רקע
ברל כצנלסון
פּרק רביעי: "מדינת יהוּדים סוֹציאליסטית"
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

א

אפשר להקשוֹת: מי שמצפּה לנצחוֹן הסוֹציאליזם ורוֹאה בּוֹ בּיטוּל גמוּר של המעמדוֹת וּמלחמת המעמדוֹת ושל התחרוּת כּלכּלית ושלטוֹן אַלימים – כּל אלוּ תוֹפעוֹת־היסוֹד של המשטר הקיים, המהַוים את הקרקע ממנוּ צוֹמחת האַנטישמיוּת המוֹדרנית – מדוּע לא יסתפּק בּפתרוֹן כּוֹלל זה העתיד להעלוֹת ארוּכה לכל התחלוּאים החברתיים, וּממילא גם לצרת־היהוּדים? מדוּע יבקש נוֹסף על כּך גם פּתרוֹן חלקי מיוּחד, פּתרוֹן לאוּמי?

ואמנם זה היה הגיוֹנם והלָך־רוּחם של הסוֹציאליסטים היהוּדים, אשר אִתם נאבק סירקין. רוּבּם כּכוּלם ראוּ את “השאלה היהוּדית” כּחלק משאלת המשטר הכּללי. לא היה להם כּל ספק בּדבר שהמשטר האידיאַלי העתיד לבוֹא, שאין עמוֹ הפלָיה של עליוֹנים ותחתוֹנים ולא שׂנאַת גזעים ולא קנאַת לאוּמים ולא קנאוּת דתית, יביא, מאֵליו, פּתרוֹן שלם וּמוּחלט לשאלת היהוּדים. הללוּ לא יהיה להם אלא לקטוֹף את פּרי השויוֹן הכּללי והאַחוָה האנוֹשית. אוּלם גם בּדרך לחזוֹן אַחרית הימים מוּנח כּבר הפּתרוֹן. כּי מה היא בּעצם שאלת היהוּדים? הרי זוֹ שאלת הגזירוֹת וההגבּלוֹת המפריעוֹת לאדם היהוּדי ליהנוֹת ממַנעמי העוֹלם הזה: חוֹסר זכוּת הישיבה “מחוּץ לתחוּם”, חוֹסר הזכוּת לרכּוֹש קרקעוֹת, לשׂאת משׂרוֹת בּממשלה, לעסוֹק בּפּרוֹפֶסיוֹת מכוּבּדוֹת, להתקבּל לבתי־ספר צבאיים, הגבּלת הזכוּת להיכּנס לגימנַסיוֹת ולאוּניברסיטאוֹת וכיוֹצא בּאלה. כּל הגזירוֹת הללוּ לא העמים גזרוּ אוֹתן, אלא שלטוֹנוֹת הרֶשע, וּבכל מקוֹם שהמונרכיה העריצה נוֹפלת וּבמקוֹמה בּא משטר קוֹנסטיטוּציוֹני – שם נוֹפלוֹת גם ההגבּלוֹת הנוֹשנוֹת, שם מנַצח גם עקרוֹן שויוֹן הזכוּיוֹת והיהוּדים יוֹצאים מאפלה לאוֹרה. ואם אמנם מצינוּ שגם בּארצוֹת החוֹפש מהלך פּגע האַנטישמיוּת, והמוֹנים נתפּסים לוֹ, הרי אין לראוֹת בּזה אלא שׂריד מעוֹלמוֹת מתים, מאוֹתם שׂרידי־הפּגרים המהלכים בּעוֹלם זה בּלי דעת שכּבר מתוּ. סוֹף קבוּרתם לבוֹא. ושׂר־הפּרוֹגרס אף הקדים רפואה למַכּה: הסוֹציאַל־דמוֹקרטיה ההוֹלכת מחַיִל אל חַיִל עתידה תוֹך כּדי הליכה לטאטא את כּל הרוּחוֹת הרעוֹת הללוּ וּלקבּר את פּגריהן קבוּרה עוֹלמית. הצטרפוּת היהוּדים למהפּכה אך תסייע להחיש את גאוּלת היהוּדים מפּגעי הריאַקציה והאַנטישמיוּת.

נחמן סירקין, כּשם שהיה שוֹנה משאר הסוֹציאליסטים היהוּדים בּחישׂוּף מקוֹרוֹת הסוֹציאליזם של היהוּדים, כּך נפרד מהם גם בּהערכת התוֹצאוֹת של הצטרפוּת היהוּדים למהפּכה ולסוֹציאַליזם.

בּשבילוֹ אין שאלת היהוּדים מסתיימת עם נפילת המשטר הפיאוֹדאלי, כּי אך כּאן, עם התפּתחוּת העוֹלם הקפּיטליסטי ועם יציאת היהוּדים מבּדילוּתם וחדירתם לעוֹלם החדש, מתחילה שאלת היהוּדים להחמיר. מי שרוֹאה את “צרתם ההיסטוֹרית של היהוּדים, שהיא אחת ואין דוֹמה לה בּכל ההיסטוֹריה של האנוֹשוּת”, אינוֹ נרתע מניתוּח אַכזרי של מציאוּת־השעה, ואינוֹ הוֹלך אחרי האמירוֹת הקלוֹת והנוֹחוֹת, והוּא בּא לידי מסקנוֹת אחרוֹת מן המקוּבּל, כּל כּך שוֹנוֹת ואחרוֹת שבּראִיה ראשוֹנה הן גם מרגיזוֹת בּפַּרַדוֹכּסַליוּתן.

סירקין כּוֹפר בּאמוּנה הרוֹוַחת כּי המלחמה למהפּכה ולסוֹציאליזם יש בּידה להקל בּהוֹוה על מצוּקת היהוּדים. חזוֹן אַחרית הימים לחוּד והתהליכים הקוֹבעים את מצוּקת היהוּדים לחוּד. התהליכים הללוּ אינם נחלשים תוֹך כּדי המלחמה הסוֹציאליסטית, ועתים אפילוֹ מתגבּרים. הדרך למהפּכה אינה מבטלת את שׂנאת ישׂראל, אלא גוֹרמת לה שתתחַדד.

