רקע
ברל כצנלסון
אחדוּת חיילינוּ
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

(בּכינוּס חיילים, ג' בּאלוּל תש"ב, 16 בּאוֹגוּסט 1942)


למדנוּ בּמלחמה הזאת, עוֹד יוֹתר מאשר בּמלחמה הקוֹדמת: לגבּי ענינינוּ אנוּ אין להתיאש, אבל אין גם לבטוֹח בּמה שהוּשׂג. בּכל משׂא־ומתן פּוֹליטי וּצבאי שלנוּ עמדנוּ לא פּעם בּמצב שנדמה היה כּי הכּל אבוּד. ולא פּעם עמדנוּ גם בּמצב שנדמה היה כּי הרבּה הוּשׂג. לא היה ממש כּשנדמה היה שהוּשׂג הרבּה, ואין להתיאש בּשעה שנדמה שהכּל אבוּד.

בּגדוּדים העבריים הקוֹדמים עמדנוּ זמן רב בּמשׂא־וּמתן ממוּשך על הקמת דיביזיה. מה שהשׂגנוּ אז על ידי הקמת בּטליוֹנים יהוּדיים לא הספּיק לנוּ. אמרנוּ: לא תתגלה היכוֹלת הגנוּזה בּחייל היהוּדי אם לא ילכּדוּ אוֹתוֹ לחטיבה צבאית בּעלת־ערך. וּביקשנוּ ותבענוּ: דיביזיה. וּכבר הגיעתנוּ השמוּעה שבּלוֹנדוֹן נתמנה גנרל יהוּדי לדיביזיה. וּבסוֹפוֹ של דבר, את הדיביזיה לא קיבּלנוּ והגדוּדים העבריים פּוּזרוּ בּחוֹזק־יד. וגם בּמלחמה זאת היוּ רגעים שנדמה היה שכּבר השׂגנוּ משהוּ חשוּב, ונהדפנוּ חזרה. מן היוֹם הראשוֹן של המלחמה, מן המשׂא־וּמתן הראשוֹן של וייצמן־צ’מבּרלין, ועד תשוּבת לוֹרד מוֹין בּבית־הלוֹרדים – קיבּלנוּ תשוּבוֹת שליליוֹת. וּבכל זאת השׂגנוּ עתה משהוּ. השׂגנוּ דבר אשר לוּ שאלנוּ עליו את הנציב העליוֹן לפני שבוּע, עלוּל היה לוֹמר שהוּא מקַוה כּי דבר זה לא יבוֹא; ולוּ שאלנוּ את ראש הסוֹכנוּת בּארץ – ספק אם היה אוֹמר שהוּא מקַוה לוֹ כּי יבוֹא.

מכּאן אַתה לָמד: אין להרפּוֹת. מַכּסימוּם של התמדה ועקשנוּת מצדנוּ יכוֹל אוּלי להביא תוֹצאוֹת. אין בּטחוֹן בּהישׂגים שלנוּ – הם עלוּלים להיוֹת בּכל רגע בּטלים וּמבוּטלים. אין הם תלוּיים רק בּנוּ בּלבד, אבל אינם אפשריים בּלעדינוּ, בּלעדי התמדתנוּ וקשיוּת־ערפּנוּ. וּמה שהשׂגנוּ אינוֹ צריך להיוֹת הישׂג אחרוֹן. לא נדע להעריך נכוֹנה את ההישׂג הזה של גדוּדים יהוּדים בּתוך רגימנט ארץ־ישׂראלי, אלא אם נזכּוֹר ונרגיש עד מה מצבוֹ הפּוֹליטי של העם היהוּדי בּעוֹלם בּמלחמה זוֹ שוֹנה לרעה ממה שהיה בּמלחמה הקוֹדמת, אם נזכּוֹר שהדבר הוּשׂג לאחר שלא רצוּ לשמוֹע עלינוּ ולא רצוּ לדעת אוֹתנוּ, לאחר התעלמוּת בּמשך קרוֹב לשלוֹש שנים – התעלמוּת מכוּונת וּמחוּשבת. על חשבּוֹן מי נזקוֹף את ההישׂג