רקע
היפוליט קרנא
המהפכה הצרפתית חלק ראשון
mנחלת הכלל [?]
vעיון
שפת מקור: צרפתית

 

מבוא.

המהפכה הצרפתית, אשר הוכנה ימים רבים ע"י התקדמות רוח האדם העולה למעלה במדרגות ההתפתחות וההשתלמות, החלה לצאת אל הפועל באספה הלאּמית הראשונה.

אספת-ההתיסדות הודיעה גלוי לכל, בהכרזת משפטי האדם והאזרח, את היסודות אשר עליהם נשענה הממשלה המדינית. התפתחות המפעל הזה החלה בעבודת האספה לחוק חקים. ובצדק אפוא קוראים ליסודות, או לעקרים, האלה, בשם יסודות, או עקרי, שנת 1789, הלא היא שנת יצירתם.

האספה השניה, הנודעה בשם אספת המחוקקים, אשר היתה מוכרחה ללחום מלחמת-תמיד עם המלוכה, ואשר היתה נתונה כלה למלחמת הבינים המדינית הזאת, לא עשתה מעשים רבים לעתידות הלאם.

עד יום העשרים ושנים לחדש ספטמבר שנת 1792 נקראה צרפת בשם ממלכה, מן היום ההוא והלאה, בהאסף אספת-המועד שם חדש קרא לצרפת. לא עוד יקרא לה ממלכה כי אם ממשלת-העם.

אולם, לא רק השמות ישתנו; גם המעשים ישתנו עמהם. העבר יצא למלחמה בחרף נפש על העתיד הבא לרשת את מקומו. אירופא של ימי הבינים תתנפל על צרפת לעצרה במהלכה על דרך התקדמותה. ובצרפת יתמרמר הישן על החדש בכח. בבית ובחוץ על המהפכה לעמוד הכן למלחמה נגד האויב. קבץ תקבץ אז את כחותיה ותצית בהם אש להבה אשר תבער ואין מכבה. הבא תביא סדרים בצבאות חילה, תכניעם למשמעת-ברזל ותנצח את אויביה.

ובשאפה רוח אחרי המון התלאות אשר תעבורנה ראשה תסיר את כלי מלחמתה מעליה ותחדל מקחת שררה לעצמה; נתן תתן אז לעצמה קונסטיטוציה מסדרה. אולם, ימי שלותה לא יארכו; עוד הרס תהרסנה אשיותיה ועמודיה יתפלצו. ורק בימי אספת-ההנהגה יצלח בידה לעשות את מעשיה למחצה.

גם הכּונסולוּת כוננה למטרה הזאת, באספה את השלטון למרכז אחד. גם הכּונסולוּת היא שררה-עצמית, אך שררה-עצמית היא בשם ממשלת העם, עד בא היום, שבו ירגיש העם כי הוא עיף ויגע, כי כשל כח סבלו, יען כי עוד לא הספיקה לו השעה להצמד ע"י חנוכו אל מוסדותיו החדשות. וביום ההוא וקם איש אחד, איש שואף לשלטון וגדולה, ולקח בידו את המשרה והכניע הכל לחפצו.

בימי הכּונסולוּת עוד שורר יסוד השווי. אולם, בהיות השלטון לירושת נחלה מאבות לבנים, תחת היותו עד הנה יליד הבחירות, הנה ישכח יסוד השווי בנוגע לשופט העם ונשיאו היותר עליון בממשלה.

וזכות הלידה הוקמה אז על תלה ואת שלטון העם העליון ירש אז שלטון אחר.

ופה תכלה תעודתנו ככותב תולדות המהפכה.

הן אמנם, התפתחות דעות שנת 1789 לא כלתה. הלך תלך קדימה, קדימה; לפעמים תמהר בלכתה ולפעמים תתנהל בכבדות, וגם יש אשר לא יראה מהלכה לעין אנוש; וכה תלך הלך ועבור על פני כל החליפות והתמורות אשר תבאנה בממשלת בצרפת. וגם יקרה לפעמים אשר מתנגדי הדעות האלה יעשו דבר ולא רוחם לתת להן מהלכים בעם.

לכל פועל מפעלו: אספת ההתיסדות תסקל את האדמה לטעת עלה נטעי אהבת-העם והחפש; היא היא אשר תחולל ותוליד את המהפכה. אספת-המועד אשר תקבל את הפקדון היקר הזה, תגן עליו בזעם אבירים. האחת כמו יצרה את צרפת החדשה; השניה שמרתה. הנה כמו כן נוכל לקרא בצדק לשתי התמורות אשר בתולדות המהפכה בשמות:

תקופת היצירה, תקופת השמירה.

רעיון אחד פעם בלבבות כל האנשים; דגל אחד עבר מיד ליד; התולדה לא תפריד ביניהם. וכבר גם עתה, מבלי לחכות למשפט התולדה, לאט לאט ישכח הרגש הלאומי הנטוע בנו את מחלוקותיהם, מריבותיהם וקטטותיהם, להכיר את האחדות אשר במגמת פניהם, את האחדות אשר שלטונה היה בכל מפעל המהפכה.

נקח נא לנו רשות להביא פה דברים אחדים אשר כבר הגדנום במקום אחר.

"שאלו את רוח המון העם ותראו ותוכחו, כי העם לא שם לבו אל מלחמת המפלגות, אשר אליה רק אליה שמו את לבם כותבי התולדה, המבקשים להרעיש את הלבבות במעשים מלאים עצב ויגון מרבה להכיל. העם לא ידע ולא יכיר את מלחמות התשוקות העזות והשאיפות הפרטיות; ראה יראה את המהפכה במעשיה הכלליים: שחרור העבודה, בטול הזכיות הקדומות, חלוקת קניני הפרט, הגנה על אדמת הארץ; ודבר אחד כולל את כל הדברים האלה: החופש.

"ואם מנקודת-המבט הזאת נביט יחד עם העם על בעלי המהפכה אז יראו לפנינו כלם: הנוהים אחרי הקונסטיטוציה הג’ירונדים והיעקביים, כאלו שלום אמת ביניהם, תחת לבקש ללמוד לדעת את מחלוקותיהם הנושנות נבקש לדעת את מפעלם הקבוצי, אשר לו תכונה כה מיוחדת לו לבדו, כה נעלה ורוממה, עד כי חרף כל התאמצות הנסוגים אחור, להציגו לפנינו בתמונה נשחתה, נשארו הצרפתים בכל ימי מאת השנה הזאת העם היותר דימוקרתי באירופא, ואם כה נעשה אז יראו לעינינו הבנאים אשר הקימו את הבנין הגדול הזה, אלה הבנאים אשר בכח מקרי החיים נעשו צוררים זה את זה, כחברת אנשים אחת ויחידה; אז יראו לעינינו כפתוחי התמונות הבולטות מימים מקדם, אשר נראה בהם תמונות אנשים כמו הולכים זה אחר זה, ופניהם פונים אל עבר אחד.

“אספת ההתיסדות”, “אספת-המחוקקים”, “אספת-המועד”. – אלה הן התחנות, מקומות הנופש אשר על דרך הקדמה, מירבו וסייאֶס, כוגדרוֹסה, רוֹביספיר, בריסוֹ. – אלה המה המנהיגים, החרוצים מעט או יותר, המסכּנים מעט או יותר. כל אחד מהם יניע את הגלגל על אפניו, יש אשר אחד מהם יפול ועבר עליו האופן ורמסו ואין מציל. הרכב ילך הלאה וידלג ויפסח על כל צורי המכשול ואבני הנגף; פה יפיל ארצה את אחד האנשים אשר יחפץ לעצרהו במהלכו, שם ימצא איש אשר נהג אתמול את הרכב ביד-חרוצים והיום תש כחו וחסר-אונים הוא לנהגו; אך הרכב ילך תמיד קדימה.

“הביטו נא מאחוריכם וראו את הדרך עברתם בו; השווּ נא את צרפת אשר במשטר הישן ואת צרפת אשר יצאה מידי המהפכה, את חקיה, את מנהגי חייה; שפכו דמעות על חללי העקשנות שתומת-העינים; עטרו בעטרת תפארת את המעונים על קדוש שם הקדמה; הגישו תודה מקירות לב לכל האנשים אשר לקחו חלק, יהיה רק יום אחד, בעבודה הגדולה הזאת, אתם האוכלים את פריה” (זכרונות על אדות כרנו, מאת בנו, כרך ראשון).


 

כרך א: אספת ההתיסדות.


פרק ראשון: צרפת לפני שנת 1789 ומבשרי המהפכה.

תוצאות ממשלות המלוכה האחרונות –הרגשת הבאות אשר תבאנה –ווֹלְטֶר ורוססו –אבי מירבו –פיגילון –די-סילְוְ –ד’ארג’נסון–הגברת די שַטוֹרוּ–העלמה אַיִסֶה –הפרש די פוֹלַר–עני העם – סֶן-סימוֹן –בּוֹסְיוּאֶה –היינריך הרביעי. – רישליה – ווֹבַּן– בּוּאַ-גילבר – רַסִין– הגברת די-סיבִינְיֶה – ז’מרי דיוַל – ספרי החשבון של ראשי המדינות – האכר בספרי לַברוּיֵיר – ווֹבן ובולַנויליה. – ארחות חיי “החברה העליונה” – ימי אובריניה הגדולים – מר די-בירג – קֶינֶיֵי – בַּשׁוֹמוֹן– האנגלי ארתור יונג – הגרַף די-גיבר – המושל – הגברת די סטַהל.


מלוכת לואי הארבעה עשר באה אל קצה. שנים רבות היתה המלוכה הזאת לתפארת לצרפת. בכל ימי מלֹך המלך הזה האירה ההצלחה פניה לארץ צרפת ותהי למשוש גוים. אך לא לעולם חסן. וגם מלוכת לואי הי"ד נפלה פלאים. בקץ המלוכה הזאת נֻצחה צרפת במלחמותיה וגם נשבר גאון עזה בתור שרתי במדינות. אחרי הגאון בא השבר; כן פקודת כל האדם פה עלי אדמות.

עם צרפת היה עיף ויגע; מספר בניו הלך ומעט מיום ליום; עני וצרה היו מנת חלקו; אבד בטחון איש ברעהו וגם מצב שטרות המדינה ירד פלאים; שבתו דרכי המסחר; אבלו נאות שדה; בתים רבים היו לחרבה ולעיי מפלה. ולא רק בהנהגת ממשלתו כי אם גם בעניני משפחתו הלך אז מלך צרפת קודר מרעה ויגון. המות בא בחלונות ארמון המלוכה ויגזור על ימין ועל שמאל ובכל אהובי המלך נחתה ידו.

במות לואי הי“ד עלה על כסא המלוכה ילד בן חמש שנים. ופיליפּ, נסיך אורליאן, לקח בידו את הממשלה הזמנית עד אשר יגדל המלך הילד והיה לאיש. הממשלה הזמנית הוסיפה עוד הרע. חמדת הבצע ותענוגות בשרים היו ליסוד מוסד בחיי “החברה העליונה”.” מה אֻמללה אַתּ, צרפת, כי גורלך נתן בידי!" – קרא פעם אחת ראש הממשלה בעצמו בהקיצו משנת השכרון.

הנה הגיע לואי הט"ו לימי הבחרות ויקח את רסן הממשלה בידו, אך הממלכה ירדה אז עוד מעלה אחת. עתות המלוכה נתנו בידי החנפים; הם המה אשר יקראו למלחמה או לשלום; הם המה אשר יתנו את המשרות במדינה על שכם כל הישר בעיניהם; הם המה אשר יעטו חרפה ובוז על תלבשת השופטים; שרי צבאותיהם יתנו את לחייהם למורטים ובעלי הכסף יגדילו את אוצרות זהבם וכספם על חשבון הממשלה, אשר באה עד משבר, ועל חשבון הלאם האֹבד בעניו.

וירידת הממשלה היתה רק כאות ירידת החברה כלה. ובתוך החברה הזאת אשר נועדה למות צמחה החברה החדשה אשר נועדה לרשת את מקום הראשונה. עוד מעט ובמקום זכיות המולדת והאמוּנה העורת יבאו חפש הדעות ומשפטי איש ואיש על פי ערכו.

לא לפתע פתאם באה המהפכה הזאת. שנות מאות הלך רוח האדם קדימה ויכן מעט מעט את מפעל המהפכה, אשר הלך וקרב. וכבר ימים רבים לפני המהפכה הרגישו רבים את בואה וינבאו מראש את יום המשפט הזה, היום אשר בו ידרש העם את משפטיו מידי שוסיו ועושקיו כח.

נלכה נא ונלקטה בעמרי הנבואות האלה אשר בשרו את דבר המהפכה הצרפתית בטרם באה.

המחשבה מולידה את המעשה; סוף מעשה במחשבה תחלה. הדבר הזה גלוי וידוע לכל וכמעט נוכל לקצב בדיוק מה היה במפעל המהפכה חלק כל אחד מבעלי המחשבה הגדולים של התקופה הקודמת. ביחוד נראה בה את פעולת שנים מהם. שיר ההמון בצרפת יאמר בהלצה: “חטאת ווֹלטר היא (המהפכה); על ראש רוּססוֹ תחול האשמה”. והדברים האלה נאמנו אמנם עד מאד. ספרי שני החכמים האלה היו כתורת-דת לדור המהפכה.

והחכמים האלה לא רק הכינו את המהפכה, כי אם גם נבאו מראש את בואה. “כל אשר אני רואה סביבי זורע מהפכה” כתב ווֹלטר בשנת 1764 – “האש אחזה בכל פנות הבית ועוד מעט וינועו אמות הספים ונפל יפול הבית תחת גלי השרפה. מה מאֻשרים הם הצעירים! נפלאות יראו בעיניהם”.

וכשנתים לפני זה כתב רוּססוֹ: “קרבים אנחנו אל תקופת המשבר ואל תקופת המהפכות”… ורוּססוֹ נתן עצתו לאצילי הארץ ללמד את בניהם מלאכה למען יהיו נכונים ליום צרה ותוכחה. “צאו, צאו במחולות” – קרא אליהם אבי מירַבוֹ – “עוד מעט ותמעדנה רגליכם ותפלו ולא תוסיפו קום” והמלך לואי הט"ו גם הוא ראה כי צרה קרובה לבוא, אך באהבת עצמו הגסה שנה ושלש תמיד: “מי יתן ולא אראה אני בחיי ברעה אשר תמצא הממלכה”.

אך עוד שנים רבות לפני זה כבר נראו בספרות עקבות המהפכה: “חיי צרפת בנס עומדים” – כתב פינילון – “דמיונה למכונה ישנה אשר נשחתה מרב ימים; עוד תוסף ללכת בדרכה בכח הדחיפה הקודמת, אך הִנָּפץ תִּנָּפץ כלה אל אבן-הנגף הראשונה אשר תפגש על דרכה”…

וגם לפני פינילון היה פחד מהפכה על פני רבים משרי המלכות. ציר פרנסוּאַ הראשון, די סילְוְ, הציע כי יכרתו המלכים ביניהם ברית קדושה נגד העמים לשמר את אירופא ממבוכה ומבוסה. “במצב כזה” – כתב המרקיז ד’ארג’נסון – “נוכל להיות בטוחים כי בוא תבוא מהפכה; אשיות המצב הזה נמוטו”. ושַטוֹרוּ, פלגש המלך, הגידה: “אם לא נקדם את פני הרעה תהיה מהפכה נוראה בארץ”. והעלמה אַיִסה: “כל מקרי ממלכתנו מבשרים את אבדנה”. לא פחות נכבדה נבואת האציל די פוֹלַר, חכם החרשים הנודע: “משקפי ממשלות אירופא מקולקלים, וכי ע”כ לא תראינה מבעדם את סכנת הסער המרחפת על פניהן".

גדולי הממשלה, גדולי הכהונה הדתית, גדולי החכמה, הנשים העדינות – כל אלה היו תחת ממשלת ההרגשות הקדומות.

ומי הוא זה האיש אשר לו מוח בקדקדו והבן לא יבין כי אחרית חברה כזו שיתארו לנו סופרי הזמן להכרת ולהמחות מעל פני האדמה?

“עבודת האדמה כמעט נעזבה; יושבי הערים והכפרים ימעטו מיום ליום; כל ארץ צרפת היא כעת רק כבית חולים גדול המבקש עזרה ואין והחולים יגועו בלא עתם מעצר רעה ויגון; השופטים שחתו את דרכם; וישפל איש”… גם את הדברים האלה דבר פינילון כמאה שנה לפני המהפכה, בשנת 1693. וכמעט כדברים האלה נשמע גם מפי הנסיך די סֶן-סימוֹן בזיכרונותיו: “ותהי צרפת לבית-חולים מלא גוססים ומתיאשים מכל תקוה ועוד יקחו מן האֻמללים האלה את כל אשר להם בעת אשר השלום שורר בארץ”. ובוסיוּאֶה, הכהן הקתולי והדרשן המפאר, השמיע גם הוא מרוֹם פסגת הבמה את הדברים המעציבים והמאשימים האלה: “בראותי את העני, את השממון ואת היאוש, אלה הפגעים הרעים אשר ישלטו שלטת בלי מצרים על כל סביבנו, נדמה לי כי קול הלחץ והדחק, קול חודר כליות ולב, ישמע אלינו מכל העברים”. וגם היינריך הרביעי קרא במר נפש: “מה נכמרו רחמי על העם האֻמלל אשר מצוקי הרעב ישפיתוהו עד דכא”. הן אמנם בעת ההיא גברו מלחמות איש באחיו, אך גם כאשר חדלו המלחמות נשמע פי רישליה כי תכַלה הרעה את העם מנפש ועד בשר, ווֹבּן, בראשית המאה הי“ח, העיד כי מעשרה צרפתים תשעה שאלו ללחם איו, או סבלו הרבה מעקת מחסור. בּוּאַ-גילבר הגיד בבטחה כי החלק היותר גדול מן הצרפתים הם עניים מרודים וגם הוסיף “צרפת חולה כעת במחלת הדלקת”. המלך הסיר את חסדו מווֹבן ומבוא-גילבר באחרית ימיהם וגם על פינילון נתכה חמתו והספר טֶלֶמַק לא יכל לבוא בדפוס תחת ממשלת לואי הי”ד. כגורל האנשים האלה כן קרה גם לרַסִין אשר נסה גם הוא להרים את המסך המבהיל הזה בספר אגרת אשר כתב ושלח להגברת מֶנְטְנוֹן.

וגם הסופרת הנודעה, הגברת די סיביניה מספרת (בקלות-ראש אמנם למדי) את הנוראות אשר ראו עיניה בבריטניה שבצרפת; וזכרונות האכר ז’מריי דיוַל הם תמונה קוֹרעת לב מן הרעות אשר באו על מדינת שמפניה, תמונה מתאֹרה בתמימות בידי איש אשר היה בעצמו תחת משא הלחץ והדחק; וככה גם דברי ראש מדינת נורמנדיה זו נורמנדיה אשר לה יאמר כי נתּן לה מטל השמים ומשמני הארץ: “הדרכים והנתיבות מלאים אביוני אדם פושטי יד אשר גֹרשו מביתם בתגרת יד הרעב והכפן”; וכמוהם דברי ראש מדינת דופינה: “רב יושבי הארץ נזונו במשך כל החרף בשרשי הצמחים ובאגוזי האלונים; ועוד גם כעת יאכלו את צמחי השדה ואת גלדי העץ”. אם נקרא בספרי הזכרונות אשר שלחו שרי הפלכים לנסיך בוּרגוניה, ע“פ בקשתו, הנדפסים בשמונה כרכים; אם נקרא בספר כתבו ידי שר הממשלה ד’ארג’נסון אשר בו גלה הלוט על פני מצב שבע מדינות נכבדות בצרפת, – אז נראה ונבין מה גדל העני ואיך חדר היאוש עמוק עמוק בלבבות הפועלים. הלא כי יאמר במקום אחד בספר האחרון הזה: “נודע בהחלט כי במשך שתי השנים האחרונות רבו חללי הרעב מחללי מלחמות לואי הי”ד”.

