רקע
רחל אליאור
יום השוויון – באמנות הפיסול ומלאכת המחשבת של מיכה אולמן ובהיסטוריה של הלוח במחשבה היהודית
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: בתוך שעון חול: עבודתו של מיכה אולמן, הוצאת מוזיאון ישראל, 2011: 433–441.; 2011

בגן הפסלים במוזיאון ישראל בירושלים ניצבת עבודתו של מיכה אולמן ששמה ‘יום השוויון’ – הנראית במבט ראשון כמלבן בטון צנוע שחלקו העליון עשוי מזכוכית. עיקרה של העבודה הדיאלוגית, שהיא הזמנה למחשבה, לתצפית ולהתבוננות, מצוי מתחת לפני הקרקע כחדר גדול מסויד לבן הפונה צפונה, שחמש פאותיו הלבנות, ארבעת קירותיו ורצפתו, אינן נגישות למגע יד אדם, ואילו פאתו השישית הניבטת כמלבן נמוך מעל פני האדמה, היא תקרת זכוכית שדרכה נראה חדר תת־קרקעי צחור החפור באדמה. בתקרת זכוכית מלבנית שקופה זו, שגודלה אינו חופף לחלל החדר, משתקפים פני השמים, ניבטים מחזורי האור המתחלפים, הזורחים משמים לארץ, ונראים פני המתבונן הרואה את צלו מוטל על החדר הלבן בזווית משתנה ביחס לשמש ולעננים, לירח ולאור הכוכבים. אחדות הפכים זו שבין מעבה האדמה וכיפת השמים, מחזורי אור וחושך, חישובי זמן ומידה, מראה וצל, הוויה והשתקפות, נוכחות והעדר, זווית ראייה, תצפית וחישוב, מרכיבים עבודה מעוררת מחשבה זו, על ארבע קירותיה וששת כיווניה, צפון, דרום, מזרח ומערב, שמים וארץ, המזמינה לדיאלוג יוצר ומפענח בין האמן לבין הצופים בעבודתו.

שמו הבלתי צפוי של החלל המרובע הקבוע הטמון באדמה, בעל תקרת הזכוכית המשקפת את השמים המשתנים, הוא ‘יום השוויון’. שם זה מסמן את שדה המשמעות המופשט שעליו מתבקש המתבונן לתת את דעתו, הלא הוא הזמן, חישובו ומדידתו, ציוניו ומחזוריו, משמעות מעגליו ותמורותיו.

אפשר היה בנקל לקרוא לעבודה זו, הלוכדת את המעגל השנתי המשתנה של השמש בארבע עונות השנה, בשם ‘מלכודות אור’ או ‘מחוה לפסיפס גלגל המזלות בבתי הכנסת בחמת טבריה ובבית אלפא’, שכן בפסיפסים עתיקים אלה מן המאות הרביעית והחמישית לספירה מצוירת השמש ה’רוכבת' ב’מרכבת השמש' במרחבי כיפת השמים בין זריחה לשקיעה לאורך ארבע תקופות השנה ושנים־עשר חודשיה הארציים, ארבעת כיווני האופק ושנים עשר המזלות השמימיים, שאמניהם ניסו אף הם לתת מבע חזותי ארצי לתמורות הזמן השמימי המשתנה כל העת ולחלוקותיו המחזוריות. ריבועי אור השמש המתחלפים, המשתקפים על קירות החדר התת־קרקעי הלבן מבעד למלבן הזכוכית שבנה אולמן, הם הגורם השמימי הנצחי המשתנה כל העת במחזורי אור וחושך מדי יום ומדי שעה, אותו ביקש האמן ללכוד במלכודת קבועה ויציבה של המבנה הטמון בבור באדמה, המתייחס לארבעת כיווני המרחב צפון ודרום, מזרח ומערב, ולשניים הנוספים שאין מרבים לתת עליהם את הדעת, ‘עומק רום’ ו’עומק תחת', כלשון ‘ספר יצירה’, המתאר בלשון רבת יופי שנכתבה לפני כאלפיים שנה את המבט האנכי מן הארץ לשמים מלמטה למעלה, ומן השמים לארץ, מלמעלה למטה.

אפשר היה לקרוא למבנה המלבני השקוף אטום שבנה אולמן – המהדהד את הביטוי המקראי ‘חלונים שקופים אטומים’ שהיו במקדש, מקום בו נשמרו מחזורי הזמן וחליפותיו במחזורי שירות הקודש וקרבנות־עולה מדי יום ביומו, שבת בשבתו, מועד במועדו, וחודש בחדשו, בידי משמרת הקודש של עשרים וארבע משמרות כהונה1 – בשם ‘מחזורי הזמן ותמורותיו’, ואפשר היה לקרוא לו בלשון העת העתיקה בשם ‘מרכבות השמים’ ככתוב בחיבור הכוהני, ספר חנוך א, עה ג, המתאר את מרכבת השמש (שם, עה ד) היוצאת ובאה בשנים עשר שערי כיפת השמים, המקבילים לשנים עשר המזלות, המחלקים את מרחבי השמים ומציינים את חלוקות הזמן ברקיע, ולשנים עשר החודשים המחלקים את הזמן במרחב הארצי, ולשנים עשר שערי המקדש המכונים על שם שנים עשר שבטי ישראל, כמפורט ב’מגילת המקדש' שנמצאה בין מגילות מדבר יהודה שכולן כתבי קודש, במערות קומראן. תריסר השערים, המזלות והחודשים מחולקים לארבעת כיווני המרחב או לארבע רוחות השמים (שם, עו, יד) שמפרידים ביניהם ארבעה ימים: שני ימי שוויון ושני ימי תקופה.