קשה לתאר עכשיו עד כּמה נמצאה פּרוֹגנוֹזה זוֹ בּניגוּד נפשי ותיאוֹרי לכל מה שהיה מוּסכּם וּמקוּבל בּעוֹלמה של האינטליגנציה היהוּדית. אך סירקין, שמעוֹלם לא רדף אחרי שעשוּעי־פּרדוֹכּסים, גם לא נרתע מעוֹלם מהשמיע דעוֹת שנראוּ כּפּרדוֹכּסים אם האמין בּצדקתן. הוּא מנתח את מצבן של השכבוֹת השוֹנוֹת בּעם: המעמד הבּינוֹני הנפרד לסוֹחרים וּלאינטליגנציה, דלת העם המתחלקת לפוֹעלים וּלאֶביוֹנים – וּבא לידי דעה כּי מלחמת המעמדוֹת והפּרַקטיקה הסוֹציאליסטית אין בּהן כּדי למַלט אוֹתן מן המצוּקה היהוּדית המיוּחדת:

המסחר היהוּדי ודאי שמעמדוֹ הוֹלך וּמתערער עם גידוּלה של האַנטישמיוּת וכן גם מצבם של בּעלי האוּמנוּיוֹת החפשיוֹת יהיה נתוּן ללחצה של זוֹ. “המצוּקה שבּה נתוּנה האינטליגנציה היהוּדית אינה יכוֹלה לעבוֹר וּלהיבּטל על ידי מלחמת המעמדוֹת כּל עיקר; אדרבּא, גם זוֹ תהיה מחריפה והוֹלכת עם תגבּוֹרת ההתחרוּת”. “בּוֹיקוֹט חברתי עוֹלה וּבא על האוּמה היהוּדית בּכלל, ועל האינטליגנציה בּפרט”; ו“גם מעשׂי הממשלה מכּוָנים נגד המעמד הזה, ואפילו בּאוֹתן הארצוֹת שבּהן יש ליהוּדים שיווּי־זכוּיוֹת פוֹרמַלי. כּי האינטליגנציה של כּל עַם הוֹלכת ונעשׂית כּפוּפה יוֹתר ויוֹתר לממשלה וּתלוּיה בּה”. ואשר ל“פּרוליטריון הנמוּשוֹת”, לוּמפּנפּרוליטריאַט בּלַע"ז – “שהוּא רוֹב מנינוֹ של הפּרוֹלטריוֹן היהוּדי וּמוּרכּב סוֹחרים זעירים, סרסוּרים, מתַווכים, רוֹכלים, חוֹכרים וכיוֹצא בּאלה”, הרי אינוֹ יכוֹל אלא “לשאוֹף למטרתוֹ הסוֹפית של הסוֹציאליזם וּלהשתתף השתתפוּת שבּרגש בּמלחמה הסוֹציאליסטית – בּמישרים אין מלחמת־המעמדות עשׂויּיה להוֹעיל לוֹ”. המלחמה הסוֹציאליסטית יכוֹלה בּאיזוֹ מידה לעזוֹר רק לפרוליטריון העוֹבד, וזה איננוּ אלא “פּירוּר קטן של המוֹן בּית־ישׂראל”.

סירקין אינוֹ מסתפּק בּניתוּח זה של מצבוֹ האוביֶקטיבי של ההמוֹן היהוּדי המוֹנע ממנוּ אֶפשרוּת ההנאה המלאה מנצחוֹנוֹת המלחמה הסוֹציאַליסטית. הוּא גם מתבּוֹנן לדרכּן של המפלגוֹת הסוֹציאליסטיוֹת וּמוֹצא שלא תמיד אפשר לבטוֹח בּהן, שתִתֵנה מגן וּמחסה ליהוּדים. מבּחינה עקרוֹנית ודאי שהמפלגוֹת הסוֹציאליסטיוֹת מתנגדוֹת לכל הפלָיה גזעית וּלכל פּגיעה בּיהוּדים, אך תכסיסיהן של המפלגוֹת וחשבּוֹנוֹת הרגע השוֹלטים בּפעוּלתן יכוֹלים להביא אוֹתן לידי כּך שתמצאנה טוֹבת־הנאה כּל־שהיא בּמעשׂי האַנטישמיוּת אוֹ לפחוֹת יראּו צוֹרך להימָנע מהילָחם בּה. סירקין מכּיר בּ“אוֹפּוֹרטוּניוּת” השוֹלטת בּמפלגוֹת הסוֹציאליסטיוֹת, וּמוֹצא כּי מתוֹך אוֹפּוֹרטוּניוּת מתכּחשוֹת המפלגוֹת הללוּ לצדק המוּחלט בּשעה שלא נוֹח להן להגן על היהוּדים, בּשעה שהן צריכוֹת לעמוֹד נגד “זעם העם” ויצריו ו“לעמוֹד בּפוֹעל וּבמרץ לימין בּוּרגנוּת של עם שהוּא גם שׂנוּא”.

ועוֹד יוֹתר מפליג סירקין מן המוּסכּמוֹת של בּני זמנוֹ בּיחסוֹ אל הסיכּוּיים אשר הכּל – כּמעט ללא הבדל מפלגוֹת וּמעמדוֹת – תוֹלים בּנצחוֹנה של המהפּכה הרוּסית. ממַתן שיווּי־זכוּיוֹת ליהוּדים בּרוּסיה אין סירקין מקוה להתהווּת מעמד פּוֹעלים בּריא, אשר מציאוּתוֹ וּמלחמתוֹ המעמדית יבריאוּ את חיי ההמוֹן היהוּדי. “מכּיון שישׂיגוּ היהוּדים את שיווּי־זכוּיוֹתיהם בּרוּסיה מיד יאַבּדוּ את אָפים הפּרוֹליטרי”, כּי הם יפנוּ לאוּמנוּיוֹת החפשיוֹת וּלעסקי תיווּך וכוּ', ויעלוּ עליהם את חמַת האִכּרים וכל המתחָרים. לדעתוֹ של סירקין אין תקוה ליהוּדים שיקבּלוּ שיווּי־זכוּיוֹת בּרוּסיה אלא כּשתקוּם מדינת העתיד הסוֹציאליסטית, כּל משטר אחר בּרוּסיה מוּכרח להביא לידי חידוּד התחרוּת והאנטישמיוּת.

עכשיו, ארבּעים שנה לאחר שנכתבוּ הדברים, לא קשה לטעוֹן כּי סירקין טעה בּזה, שהרי בּניגוּד לפּרוֹגנוֹזָתוֹ קיבּלוּ היהוּדים את שיווּי־זכוּיוֹתיהם עוֹד בּמַהפּכת פבּרוּאַר, שלא התימרה להיוֹת מהפּכה סוֹציאלית. מאידך, אם נוֹציא מן החשבּוֹן את רוּסיה הקֶרֶנסקאית, שחיתה רק חדשים מוּעטים ואין אנוּ יוֹדעים כּיצד היוּ מתגלגלים שם הדברים לגבּי היהוּדים אילוּ האריך אוֹתוֹ משטר ימים, ונשׂים פּנינוּ אל המדינוֹת העצמאיוֹת אשר נחתכוּ מגוּפה של רוּסיה רבּתי – פּוֹלין וּבֶּסַרַבּיה, וּבמקצת ליטה ולַטביה – ניוָכח כּי הפּרוֹגנוֹזה הפּסימית של סירקין על עתידם הכּלכּלי של היהוּדים, על האֶטאטיזם, על רפיפוּתן והתגלוּתן של השכבוֹת האינטליגנטיוֹת בּעם השוֹלט לרוּחוֹת הנוֹשבוֹת בּממשלה, על החרפת האַנטישמיוּת, על דחיקת רגליהם של היהוּדים בּעזרת המַנגנוֹן הממשלתי, על הבּוֹיקוֹט החברתי, על שוּתפוּתם של כּל המעמדוֹת (מחוּץ לפּוֹעלים) בּמלחמה נגד היהוּדים ועל חוּלשתם של הפּוֹעלים בּהגנת היהוּדים – נתאַמתה בּעיקרה, אם גם לא בּכל פּרטיה. עיקרה נתאַמת בּמידה גדוּשה.

