רקע
יוסף חיים ברנר
בְּחַיֵּינוּ וּבְעִתּוֹנוּתֵנוּ [על השמד וההתבוללות]
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל־אביב : ספרית פועלים; 1978–1985

אשתקד בעונה זו, בחדשי טבת־שבט, היתה עתונותנו כולה מלאה הספדים, מאמרי־יובל ומאמרים ל“שאלת” ההמרה. עם יצחק קצנלסון אפשר היה לקרוא עליה את הקריאה: “בכי־אבל ותרועות־חגים ובני־האדם הללו אינם משתגעים!”… הקפאון המיוחד השורר תמיד בהכרח בחיינו הציבוריים והגורם לעתונותנו הדלה שתבחר לעסוק בחשבונות ממה שהיה, כלומר, ממה שאינו תלוי כבר בנו, מאשר לטפל בבירורים על המתהווה, כלומר, על הדורש עוד את התערבותנו ותלוי אולי במקצת גם בנו, הוא שמביא אותה להתמסר בכל תוקף־התלהבותה דוקא לענינים שאינם דורשים דברים מן הלב ואין בהם משום בקשת־נתיבה. זמן מועט אחרי־כן טיפלו, אמנם, קצת גם בשאלת הקונגרס האמיגראציוני, הקונגרס העולמי, ואחר־כך בשאלת הפּאספּורטים של יהודי־אמריקה, והנה עכשיו, בעת האחרונה, שוב עלתה על סדר־היום של עתונותנו בחוץ־לארץ – שאלת ההמרה. השתא נתמעטו ההספדים והיובלים ונתרבו מאמרי־השמד עם אותה ההתמרמרות הזולה, אותם הביטויים ה“נלהבים” והצוָחות הידועות, שהיו לזרא.

כדבר בעתו יחָשב על כן מאמרו של א. דוידסון ב“ראזסביט” הציוני, גליון 2, שנה זו. בדעה צלולה ובשפה ברורה הוא מבאר קודם־כל, שחזיון־השמד אינו בשום אופן ענין ל“התנצרות־ברוח” ול“בקשת אלוהים אחרים”, שבכלל אין ב“המרת־דת” זו שום שייכות למומנטים דתיים, לשאיפות של אמונה, בין במובנה האקדמי, בין במובנה הנפשי והלבבי. אותן השדרות, שמוציאות מתוכן משומדים, רחוקות מרחק רב מכל תנועות רוחניות ואינן יודעות אפילו על מציאותן של אלו. ההמרה בשביל בן־דורנו אינה מעשה דתי, אלא אזרחי. לא את הדת היהודית, שאינה לו, ממיר המשומד בדת הנוצרית, כי אם את הפּאספּורט היהודי שלו הוא מחליף בפּאספּורט רוסי. המשומד עוזב את החברה היהודית, המכבידה עליו את החיים, שוללת את זכויותיו וכו' וכו' ודוחק עצמו לחברה האזרחית בשביל טובות־הנאה שונות.


“החזיון הזה כשהוא לעצמו – ממשיך בעל־המאמר – הרי הוא כל־כך פחות־ערך, עד שאינו כדאי לעמוד עליו ביחוד. העם העברי לא יאבד על־ידי זה שיקרעו ממנו בכל שנה אלף משומדים. יותר מזה אבד לנו, ואנחנו לא מזה נחלשנו. כל מי שמדבר על שמד־בהמון – גוזמא קתני. מה שמעניין בחזיון זהכ הרי הוא הסימן של הדבר, האות, כי גופנו לקוי באיזו מחלה. החזיון החיצוני של השמד מראה, כי בתוכנו פנימה אין שלום, כי איזו מחלה מקננת בנו. ולא לטכס עצה נגד השמד, הסימן של המחלה, צריכים אנו, כי אם נגד המחלה עצמה, שהשמד מעיד עליה”.