עניינו של שם זה, ‘מרכבות השמים’ שמקורו בספר חנוך הראשון שהתחבר בלשון הארמית במאה השנייה או השלישית לפני הספירה ונמצא במגילות מדבר יהודה, הוא תיאור המחזוריות הנצחית האוניברסאלית המחושבת וידועה מראש של גרמי השמים הנראים לעין הקובעים את חלוקות הזמן הנראה.2 מחזוריות נצחית זו, שבעולם העתיק יוחסה למקור אלוהי בשל חישובה הקבוע וידוע מראש, נקראה בעת העתיקה בשם עתים, קצים ועידנים, תקופות, ימים, חודשים, אותות ויום התקופה, המתייחסים לרצף הזמן הנברא, המכונן את החיים במקצב מתחלף של עונות השנה. ראשית מנינה של מחזוריות נצחית זו של מעגלי הזמן, היה ביום השוויון האביבי. יום השוויון הוא ציון לתופעה אסטרונומית מחזורית הקשורה בשמש: בתאריך זה אורך היום שווה לאורך הלילה. בתרבויות רבות נחשב יום זה כציון מחזור השיבה הנצחית של עונות השנה או כיום המציין את ראשית המקצב המחזורי של מעגלי הבריאה שנקשרו בו תאריכים רבי משמעות הקשורים בראשית הזיכרון. המונח המציין במגילות מדבר יהודה את יום השוויון הוא ‘יום זיכרון’, האחד בחודש הראשון, החל תמיד ביום רביעי א' בניסן, לפי הלוח השמשי העתיק, ואילו במקורות חז"ל המתייחסים ללוח ירחי הוא מכונה ‘יום ההיפוך’ או ‘יום התקופה’ (תוספתא, סנהדרין ב: ב).3 על פי הספרות הכוהנית העתיקה שנמצאה בין מגילות מדבר יהודה, שכולן כתבי קודש, שנכתבו, נשמרו ונאספו בחוגי ‘הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם’, בין השנים 1947–1956 ותרגומיה נודעו מן הספרות החיצונית שנים רבות קודם לכן, חנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם, ראשון יודעי קרוא וכתוב וראשון מחשבי חשבונות העתים, מייסד הכהונה, נלקח לשמים ביום השוויון, האחד בחודש הראשון, כדי ללמוד את מסורת לוח השנה מן המלאכים (ספר ה ד, יז; ספר חנוך ב א, ב); יעקב אבינו ראה את חלום המלאכים בבית אל ביום השוויון באחד לראשון (ספר ה כז, יט) במקום הנקרא ‘שער השמים’ שבו הובטחה הארץ לו ולזרעו (שם, יט–ה); לוי בן יעקב, מחדש הכהונה, נולד באחד לראשון (ה כח, יד) וכמוהו בנו קהת; ובמועד זה, יום השוויון, הוקם המשכן: "בְּיוֹם־הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, תָּקִים אֶת־מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד. (שמות מ, ב) וחלה גם הכניסה לארץ המובטחת בימי יהושע כמתואר ב’אפוקריפון יהושע'.4


הזמן בעת העתיקה התחלק לזמן נראה, המכונה ‘מרכבות השמים’ המתייחס לתמורות החלות בבריאה, המסורות בשווה לכל בני אנוש, שכן אינן תלויות במעשה האדם, ולזמן נשמע, המכונה ‘מועדי ה’ ו’מועדי דרור‘, המתייחס למחזורי השבתה נצחיים, השומרים על החירות, ששמירתם מופקדת בידי שומרי הברית ועליהם הושתתה הברית. מחזוריות 'מרכבות השמים' מציירת את מימדי הזמן האוניברסאליים ביחס ל’מרכבת השמש’ הנעה במרחבי האופק מנקודת מבטו של האדם כמתואר בפסיפסים. מחזוריות זו מורכבת מארבע תקופות השנה החופפות במספר ימיהן, המחולקות בשמים ובארץ למרחבים שווים באמצעות יום השוויון האביבי ויום השוויון הסתווי, היום הארוך בשנה והיום הקצר בשנה, המכונים ‘ימי התקופה’ וימי זיכרון. מחזוריות רבעונית זו שתמורותיה מתנות את מחזורי החיים והפריון, את משך הזרע ונצחיות החיים, המציינת באמצעות ארבעה ימים קבועים את חלוקת ארבע עונות השנה בשמים ובארץ, קשורה לארבעת ממדי ההוויה הנצחית האין־סופית, המכונים בתבניתם הקוסמית הפונה לארבעה כיווני המרחב, בשם מרכבה.5 הדומיננטיות של המספר ארבע בתיאור המרחב הקוסמי הארבע־כיווני הנברא, המכונה בשם מרכבה ומתואר בחזון יחזקאל (פרק א ופרק י) וידוע במסורת כמרכבת יחזקאל, קשורה בחלוקת האופק לארבעה כיוונים או בחלוקת העולם לארבעה חלקים, כמתואר בישעיה יא יב המתאר את ‘ארבע כנפות הארץ’. כך גם אומר ממשיכו הנביא הכוהן יחזקאל בן בוזי המדבר על ‘ארבע כנפות הארץ’ (יחזקאל ז ב) ומתאר את זווית הראייה האלוהית של המרחב על ארבעת כיווניו בפסוק ‘מארבע רוחות בואי הרוח’ (יחזקאל לז, ט). ארבע רוחות אלה הן ‘ארבע רוחות השמים’ שבהן שנים עשר השערים כמתואר ב’ספר מהלך המאורות' (חנוך א, עו, יד).

השנה היתה מחולקת לארבעה חלקים שווים בארבעת כיווני השמים ובארבע כנפות הארץ, הקושרים בין ‘מרכבת הכרובים’ (ייצוג המקום המקודש על ארבע רוחותיו), שתבניתה הארצית המרובעת עמדה בקודש הקדשים במקדש, לבין ‘מרכבות השמים’ (ייצוג מחזורי הזמן האלוהי) שנשמרו בלוח ארצי שהופקד בידי שומרי משמרת הקודש במקדש. השנה נתפשה בשני דגמים אפשריים: כמרובע המחולק לארבעה ריבועים שווים המחולקים באמצעות ארבעה ימי זיכרון או ארבעת ימי התקופה המקבילים לאחד בניסן (שמות יב ב), אחד בתמוז, אחד בתשרי ואחד בטבת, או נתפשה כמעגל המחולק לארבעה רבעים שווים, בדומה לשעון עגול שמצוינות בו במרחק שווה הספרות 12, 3, 6 ו־9 המחלקות את הזמן לארבעה פלחים שווים.

