רקע
ברל כצנלסון
עשׂר שנוֹת "אחדוּת־העבוֹדה"
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

(הרצאה בּמוֹעצת־העשׂוֹר. תל־אביב, י“ב בּניסן תרפ”ט)


לא סיכּוּם ולא הערכה. תפקיד זה הוּא למעלה מכּוֹחי. עשׂר השנים הללוּ הנן בּשביל מי שחי בּהן לא רק עשׂר שנים של חיי־מפלגה, כּי אם הרבּה רחב מזה וגם הרבּה צר מזה: פּרק היסטוֹריה עברית, חשוּב וּטרגי; עשׂר שנים של כּיבּוּשים ונצחוֹנוֹת, אשר אוֹרחים נכבּדים – כּאשר שמעתם1 – משתאים להם וּמפארים אוֹתנוּ בּגללם. אך עייפנוּ מן השבחים והבּרכוֹת, אשר זה דרכּם לבוֹא בּמקצת בּאיחוּר זמן וּלפיכך אין בּהם משוּם הַצעדת התנוּעה, הצעדה זוֹ אשר בּלעדיה כָּלים כּוֹחוֹתינוּ בּמחנק. וּמאידך, למי שעמד בּמעמד פּתח־תקוה אין עשׂר שנים הללוּ היסטוֹריה כּללית בּלבד. הן עשׂר שנוֹת חיי אדם, שנוֹת להב, דמים וּלשד. ואם על עניני היסטוֹריה חברתית חוֹבה לדבּר וּלסַפּר, הרי על חיי אדם יש שאי אפשר לדבּר ויש שאסוּר לדבּר. מה שאוֹמַר כּאן לא יהיה איפוֹא אלא פּתיחה לשׂיחה על “ענינינוּ” בּעשׂר השנים שעברוּ וּבעשׂר השנים העתידוֹת לבוֹא. ויוֹתר מאשר אספּר על העבר אהיה שוֹאל לבּאוֹת.

כּל נסיוֹן להעריך את “אחדוּת־העבוֹדה” כּדבר בּפני עצמוֹ נתקל בּקוֹשי ממין מיוּחד. מתכוּנתה של כּל מפלגה ליחס לעצמה את כּל הטוֹב שהיא מַקיפה בּחוּג ראִייתה. “אחדוּת־העבוֹדה” נתחנכה בּתפיסה אחרת. עם כּל האהבה המקננת בּנוּ ל“אחדוּת־העבוֹדה”, עם כּל הטוֹבה שאנוּ מכּירים ל“אחדוּת־העבוֹדה”, עם היוֹתנוּ גאִים בּשייכוּתנוּ ל“אחדוּת־העבוֹדה” – לא ראינוּ מעוֹלם את “אחדוּת־העבוֹדה” כּדבר העוֹמד מחוּץ לכלל הפּוֹעלים, ממוּל לוֹ. ואנוּ, הרגילים ליחס את עיקר היצירה לכלל הפּוֹעלים, נתקשה לזַכּוֹת את “אחדוּת־העבוֹדה” בּכל אוֹתן הפּעוּלוֹת וגם התכוּנוֹת, אשר חלק לה בּהן, אוּלם לא קנין “פּרטי” הן לה. לא נתעלם מכּל אלה אשר יחד אִתנוּ היווּ את החטיבה האחת והמיוּחדת של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. לא נשכּח, כּי עשׂר השנים הללוּ הנן מבּחינת השלשלת ההיסטוֹרית פּרק והמשך של חמש־ עשׂרה השנים שקָדמוּ להן, אלה שנוֹת התהווּתה והתגַבּשוּתה של “העליה השניה”. לא נשכּח, כּי בּשטח הפּעוּלה של עשׂר השנים האחרוֹנוֹת היתה “אחדוּת־העבוֹדה” עצם מעצמוֹ של כּלל הפּוֹעלים כּוּלוֹ, חלק נוֹעז, מַצעיד, מלַכּד, קוֹבע דמוּת – אוּלם חלק מן הכּלל. וּבדַבּרנוּ על פּעוּלתה ועל תכוּנתה של “אחדוּת־העבוֹדה” אַל נשכּח זאת.

קנינה הראשוֹן של “אחדוּת־העבוֹדה”, בּו דגלה מיוֹם היוָלדה – היה רעיוֹן האיחוּד. רעיוֹן האיחוּד! גם זה חדל כּיוֹם להיוֹת נחלתה של “אחדוּת־העבוֹדה” בּלבד. יש עתה חסידים לאיחוּד גם מחוּץ ל“אחדוּת־העבוֹדה”, גם בּין הקרוּאים בּלתי־מפלגתיים, גם בּין אלה אשר לפני שנים נלחמוּ בּמעשה האיחוּד וראוּ את רעיוֹן האיחוּד כּרעוּת־רוּח. עכשיו, לאחר עשׂר שנים, לאחר כּל השלבּים הרבּים שעברנוּ בּדרך האיחוּדים החלקיים ויצירת ההסתדרוּת, כּשהכּרת צדקת האיחוּד והכרחיוּתוֹ גוֹברת בּרבּים, עכשיו ספק אם מרגישים כּמה היה מן המחַדש וּמן המרענן בּרעיוֹן האיחוּד. לא היתה זאת השקפה אוֹרגַניזציוֹנית או איסטרטגית, חשבּוֹן של “צדדים”, אשר שקלוּ וּבחנוּ וּמצאוּ כּי כּדאי להם העסק. לא, זה היה דבר־מה אחר לגמרי. האיחוּד היה לנוּ לאש אוֹכלת, לאמוּנה מפָרקת סלעים. ידענוּ את הלגלוּג ולא נרתענוּ מפּניו. זרענוּ וטיפּחנוּ את האמוּנה בּאדם העוֹבד, בּערכּוֹ היוֹצר והמחַדש, בּאמיתיוּתוֹ, בּהכרח הפּנימי שלוֹ להיוֹת מאוּחד עם חבריו, להיוֹת חבר לחברוֹ. בּכוֹחוֹ המוּסרי של האיחוּד נמחקוּ ניגוּדי עבר, נטהרוּ יחסים, נשתנוּ עד היסוֹד הערכוֹת קוֹדמוֹת, ונרקמוּ יחסי רעוּת ואֵמוּן ואהבה בּין קרוֹבים שהיוּ רחוֹקים.

