זה, את שטחי פּעוּלתה. כּפעם בּפעם היוּ ויכּוּחים בּין מצמצמים וּמרחיבים. וּמוּתר לוֹמר שההכרח הפּנימי של ההסתדרוּת להתפּשט וּלהרחיב את סמכוּתה הוּא שהיה מכריע בּסוֹפם של כּל אוֹתם הויכּוּחים. זכוּר הויכּוּח על “וגם תרבּוּת”, זכוּר ויכּוּח אם רשאית ההסתדרוּת להוֹציא עתוֹן יוֹמי משלה, אם רשאית היא להצטרף לאינטרנציוֹנל הפּוֹעלים המקצוֹעי, אם היא צריכה להטיל על חבריה את חוֹבת השקל. כּל הויכּוּחים האלה ודוֹמיהם לא היוּ אלא שלבּים בּהתגלמוּת עצמאוּתה של ההסתדרוּת, אשר הסעיף הראשוֹן בּחוּקתה אוֹמר: “סידוּר כּל הענינים הישוּביים, הכּלכּליים והתרבּוּתיים של המעמד העוֹבד בּארץ לבנין חברת העבוֹדה העברית”.

חוֹששני לוֹמר כּי עתה ניכּרים סימנים של תהליך הפוּך, של מגמה לקצץ בּסמכוּתה של ההסתדרוּת וּבשטחי־פּעוּלתה. תחילה פּעלה מגמה זוֹ מבּלי שהכריזה על עצמה; פּשוּט: הוֹציאה למעשׂה כּמה שטחים “מתחוּם השיפּוּט” של הכּלל ההסתדרוּתי, אך בּזמן האחרוֹן היא מתגלה גם בּהכרזוֹת וּבתביעוֹת של “לא תעשׂה” להסתדרוּת, גילוּי בּוֹלט למגמה זוֹ ניתן בּמוֹעצה של ההסתדרוּת, שבּה נדוֹן ענין הוֹצאת־הספרים.

אין מכּוָנתי לברר פּה את עצם השאלה אוֹ למסוֹר את פּרטי הויכּוּח. לצוֹרך הענין אשר אני מדבּר בּוֹ חשוּבה לי רק נקוּדה אחת. הויכּוּח לא היה על כּך מה צריכה להיוֹת הוֹצאת־הספרים של ההסתדרוּת, מה עליה לקָרב וּמה לרַחק. הויכּוּח היה: אם מוּתר להסתדרוּת לעסוֹק בּכך. וחברים אשר מעוֹלם לא דגלוּ בפּרוֹפסיוֹנליזם וּבצמצוּם, חברים שאינם חשוּדים על התנגדוּת ללשוֹן העברית וּלספר עברי ואַף לא על חוֹסר רצוֹן וּתביעוֹת לחַנך את ציבּוּר הפּוֹעלים, הם הם שאמרוּ: לא! לא צריך! וּבהנמקת הדברים לא חָסרה מידה מסוּיֶמת של התגלוּת־לב: אין זה מענינך, ההסתדרוּת; תניחי זאת לאחרים, מוּטב שלא תצאי מן התחוּמים שאנוּ תוֹחמים לך. כּדאי לכם שתדפדפוּ בּפּרוֹטוֹכּוֹלים של ההסתדרוּת ותראוּ, לפי השׂרידים המוּעטים, את מהלך הדברים לגבּי פּעוּלה ספרוּתית מתחילתה ועד היוֹם:

בּועידת חיפה, שבּה הוּכנס לחוּקה ה“וגם תרבּוּתיים” המפוּרסם, נדוֹן גם דבר הפּעוּלה הספרוּתית של ההסתדרוּת, ואף נתבּע עתוֹן יוֹמי. החברים שהתנגדוּ לכך – חברי “הפּוֹעל הצעיר” – ראוּ את עצמם כּנוֹשׂאי ספרוּת־העבוֹדה, והיוּ להם בּנדוֹן זה זכוּיוֹת גדוֹלוֹת, ולא ראוּ את ההסתדרוּת החדשה נאמנה על פּעוּלה כּזאת. אז הוּחלט כּי לחוּג פּעוּלתה של ההסתדרוּת נכנסת: “ספרוּת מקצוֹעית, עתוֹנוּת מקצוֹעית וּבּיוּלטין ההסתדרוּת הכּללית”.

בּועידה השניה (תרפ"ג) הוּחלט, לאחר ויכּוּח, על הוֹצאת עתוֹן יוֹמי וגם על “הצוֹרך התכוּף ליסד על יד ההסתדרוּת הוֹצאת־ספרים לכל מקצוֹעוֹת העבוֹדה וּלהסבּרת עניני ההסתדרוּת וּתנוּעת הפּוֹעלים”. בין הועידה השניה לשלישית הוּקם העתוֹן. הוּצאוּ גם עשׂרוֹת ספרים בּוֹדדים: על ידי הועד הפּוֹעל, על ידי ועדת־התרבּוּת, גם “דבר” התחיל לפעוֹל כּמו"ל, ועוד. אבל הוֹצאת־ספרים, כּמפעל של קבע ושיטה והתמדה – לא הוּקמה.

וּבועידה השלישית (תרפ"ז), שהיתה קשה בּיוֹתר – בּתקוּפת המַשבּר שעבר על “סוֹלל־בּוֹנה”, החרפת ניגוּדים בּהסתדרוּת, הוֹפעת “איחוּד” (אחד הגלגוּלים של הפרקציה) והסתחפוּת כּמה אֶלמנטים קיבּוּציים בּנחשוֹל הכּפירה הציוֹנית, כּפירה בּגָלוּי וּכפירה מוּסוָה – הוּחלט בּפה מלא להקים “מוֹסד הסתדרוּתי של הוֹצאַת־ספרים”, וּמוֹעצת ההסתדרוּת נצטוותה “להחיש את הקמתוֹ ואת פּעוּלתוֹ השיטתית”. הפּעם גם לא נשמעוּ דברי התנגדוּת.

אפשר ללכת ולמנוֹת עוֹד מוֹעצוֹת וישיבוֹת שבּהן נזכּר ונתבּע אוֹ הוּחלט שוּב ענין הפּעוּלה הספרוּתית, ואף נעשׂוּ פּעוּלוֹת בּוֹדדוֹת, אך המוֹסד ההסתדרוּתי, הפּוֹעל פּעוּלה שיטתית – לא הוּקם.

והנה לאחר שנוֹת גידוּל נוֹסף של ההסדרוּת, לאחר שעליה האחריוּת לגידוּלם וּלחינוּכם של רבבוֹת, לאחר שהיא מקיימת בּתי־ספר וּמשמשת מקוֹם־הכשרה וחינוּך לאלפי בּני־נוֹער, לאחר שהיא מכילה הרבּה רבבוֹת פּוֹעלים בּעלי צרכים רוּחניים שאין מי שנַענה להם, לאחר כּל אלה נשמעה גערה בּרמה: אַל תעשׂוּ! והוּכרזה הדעה כּי פּעוּלה ספרוּתית אינה ענין אלא למפלגוֹת וּלגוּשים ולא לכלל־הפּוֹעלים. כּלוּם אין לראוֹת בּכך “התפתחוּת” מיוּחדת בּמינה בּחיי ההסתדרוּת?

וההתפּתחוּת הזאת – מן ההסתדרוּת השוֹאפת למלא את מַכּסימוּם הצרכים של חבריה עד להסתדרוּת אשר כּל מיעוּט מאוּרגן שבּה רשאי לא רק לבקר את פּעוּלתה, כּי אם אף לקצץ בּסמכוּתה – הן חלה בּשעה שכּמה רבבוֹת חברים בּהסתדרוּת אינם רוֹאים את עצמם ואת צרכיהם מיוּצגים ומסוּפּקים על ידי הסיעוֹת המאוּרגנוֹת. נניח שהללוּ, המיעוּטים, יוֹדעים לסַפּק את כּל צרכיהם הרוּחניים בּעצמם, ואין להם שוּם צוֹרך בּאוֹתה הפּעוּלה שההסתדרוּת עלוּלה לעשׂוֹת, אך האם אין אוֹתם רבבוֹת הפּוֹעלים רשאים לדרוֹש מן ההסתדרוּת שתשקוֹד על השׂכּלתם וחינוּכם וסיפוּק צרכיהם הרוּחניים?

