רקע
ברל כצנלסון
אחרי עשׂרים שנה (בּמוֹעצת "אחדוּת־העבוֹדה" לעניני המוֹשבה)
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

ז׳ בּשבט תרפּ"ט

ספק הוּא אם נכונה עשׂה הועד הפּוֹעל שהטיל את פּתיחת המוֹעצה לעניני הפּוֹעל בּמוֹשבה על אדם הבּא לא מן המערכה, מן השׂדה, אלא מחדרוֹ. ואם הכּוָנה היתה להציג את שאלת כּיבּוּש־העבוֹדה בּכל טרגיוּתה הציוֹנית – אוּלי צריך היה לבחוֹר לא בּאחד מ“זקני” התנוּעה, אלא דוקא בּאחד מהעוֹלים האחרוֹנים שלנוּ, שאוּלי הם ידעוּ להבּיע את כּל הרתת של האדם הנקלע בּבת אחת מאיגרָא רָמָא של החזוֹן הציוֹני לבירָא עמיקתָא של המציאוּת המוֹשבתית.

לא אקבּל איפוֹא עלי להציג את השאלה בּהיקפה המלא כּלפּי חוּץ. לא אל האִכּרים אני מדבּר כּאן, אלא אלינוּ, על “בּדק־הבּית” שלנוּ, על הציוּד הפּנימי הדרוּש לנוּ כּדי שנוּכל לחדש בּכּוֹח את המערכה החיצוֹנית.

מי שיבוֹא להשווֹת את מצב הפּוֹעל בּמוֹשבה כּיוֹם לעוּמת מה שהיה לפני עשׂרים שנה, ימצא – מבּלי להפחית את הסבל ואת המצוּקה ואת הצער של היוֹם – כּי הרכוּש אשר רכשנוּ בּמשך הזמן הזה הוּא עצוּם ורב. מי שרוֹצה לתאר לעצמוֹ את מצב הפּוֹעל העברי בּמוֹשבה בּראשית העליה השניה יפנה לאיזוֹ פּינה נידחת בּגליל העליוֹן או בּמַרַח – שם נשאר המצב בּעינוֹ. אוֹתה בּדידוּת איוּמה שבּה חי וכאב וחלה אז הפּוֹעל, האדם המיוֹתר שבּא לארץ ללא קראוּהוּ, המסתוֹבב כּאן ללא צוֹרך בּוֹ, ושוּם תפקיד בּחיי המשק אינוֹ דוֹרש אוֹתוֹ – בּדידוּת זוֹ חלפה גם בּמקוֹמוֹת הקשים בּיוֹתר שבּאֵזוֹר המַטעים. השינוּי שבּא בּחיי הפּוֹעל הוּא לָאו דוקא שינוּי בּתנאי עבוֹדתוֹ וקיוּמוֹ בּתוֹר פּרט, אלא שינוי יסודי שבא לפרט מתוך שינוי במצבו של הכלל. מאחורי הפּוֹעל הבּוֹדד, הרעב, הבּטל, עוֹמד כּוֹח – לא תמיד מוּרגש, אוּלם תמיד משפּיע, “לוֹחץ” וּמגין. כּּי זה הוּא שגאל את הפּוֹעל מבּדידוּתוֹ, מיתמוּתוֹ. הוּא שנתן לוֹ בּמקוֹם ה“הוֹטל” המפוּרסם בּלכלוּכוֹ את בּית־הפּוֹעלים, את ה“מחנה”, את ה“מוֹעצה” ואת ה“לשכּה”, וּבמקוֹם ההרגשה של עזוּב וּמוּשלך בּשעת מחלה – את קוּפּת־חוֹלים, גם אם אין לאֵל ידה לתת לפּוֹעל החוֹלה את כּל העזרה הנדרשת ואת החוֹבשת־החברה. כּל עצם כּיבּוּש זה של מקוֹם־עבוֹדה לששת אלפים פּוֹעלים לא יתוּאר בּלי הכּוֹח הציבּוּרי שבּתוֹך תנוּעה זוֹ ששמה “הסתדרוּת”.

