רקע
ס. יזהר
האם הגשם מתקרב
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דבר; תשמ"ט 1989

במקום לפתור את הסכסוך בדרך האחת שתוכל לפתור – ושלבסוף גם ילכו בה בעל כורחם – שלחה הממשלה את הנוער לדכא, להכות, להרוס ולשלוט ככובש שנוא

לחינם. כל הדברים כולם כבר נאמרו והכל כבר נשמע. כל הטענות מכל הצדדים: כולן כבר נודעו, כולן כבר נמאסו וכולן לא שינו דבר ולא כלום. מה עוד לא הוגד בהוכחות, בהסברות, באזהרות, בליעוגים ובהשמצות – ורק איש לא זז ממחנה למחנה.

ונראה שאין אף טענה בעולם שתהיה חזקה למדי עד שתזיז אדם אחד ממקומו. אנשים שייכים לעמדותיהם לא בגלל טענות כי אם בגלל שייכויות. לשװא כל חיצי הצדדים. הם רק מתעקמים הצידה חסרי אונים.

אז למה לדבר עוד? למה לכתוב עוד? רק שלא להתפוצץ? רק מ־’אצעק כי לא אוכל החרש'? רק לחינם?

מה יזיז. מה באמת צריך שיקרה כדי שאנשים יקומו ויזוזו ממקומם? רעם משמיים? שוד ושבר? איום על־הכל־בכל ועליך אישית? או להיפך: זכייה באיזה פייס שמן וברווח עצום?

גם אלה לא מזיזים כלום, וכולם רק בלא ולא ורק בדווקא ודווקא – מה עוד נשאר מלבד היאוש, אחד וגדול ומכסה הכל?

או?

הכתובת על הקיר. בית־מידות ערבי עומד על ראש גבעה על אם־הדרך. מרוח כולו כתובות שנמחקו ומחיקות שנכתבו. מחיקה על גבי כתוב וכתוב על גבי מחיקה. מה לבסוף נשאר? נשאר המחוק הצועק. צועק בקולי־קולות כל מה שרצו להשתיק, צועק ברור וגלוי ובלתי ניתן להימחק: חופש.

בשירו “הכתובת הבלתי מנוצחת” מספר ברכט על בית־סוהר אחד שחייל אחד סרט בו על קיר אחד בעפרון: “יחי לנין!” – ואיך נזעקו אז הסוהרים ושלחו מיד צבע אחד שיבוא עם דלי סיד ויעבור על הכתובת האיומה, ואיך נעשה אז כתוב על הקיר באותיות של סיד: ״יחי לנין!" ואיך נבהלו אז הסוהרים ושלחו בנאי אחד שיגרד בסכין את הכתובת הצבועה, והוא עבר וגרד אות אחר אות, וכשגמר היתה הכתובת הבלתי מנוצחת חרוצה עמוק עמוק בקיר: “יחי לנין”. מה איפוא נשאר לעשות – שאל השיר של ברכט – וגם השיב: להרוס את קיר בית־הסוהר.

הגרגשים. שלושה עמים יושבים בארץ הזו: יהודים, ערבים וגרגשים. והגרגשים הם שרירי עם שישב בימי יהושע על הרי יהודה ושומרון. עם קשה מצח, דם במוחו ואגרופיו מהירים. תמיד היו בקדחתנות, בתרועות ובדם ואש, ותמיד היו בריקודי עוצו עצה ותופר.

היום מתהלכים על אותם ההרים, צאצאי הגרגשים ההם, מעורבים עם צאצאים מוקטנים של ילידי ששי, אחימן ותלמי מחברון, מעורבים עם ילדי המלכה איזבל משומרון ומצידון. כולם מכתבי הקודש. וכמו פעם גם היום הם סוגדים לעפר ולאבן, וכמו פעם גם היום הם נשמעים לכוהניהם, אנשי סגולות, לחשים והשבעות, מברוקלין, מנתיבות ומבני־ברק, אבל יותר מאי־פעם הם דולקים היום באש זרה בלי מותר ואסור, בלי קדוש ומאוס, בלי ‘את השנוא עליו לא תעשה לחברך’, ובלי לזכור ‘הוי בונה עיר בדמים וכונן קריה בעוולה’ – הם קוראים לעצמם “עם ישראל”, ואין להם אלא רק “אנחנו” מכווץ, אנחנו נירה, ואנחנו נגרש, ואנחנו נירש, אנחנו הגרגשים מעל הכל. בימיהם הורחבו בתי הקברות. וצריך להיזהר: אלא ערלי־לב הדומים ליהודים.

הו יהודים! הזהרו לכם מן הגרגשים אשר בקרבכם.

סטטיסטיקה. בעתונים כתוב כי עד סוף חודש יולי נהרגו מן האינתיפאדה 509 פלשתינאים ו־17 יהודים. החשבון אינו נכון.

נהרגו 526 בני־אדם. ו־526 אמהות נעשו שכולות. ואפשר היה למנוע את ההרג. ועדיין אפשר למנוע הרג בני־אדם רבים נוספים.

בידינו הדבר למנוע. לא בידי האל, לא בידי מלך ולא בידי הגורל. בידינו הדבר. ממש בידינו.

האחראי לבטחון. וצריך שעל שולחנו של האחראי לבטחון תהיינה עומדות צפופות כל תמונות המתים שמתו, יהודים כערבים – והן מצטופפות כל יום יותר – וצריך שתהיינה מקיפות אותו כל היום תמיד, בשבתו לעבודתו, ובשכבו בלילה.

ועל כל תמונה שיהיו רשומים גם כמה פרטים: השם, הגיל וסיבת המוות. ושיהיה מכיר אותם ויהיו מביטים בו. ושיהיה יודע גם מי נשאר אחרי כל אחד, ומה קרה לנשארים, וגם מי נקרא לדין ומי נענש ומי לא. ולמה.

ושיהיה מוכן לענות בבוא היום מי היה האחראי לכל המוות המיותר הזה. ואם אי־אפשר היה גם לעשות אחרת.

איך הוא ישן בלילות. איך הוא חי.

עושי ההיסטוריה. איזה ליצן שר ההיסטוריה. את מי חיפש ומצא לשים עלינו, והלא כשיוצאים רבי השלטון מישיבת הממשלה ועוברים דרך הדשא הגזוז, אין רואים אותם. קטנים מעשב. גם השמנים שבהם, גם העבים, והנפוחים והמתנפחים – מי רואה אדם?

הנה הם לפניכם כל עושי ההיסטוריה, הביטו בהם, אחד אחד. ואלה הם “תופשי הגה הספינה” בסערה הנוראה שלא היתה עוד כמוה – כשמאה השנים שכבר היו וכשמאה השנים שעוד יהיו – הכל על הכף: ואיזה קוטן.

ובמה קטנם? במוחם. ובחוסר הבושה. בבדיות שבודים וסבורים שהעולם־גולם אינו מבחין שהן בדיות. בהונאה הזו, בהונאת עצמם ובהונאת המציאות. ובחוסר הבושה לאחז עיניים.

כמו אחיזת־העיניים שהנה הולכים לערוך בחירות בשטחים כדי לקדם את שיחות השלום – כשבאמת רק כדי להרוויח זמן ורק כדי שהערבים יידחו, ורק כדי שלא לשנות כלום, ורק כדי שהעולם יחדל להציק לנו.

וכל אחיזת־העיניים שכאילו יהיו איזה שיחות שלום עם איזה “פלשתינאים טובים” – כשבאמת מתכוונים ל“שיחות” על כניעה ללא תנאי: לתת להם לא־כלום ולקבל מהם הכל.

או אחיזת־העיניים הזו, לסיום האינתיפאדה, שתמיד מכריזים עליה שהנה היא דועכת ותמיד היא לא נגמרת – למרות כל משאבי האנרגיה הלאומית המבוזבזים אין־קץ על דיכויה, ורק לא על פתרון סיבתה – כמו לרוץ להכות את מליון היתושים במקום לייבש את הביצה האחת.

לא ייסלח. ועל מה לעולם לא ייסלח להם? על השחתת נפש הנוער. השחתה עד לעומק.

שבמקום לפתור את הסכסוך בדרך האחת שתוכל לפתור ושלבסוף גם ילכו בה בעל כורחם – שלחה הממשלה הזאת את הנוער לדכא, להכות, לדרוס, להרוס ולשלוט ככובש שנוא, ולהשתתף בגופם ובנפשם בגרוע שבמחזות ובבלתי־ניסבל שביחסים – וסיבכה אותם בהסכמה לעשות מה שאסור להסכים לו לעולם.

תוצאות השחתת הנפש אינן נראות מיד כמו תוצאות השחתת הגוף – אבל הן הולכות ומחלחלות, פנימה פנימה, עמוק עמוק. ומי יודע מתי ואיך וכנגד מי עוד תתגלנה במעשים. על השחתת נפש הנוער – לא יסלח להם לעולם.

למדו בגדול. בשנתיים האלה למד הנוער בגדול, שיש דברים נוראים שמותר לעשות, ושיש דברים בלתי נסבלים שאם מצטווים לעשות – עושים. וגם עשו.

ובעומק, בעיניים קפואות, מביטות דוגמאות נוראות ובלתי־נסבלות.

בלי ערפילי הזריחה. לפני שנים רבות עשו בארץ כל מיני דברים. קצת מתוך ידיעה ברורה מה עושים ואיך עושים, וקצת מתוך איזה ערפילי זריחה זוהרים שנסכו כמו אמונה אחת וכמו הסכמה קיבוצית אחת למעשים שנעשו ולאיך שנעשו.

הערפילים התפזרו, האמונה הובישה, וההסכמה הכללית נפרטה לפירורים – ופירורים פירורים עומדים היום חשופים ללא חנינה אל מול המציאות הזו שישנה, כפי שישנה. ומה יש?

ואולי הם האף־על־פי־כן? במי לתלות תקווה? ואולי, למשל, דווקא בבחורי הישיבות מכולם, ויום קרוב אחד דווקא הם תופשים ראשם בידיהם, רואים את האור, ומבינים פתאום מה באמת קורה ואיפה הם.

כמו אבי שלפני מאה שנה תפש יום אחד את ראשו כשהבין, למרות ביתו ולמרות בית־מדרשו, וקם ומרד בכל ולקח עצמו והלך והתחיל חיים חדשים ומשוחררים בביצות חדרה – יש להם מוח שואל ויושר־לב, אולי הם פתאום האף־על־פי־כן, אולי הם “העליה השניה” המודרנית, שתניע ממפלתה את הגופה כבדה הזו שיצא ממנה הרוח, ותטלטל אותה להתנער – אולי הם?

או מי?

ההסכמה הלאומית. צריך להודות: ההסכמה הלאומית הרחבה, המיידית, הספונטנית, התומכת בלי פקפוק – נתונה לממשלה הזאת: כל הרחוב הולך איתם, בלי לחשוש כלל ובלי שאפשר להראות להם, כי הגשר שלפניהם – רעוע כולו ויקרוס לצעד הראשון – טוב לעם שיש לו שונא משותף, שגורפים אליו את הביבים, טוב לעם שיש לו תחזית מרגיעה עד מחר, טוב לעם שיש לו גאווה גדולה על לא־כלום.

גם לפני אלפי שנה זעק המקונן מענתות הקשיבו לקול שופר והעם ענה לו לא נקשיב.

סיפור ישן ובלי נחמה.

אבל. אבל, לאחר הכל, המציאות היא החזקה מכל, גם מן הממשלה וגם מן הרוב התומך בה.

והנה ככר הולכים לדבר עם אש"ף – במחבואים – אבל התחילו ללכת.

עוד לא מודים שארץ ישראל השלמה היא דיבור ריק – אבל כבר התחילו לראות.


עדיין רק צועקים לא ולא ולא, ורק שלנו שלנו שלנו – אבל… כוח ההכרה של המציאות כבר לוחץ היטב ובפועל.

ואם ככה, למה להאריך את היסורים, את הקלקלה, את ההפסד ואת המוות – בעוד יום אחד?

ולמה לדחות בעוד יום אחד את מה שאין שום מנוס ממנו אלא רק להפגש ולשבת אלה עם אלה, ולהגיע אל הסכמים האפשריים ההכרחיים?

ולמה צריך היה לעשות לארץ הזו את כל הרעה שעשו ואת כל ההשחתה ואת כל המוות הזה – זמן רב ונורא כל־כך – עד שכוח ההכרח של המציאות יבקע סוף־סוף את כל מחסומי מאובני־המוח האלה, החרשים האלה, העוורים והמסרבים לאמת.

אבל…

האמנם זה סוף הבצורת? האמנם כבר הגשם מתקרב?


דבר (כד אב תשמ"ט 25.8.1989): 13; 17.


המלצות קוראים
תגיות