אכן, הסתדרוּת אשר החבר הוּא תא־הבּנין שלה קוֹבעת את פּעוּלוֹתיה לפי ההכּרה והמשאלוֹת של רוּבּי החברים. מה שאין כּן בּהסתדרוּת פדרטיבית, אשר תא־הבּנין שלה הוּא לא החבר־הפּרט, כּי אם “הגוּף המאוּרגן”. כּאן לא החבר־הפּרט, לא הרוֹב של חברים־פּרטים, קוֹבע. כּאן יכוֹל כּל “גוּף מאוּרגן” – ואם הוּא מיעוּט גדוֹל אוֹ קטן – להתגרוֹת בּחברה כּוּלה ולוֹמר לה: אי אפשי! אני עוֹשׂה שבּת לעצמי.

עד שנתחַוור המבנה של ההסתדרוּת בּועידת־חיפה קדמה תקוּפה ממוּשכת של ויכּוּחים: בּרית־מפלגוֹת אוֹ הסתדרוּת אחידה? ועידת־חיפה נתאַפשרה רק לאחר שבּהסכּם כּללי נשלל המבנה הפדרטיבי. האין אנחנוּ עדים עכשיו לחידוּשה של אוֹתה מגמה?

 

היוֹם־יוֹם והחזוֹן

ההסתדרוּת איננה בּנין־לבֵנים. היא בּנין־אָדם. בּנין־לבנים אפשר שיקימוּהוּ פּעם אחת והוּא יהיה עוֹמד וקיים. ההסתדרוּת מוּכרחה כּפעם בּפעם להתחַדש מתוֹכה. הֵיינה הבחין בּין משה רבּנוּ לבין בּוֹני הפּירמידוֹת: משה בּנה מצבה חיה – הוּא בּנה עם. איננוּ יוֹדעים בּימינוּ יחיד המקים עם. אַך יוֹדעים אָנוּ חברה הבּוֹנה עם, וזוֹ – שליחוּתה של ההסתדרוּת בּכל גילוּייה: האִרגוּניים, המקצוֹעיים, המשקיים, ההתישבוּתיים והרוּחניים. ואין להבין את כּוֹחה והישׂגיה של ההסתדרוּת בּלי לראוֹת את שליחוּתה. בּעתוֹנוּת השׂוֹטמת את ההסתדרוּת אפשר למצוֹא תכוּפוֹת פּזמוֹן חוֹזר: בּרוּך השם, הפּוֹעלים כּבר הוּכּוּ בּכל מקוֹם בּעוֹלם, הם הוּכּוּ בּגרמניה, הוּכּוּ בּאיטליה. גם בּאנגליה יש, בּרוּך השם, בּאלדוין, צ’מבּרלין והאליפאכּס. נשארה רק ארץ אחת, שבּה מצא לוֹ הסוֹציאליזם מפלט, וּבה הוּא מחזיק בּ“שלטוֹן” וּמקיים “דיקטטוּרה”, והיא – ארץ־ישׂראל שלנוּ. ועל כּך מקוֹנן כּל נביא “לאוּמי” בּימינוּ. ועלי להוֹדוֹת: עם כּל הגוֹעל שמעוֹררים בּנוּ שׂמחה זוֹ לאֵיד הפּוֹעלים בּעוֹלם, כּיסוּפים אלה לגן־עדן שבּוֹ ניצלוּ הציביליזציה והחוֹפש מסכּנתם של הסוֹציאליסטים, עם כּל הקרתנוּת המגוּחכת שבּאנחוֹת אלה על “שלטוֹן” פּוֹעלים בּארץ – בּארץ זוֹ, שאין בּה אף התחלה הוֹגנת של חוּקי־הגנה על העוֹבד, ושכּל “מס” לאוּמי וסוֹציאלי הוּא בּגדר “נדבה” וּמעשׂה־חסד אשר כּל תקיף יכוֹל להשתמט ממנוּ, והפּקיד הקוֹלוֹניאַלי עוֹמד הכן לימינם של תקיפי־העֵדה, של תקיפי כּל העדוֹת, לבל יבוּלע להם, חלילה, מתביעוֹתיו של הפּוֹעל – עם כּל אלה מוֹצא אני גרעין־אמת בּהתקנאוּת שהללוּ מתקנאים בּכוֹחוֹ של הפּוֹעל העברי בּארץ.

בּעוֹלם כּוּלוֹ הננוּ, הפּוֹעלים, צבא ניגָף. ולא רק בּארצוֹת אשר הפאשיזם השׂתרר עליהן. המלחמה בּפאשיזם עשׂוּיה להרים את קרנוֹ של הפּוֹעל. בּמה דברים אמוּרים? אם הפּוֹעל מוֹפיע – כּוּלוֹ, בּכל מקוֹם – כּחלוּץ המלחמה הזאת, כּכוֹח עוֹלמי דינַמי וּמדַרבּן. אוּלם המלחמה התחילה בּתנאים אחרים, עגוּמים בּיוֹתר, והם שמוֹסיפים עדיין לפלג את לבּוֹתיהם של הפּוֹעלים בּעוֹלם כּוּלו, והם שמוֹסיפים להחזיק את תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם בּמצב של צבא ניגָף. מה בּצע אם נתעלם מכּך?

והנה, אמת נכוֹן הדבר, האגף הארץ־ישׂראלי של המחנה הניגָף לא אָבה להיוֹת ניגָף. הוּא גילה כּוֹח עמידה יוֹצא מן הכּלל וכוֹח יצירה יוֹצא מן הכּלל. ויש איפוֹא יסוֹד לשׂוֹטמי ההסתדרוּת להתקנא בּחבריהם המצליחים “שם” ולתהוֹת על כּך שאלה, הסוֹציאליסטים, שהוּחזקוּ שלוּמיאלים בּכל מקוֹם, אינם מסכּימים להיוֹת לא־יוּצלחים כּאן.

ואת סוֹד הנצחוֹן של ההסתדרוּת (עם כּל היוֹתנוּ רחוֹקים עדיין מנצחוֹן ממש), את סוֹד ההישׂגים הגדוֹלים והבּלתי־שכיחים שלה, יש לבקש בּאוֹתוֹ הצירוּף המוּפלא של רתימת היוֹם־יוֹם בּשירוּת החזוֹן. ההסתדרוּת שלנוּ היא יחידה בּמינה בּין הסתדרוּיוֹת פּוֹעלים כּהסתדרוּת־הגשמה. בּהערוֹתי לבּירוּר בּשאלוֹת הסוֹציאליזם דיבּרתי על כּך שבּין “הפּרוֹגרמה של מינימוּם” של המפלגוֹת וּבין “הפּרוֹגרמה של מַכּסימוּם” היתה תהוֹם רוֹבצת ולא עברוּ עליה. היתה להם פּרוֹגרמה של היוֹם וּפּרוֹגרמה שלעתיד לבוֹא, חזוֹן וּפּוֹליטיקה ריאַלית. אצלנוּ לא כּך היה. ואין לתלוֹת את הדבר בּצדקתנוּ אוֹ בּחכמתנוּ. אצלנוּ היה החזוֹן גָלוּם ומקוּפּל בּתוֹך המעשׂה היוֹם־יוֹמי. מן הרגע שהנער העברי עלה על החוֹף ויצא לבקש עבוֹדה בפּרדס, מצא את עצמוֹ בּעמק עכוֹר וּבעוֹלם החזוֹן כּאחד.