עלינו לחבול תחבולות לא איך לעצור בעד היחידים ההולכים, כי אם למצוא את הסיבה, מדוע נעשתה אפשרות־ההליכה מאתנו לדבר קל כל־כך? מפני איזו גורמים רפה כל־כך הקשר בין הפרט והכלל? לא חשוב לנו, שמספר כזה וכזה הולך, אלא שזה מראה על מעמד־גופנו, שאינו נורמאלי, שה“הכל” שלנו אין לו שליטה על החלקים.


“ליהודי בעבר לא היו נימוקים בהכרה, מפני מה הוא נשאר ביהדותו, מפני שהשאלה עצמה לא היתה אצלו בנמצא, כשם שאין האיכר הרוסי יכול לשאול את עצמו, מפני מה אינו נעשה ליאפוני, ולא רק מפני שיהודי־העבר היה אדוק בדתו, כי אם מפני השלימות של ההוָיה היהודית, של הסביבה היהודית, של צורות־החיים היהודיות, שהקיפו את היהודי מכל עברים; בבלי יודעים שלטו בחיי נפשו, מילאוהו תוכן ידוע, שהיה למעלה מהכרת־שכלו וכוח־הבקורת שלו. מחוץ לחברה היהודית לא היו שום חיים בשביל היהודי. החוץ לא רק שהיה זר לו ורחוק ממנו, אלא שגם לא נכנס כלל לחוג־רעיונותיו. ההוָיה היהודית חינכה אותו, שמה בו הרגֵלים, נטיות והרגשות מסורתיים, שרק בהם חי ועל אחרת לא חשב אפילו”.


אין מן הצורך להאריך, שביובל־השנים האחרון נשתנו פני הדברים מן הקצה אל הקצה. עם צורות־החיים היהודיות שנתמוטטו נפלה גם הדתיות, ולא מפני אי־יכלתה לעמוד בפני איזו רעיונות פילוסופיים חדשים, כי אם מפני חולשתה מבפנים. לא בגלל רעיונות מתמוטטת הדת ולא ברעיונות חדשים היא נבנית. כי גם מתחילה, כשם שכל החיים היהודיים היו מחודרים דת, כך היתה הדת היהודית מיוסדה ונשענת על צורות־חיים ידועות, ובהיכשל עוזר ונפל עזור. ובצאת האישיות היהודית מן הגיטו, נשארה בלי מוסדות חברתיים, ולא עוד אלא שבמשך שנים רבות נדמה, כי בכלל אין חברתיות יהודית, הואיל ומלבד הדת אין צרכים יהודיים מיוחדים, הואיל ואין צורות־חיים קבועות ומיוחדות. זאת ועוד אחרת. את החינוך החברתי ואת ההתפתחות האישית מקבל היהודי בחברה אחרת. היהודי הגיטואי לא היה מפותח כלל במובן החברתי: הוא היה רק קשור אל הקהילה היהודית ואפני־חייה הפרימיטיביים, אבל אותה קהילה הרי היתה מחוסרת מעשיות חברתית יוצרת, ואדם מישראל בצאתו ממנה היה ערום כביום היוָלדו במובן החברתי, באופן שלא היתה יכולה להיות בו שום הרגשה אחדותית עם עמו ושום עקשנות לעמוד על דעתו, אם רק יסורים יבואו עליו בעדה.