 

ב

מתוֹך ראִיה זוֹ בּא סירקין לידי “המסקנה המעציבה והיוֹצאת מגדר הרגיל, שבּניגוּד לכל שאר הנדכּאים אין להם ליהוּדים כּלי־מלחמה כּדי להקל את מצוּקתם בּהוֹוה”. הסוֹציאליזם של היהוּדים יש בּוֹ, לפיכך, מן המחאה וּמַשַׂא־הנפש, מן הסוֹלידריוּת עם שאר נדכּאים ונרדפים, אך אין בּוֹ כּדי לשנוֹת את מצבם של היהוּדים. גם הסוֹציאליסט היהוּדי הנתוּן בּכל לבבוּ וּבל נפשוֹ למהפּכה, אינוֹ מבקש את הקלת מצוּקתוֹ בּמפלגת המהפּכה בּארץ אשר לה הוּא נשבּע אמוּנים, אלא בּהגירה. “היהוּדי הנצחי אַחז שוּב בּמקל־הנדוּדים”.

לא הציפּיה לשיווּי־זכוּיוֹת כּתוֹצאת המהפּכה, אלא מנוּסת היהוּדים מארצוֹת מוֹשבוֹתיהם, היא הקוֹבעת את העוּבדה ההיסטוֹרית הגדוֹלה של חיי היהוּדים בּזמן זה. וּכשלהגירה מצטרפת שאיפה מוּשׂכּלת לגאוּלה ולתחיה לאוּמית – נוֹלדת הציוֹנוּת.

“לפלס לפני ההגירה הכּפוּיה על היהוּדים דרך אחידה, ליתן ליהוּדים האצילים וּבעלי ההרגשה הדקה, הנפגעים וחשים בּעלבּוֹנם, את האפשרוּת להיבּדל לעצמם, ליתן – – למתאַבּלים על ירידת האוּמה וּבוֹכים על אָבדן ירוּשלים, לאסירי התקוה המאמינים בּגאוּלת ישׂראל – כּללוֹ של דבר: ליתן לכל החוֹלים וּמרגישים בּצער הגלוּת שאיפה מוּשׂכּלת וּלהעלוֹת את מחאתם האינדיבידוּאַלית למדרגת מחאה כּללית, מוּסרית, השוֹאפת לעצב את החיים מחדש – זאת היא מגמת התנוּעה”.

מתוֹך הגדרה זוֹ, המוֹנה כּמה גוֹרמים חמריים וּמקוֹרוֹת נפשיים של התנוּעה הציוֹנית וכמה סוּגים חברתיים שהם נוֹשׂאיה, יש לראוֹת כּי סירקין, בּהדגישוֹ את התהליכים הכּלכּליים והמדיניים המחַדדים את המצוּקה היהוּדית וּמביאים את היהוּדים לבקשת מוֹצא מוּשׂכּל, לא שכח את הכּיסוּפים הלאוּמיים ואת הצער על אָבדן המוֹלדת ההיסטוֹרית הרקוּמה בּכל מַסכת חיי הנפש של האוּמה. ואף על פּי כן אין סירקין רוֹאה את ארץ־ישׂראל כּגוֹרם החלָטי אשר אין בּלתוֹ. מן העוּבדה הבּלתי־מעוּרערת שרעיוֹן הגאוּלה והתקוּמה לא פּעל בּהיסטוֹריה העברית בּצוּרה ערטילָאית, אלא התלבּש תמיד בּלבוּש הארץ, האחת והמיוּחדת, הבּלתי־נשכּחת – אפשר היה להסיק כּי אין להפריד בּין שני אלה, ואין להכריע על נקלה מי בּהם עיקר וּמי תפל. אוּלם סירקין – בּשלמוֹ מס להשקפוֹת הכּלליוֹת של הדוֹר, רוֹאה להפליט שציוֹן לגבּי הציוֹנוּת אינה קוֹבעת יוֹתר מאשר אמריקה לגבּי איקאריה. אמנם בּמקוֹם אחר בּאוֹתוֹ קוּנטרס עצמוֹ הוּא אוֹמר: “הארץ הבּאה בּחשבּוֹן למדינת היהוּדים היא בּראש וראשוֹנה ארץ־ישׂראל – מוֹלדתם הישנה של היהוּדים, שבּה היתה להם עצמאוּתם ההיסטוֹרית – החיה מאז בּהכּרתם כּארץ־ישׂראל”, אוּלם הוּא רוֹאה צוֹרך להביא בּחשבּוֹן מראש גם מקרה זה כּאשר “יכּשלוּ כּל הנסיוֹנוֹת לזכּוֹת בּארץ־ישׂראל”. אז “יבחרוּ להם היהוּדים ארץ אחרת”. “תחילה יתנוּ דעת על קפריסין והארצוֹת השכנוֹת לארץ־ישׂראל – – כּדי לקיים את הקשר עם המסוֹרת הלאוּמית”. אך הוּא דוֹאג גם למקרה בּיש, שמא יכּשלוּ כּל אלה הנסיוֹנוֹת, וּמוֹסיף: “את ההחלטה בּדבר קניית אדמה פּוֹריה בּמקוֹם אחר – מוּטב בּאַפריקה – יש לדחוֹת לאחרוֹנה”.1

בּנקוּדה זוֹ, הגיוֹנית ורציוֹנַליסטית, עוֹזבת את סירקין תחוּשתוֹ ההיסטוֹרית העמוּקה. בּכל אשר אמר עד כּה הננוּ מוֹצאים כּי בּראוֹתוֹ ראיה בהירה את הגוֹרמים הכּלכּליים והסוֹציאליים הפּוֹעלים בּהוֹוה אינוֹ מעלים עין מן ההתהווּת ההיסטורית שבּתוֹצאתה נתגבּשה האוּמה העברית כּמוֹת שהיא, על גאוֹנה היהוּדי וקשיוּת־ערפּה וּמַשׂא־נפשה וקשרה בּל ינתק לפיסת־ארץ זוֹ. אך בּשקלוֹ את המכשוֹלים הרבּים האפשריים הרי הוּא מניח בּנקוּדה זוֹ אפשרוּת של נסיגה וּברירה. וכאן גם נעוּצה ראשיתה של אוֹתה טעוּת היסטוֹרית שהביאה אחר כּך את סירקין בּרגע של יאוּש, רגע שהפך להיוֹת פרשת־דרכים טרגית, לידי פּרישה מן הציוֹנוּת לשם הגשמת מדינת־היהוּדים בּמקוֹם אחר בּעוֹלם. ורק זיקתוֹ העמוּקה של סירקין לציוֹנוּת וחוֹסר־פּחדוֹ להוֹדוֹת בּגָלוּי על טעוּתוֹ, הם שהצילוּ אוֹתוֹ מן הגוֹרל המַחפּיר אשר מצא את עדת הפּוֹרשים, אשר – מחוּץ ליחידי־סגוּלה מעטים – צעדה מדחי אֶל דחי, וּממשיחיוּת־שקר אל שמד לאוּמי.

