רקע
יוסף חיים ברנר
מֵאִגֶּרֶת
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

עכשיו אין מה לדבר. אין מה לדבר בכלל. יש דאגות אחרות. לרגעים באים ומודיעים: –––. לרגעים באים ושואלים: – – –? ופותר אין; והדיבור אין.

עכשיו אין מה לדר בשאלה זו. עכשיו יש שאלות אחרות, שאלות יותר מטרידות, כאמור. אבל בזמן שבית־מדרש עתונותנו היה קיים עוד, אז הרי עמדה שאלה זו על הפרק, ופותר לא היה לה.

אז כמו היום.

מזמן לזמן היתה שאלה זו מתעוררת אז ונשאלת. וכך, בקירוב, היתה מנוסחת: יהדות זו שבאמריקה – האם חיה נושאת את עצמה היא, או נשואה היא על כתף אמה, היהדות הרוסית? יהדות זו שבאמריקה – האם כוחה אִתּה, האם גם בעצמה, או אולי כולו אינו אלא ביניקה שהיא, האמריקנית, מקבלת מן היהדות הרוסית ומבאי כוח היהדות הזאת, שמדרכם, כידוע, לעשות ביקורים אצל הבת הצעירה?

זהו בכלל; ובפרט –

הפרֵיסה.

אל הפריסה שבשפה המדוברת ברחוב־היהודים באיסט־סייד היתה לוטשת את עיניה עתונותנו העברית, לוטשת בכעין הבאהשל ביטול (ולא בלי קורטוב של קנאה, כמובן), לוטשת ושואלת: פריסה “ז’ארגונית” זו, רבת־הנוצות ורבת־ההשפעה – האם יש לה יסוד עצמי בחיי היהודים המתאזרחים שמה, או אולי נשענת היא, בעיקר, על האמיגראנטים הנוהרים ובאים לשם חדשים לבקרים, ואלמלי קרה נס והיה נפסק זרם האמיגראציה מארצות־המזרח, כי אז במשך איזו שנים אולי לא היתה לה גם תקומה לאותה פרֵיסה?

“מי יודע!” – כך היו נגמרים, לרוב, אותם החשבונות, לאחר שהיו מעלים את כל העובדות הידועות על האסימילאציה הטבעית, האלמנטארית, של בני היהודים באמריקה, חניכי בית־הספר האמריקני, שבהכרח אין להם דבר ל“ג’ואיש פּייפּר” של הוריהם הזרים והרחוקים; על צורות־החיים היהודיות באמריקה, שאף הן אינן אלא כלי שני ושלישי, בבוּאה קלושה ומטושטשה של צורות־החיים הישנות, החולפות ועוברות, של הרחוב היהודי ברוסיה, וכל עצמיות, כל חידוש, כל מקוריות אין בהן; לבסוף על טשטוש הצורה ומחיקת הסגנון של הז’ארגון האמריקני באותה הפריסה עצמה ובפרט בחלק המודעות שלה…

“מי יודע!”… – בקריאה מפקפקת זו עם סימנה ועם שלוש הנקודות שלאחריו היה נגמר, לרוב, החשבון הקשה, חשבון, שעם כל עוּבדותיו וסיכומיו – יאָמר בדרך אגב – לא היה משנה כלום בעובדה הגדולה של פריחת העתונות הז’ארגונית באמריקה – העתונות והעתונות־הספרות – עובדה, שיכולה להביא לידי מחשׁבה – יֵאָמר גם זה בדרך אגב – שׁהחיים, סוף־סוף, יתירים תמיד על כל מיני חשבונות וכל מיני “מי יודע”…

ובכן, “מי יודע”… אבל – לשם האמת – היו בתוכנו גם כאלה, בעלי־חשבון כאלה, שלא הסתפקו בקריאה זו, קריאה של פקפוק, שאך ההד הביבלי מוסיף לה משהו של פּאתּטיות, ומצאו לנכון לשאת “חזון” –

חזון. חזון ממש. דוקא חזון. אנשי־ישעיהו בני־ישעיהו –

והחזון היה: עתידה העתונות הז’ארגונית להשתכח מישראל. כי עתונות אמיגראנטית זו כולה חומר ורוח אין בה, כולה חול ושבת אין לה, כולה רגע, חיי שעה, ומן הנצח לא תדע. הוֹוה בלי עתיד. כישוב היהודי כולו בארץ־הדולארים. דולאר בלי ספר –

וה“לא כן” כבר היה מובן מאליו. מכללא איתמר וגם בפירוש איתמר. לא כן אנחנו ועתונותנו אנו, שהווה אין לנו ומחולין לא נדע; לא כן אנחנו במרכזנו נרוחני, שכל עיקר מהוּתנו רוח ועתיד ושבת וקודש ונצחיות. הנצח לא ישקר…

––––––––––

עכשיו אין מה לדבר. לא רק דברי פולמוס שבין עברית וז’ארגון. אין מה לדבר, ידידי! ביחוד בנוגע לנִצחֵנוּ. מה יביא לנו יום מחר? – אין מה לדבר. ניטלה הלשון. דלתים ובריח עלינו וחומה על שׂפתינו. סגורים ומסוגרים. סָגַר עלינו.

רק זאת נדע: הואיל ותפקידנו אנו – תפקידנו בכל: בישוב, במזון, בחינוך, בלשון, בספרות… בכל! – ובכן: הואיל ותפקידנו אנו הוא רק לחכות ליום המחר, ש“יביא”, ולקדם את פניו היום אין לנו במה, אין כלל, הרי שאנו – בינינו לבין עצמנו – גם חשוכי־“יום” וגם גזולי “מחר”, ואין הדיבור, אליבא דאמת, חל בנו.

ואולם – בכל זאת. סבוכים ומפותלים ולגמרי לא פשוטים הם ענייני החיים, כל ענייני החיים. ו“כל זמן שהנשמה בקרבנו” – – – נצפה… נצפה לשלום־אחינו מעבר לחומה.

נצפה לשלומם ונדרוש בשלומם. כן; ולוּ רציתי להשתמש בלשון עתונאיהם של אחינו ההם, הייתי מוסיף אחרי ה“כן” הזה:

זכותנו זו לא יוכל לשׁלול ממנו גם הָמָן בעצמו!!!

אנחנו נצפה ונחכה, אבל הנה שבועות וחדשים עוברים ללא־קול, ללא־הגה. “מֵתֵי מדבר!” שׁם אולי נעשׂה איזה דבר, – לא, שם ודאי נעשה איזה דבר, ואנחנו לא רק אילמים הננו, כי אם גם חרשים…

אין פוסטה. ואפשר, שעתונים, בכל אופן, נשלחים לנו, אלא שאינם נמסרים לנו. קרוב לוודאי. דממת־בית־הקברות…

––––––––––

האח! במקרה, בנס, באיזה אורח־פלא נתקבלה חבילה הגונה של “טאָג”ים. עשרים גליונות או יותר. אולי מחודש שלם.

הגליונות ישנים, מעוכים, קצוצים, מסורסים, מחוסרים בידי המוסרים, בלי התחלה ובלי סוף או בלי התחלה ובלי אמצע – אבל מה בכך? מה בכך, ידידי? כי לחמנו הם…

“דער טאָג”!.. פנים חדשות, כפי הנראה… מי העורך? גם־כן איזו פנים חדשות, כפי הנראה… הנה בגליון מכ"ב לאוגוסט אינטרביו ממנו… עם אחד־העם… בלונדון!


“בערב נפילתה של וארשה התוודעתי עם דעותיו של ההוגה־הדעות הכי־גדול של העם היהודי על אודות תעודתו של העם היהודי במשבר הזה” –


“התעודה הראשונה והכי־חשובה ברגע זה – מוסר העורך את דברי ההוגה־דעות – היא להודיע לעולם את היסורים הגדולים והנוראים שנתנסו בהם היהודים” –

ופה באים דברים אחדים – בשמו של אחד־העם! – הידועים לכל תינוק דלא חכים ודלא טיפש – ולבסוף החתימה:


“בשובי אל מלוני (מן האינטרביו!) מצאתי את החדשה שוארשה נפלה. אני חשבתי על אודות המחזות השדיים והמעשים האיומים שנעשו בודאי (!) כלפי היהודים בימים האחרונים של הרז’ים הרוסי בעיר הפולנית היהודית ההיסטורית. הרמן ברנשטין”.


