רקע
אליעזר שמאלי
סתיו בבית אבא
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

פרנסתה של משפחתנו בת תריסר הנפשות היתה תלויה בשתי חיות־בית ששכנו באורוה־הרפת שבחצרנו: הסוס והפרה. הסוס – היתה אמא אומרת בתפילה ובהודיה חרישית – נותן לנו את הלחם; ואילו הפרה – את החמאה למריחה על פת־הלחם…

שלוש פעמים בשבוע היו אבי ושנַיִם מאחי רותמים את הסוסים לעגלה, יוצאים אל כפרי הגויים שבסביבה וקונים מהם את תוצרתם – חיטה ושעורה, עופות ודגים, פירות־אילן, ביצים ודבש, ברוְזי־בר וחגלות. ואילו אמא היתה מטפלת כל הימים בפרתנו ושומרת עליה כעל בבת־עינה ממש. ושכרה – חלב לתה ולקפה, וחמאה למריחה על הפת.

את פרתנו “מינה” אהבתי מאוד. בימות־החמה הייתי מוליך אותה אל האפָר הירוק, כדי שתרעה באויר הצח ותיהנה. ואילו את סוסנו “קוזאק” הערצתי ממש; כי על גבו יכולתי לרכוב כאַוַת נפשי ולהתגאות לפני בני־גילי…

אם אומרים אתם לקנות סוס לעצמכם, בואו־נא ושאלו את פי תחילה (אם כי מורה הייתי כל ימי־חיי וצופה בציפרי ישראל – בימי־ילדותי הייתי מומחה גדול לסוסים). ואת עצתי בטיב סוסים איעץ לכם חינם אך ורק מתוך חובבוּת ושתי עצות הנני מקדים ומיעץ לכם כבר עתה. עוד לפני ששאלתם את פי. אל“ף – בלכתכם לקנות סוס, חקרו ושאלו היטב־היטב אם הלז איננו נשכן; ובי”ת – חקרו ודרשו בין שכניו של בעל הסוס אם אין הוא בעטן, חלילה… כי אנו היינו פזיזים ולא חקרנו ולא שאלנו והבאנו צרות על ביתנו (לא עליכם): אחד מאחי הקשישים נוּשך ואילו השני – נבעט, וברוך אלוהי ישראל שנשארנו בחיים, נס מהשמיִם ממש…

מובן מאליו, איפוא, שאת הסוס השלישי קנה כבר אבי מידיו של עגלון גוי, שעמד אתו בקשרי־מסחר והכירוֹ יפה – ושמו קוזאק. ועל שמו קראנו לסוסנו זה “קוזאק”. במחילה מכבודו של אותו גוי טוב…

סוס גבוה וגדול היה קוזאק. סוס־סחיבה שרגליו עבות ושריריו מפותחים, צבעו היה חוּם ושתי בהרות לבנות הבהיקו משני צדי בטנו וסהרונים קטנים, רעמה גדולה ופרועה התנוססה על ערפו, וזנב ארוך וחלָק נתלה לו מעל רגליו האחוריות.

“ברוך הבא, קוזאק!” קראנו כולנו מול האורח היקר כשהובא אחר כבוד על־ידי הגוי המוכר לחצרנו. “תזקין אצלנו ותבלה בנעימים!”

“כה יתן אלוהים!” קרא קוזאק הזקן כשהוא מריק את כוסית היי"ש שאמי הגישה לו לציוּן העיסקה. “הוא ישרת אתכם במסירוּת, כשם ששירת אותנו…”

רחש חיים ותנועה ברפת־האורוה שלנו. אחי מכניס מדי פעם בפעם חציר לקוזאק, ואמי משקה ומאביסה תכופות את מינה שלה. הסוס צוהל והפרה גוֹעה. הוא בצד אחד של המִבנה והיא בקצה השני. שניהם קשורים לאבוסיהם – ואין פרץ ואין צוָחה במעונם. אח, איזה ריח חריף ומגרה מרחף בחלל הרפת־האורוה! מדי פעם מוצא אני אמתלה כלשהי כדי לשהות במחיצתם (של נותני־לחמנו) להזין בהם את עיני ולספוג את הריח החריף אשר סביבם. אמא חולבת את הפרה והסוס לועס את החציר בשיניו החזקות. ומימיני מנגינה חרישית של קילוח החלב, הזורם מעטיניה של הפרה לתוך עביט־העץ שלרגלי אמא. ומשמאלי – לעיסה־טחינה חרישית וקצובה. דלת המִבנה פתוחה כדי סדק. ואפלולית נעימה מרחפת בחלל.

“אל תעמוד מאחורי הסוס לעולם!” קוראת אמי אלי בקול רוטט. “כבר הזהרנוך פעמים רבות”.

“סוסנו אינו בועט”, אני משיב.

