רקע
ברל כצנלסון
פּרק שלישי: מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

א

שנוֹת השפל בּחיבּת־ציוֹן – כּשלוֹן הגל השני לעליה (תרנ"ב), הוֹפעת הבּרוֹן הירש כּמתחרה לארץ־ישׂראל, ההתלהבוּת של גבירים והמוֹנים לישוּב אַרגנטינה, נשירת המתיאשים – לא יכלוּ לוֹ לגרעין של החבוּרה הבּרלינאית. כּמה מחבריהם פּרשוּ ויצאוּ לתרבּוּת התבוללותית אוֹ לעממיוּת־גלוּתית (אשר אך החלה להיבּקע), אך בּגרעין היה מן “הלוּז” האַגדתי, זה שניתן “בּמים ולא נמחה, בּאויר ולא נשׂרף, בּריחַיִם ולא נטחן”. רוּבּם עדיין לא יצא לעוֹלם המעשׂה וחי בּתסיסה רוּחנית, בּתיכּוּן תכניוֹת וּבציפּיה.

בּאוֹתם הימים התלקטה בּבּרלין חבוּרת תלמידי־חכמים צעירים, יוֹצאי גליציה, ואף הם מבקשי־נתיבוֹת, אוּלם אלה עיקר נטייתם למחקר וּלספרוּת. בּהם דויד ניימַרק וּצבי מַלטר, שהגיעוּ לשם טוֹב בּחכמת ישׂראל, מרדכי אֶהרנפּרייז, שהכריז על מרד ה“צעירים” בּספרוּת, אוּלם הוּא עצמוֹ שקע בּרבּנוּת וּבכתיבה לוֹעזית, ויהוֹשע טהוֹן שפּנה לעסקנוּת ציוֹנית ותרבּוּתית. ושם גם נזיר הספרוּת העברית, הבּוֹדד בּין המחנַים מיכה יוֹסף בּרדיצ’בסקי.

יש ענין רב לדעת מה היוּ המַגעים והיחסים בּין בּני שתי החבוּרוֹת, אוּלם בּני־הדוֹר, אשר רוּבּם כּבר הלכוּ לעוֹלמם, לא הבהירוּ לנוּ פּרשה זוֹ. אילוּ היוּ יוֹדעים אצלנוּ לכבּד את התסיסוֹת הרוּחניוֹת בּציבּוּריוּתנוּ, היה ודאי נמצא מי שיבקש לחקוֹר ולדעת עד היכן הגיע המַגע הרעיוֹני והאישי בּין בּרדיצ’בסקי לסירקין וּמה היה טיבוֹ של אוֹתוֹ מַגע – מידת הקירוּב והניגוּד שבּוֹ.

נשתמר רק תרשים קטן מאוֹתם הימים אצל ראוּבן בּריינין. הוּא מתאר נשף־ויכּוּחים בּדירתוֹ. המסוּבּים – לאוּמיים, הנפרדים לתרבותיים ולמדיניים, רבוֹלוּציוֹנרים, מַרכּסיסטים. הויכּוּח חוֹזר על גלגלוֹ. ניימַרק וּטהוֹן מתוַכּחים עם המַרכּסיסטים. בּרדיצ’בסקי יוֹשב מן הצד, מעיין בּספר. כּל הרמת קוֹל, כּל אִמרה תעמלָנית צוֹרמת אוֹתוֹ, אי־רצוֹן ועצבּנוּת ניכּרים בּפניו, אך הוּא מחריש. אין דיבּוּרוֹ אלא בּשנַיִם, לכל היוֹתר בּשלוֹשה. בּחברה גדוֹלה יוֹתר אינוֹ פּוֹצה פּה. הויכּוּח דוֹעך. הדברים ידוּעים. פּתאוֹם נכנס החדרה סירקין, כּדרכּוֹ, טעוּן דינַמיט רוּחני, גדוּש־למדנוּת וערוּך לקרב. רוּחוֹ סוֹער, מלא כּספּית, מחַשמל את תאוַת־הויכּוּח השוֹקעת. סירקין בּמלוֹא זהרוֹ. טוֹב־מזג ונלבּב מטבעוֹ. אך משתוֹקק להרוֹס כּל שיווּי־משקל רוּחני, כּל אדישוּת. הויכּוּח נדלק שוּב. הוַכּחָנים אינם טוֹמנים ידם בּצלחת ואינם חסים עליו. סירקין נלחם עם הכּל ונגד הכּל. פּרדוֹכּסים, הברקוֹת, המצאוֹת נוֹעזוֹת, סתירוֹת. בּרדיצ’בסקי מקשיב לסירקין מתוֹך קוֹרת־רוּח. הוּא כּבר הניח את הספר אשר בּוֹ דיפדף כּל אוֹתוֹ ערב. דרך־הויכּוּח של סירקין היה לוֹ כּגירוּי מרענן. ניכּר בּפניו שהוּא נהנה מסתירת־בּנינים זוֹ, מן הלהט הפּנימי של סירקין. אך הנה פּגע סירקין אגב הילוּכוֹ לא רק בּקאנט וּבמַרכּס, כּי אם גם בּניטשה, וּבּרדיצ’בסקי נפגע, ושוּב התחילוּ אצבּעוֹתיו ממַשמשוֹת בּארוֹן־הספרים. וסירקין, לאחר שהוֹציא את אבק־השׂריפה שלוֹ, נעשׂה שוּב חביב על כּל אדם. לא התרעם על הפּגיעוֹת שפּגעוּ בּוֹ. רגשי קנאה וּנקמה לא ידע.

איננוּ יוֹדעים מה היוּ ועד מה היוּ היחסים האישיים וההערכוֹת האישיוֹת בּין שני האנשים השוֹנים לכאוֹרה כּל כּך זה מזה, בּין המשוֹרר־ההוֹגה והמתבּוֹדד בּסתר אהלוֹ לבין הלוֹחם־ההוֹגה־והסוֹאן בּשעת־בּת־רבּים, בּין השרוּי בּיאוּש לבין החי בּאמוּנתוֹ – אך היה יסוּד של שיתוּף בּשרשיהם וּבנוֹפם. התנוּפה הגדוֹלה המתקרבת וּבאה בּחיי ישׂראל נרמזה בּשניהם. הם צוֹפֶיה והם מבשׂריה. וגם מי שאינוֹ רוֹאה כּכה את תוֹכם של הדברים יכוֹל למצוֹא מידת־מה של שיתוּף בּעוּבדת היוֹתם בּאוֹפּוֹזיציה חמוּרה לשליטי הרוּח של הדוֹר, בּעצם היוֹתם שוֹנים וּמוּבדלים מן השאָר, בּלתי־מוּבנים וּבלתי־נערכים על ידי בּני דוֹרם, יחידים בּרשוּת הרבּים.

 

ב

בּמעבּדה הקטנה של החבוּרה הבּרלינאית היוּ מתכּנים תכניוֹת. כּל מיני תכניוֹת. בּחברוּתא וּביחידוּת. מסַפּרים כּי יוֹם אחד הגיע סירקין אפילוּ למעשׂה דיפּלוֹמַטי־חשאי: באּ אל הציר התוּרכּי בּהצעה על רכישת ארץ־ישׂראל בּמחיר מאה אלף פרנקים. ספק אם אוֹתה שעה היוּ בּכיסוֹ שלוֹשה מַרקים. אוּלם הציר לא בּיקש דמי־קדימה. הוּא אך יעץ אוֹתוֹ לפנוֹת אל ראש הוזירים בּקוּשטא.