ברנשׁטין – ולא כְלֶסְטאקוֹב?! אבל נניח לזה. כךְ הם כותבים כולם שם. זהו הטון שלהם. ועורך ה“טאָג” ודאי שאינו מן הגרועים בהם, הואיל ונתגלגלה זכות על ידיו לרכז כוחות ספרותיים־אינטלקטואליים מסביב ל“יומנו” היהודי הטוב…

כי ה“טאָג” בתור עתון עולה בלי ספק לאין ערוך על כל העתונים הניו־יורקיים הידועים לנו –

ונניח לזה. העיקר: קטעי גליונות משבועות אחדים. מה נשמע? מה נשמע שם? מה יספרו העלים החתוכים? איזו דרישת־שלום ימסרו לנו מעבר לים?

––––––––––

מה נשמע? – ישועות בל נעשו. על שני המיליונים אשר שם אין יהודים מתווספים לפי שעה מן החוץ. האימיגראציה נפסקה לפי שעה. נפסקה, כמובן, שלא בטובתה ושלא ברצונה. זה כשנה, שאין היהדות האמריקנית מכניסה אורחים, אבל תחת זאת יש לה עכשיו להאכיל כל הרעבים, להלביש כל הערומים ולעזור לכל הדלים וגו' וגו' של חורבן בית־ישראל ברוסיה, בגליציה וגומר. היא כבר אינה יונקת. היא מיניקה, היא אינה פוסקת להיניק. ובדאגה, ובחרדה! כי אם אימיגראציה אין, הנה אימת האֶמיגראציה הכפולה והמשולשת בעתיד הקרוב – לאחר שיוסרו המפריעים – תלויה ועומדת. הנה עם יוצא ממצרי־התחום! ומפניו מפחדים, מפחדים אחיו ובניו, ועליו מטכסים עצות. מה יהיה? לאן יכָּנס כל הפשׁתן הזה?

ובאים אחרים ומזכירים את התרופה הישנה: לשדה! לעבודת האדמה! ובאים אחרים ומלגלגים: במה דישת־קוּקוּרוּזה מלאכה יותר יפה מתפירת מכנסים? ומהו האידיאל להפוך את היהודי העירוני לכפרי? ומאין נקח את הסכומים העצומים הנחוצים למהפכה כזו? הרי הנסיון הזה לא הצליח לא בארגנטינה ולא בקנדה ולא בארצות־הרית. הישובים החקלאים שנוסדו בכל אלה המקומות ושעלו באלפי אלפים דינרים וקרבנות מֵחִים או שׁנחרבו או שׁעתידים להיחרב, כי – עוד פעם! – היהודי הוא עירוני מטבעו ולמעלה מכוחותיו הוא להיהפך ל“עבד־אדמה”. ובכלל – עוד פעם! – מהו ה“יחוס” של עבודת האדמה? הכפר זקוק עתה לעיר ולא להיפך… אבל, איך שיהיה, ישובי־היהודים הכפריים נחרבו בכל מקום. מארץ־ישראל – עושים הטוענים חסד אתנו, האומללים – אין ראיה. שם (כלומר: פה…) הצליח הישוב מפני שהתנאים אחרים הם…

התשמע?

