רקע
ברל כצנלסון
תשוּבה לויכּוּח
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

אכן, גוֹרל הוּא. עיפתי מן הויכּוּחים על “איחוּד” ועל “הסתדרוּת”. בּיקשתי למנוֹע עצמי הפּעם מויכּוח זה. שמעתי דברים שאינני עוֹבר עליהם בּאדישוּת והחרשתי. והנה בּא הויכּוּח הזה, עקב ההצעה על הוֹצאַת־ספרים.

על מה היה הויכּוּח? – כּבר אמרוּ שזה היה ויכּוּח על ההסתדרוּת, אך יש לשׂים לב גם לאֳפי הדיוּן. הנה תמוּנה משוּנה החוֹזרת כּפעם בּפעם: חבר “המפלגה השלטת” פּתח את המוֹעצה ודיבּר על ההסתדרוּת. אבל בּאי־כּוֹח המפלגוֹת האחרוֹת דיבּרוּ לא על ההסתדרוּת, כּי אם על מפלגת־הרוֹב, על “מַפּא”י“. וכן גם בּשאר סעיפים: חבר “המפלגה השלטת” העוֹלה על הבּימה יש לוֹ איזוֹ “הצעה”, איזוֹ “מצוַת־עשׂה”. אך בּשביל בּאי־כּוֹח המפלגוֹת האחרוֹת נהפּך כל מעמד, אם חגיגי ואם בּירוּרי־מעשׂי, לזירה: להזדמנוּת לקלוֹע חצים בּ”מפלגה השלטת"…

וּבכן, שמענוּ את “קבּלת־הפּנים” לעצם הרעיוֹן של הוֹצאַת־הספרים. בּן־שם, למשל, אמר: “מוּטב שהדבר לא יקוּם משיקוּם”; חַזן אמר: “נעשׂה שירוּת טוֹב להסתדרוּת אם לא נתחיל בּמפעל”; והוֹסיף ואמר: “קללה של מלחמה רוֹבצת על המפעל החדש”; אבּרמוֹביץ אמר: “אם זה לא יצליח – אז לא אתנגד”, ושמענוּ גם שהוּא אוֹמר, וּבאוֹתה השלימוּת הנפשית המיוּחדת לוֹ: “נטיף שלא יקנוּ את הספרים”. לָאו דוקא ספר מסוּים, שאַבּרמוֹביץ חייב להתנגד לוֹ. עצם העוּבדה של הוֹצאת ספר על ידי ההסתדרוּת מספּיקה שיתנגדוּ לוֹ.

אינני חוֹשד בּשוֹם אדם מאלה שדיבּרוּ כּך, כּי מחמת שׂנאַת הספר הוּא אוֹמר זאת. חלילה לי. בּכך אינני חוֹשד. בּי יכוֹל יערי לחשוֹד, כּמוּבן, שכּל הוֹצאַת־הספרים אינה בּשבילי אלא אמצעי להכרית איזוֹ הוֹצאת־ספרים אחרת. והדבר בּרוּר כּשמש. איזוֹ כּוָנה יכוֹלה להיוֹת לי אם לא “להחניק” את מי שהוּא?! כּשפּניתי לפני חמש שנים וחצי בּהצעה ליסד הוֹצאת־ספרים הסתדרוּתית בּודאי ראיתי אז בּרוּח הנבוּאה שתקוּם הוֹצאת־ספרים מסוּימת וצריך יהיה להילָחם בּה וּ“להחניקהּ”. וּכשעבדתי בּפתח־תקוה והבאתי לבּרנר את ה־20 פרנק זהב שחסכתי בּעבוֹדתי בּשביל הוֹצאת חוֹברת “רביבים”, גם אז ודאי לא היתה לי שוּם מחשבה אחרת אלא להפריע ליערי. ואם בּמלחמה שעברה ניסיתי לקבּץ בּמשקים המעטים אֵילוּ מאוֹת פרנקים להוֹצאַת “אדמה”, כּדי להעסיק בּזה סוֹפרים וּמתרגמים, ודאי לא התכּוַנתי אלא להרע למישהוּ… לא, אינני חוֹשד. אדרבּא, הקנאה לספר היא המדבּרת מתוֹך גרוֹנם. החרדה שמא נביא לעוֹלם ספרים פּסוּלים. מן השוּק הפּרטי וּמספרוּת־השוּנד אין, כּמוּבן כּל סכּנה נשקפת לפּוֹעל וּלהכרתוֹ המעמדית ולאידיאוֹלוֹגיוֹת שלוֹ, אבל הוֹצאת־ספרים הסתדרוּתית – שאנֵי. בּה צפוּיה סכּנה איוּמה, ויש להזהיר!

אמר יערי שלאחר עשׂרים שנה עדיין אנוּ עוֹמדים בּ“וגם”. וגם אליהוּ סבוּר שכּאן עוֹמדים בּ“וגם”. טעוּת היא. בּין ה“וגם” של אז וּבין מה ששמענוּ בּמוֹעצה הזאת יש מרחק עצוּם. לא שלא השתחררנוּ מה“וגם”, אלא הפלגנוּ למשהוּ אחר. מה היה ה“וגם”? – היה בּוֹ תוֹכן מסוּים. היוּ אנשים שחשבוּ, כּמוֹ שאמר פּה לביא: פּעולת התרבּוּת כּוּלה להסתדרוּת. אמרוּ החוֹששים ואמרה אוֹתה מפלגה שחששה בּיוֹתר: לי יש פּרצוּף תרבּוּתי משלי ואני רוֹצה להמשיך בּעבוֹדה תרבּוּתית־מפלגתית. למען השלוֹם הוּכנסה המלה “וגם”, אוֹמרת כּי אין ההסתדרוּת תוֹבעת לעצמה מוֹנוֹפּוֹלין על כּל שׂדה הפּעוּלה התרבּוּתית, והיא משאירה מקוֹם גם לפעוּלת המפלגוֹת ויחידים וחבוּרוֹת. לביא אמר מה שאמר, אבל האם בּא מישהוּ להטיל איסוּר על מפלגה, על זרם, על פּרט אוֹ הסתדרוּת נוֹער, לאמוֹר: “אַתם אסוּרים בּעבוֹדה תרבּותית, אַתם אסוּרים של צנזוּרה הסתדרוּתית”? שוּם אדם לא אמר זאת. יתר על כּן, ישנן מפלגוֹת שעוֹשוֹת עבוֹדה ספרוּתית שהיא לא רק מחוּץ לתחוּמי ההסתדרוּת, אלא שהיא חוֹתרת מתחת להסתדרוּת ולערכיה. הוֹצאַת עתוֹן אידישיסטי בּארץ – זה מעשׂה המתנגד להסתדרוּת וּלחייה הרוּחניים. עתוֹן כּזה איננוּ בּא לשם סיפּוּק־צרכים של מישהוּ, כּי אם לשם גילוּי התנגדוּת לאחד מערכי־היסוֹד של ההסתדרוּת. ולא לשם “מלחמה” אני אוֹמר זאת, כּי אם לשם גילוּי־יחס וּקביעת העוּבדה עד היכן אין כּלל־הסתדרוּת מטיל את מרוּתוֹ על המיעוּטים שבּוֹ. תחת זאת הגענוּ לכך שהמיעוּטים רוֹאים עצמם זכּאים להטיל את מרוּתם על ההסתדרוּת כּוּלה. אין ההסתדרוּת תוֹבעת מן המיעוּטים שלא יוֹציאוּ ספרים שאינם לטעמוֹ של רוֹב ההסתדרוּת, אבל המיעוּטים דוֹרשים מן ההסתדרוּת שלא תעיז להוֹציא ספרים, פּן לא יהיוּ לטעמם של המיעוּטים. הם מוֹצאים כּי רצוֹנה של ההסתדרוּת לעשוֹת את חוֹבתה לחבריה, לתת להם דעת, ספרוּת, שירה, מסַכּן את המיעוּטים! החבר בּן־שם, הרוֹאה עצמוֹ ודאי נאמן יותר מכּוּלנוּ על ציוֹנוּת וּלאוּמיוּת וטיפּוּח ערכים לאוּמיים, מוֹצא בּמַצפּוּן ציוֹני טהוֹר כּי קיוּמה של הוֹצאת־ספרים של ההסתדרוּת (שלא התנהל על ידי חבר של “הנוֹער הציוֹני”) תשפּיע לרעה על התרבּוּת העברית והתנוּעה הציוֹנית. חברים שאינם חדלים לדבּר על “הגמוֹניה מעמדית” בּטוּחים בּודאי כּי מעמד הפּוֹעלים יגיע להגמוֹניה על ידי זה שכּל פּלג יתיחד לעצמוֹ.