וּמנסיוֹנוֹת דיפּלוֹמַטיים לנסיוֹנוֹת של אִרגוּן העם. בּבּרלין חלמוּ על קוֹנגרס ציוֹני. עמדוּ בּקשרים. חיפּשׂוּ בּני־בּרית. כּתבוּ מכתבים. נצטרף לענין גם נתן בּירנבּוֹים. הענין לא נתקיים, לפי הלצת סירקין, “מפּני חוֹסר בּוּלים”. סירקין היה אוֹמר, גם בּשנים מאוּחרוֹת, כּי הרעיוֹן הטוֹב יש לוֹ, אך מה הוּא חסר? – את “האדם החרוּץ”.

 

ג

והאדם החרוּץ בּא. הוֹפעתוֹ של הרצל פּתרה לא רק את שאלת הבּוּלים, כּי אם עוֹד כּמה וכמה שאלוֹת. לא שוא חיכּוּ קוֹוי־ציוֹן שבּבּרלין ושבּמקוֹמוֹת אחרים. בּבת־אחת נסתיים השפל. הוּרם הנס. וגם לסירקין בּאוּ ימים חדשים. עכשיו הגיעה שעתוֹ לצאת לאויר־העוֹלם. הוּא בּא לקוֹנגרס הראשוֹן, בּא עם כּל מטענוֹ הרוּחני, תוֹפס מרוּבּה מבּחינה ציוֹנית וּמבּחינה סוֹציאליסטית כּאחת. הוּא מתיצב בּמחנה הרצל, אך אינוֹ מוַתר על חלוֹמוֹתיו שלוֹ. ושוּב הוּא נפגש בּביטוּל וּבלגלוּג, בּפחד הציוֹנים הכּשרים מפּני הסוֹציאליסטים העלוּלים לקלקל וּלסַכּן. ושוּב נוֹשרים הסוֹציאליסטים המעטים, שבּאוּ אל הקוֹנגרס מתוֹך היסוּסים וציפּיה, בּאוּ בּרצוֹן להאמין, אך גם בּחוֹסר־כּוֹח להאמין. וחברים קרוֹבים הוֹפכים לוֹ עוֹרף. אך סירקין, למוּד־התבוּסוֹת, אין רוּחוֹ נוֹפל עליו.

“אם מוֹחוֹ של אדם אחד אפשר שיתמזג בּוֹ הרעיוֹן של ארץ יהוּדית ושל מהפּכה יהוּדית להרמוֹניה היפה בּיוֹתר, על שוּם מה לא תוּכל אוֹתה מזיגה ליעשׂוֹת מחשבתה החיה והיוֹצרת של כּל האינטליגנציה היהוּדית, של כּל ההמוֹן היהוּדי? – – אז השלכתי על עצמי את המשׂא כּפוּי־הטוֹבה להיוֹת סוֹציאליסט בּין ציוֹנים וציוֹני בּין סוֹציאליסטים, וכמוּבן, כּל צד דחה אוֹתי בּשתי ידים וּשלָחני אל הצד שכּנגד”.

 

ד

פּרי החלטה זוֹ וּפרי הרצאוֹתיו הראשוֹנוֹת לאחר הקוֹנגרס היה הקוּנטרס “שאלת היהוּדים הסוֹציאליסטית”1, שנדפּס תחילה בּירחוֹן הסוֹציאליסטי הוינאי “דוֹיטשע וואָרטע” (יוּלי 1898), בּעריכת אנגלבֶּרט פּרנרסטוֹרפֶר, מן הראשוֹנים בּעוֹלם הסוֹציאל־דמוֹקרטיה אשר רחש אַהדה לתנוּעה החדשה. אפשר לוֹמר בּוַדאוּת כּי זאת הפּעם הראשוֹנה נשמע מעל בּמה סוֹציאליסטית קוֹל אדם מישׂראל, המדַבּר כּיהוּדי ללא טשטוּש וּללא התחפּשׂוּת, כּשוה עם שוים, ללא התנצלוּת וּללא לימוּד סַניגוֹריה, מגלה את נגעי העם ואת ניגוּדיו ואת שאיפתוֹ הלאוּמית בּלי פּחד מפּני “מה יאמרוּ”, ותוֹבע את זכוּתוֹ לחירוּת וּלעצמאוּת.

סירקין לא היה הסוֹציאליסט היהוּדי הראשוֹן אשר הגה את מחשבתוֹ הציוֹנית. עוֹד לַסַל הנער נרגש מעלילת־דמשׂק, חלם את חלוֹם השחרוּר העברי, וּבגָדלוֹ שכח אוֹתוֹ כּאשר שכחוּ הרבּה מַהפּכנים יהוּדים שבּגרוּ. עשׂרים וחמש שנים לפני הקוֹנגרס הציוֹני הראשוֹן פּירסם סוֹציאליסט יהוּדי גדוֹל, משה הֶס, את “רוֹמא וירוּשלים”, הספר הראשוֹן למחשבת המהפּכה היהוּדית, אך לא עמדוּ למחבּר שמוֹ וּזכוּיוֹתיו בּתנוּעת הפּוֹעלים העוֹלמית, והספרוּת הסוֹציאַליסטית עברה בּשתיקה על ספרוֹ. עכשיו זכה תלמידוֹ ויוֹרשוֹ בּרוּח, נחמן סירקין לפרוֹשׂ את דגל חירוּת ישׂראל מעל בּמה סוֹציאליסטית כּללית.

כּמה מימרוֹת בּקוּנטרס זה מנוּסחוֹת בּטעם השעה החוֹלפת, לעתים נשמע בּהן גם משוּם תשלוּם מס לדרך־מחשבה וצוּרוֹת־ניסוּח של אוֹתה שעה, אך אלוּ הן הקליפּוֹת. לא כּך הוּא עיקרם של הדברים. אדרבּא, כּמה דברים שהיוּ תמוּהים בּאוֹתה שעה נתאַמתוּ בּמידה מלאה וּגדוּשה בּמַה שבּא ונתרחש אחר כּך, עד שהדברים נראים לנוּ עתה “כּידוּעים” ואין אנוּ עוֹמדים על החידוּש שבּהם. מרוּבּים בּוֹ בּקוּנטרס צנוּם זה העיוּנים וההערכוֹת, מהם שבּמשך הימים נפסלוּ, מהם שהוּגהוּ, וּמהם – והם העיקריים – שנתאשרוּ ונתחזקוּ. קוּנטרס זה איננוּ מסוּג התוֹרניים, המבקשים להיוֹת פּוֹסקים. מבַשׂר הוּא. ויש לראוֹתוֹ כּרביעי בּקוּנטרסי־היסוֹד של לילינבּלוּם, פּינסקר והרצל. גם בּוֹ יוֹקדת הראשוֹנוּת וההצצה אל מעֵבר להיוֹם.

 