הזה? נחזיק טוֹבה למַה שעשׂוּ ידידינוּ בּלוֹנדוֹן וּבניוּ־יוֹרק, נחזיק טוֹבה למה שעשׂוּ גם ידידינוּ הנאמנים שלא מבּני עמנוּ. נכּיר בּעבוֹדה ללא־ליאוּת שעשׂוּ אנשי הסוֹכנוּת בּירוּשלים. אבל אילמלא היה קיים החייל היהוּדי – לא היה ההישׂג הזה אפשרי. הוּא בּא בּכוֹחוֹ וּבמאמציו של החייל היהוּדי. אכן, הגוֹרם המכריע בּגוֹרלוֹ של החייל היהוּדי הוּא החייל היהוּדי עצמוֹ. ונדמה לי שמבּחינת המדיניוּת היהוּדית לא תפס עדיין החייל היהוּדי את תפקידוֹ. ודאי, יכוֹל החייל לוֹמר: אני עוֹשׂה את שלי, אני הוֹלך לצבא, ממלא פקוּדוֹת, וּמה לך עוֹד? יתכן שבּשביל כּל חייל אחר בּעוֹלם הרי זה מספּיק. הן לשנוֹת את האיסטרטגיה של רוּזבלט וצ’רצ’יל וסטאלין אין בּידינוּ. וּ“בכל העוֹלם” מקוּבּל שחייל חייב לא לחשוֹב, כּי אם לציית. אבל גם בּענין זה אין אנחנוּ כּכל הגוֹיים. יש לנוּ כּבר מסוֹרת של הגדוּדים העברים בּמלחמה הקודמת, שהעיזוּ לחשוֹב ולא תמיד ראוּ אפשרוּת לציית. הם ראוּ עצמם לא רק ממלאי פּקוּדוֹת אלא אף נוֹשׂאי המדיניוּת היהוּדית בּאוֹתה תקוּפה. ואני נוֹטה לחשוֹב כּי דבר מעין זה צריך שיחזוֹר גם עכשיו. אינני מעוּניין, חלילה, להסית את החיילים בּאוּכלוֹסיה הציבילית, אלא מאמין אני בּעוֹמק לבּי כּי הציוֹנוּת זקוּקה לכך שהחייל היהוּדי לא יהיה בּלבד חייל בּצבא הבּריטי, כּי אם יראה עצמוֹ חייל בּצבא האוּמה העברית. וּבתוֹרת כּזה יקבּל על עצמוֹ גם חוֹבוֹת וגם זכוּיוֹת, שחייל בּדרך כּלל אינוֹ מקבּל ואינוֹ תוֹבע אוֹתם לעצמוֹ. מתוֹך נימוּק זה דרשתי שההסתדרוּת הכּללית תניע את השלטוֹנוֹת שיאַפשרוּ לוֹ לחייל לבחוֹר ולהיבּחר לועידת ההסתדרוּת, ואוֹתוֹ דבר צריך שיקוּים לא רק בּהסתדרוּת העוֹבדים – אלא גם לגבּי אסיפת־הנבחרים וּלגבּי כּל החיים הציבּוּריים בארץ. חשבּוֹן הציבּוּריוּת היהוּדית הוּא עגוּם מאד, מכּל בּחינה שהיא.

איננוּ יכוֹלים לשכּוֹח שהיהדוּת החיה והפּעילה בּיוֹתר, זוֹ שעשׂתה את הכּיסוּפים הציוֹניים לכוֹח יוֹצר, את הציוֹנוּת לתנוּעת־עם, שהוֹציאה מקרבּה את הטיפּוּס של לוֹחם ציוֹני, את איש ההגנה, השמירה והמעוּף הציוֹני־המדיני – שהיהדוּת הזאת כּבוּלה וּדרוּסה, נתוּנה לביזה וּלהשמדה, ואין קוֹלה נשמע. ודבר זה חל על כּל יהדוּת המזרח. לא רק על היהוּדים הנמצאים בּשבי היטלר – גם על אלה הנמצאים בּרשוּת בּנוֹת־הבּרית.