 

ג

סירקין, כּמוֹ הרצל, רוֹאה את מדינת־היהוּדים כּדוֹמָה לתכניוֹתיהם של כּאבּה והֶרצקה, הקרוּיוֹת בּפי הבּריוֹת בּשם “אוּטוֹפּיוֹת”. אוּלם סירקין מוֹצא יתרוֹן לציוֹנוּת, שאינה המצאה שׂכלית של יחידים־הוֹגים, אלא הוֹרתה ולידתה בּמצוּקת־המוֹנים וּבאינסטינקטים של עם. אוֹתן אוּטוֹפּיוֹת סוֹציאַליוֹת לא יצרוּ שוּם תנוּעת־המוֹנים להגשמתן, מה שאין כּן הציוֹנוּת, שהיא מעיקרה תנוּעת־עם. ועוֹד הבדל אחד ליתרוֹנה של הציוֹנוּת: לאוֹתן התכניוֹת לא היה אלא מנוֹף אחד – האידיאל הסוציאליסטי “שעליו לכנס את האנשים ולגלוֹת את הארץ – ואילוּ מדינת־היהוּדים מחוּבּרת לעם שבּמציאוּת” (והיה מקוֹם להוֹסיף: ואף לארץ מסוּימת שכּיסוּפי העם לא זזוּ הימנה).

הבלטת הצד השוה שבּרעיוֹן מדינת־היהוּדים וּבאוּטוּפּיוֹת הסוֹציאליוֹת היתה חשוּבה הרבּה לסירקין מפּאת יחסוֹ הנפשי לאוֹתן התכניוֹת, אך לא היה בּה כּדי לחזק את עמדוֹת התנוּעה הציוֹנית החדשה בּויכּוחי־הזמן. כּי בּאוֹתם הימים היוּ לא רק חסידי המשטר הקפיטליסטי מתיחסים בּביטוּל גמוּר לאוֹתן האוּטוֹפּיוֹת, אלא אף הסוֹציאַליסטים. בּתקוּפת העליה לתנוּעת הפּוֹעלים המקצוֹעית וההישׂגים הפּוֹליטיים־הפּרלמנטריים, היוּ הסוֹציאליסטים בּוֹטחים הרבּה שהסוֹציאליזם יבוֹא רכוּב על רכב בּרזל של “ההכרח ההיסטוֹרי”, וּלפיכך לא החשיבוּ את העיוּן בּאָפיה וּבפרטיה של החברה העתידה לבוֹא ממילא, והשאירוּ חלוֹמוֹת נאים אלה למשוֹררים ולתינוֹקוֹת. על אחת כּמה וכמה שהנסיוֹנוֹת והמַאמצים להקדים את “העתיד לבוֹא”, אוֹ לנטוֹע בּחברה הקיימת זרעים של משטר חדש, של קוֹאוֹפּרציה וּמשק קוֹלקטיבי, לא היוּ בּעיניהם אלא בּיטוּל זמן ואיבּוּד כּוֹחוֹת שלא בּזמנם. הכּשלוֹנוֹת המרוּבּים של כּל הנסיוֹנוֹת בּעָבר להגשמה סוֹציאליסטית לא גרמוּ דאגה יתירה וגם לא שימשוּ לקח. כּי שלטה הנחה כּוֹללת: מה שהיה קָדם לבוֹא, לפיכך טבעי הדבר שנכשל, מה שיבוֹא – יבוֹא בּזמנוֹ, וטבעי הדבר שיהיה מוּשׂכּל וּבריא; פּרוֹבּלימוֹת החברה החדשה של המהפּכה הסוֹציאליסטית – אינן פּרוֹבּלימוֹת. התשבּי של המהפּכה הסוֹציאליסטית יתָרץ קוּשיוֹת ואבעיוֹת. בּאוֹתם הימים לא היתה טענה מבטלת יוֹתר מאשר הקריאה: אוּטוֹפּיה עליך! כּלוֹמר, תכנית שבּדמיוֹן, שאין לה אחיזה בּמציאוּת, ולא סיכּוּיים להתגשם. מלת־גנַאי זוֹ היתה חוֹזרת הרבּה בּין החצים שנוֹרוּ בּסירקין, שהיה מוּחזק אוּטוֹפּיסט כּפול וּמכוּפּל, הן משוּם שהעמיק חקר בּשאלוֹת דמוּתה וטיבה של החברה העתידה בּכלל, ולא זילזל כּלל בּמאמצים השׂכליים והנפשיים של האוּטוֹפּיסטים, והן כּמאמין בּמדינת־היהוּדים, ועוֹד יוֹתר כּמאמין בּמדינת־יהוּדים סוֹציאליסטית דוקא.

סירקין לא נמנע גם מויכּוּח זה. הוּא שוֹאל: מה זאת אוּטוֹפּיה? האוּמנם כּל תכנית לעתיד לבוֹא, שקטני־מוֹח וּמוּגי־לב מכריזים עליה שהיא דמיוֹנית גזירה שלא תקוּם? הוּא מבקש להבחין בּין אוּטוֹפּיה, שהיא נמנעת־הגשמה, אם משוּם שהיא מתנגדת לנטיוֹת טבוּעוֹת בּנפש האדם, ואם מפּני שאין די גוֹרמים להגשמתה בּחיי החברה, לבין אוּטוֹפּיה עשׂוּיה להתגשם, שאף על פּי שהיא סוֹתרת כּמה מוּשׂגים מקוּבּלים, וּמנוּגדת לאינטרסים קיימים, אינה נמצאת בּסתירה לנטיוֹתיהם וּליִצריהם של בּני־אדם וגוֹרמים של ממש עוֹמדים לה להגשימה.

“אין בציוֹנוּת בּגדר אוּטוּפּיה, כּי היא נמצאת בּהתאם עם מניעי החיים של היהדוּת ונוֹבעת מתוֹך מצוּקתה. אין בּה מן האוּטוֹפּיה יוֹתר משיש בּסוֹציאליזם המוֹדרני התוֹמך יתדוֹתיו בּאינטרס וּבהכרח החברתי. הציוֹנוּת מיוּסדת על צרת היהוּדים שנתעלוּ בּזמן החדש והגיעוּ להרגשת כּוֹחם וּכבוֹדם”. “לא האוּטוֹפּיוּת היא המוֹנעת חוּגים רחבים בּיהדוּת מהתקרב אל הציוֹנוּת, כּי אם רוּח העבדים, עניוּת הנפש וטמטוּם הלב לגבּי כּבוֹדם והכּרת ערך עצמם – כּל אלוּ תוֹלדוֹת עבדוּתנוּ בּת אַלפי שנים”.