ולמרוֹת הראָיוֹת הסוֹתרוֹת, למרוֹת החלקים החשוּבים אשר לא חפצוּ להצטרף אל דגל האיחוּד, למרוֹת המוּשׂגים והיחסים אשר הוּבאוּ עם העליה השלישית (ראיית האיחוּד כּאמוּנה נַאיבית מאי־ידיעת החיים אוֹ כּאמצעי שלטוֹן של “הזקנים”) ולמרוֹת הידיעוֹת מן העוֹלם הגדוֹל הבּאוֹת להוֹכיח, כּי אחדוּת־הפּוֹעלים – הנישׂאת על שׂפת כּל הפּוֹעלים – הוּא רעיוֹן שוא בּדוֹרנוּ, למרוֹת כּל זה פּעל רעיוֹן האיחוּד את פּעוּלתוֹ המוּסרית והחינוּכית, והוּא נכנס לתוֹך רכוּשוֹ הרוּחני של הפּוֹעל בּארץ. בּכוֹח רעיוֹן האיחוּד קיימת ופוֹעלת הסתדרוּת העוֹבדים, וּבחלל אוירנוּ נישׂא הרעיוֹן הזה וּמבקש את תיקוּנוֹ ואת שלימוּתוֹ.

שאלה היא בּאיזוֹ מידה פּוֹעל כּיוֹם רעיוֹן האיחוּד. אני מאמין כּי האיחוּד הוֹלך וקרֵב. אוּלי הוּא ענין של מחר־מחרתים. ואף על פּי כּן קשה לי, הזוֹכר ראשוֹנוֹת, להשלים עם הלָך־הרוּח העיף, עם אויר הקפּאוֹן אשר בּוֹ מתנהל דבר האיחוּד. דוֹמה, כּי רוֹאים עתה אצלנוּ את ענין האיחוּד מצד הקטנוּת שבּוֹ, מצד החשבּוֹן המעשׂי שבּוֹ, רוֹאים אוֹתוֹ כּהסכּם של שתי מפלגוֹת ואינם רוֹאים את ערכּוֹ המוּסרי הגדוֹל בּפנים המחנה כּאן ואת ערכּוֹ המעשׂי הגדוֹל לגבּי הגוֹלה. התקוּם בּנוּ רוּח־הגבוּרה הדרוּשה להשלָמת מעשׂה האיחוּד, היכוֹלת להתעלם בּכוָנה מסתירוֹת אַרעיוֹת, ולוּ גם חשוּבוֹת, מתוֹך הכּרה שאֵלוּ אינן אלא קליפּוֹת, לעוּמת הגרעין החי שבּאיחוּד המחנה, היכוֹלת להידבק בּחבר החדש, היכוֹלת להשתחרר מיחסי־חשד וּמזכרוֹנוֹת־ טינה? היהיה אִתנוּ כּוֹחנוּ זה כּמוֹ שהיה לפני עשׂר שנים?

אבוּקת האיחוּד הוּדלקה בּשעתה בּאוֹר הציוֹנוּת המדינית, הציוֹנוּת העממית, ציוֹנוּת רבּתי. לא על נקַלה גילה הפּוֹעל בּארץ, מלבּוֹ לפיו, את ציוֹנוּתוֹ המדינית. העליה השניה, אשר נוֹלדה מתוֹך מרידה בּאוּגַנדה, מתוֹך ריאַקציה כּנגד גילוּיי הציוֹנוּת הדיפּלוֹמַטית, מרדה גם בּציוֹנוּת המדינית. כּלוּם אמר לעצמוֹ הפּוֹעל בּן העליה השניה, כּי ציוֹני מדיני הוּא? רבּים מאִתנוּ מצאוּ בּקרבּם אוֹ המציאוּ לעצמם כּל מיני נימוּקים לעלייתם ולעבוֹדתם בּארץ, נימוּקים אישיים־מוּסריים, אֶסתטיים (קראוּ, למשל, את דברי צבי שַץ לפני עלוֹתוֹ); רבּים כּפרוּ בּציוֹנוּת המתרוֹקנת והציגוּ נגדה את מפעלם האישי, את אהבתם לארץ, את נאמנוּתם ללשוֹן, את יחסם לטבע, לעבוֹדה, לחקלאוּת; וכל זה לא כּגילוּי אישי של האמוּנה הציוֹנית הגדוֹלה אלא, כּביכוֹל, כּניגוּד לחלוֹם־שוא ולתנוּעת־שוא. נוֹטה אני לחשוֹב כּי הלָך־רוּח זה לא היה אלא מָגן נפשי בּפני הריקנוּת ודלוּת הנפש והמַעשׂ של התנוּעה הציוֹנית, המחליפה תדיר את הגשמת הציוֹנוּת בּכל מיני סוּרוֹגַטים מַרהיבי־עין וריקי־תוֹכן. בּלבּם של ראשוֹני המַגשימים עבר הצו: אַל תשׂא שם הציוֹנוּת לשוא, והיה הכרח עמוֹק של הינזרוּת מכל מה שּיש בּוֹ משוּם “הליכה בּגדוֹלוֹת”, של בּריחה מכּל סכּנה של אוֹנאה עצמית, ולוּ גם בּמחיר צמצוּם אכזרי של האוֹפק. מבּלי להיכּנס כּאן בּהערכת שני הזרמים שנתגלוּ בּראשית תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, אַרשה לעצמי לוֹמר כּי בּ“פוֹעלי־ציוֹן” תססה בּיוֹתר הציוֹנוּת המדינית. בּשטח זה לא היה אז מקוֹם לניגוּדים גדוֹלים, מפּני שאפקים מדיניים ריאַליים לא היוּ בּאוֹתה שעה. וּשלילת “הציוֹנוּת המדינית”, כּביכוֹל, של אוֹתה שעה, זוֹ הציוֹנוּת האֶפּיגוֹנית, הנימוּשית, של “יוֹרשי הרצל”, כּביכוֹל, הָחֵל מווֹלפסוֹן וז׳אן פּישר ועד ז׳בּוֹטינסקי וּשטריקר, הנאחזת בּקליפּה ההרצלָאית מבּלי להגיע אל תוֹכה, – היתה נחלת הפּוֹעלים כּוּלם, מתוֹך החוּש הריאַלי העמוֹק לכיבּוּש הארץ וּליִשוּבה. כּפירה זוֹ בּשלָטים הציוֹניים הריקים, מסירוּת זוֹ וציפּיה זוֹ לכל פּעוּלה קטנה בּארץ, נאמנוּת זוֹ לכל פּעוּלה תרבּוּתית־עברית – כּאילוּ העמידוּ את הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי בּמחנה האַחַד־העמיוּת. ואף על פּי כן היה גם אז מתגלה מפּעם לפעם ניגוּדוֹ הנפשי של הפּוֹעל למיעוּט הדמוּת של הציוֹנוּת ונאמנוּתוֹ לחזוֹן הרצל. אוּלם לידי דיפֶרנציאַציה אמיתית בּין האַחד־העמיוּת וּבין הציוֹנוּת המדינית הביאוּ עשׂר השנים האחרוֹנוֹת, וכאן היתה “אחדוּת־העבוֹדה” מיוֹם היוָסדה נוֹשׂאת הדגל של הציוֹנוּת המדינית, של עליה עממית, של קיוּם מדיני עצמאי.