ובדרך אגב: חסידה של ארץ־ישראל כעת היא גם מיודענו הד“ר ז’יטלובסקי! אתה משתומם? אל תשתומם ואל תתפלא, ידידה, ואף גם אל תתפעל. כלום סבור אתה, שד”ר דנן עדיין נותן מקום לאיזו התפלאות? הלא זהו ד“ר ז’יטלובסקי, הרב־האינטליגנט, הפוסק המודרני, שעל כל חזיון חדש או נראה כחדש הוא בא וסומך ידיו, כלומר, מוצא לו בשעת־הצורך סמוכין מן התיאוריות השונות ומן הספרים המפרשים השונים, מכשיר או מטריף, לרוב מכשיר: כוחא דהיתרא…; הלא זהו ד”ר ז’יטלובסקי, שתמיד הוא כאילו לומד ותמיד הוא באמת שוכח… ושלפני כמה וכמה שנים נתן יד ל“הלוחם היהודי” בניו־יורק והורהו, שעליו לבוא לארץ־ישראל בכדי להרביץ שם תורת סוציאליות והבין־לאומיות, ואחר כך בא הוא, ד“ר ז’יטלובסקי בעצמו, לאיזו שבועות, ראה מה שראה, ישב אל השולחן והכשיר במאמר אחד את ה”פלאטפורמה" של ה“מלחמה בעד העבודה” והסביר, שהניגוד לפועל הנכשל במובן התרבותי אין זה מתנגד, חס ושלום, לאידיאל של ה“אינטרנאציונאל”… ועכשיו, גם עכשיו, כשהוא נמצא שוב באמריקה ומטיף לקונגרס ולארץ־ישראל, אינו, חס ושלום, בעד ארץ־ישראל העובדת (ולוּ במיניאטורה), ה“קליין־קולוניזאטורית”, כי אם של ארץ־ישראל התיאוריטיזאציונית, של ארץ־ישראל הנותנת ענין ומשמשת נושא לכתיבת מאמר ב“טאג”. הוא נשבע וחוזר ונשבע, שאינו… שאינו מה שאסור – – – ושמעולם לא היה כזה, בחייו! ורק עתה, רק ברגע האחרון נהפך לבו להיות בעד ארץ־ישראל… ההוא יהיה כזה וכזה – – – הוא הנהו הד“ר ז'. ורק עתה, רק עתה, כשהכל השתנה (הקוּרסיב של הרב!) נשתנה גם הוא. רק עתה הוא בעד פלשתינה. עתה, כשהכל אפשר, כשאנו עומדים לפני קונגרס־השלום בעתיד הקרוב ולפני הקונגרס היהודי ביום מחרת, יבואו ויוכיחו לו, שזה בלתי־אפשרי. אדרבא, הוכיחו לו מש”ס ופוסקים, שזה בלתי־אפשרי. ומכיון שאיש לא יוכיח לו, שזה בלתי־אפשרי, הלא חטא הוא – חטא להגיון, לסופיסטיקה, לתיאוריה, לכל הפוסקים המודרניים, למאמריו ב“טאג”, ולמי לא? – שלא להיות בעד, שלא להכניס את זה לפרוגראמה, שלא לדבר על זה בקונגרס הקרוב, ולוּ יהא גם שלא מסדר־היום…

… כן, זה נכון: ענין הקונגרס נשמע ונשמע משם, מאותם הגליונות, מלפני ארבעה־חמישה חדשים… ושוב ראש המדברים וראש הקופצים הוא הד“ר ז'. הרמן ברנשטין ודאי היה מוסיף פה: ההוגה דעות הד”ר ז‘. כי גם הד"ר ז’ כאחד־העם, להבדיל, צועק ב“עצבנות”, שהתעודה הראשונה והכי־חשובה היא להודיע לעולם וכו'; גם מפיו שומעים כל הימים (כמפי אחד־העם בליל־נפילת־וארשה!), שצריך להעלות על השולחן, צריך לצאת במחאה, צריך להרים קול… ומובן, שכמו בשאלה הנ“ל, כן גם בשאלת שיווי הזכויות ודרישת הזכויות הלאומיות כל הסמך הוא על ה”מדוע לא"? הוכיחו, שזה בלתי־אפשרי לדרוש… הוכיחו, שזה לא צריך לדרוש… הן לא תוכיחו… ובכן…