ואֶל מוּל פּני המקהלה הגדוֹלה, החוֹזרת השכּם והערב כּי הציוֹנוּת אינה אלא אוּטוֹפּיה, אין סירקין הבּוֹדד חוֹשש להטיח: טוֹעים אַתם, לא הציוֹנוּת היא אוּטוֹפּיה נמנעת־הגשמה, אלא התקוָה לטמיעה; אוּטוּפּיה היא היא תקוַתכם להימלט מאַנטישמיות כּל עוֹד קיים משטר חברתי זה; אוטופיה היא כּוַנתם של הגבירים־הנדיבים להפוֹך המוֹני־יהוּדים בּארצוֹת־גוֹלה לעוֹבדי־אדמה, וּבלבד שהיהוּדים העשירים יוּכלוּ לישב בּשלוה ולא יצטרכוּ להתבּייש מפּני הגוֹיים בּאחיהם האֶביוֹנים והשנוֹררים, הרוֹכלים והמוֹזגים. “תו האוּטוֹפּיה טבוּע בּכל הנסיוֹנוֹת הבּלתי־ציוֹניים לפתרוֹן שאלת היהוּדים”.

 

ד

בּצדוֹ של הנימוּק הריאַליסטי, היוֹדע להוֹכיח בּהוֹכחוֹת של בּרזל כּי הציוֹנוּת אינה ניתנת להתגשם (בּימיה הראשוֹנים של הציוֹנוּת, בּטרם נקרשוּ היחסים בּין המחנוֹת, היוּ מן המתנגדים שאמרוּ: אף אנחנוּ היינוּ מסכּימים למדינת־היהודּים אילוּ היתה זוֹ בּגדר אפשרוּת), היה בּא הנימוּק הפּרינציפּיוֹני: התקדמוּת העוֹלם עוֹמדת על מלחמת המעמדוֹת, שהיא הגוֹרם היחידי בּתרבּוּת האנוֹשית, וכל הבּא להחלישה אוֹ לטשטשה הרי הוּא מתנַקש בּעניני הפוֹעל וּבהגשמת הסוֹציאַליזם. השאיפה הלאוּמית מחלישה את המלחמה המעמדית וּמטשטשת את ההכּרה המעמדית – הרי היא מַזיקה. וּלהלן: היהדוּת מפוּלגת למעמדוֹת הנלחמים זה בּזה. זוֹהי המציאוּת הממשית, הציוֹנוּת מתבּססת על האַחדוּת המדוּמה של האוּמה, והרי זוֹ סתירה לעקרוֹן מלחמת־המעמדוֹת ואף למציאוּת הכּלכּלית. הרי שחוֹבתוֹ של כּל סוֹציאַליסט החרד לטוֹהר הכּרתוֹ המעמדית של הפּוֹעל, שיהיה מתנגד לציוֹנוּת. סירקין לוֹעג לכל המִגדל התיאוֹרי הזה היוֹצר סתירוֹת עיוּניוֹת שאינן קיימוֹת בּמציאוּת. “אין לך אִיולת גדוֹלה מזוֹ לעשׂוֹת את מלחמת־המעמדוֹת נימוּק נגד הציוֹנוּת”! כּיצד אפשר להסיק מתוֹך הסוֹציאליזם מסקנת ניגוּד לתנוּעה הבּאה להמציא מקוֹם־מקלָט להמוֹני אדם, אוּמללים, מוּרדפים, נעים־ונדים? סירקין שוֹפך לעגוֹ על התיאוֹריוֹת המחוּכּמוֹת ששרצוּ בּאוֹתם הימים, כּי הציוֹנוּת לא בּאה לעוֹלם אלא כּדי לתת לקפּיטליסטים היהוּדים פּוֹעלים זוֹלים יוֹתר מאשר בּתחוּם־המוֹשב, וּכמי שרוֹאה את הנוֹלד הוּא אוֹמר כּי הפרוליטריון היהודּי “יהיה הראשוֹן ליהנוֹת מן הציוֹנוּת”. נכוֹן הדבר, בּני מעמדוֹת שוֹנים דוֹגלים בּציוֹנוּת, וכי לפיכך חייב הפּוֹעל להסתלק מן האפשרוּיוֹת שנוֹתנת לוֹ הציוֹנוּת, משוּם שגם המעמדוֹת העוֹמדים אתוֹ בּקשרי מלחמה כּלכּלית מקבּלים אוֹתה?

אוּלם סירקין, כּדרכּוֹ, אינוֹ מסתפּק בּמלחמת־מגן, אלא מתגָרה מלחמה בּאוֹיב. הוּא, החי בּכל מהוּתוֹ את המציאוּת המעמדית, הדוֹרש מן העם היהוּדי כּוּלוֹ להצטרף למלחמת מעמד הפּוֹעלים, ואינוֹ רוֹאה את תקנת החברה בּלתי אם בּביטוּל המעמדוֹת, אינוֹ מקבּל את מרוּתה של תוֹרת המעמדוֹת האַבּסוֹלוּטית. “מלחמת־המעמדוֹת אינה ממַצה את כּל גילוּיי־החיים החברתיים”. “מלחמת־המעמדוֹת היא המניע הראשוֹן בּהיסטוֹריה. אך יש בּזה משוּם סירוּס מהוּתה אם מבקשים להעמיד את כּל החיים החברתיים, עם כּל ריבּוּי הגוָנים שבּהם, עליה בּלבד”. בּחיי כּל מדינה וכל אוּמה וכל חברה תרבּוּתית יש ענינים משוּתפים לכל המעמדוֹת. מי שמַפריז בּראִיית הניגוּדים המעמדיים עד כּדי שלילת כּל גילוּיי שיתוּף בּין המעמדוֹת בּקרב האוּמה הרי זה מתעלם מן המַמשוּת של החברה התרבּוּתית. אכן יש ויש גילוּיי סוֹלידריוּת אנוֹשית וּלאוּמית המרתקים את המעמדוֹת היריבים. כּשאוֹיב חיצוֹני מאַיים על הארץ – מתאַחדים להגנה כּל המפלגוֹת. ואפילוּ כּנגד אוֹיב פּנימי מתחַבּרוֹת כּמה מפלגוֹת־יריבוֹת כּשניגוּדיהן קיימים ועוֹמדים. אילמלא כּך לא היה משטר פּרלמנטרי יכוֹל להתקיים.

ואין סירקין מבקש “להכשיר” את הציוֹנוּת על ידי שיכריז עליה שהיא תנוּעה מעמדית בּמַהוּתה. מצוּקת היהוּדים אינה רק מצוּקתוֹ של מעמד אחד, וכך גם הציוֹנוּת אינה ענין למעמד אחד. “אוֹתה יכוֹלים לקבּל כּל המעמדוֹת בּיהדוּת, אחת היא מה שייכוּתם המעמדית”.