והשאלה העוֹמדת לפנינוּ כּיוֹם היא כּפוּלה: הנתנה התנוּעה לפּוֹעל בּמוֹשבה את כּל מה שהיתה יכוֹלה וּצריכה לתת? והפּוֹעל בּמוֹשבה, התּא הראשוֹני שלנוּ בּארץ, התוֹפס הוּא בּתנוּעה את המקוֹם המגיע לוֹ?

על שתי השאלוֹת הללוּ יש להשיב בּגילוּי־לב: לא.

נזכּוֹר לרגע את הימים הרחוֹקים, כּשתנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה לא היתה אלא בּת עשׂרוֹת אוֹ מאוֹת מעטוֹת; המוֹשבה היתה בּית־היוֹצר של התנוּעה. הפּוֹעל בּמוֹשבה היה הרוּח החיה של התנוּעה כּוּלה. מכּאן התחילה ונפוֹצה המלחמה על זכוּת העבוֹדה, מלחמה זוֹ אשר בּה וּמתוֹכה עוּצב הפּוֹעל בּארץ. כּּל הרעיוֹנוֹת העיקריים של תנוּעת הפּוֹעלים, מוּסר־העבוֹדה, עצמאוּת הפּוֹעל, השמירה וההגנה, היצירה המשקית העצמאית, ראשית ההסתדרוּת – עוּבּריהם של כּל אלה נתרקמוּ בּמוֹשבה. גם עתוֹנוּת הפּוֹעלים – יניקתה העיקרית מן המוֹשבה בּאה. הקוֹרספּוֹנדנציה הכּפרית היא שנתנה את עיקר החיוּת לעתוֹנוּת הפּוֹעלים של הימים ההם.

וּבמידה שהפּוֹעל בּמוֹשבה נתן לתנוּעה – גם קיבּל ממנה. הוּא ידע כּי לב התנוּעה הוּא, כּי אליו נשׂוּאוֹת העינים, כּי כּל נצחוֹן שלוֹ הוּא נצחוֹן התנוּעה כּולה, כּי מכּאן עתידוֹת להיכּבש כּל שאר העמדוּת, מכּאן יש לדבּר אל הקוֹנגרס, אל העם. הכּרה זוֹ היא שנתנה לפּוֹעל את הכּוֹח להמשיך בּמַפּלוֹתיו־נצחוֹנוֹתיו. כּי נצחוֹנוֹתיו של הפּוֹעל בּמוֹשבה מעוֹלם לא היו נצחוֹנוֹת שלמים, וגם בּמַפּלוֹתיו לא נעדר יסוֹד הנצחוֹן. וּמהם יחד נשתזרה שרשרת הנצחוֹן ההיסטוֹרי, הרחוֹקה עוֹד מסיוּמה.