ה

גם הוּא, כּמוֹ הרצל, פּוֹתח בּצרת־היהוּדים, בּסבך העוֹלמי של היחסים שבּין “היהוּדים ושאינם־יהוּדים”. אוֹתה שעה היוּ הציוֹנים שבּמזרח רוֹאים פחיתוּת־כּבוֹד לציוֹנוּת שיבססוּה לא על התעוֹררוּת ההכּרה הלאוּמית מבּפנים, כּי אם על האַנטישמיוּת, שאינה אלא גוֹרם חיצוֹני. סירקין, הבּא אף הוּא מבּפנים, אף על פּי שהוּא רוֹאה את תמצית ההיסטוֹריה העברית “כּנַפתוּלים בּלתי־פּוֹסקים שנפתלה האידיאה הנבוּאית לקראת ממשוּת”, אינוֹ חוֹשש לעשׂוֹת את המצוּקה החמרית של ההמוֹנים נקוּדת־מוֹצא לציוֹנוּת. הוּא רוֹאה את התעוֹררוּת הכּוֹחוֹת הלאוּמיים לא כּדבר בּפני עצמוֹ המוּבדל מן המציאוּת החמרית והמדינית וּבלתי־תלוּי בּמצבם של היהוּדים בּין העמים. ההוָיה הלאוּמית הישׂראלית היא בּעיניו ממשוּת בּלתי־מפוּקפּקת, מיוּחדת בּמינה, אך היא מוּפעלת מן הגוֹרמים העוֹלמיים, המדיניים והכּלכּליים, הקוֹבעים את תנאי קיוּמה. “רגש הגאוֹן הלאוּמי, אשר הביאוּ עמהם היהוּדים עוֹד מארץ־ישׂראל, קיבּל תוֹספת חיוּת מהמצוּקה”. הרדיפוֹת והעינוּיים אינם פּוֹעלים איפוֹא בּחלל ריק, וּפוֹגעים לא בּגוּף עכוּר, נעדר־הקרנה. יש הוָיה יהוּדית, יש אוֹפי יהוּדי, קיימת ירוּשה היסטוֹרית, הנמשכת מאז העצמאוּת היהוּדית בּארץ־ישׂראל. והאַנטישמיוּת אינה בּעיניו תוֹפעה שבּאַקראי, אלא פּרי מצב העוֹלם וּמצב היהוּדים בּעוֹלם. אף אינה תוֹפעת־עראי. ואין בּכך כּל פּחיתוּת־ערך לציוֹנוּת שהיא עוֹשׂה את המצוּקה והרדיפוֹת נקוּדת־מוֹצא להתעוֹררוּת הלאוּמית. כּשם שמצוּקת־המוֹנים משמשת עילה לסוֹציאל־דמוֹקרטיה “השוֹאבת את כּוֹחה הממשי והמוּסרי ממצוּקתם וירידתם הכּלכּלית של חוּגי עם רחבים”, כּך האַנטישמיוּת “יש בּה כּדי להיוֹת ליהוּדים כּוֹח דוֹחף מוּסרי, נקוּדת־מוֹצא לחידוּש צוּרתוֹ וּתחייתוֹ של הכּלל כּוּלוֹ”. הקוּנטרס פּוֹתח בּדברים אָפייניים אלה:

“המתיחוּת הנצחית השׂוֹררת בּין היהוּדים וּבין העוֹלם הסוֹבב אוֹתם משעה שבּאוּ בּמגע הדדי,2 מתיחוּת זוֹ שנתלבּשה בּימינוּ, ימי הזמן החדש, בּדמוּת האַנטשמיוּת, יש לבארה בּמניעים כּלליים המתעוֹררים לפעוּלה עם כּל נגיעה שנוֹגעים העוֹלם היהוּדי ושאינוֹ־יהוּדי זה בּזה. וּמכּיון שיחס איבה זה בּין היהוּדים ושאינם־יהוּדים נמצא בּכל העמים וּבכל הזמנים, הרי שיש לבקש את סיבּוֹתיהן של התוֹפעוֹת הללוּ מצד אחד בּסגוּלוֹתיו המיוּחדוֹת של עם היהוּדים גוּפוֹ וּבזרוּת מעמדוֹ ההיסטוֹרי, וּמצד שני בּצוּרוֹת החיים המשוּתפים של בּני־האדם בּכלל בּימים עברוּ וּבימינוּ, שהן שהצמיחוּ וּפירנסוּ גילוּיי איבה אלה. מיוֹם שאָבדה ליהוּדים עצמאוּתם הלאוּמית והמדינית בּארץ־ישׂראל התחילוּ לחיוֹת חיים מוּזרים, שאין דוּגמתם בּהיסטוֹריה, חיי עם בּלי ארץ, חיי אוּמה בּפיזוּריה. והנה בּפיזוּרם פּגשוּ בּסביבה חברתית שתכוּנוֹתיה, נטיוֹת רוּחה והלָך־נפשה היוּ מנוּגדים תכלית ניגוּד לאלה שלהם”.

וסירקין הוֹלך וּמַרצה את הדברים כּיצד צמחה והחריפה שאלת היהוּדים על קרקע “הניגוּד הנצחי השוֹלט מימוֹת עוֹלם בּין החזק והחלש, היהירוּת והבּוּז, השׂנאה והרדיפה הבּאים בּעקב חלוּקת כּוֹח שלטוֹן בּמידה לא־שוה”. “העוֹלם היה מלא שׂנאה וּבוּז לזר זה שגָלה לתוֹכוֹ, שכּרוֹב חוּלשתוֹ רב מריוֹ, וּכאפס־כּוֹחוֹ כּן עקשנוּתוֹ”. “מהעוּבדה כּי היהוּדים נרדפים היוּ הוּסק צידוּק רדיפתם, מחוּלשתם הוּקש על חטאָם”. “כּל הרע והגרוּע שבּקרב האדם ניסה כּוֹחוֹ בּיהוּדים”.

 

ו

סירקין רוֹאה לא רק את הצד האחד, את חמתוֹ ואַכזריוּתוֹ וקנאתוֹ ולעגוֹ של העוֹלם הנוֹצרי. הוּא אינוֹ חס על צבעים שחוֹרים לתאר את תגוּבתם של היהוּדים לעוֹלם המענה וּמשַקץ אוֹתם ועוֹשׂה את חייהם הפקר ונוֹתן את כּבוֹדם לחרפּה. היהוּדים שילמוּ בּשׂנאה כּבוּשה וּבבוּז חשאי. הוּא אינוֹ מלמד זכוּת. איננוּ “מתרץ” את שֵילוֹק (“שילוֹק אינוֹ מכחד את שאיפת־נקמתוֹ מאַנטוֹניוֹ”), אלא רוֹאה בּוֹ את סמל היהוּדי בּיחסוֹ לעוֹלם הנוֹצרי. “שללוּ מן היוּדי את עממוּתוֹ, עמד הוּא וכפר בּאנוֹשיוּתוֹ של העוֹלם הנוֹצרי”. “לא השאירוּ לוֹ אלא עסקים מעטים וּמאוּסים, בּא ועשׂאָם כּלי־משחית”. “ממצוּקת הנכרי הוֹציא רוַח לעצמוֹ, מרפיוֹנוֹ ינק את כּוֹחוֹ. מבּערוּתוֹ – את יתרוֹן מעמדוֹ”. היהוּדי הרוֹאה את הנכרי כּסמל האַלָמוּת והאַכזריוּת והבּערוּת משנן לעצמוֹ: אַתם קרוּיים אדם ואין אוּמוֹת העוֹלם קרוּיים אדם.

בּשוּרוֹת חצוּבוֹת מעלה סירקין את דמוּת ליל הסדר, וּמבקש לראוֹת בּוֹ את סמל הניגוּד של היהוּדי לעוֹלם:

“שרוּי בּאימת מות מפּני האספסוּף צמא־הדם ישב היהוּדי בּחג הפּסח בּתוֹך הדרת קוֹדש, הוּא וּבני בּיתוֹ סביבוֹ, ושׂוֹרר על גוֹרלוֹ הטרגי של גזעוֹ. כּאן נצטרף הכּל כּדי סמל עמוֹק־מַשמעוּת למצוּקתוֹ ההיסטוֹרית. הקיטל הלבן – אלה התכריכים – שלבש אבי המשפּחה היה זכר לחוּרבּן ירוּשלים ואָבדן הגדוּלה הלאוּמית, המרוֹר היה זכר ליסוּרים שבּמצרים, שנשתקפוּ בּנפש היהוּדי כּחוּליה ראשוֹנה בּשלשלת היסוּרים בּת אַלפי השנים בּגלוּת; את היין האדוֹם המבהיק בּכּוֹסוֹת קבעה המסוֹרה לזכר דם היהוּדים אשר נשפּך בּעוֹלם בּאין מרחם, וּמשהגיע בּחצוֹת הלילה טקס הסדר לשׂיאוֹ היוּ הדלתוֹת נפתחוֹת לפני אליהוּ הנביא שיבוֹא ויביא את הגאוּלה וּבעל־הבּית שוֹלח את קללתוֹ בּעוֹלם בּקוֹל: שפוֹך חמתך על הגוֹים אשר לא ידעוּך – – כּי אכל את יעקב ואת נוֵהוּ הֵשַמוּ”.

