רקע
אליעזר שמאלי
בעקבות הארנבת
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

ביום־קיץ אחד, חזר אחי (הטוב) משולם מהכפר והביא לי במתנה ארנבת־שדה צעירה. אחד האיכרים מצא אותה מאחורי שיח ונתן לו את הארנבת במתנה, שי לאחיו הקטן.

“וגם את הכלוב היפה נתן לי במתנה?” שאלתי בקול רועד משמחה, בעוד אני מלטף בעינים מלאות אהבה את היצור הקטן והנחמד ובעל האזנים הארוכות.

“גם את הכלוב נתן לך במתנה”.

“ומה היא אוכלת, הארנבת (הקטנטונת) שלי?”

“ירקות”.

“וכמה פעמים ביום צריך להאכיל אותה?”

“שלוש פעמים”.

“וגם מים צריך לתת לה?”

“רוץ והחבא את הכלוב מתחת למיטה בחדר שלנו, כי אבא לא ירשה לך לגדל ארנבת בביתו”.

“למה?”

“כי היא טרפה ואסור ליהודים לאכול בשרה”.

“אבל אני לא אוכל אותה, רק אשחק בה ואאכיל אותה!”

“רוץ והסתר אותה כי אבא חוזר מבית־הכנסת ויתחילו ויכוחים…”

כל עוד היתה הארנבת קטנה, לא הבחין בה אבא. שלוש פעמים ביום האכלתי אותה ירקות שונים, והיא הרשתה לי להעביר את ידי על שׂערה הרך וללטף את אזניה החמימות.

יום־יום הייתי מנקה יפה־יפה את הכלוב, כדי שלא יורגש ריחה של חיה בלתי־כשרה בבית.

אך כאשר גדלה הוצר לה המקום בכלוב הקטן, ואחי משולם העביר אותה לתיבה גדולה והעמיד אותה במחסן – נתגלה הדבר לאבא ונתגלע הריב…

“אסור לו ליהודי לגדל ארנבות בביתו!” טען אבא.

“ולמה מותר לו ליהודי לגדל חתול בתוך ביתו?” הקשה אחי.

“כי החתול איננו נזכר בין החיות הטמאות שבתורה”, פוסק אבא, “ואילו הארנבת נזכרת בתורה ליד החזיר – ועל שניהם נאמר שם: ‘טמאה היא לכם’. ו’טמא הוא לכם'”.

“אז מדוע מותר לנו לקנות מהגויים עורות של ארנבות ולמכור אותן לסוחרים יהודים?” שואל אחי ברוגז עצור.

“למה ומדוע?!” משיב אבא בשצף קצף ובאי־סבלנות. “לך והוצא מיד את הארנבת מביתי – וביערת את הרע מקרבך!”

פקודה היא פקודה – ואין להמרות את פי אבא. אך כאשר הוציא אבא את התיבה החוצה ופתח את האשנב הקטן וגירש את הארנבת מתוכה – נמתחתי כולי כקפיץ, קפצתי ממקומי והתחלתי לדהור אחריה כדי לתפוס אותה. שכחתי את הויכוח, ואת העונש הצפוי לי, ודהרתי אחרי ידידתי בכל כוחי. היא מנתרת – ואני מקפץ אחריה. היא מדלגת – ואני מזנק אחריה.

“א־ר־נ־ב־ת!” מגיעות לאזני קריאות־תמהון מכל צד ועבר. “תפסו אותה!”

“זאת הארנבת שלי!” אני קורא בתחנונים ובקול־בוכים.

הנה נכנסה לחנות־ירקות, התחבאה רגע קט בין ראשי־כרוב ועלי־חסה, אך מיד חמקה משם וברחה החוצה. והנה התחבאה מאחורי ארגזים ותיבות שבמרכז השוק, אך מיד הסתלקה גם משם והמשיכה לדלג ולקפץ בזריזות ובגמישות. אני רץ ודוהר, נושם ונושף, נופל וקם ונחנק מחוסר־נשימה.

לאן תרוצי, ארנבת קטנה ומסכנה שלי? האם בכנסיה הנוצרית את מחפשת מקלט, שובי, שובי אלי ואני אחביא אותך בפינה נסתרת בגינה שלנו!

הארנבת נעצרה בשער־הכנסיה הרחב, הושיטה אפה ואזניה קדימה, הריחה והקשיבה, נמלכה בדעתה והיססה. אך מה מבינה ארנבת קטנה בעניני דת? היא איננה יודעת שיהודים אינם אוכלים בשר־ארנבות, ואילו לגויים מותר לאכול בשר־ארנבות – ולא כדאי לה לחפש אצלם מחסה, וברחה ישר אל לוע הארי.

מיד קפצה ונכנסה לתוך החצר הרחבה והריקה שליד הכנסיה, פנתה לעבר המדרגות המוליכות למגדל־הפעמונים הגבוה, נכנסה מתחת למדרגה התחתונה והתחבאה שם.

עמדתי בשער והסתכלתי בעינים תוהות ובוהות בכנסיה המוריקה העשויה עץ – ורעדתי כאחוז קדחת… אלף פעמים עברתי על פניה במשך ימי־חיי… אך אף פעם אחת לא נעצרתי ליד השער להציץ פנימה – כי חרם הוא! להיפך, בכל פעם הייתי ממהר ובורח מן הכנסיה, אם כי ניצבה במרכז השוק של העיירה, וסביבה מתהלכים המוני יהודים ועוסקים במסחר.

אל אלוהי אברהם ופחד יצחק! איזה גובה! איזה רוחב למטה ואיזה מגדל צר למעלה! ועל המגדלים מתנוססים צלבים מוזהבים. והנה הפעמונים שם למעלה־למעלה, רחבים וצהבהבים!

לא, באמת, סלח־נא לי, אלוהי משה רבנו ויעקב אבינו. אני איכנס רק לרגע קט… בציציותי אני נשבע לך! רק איכנס ואתפוס את הארנבת הקטנה והמסכנה, ומיד אברח ואצא החוצה. כאן היא עלולה למות חלילה ברעב, או שהכומר בעל הכרס יתפוס אותה ויאכל את בשרה, כי להם מותר לאכול ארנבות.

בים, בוֹם, ב־וֹ־וֹם! מצלצלים פעמוני הכנסיה.

מי זה תפס אותי בערפי ומושך אותי החוצה? עזבו אותי! הרי הכומר יתפוס את הארנבת שלי ויאכל את בשרה!


“אל תכה!” אני שומע את קולו המתחנן של אחי משולם, “כי ילד הוא!”

“חושׂך שבטו – שונא בנו!” עונה קולו הנרגז של אבי. “סוף־סוף ראית במו עיניך לאן הוליכה הארנבת את הילד?!”

אבי ואחי המשיכו להתוַכח בשוק, ואילו אני חמקתי וברחתי כארנבת…

המלצות קוראים
תגיות