או הביטו נא וראו את תמונת האכר הצרפתי אשר תאר אחד הסופרים הגדולים, לַבּרוּיֵיר: “ראה נראה חיות טורפות מפֻזרות בכפרים, פניהן שחרחרו או אדמו כתולע כי שזפתם השמש. החיות האלה קשורות אל האדמה והן חורשות וחורשות בארך אפים ובקשיות ערף; קול מליהן כמו יחבא מדי דברן; כערלי שפתים נדמו בעינינו; ורק מדי עמדן על רגליהן נראה כי פני אדם להנה. ואמנם, בני אדם הם אלה. בלילה יבאו במערות, מקום שם יזונו בלחם שחור ובשרשי צמחים, וירוו את צמאונם במים. בעבודתם הם ימלטו אחרים מעבודה: מחרשׁ, מזרעֹ ומקצֹר, וכל חלקם בחיים הוא כי לא יחסר להם הלחם אשר זרעו בזעת אפים”

הדברים האחרונים האלה אשר יצאו מלב הסופר הרחמן יביאו תחת שבט בקרת חדה ומרה את מוסדות החברה בעצמם. אך לא זאת היתה מטרת הכותב אשר היה מורה לבני נסיכי קוֹנדֶה ואשר נשא עליו משרת גזבר המדינה. לא את מוסדות החברה חפץ לברוייר להעביר תחת שבט בקרתו כי אם את המעשים והנמוסים אשר נעשו בזמנו. לא את הכלל שפט, כי אם את הפרט, נראה נא מה היו המעשים האלה? ווֹבּן, האציל אוהב-העם, במובן היותר נכון שבמלה הזאת, תאר לפנינו את מעשי השוטרים השונים וגובי המכס, את ההונאה ולקיחת השוחד, את המרמה והשׂד, אשר בגללם נהרס מצב אלפי אנשים אשר באו עד ככר לחם; בּוּלַנְוִילְיֶה, האציל האדוק באצילותו, אשר לא מצא רע בעלילות הממלכה, כי אם מאשר לקחה לה גם את זכיות הרוזנים הגדולים, יאמר כדברים האלה: “אכן נודע הדבר לעם ע”י הנסיון המעציב, כי השוטרים החדשים (כונתו על שוטרים ידועים) הולידו בעצמם את העני, כי החיים, הנכסים והמשפחות היו ברשותם. הם היו אדוני הילדים ויקחום להם לעבדים בכחם כי עז ואין מוחה; הם היו אדוני הנכסים ויקחו להם את כל פרי הארץ. וגם משל משלו בחיי איש ואיש מהעם ושימון למרמס, שמו בסד רגליהם, הורידום אל הבור, תלום על העץ…

והנמוסים ומדות המוסר?

סֶן-סימון, בתארו לפנינו את חצר המלך הגדול, יספר לנו תועבות מרבה להכיל וכמעט לא היינו מאמינים למשמע אזנינו, לולא ידענו את האיש סן-סימון ואת שיחו ולולא ידענו גם את הזמן המתאר. ואם בפריז, לעיני כל אירופא, נעשו תועבות נוראות כאלה הלא נוכל לשער מה גדלה הרעה בערי השדה, במקום שכל שר היה אדון לעצמו ואיש לא בקש ממנו חשבון מעשהו. אך לא נסתפק בהשערות. יד נדע בברור, כי עריצות הרוזנים שמה מועקה במתני העם אשר בכפרים, ובה הרבו הרוזנים הרע עד כי בקץ הקיץ בשנת 1665 נוסד חצר משפט מיוחד במדינות אובירניה לשפט את הרעים והחטאים אשר שמרו הרבה יותר מדי את מנהגי ימי הבינים.

ספור ישיבות בית המשפט הזה, אלה הישיבות הנודעות בשם הימים הגדולים, נתן לנו פְלֶשְיֶה, מי שהיה עתיד להיות לבישוף, פריעת המוסר, הרג ושפך דם עומדים שמה בשורה אחת עם חטאות כל כך מתועבות, עד כי גם מצב החטאים לא יכול להיות להם למחסה מפני חרב המשפט אשר היתה מעופפת על ראשם. “כמדומה לנו”. – כותב די-בּירג בשנת 1710. – “כי גם השמים יביטו בגעל נפש על כל הנעשה פה בארץ. סוף כל סוף הן יעשה אלֹהים משפט בשקוצי אנוש אלה”.

שנת 1715. מלוכת לואי הי“ד באה אל קצה. התעלה מחשבה כי יוטב מצב הארץ בימי משובת הממשלה הזמנית והוללות לואי הט”ו?. – נשמע נא:

“אכרים אֻמללים, ממלכה אֻמללה, מלך אֻמלל!”. – יאמר קינֵיי, חכם הכלכלה הנודע אשר ישב בחצר המלך בוירסליה, כרופא הוד מלכותו ואשר קראהו המלך בשם: הוגה הדעות שלו. גם בוֹמוֹן, בספר הזכרונות שלו, כתב שנים אחדות לפני המהפכה: “בימים האלה מלא מגרש הגריב(Greve) בפאריז. – מגרש המוצאים להרג. – תמיד המון אדם רב”.

זמן מה לפני פרץ המהפכה כתב נוסע אנגלי, ארתור יונג, אשר בקר את ארץ צרפת: “הה! לו ליום אחד הייתי מחוקק צרפת, כי עתה הוצאתי להרג את כל רוזניה ושריה”. והוא מציג מחזה מול מחזה את מצב צרפת ומצב אירלנד והוא מתפלא ומשתומם על ארך האפים אשר לעם צרפת. לא לחנם הדפיס “ועד הצלת הלאם” את ספרו של ארתור יונג בארבעים אלף אכסמפלרים ויחלקו בכל הערים והכפרים, להצדיק את מעשה המהפכה.

אולם יכולים אנחנו להביט בעיני חשד על דעת זר ונכר. נבקש נא עדות מקורים אחרים. נשמע נא מה בפי הגרף גיבֶר, נושא משרה במדינה: “העמים חיים במצב כל כך מלא צרה ויגון, כל כך ישבעו תמרורים, עד כי לו היה כחם רב להם, כי עתה שברו נחשתי הברזל ואת האזיקים אשר בהם הם קשורים אל ממשלותיהם, וכי עתה חקקו להם חקים אחרים ומנו עליהם ראשים ומנהיגים אחרים”. ומדוע לא נט אזן לשמוע את אשר יאמר לנו המושל הזמני בעצמו: “לוּ הייתי אחד מנתיני הארץ, כי עתה מרדתי במלכי!”?

אלה אשר חקרו לדעת את התקופה הזאת בהתבוננות ובשים לב יתפלאו וישתוממו על ארכה זמן רב כזה. סבת הדבר היא אמנם ברורה מאד: האדם ישא זמן רב בעול המצוקות הבאות בירושה מדור לדור, מאשר כי לא יאמין כי יש לאל ידו להסיר ממנו את העול הזה. אך ברגע אשר תראה היכלת לעיניו, כקו אורה, אז ישתמש בה בהתעוררות-לב, בעז וכח, באש קנאה ונקם מתלקחת. ובמהפכה הצרפתית, אם נביא בחשבון אחת לאחת את כל האשמות והזדונות, את תלונות העם, את הפרת חקי הישר והצדק, את המחלות המוסריות אשר כמו מאנו הרפא,. – אז נשתומם על כי לא היה דרוש יותר כח ואמץ להסיר את כל המכשולים האלה, על כי לא היה דרוש לשפך דם יותר, למען כבס בו את הדם אשר נגר כמים על אדמת צרפת במאות שנות העבר הנורא.

“לא כהוני דעות נשפוט את מלחמות האזרחים אם לא נזכור כי דמות כל פעולה חוזרת היא כדמות הפעולה המולידה אותה”. – תאמר הסופרת סטַהל. – “על פי מדת סערת המרד נמוד את מדת רעת המוסדות… אין תקופה אשר תשוה אל ארבעה עשר ירחי הבעתה. ומה נוציא מזה?. – כי שום עם בעולם לא היה אֻמלל במשך מאה שנה כעם צרפת” (מחשבות ע"ד המהפכה).


פרק שני: הקִדְמָה ע“י העריצות והקִדְמָה ע”י החפש.

המהפכה תתבאר ביחוד ע"י סבות מוסריות – את אשר עשתה כבר הבורג’ואזיה לפנים – עזרת האצילות במפעל המהפכה – העריצות כעושה טוב וחסד – שני הדרכים הבטוחים אל הקדמה– נסיונות התקונים לפני 1798 – טיוּרגוֹ ומלזהירב – מחשבת טיורגו – חפש העבודה והמסחר– הכרזת תקונים אחרים– מפלת טיורגו והנסיגה לאחור – נֶקֶר – הבאת סדרים בעניני הכספים – הקמוצים – מפלת נקר ונסיגה חדשה לאחור – שטף מרוצת דעת הקהל – מהפכת אמיריקה. – קלון ואי-סדרים בעניני הכספים – הכרח התקונים – דחיתם באספת זקני העם ושריו – לומיניה-די-בְרִיָין – הפרלמנטים מודיעים כי אין להם רשות לעשות דבר מה וקוראים לאספה את צירי העם – תמורה בממשלה אשר לא עלתה יפה – חסר-כחה של המלכות המחלטית –אספות-צירי-העם תּדָרשנה בכל צרפת – דבר האספות קם ונהיה –


לא די כי יסבול עם בחמר למען ישנס כגבור מתניו לקום ולעמוד על נפשו. גדולים פצעי הנפש מפצעי הגוף. וגם פה נמוד את גודל מצוקת הנפש על פי גודל המרד. אם חפצו אנשי המרד להוריד את העבר כלו בתהום הנשיה; אם חפצו לשבר מוטות מסורות הדת והמדינה; אם חפצו גם למחות את שמות קדושי הדת; אם חפצו לקרא בשמות חדשים לא שערום אבותיהם גם לירחי השנה ולימי השבוע, – אות היא כי גדלה אמנם רעת הסדרים הישנים, בשימם את רוח האדם בסוגר צר ובתתם לחרפה ולבוז את הכרת האדם הפנימית.

ואמנם, מה היה מחזה הסדר הישן בעת אשר התעורר נגדו רוח לאם צרפת?

בדת נראה את אי-הסבלנות, את המצוקות, את הגליות, וגם את מוֹקדי-האש. בשנת 1766 הועל על המוקד ילד בן חמש שנים על אשר לא הראה די כבוד לצלמי הדת; והוא לא היה האחרון. – במדינוּת נראה חסר כל חפש, עד כי מצא אחד מגדולי חכמי המשפטים באנגליה און לו להעמיד במקצוע זה את צרפת ואת תוגרמה בשורה אחת. – מצב המוסר היה פרוע; רבי המדינה ושריה, באי חצר המלך, ובכלל, כל בני המפלגות העליונות, התמכרו לחיי בשרים ולתאוות נמבזות ובמעשיהם היו למופת מפיץ רעל השחתת המדות בתוך יתר חלקי העם. ודי אַלַמְבֶּר (הפילוסוף הנודע) קרא בצדק פעם אחת: “לצפעוני נדמתה צרפת; הכל טוב בה, חוץ מן הראש”; ודי גיבּר גם הוא קרא ממעמקי לבו: “אם ישחית עם את דרכו באופן היום כזה, כמעט אי אפשר הוא עוד כי יקום ויתעודד לחיים חדשים”.. – וגם בבית המשפט היתה צעקה תחת צדקה: השופטים הרבו לחרץ משפטי הנאשמים למות וגם ענשום ביסורים קשים ובמכאובים איומים, איש ואיש לפי מדרגת מצבו בחברה: לזה נתנו אות הקלון על מצח, את חיי השני הצמיתו בבור, את השלישי כסו במשאון נצח מעין רואים. גם פקדו עון אבות על בנים, על שלשים ועל רבעים, ויביאו לאוצר הממשלה את הון משפחות-הנאשמים. – לסוף, בדברים שבין אזרחים לחבריהם ראה נראה חסר שווי הזכיות בין בני המפלגות השונות, הכנעה, שפלות ועבדות של האיש הפרטי ושעבוד האדמה בידי אדונים קשים.

הנה פה עלינו לבקש את סבות המהפכה, ואוּלי עוד יותר פה מאשר במצוקות העני, הלחץ והדחק, אשר את הד קולם שמענו משיר-התוגה אשר השאירו לנו סופרי הזמן.

לא רק הטבת מצב העם בחמר היה מטרת המהפכה, כי אם גם, וביותר, להביא את ממשלת החפש. והאות על זה היא, כי המהפכה פרצה בתקופה אשר בה הלך מצב העם הלֹך וטוב, יען כי בחסד צי צרפת גדל מסחרה בעת ההיא בארצות נכריות. ועוד אות נביא על אמתת משפטנו; ראשי תנועת התחיה הלאומית היו אנשים אשר חיו בטוב, ממפלגת הסוחרים, אשר לא היתה בהם יד העני והלחץ.

המפלגה הזאת, הבוּרג’וּאַזיה, חברה לה מאנשים החיים על פרי עבודתם בהוה וגם על פרי עבודתם בעבר. כעת תרד המפלגה הבינונית הזאת מיום ליום, יען כי רבים מבעלי המלאכה החרוצים, הנבונים והיודעים לקמץ מהוצאותיהם, הולכים ונספחים אליה. לפני המהפכה לא היתה גדולה כמו בימינו. אולם, כבר ימים רבים לפני המהפכה הצטינה הרבה בחרשת המעשה וּבכל מלאכת יד ומלאכת מחשבת. ואמנם, כשמה אשר קראו לה כן היתה באמת: המפלגה הבינונית. וכאשר השמיע סֵיאֶס את דעתו באחת ממחברותיו, כי המפלגה הבינונית היא העם, רק את מחשבת הכלל הביע בדברים ברורים ופשוטים. אם מצד אחד לא תדע המפלגה הזאת את יד העני המבַהֵם, הנה מצד השני לא תדע גם את חמדת התענוגות והמותרות המסֻכּנות, ילידת הבטלה. וכמו כן לא תקצר ידה מהביט על הצד המוסרי שברעות החברה. עריצות לואי הי“ד העירה במפלגה הזאת רגש התנגדות, והעשק והמרוצה תחת ממשלת לואי הט”ו הולידו בה רגשי בוז ושאט-נפש.

ולא בפעם הראשונה הראתה הבורג’אזיה את כחה לקום לעזרת הלאם. בשנת 1356 בקשה התחלקות המסים בשוה לכל בני העם. בשנת 1413 אִלצו את קרל הששי לחק חקים להגין על יושבי הכפרים מידי עושקיהם כח. בשנת 1560 דרשה בטול מס-הדרך בפנים הארץ ובטול מס הסחורות המובאות מארצות נכריות. בשנת 1561 הציעה לעשות לחק ויסוד מוסד, כי נכסי הכהונה יהיו בידי הממשלה. בשנת 1614 הציעה את חפש המסחר, הקנין, משלח-היד וחרשת המעשה, ותבקש לבטל את אחד המסים אשר העיק מאד על העם ואת ממכר משרות המדינה; נעיר נא כי מממכר משרות המדינה היא רק היא, הבורג’ואזיה בעצמה, הוציאה תועלת. “את טובת העם נדרוש” – הגיד אחד מדברני המפלגה הזאת, ז’ן סוַרוֹן – “כי ע”כ נצא למלחמה נגד טובתנו אנחנו".

“גם הסוחרים בעצמם נפלו חלל לפני אהבת טובת הכלל היקרה בעיניהם מטובתם הפרטית” – הגידה האדונה די מוֹטְוִיל, ידידת המלכה אן מאויסטריא (Ann d` Autriche).

אלה הן פעולות הבורג’ואזיה!

גם בין אצילי הארץ ורוזניה נמצאו אנשים אשר עמדו בראש תנועת המהפכה, החרב אשר נועדה להמית את האצילוּת הוחדה וגם מורטה בבתי האצילים. הסופרים אשר ספריהם העירו עליהם חמת ממשלותיהם מצאו מפלט להם בחצרות המלכים. האמנם יד המקרה ועורון ההשגחה היתה בכל אלה? – לא. נכיר את עצמת גבורת יד הצדק והאמת, המושלת בשכל האדם למרות חפצו, הדורשת את תפקידה חרף היותה למכשול לטובת הפרט. בעת אשר המפלגה הנתונה בצרה התעוררה למרד, כבר אבדה מפלגת האצילים את אמונתה בצדקת זכיותיה.

רבים מאמינים כי ביד לואי הט“ז היה הכח והיכלת לעצור בעד התנועה הזאת ע”י חקים קשים. קשה להאמין כזאת. אין עוצרים מחשבת מאה שנה.

אמנם, האנשים אשר פתחו את הדלת לאוהבי העם בראותם עד כמה גדלה פעולת האחרונים נסו לסגר את הדלת בעדם; רבים מן הפילוסופים האצילים התכחשו לדעותיהם בעת אשר החל העם להוציאן לפעלה. אך זה היה זמן רב אחרי כן. ובתקופה שאנו עומדים בה היתה רק מחשבה אחת בעולם, מחשבת הקדמה. כמעט על כל כסאות ממלכות אירופא ישבו מלכים אשר הדעות החדשות מצאו מסלות בלבבם ואשר כוננו את כל מאמצי כחותיהם להנהיג על פיהן את ממשלותיהם.

אולם, התקונים בחברה נחשבו אז רק במשפט מלך ושרים; עוד לא שערו אז כי יבוא יום והעם בעצמו יקנה לו את התקונים האלה באמץ-לבו ובגבורת ימינו. העריצות הזאת היתה עריצות עושָׂה טוֹב וחסד, ז’ן ז’ק רוּססוֹ ילמדנו תורת העריצות הזאת בחפצו לאַלץ את האדם להיות חפשי.

אמנם, עוד חי אז העם תחת עול הבערות והמשפטים הקדומים. כאשר נסה מלך אשכנז, יוסף השני, מלך פילוסוף, להביא את החדושים והתקונים, אשר הובאו אחרי כן בממשלת צרפת ע"י אספת ההתיסדות, לארצו, פגש מעצורים רבים על דרכו מצד העם בעצמו. וכזאת קרה גם למלך ספרד, קרל השלישי, כאשר חפץ להציל את הספרדים מידי הישועים. “כילדים הם”! קרא אז מנהמת לבו. – “כילדים הבוכים כאשר תסרק אמם את שער ראשם לטהרם מחלאתם”. ומדוע איפוא התנגד העם לחפץ מלכיו ושריו?. – מאשר כי תחת לקרא את העם לעזרה בהוצאת התקונים אל הפועל, חפצו המלכים לעשות את מעשיהם בלי עזרת העם. “הכל למען העם ואין מאומה בעזרת העם!” – זאת היתה מגמת פניהם. והעם יאהב באהבה אמתית רק את התקונים אשר הוא בעצמו יקח חלק בהוצאתם אל הפועל, יען כי מעשי ידיו ירוממו את רוחו.

קדמת החברה תעַשה רק בשני דרכים בטוחים: חנוך הכלל והמהפכות.

הראשונה לאטֹית, אך היא הולכת אל המטרה מבלי נטות הצדה, המעטים, אם יודעי בינה הם, יכניסו תחת כנפי דעותיהם את הרבים.

דרך המהפכות היא דרך מלאה עצב ויגון, שגיאות וחטאים. אך היא יחד עם זה דרך קצרה, אשר הזמן והמקום למשחק לה. המהפכה היא פעולת הרבים הנלהבים.