מזיגָה זוֹ של היאָבקוּת היוֹם־יוֹמית והחתירה אל החזוֹן, מזיגה המוּנחת בּיסוֹדה של העליה החלוּצית לארץ, טוּפּחה בּהתמדה על ידי הכּוֹח הרעיוֹני שכּיון את תנוּעת הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלית. והיא שמצאה את בּיטוּיה האִרגוּני והמעשׂי בּשילוּב שנשתלבוּ ענפי הפּעוּלה המרוּבּים והשוֹנים בּהסתדרוּת. לא “הפרדת הפוּנקציוֹת " וּקריעתן זוֹ מזוֹ, כּי אם יחוּד אברים מתאימים לכל “פוּנקציה” ושילוּבם של האברים בּגוּף החי של ההסתדרוּת האחת. שילוּב זה לא קיפּח שוּם צוֹרך, אלא כּל הצרכים נסתייעוּ זה בּזה. שילוּב זה הִפרה את רוּחוֹ ואת כּוֹחוֹ של הפּוֹעל. משל לענפים השוֹנים בּמשק החקלאי. בּעל הענף, אם הוּא ממוּלח וּמפוּלפּל, מבקש להוֹכיח שהענף שלוֹ הוּא המפרנס, אלא שהוּא מפסיד משוּתפוּתוֹ עם שאר הענפים. אך המשק בכלָלוּתוֹ יש לוֹ חשבּוֹן אחר, חשבּוֹן התלוּת ההדדית והקיוּם ההדדי. וּנטיעת המפעל בּקרקע האוּמה, ההרגשה וההכּרה כּי כּל מה שבּוֹנה וּמתקן כּלל־הפּוֹעלים לטוֹבת כּלל־האוּמה הוּא מתכּוון – הן ששיווּ לפּוֹעל את הכּוֹח הנפשי, את הרוֹממוּת החברתית, ועשׂוּהוּ – גם בּכל תלאוֹתיו החמריוֹת – ל” מעמד עליוֹן", “שוֹלט” בּעם7.

 

איחוּדנוּ – מה השׂיג וּמה לא השׂיג?

ועוֹד זכינוּ למשהוּ אשר שוּם תנוּעת פּוֹעלים לא זכתה לוֹ. בּעשׂרים השנים, שבּין מלחמה למלחמה, נטשה תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם את מגמת האיחוּד. פּילוּגים וּפילוּגי־פּילוּגים. איש אכל בּשׂר רעֵהוּ. פּלגוֹת החריבוּ זוֹ את זוֹ. וכל מי שיבוֹא ללמוֹד את סיבּוֹת חוּרבּנוֹ של הפּוֹעל בּעוֹלם בּדור זה, ולא יסתפּק בּתירוּצים מן המוּכן, לא יוּכל להתעלם מן המחלוֹקת שבּתוֹך המעמד, אשר פוֹררה את כּוֹחוֹ ועשׂתה שַמוֹת בּנפשוֹ והגבּירה את חוּצפּת הצר הצוֹרר, ואף סייעה לוֹ בּעקיפין וּבמישרין. בּאוֹתוֹ פּרק־זמן הלכנוּ אנחנוּ מאיחוּד אל איחוּד. אין אני צריך לוֹמר עד כּמה רחוֹק אני מלהיוֹת מרוּצה מן הקצב של ההליכה הזאת, ועד כּמה היקפם של האיחוּדים אינוֹ מניח את דעתי. אך גם לאחר כּל העיכּוּבים וההשהיוֹת וחוֹסר־השלימוּת והפַּלגָנוּת ששׂרדה בּנוּ – אין להתעלם ממציאוּתוֹ של קו זה העוֹלה מעלה מעלה, עד שיתחיל להתעקם.

מה בּיקש וּמה השׂיג – וּמה לא השׂיג – האיחוּד ההסתדרוּתי מבּחינת ההיקף? בּיקשנוּ להקיף כּל אָדם החי על עבוֹדתוֹ. רוּבּן של הסתדרוּיוֹת פּוֹעלים בּעוֹלם הן עירוֹניוֹת. יש מעט איגוּדים כּפריים. אנחנוּ בּיקשנוּ לאַחד את הכּפר והעיר. אוֹתוֹ פּילוּג סוֹציאַלי עמוֹק העוֹשׂה, מימים קדוּמים, את העיר והכּפר צרים זה לזה – חלקוֹ גדוֹל גם בּתבוּסוֹתיה של תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם. בּיקשנוּ להימנע ממנוּ, מתחילתנוּ. וגם הצלחנוּ בּמידה הגדוֹלה בּיוֹתר. בּיקשנוּ לאַחד את איש יגיע הכּפּים עם איש העבוֹדה הרוּחנית. ידענוּ מה גדוֹל האסוֹן שבּפילוּג זה. דחינוּ את הדמַגוֹגיה המצוּיה בּכמה הסתדרוּיוֹת פּוֹעלים הרוֹאָה בּמוֹרה, בּפּקיד, בּבעל האוּמנוּת החפשית – יסוֹד זר, השייך למחנה “ההוּא”. דחינוּ את היהירוּת האריסטוֹקרטית המוּגבּלת והחלוּדה של “הצוארוֹן הלבן”, המפחד פּן יפסיד מעליוֹנוּתוֹ, מעצמיוּתוֹ, מ“לאוּמיוֹתוֹ”, אם יתערב בּ“המוֹן האפוֹר”. בּעוֹלם הפּקידוּת השׂגנוּ בּזה לא מעט. ודוקא בּעוֹלם המוֹרים לא השׂגנוּ. הסתדרוּת המוֹרים עוֹמדת מחוּץ8. חפצנוּ שאנשי־עבוֹדה המחוּלקים בּהשקפוֹתיהם הפּוֹליטיוֹת יוּכלוּ להימצא יחד. השׂגנוּ בּזה לא מעט. חפצנוּ שבּעלי השקפוֹת דתיוֹת שוֹנוֹת ימצאוּ את מקוֹמם בּהסתדרוּת. ואפשר יכוֹלים אנוּ להתבּרך כּי בּתוֹך ההסתדרוּת יש יוֹתר שלוּמי אמוּני ישׂראל ושוֹמרי־מצוָה מאשר בּכמה מפלגוֹת דתיוֹת. ודאי יש בּקרבּנוּ קיבּוּץ גָלוּיוֹת וּפגישת שבטים יוֹתר יוֹתר מאשר בּכל אִרגוּן אחר בּישוּב.

ואף על פּי כן איננוּ רשאים לשכּוֹח, שעם כּל גידוּלנוּ וגידוּל כּוֹחנוּ לא השׂגנוּ את מלוֹא חפצנוּ. יש עדוֹת עזוּבוֹת, בּנים חוֹרגים ליִשוּב. ויש סתם פּוֹעלים בּלתי־מאוּרגנים. ויש פּוֹעלים שהיוּ אִתנוּ וּפרשוּ. ויש – מה שבּוֹלט בּיוֹתר – אִרגוּני פּוֹעלים יריבים להסתדרוּת.

מכּירים אנוּ את החוּגים המבקשים “לשבּוֹר את ההסתדרוּת” והמקימים לשם כּך ארגוּני־פּוֹעלים. אך מי שיוֹצא ידי חוֹבתוֹ בּאמירוֹת מעין אלה מעיד על עצמוֹ שהוּא מסתפּק בּמוּעט. בּ"מַענה־לשוֹן " בּלבד כּלפּי האוֹיב אין למנוֹע חתירוֹת וּפירוּדים. צריך גם להבין לנפש האָדם מן החוּץ, לנפש האָדם שבּא מסביבה אחרת, ממנהגים וּמוּשׂגים שוֹנים מן המקוּבּלים עליך, לנפש העוֹלה אשר לא התבּשל בּדוּד התנוּעוּת שלנוּ בּגוֹלה. צריך שמעשׂינוּ ויחסינוּ יפיגוּ את פּחדיהם וחששוֹתיהם של אלה שמלפני בּוֹאם הוּסתוּ נגדנוּ. וּלפי הכּרתי אני לא עשׂינוּ זאת, לא ידענוּ לעשׂוֹת. על כּל פּנים לא בּמידה מַספּקת. ולא תמיד היוּ אנשינוּ נאמנים לערכים אשר בּהם דוֹגלת ההסתדרוּת.