ובכן – לא כלום. מובן מאליו, שלא כלום. שהרי אם יש רק “מדוע לא?”, ו“מדוע כן?” אין, אם “האפשרות החדשה” שנתגלתה, כביכול, פה, היא היא אותה האפשרות הישנה – להרים קול־יעקב – בלי כל כוח מכריע, מלבד הקול הצרוד הזה, שכבר צרם אזני הכל והיה לזרא ולזועה; אם כל הבטחון החדש הוא בתקופה החדשה, שמחוץ לנו, שלא אנחנו יצרנוה ושעוד הספק גדול במציאותה כשהיא לעצמה, אז, כמובן, שלא כלום. ברם מה איכפת לו לד“ר ז'.? לוֹ הרי נחוצה רק ההוכחה, או יותר נכון, אי־האפשרות מצד מתנגדיו להוכיח את ההיפך. הוא הוגה־דעות, הוגה־דעות אידילי וסכימאטי. הוא אומר: הכל נשתנה! ואם תשאלוהו: מה נשתנה? האם לשפך־דם של כל האנושיות וליסורים שנתרבו לאין שיעור אפשר לקרוא: השתנוּת? – לו לא איכפת, שהרי לאלתכם רק שאלה ואינה מוכיחה את ההיפך. הוא אומר: תקופה חדשה שכמוה לא היתה לעולמים! ואם תשאלוהו: מה הם סימני התקופה החדשה, במה היא מתגלית ומי הם מבשריה? – שוב אין בשאלתכם משום הוכחה. הוא אומר: אנחנו היהודים סובלים מן המלחמה הזאת יתר מכל העמים, ולכן הצדק דורש, שגם אנחנו ניהנה מן השלום. ואם תשאלוהו: כלום השלום הוא תשׁלום בעד המלחמה? וכלום בקונגרס־השׁלום שׁיקָרא, אם יקָרא, ידאגו רק למחות דמעות מעל כל פנים ולהעניק טובות לכל מי שסבל יותר? – שוב אין טענותיכם מן הענין… פי הד”ר ז’יטלובסקי דובר אליכם: “סאָציאַלע גערעכטיקייט”, “פראָגרעסיווער נאציונאליזם” ו“נאציאָנאלע פאדערונגען” – המעט לכם בסכימה זו? תוכן קונקרטי אתם מבקשים? מה ידרשו? ובשם מה? ועל סמך מה? ידרשו – ואם יענו: אל תבלבלו את הראש! תנו לנו לעסוק בעסקינו – מה יענו על זה ה“דורשים”? איזו שאלות בלתי הגיוניות!.. ובכאלו אתם רוצים להוכיח את ההיפך מדברי הד"ר ז'… לא, בכאלה אין משום הוכחה!…

––––––––––

ישועות בל נעשו, ידידי! הגאולה של כלל־ישראל – ספק גדול הוא, אם יכולה היא לבוא מצעקתם של שני מיליונים מהם, היושבים בארץ גדולה, אם גם נאמר לא זרה, שני אחוזים למאה, ושאינם יודעים עוד מה לצעוק… מאותם שני המיליונים, שלוּ גם צעקו ולוּ שאלו אותם: איזו זכויות לאומיות אתם דורשים בשביל עצמכם – לא שיווי זכויות אזרחיות בעד יהודי רוסיה הנענים – לא היו יודעים מה להשיב…

ישׁועות בל נעשׂו, כי זֵכר לטריטוריה אין גם באמריקה – הא? קפיצה משונה? – ו“התנועה הגדולה” לטובת כלל־ישראל הנדכה היא (כפי שאפשר ללמוד מאותה החבילה) לכל היותר תניעה שבכתב שבאסיפות. ועולם כמנהגו נוהג. יהודים תופרים כפתורים למכנסים ומוכרים מי־סודה ופירות רקובים ושׁולחים את בניהם ל“סקוּל” וקונים להם “הֶטס” שׁל חורף, ומי שׁלבו רגשׁ ביותר, וה“פֵּיפּר” מלהיבו ביותר, הרי הוא הולךְ גם למיטינג או קונה “טיקֶט” ומתענג על “לֶקטשׁוּר” שׁל ד“ר ז’יטלובסקי (מרצה מצויין!). פוליטיקה?… כן! על יהודי רוסיה הרחמנות ודאי גדולה, ומן היושר לדרוש, שיתנו להם שיווי זכויות… זכויות לאומיות… כן, כן, זכויות לאומיות… אבל מה שנוגע ליהודי אמריקה – ודאי, הגויים שונאים… אבל אמריקה ארץ־החופש… והרשעים קצרה ידם… תנועה אנטישמית אין… אמריקה אינה רוסיה… אמת, בדז’וֹרז’יה הרגו את פראנק… קרבן יהודי… תליינים!.. משל למה הדבר דומה? הרומאים צלבו את ישוע הנוצרי… הלא כך כתוב מ. ד. הֶרמאלין ב”טאג" ואנחנו צריכים לדרושׁ מן המדינה… מה? שהבנות לא תצפצפנה אנגלית? שהבנים לא יבעטו בהורים? שב“סקוּל” ילמדו “ז’ארגון”? ל“פֵּיפּר” פתרונים!…