בּטלגרמוֹת מזכּירים גבוּרוֹת של פּרטיזנים וחיילים יהוּדים. יש צוֹרך בּכך בּשבילנוּ, בּשביל תעמוּלה בּין יהוּדים, ואפשר יש צוֹרך שהגוֹיים ידעוּ כּי היהוּדים נלחמים בּגוּפם. יהוּדים אוֹהבים לשמוֹע שיהוּדים מצטיינים. אך כל זה איננו מצטרף לחשבּוֹן של כּוֹח יהוּדי, להכּרה לאוּמית, לביטוּי הרצוֹן הלאוּמי. וּמעֵבר לאוֹקינוֹס – גם שם רחוֹקים היהוּדים מהכּרה של עצמאוּת יהוּדית וגם שם מפחדים. בּמוּבן זה נסוֹגה ההיסטוֹריה היהוּדית אחוֹרנית ממצב הדברים שהיה בּאמריקה בּימי הגדוּדים העבריים, – ימי סירקין, בּרוּכוֹב, רוּטנבּרג, שמריהוּ לוין – ימים של תסיסה יהוּדית גדוֹלה, אשר לא הבשילה הרבּה פּירוֹת, אך יצרה לפחוֹת אוירה של הזדקפוּת יהוּדית והשתיקה בּמקצת את קוֹלוֹת ההתבּוֹללוּת והאנטי־ציוֹנוּת. מבּחינה זאת הננוּ עתה בּמצב קשה למַדי. וּכשאנוּ מבּיטים עתה על סביבוֹתינוּ וּמחפּשׂים נוֹשׂא של מלחמת הציוֹנוּת, נוֹשׂא שלא יהיה נרתע מקשיי־המלחמה – איננוּ מוֹצאים אלא את הישוּב היהוּדי בּארץ. ואני אומר זאת בּלי כּל רצון להגזים בּערכּנוּ, וּמתוֹך הכּרה שהישוּב כּשלעצמוֹ אינוֹ כּלוּם אם אין מאחוֹריו עם יהוּדי. אלא שזהוּ השבט היחיד היוֹם שהוּא גם בּן־חוֹרין ואינוֹ אנוּס להחבּיא את קוֹלוֹ, ויש לוֹ כּמה אפשרוּיוֹת עשׂיה, ויש לוֹ הוָיה יהוּדית וחינוּך פּוֹליטי ציוֹני ונסיוֹן של עשׂרוֹת שנוֹת־היאָבקוּת על עצמאוּת יהוּדית. והחיילים היהוּדים והיחידוֹת היהוּדיוֹת כּמוֹ שהן עכשיו, על מעלוֹתיהם וחסרוֹנוֹתיהם, הרי הם התמצית של כּוֹח לוֹחם יהוּדי. רחוֹק אני מלוֹמר: אַתם ואַפסכם עוֹד.

ודאי שאינני מֵקל ראש בּתפקידי הבּניה וההיאָבקוּת שמחוּץ למסגרת הצבא. אבל בּכם רוּכּז בּרגע זה הכּוֹח הלוֹחם הגדוֹל בּיוֹתר שבּישוּב. אַתם נתבּעתם ונַעניתם והרי זה מבחן מה. מוּבן, יש כּל מיני מבחנים. לפי האגדה היה בּר־כּוֹכבא בּוֹחן את חייליו בּקיצוּץ אצבּעוֹת אוֹ בּעקירת אילנוֹת אגב דהירה על סוּסים. ההתגייסוּת לגדוּדים העבריים איננה תוֹבעת היוֹם מבחן כּזה. וּמבּחינה אינדיבידוּאַלית יתכן שהיוּ לאנשים בּארץ מבחנים אידיאיים קשים יוֹתר מאשר ללבּוֹש מַדים. ואף על פּי כן צריך לוֹמר כּי בּמצב זה של הישוּב, בּאוֹתם המוּשׂגים ששלטוּ בּישוּב בּשלוֹש השנים האלה – גם בּחלקים הטוֹבים שבוֹ לא היתה הבנה למעמדנוּ בּמלחמה הזאת ולא היתה אמוּנה בּערך החייל היהוּדי – מהוַה החייל היהוּדי חטיבה מיוּחדת, הממלאה לא רק את תפקידה הצבאי, כּי אם גם שליחוּת ציבּוּרית חשוּבה.

בּכינוּס־המתנדבים הראשוֹן אמרתי לחיילים: קחוּ את הגיוּס בּידכם. רק לחיילים יש הכּוֹח להפוֹך את הגיוּס לתנוּעה ממש. מאז התקדמוּ הדברים בּמידת־מה, אך לא בּמידה שתניח את הדעת. יוֹדע אני שהחיילים כּאילוּ התעייפוּ מדיבּוּרים על גיוּס. זה מזכּיר לי מה שהיוּ אוֹמרים לפני הרבּה שנים: “למה צריכים פּוֹעלים לדאוֹג לעליה? – עליהם לסדר את עניני העבוֹדה שלהם!” אבל כּשם שהפּוֹעל העברי אי אפשר לוֹ שלא יהיה חוֹשב על עליה, כּך לא יתכן – כּל עוֹד יש את מי לגייס בּארץ – שתתקיים פּגישה של חיילים ושלא תטפּל בּגיוּס.