אלא ששלילת־עוֹלם זוֹ שבּ “שפוֹך חמתך” איננה אלא צד אחד מחיי הרוּח של היהוּדי בּגיטוֹ. מה אוּמלל היה ישׂראל אילוּ היה זה היסוֹד היחיד בּנפשוֹ. לאָשׁרוֹ, היוּ לוֹ גם מערכי־לב אחרים. וּביטוּי לאלה ניתן בּתפילת ראש־השנה.

“אם הרדיפוֹת עשׂוּ את היהוּדים לאוֹיב העוֹלם, הנה פּרשת היסוּרים שלוֹ הרימה אוֹתוֹ למדרגת הסוֹבל בּעד העוֹלם, עַם התגרים הרגיש והנה הוּא עם הסוֹבלים, עַם המנשלים ראה את עצמוֹ כּעם הנענים. על העוֹלם, אשר אוֹתוֹ קילל, גם האציל מזיו זֵר־המעוּנים שלוֹ; האנוֹשוּת, אשר אוֹתה דחה, עליה התפּלל לאלוֹהיו מתוֹך הרגשת בּעל היסוּרים. – – אוֹתוֹ יהוּדי גוּפוֹ אשר בּחג הפּסח, שילח זעמוֹ וּמאֵרתוֹ בּעוֹלם, שפך את נפשוֹ בּראש־השנה בּתפילוֹת קוֹדש למען העוֹלם. – – ויֵעָשׂוּ כוּלם אגוּדה אחת לעשׂוֹת רצוֹנך בּלבב שלם – נאמר בּתפילוֹת לראש־השנה – ועַוְלָתָ תקפּוֹץ פּיה, וכל הרשעה כּוּלה כּעשן תִכלה, כּי תעביר ממשלת זדוֹן מן הארץ”.

ולא בּתפילוֹת וּבמנהגים בּלבד רוֹאה סירקין את כּפילוּת היחסים הסוֹתרים הללוּ של היהוּדים לעוֹלם. בּני הגיטוֹ עוֹסקים לא רק בּתגרנוּת, אלא גם בּחכמת הרפוּאה, לא רק בּמנין כּספים וּשטרוֹת, אלא גם בּמנין הכּוכבים וּבחקירה לשמה.

הגיטוֹ נוֹתן את אנשי הנשך והבּצע, אך גם את אִבּן־גבירוֹל והלוי והרמבּ"ם וּשפּינוֹזה, המוַתרים על כּל קניני העוֹלם בּשביל הסיפּוּק הנאצל של שירה וּמדע.

חיי היהוּדים בּגוֹלה, בּדרך כּלל, מלאים ניגוּדים וּסתירוֹת. הם נתהווּ מתוֹך מצוּקת היהוּדים, אך הם גם עשׂוּ את היהוּדים מוּכשרים יוֹתר לעמוֹד בּפני המצוּקה.

“על קרקע השׂנאה והרדיפוֹת, השעבּוּד והבּזיוֹן, גדלה וַתשׂגשׂג תקוַת הגאוּלה – – ותקוה זוֹ לא היתה בּגדר הָלך־רוּח מטוּשטש, כּי אם גם גוֹרם מעשׂי, גוֹרם שליט בּלבבוֹת”. “בּגיטוֹ לא היתה ירוּשלים חרבה, אלא הוֹסיפה לחיוֹת בּלבבוֹת”.

כּפילוּת זוֹ עצמה, שסירקין מגלה בּחיי הגיטוֹ וּבנפש יהוּדי הגיטוֹ, פּוֹעלת ותוֹססת גם בּיחסוֹ של סירקין אֶל יהוּדי הגיטוֹ. כּמה מרה הוּא זוֹרק בּוֹ על חייו הכּלכּליים המקוּלקלים, על קפאוֹנוֹ הרוּחני, על יהדוּתוֹ “התלמוּדית”, על שֵילוֹקיוּתוֹ לגבּי העוֹלם הנכרי. וּבכל אלה הנהוּ מלא הערצה ליהדוּת הגיטוֹאית על תקפּה הפּנימי, על קשיוּת־ערפּה וּבדֵלוּתה ואי־כּניעתה. “היהוּדי של הגיטוֹ הציג לעין כּל בּגאוֹן וּבהכּרת־ערך את יהדוּתוֹ – בּלשוֹנוֹ, בּלבוּשוֹ, בּאוֹרח־חייו וּבמנהגוֹ”. לא רק בּשביל היהוּדי הגיטוֹאי, כּי אם גם בּשביל סירקין היוּ אוֹתם חיים עלוּבים מלאים תוֹכן עילָאי. העם היהוּדי־הגיטוֹאי הוּא בּשבילוֹ חדל־עמים וּבחיר־עמים כּאחד.

“נצטרפוּ כּמה וכמה סגוּלוֹת נפשיוֹת, ניגוּדים היסטוֹריים וכוֹחוֹת לאוּמיים עמקי־שרשים להחיוֹת וּלקיים את עם ישׂראל בּכל פּוּרענוּיוֹת הזמנים ולעשׂוֹתוֹ לעֵד חי של דברי ימי העוֹלם”.

והנה בּא פּרק חדש בּדברי ימי העוֹלם, ועמוֹ כּאילוּ בּא הקץ למצוּקת־היהוּדים ואף הקץ לעם־היהוּדים.

 

ז

נצחוֹנוֹ של המשטר המדיני החדש בּאירוֹפּה הביא גם ליהוּדים את האמנסיפציה, את שיווּי־הזכוּיוֹת האזרחי. סירקין מדגיש כּי לא היהוּדים כּבשו את האמנספציה. הם קיבּלוּ אוֹתה. הם זכוּ מן השלל של הפּרוֹצס ההיסטוֹרי. שיווּי־הזכוּיוֹת נפל בּחלקם מן החוּץ כּתוֹצאה מנצחוֹנוֹ של עיקרוֹן כּללי, עקרוֹן הליבּרליזם והדמוֹקרטיה. גם לחברה הבּוּרגנית של מדינוֹת אירוֹפּה היה זה יוֹתר “מעשׂה של מַסקניוּת עקרוֹנית מאשר צוֹרך של ממש”. ואף על פּי כן לא חינם־אין־מחיר קיבּלוּ היהוּדים את זכוּיוֹתיהם. הם שילמוּ בּמחיר המלא – בּהתכּחשוּת לאוּמית.

“ישׂראל זה עצמוֹ, אשר זה לא כּבר התפּלל שלוֹש פּעמים בּיוֹם לאלוהיו על השיבה לירוּשלים, עתה התמוֹגג כּוּלוֹ מפּטריוֹטיוּת של ארץ מגוּריו”. “אם קוֹדם לכן היה ישׂראל בּעיני עצמוֹ כּליל הבּריאה, הא' והת' של ההיסטוֹריה, הנה עתה החל לוֹעג וּבז לעצמוֹ בּנפשוֹ פּנימה כּאשר לא העיזוּ לעשׂוֹת אף הגרוּעים בּמתנגדיו”. היהוּדים “המשוּחררים” עטוּ אל הסעוּדה הקפּיטליסטית ליהנוֹת מטוּבה. כּל מה שהפריע לכך מבּפנים, כּל מה שהבליט סימנים של הוָיה יהוּדית נבדלת – נִזרה הלאה. ה“תכלית” חָברה עם האידיאה: פּריקת המעמסה הנוֹשנה וּתמיסה גמוּרה בּים האנוֹשוּת. הבּוּרגנוּת היהוּדית “הפקירה את לאוּמיוּת ישׂראל על כּל תקווֹתיה ומשׂאוֹת־נפשה הלאוּמיים, למען תוּכל לשוֹטט – בּלא המטען היהוּדי – בּיֶתר חירוּת על פּני הבּוּרסה”. היהוּדי בּיקש להשאיר לעצמוֹ רק אוֹתן הסגוּלוֹת המעשׂיוֹת שכּבש לעצמוֹ בּמלחמת־הקיוּם בּגיטוֹ. אוּלם כּאן טעה מרה בּחשבּוֹן: הסעוּדה לא הספּיקה.