א. דוידסון רואה בזה גופא את המוצא. אצל ההמונים היהודים במזרח נשארו עוד הרבה אלמנטים של ההוָיה היהודית הישנה, אם כי היסודות הריליגיוזיים נחלשו מאד־מאד. אמנם, לבנות על זה את עתידנו אי־אפשר, כי גם השיוּרים הללו הולכים ומתמעטים לעינינו. הנסיונות “לחדש ימים כקדם” בכוונה לא יצליחו, כי צורות־החיים אינן נוצרות ונחרבות בכוונה תחילה, אלא על־ידי החיים עצמם. ואולם האופי החברתי שלנו הולך ומתחזק על־ידי זה דוקא שלמדנו אצל האחים, צורות חדשות של חברתיות יהודית עצמית הולכות ומצטללות, אם כי עוד לא קרמו עור ובשר. היהודי התרבותי באמת אינו רוצה לסגל עצמו לחברה אחרת מתוך אונס – בשביל זה ההרגשה העצמית שלו מפותחה יותר מדי. הוא נשאר עם בני העם היהודי לעבוד יחדיו, גם אם אין לו ל“יהדות” ולא כלום. היהודי המקוּלטר, בן־החורין, לא יקבל על עצמו “אמונה” אחרת בכדי שלא יגרשוהו מעיר רוסית או בכדי שיקבלוהו לאוניברסיטה. עבדות ופחדנות אינן מסימני האדם התרבותי. האדם התרבותי עקשן הוא ומקבל יסורים כאלה באהבה. דרכנו, איפוא, לפנינו היא: לפתח את האישיות היהודית ולהרבות בה את החינוך החברתי על־ידי יצירת אפני־פעולה של הקולקטיב הלאומי. אפשר להתווכח בנדון האמצעים, אבל הדרך אחת היא: חיזוק הגוף הלאומי. זוהי השאלה העומדת על הפרק, ולא שאלת השמד והמשומדים: איך לעצור בהם, איך להשפיע עליהם, אם על־ידי בויקוט או על־ידי גילוי ה“מאור” שביהדות. כל ה“תנועה” נגד המשומדים אינה ענין לחברה היהודית, אלא לטוביה ולזיגוד, לפלוני ולאלמוני, אם הם רוצים בכך ואם אין להם עבודה אחרת. ה“סכנה” אינה מסוכנה כל־כך והשמד הוא ענין של פרטים שונים, ומה יכול הציבור לעשות לפרטים, שעזבו אותו? חולה הוא ציבורנו, ולכן יוצאים ממנו משומדים, סוחרים בסחורה חיה וכו' – צריך, איפוא, הציבור להתחזק ולהירפא, כפי האפשר, ממחלתו. יותר אין בידו לעשות. מתקוממים כנגד אי־המוסריות שבשמד, נגד אי־המוסריות של המשומדים – בלי ספק, מנקודת השקפה ידועה, נבזים הם אלה ואי־מוסריים. אבל האם רק הם? וחוץ מהם הכל נעשה מסביבינו על פי המוסר? כל מכרינו מוסריים הם? ומה אנו עושים כלפיהם? כמובן גם היחס של פרטים לפרטים יכול וצריך להתגלות בדבר־מה, אבל כשם שהיחס של כל יחיד ויחיד אינו דומה זה לזה, כך גם גילוי־היחס אינו יכול להיות דומה, ואין, איפוא, לעשות מזה שאלה ציבורית העומדת על סדר־היום.

__________

עד כאן ממאמרו של א. דוידסון ב“ראזסביט”. עד כאן על ההולכים. ואולם אלוהי העתונות, אשר לא יעזוב את כוהניו וחסידיו, שלח להם למחיה גם את הבאים, את השבים, את ה“חוזרים בתשובה”. היה מעשה, והמספר הרוסי מזרע־היהודים מר טאַן לא יכול עוד לסבול את כל המצוקות, שהגויים גורמים ליהודים, עשן עלה באפו, דמו רתח בקרבו, הוא נתעורר כלביא וצעק ברוסית לפני הרוסים: “יהודי אני! מה אתם רוצים ממני? למה אתם שותים את דמי? אני אוהב את רוסיה, אני קשור בטבורי לרוסיה, וגם אם תחתכוני אברים־אברים, אתגרד כאיוב בשעתו ואשאר באפרה של רוסיה” (אנו, בארץ־ישראל, שלא כולנו מקבלים עתונים רוסים, לא קראנו את המאמר ההוא; אבל כך מסרו העתונים היהודים הבאים אלינו משם). שׁמע זאת המספר הרוסי השׁני מזרע־היהודים יוּשׁקֶביץ' ויתעבר: “היאך! היתָכן? שׁיהודי יתוודה ברבים? שׁיהודי ישׁפיל את עצמו? בשם מי אתה מדבר, מר טאן? הנה גם אני יהודי, ואני אומר”… כאן קפץ עוד אחד – והוא כבר קורא פשוט ולא סופר – והיתמם: “אדרבא, מר טאן, חזור בך, שוב ליהדות, שוב למשה ולנביאים… מדוע לא?”

