רקע
ברל כצנלסון
פרק תשיעי: "ההמוֹן"
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

א

על חייה הפּנימיים של “חירוּת”, על הויכּוּחים הפּנימיים שהתנהלוּ בּין חבריה – יש להניח כּי חיוּ חיים רוּחניים אינטנסיביים – נשארוּ אך עדוּיוֹת מעטוֹת. ממה שהוּסכּם והוּכרז בּשמה יש לראוֹת שלא בּכל השאלוֹת שנדוֹנוּ בּתוֹכה הגיעוּ לידי סיכּוּם משוּתף.

דעה מוּסכּמת היתה בּ“חירוּת” לגבּי “עבוֹדת ההוֹוה”, ליתר דיוּק: בּשאלת הקשר בּין הפּעוּלה הציוֹנית לבין הפּעוּלה בּגוֹלה. החל מן הקוֹנגרס הרביעי התחילה גוֹברת הדעה כּי יש להכליל בּתוֹך תפקידי ההסתדרוּת הציוֹנית את הפּעוּלה למען השבּחת ההוֹוה הגָלוּתי. בּניגוּד לדעה זוֹ, שנחשבה בּציוֹנוּת לאוֹת ההתקדמוּת ורוֹחב הדעת, סברה “חירוּת” כּי “העבוֹדה להטבת מצבם של היהוּדים בּארצוֹת מוֹשבם אינה קשוּרה בּציוֹנוּת” וּכריכת “עבוֹדת ההוֹוה” עם ציוֹנוּת “אינה אלא שגיאה פּוֹליטית ואִרגוּנית”: “בּשטח הציוֹנוּת אפשר שמעמדוֹת שוֹנים והשקפוֹת־עוֹלם שוֹנוֹת ידוּרוּ בּכפיפה אחת; ואוּלם בּפּוֹליטיקה הסוֹציאַלית של הציוֹנוּת אי אפשר להם לניגוּדי המעמדוֹת וּסתירוֹתיהם שלא יתגלוּ”1. מי שמבקש להטיל על כּל המעמדוֹת והשכבוֹת הכּלכּליוֹת שבּקרב ההסתדרוּת הציוֹנית פּוֹליטיקה סוֹציאַלית אחת לגבּי החיים בּגוֹלה, הרי הוּא, למעשׂה, מעדיף אינטרסים של מעמד אחד על האינטרסים של שאר המעמדוֹת שבּעם, וּמזהה את הציוֹנוּת כּוּלה עם אוֹתוֹ מעמד אחד, וגוֹרם לשאר המעמדוֹת שיהיוּ נידחים מעל התנוּעה הציוֹנית. נוֹסף לכך, בּמצב הנוֹכחי של התנוּעה הציוֹנית ודאי שפּוֹליטיקה זאת תהיה ריאַקציוֹנית. ההבדלה בּין שני סוּגי הפּעוּלה – הציוֹנית והגָלוּתית – היא לטוֹבת שניהם וּלטוֹבת הציוֹנוּת.

בּתפיסה הזאת נשמעה לראשוֹנה הדרישה מאת התנוּעה הציוֹנית להתחשב בּדיפֶרנציאַציה המעמדית הקיימת בּחיי העם והתנגדוּת להפיכת ההסתדרוּת הציוֹנית הכּל־מעמדית למפלגה פּוֹליטית וכלכּלית בּחיי ההוֹוה, שממילא תהיה מפלגה מעמדית. התפּתחוּת עניני הציוֹנוּת וּכניסת המוֹנים לתנוּעה הציוֹנית עשׂתה בּמשך הימים את ההכּרה הזאת למקוּבּלת וּמוּסכּמת לגבּי ההסתדרוּת הציוֹנית העוֹלמית, אם כּי הסתדרוּיוֹת ציוֹניוֹת ארציוֹת לא עמדוּ בּפני יצר “ההשפּעה על מהלך החיים” ונעשׂוּ מפלגוֹת מעמדיוֹת.

האָפייני לגבּי “חירוּת”, שהיא דרשה הפרדה זוֹ לא רק מן ההסתדרוּת הציוֹנית, כּי אם גם מֵעצמה, בּבוֹאה לארגן את ההמוֹן לציוֹנוּת. לפי השקפתה, לא רק ההסתדרוּת הציוֹנית מחוּלקת למעמדוֹת, גם ההמוֹן היהוּדי אינוֹ מעוֹר אחד. “מבּחינה ציוֹנית ההמוֹן הוּא חטיבה אחת, ואפשר שתהיה לוֹ שאיפה אחת, ושיהא שייך להסתדרוּת אחת, והוּא מוּכשר לקלוֹט בּשטח זה את הרעיוֹנוֹת המתקדמים בּיוֹתר. מבּחינה כּלכּלית וּפּוֹליטית – מחוּלק ההמוֹן לפי צרכיו, חוּשיו והשׂכּלתוֹ”, וּלשם עניני השעה עליו להתאַגד בּהסתדרוּיוֹת מיוּחדוֹת, לפי עניני השכבוֹת השוֹנוֹת.

בּנקוּדה זוֹ, וכן בּדבר המגמה הסוֹציאַליסטית של המדינה היהוּדית וההתישבוּת השיתוּפית וכן בּדבר הכרזת מלחמת־תנוּפה על שלטוֹן המתבּוֹללים – קיבּלה “חירוּת” את תוֹרת סירקין. מה שאין כּן בּשאלוֹת אחרוֹת, שנשארוּ שנוּיוֹת בּמחלוֹקת. השאלה האחת היא שאלת “העבוֹדה התרבּוּתית” שהציוֹנים “המדיניים” התנגדוּ להכללתה בּתחוּם ההסתדרוּת הציוֹנית, – לא רק מתוֹך זרוּת וחוֹסר הרגשת הצוֹרך, כּי אם גם מתוֹך חרדה לאַחדוּת ההסתדרוּת וּמתוֹך נימוּקים קרוֹבים לנימוּקי “חירוּת” בּשאלוֹת פּוֹליטיקה וכלכּלה בּגוֹלה – והציוֹנים “הרוּחניים” ו“הדמוֹקרטיים” נלחמוּ, בּדיסקוּסיוֹת ואף בּאוֹבּסטרוּקציוֹת, על הכללתה. “חירוּת” היתה סבוּרה כּי “הציוֹנוּת כּתנוּעת שחרוּר משיבה לתחיה גם את יצירת התרבּוּת של העם היהוּדי ומפתחת את יחידוּתוֹ התרבּוּתית, אבל מכּיון ששאלת היסוֹדוֹת ליצירת התרבּוּת הזאת וּשאלת התוֹכן של התרבּוּת היהוּדית לא הוּבררוּ עדיין כּל צרכּן”, אין לה ל“חירוּת” לפי שעה אלא להעמיד את השאלה בּצריך עיוּן וּויכּוּח. מסתבּר שדעוֹתיו של סירקין בּעניני לשוֹן ותרבּוּת לא נעשׂוּ קנין כּללי של חברי “חירוּת”.

וכן גם שאלת ישוּב הארצוֹת הסמוּכוֹת לארץ־ישׂראל, שאלת אַל־עריש וקפריסין, שדויד טריטש היה חוֹזר וּמעוֹרר בּקוֹנגרסים וסירקין היה בּין התוֹמכים בּוֹ – אף היא היתה לגבּי “חירוּת” שנוּיה בּויכּוּח.


 

ב

המלחמה בּיק“א היתה צריכה לשמש נקוּדה אַרכימֶדית להמרצת ההמוֹנים היהוּדים נגד הבּוּרגנוּת המתבּוֹללת וּלהפעלתם על קרקע הציוֹנוּת. התעמוּלה הציוֹנית־הסוֹציאַליסטית לא יצאה עדיין מגדר שבּעל־פּה ועלוֹנים ספוּרים לאינטליגנציה. עתה בּיקשה “חירוּת” להקים “עתוֹן־עם” ש”יאיר את כּל שאלוֹת הציוֹנוּת מנקוּדת־ראוּת חירוּתית וּלטוֹבת עניני ההמוֹן". אוֹתוֹ עתוֹן־עם, שהוּחלט עליו, לא יצא מכּלל רעיוֹן. אוּלם עד להגשמתוֹ בּיקשה “חירוּת” לקיים כּלי־מבטא הסתדרוּתי בּשֵם: “דער המוֹן”. מאוֹתוֹ כּתב־עת יצאה רק חוֹברת אחת, אשר כּל מאמריה, פּרט לאחד, כּתוּבים בּידי סירקין.

קוֹל תרוּעת מלחמה עלה מן השם העברי הזה, המקבּל בּאידיש הוֹראה מיוּחדת: “המוֹן” – מַשמע: נחוּתי־דרגה, דַלפוֹנים ועמי־הארצוֹת, אשר בּמוֹשב נגידים ולמדנים לא יֵשבוּ. אין האידיש מבטאה את המוּנח הזה, את השם הקיבּוּצי הזה בּלתי אם בּבת־לוַאי של זלזוּל. בּיקש סירקין להרימוֹ על נס, לעשׂוֹתוֹ דגל של מרד ושל עילוּי המוֹנים ושׂידוּד מערכוֹת ההיסטוֹריה. את תמצית תוֹרתוֹ הסוֹציוֹלוֹגית, את אהבתוֹ ואמוּנתוֹ הכניס סירקין בּשם־גנאי זה.

סירקין אינוֹ נלאה לשוּב וּלהסבּיר וּלהדגיש כּי מצוּקת ההמוֹן היהוּדי אינה דבר שבּמקרה, אלא פּרי ההיסטוֹריה היהוּדית בּגוֹלה, וכי למצוּקה זוֹ אין מוֹצא בּחיי גוֹלה. “כּדי שיוּכלוּ לחיוֹת וּלהחזיק מעמד בּקרב הגוֹיים היוּ היהוּדים אנוּסים להיאָחז בּעסקים שהחברה היתה זקוּקה להם אוֹתה שעה ושהגשמתם היתה טוֹבה וקלה בּידיהם יוֹתר מאשר בּידי אחרים”. משהתחילוּ העמים לאחוֹז בּעצמם באוֹתן המלאכוֹת והפּרנסוֹת היוּ בּאוֹת הרדיפוֹת והגזירוֹת, וּבסוֹפן – הגירוּשים. עתה התחילוּ עמי אירוֹפּה המרכּזית והמזרחית לראוֹת את היהוּדים כּמיוּתרים. זהוּ שקוֹבע את מצבם של ההמוֹנים היהוּדים. רוּבּם המכריע “פּרוֹליטרים שלא על העבוֹדה פּרנסתם; רק חלק קטן שייך לפּרוֹליטריוֹן העבוֹדה”, עבוֹדת ההמוֹן היהוּדי איננה דרוּשה עתה לעמים אשר בּתוֹכם הוּא יוֹשב, לפיכך “הוּא נרדף, נלחץ, מגוֹרש מארץ אל ארץ, ואחד גוֹרלוֹ – כּלָיה גוּפנית וּמוּסרית”. “הוּא נאחז בּבּזוּיים שבּמלאכוֹת ושבּעסקים – – הוּא נוֹפל למעמסה על עצמוֹ ועל העוֹלם, הוּא יהוּדי־הגלוּת הנצחי שקללת ההיסטוֹריה תלוּיה על ראשוֹ”.

הוּא רוֹאה למצבוֹ ולתנאי עבוֹדתוֹ של אוֹתוֹ חלק הפּרוֹליטריוֹן היהוּדי העסוּק בּעבוֹדה, ושהוּא על פּי רוֹב “מדוּכדך יוֹתר מכּל פּרוֹליטריוֹן אחר”, “והוּא עסוּק בּמלאכוֹת העניוֹת בּיוֹתר ועדיין הוּא לוֹקה גם בּבטלה”. הדברים היוּ אמוּרים בּשעה שהבטלת־המוֹנים לא היתה עדיין מַכּת־מדינוֹת וּמַכּת־העוֹלם. וכבר אז בּא סירקין לידי מסקנה כּי “כּל שאר המוֹן בּית ישׂראל אין לוֹ שוּם סיכּוּיים לעבוֹר לעבוֹדה בּגוֹלה”.

אמנם לפי שעה מוֹצא לוֹ ההמוֹן היהוּדי הקלה מרוּבּה על ידי ההגירה לארצוֹת־הים. הגירה זוֹ נמשכת כּבר עשׂרוֹת שנים, ועתה “אין לך כּמעט ארץ שהיהוּדים אינם מפוּזרים וּמפוֹרדים שם, אם אך ניתנת להם רשוּת כּניסה”, אך זהוּ “סיוּע לשעה ולא לדוֹרוֹת”. אין בּזה אלא “עזרה לשעת הדחק, לא תשוּעה היסטוֹרית, לא תשוּבה על יסוּרי הגלוּת”.

סירקין רוֹאה לגוֹרלה של ההגירה היהוּדית: הפּליט היהוּדי נאחז בּאוֹתן המלאכוֹת העניוֹת שהן פּתוּחוֹת לפניו, אך הגלוּת החדשה והמוּרחבת “לא תתן לוֹ אפשרוּת להתפּתח כּמעמד פּוֹעלים, אלא, אדרבּא, תדחף אוֹתוֹ לדרך המעבר של הבּוּרגנוּת ותעשׂהוּ ליסוֹד אנטי־סוֹציאלי בּעוֹלם”, ושוּב יהיה נדחף מן החברה לאחר שיעשׂה את שליחוּתוֹ.

וּבעצם הימים שארצוֹת־הים קוֹלטוֹת הרבּה רבבוֹת מהגרים, ושוּם ענן איננוּ מקדיר עדיין את שמי ההגירה לארץ הגדוֹלה והרחבה, עוֹמד סירקין ואוֹמר כּי לא רק אנגליה (שעמדה אז כּבר בּחקירת שאלת ההגירה למען הגבּיל אוֹתה), כּי אם גם אמריקה עוֹמדת “לחוֹקק חוּקים נגד כּניסתם של היהוּדים”.

לפיכך אין תקוה להמוֹן היהוּדי להיגאל ממצוּקתוֹ, אלא אם כּן תסוּלק העילה הראשוֹנה – הגלוּת, על ידי הגשמת הציוֹנוּת. “כּל פּתרוֹן אחר הוּא ההיפך מעניניו ההיסטוֹריים של ההמוֹן”.


 

ג

מי יוֹציא את האוּמה היהוּדית מגלוּת לחירוּת? ה“המוֹן” בּברית עם הציוֹנוּת. עדיין אין ההמוֹן ממלא שוּם תפקיד בּציוֹנוּת וזאת היא סיבּת חוּלשתה של התנוּעה. “לא מכשוֹלי חוּץ מעכּבים את גאוּלתם של היהוּדים, מבְּחינה ציוֹנית, אלא מכשוֹלי פְּנים, שמקוֹרם בּתוֹך העם היהוּדי גוּפוֹ”. אין תנוּעה ציבּוּרית משׂיגה את מטרתה, אלא אם כּן מצאה את נוֹשׂאה, את “המעמד שהוּא מצוּוה על פּי תנאי חייו לחפּשׂ בּה מרפּא ליסוּריו וּלסבלוֹתיו”. והנה הכּוֹחוֹת העצוּמים הנחוּצים לשחרוּר־עם טרם נתעוֹררוּ בּעם היהוּדי.

“אין הציוֹנוּת יכוֹלה לצאת מן המַשבּר ולהיוֹת בּאמת תנוּעת שחרוּר עממית, אלא אם כּן תישָען על אוֹתוֹ היסוֹד שבּעם היהוּדי, שהוּא קשוּר בּציוֹנוּת בּגזירת צרכי חייו והוּא מסוּגל להילָחם לשאיפתוֹ ולחיוֹת למַענה. הציוֹנוּת צריכה להיוֹת לתנוּעה של המוֹן, של מיליוֹנים יהוּדים, שאין להם לא ארץ, לא מנוּחה, לא עבוֹדה, לא שׂפה, לא תרבּוּת; שאם הם אנשי עבוֹדה – הרי הם מדוּכּאים מכּל העוֹבדים בּעוֹלם, ואם הם חנוָנים, מתווכים, אנשי־אויר – הרי הם מיוּתרים בּעוֹלם, נוֹדדים מארץ לארץ, מעסק לעסק, ממעמד למעמד, מתרבּוּת לתרבּוּת, מלשוֹן ללשוֹן, ואינם מוֹצאים בּשוּם מקוֹם מקלט וּדרוֹר. ההמוֹן היהוּדי הזה קשוּר בּציוֹנוּת קשר חיים, והוּא עלוּל להתנער ולעמוֹד בּמרכּז התנוּעה, לתת לה מכּוֹחוֹתיו וּלהנחוֹתה אל הנצחוֹן ההיסטוֹרי”.

אמוּנתוֹ של סירקין בּתפקיד ההיסטוֹרי המיוּעד להמוֹן היהוּדי אינה מביאה אוֹתוֹ לידי אידיאַליזציה של המוֹן זה בהוֹוה. הוּא אינוֹ מתעלם ממיעוּט־עֶרכּוֹ וּמדלוּת־רוּחוֹ כּיוֹם הזה. הוּא רוֹאה בּוֹ גילוּיים שוֹנים, שאינם עלוּלים לעוֹרר אמוּן אליו. הוּא יוֹדע שההמוֹן היהוּדי סר מיד מעל חיבּת־ציוֹן “בּרגע שנתגלה לוֹ כּי מכשוֹלי ההתישבוּת בּארץ־ישׂראל גדוֹלים מאד וכי היא זקוּקה בּכלל לסידוּר רב ולעבוֹדה קשה וּממוּשכת”. הוּא יוֹדע שההמוֹן מתלהב וּמצפּה לשיווּי־הזכוּיוֹת לא כּדי להתפּתח כּמעמד־פּוֹעלים יהוּדי, אלא כּדרך מַעבר אל הבּורגנוּת, והוּא רוֹאה גם את הפּרוֹליטריוֹן היהוּדי שרוֹממוּת הסוֹציאליזם בּפיו, והוּא נוֹשׂא את נפשוֹ “לעלוֹת” בּשלַבּי החברה וליהפך ל“יסוֹד אַנטי־סוֹציאלי בּעוֹלם”. הוּא יוֹדע מה דרכּם של המהגרים היהוּדים בּאנגליה וּבאמריקה “בּמקוֹם שחלקים גדוֹלים מן ההמוֹן כּבר נמלטוּ אל גן־העדן של הבּוּרגנוּת הזעירה”. וּמתוֹך אמוּנתוֹ בּיִעוּדוֹ של ההמוֹן הוּא נלחם על נפש ההמוֹן. הוּא מסתער על כּל מי שמחזיק את ההמוֹן היהוּדי בּדלוּתוֹ הרוּחנית. ואם בּכתבוֹ לוֹעזית הוּא מתקיף בּעיקר את ההתבּוללוּת הבּוּרגנית והסוֹציאַליסטית, וּבכתבוֹ עברית – את הציוֹנוּת הבּעל־בּיתית, הרי כּאן, בּאידיש, שלוּחים חציו אל ה“בּוּנד”.


 

ד

בּשנינה חריפה הוּא עוֹקב צעד אחרי צעד את נימוּקיו האַנטי־ציוֹניים וגלגוּליהם. הנה מסבּיר ה“בּוּנד” לפּוֹעלים היהוּדים שהציוֹנוּת אינה אלא המצאָה של בּעלי בּתי־החרוֹשת היהוּדים, כּדי להחזיק אוֹתם בּשפל משׂכּוּרתם וּלהטוֹת את לבּם ממלחמתם המעמדית. נימוּק זה, אם הוּא אמיתי, יש בּוֹ לגלוֹת את כּל קלוֹנה של הציוֹנוּת וּלהנחיל לה מכּת־מות מוּסרית. אך משוּם מה אין נימוּק זה מאריך ימים, ותחתיו מוֹפיע בּמהרה נימוּק אחר: ההוֹן של הבּוּרגנוּת היהוּדית מוּנח בּטל ללא שימוּש. מפּני שהאַנטישמיוּת מצֵרה את צעדיו, לפיכך היא מבקשת לה ארץ מִשלה, למען ימָצא לה מקוֹם בּטוּח להשקעוֹת ולרוָחים הגוּנים. אך גם נימוּק זה אינוֹ בּר־קיימא, וּמיד מוֹפיע נימוּק חדש: הבּורגנוּת היהוּדית יש לה מכּל טוּב ואין היא חסרה אלא שלטוֹן מדיני, לפיכך המציאה את רעיוֹן המדינה היהוּדית כּדי לסַפּק את תאווֹת השלטוֹן שלה. וכך מתגלגל נימוּק בּנימוּק, וכך נעזב נימוּק אחרי נימוּק לאחר שעשׂה את שליחוּתוֹ לשעה ו“אמיתוֹ” מתבּדית וכוֹח־המַחַץ שלוֹ פּג.

סירקין מוֹקיע לצחוֹק את כּל הכּרכּוּרים הללוּ המתחדשים לבּקרים, שאין להם אלא מטרה אחת: להוֹכיח כּי הציוֹנוּת הרי היא ענינה של הבּוּרגנוּת. עלילה זוֹ על תנוּעת החירוּת והגאוּלה של המעוּנה בּעמים היא בּעיני סירקין מגוּחכת ונתעבת כּאחת, “שגעוֹן הגיוֹני ושקר היסטוֹרי”. והלא גם מי שאיננוּ מסוּגל לרדת לעוּמקוֹ של הרעיוֹן הציוֹני יכוֹל לראוֹת שמציאוּת יוֹם יוֹם מטפּחת על פּני התוֹרה “המעמדית” הזאת. כּיצד אפשר לראוֹת בּציוֹנוּת ענין מעמדי של הבּוּרגנוּת בשעה שזוֹ עצמה, על מנהיגיה וּשׂכיריה, רבּניה וסוֹפריה וּמשמשיה, שׂוֹנאת בּנפש את הציוֹנוּת ואינה חסה על כּספים וּמאמצים כּדי להיפּטר ממנה. ואפילוּ “שׂנאַת הציוֹנוּת המקננת בּלב הסוֹציאַליסטים המתבּוֹללים אינה אלא ירוּשה ארוּרה מאת הבּוּרגנוּת”. וכיצד אפשר לראוֹת בּציוֹנוּת בּיטוּי ל“פּסיכוֹלוֹגיה הגלוּתית” של הבּוּרגנוּת, בּשעה שלבּוּרגנוּת יש פּסיכוֹלוֹגית־גלוּת מסוּימת: “היטָמע, היעָלם, היחָבא, לבל הירָאוֹת וּלבל הימָצא, כּגנב בּאפלה, לבוּש דמוּת אחרת, עוֹר אחר – אלה הדרכים שהבּוּרגנוּת נדחפת להן בּגזירת גָלוּתה המדינית”. כּנגד "פּסיכוֹלוֹגית הגלוּת הזאת של הבּוּרגנוּת קמה הציוֹנוּת. היא תנוּעת המרד בּישׂראל. היא, ולא הסוֹציאליזם ההתבּוֹללוּתי. “ואילמלא הציוֹנוּת היתה ההתבּוֹללוּת נעשׂית מַשׂא־נפש היסטוֹרי לכל העם היהוּדי”.

 

ה

אך כּנגד כּל עיוּניו של סירקין עמדה לוֹ ל“בּוּנד” ראָיה אחת, אף היא מן המציאוּת של יוֹם יוֹם: מי הם העוֹמדים בּראש הציוֹנוּת, האם לא הבּוּרגנים? בּראָיוֹת לכך לא היה מחסוֹר. כּל יוֹשב־ראש של אגוּדה ציוֹנית בעיירה היה נמנה עם הבּוּרגנוּת. ואם עוֹד נזדמן נס וּמי שהוּא מבּעלי בּתי־החרוֹשת שָקל שֶקל אוֹ רכש מניה של הבּנק הקוֹלוֹניאַלי ודאי נעשׂה זה “נימוּק” חי להוֹכחת אָפיה הבּוּרגנית של הציוֹנוּת (לתיאוּרם של אוֹתם דרכי ויכּוּח תשמש אִמרה אחת מאוֹתם הימים: היה היה בּדוינסק פַבּריקַנט יהוּדי, זַקס שמוֹ, שהיה נמנה עם הציוֹנים וה“בּוּנד” היה גוֹרר את שמוֹ לויכּוּח. משנפטר אמר חיים וייצמַן הצעיר: נסתלק עוֹד נימוּק אַנטי־ציוֹני). מה בּפיו של סירקין לטענה זוֹ, שכּוֹחה היה אז גדוֹל מאד? הוּא מקבּל אוֹתה. הוּא איננוּ מנסה להוֹכיח, אליבּא דהשקפתוֹ, כּי הבּורגנוּת העוֹמדת בּראש התנוּעה הציוֹנית איננה אוֹתה הבּורגנוּת השמנה, שהיא בּעיני סירקין נוֹשׂאת הטמיעה, אלא בּעיקר הבּוּרגנוּת הרזה, מעמד־בּינַים אשר אך בּמעט נתעלה על כּתפי ההמוֹן וזיקתוֹ לגוֹרל היהוּדי עדיין לא נמחקה מהכּרתוֹ. סירקין אינוֹ פּוֹנה הפּעם לניתוּח זה. הוּא מאַשר כּי העוּבדה נכוֹנה, אלא ההסבּר כּוֹזב.

“ודאי עוֹמדת הבּוּרגנוּת הציוֹנית עתה בּכוֹתל המזרח של הציוֹנוּת, אבל היא לא בּאה אליה בּכוֹח ענינים מעמדיים שלה, אלא בּכוֹח רגש לאוּמי שבּה וענין רוּחני שלה. היא מאצילה מרוּח קדשה על הציוֹנוּת, משוּם שהיא היא העוֹברת לפני התיבה, לה הדעה, כּי היא גם נוֹתנת בּמקצת את המטבּע. אבל היא עוֹמדת בּראש משוּם שיש לה הכשר על כּך, משוּם שהתנוּעה עדיין לא התפּתחה עד כּדי שהפּסיכוֹלוֹגיה המעמדית של נוֹשאיה האמיתיים תגיח ממַחבוֹאיה הפּוֹליטיים. הציוֹנוּת היא בּוּרגנית לא מפּני שהיא משקפת את עניניה המעמדיים של הבּוּרגנוּת, אלא מפּני שעניניו המעמדיים והפּסיכוֹלוֹגיה המעמדית של ההמוֹן עוֹד לא התחילוּ להשתקף בּתוֹכה”.

סירקין רוֹאה בּבטחה כּזאת את עלייתוֹ של ההמוֹן היהוּדי לגוֹרם מַגשים וּמַטבּיע את חוֹתמוֹ על הגשמת הציוֹנוּת, עד שהוּא מעיז לוֹמר, על משקל האִמרה ההיסטוֹרית של עֶרב המהפּכה הצרפתית:

“עכשיו הבּורגנוּת היא בּציוֹנוּת הכּל; ואוּלם מבּחינה היסטוֹרית היא אפס”.


 

ו

בּאוֹתם הימים התחיל כּבר ה“בּוּנד”, תחת הלחץ הגוֹבר של התנוּעה הציוֹנית לטפּח את התחליף שלוֹ לציוֹנוּת, את רעיוֹן האוֹטוֹנומיה היהוּדית בּגוֹלה. היה בּזה מן האירוֹניה בּקוֹרוֹת הסוֹציאַליזם היהוּדי, שההסתדרוּת המיצגת בּפני העוֹלם את עניני הפּוֹעלים היהוּדים, לא הכּירה בּמציאוּתה של הוָיה כּלכּלית יהוּדית מיוּחדת, שהיא חוֹלה וּפגוּמה. המוֹני חבריה היוּ עוֹזבים את ארץ מוֹלדתם והסתדרוּתם וּמלחמתם למהפּכה, ונוֹדדים אל מעֵבר לאוֹקינוּס וּמפלגתם לא הכּירה בּהגירה היהוּדית כּשאלת ההמוֹנים היהוּדים. היא כּפרה בּשוּתפוּת ענינים כּלכּליים וּמדיניים של העם היהוּדי, לא הבחינה בּהוָיתוֹ של הפּוֹעל היהוּדי שוּם פּרוֹבּלימַטיקה יהוּדית מיוּחדת, לא ראתה שוּם צוֹרך בּהקמת כּלים לאוּמיים־עממיים לתקנת הכּלכּלה היהוּדית. מכּל התוֹפעוֹת המוּרכּבוֹת שמהן מצטרפת ההוָיה הלאוּמית היהוּדית בּימינוּ לא הכּירה משוּם מה אלא בּאַחדוּת תרבּוּתית יהוּדית, ואף בּזוֹ – בּצוּרה מיוּחדת, “מעמדית” כּביכוֹל: בּתרבּוּת לאוּמית כּשהיא קצוּצת הלשוֹן העברית וּנטוּלת התרבּוּת ההיסטוֹרית. רעיוֹן האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית בּגוֹלה, שבּציבּוּריוּת היהוּדית הטיף לוֹ לראשוֹנה שמעוֹן דוּבּנוֹב, וה“בּוּנד” קיבּל אוֹתוֹ לאחר שועידת הסוֹציאַל־דמוֹקרטיה האוֹסטרית בּבּרין (1889) קיבּלה את תוֹרת קַרל רֶנֶר על סידוּר עניני מלכוּת אוֹסטריה־הוּנגריה כּמדינת־לאוּמים, רעיוֹן זה היוּ לוֹ מַהלכים גם בּין הציוֹנים. לאחר זמן נתקבּל בּשינוּיי־נוּסח כּמעט על דעת כּל המפלגוֹת, וּ“פוֹעלי־ציוֹן” בּכללן. אחד הפּלגים הלאוּמיים של הסוֹציאליזם היהוּדי עשׂה לוֹ את האוֹטוֹנוֹמיה היהוּדית לעיקר גדוֹל, וראה בּוֹ שלב הכרחי להגשמת הציוֹנוּת אוֹ הטריטוֹריאַליוּת (סיימיסטים). וגם הציוֹנוּת הכּללית שבּרוּסיה אימצה לה את תוֹרת האוֹטוֹנוֹמיה בּגוֹלה (“הפּרוֹגרמה ההֶלסינגפוֹרסית”). סירקין כָּפר בּה מעיקרה. הוּא איננוּ רוֹאה בּחיי הגוֹלה תקוָה לפיתוּח יסוֹדוֹת חיים לאוּמיים, הוּא מפרך את היסוֹד הראשוֹני לסיכּויי האוֹטוֹנוֹמיה: האוּמנם רוֹצה העם בּשמירת הצוּרוֹת הקיימוֹת של התרבּות היהוּדית? האם נכוֹן הוּא להילָחם עליהן? את דעתוֹ בּשאלת השׂפוֹת שמענוּ מכּבר. מסביב הוֹלך וגוֹבר פּוּלחן האידיש, אך הוּא אינוֹ חוֹזר בּוֹ, “אין בּכוֹחה לעוֹרר אהבה והתלהבוּת אל עצמה”; “ספרוּת אידיש משמשת בּידי הפּרוֹליטריוֹן אמצעי לתרבּוּת, ואך אמצעי בּלבד”; “ההמוֹן משתמש בּספרוּת הז’רגוֹן כּדי להיגָאֵל מן הז’רגוֹן”. אמנם גם הספרוּת העברית החדשה היתה בּתחילתה אמצעי בּידי הבּורגנוּת להשׂכּלה וּלהתבּוֹללוּת, אבל מכּיון “שהלשוֹן גוּפה עזה ויפה וּשלוּבה בּכל תוֹלדוֹת העם, הרגשוֹתיו וּשאיפוֹתיו, הפכה – – מאמצעי לתכלית לאוּמית. – – אך לוּלא התנוּעה הציוֹנית היתה אף היא נעלמת, כּשם שנעלמה הספרוּת העברית בּגרמניה – – מגמתה עכשיו איננה עוֹד להביא תרבּוּת אירוֹפּית לחים היהוּדיים לשם התבּוֹללוּת, אלא להבהיר את מצב היהוּדים, לגלוֹת את כּוֹחוֹת היצירה ואת היכוֹלת המקוֹרית הגנוּזים בּעם היהוּדי. – – עניה היא, כּבדת־תנוּעה, תמימה, וּמכּמה בּחינוֹת גם בּוּרגנית, ריאַקציוֹנית, – – אוּלם אחרי כּכלוֹת הכּל יש לה סיכּוּיי התפּתחוּת, כּי מגמתה לשמש תכלית לאוּמית היסטוֹרית. והוֹאיל והיא עכשיו סמל הציוֹנוּת, הרי עם התפּתחוּת הציוֹנוּת והתנַערוּת ההמוֹן למלחמת־השחרוּר הציוֹנית היא עשׂוּיה להתעשר וּלהתקדם וּלהשתלב בּצרכי החיים”.

וּמה נשאר לאוֹטוֹנוֹמיה הגלוּתית מלבד שׂפת־אידיש? מציינים עוֹד שני יסוֹדוֹת: משפּט יהוּדי והנהלה עצמית. סירקין כּוֹפר בּאפשרוּת של משפּט יהוּדי בּגוֹלה, כּופר בּפּרוֹגרֶסיביוּתוֹ, איננוּ רוֹאה תוֹכן להנהלה עצמית. “ואילוּ נעשׂה נס והיהוּדים היוּ זֹוכים להנהלה עצמית לא היוּ יוֹדעים בּמה מתחילין”.

סירקין שוֹלח את חִצי־לעגוֹ בּ“בּוּנד” הרוֹאה את פּתרוֹן שאלת היהוּדים בּשיווּי־זכוּיוֹת, וּבאוֹתוֹ זמן הוא חוֹלם על אוֹטוֹנוֹמיה לאוּמית גָלוּתית. שנַים אלה הם תרתי דסתרי. שיווּי הזכוּיוֹת האזרחיוֹת הוּא האוֹיב לכל לאוּמיוֹת גלוּתית, ולא ישאיר ממנה שׂריד וּפליט. ה“בּוּנד” מאַחד בּתיאוֹריתוֹ את שנַים אלה רק משוּם שהוּא אינוֹ שוֹאל את פּי החיים היהוּדיים. שמוּעה שמע על החלטת ועידת הסוֹציאל־דמוֹקרטיה האוֹסטרית בּבּרין, “פּסק והכריע לטוֹבת אוֹטוֹנוֹמיה לאוּמית ליהוּדים, בּלי יגיעת מוֹח מרוּבּה”.

כּנימוּק מכריע לטוֹבת האוֹטוֹנוֹמיזם הגָלוּתי היתה משמשת אוֹסטריה, ארץ רבּת־לאוּמים, זוֹ מלכוּת אוֹסטריה־הוּנגריה שלפני מלחמת־העוֹלם: לתסבּוֹכת הלאוּמים שלה לא היה פּתרוֹן טוֹב מסידוּר יחסי העמים על יסוֹד של אוֹטוֹנוֹמיה לאוּמית בּמסגרת המדינה. סירקין מקעקע את הגזירה־שוָה הזאת: “הרוֹצה להמשיל מאוֹסטריה על יהוּדי רוּסיה חייב לקחת לוֹ לדוּגמה לא את הפּוֹלנים, הצ’כים אוֹ הרוּתינים שבּאוֹסטריה, אלא את היהוּדים שבּה, שאם לא כּן – המשל איננוּ משל. – – אם האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית ליהוּדים מקוֹרה בּתביעוֹת שבּחיי המציאוּת, מן הדין היה שתנוּעה לאוּמית כּזאת תתעוֹרר בּקרב יהוּדי אוֹסטריה זה מכּבר”.

כּחוֹזק כּפירתוֹ בּאפשרוּת חיים לאוּמיים מלאי־תוֹכן בּגוֹלה, כּן איתנה אמוּנתוֹ בּאוֹטוֹנוֹמיזם מדיני־ארצי.

“בּתוֹך חברה יהוּדית עצמית, שההמוֹן יהיה בּה בּן־חוֹרין ועוֹמד על רגליו מבּחינה כּלכּלית, תתפּתח הלשוֹן העברית, שהיא כּבר כּיוֹם הזה שׂפת הציוֹנוּת, ותהיה ללשוֹן העם. גאוֹן היצירה של העם יחַדש את נעוּריו בּלשוֹן זוֹ. “לשוֹן־הקוֹדש” של בּית־המדרש תתקדש בּקדוּשת לשוֹן של חיי־חוּלין. וּכשתתפּתחנה צוּרוֹת החיים החדשוֹת, על קרקע לאוּמית, על עבוֹדה שיתוּפית, על קוֹלקטיביוּת – יתפּתח גם משפּט חדש, חוֹק־עם, שבּוֹ תשתקפנה צוּרוֹת החיים העצמיים. בּארץ יהוּדית תיתכן תרבּוּת יהוּדית; בּתוֹך שויוֹן ועצמאוּת כּלכּליים וּמדיניים, בּתוֹך חירוּת לאוּמית, תיתכן יצירה לאוּמית”.


 

ז

רשימה בּשם צנוּע וסמלי כּאחד – “כרוֹניקה יהוּדית” – שמרה לנוּ את תגוּבת סירקין לאחר קישינוֹב. הוּא איננוּ מַרבּה דברים על הטבּחים ועל שׂרי־הטבּחים. המוֹכיח שבּוֹ פּוֹנה פּנימה, אך בּשעה שבּיאליק זוֹעם על המוֹן בּית ישׂראל הנוֹשׂא עלבּוֹנוֹ ואינוֹ משיב, זוֹעם סירקין על האינטליגנציה היהוּדית המַהפּכנית, אשר גם לעת כּזאת היא נאמנה לא לאחיה הטבוּחים כּי אם לאדוֹניה והיא משעשעת נפשה בּהסבּרוֹת־שוא.

סירקין יוֹדע כּי הממשלה אִירגנה את הפּרעוֹת, כּי דם היהוּדים הוּא בּשבילה אמצעי כּנגד המהפּכה, אוּלם הוּא מתקוֹמם כּנגד אלה הבּאים לבאר את סיבּת הפּרעוֹת בּרצוֹן הממשלה. “אין הפּרעוֹת אלא הרעם הנוֹרא בּתוֹך הסערה האַנטישמית המַתמדת, שבּה חי העם היהוּדי בּגוֹלה”.

בּשעה שהמהפּכנים הרוסים, והיהוּדים עמם, בּאים עכשיו להביא ראָיה מקישינוֹב על רשעת הממשלה ועל צדקת המהפּכנים, קם סירקין וּמטיח כּנגדם: “לא בּשביל הממשלה הרוסית בּלבד, גם בּשביל המהפּכנים הרוּסים, אין העם היהוּדי אלא אמצעי, אמצעי למהפּכה”. הוּא מזכּיר את העווֹן הישן, ימי “נַרוֹדנַיה ווֹליה”. כּשקבוּצת מהפּכנים הוֹציאה כּרוּז לפרעוֹת נגד היהוּדים למען המהפּכה2; עכשיו, לאחר קישינוֹב, גוֹעשים המהפּכנים נגד הממשלה, הרוֹצה להחניק את המהפּכה בּדם יהוּדי.

“שאלת הפּרעוֹת היא בּעיני המהפּכנים הרוּסים שאלת רוּסיה, שאלת המהפּכה, ותוּ לא. השאלה היהוּדית לא היתה עד עכשיו קיימת כּלל בּפני התנוּעה המהפּכנית הרוּסית. ואף על פּי שהאַנטישמיוּת חיה וקיימת בּכל רחבי החברה הרוּסית, בּמעמדוֹת העליוֹנים כּבתחתוֹנים, ואוּלי בּתחתוֹנים יוֹתר מאשר בּעליוֹנים, לא מצאה עד היוֹם שוּם הסתדרוּת רוּסית מהפּכנית – מחוּץ לקבוּצה אחת “סבובודה” – ושוּם ועד צוֹרך לצאת נגד האַנטישמיוּת ולפקוֹח את עיני העם הרוּסי”. אימתי התחילוּ ההסתדרוּיוֹת המַהפּכניוֹת הרוּסיוֹת להתענין בּשאלת היהוּדים? לא בּמשך עשׂרים ושלוֹש שנוֹת הפּרעוֹת והגזירוֹת, אלא משמצאוּ שיש צוֹרך לנהל מלחמה בּציוֹנוּת וּב“בּוּנד”, ש“גם הוּא בּעיניהם יהוּדי וציוֹני יוֹתר מדי”. וסירקין מוֹקיע ללא־רחם את דרך־הטיפּוּל שלהם בּלאוּמיוּת היהוּדית ואת נימוּקיהם.

“ראוּ שקמה בּקרב היהוּדים תנוּעת שחרוּר משלהם, שהיהוּדים רוֹצים להיוֹת לעם, למדינה בּפני עצמם, מטרה לעצמם ולא אמצעי לאחרים, מיד קפצוּ כּוּלם יחד בּחוּצפּה אַנטישמית אמיתית והתחילוּ מטילים בּתנוּעה זוֹ זוּהמה ריאַקציוֹנית וניווּל בּוּרגני. ואף על פּי שאינם יוֹדעים ואינם מבינים את התנוּעה כּלל, ואף על פּי שאין להם כּל ענין בּעם היהוּדי וּבחייו הפּנימיים, הרי הם, כּל ההסתדרוּיוֹת והועדים הללוּ, מוֹציאים מאמרים וּפּרוֹקלַמַציוֹת נגד הציוֹנוּת, וכוּלם מלאים בּערוּת, ותחבּוּלות־ערמה אַנטישמיוֹת־ריאַקציוֹניוֹת חשוּכּוֹת. הם משקיפים על היהוּדים לא כּסוֹציאליסטים אלא כּסוֹחרים; אין היהוּדי מטרה לעיניהם אלא אמצעי למהפּכה הרוּסית. אם תקוּם בּקרב היהוּדים תנוּעת שחרוּר משלהם יתכן שיהא נזק מגיע מזה למהפּכה, שכּן ימעיטוּ היהוּדים להעמיד מקרבּם צבא מהפּכני – לפיכך אסוּר להם, ליהוּדים, לצאת מעבדוּתם לחיים נעלים יוֹתר”.

עזוֹת ולא תחנוּנים מדבּר סירקין אל המַהפּכנים הרוּסים, הוּא איננוּ מבקש מהם הסכּמה שמוּתר ליהוּדים לראוֹת את עניני עצמם בּעינים שלהם. הוּא שוֹפך עליהם את זעמוֹ שנצבּר בּלבּוֹ על זרוּתם ואדישוּתם ליסוּרי עם משוּעבּד להם, על קהוּתם ויהירוּתם בּבוֹאָם להוֹציא את דינוֹ. הוּא גם מלגלג על שהתנפּלוּ כּעל מציאה על אוֹתה טלגרמה מפוּרסמת שהקוֹנגרס עמד לשלוֹח לצַאר ניקוֹלאי ולא שלח, מעשׂיה זוֹ שלא ירדה משוּלחנם של הנוֹאמים והסוֹפרים שבּמפלגוֹת המַהפּכניוֹת. כּבר סוּפּר, כּמה הכאיבה אוֹתה טלגרמה מוּצעת לסירקין וכמה טרח למנוֹע את שליחתה, אך אינוֹ יכוֹל לשׂאת את הכּזב שבּטרוּניה מצד האַנטי־ציוֹנים. והלא היה מעשׂה וּסטוּדנטים פינים החליטוּ להגיש פֶּטיציה לצַאר והיוּ מחזרים לשם כּך בּכפרי פינלנד לאסוֹף חתימוֹת, והמעשׂה הילדוּתי הזה זכה לא לקטרוּג אלא לאַהדה והתלהבוּת בּעתוֹנוּת הסוֹציאַליסטית. משמע שלא הטלגרמה – שלא נשלחה – היא שנוֹגעת בּנפשם, אלא הציוֹנוּת.

אוּלם את מקוֹר הרע רוֹאה סירקין לא בּמהפּכנים הרוּסים, אלא בּיהוּדים המשמשים אוֹתם, “שהם גם חלק גדוֹל של ההסתדרוּיוֹת הרוּסיוֹת המַהפּכניוֹת”. גם בּשבילם אין היהוּדים קיימים בּזכוּת עצמם, אלא בּזכוּת היוֹתם משמשים לאחרים.

“האינטליגנציה היהוּדית אינה רוֹצה לעבוֹד עַם שאין לוֹ לא כּוֹח, לא שלטוֹן, לא תרבּוּת, לא כּבוֹד; אין היא רוֹצה להימנוֹת בּין עם פּרוֹליטרי. אגוֹאיסטית היא, על כּן היא בּוֹרחת מעַם־הפּרוֹליטרים שלה. על כּן היא מחפּשׂת בּסוֹציאַליזם מפלט מן העם היהוּדי, מסתוֹר מ”עַם הגלוּת“. – – היא מצרפת את עצמה לפּרוֹליטריוֹן הבּינלאוּמי, משוּם שהיא רוֹצה לברוֹח מן הפּרוֹליטריוֹן שבּפּרוֹליטריוֹן; היא מהפּכנית משוּם שהיא נפחדת, נחוּתה בּעיני עצמה, חסרת־עוֹז בּגלל יהדוּתה. לפיכך אין לסוֹציאליזם ולמַהפּכניוּת של המתבּוֹללים שוּם ערך מוּסרי”.

מַהפּכניוּתם של היהוּדים המתבּוֹללים מַהי? הם מבקשים להיפּטר מיהדוּתם, וּלשם כּך יש להם צוֹרך שהעם היהוּדי יִפּטר מעצמוֹ, אך כּל עוֹד לא תמוּ חייו צריך לבקש הצדקה לקיוּמוֹ, “הסכּמה מאת אחרים שהוּא זכּאי ליהנוֹת מאויר וּמאדמה”. “וּכשם שהבּנקיר היהוּדי מחפּשׂ לוֹ הצדקה לקיוּם היהוּדים בּזה שיהוּדי פּלוֹני זכה לאוֹת־כּבוֹד, שׂוֹחח עם הגוּבֶּרנַטוֹר, כּך מחפּשׂ הסוֹציאַליסט־כּביכוֹל היהוּדי המתבּוֹלל הצדקה בּזה שהיהוּדים הם חוֹמר מהפּכני טוֹב מאד בּשביל עמים אחרים”. וגם כּנגד אַנטישמיוּת וּפרעות טוֹען היהוּדי המתבּוֹלל לא בּשם זכוּת היהוּדים לחיים, אלא בּשם האינטרסים של רוּסיה וּבשם המהפּכה הרוּסית. “אין לוֹ העוֹז לוֹמר שהאַנטישמיוּת מזיקה ליהוּדים גוּפם, ועל כּן הם מצוּוים להילָחם בּה כּיהוּדים”.

וסירקין דוֹרש שהיהוּדים ילחמוּ לחייהם כּיהוּדים. “אין להם, ליהוּדים, על מה להישען, על מי להישען וּממי לבקש הגנה – מלבד כּוֹח ידם הם. – – חוֹבה על היהוּדים להתאַגד בּכל מקוֹם וּלהזדיין ולצאת בּנשק נגד הפּוֹרעים. נגד רצח אין להתגוֹנן אלא בּנשק, ואם נגזר על הדם שיִשפך מוּטב שיִשפך בּמלחמה בּראש חוּצוֹת, מאשר בּפשיטת צואר לטבח בּתוֹך מרתפים. – – ההמוֹן וּבני הנוֹער חייבים להתאַגד לאגוּדוֹת ולצאת לקראת האוֹיב בּרחוֹב עם נשק בּיד. די להם, ליהוּדים, להשתחווֹת בּפני כּל שליט וּלבקש רחמים מכּל פּקיד – הגיעה השעה שהיהוּדים לא יוֹסיפוּ עוֹד לתת את גוָם ללוֹחצים, ללא כּל התנגדוּת. הגיעה השעה שנתיצב בּכוֹח נגד לחץ, וּבנשק נגד רצח”.

אין סירקין מבטיח להגנה שתנַצח, אין אִתּוֹ שוּם הבטחוֹת שהפּוֹרעים הנתמכים על ידי הממשלה יִסוֹגוּ אָחוֹר מפּני היהוּדים העוֹמדים על נפשם. אוּלם צו־כּבוֹד הוּא בּעיניו. “אף על פּי שהיהוּדים שוֹאפים לצאת מן הגלוּת וּליסד חברה חדשה וחפשית בּרשוּת עצמם, הרי הם מצוּוים בּגוֹלה ללכת בּקוֹמה זקוּפה”.

כּמוֹ ההשתתפוּת בּמהפּכה כּן גם ההגנה היא בּעיני סירקין לא דבר שבּ“תכלית” פּוֹליטית, ששׂכרוֹ מוּבטח לוֹ, אלא קטיגוֹריה מוּסרית. צו־כּבוֹד אנוֹשי וּלאוּמי.



  1. כּתבי נחמן סירקין, עמוּד 195  ↩

  2. מעשׂה זה בּתוֹלדוֹת “נַרוֹדנַיה ווֹליה” (למַרבּה הקלוֹן חלוּ בּוֹ גם ידי מהפּכנים ממוֹצא יהוּדי) היה ידוּע רק לבּקיאים. בּא סירקין והעלה את הדבר בּאסיפה פּוּמבּית בּבּרלין לאחד פּרעוֹת קישינוֹב. הקהל, אשר ידיעוֹתיו בּסבכי קוֹרוֹת המהפּכה הרוּסית לא היוּ עמוּקוֹת והערצתוֹ לגיבּוֹרי “נַרוֹדנַיה ווֹליה” לא השאירה מקוֹם לשוּם הרהוּר של בּיקוֹרת, נפגע מחילוּל הקוֹדש שבּדברי סירקין וּפגש אוֹתם כעלילת דם על המהפּכה. פּרצה מהוּמה. התנפּלוּ להכּוֹתוֹ. שֵמע הדבר הגיע עד גיאוֹרג פּליכַנוֹב, שהיה בּשעתוֹ בּעל הסמכוּת הגדוֹלה בּיוֹתר בּסוֹציאל־דמוֹקרטיה הרוּסית, והוּא אישר את הדבר בּמאמר בּ“אִיסקרה”. הגבת המַהפּכנים הרוּסים לחבוּרוֹתיהם השוֹנוֹת – “נַרוֹדנַיה ווֹליה” וגם “צ'וֹרני פֶּרֶדָיל” – על פּרעוֹת שנוֹת השמוֹנים ראוּי לה שתהיה נחקרת בּמפוֹרט.  ↩

המלצות קוראים
תגיות