וּלאחר “קבּלת פּנים” יפה זוֹ של כּל מפלגוֹת־המיעוּטים, לאחר ה“לָאו” הבּרוּר, מוֹסיפים ואוֹמרים, כּל אחד על פּי דרכּוֹ: “אוּלם אם אַתם תחליטוּ אחרת, אם הדבר בּכל זאת יקוּם, אזי לכל הפּחוֹת, תנוּ גם לנוּ חלק”…

מי הוּא שדרש בּשעתוֹ עמדה מוֹנוֹפּוֹליסטית להסתדרוּת, כּשם שלָביא דוֹרש עתה? לפני כּמה ימים הוֹציאה מוֹעצת פּוֹעלי חיפה חוֹברת נאה לעשׂרים שנוֹת ההסתדרוּת, וּבראש החוֹברת החלטה אחת מאוֹתם הימים, החלטה שנתקבּלה לא בּ“אַחדוּת־העבוֹדה”, אלא בּועידה של הקיבּוּצים הצעירים שהיוּ אז בּארץ, וּביניהם קיבּוּצי “השוֹמר הצעיר”.

אוֹתה החלטה דוֹרשת להסתדרוּת (“בּרית הסתדרוּיוֹת מקצוֹעיוֹת”) “קוֹמפּטנציה מַקיפה וּמוֹנוֹפּוֹליסטית” בּכל “העבוֹדה הכּלכּלית, הישוּבית והתרבּוּתית”. לא ש. לביא חיבּר את ההחלטה הזאת, עם הניסוּח הזה בּא “השוֹמר הצעיר” לועידת היסוֹד של ההסתדרוּת!

וּבכן התקדמנוּ בּמשך עשׂרים השנה האלוּ: מן התביעה שההסתדרוּת תנהל את הפּעוּלה התרבּוּתית של הפּוֹעלים עד הכרזת חרם על הפּעוּלה הזאת, עד לאיוּמים בּחוּרבּן ההסתדרוּת, עד להכרזה כּזוֹ של אָבּרמוֹביץ, כּי הוֹצאַת־ספרים של ההסתדרוּת אינה אלא שלילת הדמוֹקרטיה…

ואם היוֹם בּא איסוּר על כּך, על מה יבוֹא האיסוּר מחר? הלא יש הגיוֹן בּדברים! אם הוּברר כּי אין אנוּ יכוֹלים לתת זה לזה ספר למקרא, כּיצד נתן בּית־ספר זה לזה?

יערי הגדיר זאת בּרוֹב דיוּק, הוּא אמר: “התוֹכן הרוּחני של ההסתדרוּת איננוּ קיים, יש רק תוֹכן של המפלגוֹת. אנחנוּ איננוּ מתכּחשים לכך” (היה זמן שהתכּחשוּ וכעסוּ עלינוּ, שאמרנוּ כּי “השוֹמר הצעיר” הנהוּ מפלגה). הכרזה חשוּבה מאד. בּמשך עשׂרים שנים לא העיז שוּם זרם בּהסתדרוּת לאמו­ר כּך. וזהוּ בּעינַי החידוּש הגדוֹל בּויכּוּח זה. לא זה חידוּש שמתנגדים לי כּלעוֹרך. זה בּאמת מוּצדק. אבל ההתנגדוּת הפּרינציפּיוֹנית הזאת לעצם הדבר שההסתדרוּת רוֹצה להקים מפעל ספרוּתי גדוּל – זהוּ החידוּש הגדוֹל. בּעיני הוּא שלט־דרכים המסַמן לאָן ההסתדרוּת הוֹלכת אוֹ לאָן רוֹצים להוֹליך אוֹתה.

שנים רבּוֹת אמרנוּ כּוּלנוּ, וגם היוֹם אמר פּה אָרם: “אין אנוּ טרייד־יוּניוֹניסטים”. מדוּע? טרייד־יוּניוֹניזם איננוּ דבר שיש להתבּייש בּו. העוֹלם הסוֹציאליסטי נלחם על הטרייד־יוּניוֹנים ורוֹאה בּהם הישׂג גדוֹל. אך אנחנוּ לא הסתפּקנוּ בּזה, אמרנוּ בצדק שתנוּעתנוּ יש לה מצע רוּחני משוּתף, אידיאה התישבוּתית, יחס לעם, חרדה לגוֹרלוֹ, אמוּנה בּעתידוֹ. ואת כּל אלה לא השליטה עלינוּ איזוֹ מפלגה תקיפה, כּי אם אנחנוּ בּעצמנוּ, אנחנוּ כּוּלנוּ, הכנסנוּ להסתדרוּת. אנחנוּ כּוּלנוּ נתַנוּ להסתדרוּת את צביוֹנה הלאוּמי, התרבּוּתי, החלוּצי, הפּוֹעלי. וראינוּ בּזה את המשוּתף. והנה אוֹמרים לנוּ שאין לנוּ תוֹכן רעיוֹני משוּתף, וּלפיכך אסוּר להסתדרוּת להוֹציא ספרים. אני מכּיר טרייד־יוּניוֹנים שהוֹציאוּ ספרים חשוּבים, ואמנם היוּ שמתחוּ בּיקוֹרת על הספרים, אך לא עלה על הדעת לאסוֹר עליהם לעסוֹק בּכך. רק אצלנוּ מבקשים לאסוֹר.

יש לי שאלה אחת קטנה. ישבנוּ פּעם בּקוֹנגרס הציוֹני והחלטנוּ לקחת כּספים מן התקציב הציוֹני וּלהקים “מוֹסד בּיאליק”. לא מוֹסד מעמדי, חלילה, לא מוֹסד המתנהל על ידי המיעוּטים שבּהסתדרוּת, אלא מסרנוּ להנהלה הציוֹנית להקים מוֹסד ספרוּתי לאוּמי. איש מכּם לא קם אז להתנגד, אף אחד לא קרא: סכּנה! שוּם אדם לא הכריז שמַעמדיוּתוֹ נפגעת והוֹצאת־הספרים שלוֹ נפגעת. חוּץ מן “המזרחי”, שלא נחה דעתוֹ עד שקיבּל חלקוֹ הוּא להוֹצאת־הספרים שלוֹ, לא שמעתי אז שוּם התנגדוּת. ורק מוֹסד שתקים ההסתדרוּת, הוּא המסוּכּן מבּחינת המַעמדיוּת הצרוּפה!