ו“הלכה הגוּבֶּרניה לכתוב”, כמו שׁאומרים בשׁפת טאן ויושקביץ' ואותו הקורא שנתפרסם אף הוא. הללו מסופרינו שמחים: הרעיון הלאומי ניצח, פלאי־הזמן, הנה גם טאן המוּמר ויושקביץ המתבולל ואינו מומר מכריזים על יהדותם ברבים! והללו עושׂים עצמם עצובים: אל יכָּנסו! אנחנו לא נקבלם! אינם ראויים שׁיכָּנסו!..

בדיחה? יעקב רבינוביץ כיד הפשטות הקלה הטובה עליו לפעמים, עושה, אמנם (ה“הזמן”, גליון 10), את גיבורינו־“אוהבינו” אלה ואת שיבתם ואהבתם ללעג ולקלס. מתבוללים אין להם תקנה עולמית. ושני אלה – תקופת סאנין (סאנין העלוב!) קדמה לתשובתם. כלומר: זיוף, מלאכותיות. “הגויים כל דבר יהודי נמאס עליהם, והטאנים נשארו בלי קוראים, ועכשיו, פשוט, מחפשים הם קצת פּופּולאריות”. וזה הכל. חבל, שאינכם מבינים…

האומנם זה הכל? האומנם שורת־הדין והבנת המציאות נותנות להו את הרשות להתייחס ככה לחזון ההתבוללות הרוחנית וכוהניה מבין תינוקותינו שנשבו לבין הנכרים? ואם גם נכונים הדברים בנוגע לטאן או ליושקביץ', וביחוד בנוגע לצעקותיהם היהודיות עכשיו, שהן צורמות את האוזן (ביחוד את אזניו של מי שקרא את סיפוריהם…), הנה המצב הטרגי של הטאנים והיושקביצים במקומם, במחנה־האחרים, האומנם גם הוא אינו ענין אלא לשחוק? הגיעו בעצמכם: אדם שנולד יהודי וקיבל, ככל צעירינו מחוג ידוע, את כל חינוכו ואת כל תרבות־נפשו מן הרוסים, אם אדם כזה נהיה לסופר רוסי – האם איזו כוונה רעה או איזו מחשבת־מעל יש בעובדה כזו? אמנם, אם יבוא פתאום כזה ויתחיל משום־מה לתופף על לבו: “יהודי אני!” – רשאים אנו להביט על תפיפה זו ביחס אלינו כעל דבר שאין בו ממש, כעל הכרזה על שייכות, שאינה שייכות; יכולים אנו גם להבין, שאדם כזה שהוא קשור – באמת! באמת! – לטבורו של העם השליט, לא רק שבעומק־נפשו אינו רוצה לבוא לרחובנו היהודי, אלא שגם אינו יכול לרצות, אינו יכול לבוא! לא ביום אחד יוָלד אדם! איך יהיה ליהודי, והוא גם יהודית שכח לדבר?! איך יחדל מהיות רוסי כולו, אם כל נפשו שקועה בספרות הרוסית, אם בכתבי גוֹגוֹל ובחזיונות אוסטרובסקי הוא טועם ממש מה שהרוסי טועם, אם גם “תשובתו” רוסית הנה? כל זה נכון. אבל מאידך גיסא, הנה הוא צועק – סימן שכואב לו. הנה הוא משווע: אף על פי כן מזרע־היהודים אנכי. ואני מרגיש זאת על כל צעד כושעל… הגם בצעקה זו ניידה אבן? הגם למוּלה נאריך לשון? נקל ליעקב רבינוביץ לומר: הגויים חדלו לקרוא את סיפוריהם, חדלו לקנות את חיבוריהם, ולכם הם צועקים… אבל מה יאמר על הצעקה כשהכיא לעצמה, על קרע־הנפש ופצע־הרוח כשהם לעצמם: אוי לנו, אחרי כל שקיעתנו בין הרוסים, אחרי כל עבודתנו לרוסים, אין אנו לא רוסים ולא יהודים? יניח לרגע לטאנים וליושקביצים, שאינו מאמין להם, אבל מה יאמר לאדם כלובלינסקי, למשל, לובלינסקי המנוח,שברדיצ’בסקי דיבר עליו פעם בנשימה אחת עם בן־יהודה? הנה נתן אדם כל חילו, כל עושר־נפשו, לספרות הגרמנית, ופתאום חש, כי אינו גרמני גמור ואמר לשוב אל עמו היהודי, אלא שמיד הכיר, מאידך גיסא, כי פחות משהוא גרמני הוא יהודי וכי אין לו לאן לשוב?

אויה, הדבר אינו פשוט וחלק כל כך…

___________

כי הוא הדבר: סופרינו שוקלים וטורים בעיקר, מה דינם של ה“מתבוללים”, ה“בוגדים”, האומרים לחזור בתשובה, ושוכחים, כי אף אם נניח, שיש מקום לחזיון כזה, שבגדר־האפשרות הוא, כי פלוני ואלמוני יתעשתו להיכנס לגן־לאומיותנו, השאלה היא: לאן נכניסם? במה יוָדע, כי בקרבנו הם? מי המה לאומיינו ומי מתבוללינו?

הנה אני שומע: צעירים מתבוללים, צעירים לאומיים – שני גויים בבטן־ישראל. הראשונים נדרשים לגנאי והשניים לשבח. ובאותה שעה אני קורא לתומי מאמר אחד בעתון יהודי חשוב – ה“פריינד” – שבו מעיד הכותב עדות נאמנה על השנאה השוררת בערים כווילנה ומינסק בשדרות בעלי־הבתים לבתי הספר התיכוניים, שמַקצים שם שעות ללימודים יהודיים ועל ההערצה השוררת אצלם ביחס לבית־ספר, שאין בו כל זכר ליהדות… את בתי־הספר שמלמדים שם מעט עברית הם חושבים ל“חדרים”, שלא יצלחו למאומה, תחת שהגויים מוחזקים הם ל“ידענים גדולים”… ממש היחס של רבים מיהודינו הכשרים בארץ־ישראל לגימנסיה העברית ולבתי־הספר של הישועיים הצרפתים!

אמנם, הטעמים והנימוקים של החזיון הזה לא מעבר לים המה. גלויים וידועים הם, ברוך השם, למדי. היהודי צריך לפרנסה, ואת הפרנסה הוא מוצא אצל הגוי, ולכן יש ערך רק למה שנותן דריסת־הרגל אצל הגוי, והלאה! – כל מה שאינו שייך לזה… פּירושים יתירים אינם נחוצים. אבל, אם כן, למה הם גונחים אחר כך בהעוָיות של יראי־שמים על ה“משומדים, ימח שמם”? למה אינם שואלים, בני איזו חברה היו המוּמרים גם טרם שהמירו? ולמה לא יראו גם סופרינו המתריעים, שבעוד שאת החברה היהודית על־ידי מעשה־המרה עוזבים אלפים, חסרים בפועל לחברה היהודית רבבות מבניה, היינו, כל אלה שנתחנכו בבית־הספר הזר, כל אותם בני “ירושלים דליטא”, שסופר ה“פריינד” דן בהם? כי כל אותם הצעירים, גם אם אינם נעשים גויים גמורים, מטעם זה, או אחר, מסיבה זו או אחרת, וגם אם לא כולם עלולים לכשיגדלו לכפור בצור־מחצבתם, היינו לקיים את הפרט האחרון – אולי כלל לא העיקרי – של חזיון־הטמיעה, הנה לחיים היהודיים העצמיים זה לא יוסיף כלום. ולא עוד אלא שגם מהאחוז האחד של “לאומיים” שיגדל ביניהם בנס – לא ניבּנה! ה“לאומיים” הללו יתעניינו בשאלת היהדות, יקראו את העתונים, שיהודים מוציאים בשפה השלטת ואולי גם יקראו את קורניל על הנבואה היהודית ועוד איזה פרופיסור אשכנזי על האתיקה שבברית הישנה, אבל כלום תיבּרא על ידי כך הוָיה יהודית? כלום תחפסק על ידי כך הנדידה היהודית עם כל תרמיל־הדלות התלוי בה? כלום תשתנינה על־ידי־כך הפרנסות היפות שלנו? כלום יוָסדו על־ידי־כך ישובי־יהודים חדשים בארץ־ישראל ובשאר מקומות? כלום לא תישכח על־ידי־כך שפתנו? כלום תתקיים על־ידי זה ספרותנו? כלום יקטן המחנק אשר בצוארנו אף במעט?

ואם כך, אם “ירושלים דליטא” היא מקור־ההתבוללות, ואם היהודים בתורכיה, למשל, מצד אחר, נבדלים ברובם מתושבי־הארץ רק בזה, שאלה האחרונים מתפללים חמש פעמים ביום ואלה רק שלוש פעמים, היכן היא הלאומיות העברית? היכן?… ואולי, לפיכך, כדאי היה לחדול לגמרי מדבר בעלמא ולחלק בעלמא את קהלנו בתפוצות־הגולה ללאומיים ומתבוללים?…

ואת השאלה הזאת אני מציע דוקא לפני הסופרים כיעקב רבינוביץ, ש“החיבה ליהדות” מצד טאן ויושקביץ אינה מוכיחה להם כלום, שההבדל בין רוסי בן־דת־משה ובין רוסי בן־בלידת אינו גדול לגבם, שהלאומיות העברית אצלם לא תתואר בלי חיים עממיים מיוחדים, בלי מקורות־כלכלה מיוחדים, בלי תכונות, מנהגים ושפה מיוחדים. את המשקיף של “השילוח”, למשל, איני שואל כלום. זה הלא מוצא און בנפשו בחוברת ינואר של “השילוח” להתפעל כל־כך מ“תחיית היהדות האיטלקית”, מפני שהיתה שם איזו ועידה של מנין קאנדידאטים לרבנים, שבה דיברו על הצורך של אפולוגטיקה “חדשה לגמרי”; ואם יש “תקוָה” ו“עתיד” ל“יהדות” האיטלקית, ודאי שיש עצה ותחבולה גם למתבוללינו “החוזרים בתשובה” ברוסיה: יהיו הם ממש מה שהנם, אל ישנו כלום, אך יעיינו־נא באנציקלופדיה המוּצאת בשבילם, ישננו את ערכי ה“יהדות” והמוסר המיוחד שׁלה, ויכָּנסו חיים תחת כנפי השׁכינה הלאומית… כן, אם זוהי הדרך, אז הדברים, כמובן, מקבלים צורה אחרת לגמרי. ברם, אני נוטה לחשוב – וכמדומני שגם רבינוביץ יסכים לי – שאם זוהי לאומיות יהודית, אין מה לקבול ביותר על ההתבוללות…


[“האחדות”, אדר תרע"ב; החתימה: יוסף חבר]

המלצות קוראים
תגיות