כּל כּמה שהחייל כּוֹאב את כּאב העזוּבה בּישוּב, כּל כּמה שיהיה דוֹאג את דאגוֹת עתידוֹ הפּרטי – הדאגה הגדוֹלה בּיוֹתר לחייל, כּחייל עברי, היא הדאגה להגשמת הגיוּס. היא קוֹדמה לשאר, מפּני שעל ידי ההתגייסוּת יקוּם הכּוֹח אשר ישנה ויתקן את השאר. לפיכך אנוּ חוֹזרים וחוֹזרים אל ענין הגיוּס. וכל כּמה שהחיילים יכוֹלים “לגייס” מקרבּם כּוֹחוֹת למען הגיוּס – עליהם לעשׂוֹתוֹ. ולא מפּני שאנחנוּ “רוֹצים” שהמלחמה תארך עוֹד הרבּה. כּל יוֹם של מלחמה הוּא בּשבילנוּ אבדן של אלפים וּרבבוֹת, אבל לא בּידינוּ לקצר את המלחמה. איננוּ יוֹדעים מתי יהיה קצה. וכל עוֹד יש בּידינוּ להגבּיר את כּוֹח היהוּדים בּמַדים וּבנשק – איננוּ רשאים לחדוֹל. שוּם גוֹרם עוֹלמי איננוּ מבטיח לנוּ שיתחשב בּנוּ. אבל אין עם קוֹבע לעצמוֹ אוֹריֶנטציה על כּלָיה והשמדה. אין עם מתפּרק מדאגוֹתיו בּגלל תקוה למַגפה אוֹ להתפּרצוּת אש מבּטן האדמה שתשׂים קץ לצרוֹתיו. גוֹרמי הכּלָיה מרוּבּים, אך תפקידנוּ הוּא להיאָחז בּכל הגוֹרמים החיוּביים שניתן לנוּ להיאָחז בּהם, בּפנים וּבחוּץ. וּמוּתר לנוּ לחשוֹב שעוֹד חמישה־עשׂר אלף יהוּדים בּמדים וּברוֹבים לא יהיוּ בּשבילנוּ מחוּסרי־משקל. אינני יוֹדע מה יהיה חשבּוֹנם של הגדוּדים העבריים על כּף המאזנים של המדיניוּת העוֹלמית, כּיצד יעריכוּ אוֹתם וּמה יתנוּ לנוּ תמוּרתם. אך חשבּוֹן ראשוֹן של הגדוּדים היהוּדיים הוּא לא לפי מה שיעריכוּ אוֹתם מחר, אם ירצוּ להוֹדוֹת בּערכּם אוֹ לא ירצוּ. עַם, הכּוֹתב את ספר חייו, ענינוֹ לראוֹת שההוֹוה שלוֹ לא יבייש אוֹתוֹ, ושאת השאנסה האפשרית לא יחמיץ. עלינוּ להרבּוֹת כּכל האפשר את הגרעינים של כּוֹח יהוּדי וּלחַשל את עצמתם הפּנימית. וּמכּאן – לאִרגוּן החיילים, לאַחדוּת החיילים. מבּיט אני בּדאגה על כּך שלאחר יוֹתר משנתים של קיוּם היחידוֹת היהוּדיוֹת עדיין אין להן מסגרת אִרגוּנית מַקיפה וּבת־יכוֹלת. הרי זה פּגם גדוֹל מבּחינת עצם קיוּמוֹ של החייל, וּפגם גדוֹל מתוֹך חשבּוֹנוֹת רחוֹקים יוֹתר. וקוֹדם לַכּל שיקוּלים פּוֹליטיים: לגבּי חיינוּ הפּנימיים אין לשער טרגדיה גדוֹלה יוֹתר מזוֹ שעשׂוּיה להתרחש אחר המלחמה, כּשישתחררוּ עשׂרים וחמישה אלף חיילים, וחלק גדוֹל מהם לא יִדע לאָן לפנוֹת. מצב בּדוֹמה לכך עבר עלינוּ, על אנשי הגדוּד העברי בּמלחמה הקוֹדמת. לא היינוּ רבּים כּל כּך אז: האנגלים חזרוּ לאנגליה, והאמריקאים – חלק מהם נחפּז לחזוֹר לאמריקה. אבל כּמה מאוֹת פּוֹעלים מהעליה השניה לא ידעוּ לאן לפנוֹת, וכמה מאוֹת חיילים מאמריקה, שלשם כּך התנדבוּ – להשתקע בּארץ – לא מצאוּ דרך לכך. ימי התפּרקות הגדוּדים גילוּ חוֹסר מַען וחוֹסר כּוֹח שיעשׂה את הדרוּש, והיה זה דבר מכאיב. תבענוּ עֲלִיָה, חלמנוּ עָלֶיהָ, נשׂאנוּ נפשנוּ לגדוֹלוֹת, אלא ש “בּינתים” לא היה מי שיעשׂה את “הקטנוֹת”. ואם דבר כּזה ישוּב עלינוּ – ולא בּמאות, כּי אם בּאלפים הרבּה, ואוּלי בּרבבוֹת – ולישוּב לא יהיה כּוֹח, והמוֹסדוֹת אוּלי גם הם יכרעוּ תחת דאגוֹת למעלה מכּוֹחם, יהיה זה אסוֹן וחרפּה. האם אין לדאוֹג לכך מעכשיו? והאם לא החייל הוּא שצריך הראשוֹן להתכּוֹנן וּלקדם את פּני הרעה? והנה כּבר עברוּ עלינוּ שנתים של קיוּם היחידוֹת היהוּדיוֹת ועדיין לא הבינוּ אצלנוּ מה הכרח יש לנוּ בּהקמת הסתדרוּת החיילים. לפני למעלה משנה, בּטרם הכּינוּס הראשוֹן, אמרתי לאנשים מן המוֹסדוֹת, שלדעתי צריכוֹת הקרנוֹת הלאוּמיוֹת להתכּוֹנן מעכשיו לטיפּוּל בּישוּב חיילים אחרי המלחמה וּלהוֹדיע על כך. לא התכּוַנתי שיתוַסף עוֹד סעיף בּספרוּת התעמוּלה של הקרנוֹת. חפצתי שתהיה הרגשה גם אצל החיילים וגם בּקרב הישוּב כּוּלוֹ שאין להפקיר בּשוּם אוֹפן את החייל לאחר המלחמה ושחוֹבתנוּ להבטיח לכל החיילים המסוּגלים לחיים פּרוֹדוּקטיביים אפשרוּת כּניסה למעגל העבוֹדה של הארץ. ענין זה כּשלעצמוֹ מַצריך תכנית התישבוּתית גדוֹלה והיא לא תיעשׂה בּאפס־יד וּבאפס־התעוֹררוּת. אין לקווֹת שהמוֹסדוֹת, שטרדוֹתיהם מרוּבּוֹת, ימצאוּ בּקרבּם את הכּוֹח לבצע אוֹתה, אם לא יקוּם כּוֹח ציבּוּרי אשר יתמסר לכך בּלב ונפש. ומנַין יקוּם כּוֹח אם לא מתוֹך האִרגוּן של החיילים! הדאגה החמרית למשפּחת החייל, העזרה ההדדית, ההגנה על החייל היוֹצא מן השירוּת, ועל הכּל – מפעלי משק, שיכּוּן והתישבוּת לחיילים – זה בּלבד מהַוה תוֹכן־פּעוּלה שיש בּוֹ לעוֹרר התלהבוּת בּת־קיימא אצל החיילים, ואפילוּ זה כּרוּך בּקבּלת עוֹל כּלכּלי נוֹסף. וּמפעל אשר כּזה עלוּל להעמיק חבֵרוּת וּלגלוֹת כּוֹחוֹת. ועם כּל הרצוֹן “להצניע לכת” וּבלי להפריז בּכוֹחוֹ של החייל, אפשר לראוֹת בּאוֹפק של אוֹתה הסתדרוּת משהוּ עוֹדף על כּךּ. אלפים רבּים של חיילים יהוּדים בּהתאַרגנם יהווּ ממילא גרעין של כּוֹח, הסתדרוּת עממית בּעלת אוֹפי ציוֹני בּרוּר.