אבּרמוֹביץ יש והוּא מגלה אמיתוֹת חשוּבוֹת. הוּא אמר: אין אנוּ מרוּצים גם מעתוֹן יוֹמי של ההסתדרוּת, אך אנוּ מקבּלים אוֹתוֹ בּלֵית בּרירה, אין בּכּוֹחוֹ של כּל זרם לעצמוֹ להקים עתוֹן יוֹמי, לפיכך מוּטב שיהיה עתוֹן יוֹמי לפּוֹעלים מאשר יהיוּ זקוּקים לעתוֹנוּת אחרת. ספר – שאנֵי. אינני רוֹצה להכּנס לניתוּח המוּשׂג המגוּחך שהעתוֹן הוּא דבר “קיקיוֹני” וספר הוּא דבר שבּ“נצח”. מי שמתנגד לפעוּלה מוֹ“לית עצמאית של ההסתדרוּת צריך קוֹדם כּל להתנגד לעתוֹנוּת. הן גם כרוֹניקה קטנה יכוֹלה לפגוֹע בּמישהוּ וּבמַשהוּ, וכל קוֹמוּניקט שאינוֹ מוֹפיע בּיוֹם שמביאים אוֹתוֹ ממשׂרד המפלגה הוּא סימן ל”יחס" והוֹכחה ל“התנקשוּת”. ואם ספרים – התלוּיים בּטעם ספרוּתי, דברים שבּשירה וּבמדע – עשׂוּיים להיוֹת כּלי־קיבּוּל לסכּנה, עתוֹנוּת על אחת כּמה וכמה! האוּמנם חוֹשבים המתנגדים שהוֹצאת־הספרים לא יהיה לה תוֹכן אחר אלא ריב “המפלגה השלטת” עם המפלגוֹת האחרוֹת? הסיבּה מדוּע לא התנגדוּ הללוּ לעתוֹן וּמדוּע הם מתנגדים להוֹצאת־ספרים היא אחרת. אוֹמַר מה שאמרתי פּעם לציוֹנים הכּלליים: לוּלא נוֹסדה הקרן הקימת בּקוֹנגרס החמישי – ספק אם היתה היוֹם קיימת. היוּ כּמה נימוּקים בּעד דחיה והרצל התעקש שלא לדחוֹת וגָבר. אילמלא יסדוּ את הקרן הקימת בּקוֹנגרס החמישי כּלוּם היוּ מיסדים אוֹתה בּששי, בּקוֹנגרס־אוּגַנדה, אוֹ בּשביעי, בּלי הרצל? וּבירידה הציוֹנית שלאחר כּך – בּדיפרנציאַציה המעמדית, בּקנאה הבּעל־בּיתית, בּפּחד מפּני עלייתוֹ של הפּוֹעל – לא היתה הקרן הקימת קמה לעוֹלם. זה סוֹד היצירה: היתה שעת־כּוֹשר ולא החמיצוּ אוֹתה. ואוֹתוֹ דבר בּהסתדרוּת. אילמלא החליטה ההסתדרוּת לפני חמש־עשׂרה שנה להקים עתוֹן יוֹמי – מסוּפּקני אם בּהלָכי־רוּח אלה וּבּהלכוֹת־דעוֹת אלה היתה ההסתדרוּת מקימה עתוֹן יוֹמי. איני דן עתה עליו מטוֹב ועד רע. אין אני אלא שוֹאל: האוּמנם היה מצב הפּוֹעל בּארץ יוֹתר טוֹב, האוּמנם היתה עמדתוֹ הציוֹנית יוֹתר איתנה וּמלחמתוֹ המעמדית יוֹתר מצליחה, אילמלא נוֹצר אוֹתוֹ עתוֹן, אשר עתה יש ליַשב בּדוֹחק את זכוּת קיוּמוֹ?

פּסלוּ את הוֹצאת־הספרים גם מבּחינת ה“דמוֹקרטיה”. אוּלי אפשר היה להאמין לפּוֹסלים שהם מאמינים בּצדקתם, אילוּ מיחוּ לפני שיצא הספר הראשוֹן של ההסתדרוּת. הן בּמשך הזמן הזה הקימה ההסתדרוּת כּמה הוֹצאוֹת, לא את כּוּלן מניתי קוֹדם, החסרתי את ספריית המרכּז לנוֹער. “דבר” הוֹציא על דעת עצמוֹ כּמה עשׂרוֹת ספרים והפיץ כּמה רבבוֹת כּרכים. הלא המפעלים הללוּ קיימים והרחבתם איננה זקוּקה בּעצם לשוּם אישוּר של שוּם זרם. הפּעוּלה נעשׂית לעין כּל ואָפיה בּרוּר למַדי. ואם יש מי שרוֹאה בּזה איזוֹ “פּילגש בּגבעה”, – הרי היתה לוֹ אפשרוּת להתרעם על הספרים הללוּ בּשעה שהוֹפיעוּ ולתבּוֹע את הפסקת הפצתם! מדוּע שתקוּ? דוקא “מסילה” עוֹררה בּשעתה בּיקוֹרת קשה, אך אז עוֹד לא נשמעה תביעה להחרים. ואך בּאה ההסתדרוּת ואמרה: “נביא מתנה לציבּוּרנוּ ונעשׂה פּעוּלה זוֹ בּקנה־מידה גדוֹל” – וקם הרעש הגדוֹל.

דוֹרשים ממני תמוּנה. כּאילוּ חוֹסר־התמוּנה הוּא הגוֹרם להתנגדוּת. אינני בּעל חזוֹן כּל כּך שאקבּל על עצמי לצייר תמוּנוֹת של דברים שאינם קיימים עדיין. צייר ריאַליסטי אני, “את אשר אראה עין בּעין אוֹתוֹ אצייר”. על כּל פּנים אינני מוּכן להבטיח דברים בּטרם אדע אם ידי תשׂיג לעשׂוֹתם. בּילדוּתי התרשמתי מאד מן הפּרוֹספּקט הגדוֹל של “תוּשיה”. היה זה מאוֹרע בּחיי. הוֹצאת ספרים צעירה ואמיצה פּירסמה רשימה כּבּירה של ספרים שיש בּדעתה להוֹציא – מיטב הספרוּת העוֹלמית. כּל מה שהלב יכוֹל היה לבקש היה בּאוֹתוֹ פּרוֹספּקט. והרבּה שמוֹת של סוֹפרים לוֹעזיים למדתי ממנוּ וּבחלוֹמי ראיתי כּל ספר מוּבטח כּאילוּ כּבר ישנוֹ. וסוֹפוֹ של דבר: רוֹב הספרים המוּבטחים נשארוּ רק בּפּרוֹספּקט. וצערי היה רב. מאז נדרתי שאם אעסוֹק פּעם בּמוֹ"לוּת לא אתקשט בּשמוֹת ספרים שאינם קיימים, ואוֹדיע רק על היוֹצאים ממש. תמוּנה של הוֹצאת־ספרים כּיצד תצוּיר? כּיצד תכיל התמוּנה ספרים שעוֹד לא חוּבּרוּ? הנתחייב רק על ספריהם של המפוּרסמים שכּבר מתוּ והיחס אליהם אוֹ האמוּנה בּהם נתוּנה מראש? והכּוֹחות אשר אנוּ מצפּים להתגלוּתם – מה יכוֹל להיוֹת מקוֹמם בּתמוּנה הנדרשת היוֹם, לפני היוֹת ההוֹצאה?

האם אין לדוּן על אֳפי ההוֹצאה מתוֹך מה שפּעל “דבר”, בּלי שהיה לוֹ כּוח מוֹ“ל: הוּא הפיץ שבעת אלפים קוֹמפּלקטים של בּיאליק, 3.500 של ספר־האגדה, את בּרדיצ’בסקי, את בּרנר, עגנוֹן, יעקב שטיינבּרג, אז”ר, שלוֹם עליכם. הוֹציא בּעצמוֹ את דבוֹרה בּארוֹן, את רחל. יש בּזה יחס מסוּים. הרי שאם הוֹצאת־הספרים תוּכל גם לעשׂוֹת את מיטב הספרוּת העברית לקנין עממי – תעשׂה. עשׂינוֹ משהוּ גם בּמחקר. הפיצוֹנוּ את “ספר־הדמעוֹת” של בּרנפלד, את גרֶץ. בּמעט כּוֹחוֹתינוּ הוֹצאנוּ שלוֹשה ספרים: “שאָר־יָשוּב” לבן־צבי, “תוֹלדוֹת הערבים בּארץ־ישׂראל” לאָסף ואת עזבוֹנוֹ בּכתב־יד של א. ש. ליברמן. שלוֹשה ספרים בּעלי אוֹפי שוֹנה, אך יש בּהם להגיד שאין הכּוָנה להסתפּק בּמַה שיש לוֹ מוֹ“לים. ובשטח המסוּכּן בּיוֹתר: פּוּבּליציסטיקה. הוֹצאנו ספרים של בּן־גוּריוֹן, הוֹצאנוּ את נחמן סירקין, את בּילינסוֹן. עוֹד לא שמעתי שוּם קטרוּג מאיזה זרם שהוּא מדוּע נתַנוּ לקוֹרא ספרים אלה. בּתכניתנוּ היה לעשׂוֹת יוֹתר ולא הספּקנוּ. נדבּרתי, למשל, עם בּ. לוֹקר על הכנת כּתבי בּרוּכוֹב. אני שוֹאל: הוֹצאת־ספרים הסתדרוּתית צריכה לוַתר על ספרים מסוּג זה בּאשר נכתבוּ על ידי אנשי “מפלגת הרוֹב”? האם צריך למנוֹת את ספרוּת העבוֹדה רק מ”קהיליָתנוּ"? מה נעשׂה אם חמש־עשׂרה שנה לפני שהתחילוּ להתרקם זרמי אוֹפּוֹזיציה עמדוֹ אנשים ויצרוּ ספרוּת עבוֹדה בּארץ ונתנוּ לה צוּרה? אני נוֹטה לחשוֹב בּתוֹם לבּי שזהוּ נכס כּללי של תנוּעת הפּוֹעלים. ולא זה חשוּב אם אנוּ מקבּלים עתה את הדברים כּבשעת אמירתם אוֹ לא. אין אנוּ נוֹהגים קנוֹניזַציה בּפּוּבּליציסטיקה. זהוּ רכוּש אשר בּין שמקבּלים אוֹתוֹ רוּבּוֹ כּכוּלוֹ אוֹ מקצתוֹ – ערכּוֹ ההסתדרוּתי איננוּ מוּטל בּספק.