כאשר יוסד מפעל הבחירה הכללית על בסיס נכון וקים תהיינה אולי תוצאותיה כתוצאות המהפכות, מבלי להביא את המהומת והרעות הכרוכות בעקבות כל מהפכה

זמן מה לפני המהפכה נסו לעשות תקונים בצרפת. אך הנסיונות האלה, בהיותם יותר פרי רגש החסד מאשר פרי רוח החפש הכללי, לא עלו יפה, אם כי בעלי התקונים האלה, טוּרגוֹ ומלזהירב, היו אנשים אשר יכול העם לבטוח בהם.

לואי הט“ז, אשר עלה על כסא אבי-זקנו, קרא את טוּרגו ומלזהירב לעמוד בראש הממשלה, חיי המלך החדש המסֻדרים נתנו תקוה כי תשתנה גם מלכותו מן הקצה אל הקצה. לואי הט”ז לא היה בבחרותו בעל תאוות גדולות, גם שאיפות נדיב לב זרו לו; תכונת נפשו היתה הדיוטית וחסרת-אונים. הוא חֻנך אמנם על ברכי השקפות צרות וכהני הדת משלו בו ממשלה בלתי מגבלת, ויתנגד אפוא בכל כחות נפשו לדעות הפילוֹסופיה החדשה ולשאיפות החפש המדיני; אך הוא היה רחמן ומיטיב ובעל לב מרגיש בצרת העם בחמר, וכי ע"כ הסכים להביא תקונים אשר מטרתם היתה להיטיב מצב העם בחמר.

ויבחר המלך שני יועצים, אהובי העם: את טוּרגוֹ, אשר הצטיין בתור ראש הפלך לימוזין, ואת מלזהירב אשר נודע בהתנגדותו לשטת המסים.

ורעיון מדיני גדול נולד במוח טוּרגוֹ, והוא: ליסד בתי מועצות ע“י בחירות-עם בכפרים, בערים, במחוזות ובפלכים; במרכז הקטן החל ובגדול כלה. כל מרכז יבחר צירים למרכז הגדול ממנו. וצירי הפלכים יהיו כמו כן מורשי בית מועצת הממלכה כלה. השטה המדינית יכלה לבצר את עמדת הממלכה ע”י השנוי הנמרץ אשר היה נעשה בה. כאיש מדיני גדול וכאיש אשר לו לב להבין את צרכי העם, חפץ טורגו ליסד מועצה לעניני החנוך, לחנך דור אזרחים נאורים בדעת את חובותיהם. היסוד האחרון הזה היה צריך להיות כאבן פנת בנינו המדיני. קוה קוה טורגו כי שנה או שנתים תספיקנה לו להוציא את רעיונו אל הפועל. אך הוא חפץ להכין קדם כל את הלבבות בחקים להטבת מצב כלכלת המדינה וכיון שנדחה נדחה. טורגו היה נוהה אחרי החפש הפרטי, זה החפש אשר הוא תמיד פרי החנוך; אך אוהב התקונים הזה כנראה לא הבין למדי, כי מפעל החנוך בעצמו לא יתפתח בלי החפש המדיני.

ראשית כל דבר, נתן טורגו חפש גמור למסחר התבואה ולמסחר היין בפנים הארץ, לפניו היו מסי הגבול בין פלך ופלך ובפלכים רבים נאסרה כלה הכנסת סחורות ידועות מפלכים אחרים, ומזה נולדו שנויי מחירי הסחורות בכל פלך ופלך. טוּרגו בטל את מס הובלת אנשי הצבא, גם בטל את מס דרכי המלך ועל מקומו יסד מס על נכסי הקרקע. ויבטל גם את מס המלח, מס נורא, ביחוד מאשר כי מחיר המלך עלה עשרת מונים מכפי ערכו ומאשר כי אנס החק את כל האזרחים לקנות מלח, אם היה להם בו צרך או לא. תוצאות הנהגת טורגו היו טובות מאד ולקץ שתי שנים רבתה ההכנסה על ההוצאה וכבר החלו לשלם את החובות הישנים, מצב העם עלה כפורחת, עד כי ירדה התרבית של הכסף עד כדי ארבע למאה.

טורנו בטל גם את חברות בעלי המלאכה השונות. לואי הקדוש הוציא חק, כי בעלי המלאכה והאמנים יעשו חברות חברות, כל מלאכה ואמנות למינה. בעיקרה טובה היתה המוסדה הזאת מאד מאד. אולם, חברות האמנים ובעלי המלאכה נהפכו לאט לאט כמו למקור עבדות חדשה. המלאכות היו בחזקת ירושה והדבר הזה הביא רעה לחרשת המעשה. בעריצות התנהגו החברות האלה עם חבריהן ובאי-סבלנות. – עם כל אשר מחוץ להן. כל אחד היה קשור אל אמנותו ואל מלאכתו ומשפט מות היה לכל אשר עזב את הארץ לבקש הצלחתו בארץ נכריה. אבות איש כזה הושמו בכלא. בטול חברות האומנים ובעלי המלאכה הביא רב טוב לארץ. מעתה יכול כל אזרח במדינה לעשות במלאכה כפי חפצו ונטיותיו הטבעיות.

הצד המוסרי של הנהגת טורגו היה טוב לא פחות מן הצד החמרי; טורגו הציע לפני המלך חק חפש הדתות, אך המלך דחה את החק; את חק שמירת סוד המכתבים הוציאה מועצת הממלכה; בטלו את שוטרי “הסלונים”; בטלו את השחד אשר נתנו חוכרי המס לשרי המלכות, למעןו ינתן להם המס בחכירה מחדש; גם לא נשכח מהזכיר את בטול המס על ספרים אשר באו מחוץ לארץ.

החקים האלה לא נגעו לרעה בדרך ישר בזכיות מפלגות האצילים, כי ע"כ לא התעוררו האצילים נגדם. אולם, תקונים חדשים נודעו בקהל, תקונים אשר היו מביאים שנויים עקריים בחיי העם, וביחוד בזכיות האצילים, ותתעוררנה אז המפלגות העליונות ותאמרנה לצאת למלחמה עם טורגו. הפרלמנט מפאריז לא חפץ לרשם בספר את חק טורגו אשר הביא שנוי עקרי בהנהגת חצר המלכות.

כל חק אשר הוציא המלך היה צריך לבוא לפני הפרלמנט להכתב בספר. אם לא הסכים הפרלמנט להוצאת החק, אז התיצב ראש האספה לפני המלך ובכבוד והכנעה באר לו מה הן הסבות אשר בגללן יתנגד הפרלמנט להוצאת החק. אם השיב המלך את פני הפרלמנט ריקם אז נשאר להאחרון לעשות אחת משתי אלה: לעשות את רצון המלך או לעמוד על דעתו. על הרוב נכנע הפרלמנט מפני רצון המלך, אך אם קרה כי עמד על דעתו, אז קרא המלך עצרה ויצו לכתב את החק בספרי הפרלמנט. כמובן, עשו חברי הפרלמנט את כל אשר ביכלתם לבל יביאו לידי חלול המלכות כזה.

בפעם הזאת היה על המלך להשתמש בשלטון דבר מלכות לעמוד בפני הפרלמנט. ובחצר המלכות נקהלו רבי המדינה, האצילים, ויגמרו אׂמר להלחם עם השר המקמץ בהוצאת המדינה, אשר לא יחפוץ לתת לצרכי הפזרנות שלהם. ומאשר כי טורגו הציע גם חק קיום הנשואים על פי הדת הפרוטסטנטית, כי ע"כ נוספו גם הקתולים על שונאי טורגו, כלי זינם של אויבי טורגו ראויים לבוז, לחרפה ולדראון. ויכנע המלך מפני רצון האצילים. טורגו הוסר ממשמרתו באופן גס מאד והאצילים היו שמחים והריעו תרועת נצחון. אולם נפש העם בכתה במסתרים על המקרה הזה. העם הבין כי אוהב נאמן אבד לו. בשמוע ווֹלטר את הדבר הזה הגיד במרי שיחו: “נשפך לארץ מררתי; הרעם הזה הלם ומחץ את ראשי ויפלח כליותי ולבי”. ווֹלטר אהב מאד את טורגו ויקראהו בשם: אבי העם.

עלינו להכיר בטורגו את אחד מגדולי הרוח, אחד ממאורי השכל אשר בהם תתפאר צרפת בצדק; אחד מחלוצי המהפכה; את האיש אשר הראה אמץ-לב ביותר בהכנת מפעל החפש להלכה. איש לא העיז כמוהו להפרד מן המסורה. בספרו אשר כתב על דבר בתי מועצות הערים נמצא כדברים האלה: “משפטי האנשים החיים בחיי חברה מסֻדרת לא נוסדו על מולדותיהם, כי אם על תכונות נפשם”.

אולם טורגו שגה ככל בני זמנו, בחשבו כי מפעל התקונים יכול לצאת לפועל בסדרי החברה הישנים. גם לואי הט"ז בעצמו הכיר והבין את השגיאה הזאת. “טורגו שקוע בראשו ורובו בטוב אשר הוא חושב לעשות. העריצות לא תצלח למאומה, לו גם אִלצה עם גדול להיות מאֻשר”. – כדברים האלה כתב המלך למלזהירב, גורל תקוני טורגו היו כגורל כל תקונים אשר נוסדו רק על רגש החסד. עם טורגו אבדו גם תקוניו.

ברדת טורגו ממעלתו נתחדשו המסים והארנוניות; במקל חובלים אלצו את האכרים לשלם. החק אשר הרשה לכל איש ואיש לעסוק במלאכה ואמנות כחפצו נתבטל. רק בזמן מאוחר חדשה האספה הלאומית את החק הזה והפעם הזאת נשאר בתקפו. בטחון הלאם אבד. כאשר הוציאה הממשלה שטרות-הלואה לשלם את חובותיה לא נמצאו קופצים עליהם, ותאלץ הממשלה אז לבקש אמצעים לא יפים אחרים למצא מקור להוצאותיה המרובות.

וצרפת הלכה מדחי אל דחי. והממשלה בקשה עזרת איש אשר קנה לו בעולם הכספים עשר רב ושם טוב, אך היה בן ארץ נכריה ופרוטסטנטי. כי לא שמה הממשלה אל לבה את הדבר האחרון הזה, אות היא לנו, כי היתה נתונה בצרה גדולה. נֶקֶר שם האיש הזה והוא בעל כשרונות גדולים לנהל את עסקי הכספים במדינה. כל אלה אשר האמינו כי תוכל ממשלה להרפא מכל תחלואיה באמצעים מלאכותיים קבלו את ממשלת נקר בזרועות פתוחות. ביום קחתו את הממשלה בידו עלה מחיר שטרות המדינה למעלה ראש. וגם יצאו אל הפועל הלואות חדשות בתנאים נאותים מאד. נקר עשה תקונים בסדור המשרות במדינה; את חשבונות אוצר המלוכה רִכּז במקום אחד; שם גבול לחמס ולשׁד; המעיט את מספר משרות המדינה אשר התרבו מאד לפניו ותהיינה למשא כבד על העם. איש אחד חפץ למנות את מספרן, אך מהר נסג אחור כי רבו מספר, ורק שער בהשערה קרובה לאמת, כי מספרן שלש מאות אלף. לואי הי“ד בעצמו יסד ארבעים אלף. אמנם, לואי הי”ד מכר את המשרות האלה לכל מי שהרבה במחירן וסוחרים באו ויקנון במספר רב למכרן “לאחרים”. המשרות האלה העיקו מאד על חרשת המעשה. אי אפשר היה לעשות מאומה, מבלי פגש משגיח, מורד, שוקל, קובע מחירים, ועוד כהמה וכהמה. ביחוד, הרבו אנשי המלך לקחת שחד ובצע מעשקות. גם מלאכות ידועות נעשו לדבר העומד להמכר, אולת ורעה רבה! כמו לולא היתה העבודה צדקת האדם ותפארתו פה עלי אדמות.

אולם, הדבר הראוי ביותר לשבח ולתהלה בממשלת נקר, הלא הוא הדין והחשבון אשר הדפיס מהוצאות הממשלה ומהכנסותיה. זו הפעם הראשונה אשר נהיה כדבר הזה להודיע גלוי לכל העם את החשבונות האלה.

ונקר הוציא לפעולה גם איזו ממחשבות טורגו, ביסדו אספות ערי-שדה, אשר הושם עליהן לחק לנהל את עסקי הממשלה המקומיים.

ומחשבות התקונים אשר חשב נקר לעשות בממשלה, העירו אליו חמת כל אלה אשר הוציאו תועלת מן המסחר ומחסר הסדר. ונקר אמנם לא פזר את כספי הממשלה להמון החנפים אשר בחצר המלך. הוא מלא את אוצרות הממשלה בקמצו בהוצאותיה, ואת האוצרות האלה פתח רק לדברים הכרחיים באמת. והאגודה אשר הורידה את טורגו משאתו נוסדה מחדש נגד נקר. ויפל גם הוא ומתנגדי הקדמה הרימו ראש. לא רק לא נעשו התקונים אשר היו במחשבת נקר, כי אם גם רבים מאלה אשר כבר נעשו נתבטלו.

לשוא התעורר רוח העם לאור הפילוסופיא ויכיר כי שוים הם בני האדם במשפטיהם; האצילים, עם כל היותם הד קול המחשבות האלה בה“סלוֹנים”, התנגדו בכל זאת בכל כחות נפשם להוצאתן אל הפועל. שר המלחמה ינעול דלת בפני המון העם מהגיע למדרגת שר צבא ולואי הט"ז יגמר אמר, כי רק לאצילים חלק ונחלה בתועלת אשר יביאו נכסי הכהונה. לשוא קרא רגש הכלל לאחוַת העמים; פקודת מועצת הממלכה חזק תחזק עוד את ידי המסחר בשחורים, בקבעה פרס למצטינים בו. בעת אשר מחשבת האדם תעש לה כנפים ותגביה עוף ידרשו כהני הדת דינים קשים נגד רעות הספרות; הפרלמנט יאסר על ספרו של רֵינַל: “קורות הפילוסופיא בשתי ארצות הודו” לבוא בקהל והסורבונה תתן חתתה על ספרו של בוּפוֹן: “תקופות הטבע”. בעת אשר רגש הסבלנות הטביע את חותמו בלב האדם, יתפתח וישתגשג ויעל למעלה ראש, ידרשו כהני הדת להציק לפרוטסטנטים ולהצר צעדיהם, וראשי הדת מפילים על המלך בעצמו את אימת חרון אף ה', על תתו משפטי אזרח לאינם קתולים…

אולם, זרמת גלי הזמן שטפה ועברה בחזקה; נפש האדם ערגה אל אפיקי מי המשפט, הצדק והחפש. ובעת ההיא נעשה מעשה אשר היה למופת ולעמים רבים.

המושבות האנגליות אשר באמיריקה הצפונית התקוממו להשליך מעליהם את עול עיר המרכז. ובעת אשר גבור המלחמה, וַשינגטון, לחם באמץ וגבורה בעד דגל “ארצות הברית” החדשות, קם גבור אחר, גבור החכמה והמדעים, ויבקש מצרפת לבוא לעזרת ארצות הברית אלה. הוא בא צרפתה ויתיצב לפני האיש אשר הגשים ביותר את רגשות עם צרפת, לפני ווֹלטר, ויבקשו לברך את בן בנו. “אלֹהים וחפש”!. – קרא אז הזקן הגדול בשימו את ידו על ראש הילד הקטן. במעשה הזה כמו קבל ווֹלטר בחיק צרפת, ובשמה, את הלאם הצעיר אשר הלך לפניה בדרך החפש המדיני.

ודעת הקהל בצרפת הסכימה בגלוי לקום לעזרת ארצות הברית. וחבל גבורים, מבני מרום עם הארץ, נועדו יחדו ויגמרו אֹמר לצאת לעזרת המורדים, למרות פי המלך אשר הוציא פקודה חזקה לבלי עשות כדבר הזה. ולא-פאַיֶט החל לפאר את שמו בעמדו בראש מסעי הלוחמים האלה. והאמיריקנים עשו חיל וניצחונותיהם קרבו אליהם את הלבבות. גם דעת הקהל בצרפת הלכה הלך וגדל לטובת האמיריקנים, עד כי סוף כל סוף נאלצה ממשלת ווירסייל להכיר את הריפובליק החדשה, להגיש לה עזרתה ולכרות אתה ברית מסחר וברית מחסה. בעמל גדול הצליחו לשנות את דעת המלך; כי לא חפץ המלך ימים רבים בברית הזאת. ורק כאשר התרחקה המלכה מעל פני המלך בקצף גמר לואי הט"ז לעשות את רצון העם. “בישע אלֹהים ובעזרת צרפת החישה אמיריקה את גאולתה”. – יאמר אחד מכותבי התולדה (הנרי מרטין) הצרפתים.

צרפת מצאה שלומים למעשיה הטובים. חרות ארצות הברית אשר קשה היה לבלי ראות בה את פעולת הסופרים הצרפתים, מופת עם בורא את חפשתו, ישיבת הרפובליקני פרַנקלין בפריז ותפארת גדולתו,. – כל הדברים האלה פעלו על צרפת באופן מוחלט. ראה ראינו אז אצילים אשר הגידו בשבח המהפכה: נוֹאַי, מוֹנמוֹרַנסי, לַמֶּת; גנרלים אשר הצביאו את צבאות המהפכה בצרפת: כּסטין, רוֹכַּמבוֹ, בירון, ז'וּרדַן, עמדו לפנים במערכות המלחמה באמיריקה. וע"י האנשים האלה ומעשיהם ומחשבותיהם באה ונהיתה אחדות מאֻשרה בין שני העמים.

גלוי היה אז לכל, כי דעת הקהל עזבה את הממשלה ושגגות זו האחרונה החישו את חרבנה ואבדנה.

בעת אשר הציעו טורגו ונקר תקונים אפשר היה עוד, אם לא לדחות לגמרי את המהפכה, עכ"פ לדחותה לזמן-מה. אולם, אלה אשר הורידו את טורגו ונקר משאתם התנגדו לכל קדמה ובזה החישו את המהפכה. איש לא חפץ להביא דבר מה לקרבן על מזבח טובת העם. הפרלמנט אשר בכה בדברים יפים ונמלצים על השבר אשר השבר העם, על צרותיו ומכאוביו, לא עשה מאומה להיטיב את מעמדו. בכל כחותיו התנגד להתחלקות המסים בשוה לכל בני הארץ וליסוד אספות בערי השׂדה.

הנהגת עסקי הכספים של הארץ, אשר היתה אז בעת ההיא כמעט הנהגת כל עניני המדינה, נמסרה בזה אחר זה לאנשים בלתי מוכשרים לה. לסוף, האמינו למצא את האיש הדרוש. כַּלוֹן הבטיח להפיק רצון כל מבלי העיר את רוח התקונים. בטחונו היה כה גדול עד כי מצא אזנים קשובות בין החנפים, אשר היו קלים בדעת עוד יותר ממנו. ואמנם, כּלון שלם את חובות הנסיכים וימציא כסף לכל פזרונותיהם, וגם חזק את ידיהם לפזר את כסף הממשלה ככל אות נפשם. על פי עצתו קנתה המלכה את העיר סֶן-כְּלוּ והמלך קנה נכסי אדמה במחיר שבעים מיליון מידי האצילים אשר יצאו כמו כן מן המצר. גם המטיר גשם מתנות ותמיכות-תמיד. אך אם מצד הזה מלא את משלחתו באמונה, מצד אחר לא עשה מאומה; הגואל החדש מצא כסף רק בעזרת הלואות במחיר רב ובתתו את נכסי המלוכה לערבון. והדבר הזה הגדיל את רעת הארץ ויהי רק צלמות ולא סדרים במצב הכספים.