 

ח

המשטר הקפּיטליסטי אשר הבטיח ליהוּדים שויוֹן־זכוּיוֹת עם שאָר אזרחי המדינה – אינוֹ יכוֹל לעמוֹד בּדיבּוּרוֹ. הוּא איננוּ יכוֹל לסַפּק את צרכיהם בּמידה שוָה, איננוּ יכוֹל להשׂבּיע אוֹתם, והוּא מחדד את המלחמה שבּיניהם על פּת־לחם, ועל עמדה, ועל שלטוֹן. וּבמלחמה הזאת מגלה כּל אחד את צפּרניו, והן ננעצוֹת שוּב בּיהוּדי. ואפילוּ לא נפגע שויוֹן־זכוּיותיו המשפּטי, בּאה החברה ומקפּחת את קיוּמוֹ, ונוֹטלת את זכוּיוֹתיו למעשׂה. מה שלא יעשׂה כּנגדוֹ החוֹק – תעשׂה תנוּעת המשׂטמה העממית. “חוֹפש ההתחרוּת נתגלגל בּחברה הבּוּרגנית בּמלחמת הכּל בּכל, בּמלחמה אישית וּמעמידת שאינה פּוֹסקת”. בּמלחמה זאת אדם לאדם אוֹיב, שׂוֹנא, מקנא, ואִם אוֹיב – עליך לגלוֹת את כּל נקוּדוֹת־החוּלשה שבּוֹ וּלהוֹקיען. עתה נגלה פּתאוֹם כּי יהדוּת זוֹ היא נקוּדת־חוּלשה המוֹשכת אליה את שיני האוֹיב. אפילוּ לאחר טמיעה, אפילוּ לאחר פּטריוֹטיוּת קוֹלנית אין נקוּדה זוֹ חדלה להתקיים. להטי ההתחפּשׂוּת של היהוּדים אינם מצילים. אדרבּא, מַרבּה התחפּשׂוּת מַרבּה שׂנאה. “כּה התלקחה שׂנאת היהוּדים בּיֶתר עוֹז, – – שׂנאה, בּוּז ולעג היוּ שוּב למנת־חלקם כּבימי־הבּינַים. מבּחינה חברתית הרי הם כּבר בּחזקת מנודים, וגם מבּחינה מדינית הולך וּמתגבּר הקוֹל הקוֹרא לבטל את שיווּי־זכוּיוֹתיהם. קץ מטרתה של תנוּעת עם נגד היהוּדים הוּא גירוּשם המוּחלט מן הארץ”.

עוֹד יהוּדי המערב יוֹשבים שאננים וּבוֹטחים ורוֹאים את האַנטישמיוּת כּענן חוֹלף היכוֹל רק להקדיר קמעה, אך לא לעכּוֹר את שמי האמנסיפציה; עוֹד יהוּדי רוּסיה וּפּוֹלין ורוֹמניה מתפּללים שיהיה חלקם עם יהוּדי גרמניה ואוֹסטריה והוּנגריה. ונחמן סירקין אינוֹ חוֹשש להוֹציא מפּיו: קץ מטרתה של תנוּעת עם נגד היהוּדים הוּא גירוּשם המוּחלט מן הארץ!

 

ט

את האנטישמיוּת רוֹאה סירקין כּתוֹפעה שאין להימָנע ממנה כּל עוֹד קיים קיבּוּץ יהוּדי בּחברה הקיימת על תחרוּת. זהוּ הקרקע של האַנטישמיוּת המוֹדרנית. ועליו מוּקמת “העליה האידיאוֹלוֹגית”: ניגוּד־גזעים. בּימינוּ אלה למדנוּ כּוּלנוּ להכּיר על בּשׂרנוּ את “תוֹרת הגזע”. בּימים שבּהם כּתב סירקין את קוּנטרסוֹ עדיין היתה תוֹרה זוֹ בשפל המדרגה. אך סירקין ראה כּי תוֹרת ניגוּד־הגזעים עתידה לעלוֹת לגדוּלה וליהפך למנוֹף של דחיקה וּרדיפה, לאחר שהניגוּד הדתי ניטל עֶרכּוֹ בּחברה הבּוּרגנית המוֹדרנית.

וּכשם שאין האַנטישמיוּת בּימינוּ תלוּיה בּדת, כּך אינה תלוּיה גם במעמד. מסביב לסירקין מהלכת הסבּרה נוֹחה של ענין האַנטישמיוּת, הסבּרה “מעמדית”: הוֹאיל וּמן המפוּרסמוֹת שאין עליהן עוֹררין שהפּרוֹלטריוֹן הוּא כּליל השלימוּת ורחוֹק מכּל שוֹביניזם וּמכּל שׂנאַת־עמים, והבּוּרגנוּת, כּידוּע, היא אֵם כּל חטאת בּחברה, הרי שוּרת הדין נוֹתנת שאין אַנטישמיוּת מצוּיה אלא בּבּוּרגנוּת. סירקין יוֹצא כּנגד האַשלָיה הזאת: אין האַנטישמיוּת ענין של מעמד אחד. “בּכוֹח היא מצוּיה בּכל המעמדוֹת”. ואף מעמד הפּוֹעלים איננוּ משוּרין מפּניה. וּכתלמיד הלוֹמד מפּי המציאוּת הוּא מַבחין בּגוֹרמים המעמדיים המפרנסים אוֹתה. “היא מגיעה לשׂיאָה בּאוֹתם המעמדוֹת שידם בּמלחמה החברתית על התחתוֹנה”, בּמעמדוֹת “הנאבקים כּנוֹאשים על הקרקע ההוֹלכת ונשמטת מתחת רגליהם”.

סירקין מוֹסיף להגדיר אוֹתם, והקוֹרא את הדברים, לאחר ארבּעים שנה, יכּיר את תוֹאר פּני המעמדוֹת אשר לעינינוּ העלוּ את הפאשיזם ואת האַנטישמיוּת לגדוּלה:

“בּנים הם למעמד הרכוּשני, אבל רכוּשם אינוֹ אלא חוֹבוֹת; בּעלי קנין הם ואין להם אפילוּ הקנין הגלוּם בּכוֹח העבוֹדה. הרי הם עוֹמדים בּרגל אחת בּתוֹך מעמד בּעלי הקנינים, אך רגלם השניה תקוּעה כּבר בּמחנה הפּרוֹליטרי, וכך מתרוֹצצים הם אֵילך ואילך, כּשהסיכּוּי המאַיים להיטלטל ולנפּוֹל אֶל תהוֹם הפרולטריון לנגד עיניהם. – – עם כּל ירידתם הכּלכּלית הרי הם זנב למעמדוֹת השליטים. – – המעמדוֹת הללוּ מעמידים פּנים מַהפּכניוֹת, אבל התנגדוּתם היא רק קַטילינית,3 אינה עקרוֹנית ואינה כּללית. – – מכּיון ששוּלמה להם הקצבּה הדרוּשה להם – – שוּב אין להם עוֹלם טוֹב מן העוֹלם הזה, והרי הם נאמני תוֹמכיה של החברה הזאת” – – “נַצל והנח אחרים לנצל, שעבּד והנח אחרים לשעבּד”! זוֹ סיסמתם כּלפּי מוֹשלים וּבעלי־שׂררה".