יאמרוּ לי: לא, אין אנחנוּ, המיעוּטים בּהסתדרוּת, יכוֹלים להסכּים שכּתבי אנשים אשר כּל עוֹלמם הרוּחני הוּא של מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל יוּגשוּ לקוֹרא כּאילוּ הם נכסים של הכּלל. אין לי אלא לשאוֹל: האוּמנם? הנה נעדרוּ מהבּימה הזאת אנשים אחרים, אנשי מפלגה מוּבהקים, ונוֹכחנוּ מה היתה לציבּוּר הפּוֹעלים אבידת ארלוֹזוֹרוֹב, וּמה היתה אבידת בּילינסוֹן, וּמה היתה אבידת יוֹסף אהרוֹנוֹביץ, ואיך אנוּ חיים עתה, כּוּלנוּ, את אבידת דוֹב הוֹז. ואחרי שדיבּרתם פּה הריני שוֹאל: האוּמנם אנחנוּ כּוּלנוּ – הנעדרים והחיים – שייכים לכלל הפּוֹעלים רק בּיוֹם־המיתה? האם מאוּחדים אנחנוּ רק בּהלוָיוֹת? לא טבעי ולא מעוֹרר כּבוֹד מצב זה שאנשינוּ בּשעה שהם נוֹפלים בּמערכת החיים הנם גיבּוֹריה ואהוּביה של תנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה על כּל זרמיה, אך בּחייהם וּבעבוֹדתם אינם בּפיכם אלא “המפלגה הכּוֹשלת והמַכשילה”. זה לא הוֹגן. לא ישר! וגם אנשים שמאמינים בּדיבוּרים הללוּ יחדלוּ סוֹף סוֹף להאמין לכם, כּי אין להסתיר את הסתירה בּין הצער האמיתי שלכם כּחברים לכּלל וּבין לשוֹן־הרהב שלכם כּמחַלקי־שלל.

לפני זמן־מה הזהיר אחד מחברי המפלגה בּמאמר את האוֹפּוֹזיציוֹת שבּהסתדרוּת מן המשׂחק המשוּנה שהן משׂחקוֹת בּוֹ. הוּא שאל: וכי סבוּרים אַתם כּי משקיעת מפלגת־הרוֹב תיבּנה ההסתדרוּת? האוּמנם ערעוּר האֵמוּן בּמפלגה הנהלת את ההסתדרוּת יגבּיר אצל ההמוֹנים את האֵמוּן בּאוֹפּוֹזיציוֹת?

השאלה ששאל אוֹתוֹ חבר היא שאלה רצינית מאד. המשׂחק הזה נכשל בּכל העוֹלם וּבכל מקוֹם הביא לידי תמוּטה; בּצדק אמר אוֹתוֹ חבר, כּי שיטת האוֹפּוֹזיציוֹת לא לחַזק את ידי מפלגת רוֹב הפּוֹעלים, כּי אם להבאיש את ריחה, להשמיץ אוֹתה, להעלים את הישׂגיה וּלהכריז השכּם והערב שהיא “יוֹצקת מים על טחנת הריאַקציה”, – אינה מַנחילה נצחוֹנוֹת לפּוֹעלים, כּי אם זוֹרעת תבוּסנוּת וּמכשירה את נצחוֹן האוֹיב. פּה דוּבּר על “התחַיוּת”, ונדרשה מאִתנוּ “טוֹלרנציה אַקטיבית”. אנא, תנסוּ להעביר תחת שבט הבּיקוֹרת, לאוֹר דרישוֹת אלה, את שיטוֹתיכם בּיחס אלינוּ, אל רוֹב הציבּוּר הפּוֹעלי.

אין אני חפשי לגמרי בּויכּוּח זה. לא אחת ולא שתים נלחמתי בציבּוּרנוּ על הקמת מפעלים שוֹנים: ההסתדרוּת החקלאית, “המשבּיר”, בּנק הפּוֹעלים, “ניר”. אבל גם בּסערת המלחמה הוּבן שאינני נלחם על משׂרה ועל תפקיד ציבּוּרי. עכשיו, לאחר שהמתוַכּחים טיפּלוּ כּל כּך בּאינדיבידוּאַל־פּסיכוֹלוֹגיה שלי, אני נאלץ לוֹמר משהוּ: אינני מחוּסר־עבוֹדה, ואת חוּלשתי אני מגלה: אינני להוּט אחרי התחייבוּיוֹת חדשוֹת. כּפעם בּפעם אני פוֹרק מעלי תפקידים. נבחרתי בּחיי להרבּה מוֹסדוֹת, ואין אני אוֹחז בּקרנוֹת המזבּח. יסדתי מוֹסדוֹת כּספּיים ולא בּיקשתי מעוֹלם להחזיק בּקוּפּה. רבּים רוֹאים בּמשׂרוֹת אלה כּוֹח, שלטוֹן. לא בּיקשתי אוֹתם. הפּעם, לצערי, מפעל זה שאני מדבּר עליו, קשוּר משוּם מה בּי. וזה כּוֹבל את לשוֹני. הייתי מַעדיף את המלחמה הזאת אילוּ הוּטל משׂא המפעל לא על שכמי.

כּיון שדוּבּר נכבּדוֹת בּי, כּאילוּ ניתנת לי איזוֹ שׂררה, עלי לגלוֹת שאינני מאוּהב בּמקצוֹע זה. היוּ לי בּחיי כּמה משלחי־יד. יחסי לגידוּל ירקוֹת היה הרבּה יוֹתר נפשי מאשר למלאכת־עריכה. ועוֹד עלי לגלוֹת סוֹד. מתוֹך שאחרים מדבּרים בּי, ואוּלי גם מתוֹך מה שאני דוֹחה לעתים טענוֹת וּטרוּניות – אפשר לחשוֹב שלבּי גס בּעריכה. אכן, עצם המקצוֹע הזה יש בּוֹ משוּם “חוֹתך חיים”, והעוֹסק בּוֹ מוּכרח לפסוֹק הלכוֹת. אך יוֹדע אני בּי שאין איצטלה זוֹ הוֹלמת אוֹתי. ולוּ גם מטעם פּשוּט זה: אין לי יוֹם שאינני נאבק עם מלה עברית שאיני יוֹדע הוֹראתה ועם מלה לוֹעזית שאיני יוֹדע תרגוּמה לעברית. ואדם שרוֹאה יוֹם יוֹם ונוֹכח שהוּא עם־הארץ – איננוּ יכוֹל לטפּל בּלב קל בּעניני עריכה. ואכן, לא אני בּחרתי לי את המקצוֹע הזה, ולא אני בּיקשתי להתעכּב בּוֹ יוֹתר מאשר התעכּבתי בּמלאכוֹת אחרוֹת. אין הקוֹרא, אפילוּ הקוֹרא הטוֹב, יוֹדע מה טעמה של עריכה. רק לפי מה שנדפּס הוּא דן לשבח אוֹ לגנאי, ואין יוֹדעים כּמה “סלים” בּוֹלע עוֹרך, כּמה הוּא מעַוור את העינים, כּמה שעוֹת הוּא גוֹזל מעצמוֹ, שיכוֹל היה להקדישן למטרוֹת אחרוֹת!