ההליכה מן המוֹשבה אל יצירת משק־עבוֹדה עצמאי, נצחוֹן ממשי ראשוֹני זה של הפּוֹעל בּארץ, הליכה זוֹ ינקה לא רק מחיוּבה הגדוֹל, אלא גם מכּשלוֹן מאמציו בּתוֹך המוֹשבה. לעוּמת היאוּש מן העבוֹדה הנראית כּסיזיפית, שאין עמה גמוּל לא לפּרט ולא לכּלל, בּא האוֹפק המרהיב של יצירת ישוּב עוֹבד. מה פּלא כּי בּמידה שעלה, לאחר המלחמה, להפנות את הפּעוּלה הציוֹנית ליצירת הגוּש הרצוּף של משקי עוֹבדים וּלכיבּוּש חדש של עבוֹדה אצל הממשלה וּבבנין על ידי קוֹלקטיבים עצמאיים – נהרוּ כּל הכּוֹחוֹת לשם? הלא ההתישבוּת הראשוֹנה בּעמק בּלעה בּשעתה גם כּוֹחוֹת־עליה אשר טרם נתאַזרחוּ בּארץ. אילוּ היוּ בּשנים הראשוֹנוֹת שלאחר המלחמה נפתחים השערים לרוָחה, היתה ממילא פּוֹנה העליה בּחלקה למוֹשבה וכוֹבשת לה שם מקוֹם. אוּלם העליה הגדוֹלה לא בּאה, הכּיבּוּשים הרחבים, הממשיים וגם המדוּמים, משכוּ את הלבבוֹת, וחזית המוֹשבה הוּזנחה. וּכשלאחר זמן נישׂאוּ אליה העינים מחָדש (עם יצירת “מעבר”) היתה ההסתדרוּת כּוּלה “מטוּפּלת” בּטרדוֹת רבּוֹת וּבמפעלים קיימים, ולא ציידה את שליחיה כּראוּי, ולא הקדישה למוֹשבה את הכּוֹחוֹת האנוֹשיים והאמצעים הנדרשים.

וככה נתקיים בּעבוֹדת המוֹשבה פּסוּק מהוּפּך: אבן היתה לראש פינה – מאסוּ הבּוֹנים.

אני מציין זאת לא לשם צידוּק־הדין, כּי אם לשם הבנת העבר ותיקוּן המעוּות להבּא.

לא נבוֹא להטיל את האחריוּת על זוּלתנוּ כּי אם נכּיר בּשגיאת ההסתדרוּת, בּחטאת התנוּעה. בּחטא זה יש חלק גם לפּוֹעל המוֹשבה עצמוֹ. הוּא לא תבע מן התנוּעה את המגיע לוֹ. זהוּ חטא כּבד. מה חסר בּוֹ בּפוֹעל־המוֹשבה של היוֹם? סבוּר אני כּי בּאידיאַליוּת חלוּצית אינוֹ נוֹפל מקוֹדמיו, וּבכשרון עבוֹדה אוּלי גם עוֹלה עליהם. אוּלם חוֹששני כּי חסרה לוֹ ההכּרה העצמית (לא לערבּב עם רברבנוּת!), הכּרת תפקידוֹ בּמחנה העבוֹדה, הכּרת האפקים הספוּנים בּעבוֹדתוֹ בּמוֹשבה. וכאן קרה דבר מוּזר: הפּוֹעל בּמוֹשבה, לוּז השדרה של תנוּעתנוּ מתחילתה, היה ל“בּוֹנצֶ׳ה שוַייג”. הוּא שיצר ניב לתנוּעה – נאלם. התנוּעה כּוּלה המשיכה: המוֹשב, הקבוּצה, הקיבּוּץ, גם הפּוֹעל בּדרכים וּבבּנין – בּיטאוּ את עצמם. פּחוֹת ממי שהוּא בּיטא את עצמוֹ בּשנים אלוּ – הפּוֹעל החקלאי השׂכיר.

ושני החזיוֹנוֹת הללוּ: ההזנחה מצד ההסתדרוּת ואֵלם הפּוֹעל בּמוֹשבה גרמוּ לנוּ הפסדים קשים, אוּלי גם אבידוֹת שאינן חוֹזרוֹת. את האבידוֹת בּכּוֹחוֹת אנוֹשיים מי יִמנה. אוּלם גם אפשרוּיוֹת של התבּצרוּת ויצירת נכסי עזר הזנחנוּ.

דוּגמה אחת: בּשנים הראשוֹנוֹת לאחר המלחמה (וּבימים שלאחר מאוֹרעוֹת מאי) לא קשה היה לרכּוֹש קרקע וּמשקים בּקרבת המוֹשבוֹת וּבתוֹכן. אילוּ ראינוּ אז את הבּאוֹת, היינוּ יכוֹלים על ידי כּך לבצר עמדוּת ולגרוֹע הרבּה מן הסבל שבּא אחר כּך, כּשהפּוֹעל התחיל לנהוֹר למוֹשבה.