ובראותו כי קצרה ידו מהושיע, הודיע כּלון גלוי לכל, כי בא עד משבר. וגם הוא נוכח לדעת כי רק התקונים יוכלו להביא את גאולת הארץ. “נחוץ לבנות את הבנין מחדש אם נחפוץ כי לא יפול תחתיו”. – כתב כּלון בספר זכרון אשר נשאר בסוד ואשר הוגש לידי המלך. בדבריו אלה הכיר כּלון את אמתת מחשבות הפילוסופים: ההכרח להקריב על מזבח טובת העם את זכיות האצילים או את כל הממשלה בעצמה.

תכנית התקונים אשר הציע כּלון נערכה על פי הצעות ההולכים לפניו. אולם, הן נשארה השאלה: איך להוציא אל הפועל את התקונים האלה? הפרלמנט היה נכון תמיד להיות לצור מכשול על דרך פעולת הממשלה. ואז נולד הרעיון במוח כּלון לקרא לאספה את זקני קציני העם. אספה כזאת לא היתה כבר זה מאה שנה. אספת זקני קציני העם היתה מועצה יוצאת מן הכלל, אשר חבריה נבחרו בין גדולי המלוכה. תעודתם היתה להגיד את דעתם, אך רק להגיד את דעתם, בשאלות אשר הוצעו לפניהם.

האספה החלה את מעשיה בעשרים ושנים לחדש פיברואר 1787 ונמשכה שלשה ירחים. ממאה וארבעים חבריה רק ששה או שבעה היו מבני המפלגה הבינונית והשאר היו נסיכי המלוכה, גדולי שרי הצבא, אצילים, שרי הכהונה, שופטים ועוד איזה משרי צבאות פאריז. כּלון הציע שמה את דעותיו ויודיע גלוי, כי האמצעי האחד לבצר את חומת הכספים הוא לבער אחרי הרע ולאבד כל זכר להעשק והמרוצה. “זכיות האצילים תעלינה לקרבן, זה הוא רצון המשפט והצדק וכזאת ידרש גם הצרך”. הדברים האלה לא יכלו להכנס אל לב אלה אשר הוציאו תועלת מן הזכיות האלה. וידחו את ההצעה כבלתי מבוררה כל צרכה, אך באמת. – מאשר כי הוצעה שמה שאלת התחלקות המסים בשוה. כּלון נֻצח והמלך עזבהו לנפשו כאשר עזב את טורגו ואת נֶקֶר.

ומחשבות התקונים של כּלון היו פחות גדולות ופחות חביבות על העם ממחשבות טורגו ונקר, ובכל זאת האריכו ימים גם אחרי נפילת כּלון, בחסד קדמת רוח הקהל, אשר עוד הרחיק ללכת על דרך בקשת התקונים; באופן, שממלא מקום כּלון, אם כי העמד בראש הממשלה ע"י פעולת המלכה, אשר התנגדה אל התקונים עוד יותר מן המלך, הרגיש בכל זאת את הצרך להכנע מפני דעת הקהל. האיש הזה היה לומיני די בְריאֶן, בישוף העיר טולוז, חריף ושנון, אך קל בדעת ובמוסר. האצילים אשר היו שבעים רצון בהורידם את כּלון משאתו עמדו לימין הממלא מקומו וירוו נחת מהבטחותיו לקמץ בהוצאות הממשלה. אך גם השר ההחדש הזה פגש מעצור מצד הפרלמנט, אשר הוסיף להתנגד לכל תקונים בממלכה. אולם, בפעם הזאת כתב אמנם הפרלמנט בספר בלי מעצור חקים אחדים לטובת מפעל החפש ולתועלת לעניים, כמו: יסוד אספות בערי השדה והבאת סדרים במסחר התבואה. ויחד עם זה לא חפץ הפרלמנט לכתוב בספר חק אחר, אשר התקוממה נגדו דעת הקהל. ובמעשהו זה קנה לו לב העם, ביחוד, בהודיעו כי רק ביד העם הרשות לתת לכל צרכי המלך, ובאי כח העם הם: אספות צירי העם הכלליות.

באמת, לא עלה כל ספק על לב איש, כי המסים צריכים להנתן בהסכם האספות הכלליות, באות כח המשלמים. אולם, מחסר האספות הכלליות החלטו שלומי המסים ע“י הפרלמנט בהחלטה זמנית וההחלטה הזמנית הזאת ארכה ונמשכה תמיד ותהי לתמידית. האספות הכלליות לא נאספו מיום אשר הגיע לואי הי”ג לשנת בחרותו, היא שנת 1614.

וגם שאר מוסדות הצבור אשר בידם השגחת עניני הממשלה הלכו בעקבות הפרלמנט ויעשו כמעשהו בדרשם את האספות הכלליות ובמאנם לרשום בספר את החקים אשר הוצעו.

לענש את הפרלמנט הפריזי כדי רשעתו, גרשוהו ויחיבוהו חובת גלות. אך אז קמו הפרלמנטים בערי השדה וישמיעו את מחאותיהם הנמרצות. ואל המחאות האלה נלווּ גם מחאות שערי המשפטים וגם אספות אשר לא מבתי המשפט, כמו בתי החכמה. ובחצר המלך נבעתו מפני המחאות האלה וינסו להתפשר. ותקרא הממשלה את המגֹרשים לשוב פריזה. ואלה האחרונים הסכימו לרשם בספר חקים אחדים אשר הוצעו לפניהם בנוסח אחר.

אולם, אוצרות הממשלה לא נמלאו; ההוצאות רבו למעלה ראש. ואז גמרו אֹמר לעשות הלואות חדשות ולקחת בחזקה ובערמה את אשוּר ההלואות האלה. וזה אשר עשו.

ביום שמונה עשר לירח נובימבר בערב קבל היושב ראש הראשון בהפרלמנט פקודה לקרא את החברים לישיבת-מלך אשר תהיה ביום המחרת בשעה השמינית בבקר. לחברים רבים לא הספיקה השעה לבוא לישיבה; באו רק אלה אשר הסכמתם היתה בטוחה מראש. המלך פתח את הישיבה במאמר-מלך קשה מאד. במאמרו זה הודיע כי רק לו כח הממשלה העליונה; לו כח מחוקק, מבלי היות תלוי בדעת מי שיהיה ומבלי לחלק את כחו עם מי שיהיה; לו רק לו הרשות לקרא לעצרה את האספות הכלליות; כי אין לו צרך בכל ממשלה יוצאה מן הכלל לנהל את עסקי הממלכה; כי בבאי-כח של שלש המפלגות אשר בעם ראה יראה רק כמו מועצה יותר רחבה וכי הוא רק הוא יהיה תמיד עמוד התוך בין ישרותיהם ובין תלונותיהם.

ובכל זאת הבטח הבטיח המלך להקהיל את האספות הכלליות לפני שנת 1792.

ואחרי כן הציעו את החקים החדשים ע“ד ההלואות. כאשר הכין היושב ראש את עצמו למנות את דעות הנאספים פנה לואי הט”ז אל שר המדינה וידבר באזניו דברים אחדים, ואחרי כן קרא בקול: “צוה אצוה לרשם את החק בספר”. וכאשר נסה נסיך אורליאן לשאת על שפתו את המלות: “שלא כדת”, קרא המלך: “אחת היא לי;רוצה אני”. ויענה הפרלמנט כי לא יקח כל חלק ברשימת החק בספריו.

וההתנגדות הלכה ונמשכה, ויגמרו אז באי חצר המלך לשים קץ לסכסוכים במעשה רב הערך אשר לא נעשה כמוהו. שנים מן המתנגדים אמיצי הלב ביותר לקחו מכסאותיהם והושמו בסהר. והמלך קרא עצרה בחצר המלכות בשמונה לחדש מאַי 1788 ויתן חפשה להפרלמנט גם אסר עליו להתאסף. ויקח מן הפרלמנט את הזכות לאַשר את פקודות המלכות ולרשמן בספר ויתנה לועד מיוחד אשר נוסד למטרה זו, ואשר חבריו היו נסיכים, רוזנים, גדולי שרי הצבא אשר בחצר המלך ועוד גדולי ארץ ושריה. בפקידוּת המשפטים אמנם הובאו תקונים, ומהם היו גם מועילים, אך התקונים האלה לא היו מספיקים, יען כי דעת הקהל דרשה כבר הרבה יותר.

והממלכה רפתה מיום ליום וכחה עזבה יותר ויותר. במדינות שונות בצרפת הלכה ההתנגדות הלך והתגבר. הפרלמנט מעיר Rennes רשם לדראון את השופטים אשר יוציאו משפט עפ"י פקודות המלך משמונה לחדש מאַי. במדינת דופינה נאספו האזרחים לאספה מקומית ובין הנאספים היו אצילים, כהני-דת ובני המפלגה הבינונית, בלי הבדל כל תאר וכל שם ומצב במדינה. מספר חברי האחרונה היה כמספר חברי שתי הראשונות. האספה הזאת ראויה להזכר מאשר כי קדמה שנה אחת לאספת ההתיסדות הגדולה. הממשלה חפצה לבטל את האספה בכח צבאותיה, אך ראש המדינה, המצביא די ווֹ, אשר ראה והבין אחרית התערבוּת כזאת מצד הממשלה, הודיע כי כבר עבר המועד. האזרחים הנאספים בקשו מן המלך להקהיל את האספות הכלליות וישבעו לבלי לשלם את המסים עד אם יעשה כדבר הזה. “אין למלך לקווֹת מאומה ממדינת דופינה ולא משאר מדינות צרפת אם ימאן להקהיל את האספות הכלליות”. – היה דבר האספה.

לפנים לא עמדו האספות הכלליות לשטן על דרך רצון המלכים. להפך, המלכים השתמשו בהן להשיג מן העם את חפצם. אולם, כמו כח נסתר היה צפון ונעלם במלות: אספות כלליות; בהן היה כלול מובן הכח העליון אשר לעם, ואמנם, לואי הי“ד הרחיקן כמו ברגש פנימי ולואי הט”ו הגיד: “לוּ היה לי אח אשר יעצני לאסף את האספות הכלליות, כי עתה הייתי מבטל אותן במשך עשרים וארבע שעות”. בכל פעם אשר היתה ארץ צרפת בצרה נשמע קול האספות הכלליות בקול ישועה. פיליפ היפה קורא לעזרה את צירי העם לעמוד נגד בוניפציוס השמיני אשר חפץ להעלות את ממשלת הכהונה למעלה מממשלת המלך; פינילון המאמין דוֹרש את האספות הכלליות בחשבו את העם בצרה גדולה! גם ווֹבַּן הנאוהב צדקות; גם סֶן-סימון האציל; גם בולנויליה הנוהה אחרי ימי הביניים; גם לארושפוכּו רובה הקשת. – כל אלה ועוד רבים אחרים דורשים את האספות הכלליות, יען כי דרוש העם לחפצם ולתקוותיהם.

כאשר רבו נסיך אורליאן ונסיך מינה על אדות הממשלה הזמנית דרשו משני הצדדים גם יחד את האספות הכלליות כבאות כח העם, זה העם אשר רק בידו להביא פשרה בסכסוך לאומי. וזמן מה אחרי כן כאשר ראה המושל הזמני, כי מעשיו העלו נצה ויבשילו פירותיהם והארץ באה עד משבר וכח אין ללדת, עלתה מחשבה על לבו לתת את כל הממשלה בידי האספות הכלליות. ורק שר ממשלתו, הקרדינל דיבוּאַ, יעצהו לבלי בקש עזרתן. “צריך להרחיק את המחשבה”. – הגיד הקרדינל. – “כי כח המלך וכל אשר לו רק מידי העם נתנו לו”. ולסוף, זמן מה לפני המהפּכה, דרשו את האספות הכלליות עוד רבים אחרים ושונים: הרפובליקני מַבְלִי; הנוהה אחרי ממשלת מלך, מלזהירב; המחזיק בידי הפרלמנט, אֶפרימניל, וגם אנשי הכהונה הדתית בעצמם, כאשר דרשו מהם לשלם את חלקם בהוצאות הממשלה קראו בפה מלא: האספות הכלליות! האספות הכלליות!

אולם, שעת המהפכה הגיעה. לו ידעה המשלה קודם לכן להיות בעצה אחת עם העם ולתת לו את התקונים אשר דרש, כי עתה מי יודע אם לא היתה מקדימה רפואה למכה. אך ממשלת לואי הט"ז לא עשתה כזאת. ובהמלא סאת רשעתה התעורר העם, וכעת עברה שעת התקונים ושעת המהפכה הבאה.

ובשמנה לחדש אויגויסט 1788 נתן צו כי תאספנה האספות הכלליות בראשון לחדש מאַי בשנה הבאה.

“סער מתחולל ומכה גלים”; הגיד אז נֶקֶר.


פרק שלישי: עקרי שנת 1789 הכתובים במחברות אספות הצירים.

שוב נקר להיות מיניסטר – מה יהיה מספר צירי שלש המפלגות באספות הצירים – מה היא המפלגה השלישית – מירַבּוֹ ורוּסוֹ – נצחון דעת הקהל – אופן הבחירות – חבור המחברות – תכנית המהפכה – מוצא-דבר המחברות האלה –


אספות צירי העם היו כנצחון דעת הקהל על המלך, על הממשלה ועל הפרלמנטים, אשר דרשו את האספות רק ביום כעס וחרון, וכנצחון דעת הקהל עלינו לחשוב גם את דבר הקרא נֶקֶר לשוב לעמוד בראש עניני הכספים. נקר נתקבל בממשלה באונס. ונקר ידע לשלם לעם כטובתו עקב אשר מצא חן בעיניו, ויחק חקים בחכמה ובתבונה, חקים אשר חזקו את בטחון העם בשטרות הממשלה וגם המציאו את הכסף אשר היה דרוש לצרכי הארץ עד אשר יאספו צירי העם לאספה.

“הה” – קרא אז נקר – “מדוע איפוא גזלו ממני את חמשה עשר הירחים? כעת כבר עבר המועד”. “כבר עבר המועד” – הדברים האלה נשמעו לא פעם ושתים.

ובהגיע תור בחירת צירי המפלגות התעוררה שאלה נכבדה מאד. בימים ההם נחלק עם צרפת לשלש מפלגות: מפלגת כהני הדת (הדת הקתולית; יתר הדתות נחשבו כלא היו), מפלגת האצילים והמפלגה הבינונית או השלישית. צירי כל מפלגה היו מתאחדים יחד להיות לאֻגדה מיוחדת. למפלגות האצילים וכהני הדת היו זכיות מיוחדות במדינה וכי ע"כ היו כמעט תמיד בעצה אחת. מספר הצירים היה שוה לכל מפלגה, ובהתאחד צירי שתי המפלגות הראשונות והיה מספרם כפלים ממספר צירי המפלגה השלישית; וביתרונם זה מצאו און להם לרמס ברגל גאוה את משפטי העם. ולתקן את המעֻות הזה דרש העם כי יהיה מספר צירי המפלגה השלישית בועדים הכלליים כמספר צירי שאר שתי המפלגות גם יחד. ועוד גם זאת דרשׁ דרַש העם, כי מנין דעות הצירים בישיבות הועדים יהיה לגלגלת ולא למפלגות. כמובן, לא הפיק הדבר הזה רצון בעלי הזכיות, יען כי בסדר כזה לא היה כל יתרון להם על העם. וגם הפרלמנט גלה מצפונותיו בדרשו, כי יוסדו הועדים הכלליים כמו שנוסדו בשנת 1614 ובאמרו, כי רק באופן כזה יהיו כחק וכמשפט, יען כי מנהגי הבחירות הקודמות נעשו לחק ולא יעבור. הן אמנם, לא העמיק הפרלמנט חקור בקורות צרפת, כי עתה בקש ומצא, כי באספת הועדים הכלליים אשר היתה בשנת 1355 היה כבר מספר צירי המפלגה השלישית כמספר צירי שאר שתי המפלגות. האמת היא כי לא היתה שטה קבועה לדורות בבחירות הועדים הכלליים ובכל פעם נטו הבוחרים הצדה ממנהגי הבחירות הקודמות.

דברי הריבות האלה היו אמנם רק כסות עינים לתחבלות אשר חבלו מפלגות בעלי הזכיות. מחשבתן הנסתרה היתה לבטל את הועדים אחרי אשר יֻתן בעזרתם הכסף הדרוש.

ושאלת הכפלת מספר צירי המפלגה השלישית העירה את הלבבות בצרפת וממנה תוצאות לכל מפעל המהפכה.

ובעת ההיא קם איש לא נודע מתמול שלשם, הכהן הקתולי סֵיאֶס, ויכתב ספר קטן בשם: “מה זאת המפלגה הבינונית?”

“הכל!”. – היתה תשובת המחבר.

“ומה היתה עד היום במשטרי המדינה?”

“אפס”.

“ומה שאלתה?”

“להיות דבר מה”.

פעולת המחברת הזאת על דעת הקהל היתה גדולה ורבה מאד.

עוד לפני סיאֶס קם סופר אחר, נודע לשם בחבוריו, אשר חותם גאון-הרוח טבוע עליהם, וישמיע גם הוא רעיון דומה לרעיונו של סיאֶס. ושני הסופרים האלה גם יחד הביעו רק את דעת ז'ן-ז'ק רוּסוֹ. “המון העם”. – הגיד רוּסוֹ. – “הוא כל המין האנושי אלה אשר אינם מהמון העם כה מעטים במספרם עד כי עמל הוא בעינינו למנותם”.

דעת נֶקֶר היתה נוטה להכפיל את מספר צירי המפלגה השלישית וגם את ועדי הפלכים חפץ ליסד רק על יסודות כאלה. אולם, נקר לא העיז ליעץ את המלך לקחת עליו אחריות מעשה כזה, אם כי באמת היה המעשה הזה מחבב את המלך על העם מאד מאד.

ויקרא אז נקר לזקני קציני העם להתיעץ אתם ע"ד יסוד הועדים הכלליים. אך האם יכול להיות כל שמץ ספק כי יתנגדו בעלי הזכיות לכל תקון אשר ימעיט את ערכם במדינה?

ואמנם מרבית קציני העם הגידו את דעתם לעשות כמנהג ימים עברו.

אולם דעת הקהל התנגדה בחזקה לדעת האצילים וכעבור שני שבועות נאלץ נקר להוכיח למלך, כי נחוץ לפתר שאלת הכפלת צירי המפלגה הבינונית בחיוב. יחד עם זה דאג אוהב החפש הזה להודיע, כי עוד תקונים אחרים נכונים להעשות לטובת העם. בת נקר, הסופרת המפארה, הגברת סְטַל, בארה את מחשבת אביה, באמרה, כי נסה לגזול מן הצירים את הטוב אשר חפצו לעשות ולקרא עליו את שם המלך, למען חבבו כמו כן על העם.

מספר צירי הועד נקבע איפוא לאלף ושתי מאות! שש מאות מן המפלגה הבינונית ושלש מאות מכל אחת משאר שתי המפלגות. אולם, במה נחשב הוִתּוּר אשר וִתרו האצילים על זכיותיהם אם הוסיפו למנות את הדעות למפלגות. הריב רק נדחה איפוא.

פרשת דבר הבחירות אשר נדפסה אז בימים ההם חִדשה את הסדר הישן אשר על פיהו נעשו הבחירות בשנת 1614. אך מאז ועד שנת 1789 עברו כמאתים שנה ובמשך הזמן הארוך הזה נוספו מדינות חדשות על ארץ צרפת, ובכלל, הובא שנוי בהתחלקות הארץ. כמובן, אבדו הסדרים הישנים את כל ערכם ויהיו לאי-סדרים.