אילוּ היוּ נתוּנים לפנינוּ כּיוֹם כּל כּרכי ה“ילקוּט”, היינוּ רוֹאים את גילוּיי הציוֹנוּת המדינית העממית בּ“אחדוּת־העבוֹדה” על פּני כּל השטחים של עבוֹדתנוּ בּארץ, גם בּשטח ההתישבוּת, גם בּשטח התרבּוּת, גם בּכיבּוּש העבוֹדה וגם בּעליה. אוּלם גם הכּרך האחד, המכנס את השאלוֹת המדיניוֹת בּמוּבנן המצוּמצם, משמש עדוּת נאמנה, כּי לא רק בּשעת מתן “אחדוּת־ העבוֹדה”, בּימי הגדוֹלוֹת, כּי אם גם בּשנים הקשוֹת שבּאוּ לאחר זה – בּערה “אחדוּת־העבוֹדה” בּאש הציוֹנוּת המדינית ושמרה בּנאמנוּת על הדגל של הרצל.

בּמצבים קשים ראינוּ מסביבנוּ תמיד חוּגים מוּכנים להשלים עם המצב וּלהסתגל אליו: הויתוּר על תל־חי, ההסתגלוּת לספר הלבן, ההשלמה עם הפּוֹליטיקה של סמוּאל, עם המצב בּחיל הסְפָר (מתוֹך טעמים פּציפיסטיים, כּביכוֹל!), עם קריעת עבר־הירדן, עם צמצוּם העליה וּסגירתה, עם כּל קיצוּץ הציוֹנוּת. אוּלם לא נטעה אם נאמר כּי תפיסה זוֹ של הציוֹנוּת, לא היא שנתנה חלוּצים לארץ־ישׂראל. כּי הכּיבּוּש החלוּצי, הבּוֹלע כּוֹחות עצוּמים, לא ימצאם בּלי אמוּנה, כּי ארץ־ישׂראל אינה רק מקלט ליחיד, מקלט לתרבּוּת־האוּמה, אלא גם מקלט לעם.

ואם נבוֹא עתה לעשׂוֹת את חשבּוֹן הציוֹנוּת המדינית בּעשׂר השנים הללוּ, יהא החשבּוֹן מוּרכּב למַדי. אין לוֹמר כּי בּעשׂר השנים הללוּ לא עשׂינוּ גדוֹלוֹת. אם ציוֹנוּת מדינית אינה ענין דקוֹרטיבי בּלבד, כּפי שתוֹפסים אוֹתה האֶפּיגוֹנים הציוֹניים למיניהם, שאין להם מוּשׂג על מדינה בּתוֹר קוֹמפּלכּס כּלכּלי, תרבּוּתי, סוֹציוֹלוֹגי וּפּוֹליטי והם רוֹאים את המדינה בּצוּרה של אֶפּוֹלֵיטוֹת מבריקוֹת, של תיקי דיפּלוֹמטים, של טקסים מרהיבים, אם ציוֹנוּת מדינית יש לה תוֹכן כּיבּוּשי ריאַלי, כּי אז לא יעיז איש להכחיש כּי בּמשך עשׂר השנים הללוּ הגענוּ לכיבּוּשים מדיניים ריאַליים. כּלוּם מפעל ישוּב העמק, כּלוּם מפעל החשמל בּנַהרַים, כּלוּם רכישת מפרץ־חיפה על ידי הקרן הקימת – אינם מפעלים פּוֹליטים כּבּירים, היוֹצרים בּסיס לקיוּמנוּ העצמאי בּארץ? יש דברים אשר בּמוּשׂגים של פּוֹליטיקאים מסוּג ידוּע אינם בּכנסים כּלל בּחשבּוֹן, ואף על פּי כן הם כּיבּוּשים ממדרגה ראשוֹנה, סלע אשר עליו תיבּנה מדיניוּתנוּ העתידה לבוֹא. ולא רק הקנינים החמריים שהזכּרתי הם גוֹרמים מדיניים רציניים. גם תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ הנָה גוֹרם ציוֹני ממלכתי כּזה. ואני מעיז לוֹמר, בּלי לפחוֹד מפּני מי שיראה בּזה יהירוּת, כּי אפשר שבּכל רחבי ההסתדרוּת הציוֹנית והישוּב בּארץ אין כּרגע גורם ציוֹני ממשי כּתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. ואלה הדוֹגלים בּשם הציוֹנוּת המדינית, אילמלא היוּ נוֹשׂאים את שמה לשוא, אילוּ ידעוּ להעריך קנינים וכיבּוּשים מדיניים, אילוּ דאגוּ לגוֹרל הציוֹנוּת ולא להשתלטוּתם שלהם בּציוֹנוּת, כּי אז היוּ גם הם מבינים כּי תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ היא רכוּש מדיני יקר ויש לשמוֹר עליו מכּל משמר, ולא היוּ מבזבּזים את כּוֹחם העלוּב לחתוֹר תחתיה. וּבכן, לכאוֹרה היינוּ יכוֹלים להיוֹת מרוּצים אילוּ היינוּ רוֹשמים רק את נצחוֹנוֹתינוּ וּמתעלמים מאבידוֹתינוּ וּממה שנעשׂה סביבנוּ. שוּם תנוּעה חיה אינה פּוֹעלת בּשטח ריק, ושוּם תנוּעה חיה אינה יכוֹלה לזקוֹף לחשבּוֹנה רק את כּיבּוּשיה ונצחוֹנוֹתיה כּשהם לעצמם, בּלי לראוֹת מה הפסידה, לְמַה לא נענתה. וּבמוּבן זה חשבּוֹננוּ עצוּב מאד. הרבּה מן הטרגיוּת הציוֹנית יש בּאָבדן חנצחוֹנוֹת המדוּמים. בּשנוֹת הדקלַרציה הבּלפוּרית היוּ לעמנוּ כּמה נצחוֹנוֹת בּלתי־ריאַליים, אשר בּהלָך־הרוּח של עמנוּ נתקבּלוּ בּנצחוֹנוֹת של ממש. כּל אֶפֶקט שיש בּוֹ משוּם רמז לקוֹממיוּת נתקבּל בּלב העם, הצמא לגאוּלה, כּממשוּת. להטי־הנצחוֹנוֹת הללוּ הוֹלכים וגזים בּלי הרף, וגם כּשאתה יוֹדע כּי מלכתחילה לא היה בּהם ממש, אי אפשר שהלב לא יכאב, אי אפשר שלא נבין כּי כּל “ויתוּר” כּזה הנהוּ גילוּי של חוּלשתנוּ, וגם מניח גוּשפּנקה על חולשתנוּ, ועוֹשׂה אוֹתה למציאוּת, למציאוּת חוּקית. אוּלם הטרגי בּיוֹתר בּמצב הציוֹנוּת בּעשׂר השנים הללוּ הוּא זה, שאף על פּי שריכּזנוּ אנרגיה לאוּמית עצוּמה, סעדנוּ את נשמת העם, החזקנוּ את הגחלת מפּני כּל סכּנוֹת של דעיכה, הרי לא נתַנוּ עדיין תשוּבה של ממש לסבל העם, לא יצרנוּ עדיין מקלט להמוֹני עמנוּ, לא פּתחנוּ את שערי הארץ, בּשעה שרבבוֹת רבבות בּיקשוּ כּאן מפלט. היתה בּזה אבידה כּפוּלה: לא רק אבדן אוֹתן הרבבוֹת שנחרבוּ לעצמם ואבדוּ לארץ, כּי אם קיצוּץ הציוֹנוּת, דכּוּי נשמת העם, אבדן התקווֹת אשר העם שׂם בּציוֹנוּת. הגשמת הציוֹנוּת דוֹרשת אימוּץ כּוֹחוֹת עצוּם מצד העם. והתשוּבה הרחבה של העם עתידה לבוֹא רק בּמידה שארץ־ישׂראל מתחילה להיענוֹת לצרכי העם. ובמידה שארץ־ישׂראל אינה נַענית היא גוֹרמת להגבּרת הקפּאוֹן, לכליאַת הכּוֹחוֹת. בּמוּבן זה היוּ עשׂר השנים הללוּ הטרגיוֹת בּיוֹתר מיוֹם היוֹת תנוּעת חיבּת־ציוֹן. בּתקוּפה זוֹ תלוּ בּציוֹנוּת את התקווֹת הגדוֹלוֹת בּיוֹתר. שוועת המוֹני ישׂראל לארץ ולעבוֹדה גברה, וארץ־ישׂראל לא נענתה. וכמה תוֹצאוֹת שליליות בּארץ וּבגוֹלה הן פּרי החזיוֹן הזה.