אין אני נחשב, כּידוּע, לרוֹדף־שלוֹם. אך גם איש ריב כּמוֹני תיעף נפשוֹ מן הדין־וּדברים התמידיים הכּרוּכים בּמלאכת־העריכה. מכּבר למדתי: מרבּה עריכה מרבּה אוֹיבים. ואם נגזר עלי לעסוֹק בּעריכה הריני מעדיף לערוֹך את עצמי. אני ודאי לא אכעס על עצמי כּשאפסוֹל את דברי. וּבזה אני עוֹסק יוֹתר מאשר בּכתיבה. וכיון שנאלצתי הפּעם לגלוֹת טפח, אוֹמַר כּי לבּי נוֹטה יוֹתר לפרוֹק כּל עוֹל מאשר לקבּל עלי תפקידים נוֹספים. תמיד, לאמיתוֹ של דבר, נתתי את חיי לא לעריכה, כּי אם לבנאוּת. האמַנתי בּתוֹם לבּי שיש בּידינוּ לבנוֹת חברה, ושיש בּי להוֹעיל בּבניה זוֹ. וּבמידה שזוֹ דרשה אוֹתי לחקלאוּת אוֹ להתישבוּת אוֹ לכספים אוֹ לעריכה – נַעניתי. אמוּנתי זוֹ עוֹמדת בּשנים האחרוֹנוֹת בּמבחנים קשים, ואין אני יכוֹל למלא תפקיד אם לבּי איננוּ שלם אִתי.

הוּצגה כּאן שאלת משטר־העריכה. מצאוּ כּי כּאן מציעים משטר של מוֹנַרכיה, שלטוֹן־יחיד, דיקטטוּרה. לא פּחוֹת. וּבינתים שמענוּ כּמה תוֹרוֹת חדשוֹת של דמוֹקרטיה. החבר בּן־שם, למשל, יש לוֹ תיאוֹריה מקוֹרית לגמרי. הוּא הוֹדיע לנוּ “שאין לוֹ יראת־הכּבוֹד” בּפני ששים האחוּז הבּלתי מפלגתיים המצבּיעים בּעד המפלגה. מדוּע? פּשוּט, הם מצבּיעים לא בּעד השקפוֹתיהם וּבעד האנשים המהימנים עליהם, כּי אם בּעד השלטוֹן. זוֹהי השקפה נעלה מאד: אם אדם מצבּיע בּעד מפלגה שיש לה רוֹב – חזקה שאין ערך מוּסרי להצבּעתוֹ. המסקנה ההגיוֹנית משיטת־דמוֹקרטיה זוֹ, שזכוּת הבּחירה בּהסתדרוּת מגיעה לא לחברים סתם, אשר זה דרכּם להצבּיע בּעד כּל שלטוֹן, אלא לחברים הרשוּמים בּאִרגוּנים השוֹנים… חידוּש גדוֹל בתוֹרת הדמוֹקרטיה. גם אבּרמוֹביץ לימד אוֹתנוּ הפּעם תוֹרה חדשה. ראשית חכמה הוּא מַקשה על עצם ההכרעה “בּהרמת ידים”. יש לוֹ, לאבּרמוֹביץ, כּנראה, דמוֹקרטיה אחרת שאינה מרימה יד. ואחר כּך אמר לנוּ: הצבּעה כּזאת, אשר בּה עוֹמדת מפלגה אחת נגד כּל המפלגוֹת – אינה חוּקית. וּלפיכך יש עמוֹ, לאחר שהוּא מתנגד לעצם הוֹצאת־הספרים, הצעה קוֹנקרטית: פַריטט. שאלה היא, למה זה בּהוֹצאת־ספרים בּלבד? הן זהוּ, בּעצם, ההגיוֹן הפּנימי של כּל הדברים הדמוֹקרטיים האלה: נחדל להיוֹת הסתדרוּת המתנהלת על ידי רוֹב וּנסדר את הענינים על פּי פּריטט, לארבּע מפלגוֹת המיעוּטים יהיוּ ארבּעה קוֹלוֹת, וּלמפלגה האחת – קוֹל אחד.

וּלפי מוּשׂגי דמוֹקרטיה כּאלה ודאי שבּחירת אדם יחיד לתפקיד מסוּים אינה אלא “דיקטטוּרה”. וּליתר תוֹקף הביא לנוּ יערי לראָיה את הקוֹלֶגיאליוּת השלטת בּרוּסיה… לא, לא אכניס ראשי לתוֹך לַמדנוּת וּבּקִיאות בּעניני רוּסיה. דיינוּ אם נדבּר על ענינינוּ אנוּ. מי שירצה ילך ויבדוֹק אם קיימת קוֹלגיאַליוּת של הנהלה בּרוּסיה וּמה טיבה. גם לא אסתמך על אנשים בּלתי־דמוֹקרטיים בּאנגליה וּבאמריקה, הסבוּרים משוּם מה כּי מפעלים ספרוּתיים גדוֹלים זקוּקים ל“שֶף־רדַקטוֹר” דוקא.

אדבּר רק מתוֹך נסיוֹני הפּרטי. עוֹרך־יחיד למפעל ספרוּתי מסוּים, מה טעם לדבר? האם זאת קפּריזה, תאוַת־שלטוֹן, אוֹ צוֹרך של העריכה עצמה? – היה אדם בּארץ, בּתנוּעתנוּ, שהניח חוֹתם על ספרוּת תנוּעת הפּוֹעלים ועל דרכי העריכה. זה היה יוֹסף אהרוֹנוֹביץ. לא מאַסכּוֹלה אחת בּאנוּ. יוֹסף אהרוֹנוֹביץ בּתוֹך מפלגתוֹ עזב את העתוֹן מעשׂה־ידיו. הוּא לא קיבּל את דעת חבריו, שאחריוּת־עריכה ניתנת להתחלק על ידי מינוּי. זאת היתה גם דעתי. בּשנת 1914, כּשלא עלה על דעתי שבּיוֹם מן הימים אהיה אנוס להתעסק בּכגוֹן זה, הלכתי ליוֹסף אהרוֹנוֹביץ והצעתי לוֹ שיקים עתוֹן־פּוֹעלים יוֹמי. אהרוֹנוֹביץ צחק לי. וּכשנוֹסדה “אחדוּת־העבוֹדה” בּחרוּ בּשני אנשים ואמרוּ להם: תערכוּ קוֹבץ. חברי לתפקיד היה אדם טוֹב, מלוּמד, מנוּסה. שוּם ניגוּדים לא היוּ בּינינוּ בּכלל, ואז עוֹד היינוּ בּיֶרח־הדבש של האיחוּד. ואחרי חמישה רגעים של עיוּן בּכתב־יד יחד הוֹדעתי שאינני מסוּגל לערוֹך בּשנַים. לא בּיקשתי לעצמי עטרת של עוֹרך, כּי אם הצעתי שיזמינוּ את בּרנר. אז לא היה עדיין חבר המפלגה, אך זה לא מנע אוֹתי מהציע שיערוֹך את הקוֹבץ לבדוֹ.