אתעכּב על דוּגמה אחת: "הפּוֹעל המזרחי". בּימי העליה השניה לא הבדלנוּ בּין פּוֹעלים חרדים ולא־חרדים. אפשר לא רבּים היוּ בּינינוּ פּוֹעלים חרדים, אך הם זכוּ בּינינוּ לחבֵרוּת ולהתחשבוּת, ולא היה להם שוּם צוֹרך להתבּדל. עם העליה השלישית נשתנה הדבר. נתרבּה מספּרם של העוֹלים החרדים, ויחסם אלינוּ היה שלילי. הם לא בּיקשוּ למצוֹא מקוֹם בּינינוּ, הם אף לא תבעוּ מאִתנוּ דבר. הם התבּדלוּ מאִתנוּ, וּמיד נמצא מי ששקד על ארגוּנם כּמכשיר מתנגד לנוּ. עד היוֹם עוֹד עוֹמדת לעינַי תמוּנה של חבוּרת מפירי־שביתה בּתל־אביב. והתמוּנה פּצעה את הלב. ידעתי מתוֹך קריאה שבּאמריקה היוּ משתמשים בּמהגרים יהוּדים “ירוּקים” ושׂוֹכרים אוֹתם לעבוֹד בּמקוֹם שפּוֹעלים שוֹבתים. היה זה חילוּל שם ישׂראל. אוֹתם מהגרים מִסכּנים לא ידעוּ בּין ימינם ושׂמאלם, והם לא חפצוּ בּלתי אם להשׂתכּר על פּת־לחם, וּשׂכרם – אבנים וּמהלוּמוֹת. אך לא אָרכוּ הימים וגם הם נתמַצאוּ בּסביבה החדשה ולימדוּ את המהגרים הבּאים אחריהם את נימוּסי המקוֹם ואת תוֹרת השביתה. והנה, לאחר כּמה עשׂרוֹת שנים, בּתל־אביב, יהוּדים מפירי־שביתה! והבּחוּרים הכּשרים הללוּ, אשר כּניסתם לעבוֹדה היתה צריכה להיוֹת בּשבילם וּבשבילנוּ מאוֹרע חלוּצי וחג של הצטרפוּת אַחים לעבוֹדה וּלגוֹרל – נכנסים דרך שער־האשפּוֹת, דרך קבּלן ששׂכר אוֹתם על מנת שיפירוּ את שביתת הפּוֹעלים “הכּוֹפרים”, והם עוֹשׂים זאת כּמי שמקיים מצוָה! כּזאת היתה התחלה אחת, אשר אני הייתי עֵד לה. אוּלם לא כּזה היה ההמשך.

זה הכּלל: אפשר להקים אִרגוּן־פּוֹעלים נגדנוּ, אך אי אפשר לקיימוֹ זמן רב כּכלי־שרת בּידי הבּעלים. אם האִרגוּן איננוּ קיקיוֹני, אם האנשים מחזיקים מעמד בּעבוֹדה – עוֹלה וצוֹמח מתוֹכם הפּוֹעל. אפשר לשׂנוֹא את ההסתדרוּת, אך אי אפשר שלא ללמוֹד את לקחה. וגם אלה שמגַדפים אוֹתה שבע בּיוֹם אינם עושׂים דבר מקוֹרי אלא מחַקים אוֹתה. ואין לך מוֹסד הסתדרוּתי שלא תמצא כּנגדוֹ מוֹסד (אוֹ שלט לפחוֹת) בּאיזה אִרגוּן של מיעוּט, ואפילוּ כּשאוֹתוֹ ארגוּן מלגלג על “כּוֹללים” ועל “קוּפּוֹת”. מה כּוֹחם וּמה יצירתם וּמה עזרתם של אוֹתם “המוֹסדוֹת” לחבריהם – איני יוֹדע. אך מענין אוֹתי לא השלט, כּי אם החבר. בּמידה שהם נעשׂים פּוֹעלים וחיים חיי פּוֹעלים – צפים ועוֹלים אצלם צרכים והלָך־רוּח של פּוֹעלים.

“הפּוֹעל המזרחי” השתחרר בּמהרה מתוֹרתם וּמהשפּעתם של מפירי־שביתה. בּמידה שהיוּ בּין עסקניהם ממין זה – גלשוּ אל הרביזיוֹניסטים, וּלאחר זמן לא רב גדל בּתוֹכוֹ חלק שהתערה בּחיי־עבוֹדה וּביקש את דרכּוֹ בּהסתדרוּת. והיה בּיניהם אָדם חשוּב אחד, ר' שמוּאל־חיים לַנדא, שרבּים חזוּ לוֹ עתידוֹת, והוּא חלם את חלוֹם אִיחוּד הפּוֹעלים והכנסת “הפּוֹעל המזרחי” להסתדרוּת. כּמה פּעמים נזדמן לשׂיחה עם בּן־גוּריוֹן ועמדי, וראינוּ בּוֹ הוֹגה־דעוֹת על פּי דרכּוֹ, נאמן להשקפוֹתיו הדתיוֹת, ציוֹני טוֹב וּמוֹקיר את ההסתדרוּת ורוֹצה לראוֹת את הפּוֹעל הדתי בּתוֹכה. פּטירתוֹ ללא עת היתה אבידה קשה לא רק ל“הפּוֹעל המזרחי”, כּי אם גם לציוֹנוּת וגם להסתּדרוּת. נראה הדבר שלא הניח כּמוֹתוֹ.

וּבינתים קמה בּ“הפּוֹעל המזרחי” קבוּצת חברים, וּבינתים מראשיו, אשר נכנסוּ להסתדרוּת. הדבר היה כּרוּך בּפירוּד פּנימי אצלם. הנכנסים ראוּ בּזה נסיוֹן. והיוּ מן הנשארים שאָמרוּ להם: אם תצליחוּ – נבוֹא אחריכם. אך הם לא האריכוּ שבת אִתּנוּ. חזרוּ וּפרשוּ. אינני יוֹדע אם מישהוּ טרח לברר את הענין לעוּמקוֹ. אם יכוֹל אני לסמוֹך על רשמַי, הרי שהם לא קָבלוּ על “מוֹסדוֹת”, הם לא טענוּ טענוֹת “קיפּוּח”. אך היה דבר קשה מזה: הם אָמרוּ כּי בּחיים, מצד “החבר מן השוּרה”, לא מצאוּ שוּם “התחשבוּת”. לא איכשַר דָרָא. אין ידיעוֹתי בּענין זה מספּיקוֹת, ואיני בּא לדוּן. אפשר שגם הכּניסה וגם היציאה היה בּהן מן החפּזוֹן, אך עצם העוּבדה שאנשים שחפצוּ להיוֹת חברים בּהסתדרוּת, וגם לא בּיקשוּ להטיל על אחרים את חרֵדוּתם, לא חשוּ עצמם בּטוֹב לאחר שנכנסוּ – יש בּה כּדי להציג את “כּלָליוּתנוּ” בּסימן־שאלה. היא מעמידה בּספק את כֵּנוּתנוּ, וזהוּ ענין הרבּה יוֹתר מדאיג מכּל התקפוֹת של מתנגדים.

דוּגמה אחרת לפרישה היא פּרישתם של הבּית“רים. עוֹדני זוֹכר את הימים שבּית”רים בּאוּ לאָרץ והיוּ נכנסים להסתדרוּת (וסוּפּר לי כּי בּבּית"ר שבּלַטביה היתה קיימת תקנה, שחוֹבה על העוֹלים להיכּנס להסתדרוּת), וּבבנימינה היתה קיימת קבוּצה בּית“רית (כּמדוּמה, “מנוֹרה”), שחבריה ראוּ עצמם נאמנים לבית”ר ונאמנים להסתדרוּת. ואם תדפדפוּ בּפּרוֹטוֹכּוֹל של הועידה השלישית תמצאוּ את נאוּמוֹ של ציר רביזיוֹניסטי, ד“ר ויינשל, שעם הדגישוֹ את האידיאוֹלוֹגיה הרביזיוֹניסטית, לא נמנע מלדבּר בּשבחה של ההסתדרוּת ואפילוּ של “אוֹהל” ו”דבר“. לא ההסתדרוּת הרחיקה את הבּית”רים, ולא “קיפּוּחים” דחוּ אוֹתם, כּי אם פּקוּדה פּוֹליטית מגבוֹה היא שאָסרה על הבּית“רים להיוֹת חברים בּהסתדרוּת, והיא שציותה עליהם הקמת הסתדרוּת עוֹבדים “לאוּמיים”, ועשׂתה את הפרת־שביתוֹת למצוָה לאוּמית, והיא שנתנה לבית”ר אוֹתוֹ צביוֹן שלא היה לה בּתחילה.