––––––––––

זֵכר – – – אין באמריקה, ידידי! אל תדבר אלי על מרכז חמרי ורוחני. אל תאמר: המרכז החמרי אולי יֵהָפךְ לרוחני, מן החומר יצמח הרוח. כאן לא בחומר ולא ברוח השאלה. כאן במרכז – השאלה. המרכז הכלכלי־הלאומי הוא הוא גם המרכז הרוחני־הלאומי. אבל באמריקה הלא אין מרכז כלכלי־לאומי. האימיגראציה בעתיד הקרוב תגדל, ונניח, שהחיים היהודיים ירבו שם, אבל ממרכז עדיין רחוק הדבר…

ובינתים, זעקת יהודי רוסיה הקיפה את ה“טאג”. כן! אבל גם בזה – מלבד עזרת־כסף – מה, מה יכולים יהודי אמריקה לעשות? הבאמת נתעה להאמין, שהפוליטיקה הרוסית, שאינה מתחשבת עם גורמים חיוניים גדולים וחשובים, תשמע למחאת ממשלת ארצות־הברית, שתבוא בהשפעת הצעקות היהודיות? – – – חייךְ, ידידי, דַיָם ליהודי אמריקה, שׁהם בעצמם חיים…

––––––––––

ויהודי אמריקה, איך שיהיה, חיים, שני המיליונים חיים. אם יוָלד משיח ביניהם – זוהי שאלה קשה מאד אף היום; אם מהם תצא תורה לכל היהדות החרובה – מי יגיד גם כיום! אבל איך שיהיה, והם חיים. כמה מן השלימות והיצירה יש בחיים כגון אלה – שני אחוזים! – זהו שוב צד בלתי־נפתר מהשאלה. אבל הם חיים. וכל זמן שרקמת־החיים לא פסקה יש מקום לרקמות ולהתרקמויות אשר אין לראותן מראש. כי סבוכה ומורכבה היא רקמת החיים על כל החשבונות הגלויים והמדוייקים…

יהודי אמריקה חיים. זה ראיתי מחבילת־הגליונות שנפלה לידי. וזהו הצד המעניין שבדבר. העמודים הבודדים של העתון הזה – העמודים הרציניים, הפוליטיים, הנכתבים בטון של “הכרה לאומית עצמית” – והעמודים של “חומר קל”: ליצנות ובדיחות בענייני בית וענייני משפחה וכיוצא מן הדברים – הציורים “ימות־המשיח?” בלבד כמה הם שווים! – למרות ריחוק־הטעם וזרותם של כמה מהעניינים, כולם יעידו, שקיבוץ של שני מיליונים, אשר עתון כזה הוא ראי חיי יומם, כבר יש לו ערך מעצמו, אם גם הישועה לכל אינה צרורה בכנפיו –

עברים אנו, ידידי, ועברים נישאר. סופרי לשון־הקודש. אחרת אין אנו יכולים. אבל אם הישאר נישאר ואם יבואו לנו איזו ימי אורה ואם חיה נחיה באותם ימי האורה, הן שכוח לא נשכח, כי את ה“נחמות” מחיי אחינו מעבר לים – ואם גם נחמות בלי ישועות – הביא לנו בימי מצוקה עתון ז’ארגוני מניו־יורק ו“טאג” שמו.

האם לא סבוכים ומפותלים הם ענייני החיים, ידידי?


[“בשעה זו”, א'; שבט תרע"ו. הקוים – – – – מסמנים השמטות שנעשו מטעם הצנזורה הצבאית התורכית. החתימה: בר־יוחאי]

המלצות קוראים
תגיות