עבודתו המאתגרת של מיכה אולמן יוצרת מקום בלתי צפוי לצפייה בהתרחשות השמימית הנצחית המחזורית ולמדידת תמורותיה, המתחוללות מדי יום מחדש בין זריחה לשקיעה במעגלי אור וצל משתנים, הנלכדים בתוך ריבוע בטון בנוי מסויד לבן, שתקרתו זכוכית שקופה, שבה משתקפות תמורות האור ביחס לארבע עונות השנה ולארבעת ימי הזיכרון המחושבים וצפויים מראש. הפיסול של אולמן, המבקש להמחיש במשחק אור וצל את יום השוויון, הראשון בארבעת ימי הזיכרון, ואת ימי התקופה, הרחוקים ממנו מרחק של 91 ימים, עוסק במעברים בחלל ובזמן ביחס לתהליך הרציף של ההוויה. הוא עושה זאת בשעה שהוא מצרף עצם קבוע מרובע, חדר תת קרקעי בעל דלת היוצרת מלבן צל ותקרת הזכוכית היוצרת מלבן אור, המודד את הזמן ברשת קבועה מחייבת בת שש פאות, למערכת דינאמית מעגלית פתוחה ואין־סופית של מעבר השמש על כיפת השמים, היוצרת את חילופי הזמן המשתנים בארבע עונות. הצופה במשחק הדיאלוגי של ריבועי האור של מלבן הזכוכית על קווי המתחם של המבנה שיש בו מלבן צל, לוקח חלק בתמורות החלות בטבע במשך זמן מסוים ומשתתף בהרמוניה המושתתת על מודעות לקרני האור ולצל ולמרכיביו המשתנים של אקלים עונות השנה. בעבודה זו מושגי זמן מעגליים נצחיים משתנים, הנובעים מתופעות הטבע המחזוריות שמקורן משמים, נצפים במקום מוגבל האוצר את השמש ותנועת האור בתבנית מרובעת של פאות קובייה מתחת לפני האדמה.

העבודה מבקשת לשקף חלוקה מחזורית נצחית עתיקת יומין זו, המתרחשת ביחס לגרמי השמים, במבע חזותי משתנה, הנלכד בהשתקפות ריבועי אור מתחת לפני האדמה. בקיר הדרומי של החדר הלבן מתחת לפני הקרקע ניצב פתח מוצל דמוי משקוף דלת הניצב בזוית של תשעים מעלות לרצפה; בימי השוויון, האחד בחודש הראשון והאחד בחודש השביעי, לפי הלוח היהודי העתיק שקבע את א' בניסן ביום השוויון האביבי ואת א' בתשרי ביום השוויון הסתווי, וקבע את שני ימי התקופה, היום הארוך בשנה באחד בתמוז ואת היום הקצר בשנה באחד בטבת, מרובע האור המציין את מצב השמש בזנית בכיפת הרקיע, נלכד דרך תקרת הזכוכית ומשתקף על קירות החדר ורצפתו הפונים צפונה, מצוי בזוית מושלמת, קבועה ומחושבת מראש, ביחס לפתח זה. לדבריו של אולמן ‘האור – הבא מבחוץ – “משוחח” בפנים עם הצל על פי עונות השנה, ויוצר מלבן מואר זהה בגודלו לפתח האפל בימי השוויון בין היום ללילה’. דהיינו בחלל הבור הקבוע נוצרת אפשרות משתנה למרקמי אור צל צפויים ומדודים של מחזורים מחושבים מראש, ביחס לכיווני זמן ומרחב, המשקפים את תמורות גרמי השמים ואת השתקפותם החולפת באדמת הארץ.

לוח השבתות השמשי העתיק המפורט במגילות מדבר יהודה, בספר חנוך א ובצוואת לוי, במגילת המקדש ובמגילת המזמורים, במגילת משמרות הכהונה, בשירות עולת השבת, בסיפור המבול בספר ה ובאגרת מקצת מעשי התורה, שנמצאו כולן בקומראן, מציין את ימי השוויון וימי התקופה, המכונים ארבעת ימי הזיכרון, בשנה בת 364 ימים, המחולקת לארבעה רבעונים שווים בני 91 ימים כל אחד.6

כל אחד מארבעה רבעונים אלה, או ארבע תקופות השנה, שנקראו במגילות בשמם העתיק בשפה החקלאית: קציר, קיץ, זרע ודשא (המקבילים לארבע תקופות השנה בלשון העברית המודרנית אביב, קיץ, סתיו וחורף) נפתח ביום בריאת המאורות, יום רביעי, לפי הסדר העוקב, ביום השוויון, אחד בניסן; ביום הארוך בשנה, אחד בתמוז; ביום השוויון הסתווי, אחד בתשרי; וביום הקצר בשנה, אחד בטבת. ארבעה ימים אלה, אשר שלושה עשר שבועות מפרידים ביניהם, היו מחושבים מראש בדיוק מרבי ביחס לשנה בת 364 ימים, המונה 12 חודשים שווים בני 30 יום, שראשיתם חלה בסדר קבוע בימי רביעי, שישי וראשון (אחד בניסן יחול תמיד ביום רביעי, אחד באייר יחול תמיד ביום שישי, ואחד בסיון יחול תמיד ביום ראשון, אחד בתמוז ביום רביעי, אחד באב ביום שישי ואחד באלול ביום ראשון, וחוזר חלילה ביחס לכל החודשים הנותרים בני 30 יום כל אחד). לפני כל אחד מארבעת ימי הזיכרון, שני ימי השוויון ושני ימי התקופה, שחלו תמיד ביום רביעי, הצטרף יום נוסף שנקרא ‘יום פגוע’ מלשון פגע=פגש, שחל תמיד ביום שלישי, ה־31 בחודש השלישי, השישי, התשיעי והשני־עשר.7 מחזוריות מחושבת מראש זו של לוח שמשי המתחיל ביום השוויון האביבי, באחד בניסן, יום רביעי, לוח שבתות שמשי, בן תריסר חודשים וארבע תקופות השנה, המתחלק לארבעה רבעונים שבכל אחד שלוש־עשרה שבתות, היתה מבוססת על ימי השוויון ועל ימי התקופה, שחילקו את מחזור השנה בת 364 ימים, לארבעה רבעים שווים, בני 91 ימים כל אחד.