והוּא גם מכּיר, לפי גילוּיים ראשוֹנים, את פּרצוּפה הרוּחני של תנוּעה זוֹ וּמַנהיגוּתה:

“כּל אשר הוּא מפּסוֹלת החברה הבּוּרגנית והפרולטרית, כּל מי שאָבד מלבּוֹ כּל רגש אמת וכבוֹד, כּל אוֹתן הבּריוֹת המסוּפּקוֹת שאין בּכוֹחן אלא לעוֹרר את היצרים השפלים בּיוֹתר – כּל אלה הרימוּ על נס את האַנטישמיוּת ונעשׂוּ ראשי המדבּרים לזרם המַהפּכנים הקטיליניים של הזמן החדש”.

מה שאנוּ קוֹראים היוֹם פאשיזם קרא סירקין בּזמנוֹ “המַהפּכנוּת הקַטילינית”. אך סירקין, בּגַלוֹתוֹ את שפלוּתה הסוֹציאַלית וּשחיתוּתה המוּסרית של האַנטישמיוּת, איננוּ נוֹקט בּדרך היהוּדים המקררים את דעתם בּכך שהם מתכּבּדים בּקלוֹן אוֹיביהם וּמתנחמים בּזה ששקר אין לוֹ רגלים והאפלה תנוּס מהר מאוֹר פּני השמש. סירקין רוֹאה:

האַנטישמיוּת מוֹסיפה והוֹלכת, ועדיין היא בגדר התהווּת. כּכל שמתרוֹפפוֹת גדרי המעמדוֹת, כּכל שהחיים נעשׂים קשים יוֹתר וחסרי בּטחה יוֹתר, כּכל שתגדל סכּנת ההסתערוּת על המעמד הבּינוֹני וגם אימת המהפּכה מצד הפרולטריון – כּן יעלוּ ויתגבּרוּ גלי האנטישמיוּת. הכּוֹחוֹת הנלחמים אחד בּשני ילכוּ ויתקרבוּ זה לזה בּמלחמה המשוּתפת בּיהוּדים”.

הוּא רוֹאה את החיים היהוּדיים נתוּנים לשלטוֹנוֹ של חוֹק אכזרי שאין להתעלם מראוֹתוֹ:

כּל זמן שתהיה החברה מיוּסדת על שלטוֹן החזק וכל שיהיוּ היהוּדים נמנים עם החלשים, יהיוּ העוֹני והמצוּקה מנת חלקם שאין ממנה מפלט”.

כּכה רוֹאה סירקין את מצבוֹ של ישׂראל, והוּא אוֹמר בּמלים פּשוּטוֹת וכבדוֹת־משקל, שראוּי להן שיחָרתוּ על לב כּל אדם מישׂראל וכל אדם ישר־לב בּאוּמוֹת:

צרתם ההיסטוֹרית של היהוּדים היא אחת ואין דוֹמה לה בּכל ההיסטוֹריה האנוֹשית”.

 

י

ענוּתם של היהוּדים מביאה אוֹתם לידי אוֹפּוֹזיציה וּמחאה. אלא שתכנה של המחאה משתנה מתקוּפה לתקוּפה. בּימי־הבּינַים היתה מחאתו של היהוּדי מלאה שׂנאָה וּבוּז לאוֹיב העריץ ואמוּנה שלמה בּערך הכּלל היהוּדי והידַבּקוּת בּמנהגיו וּבאוֹרח־חייו. מחאתוֹ של היהוּדי הבּוּרגני בּתקוּפה החדשה היתה אישית יוֹתר ואֵגוֹאיסטית. אין בּוֹ מן ההתגוֹננוּת של כּלל השוֹמר על עצמאוּתוֹ וּכבוֹדוֹ. כּאן מבקש הפּרט מפלט לעצמוֹ, בּכל האמצעים והתחבּוּלוֹת אשר תשׂיג ידוֹ, ולוּ גם על ידי התנַכּרוּת למכוֹרתוֹ וּמנוּסה מן הכּלל המוּשפּל אל מחנה התקיפים.

והיהוּדים־הסוֹציאַליסטים שבּימינוּ, הנשתנתה מחאתם מזוֹ של הליבּרלים־הבּוּרגנים?

עצם העוּבדה שהיהוּדי בּן־זמננוּ, ואפילוּ איננוּ פּרוֹליטרי, התחיל פּוֹנה אל הסוֹציאליזם, נראֵית לסירקין כּגילוּי המחאה של היהוּדים, גילוּי טבעי וּמוּצדק. הוֹאיל וצרת היהוּדים היא תוֹצאה מאֶפס־הכּוֹח של היהוּדים בּחברה של תחרוּת כּלכּלית וּמלחמת־מעמדוֹת, והוֹאיל וחזוֹן הסוֹציאליזם הוּא הוּא שמבטיח לעקוֹר את התחרוּת הכּלכּלית ואת ההפלָיה הלאוּמית והגזעית, והמפלגה הסוֹציאליסטית היא “האחת והיחידה השוֹאפת לביטוּל מלחמת המעמדוֹת ולחלוּקה צוֹדקת של השלטוֹן”.

סירקין מציין שהצטרפוּתם של היהוּדים למפלגה הסוֹציאליסטית התחילה, כּפּרוֹצס ציבּוּרי, משעה שהוֹפיעה האנטישמיוּת. מַשמע: לא מנימוּקים מעמדיים התחילוּ היהוּדים בּעלי המקצוֹעוֹת החפשיים וּבני־הבּורגנוּת פּוֹנים אל הסוֹציאַליזם, כּי אם מפּני מצבם כּיהוּדים. כּשם שקוֹדם היוּ היהוּדים נוֹהרים אל הבּוּרגנוּת הליבּרלית, שדָגלה בּשיווּי־זכוּיוֹת, כּך עתה, לאחר שזוֹ התחילה מתפּשרת עם בּעלי הזרוֹע ונוֹשׂאי הריאַקציה, כּדי לקבּל את מנַת־חלקה בּשלטוֹן – מבקשים היהודּים משען אצל המפלגה הסוֹציאליסטית האוֹפּוֹזיציוֹנית.

אוֹפּוֹזיציוֹניוּת זוֹ של היהוּדים הסוֹציאליסטים מה טיבה? מעל דפּי בּמה סוֹציאַליסטית לא־יהוּדית, היוֹצאת בּאחד המרכּזים של ההתבּוֹללוּת היהוּדית בּכלל וההתבּוֹללוּת הסוֹציאליסטית־היהוּדית בּפרט, מגוֹלל סירקין את הפּרשה העגוּמה הזאת:

"הסוֹציאליסטים היהוּדים של מערב אירוּפּה שיצאוּ מתוֹך הבּוּרגנוּת היהוּדית המתבּוֹללת קיבּלוּ אף הם, וחבל, את מוֹרשת ההתבּוֹללוּת ונראים בּהם אוֹתם סימנים של חוֹסר הרגשת־כּבוֹד ודלוּת־הנפש שבּיהדוּת הבּוּרסה; רק שבּהם עצלוּת פּנימית זוֹ מתגלית בּיתר בּהירוּת בּשל המַעטה הסוֹציאליסטי. בּסוֹציאליסטים היהוּדים התנַוון הסוֹציאליזם עד כּדי התרחקוּת מהיהדוּת, ממש כּמוֹ שהליבּרליוּת הביאה את הבּורגנוּת היהוּדית להתבּוֹללוּת. – –

מאחר שנדחפוּ על ידי יהדוּתם על דרך המהפּכה שגוּ הסוֹציאליסטים את המשגה ההגיוֹני והמוּסרי הגדוֹל, שלא ידעוּ לשמוֹר על טהרת מחאתם. תחת להטעים את נימת היסוֹד שבּהתקוֹממוּתם המַהפּכנית נגד החברה המעמדית – את שייכוּתם לנדכּא שבּעמי העוֹלם – להציג איפוֹא את מחאתם כּמחאה יהוּדית ספֶּציפית בּמקוֹרה וּלהעלוֹתה רק אחרי כן לדרגה עליוֹנה וּכללית, עמדוּ והפכוּ את הקערה על פּיה – – הסירוּ מעל מחאתם כּל לבוּש אוֹפי יהוּדי, ולא עוֹד אלא שטישטשוּ ודיכּאוּ את הכּרת שייכוּתם לאוּמה היהוּדית וּמתוֹך כּך לא היווּ בּיהדוּת אלא בּן־גון מיוּחד של הבּוּרגנוּת המתבּוֹללת".