אַל נעלים מעצמנוּ כּי בּמוּבן זה אנוּ עוֹמדים עתה בּמצב קשה למַדי. הציוֹנוּת המדינית בּמוּבנם האמיתי של קיבּוּץ גָלוּיוֹת, של עליה עממית וקוֹממיוּת מדינית, היא נשמת תנוּעתנוּ. זהוּ הגזע אשר בּוֹ עלוּ וצמחוּ כּל חלוֹמוֹתינוּ האנוֹשיים והסוֹציאליים, כּל המרץ המעמדי שלנוּ, כּל כּוֹח יצירתנוּ. אילמלא האמוּנה הציוֹנית הזאת לא היינוּ יכוֹלים ליצוֹר את הסוֹציאליזם היהוּדי שלנוּ, עם כּל העוֹשר הגנוּז בּוֹ. אתם מכּירים את הסוֹציאליזם היהוּדי בּגוֹלה. ולמרוֹת כּל מסירוּת־הנפש שבּוֹ, ולמרוֹת המזג החם של עמנוּ – מה דל תכנוֹ, מה רפוּיה מערכת שרשיו, מה כּפוּפה צמרתוֹ. והדבר אשר ציוה עלינוּ את חיינוּ ואת יצירתנוּ, את האיחוּד ואת קשיוּת־העוֹרף הגדוֹלה ואת ההתפּרצוּת לרוֹחב ולעוֹמק – זוֹהי אמוּנתנוּ הציוֹנית. בּין אם אנוּ קוֹראים בּשמה וּבין אם אנוּ מבליעים אוֹתה בּכמה שמוֹת, בּין אם אנוּ מדבּרים רתת על מצב המוֹני ישׂראל ועל חוּרבּנם ועל כּלימת חייהם וּבין אם אנוּ מדבּרים פּרוֹזה פּשוּטה ויבשה – הרי כּאב הפּיזוּר והשעבּוּד וּפּרזיטיוּת הקיוּם הוּא הפּוֹעל בּנוּ. והרגשה זאת לא תסתפּק בּכל הנצחוֹנוֹת הישוּביים, התרבּוּתיים והדיפּלוֹמטיים, לא תסתפּק בּשוּם דבר אם לא תרגיש שקיבּוּץ הגלוּיוֹת, החיאַת האוּמה לשבטיה וּבהמוֹניה הוֹלך וּמתגשם. ואם שנים עוֹברוֹת בּהתקדמוּת אִטית וּבנסיגוֹת אחוֹרנית – אי אפשר שלא תיפָּצע נשמתנוּ.

הציוֹנוּת נמצאת זה שנים אחדוֹת בּמצב של ריאקציה, המתבּטאת בּכל השטחים: בּשטח הישוּבי, בּשטח היחסים הסוֹציאליים, וקוֹדם כּל בּעייפוּת מן הציוֹנוּת, בּקוֹצר־רוּח וקוֹצר־כּוֹח להאמין בּחזוֹן הציוֹני ולפעוֹל מתוֹך אמוּנה זוֹ. ריאַקציה זו, המהווה את הרקע הכּללי של חיינוּ בּשנים האחרוֹנוֹת, פּגעה גם בּנוּ. תנוּעתנוּ, שהוּטל עליה ללכת נגד הזרם, עוֹמדת בּפני הזרם, אוּלם לא תמיד היא עוֹצרת כּוֹח נגדוֹ, גם כּשיש לה ההכּרה הגמוּרה בּהכרח השׂחיה הנגדית. וּתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, לאחר שעבר עליה משבּר קשה, קשה בּמוּבן הנפשי אוּלי עוֹד יוֹתר מאשר בּמוּבן הגוּפני, עוֹמדת בּשעה זוֹ בּמצב של התכּווצוּת וּמיעוּט דמוּת. והיוֹת שאין אנוּ רוֹאים כּיוֹם בּציוֹנוּת כּוֹח ציוֹני־מדיני־דינַמי מחוּץ לפּוֹעל, היוֹת שאין לנוּ אמוּנה בּאלה העוֹשׂים להם קרנים מן הציוֹנוּת המדינית, והיוֹת שאנוּ מכּירים יפה יפה את כּל תפיסת־התבוּסה השוֹלטת כּיוֹם בּציוֹנוּת, את כּל אוֹתוֹ הרפיון האוֹמר נוֹאש עם כּל פּוּרענוּת ושׂם את יהָבוֹ בּכל פּרדס של בּעל־הוֹן – מקבּלת השאלה, אם מסוּגלת “אחדוּת־העבוֹדה” לנער מעל עצמה את עקת־הרוּח המשבּרית ואת עייפוּתוֹ וּלהרים מחָדש את דגל המלחמה בּעד ציוֹנוּת רבּתי, חשיבוּת יתירה. בּפתרוֹנה תלוּי גוֹרל הציוֹנוּת בּשנים הקרוֹבוֹת: המוּכנים אנוּ למלחמה שיטתית וּבלתי־נרתעת בּעד ציוֹנוּת עממית, עליה והתישבוּת רחבה, אוֹ שנפּוֹל גם אנוּ בּנוֹפלים ונתן את עצמנוּ להידחק אחוֹרנית, כּמוֹ שהתנוּעה הציוֹנית הוֹלכת ונדחפת?