“אל תסמוך על בהמה לעולם!”

“קוזאק כבר מכיר אותי…” אני מבטיח לאמי.

“כאן שרויה אפלה, עקשן שכמותך!”

“הוא מכיר אותי לפי הריח…”

“לאן אתה מוליך את הסוס?”

“אל הבאר, כדי להשקותו.”

“היזהר שלא יברח!”

איני מניח את קצה החבל מידי, ודאי, אני מוליך ברצון גם את פרתה של אמי למרעה (ואינני מתבייש בה כלל), אך מי ידמה ומי ישוה לי שעה שאני מוציא את קוזאק החוצה, נוטל דלי בידי, עולה על גבו ורוכב אל הבאר כדי להשקותו מים?

“זה סוס חדש?” שואלים חברי כשהם מקיפים אותנו בסקרנות ובקנאה.

“חדש ומשובח!”

“מה שמו?”

“קוזאק!” משיב אני בחשיבות.

“האם שמו ניתן לו משום שהוא שירת בחיל הפרשים של הקוזאקים?!” תמהים כולם.

“אינני מאשר ואינני מכחיש…”

“בן כמה הוא קוזאק?” שואל אחד מחברי.

“היי, אל תעמוד לעולם מאחורי סוס!” אני קורא כבעל־נסיון.

“מדוע?”

“כי הוא עלול לבעוט.”

“הנה אמרוט שׂערה אחת מזנבו לנסיון וניוָכח!”

“הוא יפיל את שיניך מפיך!” אני מזהירו.

“תן לי את הדלי ואני אשאב את המים מהבאר בשביל קוזאק”, מבקש שני.

“ומה תתן לי תמורת תענוג זה?”

“כפתור אחד…”

“ואני אתן לך שנַיִם, אם תרשה לי לרכוב קצת על גבו,” קורא אחר.

“הוא ינער אותך. הרי הוא רגיל להרכיב קוזאקים על גבו מאז צעירותו!”

“מצ’י מצ’י”, מוצץ קוזאק את המים מתוך הדלי בבולמוס ובשקיקה.

“צריך לשרוק לסוס בשעה שהוא שותה”, מיעצים לי חברי. “בואו ונצפצף לו… כן, זה באמת סוס של קוזאקים!” הם פוסקים, “מכירים זאת לפי רגליו הכבדות וגם לפי זנבו הארוך…”

“בראש השנה יכּתבון וביום צום כיפור יחתמון”…

עד עתה כתבתי על “קוזאק” כשדעתי בדוחה עלי, אך מכאן אספר עליו בעצב חרישי (אין מזל לישראל. וכי אימתי נזדמן לו ליהודי שבעיירה, סוס המצוין בכל המעלות הטובות שמונים בסוסים?).

“קוזאק” שלנו היה סוחב את העגלה בשקט ובמאמץ, בין בשלג ובין ברפש, שבא אחר הפשרת השלגים. לא בעט ולא נשך, לא מרד ולא התריס. עבד באמונה והסתפק במועט והיה ידידם של כל בני המשפחה. וכשהיו אבי ואחי חוזרים לחצרנו מן הכפרים והעגלה עמוסה לעייפה, היה “קוזאק” משמיע קולות צהלה להביע, כביכול, את שמחתו על שובו אל פינתו ואבוסו שבאורוה־הרפת ואל מרבצו המרופד קש יבש וריחני, וכשנשמע קולו של “קוזאק” בבית היינו רצים כולנו החוצה בשמחה:

“הנה אבא בא! הנה חזרו כולם מן הכפר בשעה טובה ומוצלחת. ברוכים הבאים!”

בערב יום־כיפורים אחד, במלאות שנתיִם לשהותו של “קוזאק” בחצרנו, קשר אחי משולם את רגליו של הסוס בחבל, לבל יוכל לדהור, ואמר לי:

“הולך אט־אט את הסוס אל המרעה הציבורי שמעבר לנהר והניחהו לנפשו בחלקה הירוקה. ירעה שם וידדה לו כאַוַת נפשו עד לאחר תפילת ‘נעילה’; ועם תום הצום נלך, אם ירצה השם ונחזיר אותו לחצרנו…”

“ואם יצמא?” שאלתי.

צחק אחי ואמר:

“ידדה אל הנהר הסמוך וירוה צמאונו.”

הוספתי ושאלתי:

“ולא ייגנב, חלילה, בלי שמירה?”

נאנח אחי ואמר:

“שומר פתאים השם, ובזכות תפילותינו שנתפלל ביום־הכיפורים בבית־הכנסת לא יאונה לו כל רע.”