הבּוּרגנים היהוּדים עטפוּ את התבּוֹֹללוּתם בּעטיפה של פּטריוֹטיזם זר. הסוֹציאליסטים היהוּדים עטפוּ את התבוֹללוּתם עטיפה של אינטרנַציוֹנַליזם. הללוּ עשׂוּ עצמם כּלי־שרת לשלטוֹנוֹ של העם השוֹלט, והללוּ הכריזוּ על שירוּתם לרעיוןֹ השויוֹן והחירוּת של כּל העמים. סירקין אוֹמר לאלה וּלאלה:

“אין להצדיק את ההתפּשטוּת מן היהדוּת (“עֶנטיוּדוּנג” בּמקוֹר) וההתנהגוּת חסרת הכּבוֹד והאחריוּת כּלפּי גזע־המחצבת לא על יד כּזָבוֹ של הנַציונליזם הזר ולא על ידי אמיתו של האינטרנַציונליזם הכּללי”.

שקר הדבר שרעיון הסוציאליזם הבּין־לאוּמי כּופה על היהוּדי שויון־נפש לגוֹרל עמוֹ. לא מתוֹך אידיאַת הבּין־לאוּמיוּת פּוֹנה הסוֹציאַליסט היהוּדי עוֹרף לעמוֹ. כּשם שלא מתוֹך האידיאה הליבּרלית בּא הבּוּרגני היהוּדי לידי התבּוֹללוּת. אין אלו אלא גילוּיים של הירידה היהוּדית, של השתעבּדוּת מרצוֹן, של מוֹרך־לב וניווּל האוֹפי – “תוֹלדוֹת עבדוּתנוּ בּת אַלפי שנים”. התכּחשוּתם של יהוּדים לגזע מַחצבתם, אדישוּתם לכבוֹד עמם וּלחירוּתוֹ אין להם ולא־כלוּם עם הבּין־לאוּמיוּת הסוֹציאַליסטית. קרוֹבה היא “לבין־לאוּמיוּתם של הבּוּרסנים; הנוֹכלים וההרפּתקנים, שאינם יוֹדעים מוֹלדת זוּלת הבּצע ואוּמה זוּלת חֶבר המרֵעים וכבוֹד זוּלת ההתרפּסוּת”.

הסוֹציאליזם מקבּל בּברכה כּל מאמץ של האוּמוֹת המשוּעבּדוֹת למען חירוּתן. הסוֹציאליזם הכּיר בּשאיפוֹת העמים לחירוּת לאוּמית כּשאיפוֹת קרוֹבוֹת לוֹ קרבת־רוּח. הוּא גם נלהב להן ותוֹמך בּהן. תנוּעוֹת השחרוּר הלאוּמיוֹת יוֹנקוֹת בּכל מקוֹם מעוֹלם הדעוֹת של הסוֹציאליזם, מן ההתעוֹררוּת המוּסרית שלוֹ, ממלחמתוֹ לשויוֹן וּלחירוּת. בּני עמים מדוּכּאים, כּשהם סוֹציאַליסטים, אינם חָשים שוּם סתירה בּין לאוּמיוּתם לבין סוֹציאַליסטיוּתם. לעוֹלם לא יטיפוּ אלה להתבּוֹללוּת לאוּמית, ולא יראוּ לעצמם זכוּת יתירה בּבריחתם מעמם. מדוּע נשתנינוּ אנחנוּ מכּל אוּמה ולשוֹן? מדוּע קיבּלוּ הסוֹציאליסטים היהוּדים את ההתבּוֹללוּת וההתפּשטוּת מן היהדוּת כּקנינם הרוּחני? מדוּע יהיה הסוֹציאליזם של היהוּדים, בּמה שנוֹגע לענינם של היהוּדים, “אוֹבד דרך ונרצע כּבּוּרגנוּת”?

 

יא

היהוּדי הנכסף להיצָמד אל העמים השוֹלטים ועשירי התרבּוּת ימצא הרבּה נימוּקים לכך. יש בּידוֹ לגלוֹת את מקוֹמוֹת החוּלשה שבּלאוּמיוּת היהוּדית, להוֹקיע כּמה צדדים עלוּבים וּמפוּקפּקים שבּה, לעוֹרר ספקוֹת בּכוֹחה היוֹצר והמקַדם, להקשוֹת קוּשיוֹת על טיבה ועל עתידוֹתיה, וּמכּל אלה הוּא מסיק את מסקנתוֹ לשלילת הלאוּמיוּת היהוּדית. סירקין איננוּ מתאַמץ לשׂים לאַל את כּל הנימוּקים האלה בּכּל וּמכּל. הוּא גם מקבּל כּמה דעוֹת־גינוּי על המציאוּת היהוּדית. אלא שהוּא רוֹאה את חזיוֹנוֹת־החוּלשה הללוּ, השׂנוּאים עליו, כּהיסטוֹריוֹן: אין אלה אלא תוֹפעוֹת חוֹלפוֹת, פּרי גוֹרמים היסטוֹריים הפּוֹעלים בּחיי הגלוּת. היא שעשׂתה את הקיוּם היהוּדי עלוּב, והגלוּת המוֹדרנית היא שנוֹטלת את התוֹכן מן הקיוּם הלאוּמי, ואינה נותנת לטפּח “משהוּ לאוּמי נעלה”. אך זוֹהי הטרַגיקה של סתירת חייהם, ואין להיכּנע מפּניה, אלא לנַצח אוֹתה. מחשבתוֹ של סירקין נאבקת עם שׂר־ההתבּוֹללוּת השוֹלט בּעוֹלם הדעוֹת של האינטליגנציה היהודית:

“עם היוֹת היהדוּת משוּללת כּל סימני־היכּר לאוּמיים, מפוּזרת בּכל הארצוֹת, מדבּרת בּכל הלשוֹנוֹת וּבבליל כּל הלשוֹנוֹת, ללא קנינים לאוּמיים, ללא כּוֹח יוֹצר, הרי היא בּכל זאת אוּמה מוּבהקת שעצם קיוּמה יש בּוֹ כּדי מתן תוֹכן להוָיתה. קיוּמם של היהוּדים, שהגנוּ ושמרוּ עליו מתוֹך מלחמה עקשנית בּעוֹלם הסוֹבב זה אַלפי שנים, נוֹדעת לוֹ מַשמעוּת־יֶתר, לפי שהיהוּדים מיצגים על ידי קיוּמם את חירוּת האדם וחטיבה של זכוּת־אדם עילָאית. הוֹאיל והמלחמה בּיהוּדים אינה צוֹדקת וּמקוֹרה בּכוֹחוֹ של האַלים, הרי קיוּמם של היהוּדים הוּא מחאה על החמס, מלחמה לצדק, שאיפת התקיימוּתוֹ של האדם. בּיהוּדים נתגשמה חטיבה הגוּנה של זכוּת־אנוֹש, ועם אָבדן היהוּדים היתה זוֹ מתקפּחת. על כּן יש לראוֹת את אָבדנם של היהוּדים כּאָבדנוֹ של האנוֹשי”. לעוֹלם אין מחסוֹר בּיהוּדים פּיקחים, אשר – אם מתוֹך “הקוֹשי להיוֹת יהוּדי” ואם מתוֹך הרהוּרי־מנוּסה, אם מתוֹך התחַכּמוּת לשמה ואם מתוֹך יאוּש אחרוֹן – חוֹמדים להם לצוֹן אוֹ שעשוּעים בּתקוה ליוֹם בּוֹ יעבוֹר מן העוֹלם אחרוֹן היהוּדים. כּמה רחוֹקה בּדיחוּת־דעת זוֹ מסירקין.