ולכל מפלגה ומפלגה היו אפני בחירה מיוחדים.

במפלגת כהני הדת היתה זכות הבחירה להארכי-בישופים ולהבישופים וכל יתר הכהנים בחרו ע"י צירים מיוחדים.

במפלגת האצילים היתה זכות הבחירה לכל אציל מבן חמש ועשרים שנה ומעלה; זכיות שוות לכלם.

וזה סדר הבחירות במפלגה הבינונית. העירונים והאכרים מבן חמש ועשרים שנה ומעלה, אשר נרשמו בספר משלמי המסים, היו צריכים להתאסף ולבחר מתוכם שתי מאות בוחרים לכל מחוז. ורק לאלה האחרונים היתה זכות בחירת הצירים. וכמו כן רק למפלגת האצילים היתה זכות הבחירה לכל איש ואיש בדרך ישר ולשאר המפלגות היתה זכות הבחירה בעלת שתי מדרגות.

אחרי גמר הבחירות הראשונות היו הבוחרים נקהלים לאספה אחת ברוב פאר והדר, ואחרי האספה הזאת הלכו להם בוחרי כל מפלגה לחדר מיוחד, אם לא הָסכם ביניהם לעשות את הבחירות לכל המפלגות ביחד.

ואחרי הבחירות היו בוחרי כל שלש המפלגות נקהלים שנית לאספה כללית ושר המחוז אשר ישב בראש, היה קורא את שמות הצירים הנבחרים. ואז נשבעו הצירים שבועת אמונים לבוחריהם למלא את משלחתם באמונה ותם-דרך.

בחירת הבוחרים בפעם הראשונה במפלגה הבינונית היתה נעשה בקול רם; הבחירה האחרונה, בחירת הצירים, היתה נעשה במנין נסתר.

כל האספות האלה היו צריכות להודיע את משאלותיהן; המשאלות האלה היו נכתבות במחברות ולפני הבחירות היו הבוחרים מתוכחים על אדותיהן. והעומדים להבחר היו יכולים כמו כן בוכוחים אלה להראות לבוחריהם את תכונותיהם הפרטיות, את כשרונותיהם ואת דעותיהם והשקפותיהם. רבים מן העומדים להבחר היו אמנם כותבים בעצמם את המחברות.

הבחירות לא היו נעשות בכל הארץ בזמן אחד; אספות המחוזות היו נעשות אשה אחרי רעותה; הבחירות היו נמשכות כמו כן שלשה ירחים; הבחירות האחרונות היו נעשות בפריז.

אספות האצילים וכהני הדת היו מלאות תנועה והתרגשות, יען כי שמה היו הדעות מתחלקות; אלה נוהים אחרי התקונים ואלה מתנגדים להם. לא כן באספות המפלגה הבינונית; שמה שררה שלות השקט ושלום אמת. בחיק האספות האלה היתה האחדות שלמה וגמורה ולמטרה אחת כוננו כל החברים. בכלל עמדה המפלגה הבינונית בראש הבחירות.

נוכל להגיד בבטחה, כי במחברות אלה אשר היו כתובות בידי צירי המפלגות ומאֻשרות מן הבוחרים, ששה מיליאן במספר, הביע כל עם צרפת את חפצו בשנת

  1. בהן רשמה צרפת את תכנית המהפכה, ואם נתבונן בשום לב אל אשר בקשה אז צרפת ואל אשר עשתה אחרי כן, אז נראה ונוכח, כי לא מלאה המהפכה את כל תפקידה ועוד השאירה מקום להתגדר בו. בחרב ובאש נשפטה המהפכה עם מתנגדיה אשר נואלו להלחם נגדה. אולם היא, נשארה תמיד נאמנה ליסודותיה, וכל מלחמותיה היו רק להגן על היסודות האלה מידי אויביהם.

נראה נא את הכתוב במחברות האלה.

במחברות האספות הראשונות אין בֵּרור למדי. לעתים קרובות נמצא בהן בקשות בענינים מקומיים או תלונות חבל אנשים מן העוסקים בחרשת המעשה. באספות הבוחרים הולכת המחשבה הלך והתרומם ומשאלותיהן כוללות כבר את טובת הכלל.

מחברות האצילוּת כמו גם מחברות המפלגה הבינונית מתחילות על הרוב בגלוי-דעת עקריהן; עניני המפלגה יבאו אחריהם ועניני כל עיר ועיר יבאו באחרונה.

כמעט כל מחברות כהני הדת מעמידות בשורה הראשונה את טובת הכהונה והאמונה. לשאלות נכסי הכהונה וזכיותיה ינתן מקום בראש1). ישנן אמנם בין המחברות האלה אשר רוח הזמן דובר בהן ומלתו על לשונן והן מלאות התרוממות הרוח.

ומחברות המפלגה הבינונית מלאות דיצה וחדוה על הישועה הקרובה לבוא ותקווֹת תמימות לימים הבאים.

במרבית מחברות שלש המפלגות ידרש לתת משפט אחד לכל.

בשאלת החפש ההסכם גמור, בעת אשר בשאלות השווי דעות המפלגות כבר הולכות ומשתנות. באספות כהני הדת ימצאו כאלה אשר יעמדו לימין העם ודרישותיו הצודקות. הכהנים האלה הם ממדרגות הכהונה התחתונות והם בעצמם בני העם ודורשי טובתו. לפעמים תצאנה מפלגות האצילות והכהונה למלחמה זו על זו. ושתי המפלגות גם יחד עומדות אז במערכות המלחמה באֹמץ. הכהנים ימצאו עון בזכיות שעבוד הקרקעות ובזכיות הלדה; האצילים מתנפלים על מס העשר ועל בתי הנזירות והם מציעים לבטל את החברות הדתיות ולמכור את נכסיהן; גם בקש יבקשו, כי לא תהיה הכהונה למפלגה מדינית מיוחדה וחבריה יתערבו בשאר המפלגות.

מכל העברים משמיעים תלונה על השוטרים והפקידים ופעולותיהם הרעות; מגלים מצפוני עריצות הממשלה; דורשים כי יהיו צירי בית המחוקקים חפשים מכל פעולה מן החוץ; דורשים כי יאסרו אסר על נפשם לקבל מחצר המלכות כל טובת להם או לקרוביהם. הבוחרים רוצים כי תהיה מלאכות הצירים רק לזמן קבוע ע"פ חקי הקונסטיטוציה, וכי אסור יהיה לממשלה להוסיף או לגרוע מן הזמן הזה כאות נפשה, בהסכמה כללית דורשים, כי לא תגע יד הממשלה בנבחרים וכי לא באגרוף רשע תחוק חקים ותמשל בארץ.

התחלקות הארץ הישנה למחוזות ולגלילות היתה רעה בעיני כל. מדינות אחדות תבקשנה להן הנהגה פרטית; אולם, רגש אחדות הלאם יגבר חילים. אספות אחדות השמיעו את דעתן, כי באולם האספות הכלליות יתערבו הצירים וישבו בלי הבדל מולדת. גם הכרז כיסוד מוסד, כי הצירים הם באי-כח כל הלאם.

נתבונן נא כעת אל המחברות למפלגותיהן.

כהני הדת מביעים את שאלתם, כי הדת הרומית תהיה לבדה הדת השלטת; דורשים כי חנוך הבנים ינתן רק בידי הקהלות הדתיות וכי לא ינתן לאיש להיות למורה בבית הספר אם לא נתן אותות ומופתים על אמון רוחו להאמונה הקתולית. גם דרש ידרשו, כי כל ספר נדפס יעבור תחת שבט הבקרת וועד כהנים יוקם, אשר מטרתו תהיה למסור בידי הממשלה את הספרים המתנגדים אל האמונה.

כמעט כל אספות הכהנים מראות על רפיון המשמעת בין המשרתים בקדש ועל הצרך לחדשה כקדם; כמעט כלן דורשות יסוד אספת כהנים מכל הלאם והקמת ועדי הפלכים; כמעט כלן שואלות, כי לא רק מן האצילים, כי אם גם משאר מפלגות העם יבחרו משרתי הקדש; כמעט כלן ממאנות בזכיות הכהנים המיוחדות לבלי שלם מסים ידועים. באספות אשר רב בהן מספר הכהנים ממדרגות הכהונה התחתונות, ידרש בטול הברית בין הכהונה ובין הממשלה וחפש בחירת הכהנים, כמו גם הגבלת משפטי הכישופים. פעולת הכהנים הקטנים מרגשת ברוב המחברות. בכל השאלות ילכו הכהנים שלובי זרוע עם אוהבי העם, מלבד שאלות הסבלנות בעניני דת ושאלת החנוך. ביחוד גדולה ההסכמה בנוגע למוסדות צדקה וחסד.

האצילים, כמו הכהנים, מקבלים את שווי המסים. הרגשת הישר והצדק גברה על הרגשת תועלת הפרט. אולם, האצילים מתעקשים בחפצם לשמר את זכיותיהם בשעבוד הקרקעות והרחק ירחיקו כל רעיון ע"ד האפשרות לקנותן. זכיותיהם בעניני משפטים יקרות מאד בעיניהם; גם חפץ יחפצו כי רק להם תהיה הצדקה לצוד ציד על אדמותיהם; תארי הכבוד הקשורים במפלגתם יקרים גם כן מאד מאד בעיניהם וגם ידרשו, כי לא ינתן תאר שר צבא לאינם-אצילים. רוב האצילים מביעים את דעתם נגד ההצעה לאחד את צירי כל שלש המפלגות לאספה אחת ולמנות את דעות הצירים לגלגלת. בשאלה האחרונה הזאת נחלקו הדעות בין הכהנים, אך במפלגה הבינונית היתה ההסכמה גמורה. בדבר היסודות אשר עליהם תוסד החברה האזרחית דעה אחת להאצילים ולבני המפלגה הבינונית.

על דגל המפלגה הבינונית כתוב כבר: חפש, שווי, אחוה והשם אספה לאומית יזכר בברור במחברות. המפלגה מביעה את חפצה באֹמץ:

מקור כל ממשלה הוא בעם. הכרזת משפטי האדם צריכה להיות קודמת לכל פתרון השאלות האחרות. הועדים הכלליים יעמדו על משמרם בתמידות ויתאספו בלי קריאות מיוחדות לעתים קבועות. הבחירות תעשינה בכל מחוז ומחוז ולא בכל מפלגה ומפלגה. במחברות אחדות יבוקש משפט בחירת הצירים לכל איש ואיש בדרך ישר ואחרים בקשו את אופן הבחירה בשתי מדרגות: העם יבחר את הבוחרים ואלה האחרונים, במספר מגבל, יבחרו את הצירים. אין לה לממשלה להתערב בעסקי אספות הבחירות; יד איש לא תגע בצירים; שרי הממשלה ערבים בעד מעשיהם. האספות הכלליות תניחנה אבני הפנה ליסוד הקונסטיטוציה. אסור על הממשלה להשתמש בחיל הצבא נגד הקונסטיטוציה והאספות הלאומיות, והיה אם עשה יעשה כדבר הרע הזה ענש יענשו שרי המלכות כמשפט מורדים.

מחברות המפלגה הבינונית דורשות חפש בדברים שבלב, חפש הדפוס, חפש המסחר וחרשת המעשה. ורק חקים מיוחדים יגינו על מסחר הארץ מפני התחרות הארצות הנכריות! גם דרש תדרשנה חפש הפרט, בטול המאסרים ובתי הסהר לפשעי המדינות, סנגורים לנאשמים, גמול לנאשמים אשר יצאו נקיים בהשפטם, בטול בתי המשפט המיוחדים, הדפסת הוכוחים, פסק-דין ע"י שופטים מושבעים, שמירת קניני הפרט לבל יגע בהם איש זר, שמירת המכתבים הפרטיים כי יבאו רק לתעודתם, שווי האזרחים בחקי הארץ, שווי הזכות לשאת משרה במדינה ולקבל תארי הכבוד, התחלקות הירושות בשוה בין הבנים, בטול משפטי הבכורה ובטול העברת הירושה מן הבן הבכור לאחיו ההולך אחריו; מגמת פני האספות היא למחות ולהאביד כל זכר לשעבוד ולעבדות, דרש תדרשנה כי לא תהיינה כל זכיות למי שיהיה בשלום המסים. ויש גם אשר תדרשנה כי יהוו רק שני מיני מסים: על הקרקעות ועל ההכנסות. מכל העברים ידָרש לשנות את ספר המשפטים מן הקצה אל הקצה, לתת משפטים לעניני המסחר, ליסד בתי משפטי שלום, לשפוט את העם בחנם, לתת צורה קבועה לספר החקים, כמו גם למדה ולמשקל. ויחד עם כל המשאלות האלה המכֻונות כלן אל תכלית אחדות הלאות תבוא גם משאלה אחרת, ברורה ומדויקה: ליסד ועדים מיוחדים בפלכים ובערים, זה המפעל אשר יקרא לו כעת: התחלקות המרכזים (Decentralisation).

רגשות אהבת האדם לוקחות מקום גדול במחברות האלה. מציעים שמה להקל את העונשים. משפט המות אשר נחרץ עד אז למאה וחמשה עשר מיני חטאים ועונות יוחל מעתה רק על המבעיר בערה, ההורג נפש אדם ע“י רציחתה או ע”י סמי מות והמענה את האשה. מעתה לא יוקחו עוד נכסי היחיד לאוצר הממשלה ועון אבות לא יפקד על בנים. מתקני החקים מצאו חזוק וקיום לדרישותיהם במרבית השגיאות ועווּתי המשפט אשר על ידם חֻלל מקדש המשפטים. הכל יודעים כמה אֹמץ רוח היה דרוש לווֹלְטֶר לעמוד לימין אנשים כקַלַס, זִירְבַן, וְלַבַּר; מלזהירב צוה לתרגם את ספרו של בֶּקַרְיַה “על הפשעים ועל העונשים” ; ראש הפרלמנט בעיר בורדו, דוּפַטי, וטוענים ידועים כאליה די בוֹמוֹן וסרואַן, דברו גם הם ברוח הפילוסופים.

מחברות אחדות מביעות את חפצן, כי תכין הממשלה את חק בטול העבדות במושבות צרפת בארצות רחוקות.

רבים מתקוממים נגד הגורלות ובתי השחוק; רבים מביעים את דעתם ליסד חנוך לאומי; חפצים כי יוסדו בתי ספר תיכונים בכל עיר גדולה ובית ספר נמוך בכל מקום שיש בו בית תפלה; רבים מבקשים, כי יוסד למוד תורת המוסר ותורת משפטי הקהל וכי המורים ימָנו רק ע"י מבחן-התחרות; רבים מבקשים כי יפתחו בתי חולים בכפרים, כי יוסדו בתי עבודה לנצרכים, כי תנתן עבודה לכל אשר כחו במתנו וכי תוגש עזרה לכל בעל מום, ובכלל לכל אשר קצר קצרה ידו מעשות כל מלאכה וכל משלח יד.

הנה ארכו מעט דברינו; מנינו אחת לאחת את כל התקונים האלה; התמונה המתארה בזה היא תמונת מצב ארץ צרפת; מן המצב המעציב הזה חפצה לצאת. כמעט דעה אחת לכל המחברות בדברים רבים וזה מעיד על אחדות העם: דם אחד נוזל בעורקי הגוף אם כי העורקים האלה יתפרדו בדרכים ומסלות רבות ושונות.

כל המשאלות האלה נאמרו בשפה מלאה זהירות ומתינות המעידה על רגש גדול של צדק וכח. המפלגה הבינונית כנראה חפצה לחיות בשלום עם האצילים וכהני הדת. ואם כי הביעו בדברים ברורים את תורת השווי, לא חפצו בכ"ז בני המפלגה הבינונית לבטל כלה את המפלגות: רק במחברת אחת תמצא משאלה כזאת, הלא היא מחברת אספת עיר Rennes. בשום מקום לא תראה שנאה לממלכה ואיש לא יחשוב כל רעה על המלך ועל ביתו. להפך, מרבים העם להגיש תודה למלך על תתו חפש לבניו הנאמנים. אמנם, עיני העם נשואות אל מטרתו; אך האמן יאמן להשיג את מטרתו זו בעזרת התקונים. ורק אחרי אשר יתיאש פעמים רבות מתקוה כי יוטב מעמדו, רק אז עזב יעזוב את דרכי השלום לעשות את מעשהו ברעם המהפכה ורעש המרד.

עקרי שנת 1789, כמו שהם מפוזרים במחברות וכמו שנמצאם בהכרזת משפטי האדם, הם:

ממשלת העם הגבוהה מעל גבוה;

השווי לפני החק, שהיא תוצאת שווי המשפטים;

חפש הפרט ומחסה קניני הפרט;

הבחירה כיסוד כל ממשלה;

חפש הבחירה לכל האזרחים;

אחריות מצד נושאי הממשלה;

התערבות העם בעניני הממשלה והשגחה על הוצאותיה מצד באי כח העם;

חפש הדעות בעניני הדת והמדינה וחפש מסירת המחשבה ע"י הדבור, הכתב והדפוס.


פרק רביעי: האספות הכלליות ואספת ההתיסדות.

הישיבה באולם משחק הכדורים – כבוש הבסטיליה – פתאומוּת מעשי העם – המהפכה בערי השדה – פתיחת ישיבות האספות – אִשור השלטון – המפלגה הבינונית (או השלישית) קוראה את יתר המפלגות לאספה כללית – רק מספר כהני דת באים אל האספה– האספות הנהפכות לאספה לאומית – אולם הישיבות יסגר – הצירים מתאספים באולם “משחק הכדורים” – השבועה – ישיבות בפני המלך – לואי הט"ז מצוה על שלש המפלגות להפרד – האספות עומדות על דעתן– מירבו ודי בריזה – כהני הדת נספחים אל המפלגה הבינונית והמלך קורא לאצילים לחקור את מעשי הכהנים – פאריז וּוירסליה מוקפות בחיל הצבא – נקר הוסר ממשמרתו – התקוממוּת פריז – מצור הבסטיליה וכבושה – הנהגת האספה בימי המקרים האלה – נצחון העם – נודדים ראשונים – המלך בפריז – איך קבלו בני הנבר את המהפכה הצרפתית –


נהדר היה המחזה לראות את האמיריקנים בהודיעם את דבר חפשם המדיני גלוי לכל העמים בארבעה לחודש יולי שנת 1776. היום הזה הוא יום הולד עם גדול ולזכר עולם נכתב בספר תולדות האדם.

לא פחות ואולי עוד יותר נהדר היה מחזה עם צרפת בעת אשר ציריו, באי כחו, התאספו יחד ויחרצו משפט המוסדות הישנים לשבט ובקר-רוח ובחפש רשמו את תכנית המוסדות החדשים אשר יבאו אחריהם.

כאיש אחד חברים קם פתאם העם ויתעודד לחיים חדשים; כאשר יעלה רעיון על לב עם אז חיש מהר יעבור ויאחז בכל פנותיו כמהירות הדם בעורקי גוף האדם. פלכים וגלילות רבים החלו את מעשיהם, מבלי לחכות לקול הקריאה מעיר הראשה, וחיל-צבא-ערים עמדו הכן למלחמה ומוסדות משפט הציצו כעשב השדה בערים ובכפרים. וכמו לו הרגיש העם ברגש פנימי, כי אחרי אבדן המשטר הישן ולפני הקמת המשטר החדש תשאר צרפת בלי ממשלה, נוסדו במקומות רבים באספות הבחירות ועדי התָּוֶךְ, ושלטון הועדים האלה נשאר בתקפו גם אחרי צאת הצירים לדרכם ללכת לעיר המלך, מקום שמה נקהלו הועדים הכלליים. וּועדי התוך לקחו את רסן הממשלה בידם לשמור על הסדר ולהשגיח על עבודות הצבור. הפקידות הישנה מסרה בעצמה את שלטונה ליד הפקידות החדשה. אלה אשר הלכו להם כמו היו בעצה אחת עם הבאים אחריהם. באותה העת אשר התוַכחו הצירים בוירסיל, החל העם לעשות מעשה ולהוציא לפעולה את תורת החפש החדשה.