אַל נא יִטעוּ בּדבַרי. אינני מזלזל כּלל וּכלל בּעבוֹדה קוֹלגיאַלית. אני אוֹהב לעבוֹד עם חברים. אך על ידי מינוּי אנשים שוֹנים לעבוֹדה, מתוֹך חשבּוֹנוֹת של יחסי־כּוֹחוֹת, אין מגיעים לידי קוֹלגיאַליוּת. בּספרוּת העברית היה אדם ששמוֹ בּיאליק, והוּא אהב לעבוֹד לא־יחידי. והוּא נתנסה בּשני נסיוֹנוֹת. פּעם אחת הוּזמן לעריכה בּמפעל ספרוּתי חשוּב מאד, וּכחבר לעבוֹדה ניתן לוֹ “אדם כּערכּוֹ” – מבקר וּפּוּבּליציסט וּמלוּמד מפוּרסם. וגם הרשוּיוֹת נתחמוּ בּיניהם. אך בּיאליק ניסה ועזב. ואוֹתוֹ בּיאליק בּחר לוֹ חבר לעבוֹדה ולא נפרד ממנוּ כּל ימי חייו: את רבניצקי. מי יוֹדע דרך הרוּח? לא זוֹ היא עבוֹדה קוֹלגיאַלית שאנשים מתמַנים מתוֹך חשבּוֹנוֹת של “יִצוּג”. גוּף פּרלמנטרי נבחר מזרמים שוֹנים, שכּל אחד מהם מוֹדיע כּי “פּשרה לא תיתכן” וכי “אין הרוּח יוֹדעת פּשרוֹת”, וכל אחד מהם יוֹדע כּי עליו לשמוֹר על אינטרסים – זהוּ ניגוּד לעריכה. עריכה אינה פּוֹליטיקה ואינה ענין למיקוּח. זה יחס למלה, לבנין המשפּט, לשיר, לפּרוֹזה. “עוֹרך יחיד” אין פּירוּשוֹ שהעוֹרך עצמוֹ עוֹרך הכּל. כּמה דברים – איני מוּסמך לעריכתם. אם נזכּה להוֹציא את שכּספּיר – יהיה צוֹרך למצוֹא עוֹרך לשכּספּיר. המוּשׂג עוֹרך הוּא, קוֹדם כּל, מוּשׂג מַצפּוּני, אחריוּת לענין, וזוֹ אינה ניתנת לחלוּקה על ידי מינוּיים מתוֹך חשבּוֹנוֹת פּוֹליטיים. אינני סבוּר כּי בּעוֹלם הרוּח אין פּשרוֹת קיימוֹת. המלה “פּשרה” היא אצלנוּ מלוּגלגת, מזוּלזלת, ורבּים המכריזים בּגאוה כּי אינם יוֹדעים פּשרוֹת. אני מכּיר בּערך הפּשרה בּחיי הציבּוּר והמדינה, אני מחפּשׂ פּשרה, אך לא תמיד מוֹצא אוֹתה. וגם בּעוֹלם הרוּח יש ניגוּדים שאי אפשר לגַשר בּיניהם ויש שניתנים לסינתזה. ואנחנוּ מבקשים אוֹתה. אנוּ מחפּשׂים דרך לכלוֹל גם ניגוּדים, להפגיש השקפוֹת שוֹנוֹת.

האם נהפוֹך את כּל ספרוּתנוּ לשיטה פּוֹליטית אחת ואין בּלתה? הנעבוֹר על פּני ארוֹנוֹת־הספרים של המחשבה העוֹלמית, נבּיט על הכּריכוֹת של הספרים ונאמר: אלה מקוּדשים ואלה פּסוּלים וּמזיקים?

קוֹלגיאַליוּת בּרוּח היא דבר יקר מאד. וּבין הדוּגמאוֹת יש דוּגמה מפוּרסמת: שוּתפוּתם של מַרכּס ואֶנגלס. שוּם אדם לא מינה אוֹתם. שוּם זרמים לא שלחוּ אוֹתם. אילוּ היוּ “נשלחים” לא היוּ יכוֹלים לעבוֹד כּאשר עבדוּ. חוֹקרי המַרכּסיזם גילוּ כּי בּשעה שהוּזמנוּ מרכּס ואֶנגלס לחבּר מַניפֶסט בּשביל “בּרית הקוֹמוּניסטים” כּתב כּל אחד מהם את נוּסחוֹ הוּא, ונוּסחוֹ של אֶנגלס נדחה מפּני נוּסח מַרכּס. אילוּ היה אֶנגלס בּא־כּוֹח של “זרם” הרי היה עוֹמד על כּך שאין לפסוֹל את נוּסחוֹ, ואם פּוֹסלים אוֹתוֹ מוּטב ששוּם מַניפסט קוֹמוּניסטי לא יכּתב.

לשם בּדיחוּת־דעת אוֹסיף, כּי ריאזאנוֹב גילה מכתב־נזיפה שנשלח ל“אזרח מַרכּס” מטעם “בּרית הקוֹמוּניסטים” על שאיננוּ מַמציא את המַניפסט למוֹעד שנקבּע, מאַיים עליו בּנקיטת אמצעים וּבתביעת החוֹמר – שניתן לוֹ לעבוֹדתוֹ – חזרה. ואמנם המזמינים היה להם יסוֹד להתרעם. המַניפסט הקוֹמוּניסטי, אשר נתחבּר לשם מהפּכת 1848, הגיע לתעוּדתוֹ בּימי התבוּסה. אילוּ היה הדבר קוֹרה בּין “זרמים” של רוֹב וּמיעוּט היוּ ודאי מכריזים על מַרכּס כּעל “כּוֹשל וּמַכשיל”. חברים – משתווים.

לאחר כּל ההפחדוֹת בּשם הדמוֹקרטיה – אינני יכוֹל לקבּל את הדעה כּי אָפיוֹ הדמוֹקרטי של מוֹסד נקבּע על ידי כּך שבּהנהלתוֹ יוֹשבים כּך וכך אנשים. אָפיוֹ של מוֹסד רוּסי אינוֹ משתנה על ידי כּך אם הוּא מתנהל על ידי כּמה מנהלים אוֹ על ידי מנהל אחד. הדמוֹקרטיה תלוּיה בּמידת השליטה של הציבּוּר בּמוֹסד, בּזכוּת הציבּוּר לבקר וּלהחליף את הנהלת מוֹסדוֹתיו.

כּנגד זה טענוּ שהנה אני נבחרתי לפני שמוֹנה שנים. הטענה צודקת, ואני מצטער על כּך. אך, רבּוֹתי, אם הטענה צוֹדקת ויִפּוּי־הכּוֹח שלי נפסל בּמשך הזמן, הרי גם יִפּוּי־הכּוֹח שלכם כּמקטרגים הוּא מאוֹתוֹ זמן ממש. וּבהזדמנוּת זוֹ הריני מוֹסר מוֹדעה: נבחרתי בּועידה, אך אין אני עוֹמד על כּך שרק ועידה יכוֹלה לקחת את המַנדט שלי חזרה. יכוֹלה כּל מוֹעצת הסתדרוּת להבּיע לי אי־אֵמוּן, ואני אקבּל את דינה.

רצוֹני להסבּיר בּאיזוֹ מידה אין שאלוֹת העריכה ניתנוֹת להיפּתר על ידי הצבּעה. הנה ספר־האגדה. בּשבילנוּ, אנשים פּשוּטים, הוּא מפעל כּבּיר, וערכּוֹ החינוּכי־העממי עצוּם. אבל בּעוֹלם החוֹקרים היה קטרוּג על ספר־האגדה. ואדם כּבּרדיצ’בסקי בּיקש שיטה אחרת בּסידוּר האגדה. כּלוּם ענין זה נתוּן להצבּעה? והאם לא נוֹכחנוּ בּכמה מקרים שבּמקוֹם שענינים מסוּג זה נתוּנים להצבּעה אין שוּם דבר נעשׂה?

עריכה פּירוּשה הכרעה כּל רגע ורגע, הכרעה בּקטנוֹת והכרעה בּגדוֹלוֹת. וּמי שבּא וּמציע לא בּחירת עוֹרך אחד, כּי אם כּל מיני הגבּלוֹת מסביב לזכוּת העריכה, הרי הוּא אוֹמר: בּמקוֹם שתעשׂוּ שלא לפי טעמי מוּטב שלא תעשׂוּ. זוֹהי המַסקנה הנוֹחה בּיוֹתר בּמקרים ידוּעים. וזוֹהי “חדוַת־היצירה המשוּתפת” שבּשמה דיבּר החבר בּן־שם.