היוֹתוֹ שוֹלל את התוֹרה המעמדית בּניסוּחה האַבּסוֹלוּטי, הכּוֹלל הכּל, מסבּיר הכּל וקוֹבע הכּל, אינוֹ גוֹרם לוֹ שיתעלם מן המציאוּת המעמדית וּמהשפּעוֹתיה על כּל גילוּיי החיים. הוּא רוֹאה את הגילוּיים והניגוּדים המעמדיים שבּתנוּעה הציוֹנית. אמנם הרעיוֹן הציוֹני, הוּא משוּתף לעם כּוּלוֹ, אך כּל מעמד רוֹאה את הציוֹנוּת מראוּת האינטרסים שלוֹ וּמהרהוּרי־לבּו.

בּמַה שיבוֹא יקדיש עוֹד סירקין הרבּה כּוֹחוֹת נפשיים כּדי להוֹקיע את האוֹפי המעמדי של זרמים שוֹנים בּתנוּעה הלאוּמית וּכדי להילָחם נגד שלטוֹנם של בּעלי־הבּתים בּציוֹנוּת, אשר “חלוֹם העתיד היהוּדי מתחבּר בּדמיוֹנם עם המָאוַיים הריאַקציוֹניים של מציאוּתם”.2 עתה עוֹד איננוּ מתעכּב על כּך הרבּה, כּי העיקר אצלוֹ לקרוֹא לפרולטריון היהוּדי ולאינטליגנציה הסוֹציאליסטית שיבוֹאוּ הם ויהיוּ למַגשימי הרעיוֹן הציוֹני, וישחררוּ את הציוֹנוּת משלטוֹן “אינטרסים מעמדיים בּוּרגניים”, אשר סוֹפם להביא לידי “מלחמת־מעמדוֹת אשר תהרוֹס את המדינה היהוּדית בּראשית התהווּתה”.

 

ה

מה התקווֹת אשר סירקין תוֹלה בּפּוֹעל וּבדלת־העם וּבאינטליגנציה המהפּכנית בּהצטרפם לציוֹנוּת, וּמה הוּא דוֹרש מהם? לא פּחוֹת ולא יוֹתר, אלא שיקימוּ את מדינת־היהוּדים כּמדינה סוֹציאליסטית.

“אָמנם גם מדינת־היהוּדים כּשלעצמה, תהיה מה שתהיה בּצוּרתה, תוּכל להעביר מן העוֹלם חלק הגוּן מצרת היהוּדים, ואוּלם התוֹדעה המוֹדרנית רווּיה כּבר אידיאַלי כּלכּלה וצדק סוֹציאַליסטיים בּמידה גדוֹלה כּזוֹ, שמדינת־יהוּדים קפּיטליסטית לא תתקבּל – וּבדין הוּא שלא תתקבּל – על לבּם של חוּגים רחבים מאד בּעם היהוּדי”.

הציוֹנוּת לא תקוּם אם לא יקימוּה חוּגים רחבים בּעם. “מבּלעדי אנשי־העבוֹדה הרי הציוֹנוּת היא בּבחינת נפל. גלגלי הרפּוּבּליקה היהוּדית לא יוּנעוּ מבּלעדי זרוֹעוֹתיו האַמיצוֹת של הפּוֹעל היהוּדי”. והתנוּעה הציוֹנית תצטרך להביא בּחשבּוֹן את נטיוֹתיו הסוֹציאליסטיוֹת של הפּוֹעל היהוּדי, ושל שאָר החוּגים – וסירקין מוֹנה אוֹתם: דַלת־העם, האינטליגנציה והמעמד הבּינוֹני – אשר לא יחפּצוּ להשתעבּד להוֹן הגדוֹל. כּל אלה יביאוּ לידי התמַזגוּתה של הציוֹנוּת עם הסוֹציאַליזם.

כּכל שתתקרב הציוֹנוּת להתגשמוּתה המוּחשית, כּן תוֹסיף להזדכּך וּלהתעלוֹת למדרגות אוּטוֹפּיה סוֹציאליסטית”.

 

ו

סירקין מגייס פּה כּל הנימוּקים שבּידוֹ כּדי להוֹכיח את צדקת התֶזיס שלוֹ, כּי מדינת־היהוּדים תהיה סוֹציאליסטית. שוּם צוּרה אחרת אינה אפשרית, לדעתוֹ, ולא בּלבד מבּחינה חברתית, אלא אף מבּחינה טכנית.

סירקין יודע, כּמוּבן, שנסיונות ההתישבוּת של יהוּדים בּארץ־ישׂראל וּבארגנטינה נעשׂוּ לא לפי עקרוֹנוֹת חברתיים חדשים, אלא מתוֹך “שמירת מעמד חייהם הקוֹדם” של היהוּדים. אוּלם הוּא מתקשה להאמין שבּבוֹא היהוּדים ליסד לעצמם מדינה אוֹטוֹנוֹמית יְיַסדוּה על אי־שויוֹן חברתי. “משל למה הדבר דוֹמה? לאמָנה חברתית על עבדוּת”. סירקין רוֹאה את האדם בּצלמוֹ וּבדמוּתוֹ, כּיציר בּן־חוֹרין וּבר־בּחירה. אין הגיוֹנוֹ סוֹבל את ההנחה כּי יתכן הדבר שאנשים נבוֹנים יֵאוֹתוּ להמשיך בּמדינתם החדשה בּאוֹתן צוּרוֹת־החיים הקלוֹקלוֹת שהביאוּ אִתּם מן החוּץ. “הנחה שאין להעלוֹתה על הדעת כּלל, שכּן רוֹב היהדוּת, שהוּא מן הפרוליטריון וּמעמד הבּינַים, לא ירשה זאת בּשוּם קוֹנגרס־יהוּדים, מתוֹך הכּרה נכוֹנה של עניניו”.

אף על פּי כן אינוֹ מסתפּק בּהוֹכחוֹת מן ההגיוֹן בּלבד, אלא מבקש לראוֹת מה תהיינה התוֹצאוׁת של התישבוּת על יסוֹד הקנין הפּרטי וההתחרוּת הכּלכּלית. והוּא רוֹאה מיד לא רק את סכּנת ניצוּל העוֹבד, אלא גם את העבוֹדה הזוֹלה והזרה:

“הוֹאיל וההתישבוּת כּוּלה נעשׂית בּארץ שאינה מפוּתחת אלא בּמידה מעטה מאד, הרי שׂכר העבוֹדה ירוּד בּיוֹתר, בּשׂכר זה אין היהוּדי האירוֹפּי – – יכוֹל להסתפּק. הפּוֹעלים רוּבּם כּכוּלם מתגייסים משוּם כּך מבּין האוּכלוֹסין ילידי הארץ העוֹבדים הרבּה יוֹתר בּזוֹל”.