העליה והירידה בּציוֹנוּת משתקפוֹת תמיד בּיחסים להתישבוּת הלאוּמית ולהוֹן הלאוּמי. “אחדוּת־העבוֹדה” ראתה מיוֹמה הראשוֹן את “יצירת ההוֹן הלאוּמי” כּמכשיר עיקרי בּהגשמת הציוֹנוּת. ההתישבוּת העוֹבדת, הקרנוֹת הלאוּמיוֹת, המשקים הקיבּוּציים לא היוּ לנוּ מעֵין נאוֹת־מדבּר חברתיוֹת, מקלטים לסיפּוּק מוּסרי ליחידי־סגוּלה, אלא מכשירים ותאים של המשק היהוּדי העממי בּארץ. עשׂר השנים הללוּ העמידוּ את ההשקפה הזאת בּמבחן. מאז לא עברה אפילוּ שנה אחת בּלי שיסתערוּ על מבצרנוּ זה להוֹרידוֹ. הסתערוּ על עבוֹדתנוּ המעשׂית, על משקינוּ, על תקציבי ההתישבוּת, ולא פּחוֹת מזה הסתערוּ עלינוּ מבּחינה אידיאוֹלוֹגית ורעיוֹנית: הָחֵל מ“פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל, המוּשבּעים ועוֹמדים מתוֹך “רבוֹלוּציוֹניוּתם” לכפּוֹר בּערכּוֹ הסוֹציאלי וּבכוֹח יצירתוֹ של ההוֹן הלאוּמי, ודרך כּל מיני אנשי־להג ממרַדפי “המלה האחרוֹנה” והמוֹדה האחרוֹנה בּקרב הפּוֹעלים, ועד אנשי המעמד הבּינוֹני ונוֹשׂאי־הכּלים והרצים לפני המרכּבה של הקפּיטל הפּרטי בּארץ. לאחר עשׂר השנים לא נסתיים, כּמוּבן, הויכּוּח, אוּלם הוּא ניתן לקצת סיכּוּמים. אם נשאל את עצמנוּ, הנתקיים חזוֹן ההוֹן הלאוּמי וההתישבוּת העוֹבדת כּאשר ראינוּם בּתכנית יסוּד “אחדוּת־העבוֹדה”, ההוּקמוּ “נכסי־ הבּרזל של הלאוֹם”, הנבנוּ בּהוֹן זה “מסילוֹת וּנמלים”, הנוֹצר הקרדיט הלאוּמי לבנין העבוֹדה החקלאית והתעשׂיה? ואמרנוּ: לא, תקווֹתינוּ לא נתקיימוּ. אבל אם נבדוֹק את כּל מה שנוֹצר בּארץ בּעשׂר השנים ונשאל מה היה בּתוֹך כּל זה ערכּוֹ וּמשקלוֹ של ההוֹן הלאוּמי, כּוֹחה של ההתישבוּת העוֹבדת – ניוָכח איזוֹ פּרוֹגנוֹזה נתאַמתה בּיוֹתר, אם זוֹ של הציוֹנוּת הבּעל־בּיתית וּ“פוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל אוֹ זוֹ של “אחדוּת־העבוֹדה”. חבל שמאַנשי הסטטיסטיקה והכּלכּלה שלנוּ לא נטל איש על עצמוֹ את הטוֹרח לסַכּם סיכּוּם מלא ודייקני את אשר הוּשקע והוּקם בּארץ בּשנים אלה ולמנוֹת ולשקוֹל את תפקידם וערכּם של הרכוּש הפּרטי והרכוּש הלאוּמי בּכל אלה. אוּלם שוּם סקירה כּוֹללת לא תוּכל לטשטש את היצירה המשקית הגדוֹלה של ההוֹן הלאוּמי, את הרכישוֹת הקרקעיוֹת הגדוֹלוֹת של הקרן הקימת, את המפעלים החצי־לאוּמיים שנוֹצרוּ בּכוֹח ההוֹן הלאוּמי; ואוּלי עוֹד יוֹתר מאשר בּכל אלה גנוּז הוֹן לאוּמי בּתוֹך קפלי ההתישבוּת הפּרטית. כּי אחד האסוֹנוֹת הגדוֹלים של ההוֹן הלאוּמי – עוֹד מימי הבּרוֹן וחוֹבבי־ציוֹן – הוּא שמקוֹרוֹתיו הם תמיד לאוּמיים, אבל פּירוֹתיו רק בּחלקם. לא נרחיק לכת ליצירוֹת קדוּמים, לזכרוֹן־יעקב וּלראש־פּינה. הנה בּנימינה נוֹצרה לעינינוּ בּהוֹן לאוּמי – הוֹן פּיק“א – אך מה שנוֹצר שם הנהוּ “פּרטי”, עד כּדי התכּחשוּת למטרוֹת הלאוּמיוֹת שלשמן נוֹצרה. דיזנגוֹף נוֹהג להציג את תל־אביב כּסמל “היזמה הפּרטית”, כּמוֹ ש”קהיליית־ציוֹן" היא – בּשעת גיאוּת ולא בּשעת מַשבּר! – “יזמה פּרטית”, כּמוֹ ש“יהוּדה” היא בּשביל ז’בּוֹטינסקי ודאי חברה פּרטית. אבל “בּפרטיוּת” זוֹ של ההוֹן יש יוֹתר אחיזת־עינים מאשר הוֹן פּרטי ממש. אנשי תל־אביב עוֹד יוֹאילוּ להזכּיר, כּי הקרן הקימת נתנה בּשעתה מלוה של רבע מיליוֹן פרנק ליסוּד תל־אביב, אבל ספק אם יזכּירוּ כּי הגימנַסיה, שמסביבה וּבזכוּתה נתקיימה תל־אביב בּראשיתה, נבנתה על אדמת הקרן הקימת וּבכסף ציבּוּרי, כּי שכוּנוֹת שלמוֹת, החל מנוֹרדיה, נבנוּ על אדמת הקרן הקימת וּבקרדיט לאוּמי, כּי כּבישים נסללוּ בּכספּי קרן־היסוֹד, כּי הבּנק האיפּוֹתיקאי נוֹסד בּהוֹן לאוּמי, וכי חברת החשמל, שמילאה תפקיד גדוֹל למַדי בּבנינה של העיר, נוֹסדה אף היא בּהוֹן לאוּמי. אנשי “היזמה הפּרטית” אינם אָצים להזכּיר נשכּחוֹת אלה וּלקיים את העוּבדה כּי הרכוּש הפּרטי בּארץ נוֹצר בּחלקוֹ מתוֹך קרנוֹת לאוּמיוֹת, בּצוּרה של אַשראי חוֹזר וּבלתי־חוֹזר, ושל הקצבוֹת בּלתי־חוֹזרוֹת, וּבחלקוֹ מתוֹך ניצוּל הסנטימנטים הלאוּמיים ליצירת נכסים פּרטיים, וּמה שרע מזה, ליצירת משׂרוֹת פּרטיוֹת וּספּקוּלַציה פּרטית, ניצוּל זה שאינוֹ פּוֹסק כּל הימים. וּבכן, אילוּ בּאנוּ לסַכּם את כּל אשר פּעל ההוֹן הלאוּמי בּארץ בּמשך עשׂר השנים – בּין שפּעל כּהלכה בּין שטעה – היינוּ מוֹצאים כּי אלה שהכריזוּ בּשעתוֹ על “יצירת הוֹן לאוּמי” צדקוּ מן הריאַליסטים אשר ליגלגוּ עליהם.