והמעשים האלה אם כי נעשו ברוח עם צרפת, לאמר: בהתרגשות ובהתפעלות, נעשו בכל זאת יחד עם זה גם בחכמה ובתבונה, בשכל טוב ובידיעת צרכי המעמד.

בחמישי לחדש מאַי שנת 1789 החלו אספות הועדים הכלליים. ולב העם עלז ושמח. יום אחד לפני הפתח האספות נאסף המון אדם רב בוירסיל, ובלכת הצירים לבית התפלה עמד העם בהמון משני עברי הרחובות. כעבור צירי המפלגה הבינונית עטופים מעילים שחורים כמנהג, הריע העם לקראתם בתרועת שמחה ובקול המון חוגג. להיפך, כעבור גדולי האצילים חגורי חרב וראשי הכהונה לבושי בגדי השרד שררה דומיה ושקט מסביב. גדולי הכהונה הלכו לפני הכהנים הקטנים וגם נבדלו מהם בהליכותיהם. בהתיצב צירי המפלגות לפני המלך, נפתחו שתי דלתות השער בבוא האצילים וכהני הדת, ורק דלת אחת נפתחה בבוא צירי המפלגה הבינונית.

דברי המלך אל הצירים בהפתח האספות היו מעטי ערך; שר המשפטים, די בַּרַנְטִין, השמיע גם הוא רק דברים של מה בכך; רק נקר דבר הרבה וברחבה, אך עסק רק בענינים מיוחדים, כמו להרחיק כל רעיון וכל מחשבה ע“ד מפעל תקונים גדולים. דברי הדברנים סובב רק על ציר אחד: אפיסת הכסף באוצר הממשלה והאמצעים למלאותו; אף הגה אחד לא יצא ע”ד הקונסטיטוציא. השתיקה הזאת הראתה למדי מה היתה מגמת פני ראשי המלכות: להשתמש באספות הועדים הכלליים להכניע לחפצם את צירי מפלגות בעלי הזכיות ולהגביל את חוג פעולת האספה רק בעניני כספים. אולם העתים נשתנו והצירים אשר נאספו ידעו את הכרת ערכם. מספר הצירים היה אלף ושתי מאות וחמשה.

במפלגת כהני הדת היו שני שלישי הצירים מכהני הדת הנמוכים ושליש מגדולי הכהונה. כמעט כל צירי האצילות היו קצינים חגורי-חרב; מגדולי הפקידים היו רק כעשרה.

מן המפלגה השלישית באו יותר משתי מאות יודעי דת ודין; מאה וחמשים ושמונה שופטים מבתי המשפט התחתונים, סוחרים כשמונים בערך, עובדי אדמה כארבעים ועירונים או אנשים החיים על תבואת כספם כחמשים; גם באו מספר רופאים, סופרים, אנשי צבא, כהנים (ובינהם סֵיאֶס), אצילים (ובינהם מירַבּוֹ). סיאֶס ומירבוֹ היו שניהם מערי השדה. מירבו אשר גורש ממפלגתו נבחר פעמַים בעיר עיש (Aix) ובמרסיליה.

כאשר החל אִשוּר כח הצירים נתחלקו הדעות. מרבית האצילים והכהנים השמיעו את דעתם, כי כל מפלגה ומפלגה תאשר לה את כח ציריה. אולם בני המפלגה השלישית והמעט משתי המפלגות האחרות דרשו, כי אשור כח הצירים יעשה באספה כללית מכל המפלגות. בעקבות פתרון השאלה הזאת היה כרוך כבר פתרון שאלה אחרת; שאלת מנין הדעות לגלגלת או למפלגות. וימתיקו צירים מיוחדים משלש המפלגות סוד ויתיעצו איך לעשות. בחסר בטחון הביטו המפלגות זו על זו. בחצר המלך עמדו מנגד לחפץ העם כי תהיה האספה כללית. וחיל הצבא חנה על פריז וּוירסיל, יען כי חפץ המלך להתנגד בכח לחפץ העם ולבטל את האספה. נקר נסה לפשר בין שני הצדדים; גם הודיע את דעתו לפני המלך, כי חיל צבא צרפת לא יצאו למלחמה נגד הועדים הכלליים. אך רואי פני המלך השתמשו בהאזהרה הזאת למחצה, כי דאגו להביא מהר אנשי צבא מאשכנז ומשווייץ.

ובעת אשר כל העינים היו כלות ומיחלות אל פעולות הועדים עברה העת ללא פעולה ומעשה. והרעב גבר בארץ וירבה חללים לאין מספר. וחבורות חבורות רעבים ללחם עברו בערים ובכפרים ויפילו אימתה ופחד על יושביהם. ועירוני הערים והכפרים יסדו להם גדודי חיל להיות נכונים ליום צרה ותוכחה; ובפריז השתער העם ויפיל חתת על כל סביביו; כל מפלגה טפלה את אשמת המהומה והמבוכה על חברתה; והמצב המעציב הזה ארך כחדש ימים.

ולשים קץ לסכסוכים האלה גמרו הקהלות (בשם הזה קראו לעצמם צירי המפלגה השלישית), לקרא עוד הפעם את האצילים ואת הכהנים לאספה כללית, למטרת האשוּר, ואם לא יבאוּ הקרוּאים, אז יעשו את מעשיהם גם בלעדם.

זה היה בעשרה לחדש יוני; הקריאה החלה בשנים עשר בו, בשבע שעות בערב. ממפלגות האצילים והכהנים לא בא איש. למחרת היום ההוא נמשכה עבודת אִשור הצירים. בפעם הזאת באו שלשה כהנים קטנים, מעיר פוּאַטוּ, ויכנסו לישיבה, ולמראה הדבר הזה מחאו הנאספים כף. וביום השלישי באו עוד ששה כהנים ובהם הכהן גריגואר הנודע, נוצרי באמת ובתמים, אך גם מאדוקי הרפובליקנים. וכהנים אחרים יצאו בעקבות הראשונים ויבאו גם הם לאספה ולשמחת צירי המפלגה הבינונית.

בחמשה עשר לחדש נגמר אשור הצירים וסיאֶס הציע לקרא לאספה בשם הארוך מעט: אספת הצירים הידועים והמאֻשרים מן העם הצרפתי; מירבו הציע את השם: צירי עם צרפת, ולו אמנם נתן היתרון בצדק, אולם המלה “עם” לא היתה מבוררה למדי ולא היתה מובנה כנכון, יען כי צינה רק חלק מן העם, אשר לא הוכללו בו לא האצילים ולא כהני הדת, כי ע"כ לא נתקבל השם הזה. לסוף מצאו מאמר באחת המחברות וסיאֶס רומם את המאמר הזה תחת לשונו וכל הצירים הסכימו פה אחד, כי תקרא האספה בשם אספה לאומית. ההחלטה הזאת לא באה פתאם; שלשה ימים התוַכחו עליה וביום השלישי, בשבעה עשר לחדש יוני, נתקבלה ברוב פאר והדר.

נזכיר נא את היום הזה, יום גדול ומפֹאר בספר תולדות המהפכה.

פריז הרגישה את רוממות היום הזה ולשמחת העם לא היה קץ וגבול.

וכעבור ימים אחדים התאספו צירי מפלגת הכהנים לאספה, ולמרות רצון איזה מגדולי הכהונה החלט ברוב דעות, כי יהיה אשור הצירים לכל המפלגות יחדו. לא נוכל להמנע מהזכיר, כי גם באספת הועדים הכלליים אשר היו בשנות 1345–7, בעת היות המלך יוחנן בשביה, כבר עשו הכהנים הקטנים כמעשה הזה; גם אז אִחדו את כחותיהם לכחות המפלגה הבינונית להיות למגן ולמחסה למפעל התקונים אשר עלה במחשבת אֶטין מרסיל, בעת אשר האצילים עמדו מנגד.

ביום השבת, בעשרים לחדש יוני התאסף העם בהמון רב, לפגוש את הכהנים על דרכם בקול הידד מדי עברם לבוא אל האספה. אולם, שלוחים מזוינים רצו כבר ברחובות להודיע, כי נדחתה האספה ליום ב' הבא, כי החליט המלך לבוא אל האספה. אנשי הצבא אשר עמדו על יד הפתח לא נתנו לראש הצירים ולמזכיריהם לבוא אל הבית ותואנה בפיהם, כי תעשינה ההכנות לאספה הקרובה להיות.

והמעשה הזה הרגיז את הלבבות ורעיון גדול נולד במוח הצירים. בהמון באו אז אל האולם למשחק הכדורים, ושמה, בלי כסאות לשבת, בלי במה ובלי כל, התאספו צירי צרפת החדשה מסביב לראש האספה, ובזרועות נטויות נשבעו שבועת אמונים לבלי הפרד ממנו לעולם, ולהתאסף בכל מקום שיהיה דרוש להתאסף, עד אשר תוסד הקונסטיטוציא בממלכה ותעמוד על בסיס נכון וקים.

המון העם הלך אחרי הצירים אל מקדש אהבת העם; ורבים מאנשי הצבא אשר נחה עליהם רוח ההתפעלות הכללית עזבו את גדודיהם ויבאו לעמוד לפני שער המקדש להיות לו למחסה ומגן.

נוסח השבועה נכתב וכל הצירים חתמו ידם עליו מלבד אחד, איש לא נודע מתמול שלשם, ואשר נשכח מלב גם אחרי המהפכה, מרטין שמו, ומעיר אוֹש בא. והאספה אשר כבדה מחשבות האחרים כמו שהוקירה את דעותיה היא, נתנה לכתב בהפרטי-כל את הדעה המתנגדת האחת הזאת. מי לא ידע את התמונה הנפלאה הזאת מציורו של דוד, זה המציר המפליא לעשות?

וישיבת המלך נדחתה מיום ב‘, עשרים ושנים לחדש, ליום ג’, עשרים ושלֹשה בו. וביום ב' חפצו הצירים להתאסף, אך האציל ד' אַרטוּאַ הודיע בעזות מצח, כי חפץ הוא לשחק בכדורים ביום ההוא. ויתאספו אז הצירים בבית התפלה “לואי הקדוש” ויבאו שמה גם רוב צירי מפלגת כהני הדת, מאה וארבעים ותשעה חברים; גם מספר צירי מפלגת האצילים עזבו את מפלגתם.

וביום ג', היום הנועד לישיבת המלך, נפתחו שערי האולם אשר לממשלה בשעה העשירית. אולם, לצירי המפלגה הבינונית לא נתנו לבוא אל הבית עד אשר לקחו צירי שאר שתי המפלגות את מקומם, ועליהם היה לחכות בחוץ ביום סגריר, בעת אשר גשם שוטף נתך ארצה. ובחוצות הקרובות אל הבית עמדו אנשי צבא חמושים. דמו להפיל חתת על ההמון, אך שגו ברואה כי רק החרידוהו וישביעוהו רגז ומרורים…

חשבו לפעול על דמיון הנאספים במחזה ההוד והתפארת. דברי המלך היו מלאים שררה ושלטון, ושר המשפטים קרא באזני הנאספים פקודה נמרצה, לחשוב את החלטות המפלגה השלישית כמתנגדות אל חקי הארץ ואל הקונסטיטוציא; גם צוה כי ישאר כתקפו ושלמותו ההבדל בין שלש המפלגות, ורק הרשה להם להתאסף בפעם הזאת להתוכח בענינים כלליים, בתנאי כי לא יגעו במאומה במשפטים המועילים והמכובדים אשר למפלגות בעלי הזכיות ולא יזידו לגעת במשפטי המלוכה. והוד מלכותו הואיל אז להודיע את חסדיו אשר הוא חושב לעשות עם העמים אשר בכל מדינות מלכותו, אך בין כל החסדים האלה לא נזכר ולא נפקד שם הקונסטיטוציה ולא כל חפש. רק אחת הודיע המלך, והוא, כי האצילים והכהנים אשר ימאנו להשתמש בזכיותיהם המיוחדות להם, הרשות בידם לעשות כזאת וחפצם יעשה. על אדות יסוד חיל הצבא הודיע המלך באופן גמור ומוחלט, כי לא יביא כל שנוי במצב החיל. “ואם תעלה מחשבה על לב צירי העם לעזבני לנפשי על דרך התקונים האלה”. – הוסיף המלך. – “אעשה אני בעצמי את הטוב והמועיל לעמי ואחשב בעיני כבא-כחו היחיד והמיוחד”.

ובדברו כדברים האלה צוה על הצירים להפרד למפלגותים ולהוסיף את עבודתם בחדרים המיוּחדים לכל מפלגה ומפלגה.

ויצא המלך מן הבית ואחריו יצאו כמעט כל צירי האצילות והכהונה הגדולה. יתר הצירים נשארו על מקומותיהם בדומית השקט. ובבוא הפועלים להוציא את כלי הבית ויראו את המחזה הזה וימלאו רגשי כבוד וישארו על מקומם מבלי העיז לעשות גדולה או קטנה. ויבוא אז ראש שוטרי חצר המלכות, די בְרֶזֶה ויפנה אל הצירים ויאמר: “אדוני! הן שמעתם את מצות המלך?”

– אין מצוים לעם הנאסף – ענה ראש הצירים ביילי.

ויקם מירבו, סוער ורועש, ויקרא: “כן, אדוני, שמענו את הדברים אשר נתנו בפי המלך. אך הן אתה לא תוכל להיות לפה למלך, אתה אשר אין לך פה לא מקום, לא דעה ולא משפט לדבר. לך והגד לשולחיך כי הננו פה ברצון העם וכי לא יגרשונו מפה כי אם בחרב וכידן”.

וכשמוע ראש שוטרי חצר המלך את הדברים האלה מהר ויצא את הבית. וסיאֶס פנה אל הצירים ויאמר: “אדוני! הנכם היום את אשר הייתם אתמול. נתוכח”.

ויתוכחו. ותודיע האספה כי תעמוד על דעתה בהחלטותיה הקודמות; גם גלתה את דעתה כי לא יגע איש בחברי האספה ובחפשה ונקה. וכמו כן בחסד אֹמץ-לב הצירים וקר-רוחם לא באה מחשבת האון של מתנגדי העם.

וממחרת היום ההוא נקבצו ובאו אל האספה מרבית צירי מפלגת הכהונה; ולמחרתם באו גם אחדים ממפלגת האצילים, ארבעים ושבעה במספר, וביניהם נסיך אורליאן. ובעשרים ושבעה לחדש באו שתי מפלגות המתנגדים אל האולם הכללי, יען כי כן צוה המלך בעצמו. אולם, האצילים לא ישבו על מקומותיהם, להראות בזה, כי רק את רצון המלך הם עושים, בבואם אל האספה ולא רצונם הם.

נקר הוא אשר נתן את עצתו אמונה להתאסף יחדו, ועצה זו היתה מלאה בינה והשכל; אך אחרה את המועד יותר מדי. השר הזה לא בא אל האספה בישיבת המלך, יען כי ראה מראש את הפעולה הרעה אשר תעשה האספה הזאת על דעת הקהל. ומעשהו זה הגדיל את חנו בעיני כל. רואי פני המלך השתמשו בשמו במחשבה נסתרה לגרשו מהסתפח בנחלתם, בעת אשר יהיה די כח בידם להכניע את האספה לחפצם או לבטלה. וגדודי חיל אשר הובאו מארצות נוכריות חנו כדור על פריז ועל וירסיל. וכבר עמד הכן באֻרות סוסי המלכה גדוד יורים בקני תותח.

לשוא בקשו הצירים כי ישולחו אנשי הצבא האלה לנפשם וכלעמת שבאו כן ילכו להם; לשוא נשמע קול מירבו בדברו בדברים נמלצים ונמרצים: “הראו יועצי המלך מראש את הכרוך בעקבות מעשיהם? ההבינו שנות דור ודור וקורות עם ועם לראות איך תחל מהפכה? החקרו לדעת באיזה אופן ישתלשלו מקרים מעציבים להרגיז לבבות ולהחריד מרבצם את היותר שקטים על שמריהם? ההתבוננו וראו כי גם היותר מתונים במעשיהם יוצאים לפעמים מגבול המתינות? הזכרו ימות העולם לראות איך יתעורר פתאם עם, ושכור תאות הנקמה יעשה מעשים נוראים ואיומים, אשר לו באו במחשבתו תחלה, כי עתה רגז תחתיו ואשר לזכרם תאחזהו פלצות?” לשוא התיצבה מלאכות צירים לפני המלך ותגש לו מכתב-בקשה מלא רגשי כבוד אך גם מלא חזק ואֹמץ. תשובת המלך היתה, כי אנשי הצבא הובאו להיות למגן על אספות הצירים; אך אם ירגיזו אנשי החיל את הצירים, כי אז טוב יעשו האחרונים לקבוע להם מקום לישיבותיהם בעיר נוֹאַיוֹן או בעיר סוֹאַסון. ויוסף המלך כי אם תעשה האספה כדבר הזה, כי אז ילך גם הוא לגור בעיר קומפייניה, למען יהיה בידו להיות אִתה יחד בקשר ויחס.

ובהיות קושרי הקשר נגד העם בטוחים בנצחונם, נתּן צו לנקר באחד עשר לחדש יולי לעזוב מהר את ארץ צרפת, ויחד עם זה נתנה לו עצה לבלי יוָדע דבר צאתו מפריז לאיש. רואי פני המלך יראו מפני שם נקר אשר הלך וגדל בתוך העם; אך הגלות אשר חיבוהו הגדילה עוד יותר שמו ותחבבו עשרת מונים על לב העם.

המעשה הזה נחשב כאות איבה לעם והתחלת הרדיפות; ויתעוררו יושבי פריז ויתקוממו ויעמדו על נפשם. פריז היתה מיום העשרים ושלשה לחדש יוני במצב אשר לא יתֹאר באמר ודברים; צרכי אכל נפש חסרו; על פתחי האופים רבו על פת לחם; העני גדל בכפרים, מקום שם חנו אנשי הצבא. וילכו יושבי הכפרים לבקש להם את מחיתם בערים הקרובות, אך שמה גם בלעדם כבר גדל הלחץ והדחק למעלה ראש. אין מאזין ומקשיב לפקודות השוטרים, זולת פקודות אספות הבוחרים אשר לקחו את הממשלה בידן. לאט לאט הושיט העם את ידו לממשלת המהפכה הזאת וגם אנשי הצבא מגדודי “השומרים” נאספו אליהם. אנשי הצבא האלה, מבחר חיל צרפת, היו ילידי פריז, יושבי פריז, אוהבי הפריזים, ונכונים להושיט להם יד אחוה.

המשבר היה קרוב לבוא.

למחרת יאסף העם בגן פַּלֶה-רוֹיאַל והתרגשות ההמון תלך הלך וחזק. ראה נראה אז איש צעיר לימים עולה על שלחן ומדבר לפני המון הנאספים; ספר יספר את גלות נקר! תאר יתאר את הנהגת אנשי הצבא המסֻכנת לשלום העיר ובקול רם יקרא, כי הוכן מטבח לכל אוהבי עמם. דברי הצעיר הזה היו כדברי האורים ברבע הלטיני. הוא כתב מחברות להפיץ את דעות השטה הרפובליקנית, בעוד אשר לא העיז איש להזכיר את שם הריפובליק. את שמו, כַּמִיל דימולין, עוד עלינו יהיה להזכיר במרוצת דברינו. קורות ימי חייו היו מעטים. בגבורה ועז יצא להלחם בימי בחרותו עם שונאי העם, אך נפל שדוד במערכות קרב וימת מות גבורים. ובהתימו לדבר בגן פלה-רויאַל, לקח דימולין עלה מן העץ וישימו על מצנפתו כתָו איש צבא, שלף את חרבו מתערה ויקרא למלחמה; וימשך אחריו המון אדם רב. וברחובות קריה הובילו את פסל תמונת ההשר אשר הוסר ממשמרתו, עטוף שחורים, וגם את פסל תמונת נסיך אורליאן אשר הצטין בבואו אל אספות צירי העם.