אני שוֹמע שיש חששוֹת: מי יוֹדע מה יהיה טיבוֹ של אוֹתוֹ איגוּד! כּאילוּ ההרכּב האנוֹשי של האיגוּד איננוּ אוֹמר מה יהי טיבוֹ. אכן, כּל יציאה מחוּג צר להיקף גדוֹל יוֹתר אינה דבר קל. המעבר מן “השוֹמר” אל “הגדוּד” לא היה קל. המעבר מן “השוֹמר” אל ההגנה העממית – היה בּשעתוֹ פּרוֹצס כּאוּב. ולא חסרוּ חששוֹת. וההתגייסוּת של עכשיו – האין היא מרחיבה את המעגל של ההתגוֹננוּת העממית בּמידה שלא היתה כּמוֹה? אינני חסיד של דיבּוּרים על מה שיֵעָשׂה בּ “רגע האחרוֹן”. אך צריך שתהיה לכל חייל יהוּדי הרגשה שיכוֹל לבוֹא הרגע אשר בּוֹ יכריעוּ לא המוּשׂגים הצבאיים המקוּבּלים. צוֹרך הרגע יכתיב מה לעשׂוֹת. וצריך שכּל הנסיוֹן הצבאי והאִרגוּנִי שהחייל העברי רכש לוֹ בּשנוֹת שירוּתוֹ – לא ילך לאיבּוּד בּחיים שלאחר כּך. ועוֹד תפקיד אחד, אשר לא קל להגדירוֹ, ואף הוּא שמוּר לאיגוּד החיילים: לא לגבּי כּוֹחוֹת חוּץ וּמאוֹרעוֹת חוּץ, כּי אם לגבּי הישוּב והציוֹנוּת. הציוֹנוּת מתחבּטת כּל ימיה בּשאלה אחת: כּיצד יוֹצרים אוּמה מאוּחדת מתוֹך עם מפוֹרד (מפוֹרד לפי נטיוֹתיו וּמחוּסר מסגרת ממלכתית), שכּוּלוֹ שבטים שבטים, וּבתוֹך עוֹלם המרסק אוֹתנוּ וּמעמיק בּנוּ הבדלים וּפירוּדים. הציוֹנוּת אוּלי הצליחה לפתוֹר שאלה זוֹ מבּחינה איכוּתית, אך לא מבּחינה כּמוּתית, בּאשר היא עצמה, כּתנוּעה מאוּרגנת, אינה אלא מיעוּט בּעם. היא גם לא הצליחה לפתוֹר את השאלה לגבּי הישוּב. כל הנסיוֹנוֹת שנעשׂוּ לאַרגן את הישוּב נתקלוּ בּכוֹחוֹת צנטריפוּגַליים חזקים, שמלאכתם תמיד קלה יוֹתר. וגם אוֹתוֹ כּוֹח יחידי בּציוֹנוּת, אשר הבין יוֹתר מאחרים את ערך הליכּוּד הציבּוּרי וגילה יוֹתר מאחרים כּשרוֹן להגשימוֹ – גם דרכּוֹ לאיחוּד זרוּעה מוֹקשים, עד שהדבר עלוּל להביא לידי יאוּש. כּל עוֹד איננוּ מתיאשים מן הציוֹנוּת אין אנוּ פּטוּרים מחיפּוּשׂ דרכי איחוּד. כּי הציוֹנוּת לא תתגשם על ידי עם מפוֹרד, לא תתגשם על ידי מלחמת־אזרחים, לא תתגשם על ידי טיפּוּח איבה, ענין שהישוּב מוּעסק בּוֹ שנים על שנים. כּל עוֹד אדם אינוֹ מתיאש מהציוֹנוּת – אין הוּא פּטוּר מלחפּשׂ, בּתוֹך כּל מסגרת־חיים שהוּא נמצא בּה, כּיצד להביא לידי מַכּסימוּם של כּוֹח. וּמכּסימוּם של כּוֹח אינוֹ אפשרי בּלי מכּסימוּם של איחוּד. זאת עשׂתה תנוּעת הפּוֹעלים בּמידה