ואילמלא עמד הפּוֹעל בּמוֹשבה כּאילם בּמשך כּמה שנים, אילוּ ידעוּ, הוּא וההסתדרוּת, להבּיע את דרישוֹתיו לפי תפקידיו – לא היינוּ עוֹמדים עתה בּחוֹסר כּל רכוּש בּמוֹשבה, ואפשר כּל מצב ההסתדרוּת בּמוֹשבה היה כּיוֹם אחר.

גם בּתוֹך ההסתדרוּת החקלאית אין הפּוֹעל בּמוֹשבה – שהוּא כּמחצית חבריה – תוֹפס את המקוֹם המגיע לוֹ. לא נמצאה לוֹ דרך ההשפּעה הישרה, הקצרה והבּטוּחה על מהלך הענינים. ואם לפּרט גוֹרם הדבר סבל מיוֹתר, ואם כּל חלקת־אדמה קטנה שנרכּשה עלתה לנוּ בּמאמצים עצוּמים וּבמלחמה רבּה נגד דעוֹת קדוּמוֹת, אם בּכל צריף שהוּקם הוּשקעה עבוֹדת משׂא־וּמתן וטיפּוּל יוֹתר מערך הצריף עצמוֹ, ואם חוֹסר העזרה בּהשבּרה, בּאַשראי וּבתרבּוּת גרם לפּוֹעל בּמוֹשבה בּזבּוּז כּוֹחוֹת ועזיבה, הרי גם התנוּעה כּוּלה, נוֹסף על סבל הפּרט ואבידוֹתיו, נענשה קשה על הזנחה זוֹ: היא לא קיבּלה מאת הפּוֹעל בּמוֹשבה מה שהוּא היה עלוּל לתת לתנוּעה כּוּלה.

הפּוֹעל החקלאי היה והנהוּ הכּוֹח המקַדם את התנוּעה. מבּחינה זוֹ לא כּל חלקי־הציבּוּר שוים. תתבּוֹננוּ בּאגוּדוֹת מקצוֹעיוֹת שוֹנוֹת ותראוּ מה שוֹנה ערכּן מבּחינת הדינַמיקה הציבּוּרית. תנוּעתנוּ, שמטבעה אינה יכוֹלה להשלים עם עמידה והיא חייבת מבּריאתה לשקוֹד על יצירה וכיבּוּשים, נמצאת זה כּמה בּמצב של “שמירת הקיים”. כּוֹחוֹת רבּים מקדישים עתה אצלנוּ בּימים הקשים לחיזוּק החישוּקים שלא יתפּקקוּ. חלקים חשוּבים בּתנוּעתנוּ עמוּסים עתה טרדה ואחריוּת למַה שנוֹצר. ואם לבּם פּנוּי אין כּוֹחם פּנוּי לכיבּוּשים חדשים. אל יראוּ בּזה זלזוּל כּלשהוּ בּעבוֹדת חברינוּ בּמשקים וּבמוֹסדוֹת. אוּלם כּך הוּא: גם כּיבּוּש צבאי מחייב הקמת משמר; בּיצוּר משקי וחברתי לא כּל שכּן. היה מי שסבר, כּי כּזה הוּא מצבוֹ של החבר אך בּמוֹשב. אחר כּך צירפוּ לוֹ את הקבוּצה “הקטנה”. עכשיו אנוּ רוֹאים כּי גם המשק הקבוּצתי הגדוֹל עמוּס עוֹל קשה של טרדוֹת ואחריוֹת, ואין כּוֹחוֹ אתוֹ להעמיס על עצמוֹ בּמהרה כּיבּוּשים חדשים. היכן איפוֹא הפּלוּגה הכּוֹבשת והמחדשת בּמחנה העבוֹדה, אם לא הפּוֹעל בּמוֹשבה? ואם האנרגיה שלוֹ מתבּזבּזת, אם הכּרתוֹ העצמית לא בּגרה, אם הוּא לא נרתם בּיצירה משקית ותרבּוּתית – הרי שתנוּעתנוּ לא הפעילה כּראוּי את הכּוֹחוֹת הצעירים והתוֹססים בּיוֹתר שבּקרבּנוּ.