מי ששמע את הויכּוּח יכוֹל היה לחשוֹב כּי אין החבר שלנוּ קוֹרא כּלוּם חוּץ מספרוּת פּוֹליטית. האם אין לוֹ צרכים ספרוּתיים אחרים? לאחר ויכּוּחים אלה יש רצוֹן לשאוֹל אם “לוֹבּנגוּלוּ מלך זוּלוּ” הוּא כּשׁר אוֹ פּסוּל, אם “הנער העקשן” של קוֹרצ’ק (חיי לוּאי פַּסטר) מוּתר אוֹ אָסוּר? בּימים האחרוֹנים הוֹציא “דבר” שני קוּנטרסי זכרוֹנוֹת של סוֹפרים לא־מקצוֹעיים: “זכרוֹנוֹת קְרים” של איסר קוֹסוֹבסקי ו“הייתי פּליטה” של פרידה זרוּבּבל. לא עלה על הדעת להתענין ולשאוֹל מה השקפוֹתיהם הפּוֹליטיוֹת אוֹ קשריהם המפלגתיים של המחבּרים.

וכיצד נגיע לספרי־לימוּד לבתי־הספר שלנוּ? האם כּל בּית־ספר יעשׂה לעצמוֹ אוֹ כּל “גוּש” יעשׂה לחבריו? בּבית־הספר הכּללי בּארץ שׂוֹרר מבּחינה זוֹ מצב נחמד. לפנים היה חיבּוּרם של ספרי־לימוּד ענינם של פּדגוֹגים־אמנים. היה זאב יעבּץ, היה גרזוֹבסקי. אחר כּך בּאוּ צעירים: ש. בּן־ציוֹן, פיכמן. עתה הגענוּ לכך שכּל מנהל בּית־ספר יכוֹל להוֹציא כריסטוֹמַטיה, ויש לוֹ שוּק בּטוּח: תלמידיו. ואם יחבּר סוֹפר־אמן ספר־מקרא טוֹב בּיוֹתר אין מי שיפתח לפניו את בּית־הספר. הנגיע גם אָנוּ למצב זה? והרי זה נוֹגע גם ללימוּדי טבע, חשבּוֹן וכוּ'. והיחס לקלַסיקוֹן עברי וּלסוֹפר צעיר – הגם הוּא ענין לזרמים פּוֹליטיים?

ודרך אגב אענה להערה הספרוּתית היחידה בּויכּוּח. נאמר כּאן ש“איגרוֹת בּרנר”, עם כּל חשיבוּתן, הרי הן לוּכּסוּס כּל זמן שאין הוֹצאַה עממית של כּתבי בּרנר בּשני כּרכים, ועל יסוֹד זה הוּבּע חשש, שמא לא תהיה הוֹצאַת־הספרים החדשה עממית למדי. האנשים שהקימוּ את “הגה” ואת ספריית המרכּז לנוֹער גילוּ איזוֹ מידה של דאגה לקוֹרא הצעיר, צעיר בּלשוֹן אוֹ בּגיל, וחזקה עליהם שלא יתנכּרוּ לוֹ. מה נעשׂה לאדם שלמד בּשיעוּרי־ערב ולא דבק בּשׂפה העברית? והלא רוּבּם נשארים בּשלבּים הראשוֹנים. מה נעשׂה בּגוֹמר בּית־ספר התיכוֹני שאין לוֹ ענין בּספרוּת עברית? האם הדיבּוּר העברי לבדוֹ יספּיק לנוּ? וּכשם שאנוּ צריכים לדאוֹג ל“עמי־ארצוֹת” כּך הוּטל עלינוּ גם לדאוֹג ל“תלמידי־חכמים”. לא בּמַשמעוּת המקצוֹעית של המלה, כּי אם לשכּמוֹתנוּ, שוֹמרי־הגחלת וּמלבַּי־הגחלת. הבּוּנדאים היוּ בּמוּבן זה בּמצב אחר. צרכיהם הרוּחניים היוּ אחרים. הם יכלוּ להסתפּק בהוֹצאַת בּרוֹשוּרוֹת בּשביל הפּוֹעל היהוּדי שאינוֹ יוֹדע פּוֹלנית אוֹ רוּסית, ואת “האינטליגנט” שלחוּ לספרוּת הרוּסית. לאָן נשלח אנחנוּ את הצעיר העברי המשׂכּיל, את הנוֹער הלוֹמד, את איש־הציבּוּר ואיש־המשק שלנוּ? האם נסתפּק בּמלחמה נגד אַנ־אַלפא־בּיתיוּת עברית ונתן לכל אלה לרעוֹת בּאשר ימָצא מרעה? היכוֹלים אנוּ לוַתר על טיפּוּח שכבה אַקטיבית בּמוּבן הרוּחני ולא לעזוֹר לה להעמיק שוֹרש? “איגרוֹת בּרנר” איננוּ ספר לנוֹער ואף לא בּשביל קוֹרא סתם. זה ספר־תעוּדוֹת לתוֹלדוֹת הספרוֹת העברית והעליה השניה, ספר־עדוּת לאחת הדמוּיות הגדוֹלוֹת של הדוֹרוֹת האחרוֹנים, ספר למעטים. ואם יש בּוֹ כּדי להעמיק את עוֹלמם הרוּחני של מאוֹת אנשים בּלבד – אין זה מספּיק לנוּ?

משוּם מה ראָה אֶרם לדבּר על פּרצים בּנוֹער העוֹבד דוקא. כּל ארץ־ישׂראל עוֹמדת איתן. כּל הזרמים מבוּצרים – ורק בּנוֹער העוֹבד גילה פּרצים! למי אין אוֹרבת סכּנת־פּרצים? היכן הבּיצוּר הרוּחני של הילד שלנוּ, של הדוֹר הצעיר שלנוּ? גם הנוֹער הגדֵל בּכּפר איננוּ מבוּצר, אין לוֹ קשר עם העוֹלם. הוּא רוֹאה את אבוֹתיו בּוֹנים משק, הוּא עצמוֹ יוֹדע לעבוֹד ואף להתגוֹנן, אבל הוּא לא ראה את ההתחלה ולא הגיע מעצמוֹ למַה שהגיעוּ אבוֹתיו אוֹ קוֹדמיו. יוֹתר מאשר לכל דבר אחר חייבים אנוּ לדאוֹג למשמרת רוּחנית צעירה, – לאו דוקא בּמוּבן של עסקנוּת – שתתיצב בּשוּרוֹת הראשוֹנוֹת להיאָבקוּת על חיינוּ ועתידנוּ. לא נגיע לכך אם הנוֹער שלנוּ יהיה נזוֹן רק בּמה שאפשר למצוֹא בּכל מקוֹם בּעוֹלם. גם את עניני העוֹלם הוּא צריך לקבּל מכּלי שלוֹ, בּבחירה מוּתאמת לצרכינוּ. וּבזה בּלבד לא סגי: יש צרכים מיוּחדים לנוּ, בּוֹני מוֹלדת לעם, וּצרכים חינוּכיים אלה לא יסוּפקוּ מן החוּץ. שוּם כּוֹח לא יספּק אוֹתם אם אנחנוּ לא נמצא בּנוּ כּוֹח לכך.

אחד הנוֹאמים בּבוֹאוֹ לבחוֹן את מגמת ההוֹצאָה, טען: “מה תתנוּ בּהוֹצאת־הספרים, את מַרכּס אוֹ את דֶה־מַן? העתון של המפלגה השלטת בּארץ־ישׂראל כּתב הרבּה על דה־מַן”. יכוֹלתי לענוֹת על נקלה, כּי דוקא עתוֹן ההסתדרוּת לא גילה מעוֹלם, גם בּשעה שדה־מַן היה בּמרוֹם האָפנה, התלהבוּת יתירה בּענין זה. אוּלם איני רוֹחש כּבוֹד לצוּרת־ויכּוּח זוֹ המטילה אימים על ידי שמוֹת שנפסלוּ. אילוּ היתה כּל התנוּעה הסוֹציאליסטית עוֹמדת כּל ימיה איתן ורק אגף אחד היה נוֹתן מצדוֹ רֶנֶגַטִים, אזי אוּלי אפשר היה לבוֹא ולוֹמר: “אָנוּ מכּירים אתכם, רפוֹרמיסטים וּפשרנים, המעיזים להטיל ספק בּאמוּנת־אמת של המַרכּסיזם, משוֹרש שלכם יוֹצאת הבּגידה, בוֹשוּ והיכּלמוּ”. אבל מי סוֹציאליסט ישר בּשנת 1941 וידבּר כּך? האם דוקא עם דה־מן התחילה הבגידה? יכוֹלתי להזכּיר דוּגמאוֹת פּיקנטיוֹת יוֹתר, האם לא עמד מוּסוֹליני בּקצה השׂמאל? האם לא היה גוּסטב הֶרוֶה הקיצוֹני שבּאנטי־מיליטריסטים? ודוֹריוֹ וקאשן הקוֹמוּניסטים? אין עתה מחסוֹר בּשמוֹת כּאלה. וּמגפה מחפּירה זוֹ של בּגידה שהקיפה מיליוֹנים, כּלוּם ראוּי לעשׂוֹת ממנה שימוּש פּנימי בּחילוקי־הדעוֹת שבּינינוּ?