שניתן לה לעשׂוֹת וּבמידה שלא נתקלה בּמעצוֹרים חיצוֹניים אוֹ פּנימיים. אם תנוּעת הפּוֹעלים יכוֹלה לרשוֹם לעצמה זכוּיוֹת חשוּבוֹת בּיצירת הטיפּוּס של העוֹבד העברי, בּבנין משק, בּשטח המדיני והתרבּוּתי – הרי זה בּמידה שהצליחה, על ידי מאמצים פּנימיים עצוּמים, לגלוֹת בּתוֹכה את הכּוֹח המאַחד. וּבמידה שפּיגרה בּכך או נכנעה למגמוֹת מפוֹררוֹת – בּמידה זוֹ דרכּה זרוּעה כּשלוֹנוֹת, והיא אינה מגשימה את יעוּדה ואינה כּוֹבשת כּיבּוּש מלא את לב העם. “הארגוּן” הקיים, חוּץ מעצם שליחוּתוֹ, – ערכּוֹ הגדוֹל הוּא בּזה, שקבע את הכּלל הגדוֹל שהגנת הישוּב אינה ענין של מעמד אוֹ מפלגה, ושיצר מסגרת לאוּמית המכילה בּני־אדם שנמנים על מעמדוֹת שוֹנים, נתוּנים בּמצבים סוֹציאליים שוֹנים וּמשתייכים למפלגוֹת פּוֹליטיוֹת שוֹנוֹת, וידע ליצוֹר לכל אלה אפשרוּת מסוּימת של חיים בּצוותא וּפעוּלה בּצוותא. כּך צריך שיהיה גם איגוּד החיילים היהוּדים. כּשאנשים נמצאים יחד בּחיי מחנה, בּאימוּנים וּבחזיתוֹת – נוֹצרת חבֵרוּת ממין מיוּחד, העוֹלה על החברוּת המצוּיה בּשוּק. כּשם שבּתנוּעת העבוֹדה האמַנוּ כּי ההוָיה של חיי עבוֹדה היא גם מאַחדת – כּך אני נוֹטה להאמין שיש בּחיי צבא משהוּ המצמיח סוֹלידריוּת – סוֹלידריוּת מיוּחדת בּמינה, העלוּלה להתגבּר על כּמה מחיצוֹת וּלשמש גוֹרם של אַחוָה אנוֹשית ועמידה יחד בּמערכוֹת הבּאוֹת. אינני נמצא, לצערי, בּתוך היחידוֹת, ואינני יוֹדע בּאיזוֹ מידה מאַשרת המציאוּת של היחידוֹת את הדברים האלה. אפשר אני מַשלה את עצמי בּתקוה שהיחידוֹת היהוּדיות יכוֹלוֹת להווֹת מין כּוּר מַצרף, מלַכּד וּמעלה אנשים – כּמו שהיוּ בּשעתם הגדוּדים העבריים פּרוֹזדוֹר רב־ערך לימים בּאים. הייתי רוֹצה להאמין שגם בּגדוּדים של עכשיו ישנה אפשרוּת כזאת. אבל בּרוּר שאפשרוּיות בּלבד, בּלי נוֹשׂאים, בּלי מאמינים המרגישים בּהכרח הדבר, בּלי נוֹשׂאים הנפגשים מעברים שוֹנים ונוֹתנים יד איש לרעהוּ – אינן מצמיחוֹת דבר. גם חברוּת חיילית, כּמוֹ כּל חברוּת אחרת, יכוֹלה להישאר דבר פּרימיטיבי ודל וחסר־תנוּפה. דרוּשים נוֹשׂאי־רעיוֹנוֹת וגם כּלים – כּלים המוּתאמים בּמיוּחד לתקוּפה של עכשיו ולחייל של עכשיו. כל זה עוֹשׂה בּעינַי את ענין איגוּד החיילים לצוֹרך חשוּב של תנוּעת ההתנדבוּת. כּרגיל מרבּים טענוֹת למוֹסדוֹת.