וכאן נשאל שוּב – מה יביאוּ לנוּ מבּחינה זוֹ עשׂר השנים הבּאוֹת? וּבמי הדבר תלוּי? מבּחינה אוֹבּיֶקטיבית אין שוּם הכרח בּצמצוּם האפקים של היצירה הלאוּמית. אדרבּא, כּל מה שנרכּש עד הנה: הרכוּש הקרקעי שבּידי הקרן הקימת, המשקים החקלאיים שבּידי קרן־היסוֹד, הנסיוֹן הישוּבי הרב שנצטבּר בּידינוּ, כּל זה פּוֹתח אשנבּים למרחב. בּזמן האחרוֹן נפתחוּ לפנינוּ גם סיכּוּיים ממשיים להלוָאה לאוּמית, סיכּוּיים אשר הוּצאוּ לפי שעה לבטלה, לא מפּני איזה הכרח אוֹבּיֶקטיבי, אלא מפּני הרקבוֹן הפּנימי האוֹכל בּשכבוֹת המנהלוֹת את ההסתדרוּת הציוֹנית. לכאוֹרה יכוֹלנוּ בּענין זה להיוֹת אוֹפּטימיים. אם בּשנוֹת הרס, פּוֹגרוֹמים, חוּרבּן בּגוֹלה וגם בּארץ, הלכוּ ונוֹצרוּ המכשירים להתישבוּת לאוּמית, אם לעוּמת הפּעוּלה העלוּבה של הקרן הקימת לפני המלחמה אנוּ עוֹמדים כּרגע בּרכוּש קרקעי גדוֹל וּבידיעה בּרוּרה מה דרוּש לנוּ, הרי רשאים אנוּ לקווֹת ליבוּל טוֹב. אוּלם, הנבטח בּזה? לא. יצירת הוֹן לאוּמי בּתנאים של עמנוּ, בּאין כּל כּוֹח אוֹבּליגַטוֹרי, תלוּיה כּוּלה בּרצוֹן העם, בּיחסי האהבה והנאמנוּת שלוֹ למכשירי גאוּלתוֹ. וּבנדוֹן זה אנוּ נמצאים כּיוֹם בּמדרגה נמוּכה, נדחפנוּ כּמה מעלוֹת אחוֹרנית. תזכּרוּ, איזוֹ מלחמה מתנהלת בּציוֹנוּת גוּפה נגד התישבוּת העוֹבדים, איזה זלזוּל וּביטוּל מטפּחים בּציוֹנוּת לגבּי הקרנוֹת הלאוּמיוֹת, כּיצד תוֹלים “בּשלבּים עליוֹנים” את התקווֹת בּמוֹנד אוֹ בּכניסת הוֹן בּין־לאוּמי, ותיוָכחוּ כּיצד שוֹקדים אצלנוּ על החרבת המקוֹרוֹת המפרנסים את היצירה הלאוּמית.

