רקע
ברל כצנלסון
פרק שמיני: "חירוּת"
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

א

“חירוּת” בּאה לעוֹלם בּימי הקוֹנגרס החמישי, בּזמן אחד עם ה“פרקציה הדמוֹקרטית”, שמיסדיה יצאוּ מתוֹך אוֹתוֹ החוּג הבּרלינאי, ושמשכה אליה את רוּבּה של האינטליגנציה היהוּדית שנתחנכה בּמערב והוּשפּעה מן הרוּחוֹת הרדיקליוֹת. שתים אלה נבדלוּ זוֹ מזוֹ לָאו דוקא בּיחסן לסוֹציאליזם ולמשטר החברתי בּמדינת־היהוּדים העתידה לבוֹא. גם בּסיעה הדמוֹקרטית לא חסרוּ אנשים אשר היו מסכּימים בּכל לבּם שהמשטר החברתי בּארץ־ישׂראל יהיה על טהרת הסוֹציאַליזם. את ההבדל בּיניהן יש לראוֹת בּעיקר בּגישוֹתיהן לשאלוֹת הפּעוּלה הציוֹנית בּהוֹוה.

הסיעה הדמוֹקרטית, שנגלתה בּקוֹנגרסים בּרוֹב פּאֵר, בּאה לתקן כּמה פּגיעוֹת בּציוֹנוּת הֶהָרצלאית: היא הקפּידה על שמירת סדרי הדמוֹקרטיה בּקוֹנגרס, התקוֹממה נגד “שלטוֹן־היחיד” של הרצל, תבעה את הכנסת הפּעוּלה התרבּוּתית לתנוּעה הציוֹנית (אם כּי מעוֹלם לא אמרה בּרוּר מַהי הפּרוֹגרמה התרבּוּתית שלה), עמדה כּנגד סכּנת הקלריקליזם, רצתה “בּעבוֹדת־ההוֹוה” ואמרה למַזג את תוֹרתוֹ של אחד־העם בּזוֹ של הציוֹנוּת המדינית.

שאלת הגשמת הציוֹנוּת עדיין לא נעשׂתה אז השאלה החמוּרה של התנוּעה. הציוֹני התמים האמין בּהרצל ולא הרבּה לשאוֹל. הוּא חי בּציפּיה. קסמוֹ של הרצל יקח סוֹף סוֹף את לב השׂוּלטן והמלכים, וגם גבירי ישׂראל יאמרוּ אָמן. כּל פּגישה דיפּלוֹמַטית חדשה של הרצל – אם כּי לא הביאה את הישוּעה – הגבּירה את אמוּנתוֹ של הציוֹני התמים. העסקן, אשר הציוֹנוּת המדינית החדשה לא השכּיחה מלבּוֹ את חיבּת־ציוֹן הישנה, צירף לציפּיה המדינית ולעסקנוּת האִרגוּנית גם המשך פּעוּלה פּעוּטה של חוֹבבי־ציוֹן, שהיה בּה מעין בּיטוּח מאַכזבה. והציוֹני־האינטליגנט והרדיקל, אשר אמוּנתוֹ בּדיפּלוֹמַטיה של הרצל היתה מתוּבּלת בּמנה של סַפקנוּת, דאַג יוֹתר לעניני התנוּעה הציוֹנית, מאשר לשאלוֹת: מתי וכיצד תתגשם הציוֹנוּת? דיה לדאַגה זוֹ בּשעתה. הציוֹנוּת היא תנוּעה היסטוֹרית, וּלפי שעה יש די ענין בּפּרוֹצס של ארגוּן ותעמוּלה וּויכּוּח וּבבּעיוֹת הפּנימיוֹת של התנוּעה. ובינתים – גם הסיכּוּיים מן הגוֹלה מתבּהרים. מתחילה שעת הויכּוּחים על “עבוֹדת ההוֹוה”, ויש ענין לענוֹת בּוֹ.

“חירוּת”, אשר כּמה בּחינוֹת של רדיקליזם פּוֹליטי היוּ משוּתפוֹת לה ול“סיעה הדמוֹקרטית” וכמה צדדים בּחיי התנוּעה היו מעוֹררים בּה צער ורוֹגז בּיוֹתר, לא ראתה בּכך את העיקר. בּמרכּז עניניה ניצבת השאלה: כּיצד להגשים את הציוֹנוּת? מי ומי הכּוֹחוֹת החברתיים אשר יגשימוּ, וּמנַיִן יבוֹאוּ האמצעים הנצרכים להגשמה?