“ליהוּדים עצמם עלוּל היה המות הלאוּמי להיוֹת לטרגדיה האיוּמה בּיוֹתר שבּגוֹרלם, ואוֹתה תקוּפה יהוּדית, שעליה היתה עוֹברת הכּוֹס הזאת, ודאי היתה המרה והמעציבה בּתוֹלדוֹת האנוֹשוּת.– – הלא יתן אדם את לבּוֹ על הטרגיקה של אחרוֹן היהוּדים אשר יכאב את הנפתוּלים האחרוֹנים של מיתת־עמוֹ בּתוֹך שלל הצבעים הלאוּמיים של האנוֹשוּת, אם עוֹד יהיה יהוּדי אחרוֹן זה מוּכשר להלָך־רוּח נעלה בּכלל. נהרי נחלי הדם אשר שפך עַמוֹ בּמלחמה על קיוּמוֹ, מיליוֹני הקרבּנוֹת הטמוּנים בּשׂדוֹת כּל ארצוֹת עוֹלם וּמעידים כּעֵדי דמים על מריוֹ המַהפּכני של ישׂראל בּמלחמה עם עוֹלם התקיפים – כּל אלה הלא יִדְמו בּעיניו כּמחזה־התוּלים עלוּב, כּמשׂחק אָבוּד – – ליהוּדים החיים חוֹבה הם, כּי המות הוּא להם פּשע”.

ואם הסוֹציאליזם של היהוּדים איננוּ רוֹצה לשמש כּסוּת־עינים לתאוַת ההיצָמדוּת אל העמים התקיפים, ואם רוֹצה הוּא “להתעלוֹת למדרגת בּיטוּי מחאה מוּסרית כֵּנה”, עליו לא להתכּחש לחיים היהוּדים בּאמתלה שהם ריקים מתוֹכן, אלא להכּיר בּענוּת היהוּדית וּבמחאה היהוּדית – שמהן נזוֹנה התקוֹממוּתם של יהוּדים נגד קיפּוּח ועוול – ולהיוֹת ל“סוֹציאליזם יהוּדי ממש”.

 

יב

סירקין תוֹלה את תקוָתוֹ בּהמוֹני הפּרוֹלטריוֹן היהוּדי בּארצוֹת מזרח אירוֹפּה, אשר לשוֹנם, כּתבם, דרך מחשבתם והלָך־רוּחם “מַטבּיעים עליהם חוֹתם לאוּמי מוּבהק וּמַבדילים אוֹתם בּכוֹח מכּל העמים”. הללוּ נוֹשׂאים בּקרבּם “בּיוֹדעים, ויוֹתר מזה בּלא יוֹדעים, מחאה יהוּדית ספֶּציפית”.

לפי שעה אמנם נתוּן הפרולטריון היהוּדי להשפּעתה האידיאוֹלוֹגית של ההתבּוֹללוּת. כּי בּראשית התפּתחוּתוֹ הוּא מקבּל את חינוּכוֹ המעמדי מידי האינטליגנציה המתבּוֹללת, אוּלם סוֹפוֹ להתגבּר, ואפילוּ לחנך את מחנכיו.

“הסוֹציאליזם היהוּדי יתגבּר סוֹף סוֹף על תרמית ההתבּוללוּת ויכריז על עצמוֹ, מתוֹך נאמנוּת וחירוּת, כּעל צוּרת מחאה כּבּירה של היהוּדים, אשר מצאה את תיקוּנה”.

ושוֹנה סירקין משאר הסוֹציאליסטים היהוּדים (אשר לפניו ואשר אחריו), ואפילוּ בּעלי ההכּרה הלאוּמית שבּהם, שהוּא רוֹאה את הסוֹציאַליזם היהוּדי לא כּענינם של הפּוֹעלים השׂכירים בּלבד, אלא כּענין לאוּמי־יהוּדי.4 הוֹאיל וצרת־היהוּדים מעיקה בּכל כּבדה גם על החנוָני וּבעל־המלאכה, על המלמד ועל האינטליגנט, הרי בּמידה שהללוּ יכּירוּ בּטיבה של צרת־היהוּדים עתידים הם להגיע מתוֹך חפץ־קיוּם והתגוֹננוּת, מתוֹך התעוֹררוּת לאוּמית, לידי הצטרפוּת לסוֹציאליזם כּשהוּא נקי מכּל אבק־התבּוֹללוּת.

“כּצוּרת מחאה על חרפּת היהוּדים עלוּל הסוֹציאליזם להיוֹת לקנין כּלל־ישׂראל, כּי את צרת־היהוּדים חוֹלים וּמרגישים גם המעמד הבּינוֹני וגם הבּוּרגנוּת היהוּדית. חרפּה וּבזיוֹן, מצוּקה ועלבּוֹן הוּא גוֹרל עַם היהוּדים לכל מעמדוֹתיו, וּבשעה שיעמוֹד ישׂראל על צרתוֹ, בּאוֹתה שעה יזדעזע עד עוֹמק לבּוֹ בּפני ענוּת הוָיתוֹ הגדוֹלה לאין סוֹף”.

ואז לא יסתפּק בּהצטרפוּת לבד למפלגה הסוֹציאַליסטית הנוֹתנת פּוּרקן לרגש המחאה שלוֹ, אלא ימצא בּיטוּי לאינסטינקטים המדיניים והלאוּמיים שבּוֹ, יבקש גאוּלה שלמה, וימצא אוֹתה בּציוֹנוּת.



  1. Die Judenfrage und der Sozialistische Judenstaat von Ben Eliezer, Bern 1898. Verlag von Steiger et Cie.  ↩

  2. ההדגשוֹת כּאן וּלהלן – של המצַטט.  ↩

  3. קַטִילִיָה – בּן למשפּחת אצילים רוֹמאית שנתרוֹששה. בּשאפוֹ לגדוּלה וּלשלטוֹן לא נרתע משוּם נרגָנוּת וּתככים. המריד את בּני־האצילים ואת החיילים המשוּחררים, בּהבטיחוֹ להצילם ממחסוֹר. שמוֹ של קטילינה מסַמל את המַרדנוּת הדמַגוּגית חסרת מצפּוּן ועקרוֹנוֹת.  ↩

  4. גם אצל א.ש. ליבּרמן בּשעתוֹ יש למצוֹא נצנוּצי השקפה זוֹ. אף הוּא בּיקש לעשׂוֹת נפשוֹת לסוֹציאליזם לא בּחוּג מעמדי מסוּים, אלא בּחוּגים שוֹנים, וּבעיקר בּין בּחוּרי־ישיבה, שבּהם האמין כּי הם עלוּלים יוֹתר מאחרים, ויוֹתר מהאינטליגנציה המדוּפּלמת, להכּיר בּצדק שבּסוֹציאליזם וּלהתמכּר לוֹ. בּשל השקפוֹתיו אלה הלעיגוּ עליו חבריו, יהוּדים ולא־יהוּדים. פּרשה זוֹ עשׂוּיה להתחַוור כּשתתפּרסם חליפת־המכתבים בּרוּסית בּין ליבּרמן לחבריו, השמוּרים בּארכיוֹן של מערכת “וְפֶּריוֹד”.  ↩

המלצות קוראים
תגיות