שמעתי כּאן טענה נמרצת, שהמוֹסדוֹת לא נלחמוּ די על הסמל העברי אוֹ על הלשוֹן העברית בּיחידוֹת. יתכן. על כּל פּנים כּך היה המצב בּמלחמה הקוֹדמת. הדמוּת העברית היא יוֹתר צוֹרך של החייל עצמוֹ מאשר צוֹרך של המוֹסדוֹת. בּגדוּד העברי בּשעתוֹ היתה מצד החיילים נכוֹנותּ למלחמה קשה על העברית, בּשעה שז’בּוֹטינסקי ראה בּכך דבר שלא בּעתוֹ. אך עד שאנוּ בּאים לתבּוֹע מן המוֹסדוֹת – נבחוֹן את עצמנוּ. רק אתמוֹל שמעתי כי בּא־כּוֹח הסוֹכנוּת היהוּדית שבּיקר בּמחנה האימוּנים, בּמסיבּה חגיגית גדוֹלה, נתקל בּ “יחס” מסוּים לשׂפה העברית וראה צוֹרך לקיים מצוַת “הוֹכח תוֹכיח”. התוֹבעים והנתבּעים מתחלפים אצלנוּ לעתים. הפּעם רשאים אנוּ לוֹמר לזכוּתם של המוֹסדוֹת, שאף הם גילוּ בּעבוֹדתם עקשנוּת והתמדה בּלתי־פּוסקת, לא פחוֹת ממה שנדרש מן החייל כּדי שיוּכל לעמוֹד בּכל הקוֹשי והשעמוּם שבּחיי יוֹם־יוֹם. אחרי כּל ההדיפוֹת אחוֹרנית והמכּוֹת שקיבּלוּ נציגינוּ אפשר היה להתפּלא כיצד לא רפוּ ידיהם ולא חדלוּ מעבוֹדתם, הנראית לעתים סיזיפית. וטוֹב כּי גם בּשעת תביעה נדע שמוֹסדוֹתינוּ לא פּיגרוּ אחרי רגשוֹת המתנדבים, ושהם ניהלוּ את המערכה על עניני הצבא העברי והחייל העברי בּלי ליאוּת, בּהתמדה, בּקשיוּת־עוֹרף, בּיסוֹדיוּת. ועם זאת אַל תהיינה קלוֹת בּעינינוּ התביעוֹת שנשמעוּ כּאן כּלפי המוֹסדוֹת לגבּי דברים שבּדמוּת היחידוֹת. אדם היוֹשב בּמוֹסד וּמנהל משׂא־וּמתן מדיני – עם כּל נאמנוּתוֹ ועם כּל היוֹתוֹ חדוּר אוֹתם המוּשׂגים שיש לנוּ – אפשר שלא ירגיש אוֹתוֹ עלבּוֹן וקיפּוּח שמרגיש החייל בּבשרוֹ. הרבּה ציוֹנים טוֹבים בּאירוֹפּה הבינוּ לכאוֹרה את רעיוֹן העבוֹדה העברית לעוּמקוֹ. אבל נוֹשׂא מלחמת העבוֹדה העברית היוּ לא אוֹתם הציוֹנים הטוֹבים, כּי אם הפּוֹעל העברי. הוּא שנפגש יוֹם־יוֹם עם העיקר ועמד בּענין זה בּהיאָבקות בּלתי־פּוֹסקת גם עם ידידיו בּציוֹנוּת, שסוֹף סוֹף נענוּ לוֹ ותמכוּ בידיו. וכך גם בּנוֹגע לתביעוֹת הלאוּמיוֹת של צבא יהוּדי – סמל, שׂפת־פּיקוּד. שוּם בּא־כּוֹח פּוֹליטי אינוֹ יכוֹל לחיוֹת את הדבר כּמוֹ שחי אוֹתוֹ יוֹם־יוֹם החייל בּתוֹך גדוּדוֹ. משוּם כּך דרוּש לחץ – לטוֹבת הענין וּלטוֹבת בּאוּת־הכּוֹח שלנוּ, למען חזק ידיה. כּל מה שנציגוּתנוּ נמצאת יוֹתר תחת לחץ ידידוּתי של חברים נאבקים – היא יכוֹלה לפעוֹל יוֹתר, ואוּלי היא גם משׂיגה יוֹתר. וּלפיכך: כּשם שהגיוּס זקוּק לכם כּך גם הגנת הדמוּת הלאוּמית של הגדוּדים זקוּקה לכם. וּלפיכך עליכם לראוֹת בּהקמת מסגרת אִרגוּנית של החיילים ענין שלכם. מסגרת זוֹ תהיה אוּלי צנוּעה מאד. אבל היא צריכה להיבּנוֹת בּאוֹפן שבּבוֹא השעה יוּכל הכּוֹח הגנוּז שבּה להתגלוֹת.


המלצות קוראים
תגיות