כּי מעשׂי־יצירה ניתנים להיעשׂוֹת על אף התנאים הקשים למדנו מן הפּוֹעלת.

מצבה של הפּוֹעלת ותנאי קיוּמה, בּעיר וּבמוֹשבה, בּשנים כּתיקוּנן (וּבשנוֹת המשבּר – לא כּל שכּן) ודאי עלוּלים היוּ להביא לידי יאוּש. אוּלם משנמצא בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלוֹת חוג קטן שראה לפניו דרך יצירה, הצליח להקים גם בּשנוֹת רעה אלוּ מפעלי עבוֹדה וּמשק, אשר מלבד תפקיד ההצלה שבּהם יצרוּ לנוּ נכסים משקיים וחינוּכיים בּני־קיימא. ואֶנרגיה זוֹ, שפּיעפּעה בּתנוּעת הפּוֹעלוֹת, היא שגררה מפעלים אחרי מפעלים, היא שהפעילה את מוֹסדוֹת ההסתדרוּת, ולזכוּתה יש לזקוֹף בּמידה מרוּבּה את התנוּעה “למען החלוּצוֹת” שבאמריקה. האין ללמוֹד מזה משהוּ?

טוֹב שנלמד, ולוּ גם בּשעה מאוּחרת. דוֹמה שבּאים לנוּ ימים של התנַערוּת והתאַזרוּת. יוּכּר נא הדבר קוֹדם כּל בּמוֹשבה, בּפעוּלתה של ההסתדרוּת וּבהרגשתוֹ העצמית של הפּוֹעל בּמוֹשבה.

את מרכּז הפעולה כּיוֹם בּמוֹשבה אני רוֹאה לא בּויכּוּח עם סמילנסקי ועם פַּסקַל, כּי אם בּקרקע. זהוּ תנאי ראשוֹן לשינוּי מצבוֹ של הפּוֹעל. מכּאן תבוֹא הקביעוּת, היציבוּת, העמדה הציבּוּרית והזכוּיוֹת המוּניציפּליוֹת.

וּבאלה נמצא את התוֹקף למלחמה על יצירת תנאי קיוּם אנוֹשיים לעוֹבד.