וההוֹן הלאוּמי, אשר יפעל בּתנאים כּאלה, בּמשטר של קנין פּרטי והתחרוּת כּלכּלית, גם הוּא יהיה נתוּן, בּהכרח, בּתנאים מסוּימים:

“המתישבים נעשׂים תלוּיים על ידי כּך בּאַדמיניסטרציה, וּלעוֹלם לא תוּכל להיוֹת משוּבּחת ותמיד היא גרוּעה, גרוּעה מתוֹך עצם אָפיה כּאַדמיניסטרציה. בּדרך כּך צוֹמחים ניגוּדי אינטרסים, מעשׂי שימוּש לרעה, תרעוּמוֹת, מעשׂי איבה וּלבסוֹף גם מעשׂי אַלָמוּת. מפּני אָפים של היהוּדים, ההוֹלך אחרי החירוּת והאינדיבידוּאַליוּת, מקבּלים ניגוּדים אלה צוּרה חריפה בּיוֹתר וּמביאים לידי התפּוֹררוּת גמוּרה של המוֹשבוֹת”.

ואף מבּחינה טכנית יהיה זה מעשׂה מוּטעה אם יבקשוּ להקים את המשק היהוּדי בּמדינת־היהוּדים על יסוֹד התחרוּת וּבזבּוּז מרץ וחוֹסר ־תכניתיוּת. והוּא בּא לידי מסקנה:

“מדינת־היהוּדים מן ההכרח שתהיה סוֹציאליסטית, אם עתידה היא להתגשם בּכלל. – – בּלבוּש סוֹציאַליסטי אפשר לה לציוֹנוּת להיוֹת לקנין כּלל האוּמה היהוּדית. דרך התחבּרוּתה לסוֹציאליזם תעלה הציוֹנוּת ותחזק עד היוֹתה לתשוּקת עם עצוּמה. – – התקוה המשיחית שהיתה תמיד ראש מַערכי לבּם של היהוּדים בּגוֹלה, תתגלגל בּמעשׂה מדיני. ליהדוּת, המתקיימת קיוּם עלוּב, ינתן תוֹכן חיים נעלה”.

 

ז

יכוֹל היה להסתפּק בּהרמת הנס של מדינת־יהוּדים סוֹציאַליסטית. אך כּדרך בּעלי־התכניוֹת, שחזוֹנם יקר להם מדי שיפחדוּ מפּני המַלעיגים, מנסה הוּא לפרט גם ראשי־פּרקים מתכניתוֹ המעשׂית. והוּא מוֹדיע מראש שאינוֹ קוֹבע מסמרים. העיקר לוֹ – מדינת־יהוּדים שאין בּה קנין פּרטי על הקרקע וּכלי־היִצוּר. כּל השאָר אינוֹ אלא נוֹשׂא לויכּוּח.

אך גם השאר הזה ראוּי שנתבּוֹנן בּוֹ, כּי הוּא אוֹצר כּמה ממוּשׂגיו הציוֹניים והסוֹציאליסטיים של מחַבּרוֹ. וּמהם כּמה דברים שהיוּ חדשים וגם תמוּהים בּשעתם ונעשׂוּ לאחר זמן נחלת כּוּלנוּ.


המדינה היהוּדית לא תוּקם מתוֹך הגירה אַנַרכית, אלא כּמפעל התישבוּתי מכוּוָן וּמאוּרגן. ההתישבוּת תתגשם על ידי ההסתדרוּת הציוֹנית. זוֹ תהיה הוֹלכת וּמתרחבת עד שתקיף את כּלל־היהוּדים. רכישת הארץ תיעשׂה על ידי “הקרן הלאוּמית”.3 קהילוֹת, בּתי־כּנסת, מוֹסדוֹת צדקה, אגוּדוֹת, איגוּדים מקצוֹעיים – כּוּלם ישלמוּ מס ל“קרן הלאוּמית”.

“שוּם מאוֹרע בּחיי היהוּדים, אם של שׂמחה ואם של צער, לא יתרחש בּלי שיזכּוֹר היהוּדי את חוֹבתוֹ הלאוּמית העליוֹנה”.

כּיצד תירַכש הארץ? סירקין רוֹאה כּמה דרכים: אוֹ שיגמרוּ הציוֹנים את הדבר בּדרך שלוֹם עם תוּרכּיה, תמוּרת סכוּם כּסף, אוֹ שירכּשוּ את לב הדמוֹקרטיה האירוֹפּית והפרוליטריון וילחצוּ לחץ מדיני על תוּרכּיה; אוֹ שישׂיגוּ את מטרתם בּדרכי העקיפים של הדיפּלוֹמַטיה. בּחוּגים הסוֹציאַליסטיים היהוּדיים היה עצם ענין המשׂא־וּמתן עם ממשלוֹת “מוּקצה” מטעמי אֶסתטיקה מַהפּכנית. אך סירקין איננוּ פּוֹסל שוּם דרך אם יש בּוֹ כּדי להוֹביל למטרה, אוּלם הוּא גם מגלה לקוֹרא כּי מלבד אוֹתם הדרכים הנדוֹנים בּקוֹנגרס וּבמסיבּוֹת ציוֹניוֹת רוֹאה הוּא עוֹד דרך, והוּא קרוֹב ללבּוֹ בּיוֹתר, כּי על כּן הוּא “הנאה והשיר שבּדרכים”: דרך ההתחבּרוּת עם שאָר העמים “הנדכּאים שבּתוּרכּיה”.

והוּא מסבּיר שאין הכּוָנה, חלילה, לעשוֹק את עצמאוּתה ואת חירוּתה של תוּרכּיה עצמה, אלא הוּא מבקש שגם שאר העמים שבּמלכוּת עוֹתוֹמן יקבּלוּ את חירוּתן ועצמאוּתן.

תכנית זוֹ של המרדת עמי תוּרכּיה קשוּרה אצל סירקין גם בּרעיון העברת האוּכלוֹסין, שהוּא רוֹאה אוֹתוֹ כּפתרוֹן בּשלוֹם בּמצבים מסוּימים־מסוּבּכים. והוּא גם רוֹאה את האפשרוּת שמתוֹך הסכּם הדדי תתפּנה ארץ־ישׂראל בּפני המתישבים היהוּדים.

“בּמקוֹמוֹת שבּהם הישוּב מעוֹרב תיעשׂה נדידת־עמים בּשלוֹם וחלוּקה לאוּמית של הטריטוֹריה. ארץ־ישׂראל, המאוכלסת בּמידה קלוּשה מאד, שבּה יש ליהוּדים גם כּיוֹם עשׂרה אחוּזים למאה מן האוּכלוֹסים, צריך שתתפּנה לפני היהוּדים. היהוּדים יכרתוּ בּרית עם העמים המדוּכּאים של תוּרכּיה וישאפוּ לחלוּקה צוֹדקת של ממלכת־כּיבּוש זוֹ. הם יתמכוּ בּמתקוֹממים מכּספּי הקרן הלאוּמית, אף יעמידוּ מתנדבים למלחמה. הן תוּרכּיה לא תדע שלוה לעוֹלם”.