כּוָנת דברי בּזה לא לקטרג על עצמנוּ אוֹ על זוּלתנוּ, כּי אם להזכּיר, ולא לתת לשכּוֹח, שההסתדרוּת לא השׂיגה את חפצה, שעליו הכריזה בּשעת יסוּדה: להקיף את כּל האנשים החיים על עבוֹדתם. ההסתדרוּת היא כּללית בּמגמתה, אך איננה כּללית בּמציאוּתה. וּכדי שתהא רשאית לוֹמר: אָמנם לא זכיתי עדיין להיוֹת כּללית, אַך אני שוֹאפת לכך – צריכה היא להאמין בּעצמה שהעיכּוּבים הם לא בּה, כּי אם מחוּצה לה, והיא מצדה מוּכנה לעשׂוֹת הכּל כּדי לקָרב וּלקבּל בּסבר פּנים יפוֹת ולקלוֹט בּרוֹחב־לב את אלה העוֹמדים מבּחוּץ.

כּל אחד בּא מן הגוֹלה וּצרוֹר משפּטים קדוּמים בּאַמתחתוֹ. ולא בּבת אַחת הוּא זוֹרק אוֹתם. ואלה שבּאים עם משפּטים קדוּמים נגד ההסתדרוּת, אם מבקשים לרעוֹת אוֹתם – אוֹ לרעוֹץ אוֹתם – בּמַקל־חוֹבלים, מסייעים רק לחזק אוֹתם בּמשפּטיהם הקדוּמים וּבפחדיהם. וּכשאנוּ מתבּוֹננים בּאִרגוּני הפּוֹעלים השוֹנים חייבים אנוּ לשאוֹל את עצמנוּ: בּאיזוֹ מידה אָנוּ גרמנוּ לכך?

אני רוֹאה לפנַי את חברי “המכּבּי הצעיר”. תנוּעתם בּחוּץ־לארץ היתה רחוֹקה מעֶרכי תנוּעת העבוֹדה וּמהוֹדאה בּזכוּיוֹתיה של ההסתדרוּת. ולא מן הנמנע היה הדבר שיבוֹאוּ לארץ כּחלוּצים, אך מתוֹך זרוּת גמוּרה לחלוּצים שקדמוּ להם, וישארוּ בּזרוּתם, וּבנוּ יראוּ דחלילים. וּמוּבן, שהיוּ מוסיפים עוֹד ארגוּן־פּוֹעלים נפרד על הקוֹדמים, ארגוּן “מערבי”. אַך קרה “נס”, שחברים מחֶבר־הקבוּצוֹת, שפּעלוּ כּשליחים בּחוּץ־לארץ, נתמסרוּ לפעוֹל בּתוֹכם וקירבוּ אוֹתם, וּמתחוּ גשר בּין מזרח למערב. ואנחנוּ שׂמחים לראוֹתם עתה מוֹצאים את דרכּם, דרך איחוּד, בּתוֹך ההסתדרוּת.

עוּבדה בּעלת חשיבוּת גדוֹלה בּמוּבן זה הוּא – “העוֹבד הציוֹני”. מתוֹך כּוֹחוֹתיו הפּנימיים, מתוֹך לבטים רבּים, הגיע להסתדרוּת. שוּם חוּג מתוֹכנוּ לא “טיפּל” בּוֹ, ואני נוֹטה לחשוֹב ש“הנוֹער הציוֹני” לא רצה כּלל ש“יטפּלוּ” בּוֹ. חָשש ודאי לכל השפּעה יתירה מחוּגי ההסתדרוּת וּמצא את דרכּוֹ בּכוֹחוֹתיו הוּא, וּבכל המבחנים נשאר שלם עם ההסתדרוּת.

 

האם המעמד סוֹתר את העם?

יש מי שהמפעל שלנוּ בּעצמוֹ מדבּר אליו בּרוּרוֹת ואיננוּ זקוּק לשוּם הסבּרה וטיפּוּל. אך המרחקים בּין שבטי ישׂראל וּבין מוֹלדוֹת אידיאוֹלוֹגיוֹת שוֹנוֹת של צעירי ישׂראל הם כּל כּך גדוֹלים, שיש צוֹרך לטפּל בּלי הרף בּקירוּבם וּבליכּוּדם. ואילוּ היה רוֹוֵח בּקרבּנוּ הטיפּוּס האנוֹשי, היוֹדע להביא את דברנוּ ל“רחוֹקים” – שמחר־מחרתים עתידים הם להיוֹת קרוֹבים – היתה גם ההסתדרוּת וגם הציוֹנוּת כּוּלה במצב אחר. מַכּיר אני שליחים בּוֹדדים של ההסתדרוּת שנתברכוּ בּסגוּלה זו, בּאוֹתוֹ “כּשרוֹן” שהיה אצל האינטליגנציה הרוּסית בּשעה ש“הלכה אל העם”. בּוֹדדים כּאלה היוּ בּראשית הציוֹנוּת. וגם על יד עריסתוֹ של ה“בּוּנד” עמד טיפּוּס אנוֹשי, מזיגה של חוֹבבי־ציוֹן וסוֹציאַליסטים, אשר מקוֹמם לא הכּירם לא בּין בּעלי־הבּתים האמידים ולא בּין האינטליגנטים־המתבּוֹללים. והם היוּ עוֹשׂים עצמם " פּאקנטרעגער"ים, והיוּ מחזרים על העיירוֹת עם צרוֹרוֹת של סידוּרים וּסליחוֹת וגם עם קוּנטרסי השׂכּלה וחוֹברוֹת סוֹציאַליסטיוֹת.

ויש להרהר בּדבר: מדוּע לא גידלה התנוּעה החלוּצית, שהיא לכאוֹרה תנוּעה עממית בּכל מַהוּתה, אַנשי־עם בּמוּבן זה, שיראוּ את האדם הקרוֹב לא רק בּמי שלבוּש כּמוֹתם ונוֹהג כּמוֹתם וּבן־גיל שלהם, כּי אם גם בּסתם בּני־אדם עמלים ורשים וּטעוּנים רחמים ואהבה ועזרת־אַחים, בּין שהם עשׂוּיים להימצא אִתנוּ בּמסגרת אִרגוּנית וּבין שאינם עשׂוּיים. האוּמנם אין בּנוּ הצוֹרך הנפשי להוֹשיט עזרת־אַחים ללא כּל “חשבּוֹן”? האוּמנם אין מאמינים אצלנוּ בּ“שַלח לחמך על פּני המים”? מַכּיר אני מקרבּנוּ שליח אחד, והוּא שלמה ליפּסקי מתל־יוֹסף. הוּא פּעל בּ“החלוּץ” בּקַרפַּטוֹרוּס. והיה מהלך בּכפרים, בּעיירוֹת, בּבתי־מדרשוֹת, ושוּם מקוֹם שבּוֹ מצוּיים יהוּדים לא היה זר לוֹ. הוּא היה מבקר בּרצוֹן אצל מפלגוֹת מתנגדוֹת. וּבכל מקוֹם היוּ מקשיבים לו, וּבכל מקוֹם היה רוֹכש אֵמוּן. אילוּ ידעה תנוּעתנוּ לגדל אנשים אשר יבינוּ כּי כּמה מן הניגוּדים המצוּיים אינם הכרחיים, כּי אין כּל הכרח שפּוֹעלים יהוּדים יהיוּ נגדנוּ, שיש כּאן טעוּת, וטעוּת לעוֹלם חוֹזרת, וטעוּיוֹת יש לפזר וּלפרך על ידי הסבּרה טוֹבה וסבר פּנים יפוֹת וסבר ידים עוֹזרוֹת – היינוּ ודאי קרוֹבים יוֹתר לאחדוּת־פּוֹעלים שלמה בּיוֹתר.