 

ב

“חירוּת” פּוֹנה אל “הציוֹנים המתקדמים, שהציוֹנוּת אינה להם ענין של בּילוּי־זמן, אלא ענין שבּכוֹבד־ראש של קדוּשה”1 ו“אינם מתנַחמים בּרעיוֹן של ציוֹנוּת לאחר מאה שנים”2, וּמַצבּיעה על חוֹמר המצב של התנוּעה הציוֹנית: אמנם הרעיוֹן הציוֹני יצא טיבוֹ בּעוֹלם, נוֹצרוּ כּלים, אף דעת־הקהל העוֹלמית נרכּשת, ואוּלם ההגשמה עוֹדנה רחוֹקה מאד. העיקר חסר: “העם היהוּדי שקוּע בּשינה ואין מתעוֹררים בּוֹ הכּוֹחוֹת להגשים את הציוֹנוּת”; “אוֹתם הכּלים שנוֹצרוּ – – אין בּהם כּוֹחוֹת חמריים וּמדיניים בּמידה המספּיקה להגשמת הציוֹנוּת”. גם אַהדתה של דעת־הקהל העוֹלמית לא תעזוֹר, אם אין בּקרב העם כּוֹחוֹת היוֹדעים להשתמש בּאַהדה זוֹ לשם מעשׂים. “עוֹד לא היתה שעה יפה ורבּת־תוֹחלת לציוֹנוּת כּשעה זוֹ, וּבכל זאת לא קם העם כּאיש אחד, בּרצוֹן מדיני וּברוֹב כּוֹח, כּדי להשׂיג את חירוּתוֹ”.

עיקר המעוּוָת של התנוּעה הציוֹנית, שעדיין לא גילתה את הנוֹשא החברתי שלה.

“שאפוּ לרכּוֹש לציוֹנוּת אף את הבּורגנוּת הגדוֹלה והזעירה. מתוֹך השקפה מוּטעית, שמעמדוֹת אלה, שהם עשירים וּבעלי־יכוֹלת, ערכּם בּשביל הציוֹנוּת גדוֹל בּיוֹתר”. “לא מעטוֹת השגיאוֹת ששגתה הציוֹנוּת בּארגוּן וּבתעמוּלה שלה, שכּן בּיקשה להתאים את הארגוּן לדעוֹתיה והרגשוֹתיה הריאַקציוֹניוֹת של הבּורגנוּת – – ואוּלם רק השגיאוֹת לבדן נשארוּ לה. מעמד עשירי ישׂראל לא דבק בּציוֹנוּת”.

“והשכבה הזעירה בּיהדוּת אמנם איננה שוֹאפת להתבּוֹללוּת – – היא לאוּמית בּמַהוּתה ועלוּלה להיענוֹת לתנוּעה הציוֹנית, אבל אין בּידה להיוֹת, בּשוּם פּנים, כּוֹח מדיני אַקטיבי מבּחינה ציוֹנית”.

“המדינה היהוּדית צריכה להיוֹת מוּבנת להמוֹנים וחיה בּהכּרתם כּשאיפה קדוֹשה, משיחית, לצוּרוֹת חיים מעוּלוֹת וּלנצחוֹן האמת עלי אדמוֹת. דרכי ההתישבוּת וצוּרוֹתיה צריך שתהיינה כּפוּפוֹת לרעיוֹן ההתחדשוּת ועילוּי החיים. הקרקע והרכוּש שנרכּשוּ בּאמצעי הקרן הקימת צריך שיעמדוּ לקנין מוּחלט של הלאוֹם, והחרוֹשת והחליפין צריך שיתגשמוּ על יסוֹדוֹת לאוּמיים ושיתוּפיים – – כּכל שירוּם ויעשר וירחב משׂא־הנפש הציוֹני בּעיני העם, כּן ייטיב העם לראוֹת מה עמוּקה תהוֹם זוֹ המפרידה בּין מציאוּת חייו העגוּמה וּבין משׂא־הנפש, וכן יתעמק ויתעצם בּחוָיתוֹ הציוֹנית וּבשאיפתוֹ אל הציוֹנוּת”.