על אפשרוּת פּוֹליטית כּזאת חלם סירקין לפני ארבּעים שנה. להגשמתוֹ חסר היה קוֹדם כּל תנאי אחד: שהיהוֹדים המבקשים לשחרר את עצמם תוֹך כּדי שחרוּר עמי תוּרכּיה יעמדוּ מבּפנים ולא מבּחוּץ. אילוּ היה הפּוֹעל היהוּדי מבוּגר בּרוּחוֹ כּדי לשמוֹע להטפת סירקין, ואילוּ היה הנוֹער היהוּדי של אוֹתוֹ הזמן מַקדים וּמוֹצא את הדרך לעליה חלוּצית בּהמוֹניו – היה אוּלי פּתרוֹנוֹ של החלוֹם אחר ממה שהיה בּמציאוּת.

 

ח

כּיצד מתאר לוֹ סירקין את ההתישבוּת הסוֹציאליסטית? לא כמשק מרוּכּז המתנהל על ידי המדינה אלא כּברית חבוּרוֹת שיתוּפיוֹת עשׂרת אלפים עוֹבדים בּחבוּרה. הבּתים, מוֹסדוֹת־התעשׂיה, כּלי־היִצוּר – קנין החבוּרה הם. העבוֹדה מתנהלת בּרשוּת החבוּרה. ערך העבוֹדה נמדד לא רק בּאוֹרך־הזמן שהוּשקע בּה, אלא אף בּכּוֹח המוֹשך אוֹ הדוֹחה של העבודה. שעה אחת, למשל, של עבוֹדה חקלאית מתוֹך שׂמחה שקוּלה כּנגד שעה וּמחצה עבוֹדת תעשׂיה משעממת. כּל חבר בּחבוּרה אינוֹ חייב אלא בּמינימוּם של עבוֹדה, כּדי להחזיר את הקרן והריבּית למוֹסד המישב. “כּל מה שנמצא מעֵבר לתחוּם זה נכנס בּגדר החירוּת האישית”. החברים מקבּלים מהנהלת העבוֹדה שוֹבר על כּמוּת המלאכה שעשׂוּ, וכל אחד חפשי לסדר את עניניו בּתחוּמים אלה. “כּל פּוֹעל זכּאי לתבּוֹע לעצמוֹ שׂכר, לא כּן האַמצאָה. בּמקוֹם רוח הפַּטֶנטים תבוֹא שיטת הפּרס הציבּוּרי. כּל אַמצאָה זוֹכה בּפרס על פּי עקרוֹנוֹת מוּסמכים מטעם ההנהלה הכּלכּלית”.

את סַמכוּתה של המדינה יש להעמיד על הסדרת חיי הכּלכּלה בּלבד. “האנשים מתחבּרים יחד על מנת לשלוֹט בּנכסים, אך לא על מנת לנַצח זה את זה. המדינה נעשׂית מיוּתרת, בּמקוֹמה בּאה התאַחדוּת היצרנים החפשים”. אין המדינה זקוּקה לטיפּוּל מרוּבּה בּשמירת הסדר וּבהגנת אזרחיה מפּני פּגיעוֹת. “עבירוֹת קלוֹת וטעוּיוֹת מגיעוֹת לכלל תיקוּן מתוֹך דיוּן ציבּוּרי; חמוּרוֹת מהן נכנסוֹת בּתחוּמה של חכמת הרפוּאָה, שהרי אינן אלא סטיה עלוּבה מהראוּי והטוֹב”.

את היחסים בּין היצרנים מתאר סירקין כּפֶדרציה של החבוּרוֹת. “היחסים בּין החבוּרוֹת עֵרים מאד, הן מבּחינה כּלכּלית והן מבּחינה חברתית וּמדעית”, המרכּז הנִבחר מתוֹך החבוּרוֹת יוּכל לפקח על החיים הכּלכּליים וּלהסדיר אוֹתם.

בּנין המשק לא יעָשׂה בּדמוּת ערים לתעשׂיה וּכפרים לחקלאוּת. הכּפר אינוֹ אלא מעין כּפר תעשׂיה עצוּם, שבּוֹ התעשׂיה ועבוֹדת האדמה נוֹגעוֹת זוֹ בּזוֹ, הניגוּד שבּין העיר לכּפר בּטל". קיימים אמנם מרכּזים שוֹנים לצרכי מדע ואמנוּת והנהלה כּלכּלית, אך ישוּבם של אוֹתם מרכּזים איננוּ קבוּע. אין מקוֹם לאוּכלוֹסים כּרכּיים מיוּחדים. אֶל המרכּז בּאים מכּל קצוֹת הארץ לעוֹנה מסוּימת, לשם תכלית מסוּימת. נסתיימה העוֹנה – אדם חוֹזר למקומו.

בּיחסי חוּץ שוֹמרת מדינת־היהוּדים על נייטרליוּתה. לשם הגנה כּלפּי חוּץ מתקיימת מיליציה עממית: “בּשעת מלחמה: כּל איש לנשק”!

לא נעלם מסירקין שתכנית זוֹ, שהוּא מַתוה את ראשי־פּרקיה, תתקבּל כּאוּטוֹפּיה ממש. אך הוּא מאמין שהטרגדיה ההיסטוֹרית המטילה על היהוּדים לבקש להם מוֹלדת וּליסד מדינה היא גם תאַמץ את רוּחם להפוֹך את האוּטוֹפּיה למַמשוּת. “מה שהוּא בּדרך כּלל בּגדר דמיוֹן יחידים – יהיה אצל היהוּדים לתנוּעת־עם כּבּירה, מה שהוּא בּמקוֹם אחר אוּטוֹפּיה – אצל היהוּדים הוּא בּגדר הכרח”. והמוֹכיח החמוּר והשוֹלל החריף יוֹצא מגדרוֹ בּשעה שהוּא חוֹזה את חזוֹן עילוּי העם וחידוּש כּוֹחוֹ היוֹצר בּדרך שיבת־ציוֹן. הזעם, השנינה – להוֹוה השפל, הרוֹך והאהבה וההתרוֹממוּת – לעתיד המעפּיל. "כּעוּר, משוּעבּד, ירוּד ואַכזרי הוּא היהוּדי כּשאינוֹ זוֹכר את עצמיוּתוֹ הגדוֹלה וּמתכּחש לה. גדוֹל, יפה, מוּסרי וסוֹציאַלי הוּא בּשעה “שהוּא שב אל עצמוֹ וּמכּיר בּאני שלוֹ”.

ואז – “ישוּב ישׂראל ויהיה בּחיר־העמים”.

כּך צוֹפה סירקין את נס יציאת מצרים החדשה.



  1. [כּתבי נחמן סירקין, עמוּד 54]  ↩

  2. ההגדרוֹת הללוּ לקוּחוֹת מן ה“קוֹל־קוֹרא אל הנוֹער העברי”, 1901. כּתבי נחמן סירקין, עמוּד 63.  ↩

  3. הדברים נכתבוּ סמוּך לקוֹנגרס השני. רק בּקוֹנגרס החמישי, תחת לחצוֹ של הרצל – נוֹסדה הקרן הקימת.  ↩

המלצות קוראים
תגיות