יום ראשון בשבת; החוצות, המגרשים ומקומות הטיוּל מלאים המון אדם רב. ולפני העם גדוד חיל הצבא מלך אשכנז (גדוד אשר עבר אחרי כן אל מחנה האויב, הוא וכל אשר אתו); בני הנעורים יהתלו באנשי צבא אלה וידו בהם אבן; האחרונים יחלקו מהלומות בקני הרובה אשר בידם; גבורי חיל צרפת יחפצו להגין על יושבי פריז; אחד מהם יפול חלל; חבריו יקמו את נקמת דמו. בגן טיולירי יתנפלו רוכבי הנסיך די לַמְבֶּסְק על ההמון וישימוהו למרמס. הנסיך די למבסק הוא יליד אוסטריא, קרוב ומודע למלכה. והדבר הזה הבעיר עוד יותר את חמת העם. ובתוך המבוכה הזאת יתאספו הבוחרים לבית מועצת העיר: ייסדו ועד-תמיד, אשר ממנו יצאה הקוֹמוּנה הפריזית הידועה, גם יבחרו מקרבם את חיל צבא-העיר, ארבעים ושמונה אלפים איש במספר, ותו מיוחד ישימו על מצנפותיהם להבדילם משאר יושבי העיר; צבעי התו כצבעי עיר פריז: תכלת ואדום; אנשי הצבא האלה הם המה אשר יהיו אחרי כן לגבורי העם. ואנשי צבא נבחרו מחיל המלך ללמד את ידם לקרב. אורחת עגלות טעונות קמח הנועד לאנשי הצבא אשר בשדות מרס תפול בידי העם; גם מצא ימצא העם אניה טעונה אבק-שריפה הנועד לאנשי הצבא אשר בוירסיל, רק כלי נשק יחסרו לעם. ראש העיר יתאמץ לסובב בכחש את האנשים אשר יפנו אליו לבקש ממנו כלי נשק בהראותו להם על בתי אוצר שלא היו ולא נבראו. ובכל פעם אשר לא ימצא העם את מבוקשו יגדל כעסו וחרון אפו.

ושמועות מתהלכות בעם אשר תגדלנה עוד את קצפו ורגזו; שמועה עוברת כי באור לחמשה עשר בחדש יושמו ראשי הצירים בסהר ועמהם גם בוחרים רבים מאד; כי בוא יבוא המלך אל האספה הלאומית לבטלה! כי אנשי הצבא יצורו על פריז ויחנו בחומותיה וגדודי היורים בקני תותח אשר על פסגת מונמרטר יציתו את העיר באש; כי במשך הימים האחרונים הובאו כלי נשק אל הבסטיליה ושר בית הסהר המדיני הזה, לוֹנֶה, יבצר את בדקי גשרי-התנופה 2 כי שר בית אֹסף זקני החיל, די סומברי, יערוך את מערכות צבאותיו מאחרי התעלות. ולשמועות האלה, אשר לא היו אמנם שמועות שוא, בערה חמת ההמון עד להשחית. ויתאסף ויפרד לשני מחנות, המחנה האחד מכונן את צעדיו אל עבר פני הבסטיליה והמחנה השני אל עבר פני בית אֹסף זקני החיל. בגשת המחנה האחרון הזה אל הבית, דרש כי יפתחו שעריו, ואם אין, ישתער על הבית בחזקה. ושר הבית אשר היה בטוח רק מעט באמון רוח הזקנים צוה ויפתחו השערים וההמון פרץ אל תוך הבית וימצא שמונה ועשרים אלף קני רובה ועשרים כלי-תותח.

והמחנה השני קרב אל הבסטיליה. וצירים נשלחו אל שר בית הסהר, אשר בקשו ממנו להסיר את כלי-התותח ולתת להם כלי נשק. ושר בית הסהר שלח בעם את חילו ויכו בו מכה רבה מאד. אך אז התקומם העם ויעמוד על נפשו ובסערת חמה ובשצף קצף התנפל על אנשי החיל. המלחמה הזאת ארכה חמש שעות רצופות. ויהי מספר החללים בין האזרחים כמאה איש מלבד הנפצעים. סוף כל סוף הצליח בידי המתנפלים להעמיד גדוד רובים בכלי תותח לפני אחד מגשרי התנופה אשר הורד חיש מטה. ההמון אשר שאף לנקמה מלא כרגע את חצרות בית הסהר, אך ידיו לא שפכו דם רב; גם את שומרי הפתח השאירו בחיים. אולם, דלתות הבית נשברו ולאסירים קֹרא דרור. המורדים הלכו מחדר אל חדר ויתבוננו בשים לב אל הכתבות החרותות על הקירות בידי חללי העריצוּת.

לרגעים נראה היום האיום והנורא הזה כיום חג. הנפצעים נשאו בתרועת נצחון; המטות קושטו בציצים ופרחים ובפתילים בעלי שלשה צבעים.

אולם, במחזות תוגה קרב היום אל קצו. שר בית הסהר אשר נפל בשבי לפני העם הובל, אסור באזיקים, אל בית מועצת העיר וגדוד שומרים סביבו. ובדרך נפלו עליו האסירים אשר יצאו לחפשׁי וימיתוהו ויכרתו את ראשו וישאוה על ראש חנית. ובצלחת בגדו נמצא אז מכתב ראש העיר די פלֶסֶלס ובו נאמר כדברים האלה; “מצחק אני באנשי פריז בתתי להם תוי אנשי צבא למצנפותיהם והבטחות רבות. חזק ואמץ עד הערב ואז יבאו אנשי צבא לעזרתך”. כמובן, נחרץ כרגע משפט ראש העיר למות.

ובשבוע הבא ערכו נשף מחולות על מקום חרבות הבסטיליה ושלט גדול הושם במקום ההוא ועליו היה כתוב: “פה יוצאים במחולות!” ופועלים אמנים מכרו פסל תמונת הבסטיליה מעץ או מאבני החרבות. ולַפַיֵיט שלח לוַשינגטון את המפתח מן הדלת הראשונה אשר לבית. בהרוס העם את הבסטיליה מלא רק את משאלות אספות רבות אשר נכתבו במחברותיהן.

נראה נא כעת את הנעשה בוירסיל בעת אשר קרו המקרים האלה בפריז.

בתשעה לחדש יולי נקראה לפני האספה הלאומית הצעת מוּנְיֶה ע"ד הקונסטיטוציה. בהצעתו זו ירה אבני הפנה ליסוד ממשלת בחירי העם; באחד עשר בו שמעה האספה את נוסח הכרזת משפטי האדם אשר הציע לפייט; בהכרזה הזאת הונח יסוד רוממות ממשלת העם והחפש המדיני. יום השנים עשר בחדש חל להיות ביום ראשון בשבת ומאומה לא נעשה. יום השלשה עשר היה יום תנועה והתרגשות. ביום ההוא שלחו מלאכות צירים להתיצב לפני המלך ולבקש מלפניו, כי יואיל לשלוח את אנשי הצבא לנפשם, האמצעי האחד להקים את השלום על מכונו ולמנוע שפך-דם. לואי הששה עשר ענה בקר-רוח כי אחרי דברו לא ישנה מאומה. המלכה, הנסיכה די פולינייק מכירה והנסיכים, הלכו לבקר את גדוד ההוסרים מנַסַאו, חלקו להם יין וישיתו למו בחלקות, וגם מתנות נתנו להם. והתמורה בסדרי המדינה נועדה כמקדם לבוא באור לארבעה עשר חדש יולי.

בלילה ההוא לא עזבו הצירים את מקומותיהם. האספה ידעה מה בלב רואי פני המלך. ובכל זאת הראתה כמו היא עוסקת בענינים אחרים ותברר את אופן הוסד ועד הקונסטיטוציא וגם מנתה את חברי הועד.

וכפעם בפעם באו שמועות מחרידות. ארבע פעמים שלחו צירים להתיצב לפני המלך ולבקש מלפניו, כי ישלח את אנשי הצבא לנפשם והמלך לא ענה דבר. כאשר הלכה לה המלאכות החמשית פנה מירבו אל הצירים ויאמר: “אמרו לו כי תמול בקרה המלכה את חיל צבא הארצות הנכריות ואתה יחד באו נסיכים, נסיכות, שרים ושרות, וידברו באזני הצבא הזרים דברי חן גם מנות חלקו להם; אמרו לו כי העוזרים הזרים האלה בשרו בשירים את אבדן צרפת ושעבודה; הגידו נא לו, כי באי חצר המלך בעצמם יצאו במחולות לקול הזמרה הזאת, וכי מחזות כאלה קדמו גם לליל ברתולומי”.

ונצחון יושבי פריז היה בטוח. "ואם כן, נעשו פרעות?,. – שאל המלך את פי הרוזן ליינקור.. – “לא פרעות כי יום מהפכה”. – ענה זה האחרון. וכשמוע לואי הששה עשר את הדבר הזה גמר בדעתו לבוא אל האספה. כל הצירים מחאו כף לבוא המלך.

–“חכו נא” – הגיד אז מירבו –“עד אשר יודיע המלך את מחשבותיו הטובות אשר הוא חושב לעשות אתנו. שתיקת העם – לקח למלכים”.

ובהודיע המלך בעצמו, כי צוה להרחיק את אנשי הצבא וביחוד בנשאו על שפתיו בפעם הראשונה את השם אספה לאומית ובאמרו: “עליכם אשליך יהבי!”. – גדלה שמחת הנאספים עד אין קץ. מספרים כי ציר העיר בֶזַנְסוֹנה מת פתאם מרוב שמחה ועליצות נפש. ואז האמינו כי תבוא המהפכה לאט לאט בהסכמת המלך והעם. הצירים לווּ את המלך רגלי עד ארמון המלוכה ומאה מהם הלכו פריזה להודיע לעם בשורת השלום המאֻשרה.

ובפריז שמחו מאד לקראת הצירים. ראש האספה, בַּיילי, נמנה פה אחד לראש העיר פריז וסגן-הראש, לַפַיֶיט לראש צבאות שומרי העיר, אשר נקראו מעתה בשם חיל החלוצים הלאומי.

האספה דרשה שיבת נֶקר והמלך נתן הסכמתו על זה. גם הסכים לעשות כרצון העם יושב פריז לבוא ולהראות בעיר; אולם, את הסכמתו זו נתן רק אחרי אשר המתיק סוד עם יועציו קצרי הראות במשך שני ימים ועל ידי כן אבד העם את בטחונו בו, ובכל זאת יצא העם לקראת מלכו ויקבלהו בשמחה. ראש העיר ביילי פנה אל המלך ויאמר אליו; “היינריך הרביעי השיב לו את נתיניו; הנתינים ישיבו להם כעת את מלכם”. בדבריו אלה הביע ראש העיר את רגש ההמון אשר האמין, כי יחדל המלך משמוע לעצת מתנגדי המהפכה. בבואו אל בית מועצת העיר פאר המלך את כובעו בתוים בעלי שלשה צבעים.

ולאנשי פריז היה אורה ושמחה וששון ויקר.

אך לא בחצר המלך. –ביום אשר הלך המלך פריזה הלכו להן משפחות הנסיכים די קונדה, די קונטי ודי פוליניאק לחוץ לארץ. מסעי הנסיכים החלו, אך לא מיראת האסון, כי אם משנאה לכל תקון במדינה.

בית הסהר אשר נהרס נועד יותר לאצילים מאשר להמון העם, ובכל זאת לא היה מקרה במהפכה הצרפתית אשר הרעיש כה את הלבבות כמו מקרה הרס בית הסהר הזה. כל אירופא עלזה ושמחה לשמע המקרה הזה. המשוררים שרו שירים לכבוד יום הנצחון, הוא יום ארבעה עשר לחדש יולי. בבית מדרש החכמה בקמברידג' נוסד פרס לתלמידים אשר יחברו שיר תהלה ליום הנצחון הזה. באנגליה חגגו את היום בחגי-צבור.

בימים הראשונים למהפכת צרפת גדלה השמחה; ההולכים בחשך ראו אור גדול; ומכתבי ברכה עפו מכל העברים. הפילוסופים קנט ופיכטה, איש המדע פרייסטליי וגדול המדינה פוֹקס, שלחו ברכתם לעם צרפת אשר “העמיד את עצמו בסכנה לטובת כל המין האנושי”. מכל העברים באו צרפתה לשאף את אור החפש, לחיות עם העם העליון על כל העמים בעולם ולהעריץ מקרוב את המקרים המפֹארים אשר קרו בתוכו.

וצרפת מצדה ידעה והכירה את גדל משלחתה בעולם; חברי האספות הלאומיות הרגישו כי כחברי ועד אירופי נחשבו. “חובתכם להחל מחדש את תולדות האדם” – יכתב אחד החברים האלה. “עלינו להתרומם ולהיות למופת לעמים רבים” – יאמר השני “לא רק למען צרפת עשה נעשה מהפכה; עלינו לתת דין וחשבון ממעשינו לפני כל האנושיות!” – יקרא השלישי.


פרק חמישי: מן כבוש הבסטיליה עד ברית-העם.

התלהבות. – קצר-רוח. – פרעות. – ליל ארבעה באוֹיגוסט. – נסיון נסיגה לאחור. – התנגדות לואי הששה עשר. – התהוללות מתנגדי המהפכה. – החמשה והששה באוקטבר. – עם יושב פריז בוירסליה. – משפחת המלך הובאה פריזה. – האספה הלאומית קבעה שמה גם היא את ישיבותיה. – עבודת המחוקקים. – בטול “אצילות העור” ופרעות במושבות צרפת בארצות רחוקות. – שחרור היהודים האזרחי. – ועד כליון האביונות. – השכלת העם. – הכנסות הכהנים נהפכו למשכרת תמידית. – משרות הכהונה תנתנה ע"י בחירה. – הכהנים ישבעו שבועת אמונים לקונסטיטוציה. – ההתנגדות מצד הכהנים. – המושבעים והבלתי מושבעים. – הוצאת השטרות הראשונים. – התחלקות הקנין הפרטי. – אחדות הלאם. – יסוד פלכים, מחוזות וקהלות. – אחדות ביסוד בתי המשפט ובספר החקים. – התנגדות מפלגת המלכות לתקונים הגדולים. – חברי האספה המפארים. – הנוהים אחרי המשטר האנגלי עוזבים את המחנה. – חג בעלי ברית-העם. –


“הנה היום הגדול והמפֹאר, יום האסף צירי עם צרפת. אלה אשר חכו לבואו יחילו וירעדו מרוב שמחה וגיל; צא, שמש חדש, שמש מביא מרפא בכנפיו; ראות אורך לא חלמנו”. עם אשכנז כלו דובר מפי קלופשטוק, מחבר “המשיחיה”, בדברים אלה, אשר נכתבו לכבוד יום האסף צירי העם. ובצרפת נשמעו קולות שמחה, תקוה ובטחון. כל העינים היו נשואות אל בחירי העם וכל הזרועות היו פתוחות לקראתם. כל מי אשר עלה רעיון על לבו להטבת מצב העם מהר להציעו לפני האספה; כל מי אשר סבל ונשא מסלף-משפט מהר להגיש את תלונתו לפניה.

אולם, חיש מהר יעבור האדם מתשוקה לקצר-רוח; ומקצר-רוח למעשה הדבר לא רב יותר. וכי ע"כ לא נשתומם לראות כי התחוללו פרעות מחדש. מדינות רבות בצרפת התקוממו עוד לפני בוא אליהם השמועה מעיר הבירה; והעם שם עליו את כלי נשקו וירץ אל ארמנות האצילים ויעלה על המוקד את גנזי הכתבים ולפעמים גם את הארמנות בעצמם.

ולפעמים בקנאת החפש החלו ובשֹׁד ורצח כלו; ולפכמים הביע העם את מחאתו נגד מס-המלח ונגד מסי הגבול בפנים הארץ, בהציתו את חומות הערים באש ובהעבירו סחורות שונות את הגבול בחזק יד. ומצוקות הרעב והכפן הטביעו על התנועה הזאת חותם תכנית אכזריות חמה, נקם ושלם. המתקוממים שדדו את אורחות העגלות הנושאות קמח. בכל מקום אשר חשב העם למצא בר בא ויחטף ויגזול בתאות נפש. בפריז נמצאו שני אנשים אשר חשבם העם לאויבים לו ויכרת את ראשם מעליהם בלי חמלה.

ולשים קץ לאי-הסדרים האלה נחלקו הדעות בממשלה ובאספה: אלה דרשו לענוש קשה את מפריעי הסדר ואחרים בקשו כי יוטב מהר מצב העם ואז יחדל מעשות הרע. והאחרונים גברו על הראשונים. וביום הרביעי לחדש אויגוסט עלו על הבמה שנים מגדולי האצילים; הויקונט די נוֹאַי והדוכס ד. אֶגיליוֹן, ויודיעו, כי פשעי העם צריכים להחשב כתולדות העני והדחק, ותחת להוציא חקים קשים נגד פורעי הפרעות צריך לחוק חקים אשר יתנו לעם את אשרו וטובו. ולכן הציעו לחוק מהר את חק התחלקות המסים בשוה לכל בני העם בלי הבדל ופדות בין מפלגה למפלגה; להקל על העם לרכש לו קרקעות, לבטל את משפטי האצילים על עבדיהם החוסים בצלם וכל יתר המשפטים המיוחדים אשר לאצילים.

ציר בריטניה התחתונה, לבוש בגדי אכר, עלה על הבמה אחריהם ויתאר בצבעים שחורים את תמונת משטר האצילים. “יובאו נא לפנינו תעודות האצילות, חרפת האנושיות, ונשרפן באש על מזבח ארץ מולדתנו” – קרא הציר הזה בחם-לב. והמרקיז די פוּקוֹ דרש גם הוא מן האצילים, להקריב על מזבח טובת העם את העשר, אשר רכשו להם בעזרת חסדי המלך הרבים.

ואז החל להראות מחזה אשר לא נראה ולא נשמע כמוהו. הצירים הרבו לעלות על הבמה איש אחרי רעהו, וכל אחד מהם הרים קצה המסך ויציג למשפט את השערוריות והתועבות. משפט המשטר הישן יצא לשבט. כאלה אשר סבלו תלאות ומצוקות כן גם אלה אשר חיו עד הנה על חשבון העם, – שפה אחת ודברים אחדים להם. הראשונים חפצים להחלץ מן המצר והאחרונים ממאנים להוסיף ולהשתמש בזכיותיהם. ואיש אחרי רעהו באו האצילים על הבמה ויודיעו גלוי לכל העם, כי יעזבו את זכיותיהם.

וכאשר כלו הנאספים לדבר קם היושב ראש, ובהראותו באצבעו על צירי מפלגת כהני הדת אמר: “מאשר כי איש מכל האדונים האלה לא דבר מאומה, לא טוב יהיה לגמור את האספה מבלי בקש מהם להשמיע לנו את דעותיהם”.

הדברים השנונים והחדים האלה אלצו את הכהנים לצאת בעקבות האצילים. ואמנם, בישופים אחדים קמו וישמיעו את דבריהם, אך דברו יותר במשפטי האצילים מאשר בזכיותיהם הם. מספר כהנים עניים וִתרו על שכרם הדל; אך האספה, בשם העם, לא חפצה לקבל את מתנת ידם, כי אם בטלה את מס-העשר.