ודרך אגב, הָבֵן לא אוּכל מה הרוֹגז שלכם על דה־מן. חטאוֹ הגדוֹל לסוֹציאליזם ולמלחמה בּהיטלריזם שהוּא חתר לקראת נייטרליוּת של בּלגיה בּמלחמה. אך הן לא רחוֹק הזמן שסיסמת נייטרליוּתה של ארץ־ישׂראל בּמלחמה היתה נחשבת לסימן של רדיקליוּת מעמדית בּחוּגים מסוּימים…

וטענה אחת הוּפנתה משוּם מה אלי אישית: לפני כּמה שנים הוּחלט בּהסתדרוּת להוֹציא את מַרכּס בּעברית והדבר לא נעשׂה, וּבי האָשם. בּעל הטענה לא הרגיש כּנראה, עד מה טענתוֹ מערערת את עמדתוֹ: אם מוּתר להסתדרוּת להוֹציא כּתבי מַרכּס, ואתם דרשתם זאת והצבּעתם, הרי שמוּתר לה בּכלל להוֹציא ספרים. אך לשוא אתם מאשימים אוֹתי בּאי־מילוּי ההחלטה, כּאילוּ הטלתם עלי, כּאילוּ קיבּלתי עלי את המלאכה. ואני לא הצבּעתי בּעד החלטה זוֹ מטעם פּשוּט: תרגוּם מַרכּס בתוֹך מסגרת של ספרי־עיוּן סוֹציאליסטיים הרי זה מעשׂה בּעל ערך, תרגוּם מַרכּס כּבן־יחיד הנהוּ מעשׂה של קנוֹניזציה, של טקס. וּראָיה בּרוּרה עמדי שכּך היה הדבר. לא דנתם על תקציב, לא דנתם על עריכה, לא על עוֹרך יחיד ולא על קוֹלגיוּם. עתה שמענוּ מפּי אֶרם שאין עכשיו צוֹרך להוֹציא את ה“קפּיטל” בּעברית, ויש להסתפּק בּכתביו הפּוֹליטיים. אני נוֹטה לחשוֹב כּי צָדַק אֶרם.

יש מקוֹם לויכּוּח: מה צריכה להיוֹת השׂכּלתוֹ הסוֹציאליסטית של הפּוֹעל בּארץ, יש רוֹאים את הא' והת' בּמַרכּס ותלמידיו. ואני סבוּר כּי יש לדעת גם את הסוֹציאליזם שלפני מַרכּס ואת הסוֹציאליזם שלאחר מַרכּס, את קרוֹפּוֹטקין ואת לַנדוֹאֶר, את ז’וֹרס. וזה אוּלי קו מפריד בּיני לבין מתוַכּחַי, קו־קדוּמים: כּשעוֹמר בּא לאלכּסנדריה של מצרים והראוּ לוֹ את הספריה המפוּרסמת אמר: אם הספרים מכילים מה שבּקוֹראן אין בּהם צוֹרך, ואם מה שאין בּקוֹראן ודאי שהם ראוּיים לשׂריפה. דוֹמני שכּך אתם ניגשים גם לרעיוֹן הוֹצאת־הספרים.

ויכּוּח זה בּינינוּ נוֹגע בּשאלוֹת ממדרגה ראשוֹנה בּחיי ההסתדרוּת. הפלגנוּ הרבּה מן המצב שעמדנוּ בּוֹ לפני עשׂרים שנה; ואם נכּיר לאָן הפלגנוּ נצטרך להסיק מסקנוֹת. אֶרם אוֹמר שבּדברי רוּח אין הכרעה – שוּב אַפוֹריזם נהדר! אם הכּונה היא ליחיד הרי שוּם יחיד איננוּ חייב לקבּל עוֹל בּדברים שבּאמוּנוֹת ודעוֹת. אם גם אֶרם מתכּוון שאין החברה קוֹבעת בּעניני רוּח הרי הוּא שוּב מפליג. הנה הכרענוּ וּמכריעים בּענין הלשוֹן, ואֶרם, שהוּא בּמיעוּט, מוּכרח לקבּל את הכרעת העברית. יש ויש הכרעוֹת גם בּעניני הרוּח. תנוּעה חיה וּבוֹנה את חייה איננה יכוֹלה להסתלק מצרכיה החיוּניים.

לרגל עשׂרים שנוֹת ההסתדרוּת מתעוֹררוֹת שאלוֹת נוֹקבוֹת לעצם חייה של ההסתדרוּת, שאלוֹת האדם בּה, שאלוֹת המַנגנוֹן בּה, שאלוֹת יתר־הדדיוּת בּה, שאלוֹת הדמוֹקרטיה הפּנימית בּה. והנה כּשעוֹלה נוֹאם מן האוֹפּוֹזיציה וּמדבּר על הדמוֹקרטיה הפּנימית בּהסתדרוּת הרי הוּא מעמיד את כּל המצווֹת על אחת: אין המיעוּטים מסתפּקים בּמקוֹם בּמוֹעצה, בּועד הפּוֹעל, הם תוֹבעים שיתוּף בּהנהלה המעשׂית. אינני מכניס את ראשי בּויכּוּח זה, אך לאחר מה ששמעתי בּויכּוּח יש לי הרגשה שאתם רוֹצים ליהנוֹת בּבת אחת משני העוֹלמוֹת, מ“עוֹלם הזה” ומ“עוֹלם הבּא”. רוֹצים להיוֹת אוֹפוֹזיציה והנהגה כּאחת, וּלקבּל את כּל הפּריבילגיוֹת של שתיהן גם יחד. היכן הוּא המשטר הדמוֹקרטי בּיוֹתר בּעוֹלם המַנחיל לאוֹפּוֹזיציה זכוּיות של הנהגה?

תסלחוּ לי אם אוֹמַר: מי שרוֹאה לפניו את המוֹעצה בּלי הקהל ושוֹמע את התביעוֹת יכוֹל לדַמוֹת שאלוּ הן המטרידוֹת בּיוֹתר את ציבּוּרנוּ. ואם צירי המוֹעצה יסתדרוּ בּיניהם – יבוֹאוּ גם עניני הציבּוּר בּשלוֹם על מקוֹמם. ואם הרוֹב “הדיקטטוֹרי” יעשׂה נחת־רוּח למיעוּט ויסתלק מהצעתוֹ – נזדקן יחד בּנעימים. וּמדוּע לא? סוֹף סוֹף אין זוֹ שאלת חיים. חיינוּ עשׂרים שנה בּלי הוֹצאת־ספרים הסתדרוּתית, נחיה עוֹד. ואוּלי גם עתוֹן של האוֹפּוֹזיציה ישַבּח אז את הרוֹב שהראה “טוֹלירנציה אקטיבית” והסתלק מפּעוּלה. אלא שאינני בּטוּח אם גם לאלה שמחוּץ לספסלי הצירים יִיטב בּגלל הסתלקוּתנוּ. אוֹדה, אני מרגיש אחריוּת לא רק בּפני צירי המוֹעצה, כּי אם בּפני אוֹתם 120.000 אנשי־עבוֹדה שהפקידוּ את הנהלת עניניהם החיוּניים בּידי האנשים היוֹשבים כּאן. תהיוּ מוּכנים לשתף פּעוּלה אתנוּ – מה טוֹב, וָלא – נהיה נאלצים לשׂאת את העוֹל בּעצמנוּ.

המלצות קוראים
תגיות