וגם כּאן יש להכּיר כּי תנוּעתנוּ אינה עוֹבדת על פּני שטח פּנוּי. ואין להתעלם מן הגוֹרמים החדשים המתגלים על פּני השטח. כּל זמן שההוֹן הפּרטי הבּא לארץ היה מצוּמצם, היתה שאלת ההוֹן הלאוּמי וכמוּתוֹ – שאלת הטֶמפּוֹ של הבּנין. כּל עוֹד לא נוֹספוּ גוֹרמים רציניים, שבּכּוֹחם לבנוֹת ארץ – אך לא בּשבילנוּ, לא בּשביל העוֹבד העברי ולא בּשביל העם העברי – כּל עוֹד היינוּ יחידים בּשדה הבּניה, היתה לפנינוּ שאלה של כּמוּת וּזמן, אבל לא שאלה של סיכּוּן העמדוֹת. אבל בּמידה שהתוֹצאוֹת הכּלכּליוֹת של הכּיבּוּש הבּריטי מתחילוֹת להיגָלוֹת, בּמידה שהשינוּיים בּמצב הפּוֹליטי־ העוֹלמי של הארץ מתחילים עוֹשׂים את פּעוּלתם, בּמידה שעבוֹדת ההוֹן הלאוּמי מקדמת את הארץ וּמַגבּירה את כּוֹחה המוֹשך לגבּי הוֹן לא לאוּמי וגם לא יהוּדי, בּמידה זוֹ מוּצגת בּכל חריפוּתה השאלה – היעלה בּידי הציוֹנוּת ליצוֹר גוֹרמים מכריעים העלוּלים לעמוֹד בּפני ההוֹן הפּרטי, להווֹת בּשעת הצוֹרך נייטרליזציה של ההוֹן הזה, וּמה שחשוּב מזה – להפנוֹת וּלכוון את פּעוּלתוֹ בּאפיקים העלוּלים לסייע להתישבוּת העממית? מבּחינה זוֹ נעשׂה תפקידוֹ של ההוֹן הלאוּמי בּשנים הבּאוֹת גדוֹל בּיוֹתר, עמוֹק וּמכריע בּהצלת הציוֹנוּת. אם יעלה בּידוֹ בּכוֹח העוּבדוֹת אשר יִיצוֹר, בּכוֹח נקוּדוֹת המשען אשר יקים, להניע את כּוֹחוֹת ההוֹן הפּרטי והבּין־לאוּמי לטוֹבת העליה העממית, לטוֹבת קליטת העבוֹדה העברית, ליצירת נכסים בּעלי ערך לאוּמי, להגבּרת כּוֹח העוֹבד העברי בּארץ, ישמש גם ההוֹן הזר גוֹרם בּוֹנה בּארץ. אוּלם אם ההוֹן הלאוּמי לא יעצור כּוֹח, והפך אז גם ההוֹן היהוּדי הפּרטי לרוֹעץ להתישבוּת העממית. היש לקווֹת לפעוּלה מאוּמצת ליצירת ההוֹן הלאוּמי מתוֹך האידיאוֹלוֹגיה השׂוֹררת כּיוֹם בּציוֹנוּת? ואַל נא נרחץ בּנקיוֹן כּפּינוּ. גם אנוּ חטאנוּ: לא המרצנוּ בּמידה הדרוּשה את יצירת הנכסים הלאוּמיים. נתנוּ להחמיץ הזדמנוּיוֹת. לא ריכּזנוּ את כּוֹחנוּ בּמידה הדרוּשה בּגאוּלת קרקע, בּיצירת עוּבדוֹת ישוּביוֹת, בּכיבּוּשים משקיים. ידעתי את הטעמים העוֹצרים, ולא בּמקרה אני משתמש לגבּי היצירה הישוּבית בּמוּנחים צבאיים. מעוֹלם לא ניתן לנוּ להקים את יצירתנוּ הישוּבית בּתנאים משקיים בּריאים. כּשם שלגבּי רכישת הקרקע בּארץ־ישׂראל יש לנוּ מחוּץ לחשבּוֹנוֹת כּסף גם כּמה חשבּוֹנוֹת אחרים, כּכה גם לגבּי היצירה הישוּבית. לא מתוך כּדאיוּת נוֹצר המפעל, אלא המפעל הכּוֹבש ייצוֹר בּהכרח את כּדאיוּתוֹ. והגוֹרל רצה שהמפעל הציוֹני, שהוּא בּיסוֹדוֹ מפעל כּיבּוּש, מפעל נַחשוֹני, יתנהל תמיד על ידי מִפקדה עליוֹנה החיה מחוּץ לחזית. כּכה היה בּימי הועד של חוֹבבי־ציוֹן, כּכה היה בּימי פּקידוּת הבּרוֹן וככה הוּא בּימי ההנהלה הציוֹנית. הצריכה להיוֹת התהוֹם הנפשית הזאת בּין צבא הכּוֹבשים של האוּמה וּבין המַצבּיאים, כּביכוֹל? אוּלם אם כּך הוּא, הרי אין דרך אחרת אלא שהמוּצבּאים (אם אפשר לוֹמר כּך), החיילים הפּשוּטים, ידחפוּ בּלי הרף את המפקדה הזאת, נעדרת רוּח הכּיבּוּש, ולא יתנוּ לה להידחף חזרה, ויכּירוּ תמיד שבּמצב זה כּל כּיבּוּּש חדש תלוּי בּהם, בּעמידתם וּבכשרוֹן התקפתם שלהם. בּכוֹח זה וּבהכּרה זוֹ נוֹצרה ההתישבוּת העוֹבדת בּגליל העליוֹן בּשנוֹת המלחמה, ההתישבוּת בּעמק בּימינוּ. וּמשנכנע הפּוֹעל מפּני אפס־היצירה של המצבּיאים, מפּני הקוֹנסוֹלידציה הכּוֹזבת והעקָרה, בּאוּ עלינוּ שנים ללא כּיבּוּש וגם ללא התבּצרוּת ישוּבית. וּמפּני זה נכנענוּ בּשנוֹת הגיאוּת ולא הקימוֹנוּ יצירוֹת של קיימא, וּמפּני זה הביא לנוּ המשבּר קרבּנוֹת גוּף ונפש וסיוּע ללא יצירה ישוּבית, וּמפּני זה היה כּיבּוּש העבוֹדה שלנוּ בּמוֹשבה בּשנים אלה עשיר בּמסירוּת וּבמאמצים ודל בּיצירת נכסים בּני־קיימא.

וּמלים אחדוֹת לשאלת הפּוֹעל בּסביבת ההוֹן הפּרטי. מתנגדינוּ עוֹשׂים לעצמם את הויכּוּח אתנוּ קל בּיוֹתר בּדבּרם עלינוּ “האוּטוֹפּיסטים” “המתעלמים מן המציאוּת המעמדית, וּמתארים להם את ארץ־ישׂראל כּ”אי" סוֹציאליסטי בּוֹדד“. תיאוּר זה נוֹח לדיסקוּסיה, אבל ההוֹלם הוּא את מציאוּתה של “אחדוּת־העבוֹדה”? אנחנוּ פּרשׂנוּ את יריעת הסוֹציאליזם למלוֹא היקפה, אוּלם מעוֹלם לא השלינוּ את נפשנוּ לאמוֹר כּי אנחנוּ הננוּ הכּוֹח היחידי הפּוֹעל בּקרב העם היהוּדי. ראינוּ את המציאוּת המעמדית בּעוֹלם וּבישׂראל. עוּבדה זוֹ בּלבד, ש”אחדוּת־העבוֹדה" איחדה, מן היוֹם הראשוֹן להיוָסדה, את הפּוֹעל העירוֹני עם הפּוֹעל החקלאי, והקימה את מוֹעצוֹת הפּוֹעלים העירוֹניות וניהלה את פּעוּלתן המקצוֹעית והמלחמתית – מוֹכיחה כּי “אחדוּת־העבוֹדה”, החוֹתרת ליצירת ישוּב עוֹבד, לא התעלמה אפילוּ לרגע אחד ממציאוּתוֹ של ההוֹן הפּרטי בּבנין הארץ. ואכן, מי שאינוֹ נוֹטה להסתכּל בּעוֹלם דרך שפוֹפרת המעבירה רק את הצבעים הרצוּיים לוֹ (כּמוֹ שמסתכּלים “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל וּבעלי־הבּתים “הפּשטנים” שלנוּ), יראה ויכּיר כּי התגַשמוּתה של הציוֹנוּת חלה בּתקוּפה ששני משטרים מתנגשים זה בּזה. והתנגשוּת זאת מתגלה בּתוֹך הציוֹנוּת גוּפה. אילוּ אפשר היה, נאמר, שהציוֹנוּת תתגשם לפני מאה שנה, כּי אז היה ודאי כּל חלוֹם סוֹציאליסטי מתנפּץ אל סלע המציאוּת הפּוֹליטית והכּלכּלית. אילוּ אפשר היה להניח, שתקוּפת הזעזוּעים הסוֹציאליים הגדוֹלים תעבוֹר על העם היהוּדי ותשאירוֹ בּחיים בּגלוּת, והציוֹנוּת היתה אחר כּך מתגַשמת בּתוֹך עוֹלם סוֹציאליסטי, היה ודאי המשטר הכּללי של העוֹלם מַתוה ממילא את אָפיוֹ הסוֹציאלי של הישוּב העברי בּארץ. אבל רצוֹנה של ההיסטוֹריה היה כּי נבנה את עצמנוּ בּתקוּפה היסטוֹרית זוֹ של מלחמת שני משטרים, וּמלחמה זוֹ הקיפה את כּל העוֹלם מסביבנוּ, בּמשק ובחברה וּבמדיניוּת, וּמלחמה זוֹ מתנהלת בּקרב העם היהוּדי. ואנחנוּ אין אנוּ מתעלמים מן המציאוּת ואין אנוּ משתעבּדים לה, אלא מכּירים בּה ולוֹחמים בּה. וּבהתנגשות זוֹ של שני הכּוֹחות המנוּגדים, הפּוֹעלים מסביבנוּ וּבקרבּנוּ, יעוּדנוּ להגבּיר את כּוֹח היצירה הסוֹציאליסטי וכל כּמה שנַגבּיר את כּוֹחנוּ, ונטיל על כּף המאזנים כּוֹח חלוּצי, ונאציל מרוּח העבוֹדה על האִרגוּן הלאוּמי והיצירה הלאוּמית – נקָרב את נצחוֹן הסוֹציאליזם, שהוּא נצחוֹן העם העוֹבד. וּבמוּבן זה נתקיימה הפּרוֹגנוֹזה שלנוּ. כּל מהלך הציוֹנוּת בּעשׂר השנים הללוּ, כּל המלחמה מסביב לישוּב העוֹבד, גילתה את היאָבקוּתם של שני הכּוֹחות הללו בּחיי האוּמה, ונסיוֹננוּ הוֹכיח לנוּ את אמיתוּת הפּסוּק: “והיה כּאשר ירים משה ידוֹ וגָבר ישׂראל”. תנוּפת־ידנוּ היוֹצרת, האיניציאַטיבה שלנוּ, הכּוֹח המחַדש שבּנוּ, העוּבדוֹת שיצרנוּ – הם כּיוונוּ את מהלך המאוֹרעוֹת. שגיאוֹתינוּ ורפיוֹנוֹתינוּ – עזרוּ לכּוֹח המתנגד. השאלה היא אם שוּב נרים את ידנוּ, אם שוּב נשׂים על כּף המאזנים של חיי הארץ את יצירתנוּ הישוּבית, אם שוּב נסתער וּבכל תוֹקף לכבּוֹש עמדוֹת־חיים חדשוֹת לפּוֹעל העברי בּארץ, אוֹ ניכּנע ונתן לדחוֹק את עצמנוּ לקרן־זוית של קיוּם מקצוֹעי עלוּב.