אַחדוּת פּוֹעלים נתקלת לא רק בּמניעוֹת מן החוּץ. יש גם מניעוֹת פּנימיוֹת. וההסתגרוּת מתלבּשת לעתים בּלבוּש של “הכּרה מעמדית “. התביעה להרחיב בּהֶתמֵד את אַחדוּת־הפּוֹעלים יש שהיא מתפּרשת כּהטפה ל”פחוֹת־סוֹציאליזם”. התביעה שתנוּעת הפּוֹעלים המאוּרגנת תכּיר בּאַחריוּתה לגבּי שכבוֹת סוֹציאַליוֹת, מאוּשרוֹת פּחוֹת, אשר לא זכוּ להימצא בּמחיצתה – יש והיא מתפּרשת כּ“פּחוֹת־נאמנוּת” לעניני הפּוֹעלים. אַכן, לא מעטים הם המכניסים גם לסוציאָליזם את מוּשׂגי “היחוּס” וההיֶרארכיה החברתית. והם חוֹששים להפסיד מיחוּסם המעמדי או האידיאוֹלוֹגי על ידי קִרבה עם מי שלא זכה לעלוֹת למדרגתם. מתוֹך “נאמנוּת” יתירה שוֹכחים הם כּי הבּשׂוֹרה הגדוֹלה של מעמד הפּוֹעלים אָמרה, כּי המעמד הנמוּך שבּחברה לא את עצמוֹ בּלבד ירים כּי את החברה כּוּלה.

 

חישוּק אוֹ מנוֹף

אנחנוּ מבקשים את ההיקף הגדוֹל. אַך האם יש לראוֹת את אַחדוּת־הפּוֹעלים כּדבר של היקף בּלבד? מתארים את אַחדוּת־הפּוֹעלים בּדמוּת מסקר גדוֹל רב־המוֹנים פּעם בּשנה, כּשמעל ראשי הצוֹעדים מתנפנפים אוֹתם הדגלים. והם נהנים למראה־עיניהם, ואפשר גם למשמע אָזניהם, אם כּי למשמע הנוֹאמים השוֹנים מעל הבּימה האַחת אין אָדם יוֹדע למַה הם מתכּוונים, אם להכרזה על האַחוָה אוֹ להצגת ראוָה של ריב־אַחים וקנאַת־אַחים, כּשהאַחוָה נחבּאת והריב בּוֹקע ועוֹלה. אם זוֹ המטרה – מסקר – אזי כּל חישוּק רחב יכוֹל לשמש מסגרת לאִיחוּד. אַך אַחדוּת־הפּוֹעלים הן דרוּשה לא לשם ראוָה, כּי אם לשם עשׂיה, ולא עשׂיה חד־פּעמית בּשעת חדוָה והתעוֹררוּת, כּי אם עשׂיה מַתמדת לימים רבּים והליכה על פּני חַתחתים בּנתיבוֹת החיים הנפתלוֹת. אַחדוּת אשר אין עמה כּוֹח בּיצוּע – מה נעשׂה בּה? אנחנוּ צריכים לאַחדוּת מַגשימה, היוֹצקת את החזוֹן לתוֹך העשׂיה היוֹם־יוֹמית. לפיכך אין ההסתדרוּת מביאָה לפּרט אַחדוּת זוֹלה, קלת־עוֹמס, כּי אם אַחדוּת שעוֹלה בּיוֹקר, שמטילה חוֹבוֹת, שמוֹסיפה ותוֹבעת, אַחדוּת המחייבת סוֹלידריוּת בּמלחמה וּבסבל, עזרה הדדית בּשיעוּרים מוּחשים, אַחריוּת לבטחוֹן, שוּתפוּת בּחינוּך וּבהנחָלת הלשוֹן לעם, קליטת עליה מַתמדת, יצירת הוֹן לרשוּת הכּלל. וּבשעוֹת פּוּרענוּת היא בּאָה וּמוֹסיפה נטל, מחוֹבת “משען” וּ“פדיוֹן עבוֹדה” ועד הגיוּס.

ספק אם יש בּעוֹלם הסתדרוּת פּוֹעלים חפשית, ווֹלוֹנטרית, התלוּיה כּוּלה בּרצוֹן חבריה, שהם חפשים לצאת הימנה כּל אימת שירצוּ, והיא מקיימת אַחדוּת כּזאת, ממשית וּמחייבת וּמגבּשת בּידי הכּלל כּוֹח בּיצוּע רב. הרבּה ממה שההסתדרוּת עוֹשׂה בּכוֹחה זה הוּעבר לעינינוּ בּימי “היֶרח” ואני פּטוּר מהבליט זאת. אני רגיש למַה שאיננה עוֹשׂה בּכוֹחה זה אתעכּב הפּעם על שני דברים.

 

הרשאית ההסתדרוּת לחנך נוֹער?

ההסתדרוּת והדוֹר הצעיר בּארץ. היש לה להסתדרוּת שלנוּ חוֹבוֹת חינוּכיוֹת? כּלל־הפּוֹעלים, האם אחראי הוּא לנער ולנערה הגדלים בּאָרץ אוֹ שזהוּ ענין היוֹצא מתחוּמיו? כּי ההסתדרוּת איננה צריכה להכניס את חָטמה בּענינים אלה שמעתי לא רק מפּי מתנגדי ההסתדרוּת, כּי אם מפּי חבריה, ולא מפּי חברים האדישים לחינוּך הנוֹער, אלא מפּי חברים הסבוּרים כּי הם יוֹדעים כּיצד לחנך נוֹער, וּלפיכך הם רשאים, וההסתדרוּת איננה יוֹדעת, ואיננה רשאית.

לפני כּשבע־עשׂרה שנה קמה תסיסה בּקרב קצת נערים עוֹבדים בּתל־אביב. הם דפקוּ על פּתחם של אֵילוּ חברים בּהסתדרוּת. והוּקמה הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד. אוֹתם החברים היוּ נמנים עם מפלגה מסוּימת, אַך הם לא ראוּ מתפקידם לעשׂוֹת מן הנערים הללוּ אַנשי־מפלגה קטנים. הם היוּ סבוּרים כּי חינוּך מפלגתי יש לוֹ מקוֹם בּגיל מבוּגר, וכי אין להקים מחיצוֹת מפלגתיוֹת בּין נוֹער לנוֹער, וכי ההסתדרוּת ראוּי לה שתשקוֹד על תקנתם ואף על חינוּכם של מי שעתידים להיוֹת חבריה, וּלפיכך כּיונוּ את הנערים האלה לא להקמת הסתדרוּת נוֹער מפלגתית, כּי אם ליצירת בּריה חדשה וּמשוּנה ששוּם הסתדרוּת מקצוֹעית אינה יוֹדעת דוּגמתה: לא סקציה של נוֹער על יד האגוּדה המקצוֹעית, כּי אם הסתדרוּת נוֹער עוֹבד. בּעלת תפקידים מקצוֹעיים וחינוּכיים והתישבוּתיים. אפשר שאוֹתם החברים הוֹכיחוּ בּזה שאינם מבינים לרוּח הזמן, המַשליט בּכּל יחס פּוֹליטי־אוּטיליטריסטי לנוֹער: האָדם הצעיר אינוֹ מטרה לעצמוֹ, אלא הוּא נוֹעד לשמש את מי שמצליח וּמקדים לרתוֹם אוֹתוֹ בּעגלתוֹ. "כּחצים בּיד גִבּוֹר כּן בּני הנעוּרים. אשרי הגבר אשר מִלא את אַשפּתוֹ מהם "9. ואם בּימים שכּל גוּף פּוֹליטי וכל גוּש ישוּבי טוֹרח להכין מן הנוֹער “חיל־מילוּאים” מוּגדר – לא לעם, לא לכּלל, כּי אם לגוּף ולגוּש – בּאים אנשים וּמאַרגנים נוֹער וּמחנכים אוֹתוֹ לא כּאחוּזת־נחלה לעצמם, כּי אם כּנוֹער הסתדרוּתי־כּללי, אשר עוֹד הדרך פּתוּחה לפניו להכרעוֹת וּלהגדרה עצמית – ודאי שהם חשוּדים על מזימה מפלגתית ועל מעשׂה צביעוּת וחתירה. וּלפיכך לא עברה אפילוּ ועידה אַחת של ההסתדרוּת שבּה לא נעשׂה הנסיוֹן לקרוֹא תגָר על הנוֹער העוֹבד ולפסוֹל את כּנוּתוֹ. אַף על פּי כן, כּיוָן שבּרגע מסוּים לא נמנעה ההסתדרוּת מעשׂוֹת מה שהיא חשבה להוֹגן וּלרצוּי, נוֹצרה אוֹתה הסתדרוּת נוֹער ארץ־ישׂראלית, אשר אילמלא היא ודאי שאַלפי נערים וּנערוֹת לא היוּ מוֹצאים את דרכּם אל תנוּעת־העבוֹדה ואל חיי־תרבּוּת, ואל המפעל החלוּצי לא כּל שכּן.