הנוֹשׂא בּכוֹח של תנוּעת השחרוּר היהוּדית הוּא "ההמוֹן", אשר הצרה היהוּדית פּוֹגעת בּוֹ בּכל חריפוּתה ודנה אוֹתוֹ לעקירה ממקוֹרוֹת־פּרנסה וּמארץ־מגוּריו. אוֹתוֹ יש לראוֹת כּחוּג החברתי העתיד להגשים את הציוֹנוּת. עדיין “אין בּוֹ הרצוֹן להגשים את הציוֹנוּת ואינוֹ יוֹדע את הדרך בּה ילך לכשיִרצה להגשים את הציוֹנוּת”. ואוּלם זהוּ התפקיד – לעוֹרר בּוֹ את הרגשת צרתוֹ ההיסטוֹרית, הכּרת חוֹסר־התקוה בּחיי הגוֹלה, “בּהיוֹתוֹ עם ללא ארץ, ללא עבוֹדה, ללא לשוֹן, ללא תרבּוּת וּללא כּבוֹד”, וּלהגבּיר בּוֹ את הרצוֹן “להגשים את הציוֹנוּת, להילָחם בּה, לחיוֹת ולמוּת למענה”.

כּדי שההמוֹן היהוּדי יאַמץ לוֹ את הציוֹנוּת, צריך שהתנוּעה הציוֹנית אשר עד כּה רדפה אחרי חוּגים ריאַקציוֹניים ועמלה להתאים את האידיאוֹלוֹגיה שלה לפּסיכוֹלוֹגיה שלהם, תבקש עתה “להעשיר וּלהעמיק את הרעיוֹן הציוֹני בּאידיאַלים החיוּניים של ההמוֹן”.


 

ג

מי שרוֹאֶה את המַגשים העיקרי של הציוֹנוּת בּהמוֹן ולא בּמעמדוֹת העליוֹנים מוּכרח לתת את תשוּבתוֹ הוּא לשאלת האמצעים. למוֹתר הוּא להוֹכיח שהפּרוּטוֹת המעטוֹת שהיוּ נתרמוֹת לחיבּת־ציוֹן ואחר כּך להסתדרוּת הציוֹנית אין בּהן כּדי שמץ של פּתרוֹן. אוּלם הציוֹני הבּעל־בּית יכוֹל היה לבקש מפלט מן השאלה האַכזרית בּתקוה ליוֹם בּוֹ תהיה ארץ־ישׂראל ארץ זבת־דיבידנדים, וההוֹן הפּרטי יזרוֹם אליה מכּל עברים. כּיצד יִקרה הנס הזה וּמדוּע דוקא תיעשׂה ארץ זוֹ לכוֹח מוֹשך את ההוֹן – שוּם אדם לא ראה עצמוֹ חייב לענוֹת על כּך, והאוֹפּטימיזם הציוֹני הבּוֹחר בּכמה מצבים קשים להימנע משאלוֹת – נהג כּכה גם כּאן, בּפרט שלפי שעה לא נטרדה המחשבה הציוֹנית בּשוּם שאלה של הרחבת הקיים ועליה והתישבוּת, אלא יצאה ידי חוֹבתה בּמעט־דאָגה להחזקת היֵש הדל. דיה לדאָגה בּשעתה. אך מי שראה את הגשמת הציוֹנוּת כּדבר שבּאַקטוּאַליוּת חייב היה לראוֹת את שאלת האמצעים בּכל חוּמרתה.

“האמצעים והדרכים להגשמתה (של הציוֹנוּת) שוֹנים מן האמצעים של כּל תנוּעת שחרוּר אחרת. כּל תנוּעת שחרוּר לאוּמית נשענת על הכּוֹח המדיני של השכבוֹת המדוּכּאוֹת, לא כן התנוּעה הציוֹנית, שהיא צריכה תחילה ליצוֹר לעצמה את הכּוֹח הכּלכּלי אשר יהָפך אחר כּך בּידיה לכוֹח מדיני”.

דברים אלה, שנאמרוּ בּ־1902, קדמוּ לויכּוּח שהקיף לאחר שנים את רחבי התנוּעה הציוֹנית בּדבר “העבוֹדה המעשׂית” ולויכּוּחים שאחר כּך, אפילוּ לאחר הצהרת בּלפוּר, בּדבר הכּלכּלה והמדיניוּת בּהגשמת הציוֹנוּת. בּהם כּבר נסתמנה הגישה שנעשׂתה אחר כּך לנחלת תנוּעת הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלית.

אבל מנַיִן יקוּם הכּוֹח הכּלכּלי הנצרך? המדינה היהוּדית שנוֹעדה להיוֹת חברה של אַנשי־עבוֹדה, חברה של חירוּת ושויוֹן ללא אדוֹנים ועבדים, לא תקוּם על ידי שילהיבוּ את דמיוֹנם הקפּיטליסטי של רוֹדפי־בּצע. יש איפוֹא צוֹרך בהוֹן לאוּמי.

ראשית ההוֹן הלאוּמי יש לראוֹת בּקרן הקימת, שזכתה “לעשׂוֹת את הציוֹנוּת לקנינוֹ של כּל המוֹן בּית ישׂראל”. וסיסמת “חירוּת” היא: לחנך את ההמוֹנים לעבוֹדה למען הקרן הקימת. והיא אף מתכּנת תכניוֹת של מס לאוּמי לטוֹבת הקרן3. אוּלם האמצעים הנכנסים לרשוּתה הם כּאַיִן לגבּי התפקידים. וּמי יסַפּק את הדרוּש? מעמד העשירים הוּא “אַנטי־ציוֹני לפי מצבוֹ”. הוּא “מוּכרח לקרוֹא בּגרוֹן, כּי הארצוֹת שבּהן הוּא יוֹשב מוֹלדת הן ליהוּדים, כּי היהוּדים אין לפניהם עתידוֹת אחרים, אינם תרים אחרי ארץ אחרת, והם דבקים, לבלי היפּרד, בּעָם שבּתוֹכם הם יוֹשבים”. ההמוֹנים הנִלוים על הציוֹנוּת הם מעוּטי־אמצעים וּמחוּסרי־אמצעים. נמצא שהציוֹנוּת, לפי עצם אָפיה, אינה נתוּנה להגשמה, אם… וכאן בּאה “חירוּת”, קרי: סירקין, לאוֹתוֹ מוֹצא אשר ניצנץ לוֹ בּרוּח הזמן המַהפּכני: יקוּם ההמוֹן היהוּדי ויכריח את הבּוּרגנוּת האַנטי־ציוֹנית והמתבּוֹללת לסַפּק את האמצעים הנצרכים להגשמת הציוֹנוּת! “העם היהוּדי, הנוֹשׂא על גבּוֹ את כּל נטל המוּעקה של האַנטישמיוּת, שהיא בּמידה לא קטנה תוֹצאה ממצב הבּכוֹרה של השכבוֹת האמידוֹת שבּיהדוּת, יש לוֹ גם הרשוּת לדרוֹש מן הבּוּרגנוּת עזרה והשתתפוּת בּתנוּעת השחרוּר שלוֹ”.

מחשבת־הטיפּוּחים של סירקין, כּי הבּוּרז’וּאַזיה היהוּדית, והמערבית בּפרט, היא נוֹשׂאת ההתבּוֹללוּת, והפּוֹעלים ודלת־העם הם המיוּעדים להיוֹת נוֹשׂאי הציוֹנוּת – שימשה הפּעם מוֹצא לנקוּדת־שימוּש: תבוֹא המלחמה החברתית בּין המעמדוֹת הנמוּכים והעליוֹנים ותכלול, נוֹסף על ניגוּדי האינטרסים בּחיי יוֹם יוֹם, גם את הניגוּד ההיסטוֹרי הגדוֹל מסביב לעתיד חיי האוּמה! כּיצד יכוֹלים הפּוֹעלים והאֶביוֹנים לתפּוֹס את העשירים היהוּדים המתנַכּרים וּמתחמקים וּלהכריחם למלא את חוֹבתם לעם, בּאין להם כּל מסגרת מדינית משוּתפת – קשי שאלה זוֹ לא נעלם גם מסירקין. “קשה להגיד מראש איזוֹ צוּרה צריכה לקבּל מלחמת ההמוֹן היהוּדי בּבּוּרגנוּת המתבּוֹללת ואיזוֹ תקבּל למעשׂה, כּי הניגוּד הזה הוּא חזיוֹן מיוּחד בּמינוֹ שאין לוֹ חבר בּהיסטוֹריה”. אוּלם עד שימָצאוּ הדרכים להכריח את הגבירים האינדיבידוּאַליים שישלמוּ את מסיהם לעם היהוּדי, שאינם תלוּיים בּוֹ ואינם רוֹצים בּוֹ – יש לפי שעה לאסוֹר מלחמה על שלטוֹן הגבירים בּציבּוּריוּת היהוּדית, בּמוֹסדוֹת לעזרת הגירה והתישבוּת וּלפילנטרוֹפּיה כּלל־ישׂראלית. אליאַנס ויק“א וּמוֹסדוֹת אחרים, שנוֹצרוּ על ידי הפילנטרוֹפּיה היהוּדית, יכלוּ לקדם הרבּה בּהוֹנם וּבהשפּעתם את הציוֹנוּת בּדרך להגשמתה. אלא שבּמקוֹם זה הם עוֹמדים כּצר לציוֹנוּת, מסייעים לפיזוּר ישׂראל, להשחָתת הפּרוֹליטריוֹן ולהפיכתוֹ לבוּרגנוּת זעירה. “הם מפיצים בּעם היהוּדי פּטריוֹטיזם שַרלַטַני וּמתבּוֹלל בּיחס לארצוֹת פּזוּריו”; יק”א מעניקה לפוֹעלי ארץ־ישׂראל כּספים “על מנת שיעזבוּ את הארץ יוֹתר מאשר היתה צריכה לתת כּדי שיאַחזוּ בּארץ”. צריך איפוֹא להכריז מלחמה על יק"א וּלהכריח אוֹתה שתקדיש את מיליוֹניה לארץ־ישׂראל!

רעיוֹן המלחמה הציבּוּרית הגלוּיה בּיק“א היה בּוֹ מן ההֶקבּל לאוֹתה היאָבקוּת אישית קשה אשר נאבק הרצל על פּי דרכּוֹ עם הגבירים היהוּדים בּוינה, בּפּריס וּבלוֹנדוֹן. הרצל כּרע בּמלחמתוֹ; נסיוֹן המלחמה הציבּוּרית דעך. סירקין יצא ללוֹנדוֹן לאַרגן שם את ההמוֹנים היהוּדים למלחמה בּיק”א. הוּא ערך אסיפה בּוייטשפּל בּעזרת מַהפּכן רוּסי. הלה היה צריך לשמוֹר על הסדר מפּני שאוֹן האַנטי־ציוֹנים היהוּדים, שדגלוּ בּשם סוֹציאַליזם ואַנַרכיזם וּבין־לאוּמיוּת4; “בּעל־מחשבוֹת” פּירסם מאמרים אחדים נלהבים5; הדים מוּעטים הגיעוּ גם לרוּסיה, וּבאחת מערי־התחוּם (בֶּרדיטשב) נקהלה אסיפת־מַחתרת וּבה דוּבּר על אמצעים מַהפּכניים בּמלחמת הציוֹנוּת עם ההתבּוֹללוּת – אוּלם חוֹמוֹת יריחוֹ של ההתבּוֹללוּת היהוּדית לא הוּבקעוּ. והשאלה כּיצד להטיל את רצוֹן העם היהוּדי על בּעלי־ההוֹן שבּוֹ, ועל מכשירי העזרה הגדוֹלים שבּידיהם, טרם נפתרה; גם לא בּימי הסוֹכנוּת היהוּדית.



  1. “העם בּמלחמתוֹ לחירוּתוֹ”, עלוֹן ראשוֹן ל“חירוּת”.  ↩

  2. “המלחמה לציוֹנוּת”, עלוֹן שני ל“חירוּת”.  ↩

  3. ראה מאמרוֹ של ל. (לַצקי) “מלים אחדוֹת על הקרן הקימת”. דער המוֹן, בּרלין תרס"ג.  ↩

  4. על האוירה בּקרב המהגרים היהוּדים בּוייטשפּל בּאוֹתם הימים כּתב סירקין שנים רבוֹת לאחר כּך בּ“קוּנטרס”: “בּאוֹתוֹ היקוֹד המַהפּכני אוּכּל כּל רגש יהוּדי, אם גם ינק משרשים מהפּכניים עמוּקים”.  ↩

  5. ב“דער יוּד”, בּחתימה אָפיינית: “גר־צדק”.  ↩

המלצות קוראים
תגיות