השאלוֹת ששאלתי, הן לגבי התפיסה והפּעוּלה הציוֹנית המדינית והן לגבּי ההוֹן הלאוּמי וההתישבוּת החלוּצית, אינן ניתנוֹת להיפּתר מתוֹך ניתוּח הכּוֹחוֹת האוֹבּיֶקטיביים בּלבד, אלא גם מתוֹך הכּרה ורצוֹן. בּתוֹרת “אחדוּת־העבוֹדה” לא טיפּלנוּ מעוֹלם להלכה בּשאלוֹת מקוֹמם וערכּם של ההכּרה והרצוֹן בּדינַמיקה החברתית. אוּלם כּל הוָיתה של “אחדוּת־העבוֹדה” אמרה אמוּנה בּכוֹח היצירה של האדם. וּלאחר נסיוֹן של עשׂר שנים, לא רק שלנוּ, כּי אם של כּל תנוּעת הפּוֹעלים מסביבנוּ בּתקוּפה הרת־עוֹלם, מוּתר, ואוּלי גם חוֹבה לוֹמר: גוֹרלה של תנוּעה תלוּי לא רק בּזה אם יש לה אידיאוֹלוֹגיה צוֹדקת, אם הפּרוֹגנוֹזה שהיא קוֹבעת לעתיד לבוֹא נכוֹנה אוֹ לאו. לא די בּזה. ראינו תנוּעוֹת שהיה בּהן הגיוֹן וחקר המציאוּת – וחסר להן רק דבר אחד: כּוֹח היצירה. וראינוּ תנוּעוֹת אשר שגוּ בּרוֹאה, אשר הלכוּ לאוֹר דעוֹת מוּטעוֹת. וּמי יפענח את מסתרי ההיסטוֹריה: דוקא אלה התנוּעוֹת הטבּיעוּ את חותמן על כּל תקוּפתנוּ. והנה אנוּ מתבּרכים בּלבּנוּ כּי אנוּ רוֹאים נכוֹחה את מצב עמנוּ, את מצב המוֹנינוּ, את מצב הפּוֹעל והארץ. אוּלם אילוּ היה לנוּ רק זה לא היינוּ מה שהננוּ, לא היינוּ יוֹצרים מה שיצרנוּ ולא היינוּ רשאים לראוֹת את עצמנוּ כּשליחיה הנאמנים של ההיסטוֹריה העברית. ורק משוּם שתנוּעת העבוֹדה בּארץ נתבּרכה בּאינסטינקטים עמוּקים, בּאמוּנה רבּה בּערך האדם וּבאַחריוּתוֹ, בּקשיוּת־עוֹרף, בּאי־נסיגה, אשר תל־חי היא הסמל שלה, אוּלי סמל התנוּעה כּוּלה, בּראיית האפשרוּיוֹת הגנוּזוֹת, הבּלתי־ אפשריוֹת לכאוֹרה אבל הכרחיוֹת – רק משוּם זה הגענוּ עד הלוֹם, וזכינוּ לשׂדד את המערכוֹת ולקרוֹע כּמה גזרי־דין של ההיסטוֹריה. ויסוֹדוֹת אלה עלינוּ להגבּיר וּלהנחיל לשנים הבּאוֹת, להכניסם לתוך חינוּך דוֹרוֹתינוּ הצעירים בּארץ וּבגוֹלה. בּכמה מוּשׂגים הקדמנוּ את התנוּעה הסוֹציאליסטית בּעוֹלם, לא חששנוּ ל“מה יאמרוּ”, לא חששנוּ לטענוֹת כּי המוּשׂגים שלנוּ הם “פּרוֹבינציאַליים”, “רוֹמַנטיים”, בּלתי־מדעיים. הרגשנוּ בּכוֹחנוּ וּבנאמנוּתנוּ לעצמנוּ, ואחר כּך התבּרר, שכּמה ממוּשׂגינוּ וּמקנינינוּ שכּבשנוּ לעצמנוּ אינם פּחוּתי־ערך בּשביל המחשבה הסוֹציאליסטית העוֹלה. וגם לקראת הימים הבּאים אין לנוּ לוַתר על מכשירי העבוֹדה והמחשבה שניגדנוּ לעצמנוּ, על קניני הרוּח שחצבנוּ לעצמנוּ מתוֹכנוּ, אלא להיאָחז בּהם וּלהמשיך את הקו. תעמוֹדנה נא השאלוֹת המוּצגוֹת כּאן לא רק על סדר יוֹמה של המוֹעצה, אלא על סדר יוֹמוֹ של כּל חבר בּ“אחדוּת־העבוֹדה”.



  1. בּדברי הבּרכה של ריינס, האוֹרח מלַטביה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות