רקע
ס. יזהר
לדבר באכזריות; פשרה או מלחמה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דבר; תשמ"ח 1988

כל יום תמה אדם מחדש, מפני מה לא כולם משוכנעים בצדקת הדרך אל השלום – ואיך אינם רואים את הדבר ההכרחי הזה? הכל שומעים בכובד־ראש, מקשיבים מתוך דאגה ונראה כאילו הטענות התקבלו על דעתם, וגם ההגיון שבחומרת ניתוח המצב – ועם זה, נשארים קרים, בלתי־מרוצים וכאילו רק אבן כבדה הונחה על ליבם.

כל־כך הרבה מאלה הנחשבים כ“מחנה השלום” מדווחים כל הזמן על מבוכה, על בלבול ועל אי־ידיעה, בעוד ש“המחנה הלאומי” – קולו אחד, פשוט ומסוײם.

כל לב מלא כל־כך הרבה מועקה, היסוסים, מבוכה, נטיה לדחות מעליו את המסקנות המתבקשות, ואפילו עויינות אל התובעים לבוא ללכת בדרך השלום.

כאילו תשובת השלום איננה יורדת עד תחתית הנפש, זו הנפש המפוחדת של היהודי? או כאילו זו פגיעה בגאוותו של בעל נכסים, שצריך לוותר על משהו כדי להשיג משהו שחשב שאפשר לקחתו בחינם? אולי זו השמרנות, החוששת תמיד מכל שינוי וממאנת להיפרד ממה שנראה כוודאות, לשם השגת מה שנראה כהימור מסוכן? ואולי קול המנהיגים אינו נשמע להם צלול למדי, החלטי למדי, ולא חד־משמעי למדי?

כי למה כל־כך הרבּה אנשים זקוקים כל־הזמן לכל־כך הרבה שיכנועים, ולחיזוקים, ולתימוכים, ולבירבורים ולהבהרות – איזה הסברים עוד לא ניתנו להם, איזה ניתוחי־מצב עוד לא הוצגו לפניהם, איזה תחזיות קודרות עוד לא הובאו לפניהם – מה עוד חסר להם כדי שישתכנעו?

כאילו שיכנועי השכל אינם מספיקים. כאילו קיר של אינסטינקטים מפוחדים חוצץ ואינו זז. אותם אינסטינקטים שבצל, פנימה, שנולדו להיסטוריה היהודית הארוכה, ונשארו מפוחדים, ומסרבים להאמין.

מה יכול לשנות? מה יכול להזיז את הקיר הזה שבצל הלב? מה יכול להפוך ילדים מפוחדים לאנשים מבוגרים, נוטלי אחריות? מה יכול לעבור את מחסומי החששות האפלים, ולקרוא אנשים להיפתח – לשמוע את צופרי האזעקה, לראות את אותות ההתראה, ולתפוש שאם לא עושים כלום לשם השלום – מתﬠוררים פתאום באמצע מלחמה נוראה, שעוד לא היתה כמוה, שיראו שאסור להשלים עם האשליה שאם מחכים הכל מסתדר אי־כך. שאסור לטמוןְ את הראש מפני הברירה: או שלום דרך פשרה או מלחמה ללא פשרה. ושזאת היא כל הברירה: או שקמים ולוקחים אחריות ועושים לשם השלום, או שמתחמקים אל הראשׁ הקטן, הנאנח, המסכן מוג־הלב, ומחכים שהכל יסתדר לו מאליו אי־כך.

יותר מדי אנשים מחכים שכך יהיה, שהכל יירגע ויחזור אי־כך אל מה שהיה קודם, ושאפשר יהיה להניח לה, ליונת־השלום מרוטת־הנוצות, שתתיבש לה, יותר מדי אנשים אינם מאמינים לכל צופרי האזﬠקה ולכל תופי ההתראה, שרק חרש שוטה וקטן אינו שומﬠ אותם, ורק פרד אינו מבין מה הם אומרים.

ועד כדי כך, שלהיות יונה מפחיד היום את מפלגת העבודה, האמורה ללכת בראש הצוﬠדים אל השלום, יותר מלהיות נץ – כי להיות נץ, הם אומרים, מצודד יותר את רוב הבוחרים המהססים… וללכת בﬠיניים עצומות אל המלחמה נראה להם משדל יותר אנשים, מדבר יותר אל לב היהודי המפוחד – שאסור להפחידו, מפני שיילך ויצביע בﬠד אחרים, מרגיﬠים יותר.

והלא כל מה שצריכה מפלגה גדולה לﬠשות היום הוא, להציג את הברירה החדה בין – או שלום או מלחמה. בלי לטשטש, בלי לרכך ובלי לפזול. לקרוא לציבור לקום ולהתגבר מפחד השלום. לראות את האמת הקשה, ולהציג בגדול את הברירה, ﬠל כל פרשת־דרכים ועל כל צומת במדינה: או מלחמה או שלום, עד שירגיש כל אדם שתפשו לו בגרונו: או מלחמה או שלום.

זו כל החובה היום. לדבר אמת, לדבר באכזריות, ולדבר אמונה. ולא להרפות.


יזהר סמילנסקי

דבר (ל סיון תשמ"ח 15.6.1988): 7

המלצות קוראים
תגיות