לרעתוֹ של הנוֹער הלוֹמד לא נמצאָה קבוּצת נערים לוֹמדים שתמצא את דרכּה בּמישרין אל ההסתדרוּת, וההסתדרוּת עצמה לא היה בּה עוֹז־המחשבה לוֹמר: כּשם שנהגנוּ בּנוֹער העוֹבד עלינוּ לנהוֹג גם בנוֹער הלוֹמד. חוֹבת הטיפּוּל בּנוֹער איננה תלוּיה בּ“מוֹצא” – אם מוֹצא פּרוֹליטרי אוֹ מוֹצא בּעל־בּיתי אוֹ אינטליגנטי. כּל ילד בּארץ־ישׂראל הנהוּ מוּעמד לחיי־עבוֹדה, וכל ילד שיוֹצא בּהתבּגרוֹ לתרבּוּת־בּטלה וריקנוּת הריהוּ אבידה שאינה חוֹזרת. וההסתדרוּת אי אפשר לה שתהיה פּטוּרה מלשקוֹד על החינוּך החלוּצי של הנוֹער העברי בּאָרץ.

ואַל יהיה הדבר הזה קל בּעינינוּ. הנער יליד־הארץ, אשר אבוֹתיו חתרוּ אל תוֹך המוֹלדת, אוֹרבת לוֹ סכּנת תלישוּת ויבוֹשת נפשית וירידה מִצרַימה. אל נתעלם מכּך. בּימי העליה השניה קיטרגנוּ על ילדי הישוּב הישן ועל ילדי האִכּרים, המסתוֹבבים בּמלוֹני קהיר ובירוּת וּפּריס ונוֹדדים לאמריקה וּלאוֹסטרליה. רק רגע־קט נדמה היה שהמצב נשתנה לטוֹבה. וחזר הגלגל. ילידי הארץ וחניכי הארץ, מצפת וּמירוּשלים, בּני־בּניהם של אַנשי בּיל“וּ וראשוֹני ראשוֹן, ואִתם בּי תל־אָביב וחיפה, תלמידי כּל מיני בּתי־ספר בּארץ־ישׂראל – צר להם המקוֹם בּארץ והם בּוֹחרים להיוֹת צוֹענים “בּעוֹלם הגדוֹל”. כּוּלם, כּמוּבן, מלאים “כּשרוֹנוֹת”, וכוּלם שוֹאפים דעת, וכוּלם מבקשים “גדוֹלוֹת, ואין עינם ולבּם אלא אל “המדע” ואל “האמנוּת” ואל “המרחב”. כּל אחד מאִתנוּ שמזדמן לחוּץ־לארץ מוֹצא “ארץ־ישׂראליים” בּכל מקוֹם. לעתים נדמה לך שהם מרוּבּים בּחוּץ־לארץ מאשר בּארץ. תקראוּ בּ”הארץ” את רשמי־המסע של משה סמילנסקי מימי המלחמה ותיוָכחוּ: אין עיר ואין כּפר ואין תחנה שהוּא מזדמן לשם – שאין מזדמנים לוֹ “בּני הארץ” שנשתקעוּ שם, ולא יהוּדים סתם, כּי אם מיוּחסים, בּני־אבוֹת, נוֹשׂאי שמות־משפּחה שנעשׂוּ היסטוֹריים בּתוֹלדוֹת הישוּב.

והאם צריך לעזוֹב את האָרץ דוקא כּדי להתכּחש למוֹרשת החלוּצית של האָבוֹת? גם בּאָרץ אפשר לעזוֹב את האָרץ. אפשר גם בּארץ לעבוֹד לבּעל, להתמכּר לקַריֶריזם, לספסרוּת וּלבּנדיטיזם חוּקי וּבלתי־חוּקי, וכן נוֹכחנוּ שגם הארץ יכוֹלה לשמש פּרוֹזדוֹר לטמיעה. ראינוּ טמיעה של דביקוּת בּחברה “הגבוֹהה”, בּאנגלים, וראינוּ טמיעה של דביקוּת בּחברה “הנמוּכה”, בּערבים. והאם לא עמדוּ בּשוּרוֹת החתירה האַנטי־ציוֹנית מבּניהם של בּוֹני הישוּב, הישן והחדש?

בּתחוּמינוּ אָנוּ אוּלי עוֹד איננוּ מרגישים בּכל חוֹמר השאלה. אך היא תגיע גם עדינוּ. כּיצד יעמוֹד ה“דוֹר השני” בּפני השדפוֹן הנפשי האוֹרב לוֹ – התשוּבה תהיה מַכרעת בּגוֹרל המפעל החלוּצי. ודרך־החיים של הנוֹער הגָדל בּאָרץ תהיה מַכרעת בּגוֹרל הישוּב.

הרשאית ההסתדרוּת להפקיע את עצמה מן הדאָגה הזאת? וּמי הוּא הרשאי להפקיע אוֹתה?

יש חוּגים בּהסתדרוּת הפּוֹעלים בּקרב הנוֹער, ולהם הישׂגים מסוּימים. בּמידה שהם מוֹציאים אֵילוּ עשׂרוֹת נערים וּנערוֹת בּשנה לחיים חלוּציים – תבוֹא עליהם בּרכה. יש חוּגים אשר אין להם הישׂגים בּקרב הנוֹער, אך הם סבוּרים כּי לא אָבדה תקוָתם. כּאלה כּן אלה עוֹינים כּל פּעוּלה חינוּכית שההסתדרוּת עוֹשׂה אוֹ מתכּוונת לעשׂוֹת, מתוֹך הנחה שהפּעוּלה תיעָשׂה בּרוּח “הרוֹב”. מוּטב שהפּעוּלה לא תיעשׂה כּלל וּבלבד שלא תיעשׂה בּרוּח “הרוֹב”. לפיכך הם מתנגדים לכך שההסתדרוּת תטיל את כּוֹחה הגדוֹל על כּף המאזנים בּחיי הדוֹר הצעיר בּאָרץ. נראה לי כּי התנגדוּת זוֹ נשענת על כּמה הנחוֹת־יסוד: ראשית, שאת הדמוּת הפּוֹליטית והאידיאוֹלוֹגית והמפלגתית של האָדם יש לעַצֵב לא בּגיל ההתבּגרוּת, כּי אם בּגיל מוּקדם הרבּה יוֹתר; שנית, אם הדבר לא יֵעָשׂה בּגיל זה יֵצא שׂכר החינוּך בּהפסדוֹ; וּשלישית, שבּמסגרת הכּוֹללת של ההסתדרוּת אין להם אפשרוּת להגיע להשפּעה הרצוּיה. לפיכך מעדיפים הם שהפּעוּלה לא תיעשׂה כּלל (מחוּץ למַה שהם מספּיקים לעשׂוֹת בּתחוּמיהם הם) ושאלפים, ואוּלי רבבוֹת, נערים וּנערוֹת בּארץ לא יקבּלוּ את ההדרכה שההסתדרוּת בּכּוֹחה לתת להם. הם מַחשיבים כּל כּך את ההפרשים האידיאוֹלוֹגיים המצוּיים בּין חלקי ההסתדרוּת השוֹנים עד שהם בּוֹחרים שההסתדרוּת בּכלָלוּתה לא “תתערב” ותשאיר את הנוֹער לאידיאוֹלוֹגיוֹת “הרחוֹב”. ויש חרדים מאד לכּיווּן המעמדי בּחינוּך ואין ההסתדרוּת נאמנה עליהם, לפיכך מעדיפים הם שההסתדרוּת תוַתר על חינוּך הנוֹער, ואָז תהיה דרך הנוֹער אל מעמד הפּוֹעלים וּבתוֹך המעמד – מוּבטחת בּיוֹתר.