שנים רבּוֹת הוּזנח ענין הקרקע לפּוֹעלי המוֹשבות. מה שנַעשָׂה – נעשׂה בּקנה־מידה פּעוּט. ודוקא עתה, כּשגברה ההכּרה בּחיוּניוּת הדבר, ורחבוּ המוּשׂגים על היקפוֹ של הענין, אין האמצעים הדרוּשים לכך. אוּלם יהיה מה שיהיה מצב הקוּפּה, בּרוּר כּי המוֹשבה אינה יכוֹלה לחכּוֹת עוֹד. השטחים הפּנוּיים כּיוֹם הנם השטחים האחרוֹנים הבּאים בּחשבּוֹן בּשביל הפּוֹעל בּמוֹשבה. ועם הזנחתם – יוּשמט הקרקע מתחת להתבּצרוּתוֹ של הפּוֹעל בּתוֹך המוֹשבה. דעתי: מבּלעדי תנוּעה ציבּוּרית חיה ותַבענית מסביב לדרישה זוֹ לא ישתנה כּלוּם ולא יֵעָשׂה כּלוּם. נוֹכחנוּ מנסיוֹננוּ כּי בּלי מאמצים רציניים של “המעוּנינים” אין דבר־יצירה נעשׂה בּארץ. זכוּר ענין שכוּנוֹת־העוֹבדים. כּמה שנים החמַצנוּ, כּמה כּוֹחוֹת פּיזרנוּ, וּמה שוֹנה היה אוּלי מצב הפּוֹעל העירוֹני בּשנוֹת המשבּר אילמלא חסרוּ לשכוּנוֹת־העוֹבדים נוֹשׂאים ולוֹחמים נמרצים. קטנוּת־האמוּנה עלוּלה גם פּה להזיק כּמוֹ בּשכוּנוֹת־העוֹבדים. בּרצוֹן להקיף את המוֹשבוֹת הקיימוֹת חגוֹרה של קרקעוֹת־עוֹבדים איני רוֹאה, כּמוֹ שרוֹאים רבּים מזקני ציבּוּרנוּ, בּריחה מהחקלאוּת “האמיתית” והסתגלוּת לקוֹניוּנקטוּרה, אלא ניצוּל רציוֹנַלי של הקוֹניוּנקטוּרה, לשם יצירת עמדוּת עבוֹדה וּביצוּרן. הדרישה לקרקע לעוֹבדים בּאֶזוֹר המטעים צריכה להיעשׂוֹת בּשעה זוֹ לנקוּדת־המוֹקד של דרישוֹתינוּ. יקוּם הפּוֹעל השׂכיר בּמוֹשבה וידרוֹש את זכוּתוֹ בּציוֹנוּת.

וגם – את זכוּתוֹ בּהסתדרוּת. כּוֹחה של תנוּעתנוּ היה לא רק בּאידיאל הלאוּמי־הסוֹציאלי שלה, אלא גם בּיסוֹד העזרה ההדדית החי בּה. ההסתדרוּת לא היתה מתגבּשת למַה שהיא כּיוֹם אילמלא כּללה בּתוֹכה את הדאגה לחיי אדם, לחיי החבר. בּזה היה כּוֹח ההסתדרוּת החקלאית, קוּפּת־חוֹלים, “המַשבּיר” – מיוֹם היוָסדם. בּכל ארץ של אֶמיגרציה יש לעזרה הדדית ערך מיוּחד. ה“אַרבּייטר־רינג” בּאמריקה חזק יוֹתר מכּל מפלגה, כּי הוּא יצר לפּוֹעל “הירוֹק” את הסביבה של עזרת־חברים. הסתדרוּתנוּ יצרה בּראשיתה את משפּחת־העבוֹדה, ודוקא בּשנוֹת העליה הגדוֹלה עשׂתה בּזה מעט, לא העמיקה ולא הרחיבה את יסוֹדוֹת העזרה ההדדית בּתנוּעה. וּבמוֹשבה עוֹד פּחוֹת מאשר בּעיר. מוֹסדוֹת ההסתדרוּת עוֹבדים בּמוֹשבה בּמידה קצוּצה. הפּוֹעל עצמוֹ והציבּוּר החי בּמוֹשבה לא יצר בּה כּמעט שוּם מפעלים של קיימא. המטבּח, אם הוּא קיים, הנהוּ עלוּב כּשהיה לפני כּמה שנים. נסיוֹנוֹת של יצירה הסתדרוּתית אינם נעשׂים. האוּמנם נסיק מזה כּי ששת אלפי הפּוֹעלים בּמוֹשבוֹת הנם דלי־מַעשׂ, חסרי כּוֹח יצירה חברתית? לא. זה לא יתכן. אבל מחשבתם אינה נתוּנה לשיפּוּר חייהם.

הכרחי שיבוֹא בּזה שינוּי. וגם ההסתדרוּת צריכה להביא שינוּי בּחלוּקת כּוֹחוֹתיה ותקציביה. הפּעוּלה בּמוֹשבה צריכה שוּב להיוֹת לראש־פּינה.


המלצות קוראים
תגיות