הצטחקתי אף אני ואמרתי:

“הבה נתפלל בכוונה גדולה באמת…”

נטלתי מקל והפניתי את “קוזאק” לעבר המִרעה שליד הנהר. כשהנני מעוררו ומזרזו בקריאות “נו־נו, ויוֹ־יוֹ”, והוא הולך ומקפץ צעד־צעד ומתקדם באיטיות. הבאתיו למרעה ואיחלתי לו תיאבון ומנוחה נעימה, טפחתי על ראשו והחלקתי רעמתוֹ – ונפרדתי ממנו בגעגועים. מיהרתי הביתה, לאכול עם המשפחה את “הסעודה המַפסקת” של ערב הצום. לבשתי בגדי־חג ונטלתי נר־שעוה ארוך בידי ועם כל המשפחה כולה הלכתי לבית־הכנסת, להתפלל תפילת “כל נדרי”…

מאז אותו ליל־כיפורים עברו עלי למעלה משבעים שנה, אך עודנו חרוּת בנפשי כאילו נחקק באִזמל ממש. בית־הכנסת היה מלא אנשים לבושי ועטופי טליתות. בתוך תיבות ארוכות וממולאות חול היו תקועים מאות נרות־שעוה, שנראה כבריכות קטנות של אש. החזן והקהל התנועעו והתפללו בקול רם ובדמעות. ארון־הקודש, העטוף פרוכת־משי צחורה, נפתח ונסגר חליפות בידי השמש הזקן. ומעזרת־הנשים הגבוהה חדרה לבית־הכנסת יבבה עמוקה וכבושה. ואם כי הייתי אז רק נער כבן־שמונה, נסער לבי בקרבי, מעיין־דמעותי נפתח ובכיתי בכי רב. הניבא לי לבי רעות? החשתי בצרה, המתרגשת ובאה על בית אבי? אחת אזכור: מתוך היבבה שהקיפה אותי סביב שמעתי באופן ברור את צניפותיו העצובות של סוסנו “קוזאק”, כאילו ביקש על נפשו: “הצילו! אנא, בואו מהר והצילו!”

מבלי לחשוב הרבה הגחתי פתאום מתחת לטליתו הרחבה של אבי הנדהם, חמקתי מבית־הכנסת הנסער וברחתי החוצה אל הדממה האפלולית. ירח חיור עמד בשיפולי הרקיע. עננים שטו במרחבים הגבוהים והעגומים וליד הבתים שיחקו ילדים בלחש עצור.

“לאן?” שאלו אותי.

בלי משים ובלא מחשבה רצתי אל המרעה שליד הנהר, שם השארתי את “קוזאק” הכבול.

“רוץ! מהר ורוץ!” האיץ בי קול בלתי־נשמע, “הסוס בסכנה!..”

“אהה…” נשמתי בכבדוּת אגב ריצה, “הנני בא, קוזאק. הנני בא מיד…”

כלום נדמה לי, או שמא חלום רע הנני חולם בהקיץ? הרי זה “קוזאק” שלנו! לפי שני הסהרונים המלבינים על גופו הכרתיו. גם הרעמה הפרועה והזנב הארוך של סוסנו הם. אך מי רוכב עליו ומאיץ בו בשוט? הוי, “קוזאק” שלנו! מי זה רוכב עליו בליל־כיפורים המקודש. הי, מי אתה שם, על גבו של סוסנו “קוזאק”? יהודים, הצילו! את סוסנו גוזלים מאתנו! את מפרנסנו ונותן־לחמנו הנאמן גונבים!

“הי־הי־הי!” צהל “קוזאק” מולי בקול, “הי־הי־הי…”

באותו רגע ממש התחיל הסוס להסתחרר סביבי כבמעגל והרוכב הנעלם הצליף עלי בשוט הצלף וחזור, חזור והצלף, הפילני לארץ ופרץ בדהרה לתוך חשכת הלילה… רגע קל עוד קלטו אזני את שעטות פרסותיו של “קוזאק” הנגזל שלנו – והס. דממה כבדה ירדה עלי, ואני שרוע על העשב הצונן והלח, המום ופצוע וזב דם…


כשפקחתי את עיני מצאתי את עצמי נשוא בזרועות אחי הטוב משולם, כשהוא נושם ונושף בכבדות.

“אתה חי?” שאל והוא מחבקני אל לבו ומעתיר עלי נשיקות, “אתה חי?!..”

“הסוס… ‘קוזאק’…” לחשתי והתרפקתי עליו, “גנב, שוט…”

“שיהיה כפרתך!” אמר אחי ומחה בממחטתו הלבנה את הדם מעל פנַי. “רק עתה נזכרתי את אשר שמעתי תמול־שלשום בשוק. שמחנה־צוענים השתכן ביער במזרחה של העיירה…”

“כן, זה היה צועני האיש שרכב על הסוס”, גימגמתי אין־אונים, “צועני…” ושקעתי בשינה עמוקה…

המלצות קוראים
תגיות