 

בּטרם נחרבה הגוֹלה

דוּגמה שניה: פּעוּלתנוּ החינוּכית בּגוֹלה. אף על פּי שהמלחמה צימצמה עד לאפס את אפשרוּת פּעוּלתנוּ והוֹשיבה כּמה שליחים שלנוּ בּמחנוֹת־הסגר, אין השאלה פּוֹחתת, הן כּדוּגמה להבהרת בּעיוֹתינוּ הפּנימיוֹת והן מפּני חשיבוּתה המעשׂית בּיוֹם בּוֹ נוּכל לחַדש את פּעוּלתנוּ. יבוֹא יוֹם ואנוּ נצטרך לפעוֹל בּמלוֹא כּוֹחוֹתינוּ. מי יוֹדע איזה עוֹלם רוּחני נמצא על חוּרבוֹת הקיבּוּצים היהוּדיים, ואם נמצא את הדברים והכּוֹחוֹת לרפּא את ההריסוֹת הנפשיוֹת של המחנה אשר יִשאֵר לפליטה.

שלא כּעמדתה לגבּי הפּעוּלה החינוּכית בּארץ היתה עמדתה של ההסתדרוּת לגבּי החינוּכית בּגוֹלה. ידעה ההסתדרוּת כּי עליה הדבר, כּי אין היא יכוֹלה לסמוֹך על הגוֹלה, שמעצמה תתן את האנשים הדרוּשים לבנין האָרץ. וּלפיכך קיבּלה ההסתדרוּת על עצמה את הטיפּוּל בּחינוּך החלוּצי בּגוֹלה, ונתנה לכך תקציבים וספרוּת וּשליחים.

כּיצד עשׂתה ההסתדרוּת את פּעוּלתה זאת? אין בּידי להיכּנס בּדיוּן על טיב החינוּך, אם היה עשׂוּי להפיק כּל מה שניתן להפיק מן הנוֹער היהוּדי, מבּחינה חלוּצית וחיסוּן כּוֹחוֹת הנפש והכשרה רוּחנית לצרכי הבּנין וההיאָבקוּת. ודאי כּי רוּבּי שליחינוּ פּעלוּ בּמיטב הכּוָנוֹת. אך ההסתדרוּת מה ידעה על טיב פּעוּלתם? האם הדריכה את מדריכיה, האם כּיונה את פּעוּלוֹת שליחיה, הידעה על חסרוֹן אוֹ מעוּוָת בּפעוּלתם וּביקשה לתקן? לא היה בּהסתדרוּת שוּם מוֹסד מכַוון וּמדריך, שיכשיר שליחים, שיקבּע מי ראוּי וּמי אינוֹ ראוּי להיוֹת שליח ההסתדרוּת. ההסתדרוּת ויתרה על זכוּת הפּיקוּח שלה, על תביעת דין־וחשבּוֹן. כּל מה שעוֹשׂה השליח נעשׂה בּשמה של ההסתדרוּת, נזקף על חשבּוֹנה. אך את ההוֹראוֹת היה מקבּל מן החוּג אשר עמוֹ הוּא קשוּר. החוּג הוּא אשר קבע כּי הוּא ראוּי לשליחוּת, וּבפניו יש לוֹ הרגשת אחריוּת ממש, וּבפניו עתיד הוּא למסוֹר דין־וחשבּוֹן ממש. אינני יוֹדע מקרה שההסתדרוּת החזירה שליח, מפּני שדעתה לא היתה נוֹחה הימנוּ. אך יוֹדע אני מקרים שהוּפסקה פּעוּלתם של שליחים, מפּני שהחוּג אשר ממנוּ בּאוּ לא היה מרוּצה מפּעוּלתם. והניגוּדים בּין שליחים של ההסתדרוּת האחת היוּ כּמעט ניגוּדים של חוּגים, של השקפוֹת־חוּגים ואינטרסי־חוּגים. והמחלוֹקת מסביב לניגוּדים הללוּ התנהלה גם כּן בּשמה של ההסתדרוּת. עצם הניגוּדים הללוּ, בּחלקם הגדוֹל על “ספֵירוֹת־השפּעה”, היה בּהם כּדי להכאיב. אך מכאיבה יוֹתר היתה עמידתה של ההסתדרוּת מוּל אֵש המַחלוֹקת. ההסתדרוּת רבּת־הכּוֹח, אדוֹנַת כּל המעשׂים, עמדה חסרת־אוֹנים וּנטוּלת בּטחוֹן פּנימי. הפקירה בּמוֹ ידיה את סמכוּתה. היה מעשׂה וּבמסיבּה אחת דרשתי יחס אַקטיבי של ההסתדרוּת וקבּלת אחריוּת על הנעשׂה בּשמה בּגוֹלה, ואמרתי: דרוּשה עין צוֹפיה של ההסתדרוּת. משהגיעוּ דברַי לאָזני חברים בּגוֹלה נתקבּלה משם קוּבלנה מרה, כּתוּבה בּידי אחד מטוֹבי החברים: איזה עלבּוֹן, איזה אי־אֵמוּן! עד היכן הגענוֹּ , דוֹרשים כּבר עין צוֹפיה על השליחים! משהסכּינוּ לכך שההסתדרוּת מוֹחלת על סמכוּתה וּמסתפּקת בּאחריוּת פוֹרמַלית, נתקבּל עצם הרצוֹן לאחריוּת וּלפיקוּח כּ“התערבוּת” בּלתי־חוּקית, כּ“עלבּוֹן”, כּנטילת שׂררה.



  1. שמוֹת י"ד, כ'.  ↩

  2. “בּעבוֹדה”, קוֹבץ, הוֹצאַת הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאים, יפוֹ, תרע"ח, עמוּד 102.  ↩

  3. שם, עמוּד 119.  ↩

  4. שם.  ↩

  5. “הפּוֹעל הצעיר” וּ“פוֹעלי־ציוֹן”.  ↩

  6. הכּוָנה לכּרוּז “השני”, שלאחר כּרוּזוֹ של ויתקין. הוּצא מטעם הפּוֹה"צ.  ↩

  7. הרגשת הרוֹממוּת יש והיא מסתלפת ליהירוּת ושחצנוּת. אך אין אנוּ עוֹסקים עתה בהסתלפוּיוֹת. היהירוּת פּוֹרקת חוֹבה וּמתכּבּדת בּקלוֹן הזוּלת, הרגשת הרוֹממוּת מדַרבּנת את הכּרת החוֹבה וּמבקשת להעלוֹת גם את הזוּלת.  ↩

  8. לבדילוּת הסתדרוּת המוֹרים מעל הסתדרוּת העוֹבדים גדוֹלים חקרי לב. יש להניח כּי בּצרפת אוֹ בּארצוֹת הבּרית, למשל, מפוּלגים המוֹרים בּאַהדוֹתיהם המדיניוֹת והמפלגתיוֹת וּבהשקפוֹתיהם הדתיוֹת, ודבר זה לא מנע את הסתדרוּיוֹתיהם מהצטרף אל בּריתוֹת־העבוֹדה. מהוֹ השׂאוֹר שבּעיסה המעכּב אצל מוֹרינוּ? אפשר היוּ ימים והמוֹרים היוּ מתבּיישים להיוֹת חברים לאִיגוּד פּרוֹפסיוֹנלי, אך עתה הלא הנם לוֹחמים פּרוֹפסיוֹנליסטים מוּבהקים. היוּ ימים ורבּים מן המוֹרים חשבוּ שרק חלק אחד מציבּוּר הפּוֹעלים נאמן ללשוֹן העברית ולא כּלל־הפּוֹעלים, אך גם חששנוּת זוֹ פּג טעמה מזמן. ציבּוּר המוֹרים בּארץ לא היה מעוֹלם מעוֹר אחד, וגם בּאוֹתם הימים הרחוֹקים שאוֹהבים להזכירם בּגעגוּעים, “ימי ויתקין”, ימי “האוֹטוֹנוֹמיה” בּחצר בּית־הספר לבנוֹת, היוּ יסוֹדוֹת רחוֹקים למדי. אך את הטוֹן נתנה הקִרבה בּין הפּוֹעל לבין המוֹרה, והיא היתה לטוֹבת שני הצדדים, והיא היתה ניכּרת גם בּמלחמוֹת העבוֹדה העברית וגם בּמלחמת הלשוֹן. כּיצד השפּיעה הבּדילוּת על מצב המוֹרה ועל מצב החינוּך ועל היחסים ההדדיים בּישוּב? כּדאי לחשוֹב על כּך.  ↩

  9. תהילים קכ"ז, ד'.  ↩

המלצות קוראים
תגיות