אולמן – המתבונן זה מכבר במרחבים קוסמיים מעל לאדמה8 וחופר בורות מתחתיה שנים רבות,9 חושב באורח מופשט ובאופן מוחשי על המחזוריות הנצחית של הבריאה המכוננת את תמורות הזמן בשמים ובארץ, מהרהר על היש ועל האין, על הנוכח והנעדר, על הקבוע והמשתנה, על האור ועל הצל, על ההוויה הנגלית לעין ועל זו הסמויה מן העין, הקשורה במחזורי הצמיחה והפריון הרבעוניים הנצחיים, התלויים בתמורות עונות השנה המחושבות מראש – בנה שעון שמש מופשט ומוחשי כאחד, הלוכד מחזוריות רבעונית נצחית זו, המושתתת על חישוב מדוקדק של זוויות החדר התת־קרקעי הפונה צפונה כמצפן, שמחזורי ימי השוויון וימי התקופה, המסומנים בו בדייקנות במרובעי אור, מצביעים על מחזוריותו האינסופית של הזמן הצפוי, המחושב והנמדד מראש.

מחזוריות נצחית אוניברסאלית זו של תמורות הזמן הנראה בעין, המכונה כאמור ‘מרכבות השמים’ ביחס למרכבת השמש ומסלולי הכוכבים והמזלות, שמצבם משתנה ביחס לסיבובי כדור הארץ, מצויה ביסוד הדת וביסוד המדע, ביסוד התצפית האסטרונומית והחישוב המתמטי וביסוד פירושה הדתי של מחזוריות אין־סופית קבועה זו ומבעיה האמנותיים למן העת העתיקה ועד ימינו. למחזוריות הרבעונית־תריסרית הנצחית של תמורות הזמן הנראה, הנמדדת כל שנה מיום השוויון של האביב, הוסיפה הדת היהודית מחזוריות שביעונית נצחית, נשמעת וסמויה מן העין של מחזורי השבתה השומרים על החירות והדרור, המחלקים את 364 ימי השנה ל־52 שבתות או 52 שבועות ומונים את השנים ביחידות שביעוניות של שמיטה מדי שבע שנים ויובל מדי שבע שביעיות שנים. בכל אחד מן הרבעונים בני 91 יום מצוינות 13 שבתות שמועדיהן חופפים, דהיינו בכל אחד מהרבעונים המתחיל תמיד ביום רביעי, יום השוויון או יום התקופה, השבת הראשונה לעולם תחול ברביעי בחודש הראשון (ניסן), הרביעי (תמוז), השביעי (תשרי) והעשירי (טבת). השבת הבאה אחריה תמיד תחול ב־אחד־עשר בחודש של ארבעה חודשים אלה וכן הלאה במרחקים של שבעה ימים. השבת האחרונה בכל רבעון תחול תמיד ב־28 בחודש השלישי (סיון), השישי (אלול), התשיעי (כסלו) והשנים־עשר (אדר). את המחזור השביעוני של ההשבתה שנשמר בחמישים ושתים שבתות השנה ובשבעת מועדי ה‘, החלים כולם בשבעת החודשים הראשונים של השנה, בין פסח לסוכות, ובמחזורי השמיטות מדי שבע שנים ומחזורי ה מדי שבע שמיטות, כינו בעת העתיקה ‘מועדי דרור’ ו’אלה מועדי ה’ מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם' (ויקרא כג, ד). שביעוניות משביתה מקודשת זו, שקשרה שבועה נצחית בדבר מחזורי השבתה, במספר שבע, נשמרה במקדש בידי הכוהנים שומרי משמרת הקודש, שהתאימו וסינכרנו בין המחזורים האוניברסאליים הרבעוניים של הפריון, המתחילים מדי שנה ביום השוויון של האביב, נקודת הראשית של הזמן המחזורי המכונה ‘מרכבות השמים’, לבין מחזור השבתות והמועדים, המתחיל בשבת הראשונה של השנה, ברביעי בחודש הראשון, נקודת הראשית של מחזור ‘מועדי הדרור’, המצווה רק על שומרי הברית, המחויבים לחירות מאז סיפור יציאת מצרים. בראשית חודש יציאת מצרים המציין את ההכנות למעבר משעבוד לחירות, ניתן משמים לוח החודשים העברי, הפותח בחודש ניסן: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה (שמות יב ב). השנה המקראית החלה בחודש האביב, הוא החודש הראשון, ראש חודשים, המכונה בספרות בית שני בשם ניסן. מקור השם במילה האכדית “ניסנו”, ומשמעו ניצן, שפריחתו באביב, ככתוב: “הניצנים נראו בארץ” (שיר השירים ב').,

אם המבע החזותי למרכבות השמים עשוי היה להיות פסיפס גלגל המזלות, או שזירה ורקמה שלו כפי שמתאר יוסף בן מתתיהו בתיאור המקדש את ‘הפרוכת..ברקמת האריג תוארו השמים וכל צבאם, למעט הצורות שבגלגל המזלות’ (מלחמה ה, ה), הרי שהמבע החזותי של המחזור השביעוני הנצחי הבלתי נראה של מועדי הדרור, המצווה משמים ומפורט בחומש, נשמר בידי הכהונה והופקד בידי אדם, היה מנורת שבעת הקנים, שאותה משה הוּרְאה בָּהָר (שמות כה, לא–לז). משה כידוע הנחה את בצלאל בן אורי, שאלוהים העניק לו רוח אלהים, חכמה, בינה ודעת, (שמות לה, לג) לפסל ב’מלאכת מחשבת' את ‘התבנית’ השביעונית של מנורת שבעת הקנים שהוּרְאה הוא לבדו בהר.

שמירה קפדנית על המחזור הנצחי האוניברסאלי של ‘מרכבות השמים’, שניתן לעולם כולו בעקבות סיפור המבול, שבו נזכרות לראשונה המילים חודש ושנה, ותכליתו הוא לימוד חישוב הלוח, הלא הוא מחזור תמורות הזמן הנראה, המכונה ארבע תקופות השנה, הכוללות 13 שבתות כל אחת, הנמנות בין ארבעת ימי הזיכרון (ספר ה ו כג–לב), (שהם, כאמור, שני ימי השוויון ושני ימי התקופה), המבוסס על תצפית וחישוב יום השוויון – בהתאמה מדוקדקת למחזורי הזמן הנשמע משמים, מחזור ההשבתה השביעוני הבלתי נראה, שנקרא מחזור ‘מועדי דרור’, שבו האדם השובת ממלאכה מדי שבת ומדי שבעה מועדי ה‘, מדי שמיטה ומדי יובל, מוותר במחזור שביעוני עולה על ריבונותו ובעלותו למען חופש ושוויון של זולתו – הבטיחו מחזור של שבעה יבולים, שמועדם קבוע וידוע מראש, משבעת המינים שהארץ התברכה בהם, בשבעת חודשי השנה הראשונים, כעדות לברכת אלוהים מחזורית קבועה מראש לשומרי מחזור ההשבתה השביעוני של השבתות והמועדים שעליו מבוססת הברית בין שמים וארץ ובין האל לעמו (ויקרא, פרק' כג, כה). מחזור פריון זה הפותח כל שנה ביבול השעורה, הנקצרת ביום ראשון בכ“ו בניסן, יום הנף העומר; וממשיך ביבול החיטה, הנקצרת שבעה שבועות לאחר מכן, ביום ראשון ט”ו בסיון, מועד ביכורי קציר חטים, הוא חג השבועות; וממשיך ביבול התירוש הנבצר שבעה שבועות לאחר מכן ביום ראשון, השלישי באב, במועד התירוש; וביבול היצהר, הנמסק שבעה שבועות לאחר מכן ביום ראשון כ"ב באלול, במועד היצהר; ומסתיים ביבול הרימונים תאנים ותמרים, הנלקטים, נארים ונגדדים במחצית חודש תשרי ומובאים למקדש בחג הסוכות, במחצית החודש השביעי, הבטיח מפני רעב והתנה את המשך החיים ונצחיות החירות. שכן, כזכור בסיפור המקראי, החירות, המוגנת במחזורי שביתה שביעוניים ניתנה משמים ונקשרה במצוות השבתות והמועדים, השמיטות והיובלים, ונקשרה בברכת הארץ ובמחזורי שבעת היבולים בשבעה החודשים הראשונים של השנה, ואילו השעבוד המייסר במצרים, שבו נזרקו היילודים ליאור, החל כתוצאה מרעב כבד ויציאה מגבולות הארץ לשבור שבר. מחזור זה הקושר בין ‘מרכבות השמים’ ו’מועדי דרור’, בין תצפית חישוב והשבתה שביעונית מחזורית לבין ברכת השמים, ידוע בשם מחזור שבעת המינים שארץ ישראל השתבחה בהם, ומפורט במגילת המקדש.10

אולמן, שכל עבודתו היא מלאכת מחשבת, שכן יש בה גם חישוב ומחשבה מעמיקה המבוססת הן על תצפית בעולם הנגלה במחזורי הבריאה, הצמיחה והפריון, הן על משמעותו בעולם הסמוי מן העין, הנגלה ב’ספר מספר וסיפור' בלשון ספר יצירה, גם מלאכת כפיים מקורית הקושרת בחפירה ובניה, בפיסול וחישול, בין העולם הנראה והבלתי נראה, וכורכת בין שאלה פילוסופית רליגיוזית או פוליטית שלה ניתן מבע חזותי חדש, לבין תשובה מעוררת מחשבה, מצא דרך חדשה למדוד את מחזורי הזמן, בבועות אור מתחת לאדמה, והצטרף לדורות של חוזים בכוכבים וצופים במחזורי הטבע שביקשו לפענח את תבניתן של התמורות המחזוריות, למצוא דרך לחשב אותן מראש ולמצוא דרך לסמן אותן לצופים, לעורר בהם מחשבה רחבת אופקים על הקשר בין הנגלה לנעלם, ובין העבר והעתיד הנודעים בחישוב מחזורי, ולהעניק להן פשר הכורך בין העתיק למתחדש וחורג מגבולות הזמן והמקום.


בכל תרבות, מן העת העתיקה ועד ימינו, הזמן, הנמדד על פי תנועת גרמי השמים, על מקצבו המחזורי הנצחי ותבניותיו המספריות הקבועות, מחושבות וידועות מראש, היה ועודנו מרכיב הכרחי בארגון המסגרת החברתית בתוכה פועלים בני האדם. חלוקתו המספרית ומדידתו, הגדרתו ההיסטורית, מקורו הדתי והתרבותי, משמעותו הנצחית והמחזורית, חלוקתו הקוסמולוגית ושמירתו הריטואלית, היוו מאז ומקדם ציר מרכזי בגיבוש זהותם של בני אדם והקו הבולט המבדיל אותם מזולתם. הזמן שעשוי היה להימנות על פי שנה שמשית בת 365 ורבע ימים או על פי שנה ירחית בעלת מספר ימים משתנה, 354 או 384, על פי שנה כוהנית בת 364 ימים שחילקה את השנה ל־52 שבתות, לארבע תקופות וארבעה כיווני מרכבות השמים, על פי תריסר חודשים בעלי מספר ימים קבוע, או על פי חודשים הנקבעים על פי מולד הירח וטעונים תוספת חודש עיבור מדי כמה שנים, על פי ימי השוויון וימי התקופה, או על פי הכרזה שרירותית של מלכים, כוהנים וחכמים על פתיחת שנה וסיומה, או על ראשית החודש וסיומו, היווה מאז ומעולם מוקד הזדהות ונושא לפולמוס ומחלוקת. הזמן, שחלוקתו וקביעת מחזוריותו היתה מופקדת בידי הנהגה דתית־תרבותית או הנהגה פוליטית־לאומית, היווה מרכיב מכריע בזהות המשותפת של כל קבוצה תרבותית־דתית לאומית או גיאוגרפית, משום שחלוקתו המחזורית הנצחית, וקביעת ראשיתו ומקצבו המחזורי, יוחסה למקורות אלוהיים ונבואיים בתרבויות העת העתיקה.

הלוח הנגזר מתפישת הזמן, אשר נשמרה בידי כוהני המקדשים, ‘שומרי משמרת הקודש’, עיצבה את זהות העדה, קבעה את ימי העמל והמנוחה, את עונות השנה, את המועדים וימי הזיכרון, את ראשית השנה ואחריתה ואת המחזור הליטורגי. בשלהי העת העתיקה קבע יוליוס קיסר את הלוח השמשי בן 365 הימים ורבע, המתחיל בחודש ינואר, כלוח הרומאי האימפריאלי, שהיווה חלופה ללוח הירחי המשתנה של מלכות בית סלווקוס שהחל בסתיו ומנה מספר ימים משתנה התלויים בצפייה במולד הירח. גם בעת החדשה תמורות מרחיקות לכת במשטר ובאופי ההגמוניה השלטת ובהגדרת זהות, היו קשורות בראש ובראשונה בשינוי הלוח: הן המהפכה הצרפתית, הן המהפכה הסובייטית והן המהפכה בקמבודיה, החלו את דרכן המהפכנית בהכרזה על ביטול הסדר הישן והחלתו של סדר חדש, שראשיתו ביטול לוח השנה הקודם, סמל הזמן הישן, ומבעה של האידיאולוגיה שנס ליחה וההגמוניה המודחת, ובהכרזה על לוח חדש שסימל עידן חדש, ונתן ביטוי לאידיאולוגיה חלופית ולהגמוניה חדשה.

הזמן, תפישתו, חלוקתו וחירות השימוש בו, חישובו וייצוגו, הוא המגדיר העמוק ביותר של הווייתו של האדם בן החורין, הנשען על מחזורי הבריאה הנצחיים הקבועים ומחושבים מראש, המחולקים לארבע עונות השנה, שראשיתן ביום השוויון האביבי, ולחלוקות משנה תריסריות. על כן ראשית הבריאה האלוהית נמנית בשבעה ימים המכוננים את מנין ימות השבוע, מאז ימי ספר בראשית ועד ימינו, ולוח השבתות והמועדים, ארבע העונות ושנים עשר הירחים, שראשיתו בחודש האביב, ביום השוויון, הראשון בחודש הראשון, הקוצב את השנה, ניתן לבני ישראל בראשית ההכנות ליציאת מצרים, כביטוי העמוק של המעבר משעבוד לחירות (שמות יב, ב; ויקרא כג; כה).


דבריו של הסופר היהודי־איטלקי הגדול, פרימו לוי (1919–1987), בספרו האוטוביוגרפי ‘הזהו אדם’, שראה אור בשנת 1947, שמעטים דומים לו בתיאור משמעות שלילת החירות ובניתוח מהותו של השעבוד, ראויים להיזכר בהקשר זה. לוי סיפר על ראשית מסעו למחנות ההשמדה במלחמת העולם השנייה, בעת נסיעה במשאית למחנה בירקנאו, שבה פנה אל השבויים חייל אס. אס. גרמני חמוש ושאל אם יש בידיהם כסף או שעון לתת לו, שכן כך הסביר: “בין כך ובין כך לא ישמשו אותנו עוד”.11

לבני ישראל המשועבדים במצרים, במחצית האלף השני לפני הספירה, ולנידונים לחיי השפלה, שעבוד ודיכוי במחנות ההשמדה הגרמניים במחצית המאה העשרים, לא היה זמן ולא היתה דרך למנות את חלוקתו, לא היה לוח ולא היה צורך בשעון, שכן אלה הם מגדיריו של האדם החופשי, הריבוני, השולט בזמנו, החבר בקהילת הזדהות וזיכרון מלידה או מבחירה, שבה נחלק הזמן הנראה או הזמן הנשמע בחלוקות היסטוריות כאלה ואחרות, המייחדות את הקהילה ומעצבות את זהותה כקהילת בני חורין, השותפה לזיכרון של מועדים משמעותיים, המצוינים בלוח ונזכרים במחזוריות נצחית קבועה, וקשורים בעולם שנברא בידי הבורא, מייסד הזמן וחטיבותיו השונות, ב“כ”ב אותיות יסוד ועשר ספירות בלימה, בספר מספר וסיפור", כדברי ספר יצירה. הלוח והשעון, הסיפור והספר, האותיות והמספרים, הקוצבים את משמעותו של הזמן וקובעים את מחזוריו, הם אלה הנשללים ראשונים ממי שנמחקת זהותו וניטלת חירותו וכל זמנו כפוף לעריצותו של הזולת המשעבד.

הזמן הנמדד על ידי תנועת גרמי השמים ומסומן בשעוני שמש, בפסיפסי גלגל המזלות, ברצפות המקדשים ובספרי הכוהנים, מזה אלפי שנים, לא היה רק עניינם של אסטרונומים ומדענים, או של נביאים מרחיקי ראות ומוקירי חירות שהביאו לוח שבתות ומועדים משמים, ולא היה רק נחלתם של כוהנים וצופים בכוכבים, של התוקעים בחצוצרות על כניסת השבת שעמדו בבית התקיעה במקדש או של מעלי קרבנות במתחם המקודש שציינו את תמורות הזמן במחזורי עולות וקטורת מחושבים וקבועים מראש, ביחס לשנה בת 364 ימים ו52 שבתות (עולת התמיד, מדי יום, עולת השבת, מדי שבעה ימים, עולת החודש, מדי שלושים יום, עולת המוספים מדי שבעת מועדי ה') או של משוררים שתיארו את מחזוריו בשירי תהילה מנויים ומתוארכים בקפידה (שירות עולת השבת), אלא היה מאז ומעולם נושא למבעים חזותיים מורכבים מהעת העתיקה ועד ימינו.

תמורות הזמן היו מיוצגות במרחב הציבורי באופנים שונים ובמבעים חזותיים מגוונים ששילבו בין מחזורים אוניברסאליים נראים לעין, שחלוקתם נמדדה על פי מחזור קבוע, לבין משמעותם הייחודית בתרבות מסוימת שקשרה בין העולם הנסתר, הנשמע באוזן, לבין העולם הנגלה, הנראה לעין. במקרא נזכר שעון שמש המכונה ‘מעלות אחז’ שבו הצל הלך ושב במעלות (מלכים ב כ ט–יא), במערות קומראן נמצא שעון שמש עם שנתות עגולות המוצג בהיכל הספר, ובבתי כנסת ברחבי הארץ נמצאו פסיפסי גלגל המזלות המתארים את הקשר בין שנים עשר המזלות לשנים עשר החודשים הנודעים מסיפור המבול ואילך וארבע תקופות השנה, הקשורות במחזורי היבולים. בבנין הג’וינט בגבעת רם מצוי שעון שמש של הפסל דני קרוון בדמות כיפת אבן, מדרגות חצובות בכיפה, ולוחות שיש מחורצים שצל המסמן את שעות היום מוטל עליהם. במקומות שונים ברחבי העולם נבנו מבני אבן מעגליים דמויי סטונהנג' או רוג’ם אל הירי בגולן, שתכליתם היתה ללכוד את קרן השמש המציינת את ראשית מניינן של ארבע תקופות מחזוריות אלה, המחלקות את תריסר החודשים לארבע תקופות שוות.

יסודות הדת כמו יסודות המדע היו מושתתים על תצפיות במרחבים שאינם מעשי אדם ועל אירועים מחזוריים המתרחשים בהם במועדים קבועים ללא יד אנוש, אירועים שבהם ניתן לצפות (סקופוס צפייה, הר הצופים, תצפית; טלסקופ, מצפה כוכבים), ואת חזרתם המחזורית ניתן לצפות ולדעת מראש, לחשב במחזור קבוע לשחזר ולייצג. מושגים מספריים מחזוריים המכוננים את חלוקת הזמן כמו שבוע, שבת, חודש, תקופה או שנה, בין אם הם מושתתים על ראייה (זריחה ושקיעה; מולד הירח, ארבע עונות השנה, שינוי מפת הכוכבים) או מצייתים למשמע אוזן (שבת ומועד, חודש מחושב מראש ושנה שמספר ימיה ידוע, שמיטה ויובל, מניין ומחזור), הם יסוד חיוני בתפישת עולמו של האדם, שכן הם אלה היוצרים ארגון וסדר מחזורי קבוע בערבוביה של תופעות בלתי נשלטות.

ראשית המניין המחזורי השנתי והתקופתי, אותו בקשו לייצג במעגלי האבנים המדמים את כיפת השמים ואת מצב השמש המשתנה ביחס לכדור הארץ, נקראה יום התקופה או יום השוויון. יום השוויון כאמור היא תופעה אסטרונומית מחזורית הקשורה בשמש: בתאריך זה אורך היום שווה לאורך הלילה. את אור השמש ביום זה, המציין את ראשית השנה וראשית הרבעון הראשון, כמו ואת התחדשות מעגל החיים בחוקיות מחזורית של הטבע המחושבת מראש, ביקשו בוני מעגלי אבן מקודשים, מייסדי מקדשים, בוני כנסיות וקברי שיח, ובוני מגדלי תצפית ושעוני שמש מורכבים, ללכוד בדיוק מרבי. ‘יום השוויון’ של מיכה אולמן מצטרף אפוא למסורת עתיקת ימים המתייחסת למעגלי הזמן העל־היסטוריים הנצחיים של הטבע המטילים סדר ומחזור באקראיות, ומבקשת לסמן אותם במדידות מחושבות מראש המתייחסות למתחם בנוי במערכת התרבות.

עבודתו של אולמן עוסקת בשאלה העמוקה של היחס בין טבע לתרבות וביחס שבין המחזוריות הנצפית והמחושבת מראש של תנועת גרמי השמים, ובין המחזוריות המחושבת הנובעת ממקור נעלם הקובעת את חיי האדם ומעצב את זכרונו, ומצטרפת כאמור למסורת עתיקת ימים המייצגת את תמורות הזמן במבנים מקודשים, המבקשים להשליט סדר על התוהו באמצעות מדידת מחזוריו הנצחיים של הזמן ומציאת דרך לייצוגם החזותי בזיקה לזיכרון בעל משמעות.

דוגמה אחת למסורת עתיקה זו שיוצריה אינם ידועים, אפשר למצוא במבנה אבנים מעגלי המצוי בגולן המכונה רוג’ם אל הירי, (גלגל רפאים) המוכר לחובבי האמנות מזיקתו של הפסל יצחק דנציגר אליו. במבנה מצויים פתחים ומבנים המוליכים את קרני השמש פנימה בזוויות שנקבעו מראש, המאפשרות לקבוע את יום השוויון האביבי ויום השוויון הסתווי, את היום הארוך בשנה ואת היום הקצר. הגיאוגרף יהושע יצחקי שדבריו מובאים בספרו של מרדכי עומר על דנציגר, מסביר ש’הרוג’ם שימש כמקדש קלנדרי שבאמצעותו קבעו המקומיים את המועדים במחזורי השנים. באמצעות הפתח הצפוני מזרחי ומבני אבן נוספים בסביבה, ניתן למי שניצב על הרוג’ם המרכזי לקבוע את היום הארוך בשנה (סולסטיס הקיץ המקביל לא' בתמוז בעת העתיקה). ביום הזה תעלה השמש בין שני הרי הגעש תל פארס ותל ג’וחדר. בדרך דומה ניתן לקבוע גם את היום הקצר (סולסטיס החורף המקביל לא' בטבת). מרשים במיוחד הוא הסידור המאפשר לקבוע את יום השוויון. במעגל החיצון נמצא מבנה אבן מיוחד לכך העשוי משתי האבנים הגדולות באתר שהוצבו זו ליד זאת וביניהם סדק צר. הסדק הפונה כלפי חוץ מכוון לצד מזרח. רק בימי השוויון חודרת פנימה קרן הזריחה וממלאת את הבית באור. נוסף על היותו מכשיר למדידת זמן, האתר משמש כחוליה מקשרת בין מעשה ידי האדם לבין איתני הטבע אשר להם הוא כפוף. חוליה זו משמשת בטקסים עתיקים רבים שעוסקים בהחייאת הזמן ומתבססים על האמונה שרק אם יזדהה האדם עם ההיגיון הקוסמי של הבריאה, עם הזמן המחזורי של הטבע, האופטימי, יוכל למצוא משמעות ונחמה בקיום האנושי.12


‘יום השוויון’ של אולמן, שיש בו כדבריו על מכלול יצירתו ‘מרכיב של דיבור בחומרים ובצורות ומרכיב של הקשבה למקום, לסביבה לתרבות, להיסטוריה ולזיכרון’, מצטרף למסע הארוך מראשית התרבות והיצירה בעקבות הזמן המחזורי והלוח השנתי, מסע שעניינו פענוח המחזוריות הנצחית האוניברסאלית של הטבע וייצוג משמעותה בגבולות הזמן והמקום. מסע זה המהווה את תשתית הדת והמדע, האמנות והיצירה, מתחקה על מקורו האלוהי של הזמן ועל משמעותו הארצית, מסע המנהל דיאלוג פיסולי מעמיק עם המחזוריות הנראית לעין ועם סוד פשרה הסמוי מן העין המתפרש כל העת מחדש.



  1. המילה האנגלית למקדש Temple מקום לעבודת אלהים, שהוראתה הראשונה נגזרת מלטינית templum – piece of ground consecrted for the taking of uspices, building for worship שומרת באופן אסוציאטיבי גם את משמעותו כמקום שמירת מחזורי הזמן, בלטינית tempus tempo המצוי במרכזו. המילה האנגלית לשעון watch קשורה מהתרגום האנגלי למשמרת הקודש של הכהונה: priestly watch. watch, vigil על משמרות הכהונה במקדש ותפקידם בשמירת מחזורי הזמן הנצחיים של לוח השבתות וארבע עונות השנה במחזורי קרבנות עולה ושירות קודש ראו: ר' אליאור, מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים, היכל והיכלות במיסטיקה היהודית הקדומה, מאגנס: ירושלים תשס“ג; הנ”ל, זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה, הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר: ירושלים ותל אביב תשס"ט.  ↩

  2. ראו ספר חנוך א, הספרים החיצוניים, מהדורת אברהם כהנא, תל אביב: מקורות, תרצ"ז, ספר מהלך המאורות, פרקים עב–פב.  ↩

  3. המילה זמן איננה נמצאת בחומש והצטרפה למילון המקראי רק בספרים המאוחרים ביותר כגון קהלת ונחמיה, אסתר ודניאל, והמילה טבע איננה ידועה בשפה העברית עד למאה השתיים־עשרה כשעלה הצורך לתרגם לעברית את מושג ה‘פיזיקה’ של אריסטו, כששמואל בן יהודה אבן תיבון (1150–1230) תרגם את מורה נבוכים מערבית לעברית. על הלוח השמשי שנמצא במגילות ראו אליאור, מקדש ומרכבה, הערה 1 לעיל.  ↩

  4. ראו אליאור, זיכרון ונשייה, עמ' 156, 179  ↩

  5. על המרכבה ראו אליאור, מקדש ומרכבה, עמ' 67–87  ↩

  6. ראו ש‘ טלמון, ’לוח השנה של בני עדת היחד‘, קדמוניות ל, 2 (114) (תשנ"ח), עמ’ 105–114. לביאור משמעות הלוח העתיק בן 364 הימים וביבליוגרפיה קודמת בנושא זה ראו בספרי מקדש ומרכבה (הערה 1 לעיל), עמ' 37–66.  ↩

  7. הצעות שונות הוצעו לפתרון בעיית היום ורבע החסרים ביחס לשנת שמש אסטרונומית הכוללת 365 ורבע ימים, והם נידונים במחקרים שנזכרו בהערה הקודמת, אולם מכלל השערות לא יצאו שכן לא נמצא תיעוד לגביהם. ההצעה היא שהכוהנים במקדש הוסיפו שבוע לא ספור מדי שבע שנים ושבועיים מדי 28 שנים  ↩

  8. ראו עבודתו על מחזור מולד הירח ושינוייו המתוארת בספר Micha Ullman, Neumond, Akdemie Schloss Solitude, Ganz Verlag[n. d]  ↩

  9. ראו עבודות חפירה ידועות של אולמן בספר

    Micha Ullman, Museum Weisbaden 2003, pp. 6, 20–33  ↩

  10. ראו י‘ ידין, מגילת המקדש, א, ירושלים תשל"ז, עמ’ 96; ר‘ אליאור, מקדש ומרכבה, עמ’ 50  ↩

  11. פרימו לוי, הזהו אדם? ספרית אופקים עם עובד: תל אביב תשמ"ח, תרגם יצחק גרטי, עמ‘ 20. עבודתו הנודעת של אולמן ’הספרייה הריקה', המצויה מתחת לפני הקרקע בכיכר בבל בברלין, שבה היתה שריפת הספרים הגדולה בשנת 1933, הבנויה אף היא מבור הקושר את גורלו למקום וחפור בצורת חלל מרובע ומתקרת זכוכית, מיטיבה להעמיד ציון לאלה שנשרפו ספריהם, נלקח מהם כבוד האדם שלהם, נלקחו חייהם ונלקחו שעוניהם וניטל מהם הזמן לקרוא בהם.  ↩

  12. מרדכי עומר, יצחק דנציגר, מוזיאון תל אביב לאמנות והמוזיאון הפתוח גן התעשייה בתפן, 1996, עמ' 244  ↩

המלצות קוראים
תגיות