ורבים מן השופטים וִתרו גם המה על הזכיות הקשורות במשמרותיהם. האספה בטלה את מכירת המשמרות במדינה ואת בתי המשפטים חיבה לשפוט את העם חנם.

ובאי כח הפלכים והערים באו גם הם ויודיעו כי יוַתרו על זכיותיהם המיוחדות; לילה אחד היה די לטאטא את עווּתי המשפט אשר נקבצו במשך שנות מאות רבות. בעיקר הדבר נחלט לבטל את זכיות שעבוד הקרקעות ולהביא תחתיהן משפט אחד לכל הצרפתים.

ומתנגדי המהפכה חרקו שן ויקצפו וירגזו ואין נחת.

כאשר כלתה האספה את מעשיה החליטה, כי תחקק מטבעת-זכרון לזכר המעשה הגדול, כי יתפללו בכל בתי התפלות תפלת שבח והודיה לאל בשמים וכי יקרא לואי הט"ז בשם: “המקים את סכת החפש בצרפת”. עד כמה היה ראוי לכבוד הזה נוכל לשפוט מדבריו אשר כתב להארכיבישוף מעיר Arles: “לא אקח חלק בשמחה אשר אָחזה את כל מפלגות העם; השמחה הזאת לא חדרה אל תוך לבי פנימה, כי אם מרפרפת על נפשי. – לא אסכים לעולם לבוז את רכוש כהני ואצילי. – לא אתן את כח האשוּר לפקודות אשר תתנה את אצילי וכהני לבז”. את דבריו אלה לא קים המלך, כי אמנם אִשר את החלטות האספה אחרי התנגדו להן ימים רבים. הוא אשר באחד ועשרים לחדש ספטמבּר, יען כי התקוממו יושבי פריז לשמועה כי באה, כי חפץ אוהבי המלך הוא לתפשו ולהביאו אל מחנה חיל צבאות די בוליה, אחד מראשי המתנגדים למהפכה, ולהחל שמה את מלחמת האזרחים.

בראשון לחדש אוקטבר ערכו צבאות חיל שומרי המלך בארמון בוירסיל משתה לכבוד שרי הצבא מגדודי חיל פֿלנדר ושׁווייץ. ועל המשתה הזה שתו לחיי משפחת המלך, אך שכחו לשאת כוס לחיי העם. ולקץ המשתה באו המלך והמלכה, להקת המנגנים בכלי זמר נגנו וכל האורחים הריעו לקראתם את השיר: “הה, ריכרד, מלכי, התבל יעזבך”. הנשים חלקו לכל הקרואים תוי-צבא לבנים והקרואים השליכו אז מעליהם את תוי-הצבא בעלי שלשת הצבעים וירמסום ברגליהם. המשתה נהפך לחג שכורי תועבה, ולמחרת הגידה המלכה, כי היתה שבעה רצון מאד מאד במשתה.

ספור דבר המשתה הזה השביע תמרורים את יושבי פריז אשר סבלו מחסור וכפן. הנשים מרגישות ביחוד צרות המשפחה, כי ע"כ עמדו בראש תנועת ההמון ללכת אל ארמון המלך. “לחם אין לנו; נלכה לבקש את האופה” – קרא ההמון.

בחמשה לחדש אוקטבר מלא ההמון את המגרש הנודע בשם Grêve וקול אחד נשמע מתוך ההמון: “לחם! לחם וכלי נשק!”

המון הנשים האלה נשאו את רגליהן ללכת וירסילה, למרות הגשם והרפש. עיף ויגע מרעב ומעמל הדרך בא ההמון וירסילה. קדם כל באו אל האספה. בראש הצירים הלך איש, אשר קנה לו זמן מה אחרי כך שם רע, הלא הוא פקיד בית המשפט מאליאר. דברי הצירים נשמעו. הם דרשו כי יתנו להם לחם לאכול וכי מחרפי תו-הצבא הלאומי ענש יענשו. וראש האספה עמד אז בראש הצירים וילכו יחדו להתיצב לפני המלך. ויציע ראש האספה לפני המלך את מצב פריז ויבקש משר הממשלה לקבל את החלטת האספה3: לתת משפט אחד לכל הצרפתים. ולואי הט"ז השקיט את סערת הנשים בדברים רכים וגם לחם נתן להן. ובדבר דרישת האספה הוסיף המלך לעמוד על דעתו, ורק בשעה העשירית בערב, בשמעו כי הסכנה קרובה, עשה כאשר ביקשה האספה.

ואמנם, בחצי הלילה בא המון חדש מפריז וירסילה ומספר הבאים היה גדול עוד מן הקודמים להם. לַפַאיֶט, בראותו את ההמון הולך וירסילה, עמד בראשו, “בשומו את החבל על צוארו” (לאמר: בהעמידו את עצמו בסכנה) יאמר ברקה. ובכח השלטון אשר לו הצליח בידו לשמור את הסדר בקרב הערב-רב הזה. בבואו וירסילה פזר את ההמון לכל רוח. אולם, שמועה נפוצה בעיר, כי תבקש משפחת המלך להמלט על נפשה, והשמועה הזאת אמנם לא היתה שמועת שוא. ובשמעם כזאת משכו איזה מראשי המתגודדים המון סוער אחריהם ויבאו בארמון ועד חדרי המלכה הגיעו. ותמלט המלכה לחדר המלך. חיל שומרי חצר המלך נסו לעמוד בפני המתפרצים, אך נפלו חלל. המון סוער ורועש מלא את החצר ויקרא בקול רם: “את המלך!”, ויצא המלך על המעקה וישמח העם לקראתו. “את המלכה!” – קרא אז העם. אך המלכה בוששה לבוא. וילך אז לאפאיט ויבא את המלכה ובניה אל המעקה, וגם נשק את ידי המלכה בכבוד והכנעה, אם כי ידע כי מעשהו זה לא ירצה לעם, אשר אולי גם יטור לו איבה. ועוד יתרה עשה. בין שומרי המלכה היה אחד אשר העיר עליו ביחוד את חמת העם עד כי בקשו להמיתו, וילך לאפאיט ויבא גם אותו אל המעקה ויחבקהו לעיני כל המון העם. והעם כבד והוקיר מאד את לאפאיט וגם את מעשיו רצה, אם כי היו נגד רוחו, וקול העם ברעו נשמע: “יחי הגנרל! תחי המלכה! יחיו שומרי המלך?”

תשוקת ההמון היתה כי יבוא המלך פריזה; ואמנם הלך המלך פריזה. והתהלוכה יצאה לדרכה והמון העם סובב את המרכבות אשר בהן יסעו המלך ובני ביתו. ועגלות טעונות בר וקמח הולכות אחריהן. “מוליכים אנחנו הביתה את האופֶה, את האופָה ואת הנער הקטן העוזר על ידם” – קראו הנשים בשמחה.

ולואי הט"ז, אחרי פסחו על שתי הסעיפים, גמר לסוף בדעתו להעביר את בית מגורו פריזה, והאספה גם היא הודיעה כי מקום המלך שם.

מעתה ידעו אנשי פריז, כי ראשית מעשי לואי הט"ז היא לעמוד מנגד לחפץ העם; אך לקול שאון העם הסואן ברעש והמולה יכנע מפניו. ומעתה לא יעוררו עוד ותוּרי המלך לא רגשי תודה ולא רגשי בטחון. ובכל זאת שתי שנים תעבורנה בלי תנועות המוניות, שתי שנים אשר בהן הוציאו המחוקקים לפעולה מעשים נכבדים לטובת העם.

הוכוחים בדבר הכרזת משפטי האדם החלו בשמונה עשר לחדש אויגוסט; הוכוחים בדבר הקונסטיטוציא החלו בוירסיל ביום העשרים ושמונה לחדש אויגוסט ונמשכו בפריז.

נתבונן נא כעת באיזה מהחלטות האספה אשר תקרא מעתה בשם “אספת ההתיסדות”; רק בפי המלך נקראה ימים רבים בשמה הקודם: אספת “הועדים הכלליים”.

הראשונים אשר יכלו להעיר עליהם עיני מחוקקים מלאים רגשי אהבת האדם היו: העבדים והיהודים. לשנות את תנאי חייהם דרוש היה לעמוד מעל למשפטים הקדומים אשר נשרשו עמוק עמוק בחיי החברה באירופא.

מושבות צרפת בארצות רחוקות נחשבו כחלק ממלכת צרפת. ומלאכות צירים מן השחורים ומבני דם-התערובות באה לבקש, בשם יסודות השווי, כי לאנשי-הצבע השונים, החפשים או המשוחררים, יהיו מעתה משפטי אזרח במדינה כמו להלבנים. וצירים רבים עמדו לימין הבקשה באֹמץ וכח; בין צירי האספה היה גם מספר אנשים אשר היו חברים לחברת אוהבי השחורים, חברה אשר נוסדה בצרפת ע"י בריססוֹ. החברה הזאת, כמו זו מלונדון, חפצו להביא בינה לאט לאט בלב העבדים להבין את מהות החפש ולחיות כחפשים. אך עוד לא בקשה החברה הזאת לשחרר כלה את העבדים חיש מהר. היא בקשה רק, כי כל האנשים החפשים, מכל הצבעים ומכל הלאמים, יהיו לאזרחים באין כל הבדל ופדות ביניהם ובין שאר בני הארץ. גם גריגואר אשר אהב את השחורים בכל חם לבו דבר במובן כזה לפני המשוחררים החדשים, בהודיעו להם את דבר השחרור אשר יצא לפעלה בעזרתו ובעזרת מירבו, טרסי, לארוֹשפוּקוֹ ואחרים. “יבוא יום וזרח השמש רק על חפשים; לא עוד ישלח קרני אורו על נחשתי ברזל ועל עבדים. האספה הלאמית לא מצאה עוד לנכון לאַחד את גורל האחרונים עם גורלכם אתם, יען כי מתן משפטי אזרח לאלה אשר לא ידעו ולא יכירו עוד את חובות האזרח יוכל להביא רק רע. אולם, אל נא תשכחו, כי כמוכם יולדו וישארו חפשים ושוים במשפטיהם”. דברי גריגואר האחרונים היו לקח טוב ליוצאי גזע השחורים אשר באו לבקש רק על נפשם.

האספה, בקבלה את ההחלטה הנוסדה על הצדק ועל ההגיון, היתה זהירה מאד במעשיה, לבלי עשות דבר אשר יהיה הרבה יותר מדי נגד רוח המשפטים הקדומים. ובכל זאת בבוא הפקודה אל הקולוניסטים התנגדו אליה בכל כחות נפשם, שרפו את תמונת גריגואר, גם הגידו כי ינתקו את הקשר אשר בינם ובין צרפת. וחפצם הצליח בידם לעשות את פעולת הפקודה לאין ואפס, לא נתנו ליוצאי גזע השחורים לבוא אל אספותיהם וגם אסרו עליהם לשאת את תו-הצבא הלאומי. ודרישות האחרונים הושבו ריקם וגם ענש נענשו הדורשים את משפטיהם. מרד השחורים לא הועיל הרבה, כי היו הלבנים חזקים מהם, ויכבו כרגע את אש המרד בדם חללים. וכמו למען הראות בברור את מהות השאלה הומתו הלבנים אשר נתפשו בין המורדים במקום-הרגה מיוחד. והמלחמה הלכה הלך והתגבר. משני הצדדים קראו לעזרה את העבדים אשר נפרדו לשני מחנות. המחנה האחד יצא לעזרת הלבנים והשני – לעזרת בני השחורים. ובמערכות קרב, מקום שמה באו נגד רצונם, למדו העבדים לדעת ולהכיר את כחותיהם וחיש מהר התלקח אש מרד נורא ואיום. המקרה הזה קרה ביום העשרים ושלשה לחדש אויגוסט שנת 1791 וחק בטול העבדות יצא רק בחדש פֿיברואר שנת 1794 ע"י אספת ההתפשרות.

וגריגואר קם ויתעורר לדבר טוב גם על ישראל, זה העם אשר תולדות ימיו כתובות בדם ואש בתולדות יתר העמים. אמנם מצב ישראל כבר הוטב מעט, יען כי גם חיי אירופא שֻׁנו לטוב, אך עול המשטמה עוד העיק עליהם כמקדם. גזל-משפט ומצוקות-רשע היו מנת חלקם בחיים לפני שנת 1789; והחקים המגבילים הבדילום לרעה מכל שאר יושבי הארץ. שלם שלמו במיטב כספם בעד זכותם לגור בארץ ולהתפלל בבתי תפלותיהם, והמס הזה נתבטל רק בחדש יולי שנת 1790. ויתאר גריגואר את תמונת המצוקות אשר סבלו היהודים, ביחוד באלזס, ובעמל רב הצליח בידו להשיג את שחרורם האזרחי. ובבתי התפלות אשר ליהודים ערכו תחנה לאלהים והתפללו בשלום כהן קתולי.

ואספת ההתיסדות דאגה לכל אשר לא חנן בעשר ובהשכלה. ערך פעולות הועד אשר נוסד לבער את העניות מקרב הארץ היה כה גדול עד כי נתן ענין לאחד מכותבי התולדה, מרטין דוֹאַזי, לענות בו בספר מיוחד. ומפעל החנוך הובא גם הוא לפני האספה, ואחד הצירים הרחיב הדבור בספר-זכרון אשר כתב, ספר אשר נזכר פעמים רבות אחרי כן והראוי אמנם להכתב לזכרון.

עד המהפכה נמצאו בצרפת כשש מאות בתי ספר תיכונים ומספר תלמידיהם היה מעט יותר משנים ושבעים אלף; אולם חנוך העם נחשב לדבר שבצדקה ויהי בידי הכהנים אשר לא דאגו לו כלל. בתי הספר לעם חסרו אפוא ואמנם התאונן העם על הדבר הזה. גם חברת בתי הספר לנוצרים לא בידי הכהנים נוסדה ומספר התלמידים בבתי הספר ההם עלה רק לשלשים אלף, פחות ממחצית מספר התלמידים בבתי הספר התיכונים.

במפעל החנוך צריך היה אפוא להחל מראשית. ואמנם החלה אספת ההתיסדות להתעסק במפעל הזה, אך לא הספיקה לה השעה לכלות את עבודתה. גם יתר האספות לא הוציאו את הדבר לפעולה. הצעת החק ע"י טַלֵיירַן לא באה גם לפני אספת הצירים לקבל את החלטתה.

החפש הוא יסוד ההצעה הזאת. הכל מלמדים והכל לומדים, לרבות הנשים. ההצעה תחלק את הלמוד למדרגות, מדרגות על פי התחלקות הארץ המדינית. בתי הספר למתחילים יוסדו בכל כפר וכפר ובכל חלק וחלק מחלקי הערים. בתי הספר התיכונים יוסדו בכל ערי המחוז. ובתי הספר הגבוהים יוסדו בכל ערי הפלך. האחרונים יהיו לתורת הדת, לתורת המשפטים, לתורת הרפואה ולתורת עבודת הצבא. ועוד גבוה עליהם, הלא הוא האינסטיטוט הלאמי, אספת יחידי סגלה מאנשי מדע, מסופרים ואמנים-חושבים, מרכז אשר ממנו יצא קרני אור הקדמה לכל קניני השכל, הטעם והדמיון, להאיר לאדם על שדה-פעולתו בחכמה, בספרות ובמלאכת מחשבת. ומוסדות החכמה והספרות על האינסטיטוט תחשבנה, כמו בתי-שכיות החמדה, בתי הספרים והבתים לנסיונות בכל דבר חכמה ומדע, האינסטיטוט יהיה כמו עטרת תפארת למפעל החנוך.

הלמוד למתחילים הוא כללי ובחנם.

ועוד הצעות רבות אחרות באו אחר כך לפני האספות הלאמיות ובכלן נראה את רוח החפש והחפץ להביא תועלת לעם.

והשנויים אשר הובאו במצב כהני הדת נתנו מקום לתלונות שונות אשר לא פסקו עוד עד היום הזה. הניחו אז ליסוד מוסד, כי הכסף אשר ינתן לכהני הדת להשתמש בו לטובת הכלל צריך להחשב כקרן קימת והם יכולים לאכול רק את פירותיו. וכתוצאה מוכרחת מן היסוד הזה השתמשה הממשלה בזכותה ותוציא צו, כי כל נכסי הכהונה הם מעתה קנין העם, ומהכנסות הנכסים האלה תקח הממשלה על עצמה להספיק לכל צרכי הדת ולכלכלת כל השומרים משמרת הקדש, כמו גם להטבת מצב העניים.

לפני זה היה על הכהונה לדאג לכל צרכיה וגם לחנוך העם, ולמטרה זו קבלה במתנה מאנשים שונים נכסי קרקע גדולים ורבים וגם שמה מס על העם מס המעשר. בקחת הממשלה עליה את כל החובות האלה חלקה את האמצעים באופן אחר. על הכהנים היה מעתה לדאג רק לדברי אמונה ודת. ושכר משרתם היה מעתה קבוע מידי הממשלה. עוד יותר, החק חדל להרשות את נדרי הנזירות באונס, ואם נמצאו כאלה אשר חפצו ברצונם הטוב לחיות חיי נזירות כל ימי חייהם, אז קבעו להם משכרת לפי עשׁר החברה אשר עליה נחשבו, ואלה אשר חפצו לעזוב את בית-הנזירות קבלו משען כסף מחוץ לבית הזה. אי אפשר היה להיות יותר מתון וזהיר בחליפה ותמורה, אשר היתה הכרחית, אחרי השנויים אשר נעשו בכל שאר מוסדות הלאם. אפשר להוסיף עוד, כי התמורה הזאת לא נעשתה בתנאים בלתי נאותים לכהונה, אחרי אשר קצבה הממשלה מאה ושלשים וארבעה מיליון פֿרנק לשנה לצרכי הכהונה. הן אמנם, הסכום הזה היה מעט פחות מן הסכום אשר היה לכהונה קודם לזה (מאה וחמשים מיליון לפי הערכת אַליירן), אך הלא עלינו לזכור, כי הממשלה לקחה על עצמה את כל ההוצאות אשר לא לצרכי הדת.

זמן מה אחרי כן הביאה האספה עוד תקונים אחדים בהנהגת הכהונה, ולסוף שמה לחק, כי גם הכהנים יבוחרו בבחירות-עם, כמו כל שוטרי המדינה ושופטיה. אך המלך דחה את אִשור החק הזה, למען בוא בדברים עם האב הקדוש ברומא, וגם זה האחרון דחה את תשובתו, בחזקו בסתר את ידי המלך להתנגד לכל חדש, ובתתו את היכלת לכהנים לעמוד לימין המלך. ואמנם, התנגדות הכהנים הלכה וגדלה, ודבר השבועה האזרחית היה כעצים למדורה.

רבות הן השגיאות והתואנות אשר עוררה השבועה הזאת. מה אפוא מהותה? – השבועה הזאת לא היתה מיוחדה לכהנים, כי אם לכל פקידי המדינה. כלם נשבעו פשוט שבועת אמונים לשמור את חקי הארץ. אך בין החקים האלה הן היו גם החקים אשר נגעו בזכיות הכהונה ואשר לא הפיקו רצון הכהנים. ובכל זאת קבלו עליהם רוב הכהנים את נוסח השבועה, יען כי לא נגע במאומה בעקרי הדת; אך היו כאלה אשר התנגדו לו, במצאם בו חלול האמונה הקתולית וחלול ממשלת האב הקדוש שברומא. ובכן נחלקו הכהנים למושבעים ולבלתי-מושבעים. והדבר הזה היה ראשית כל מדון בעם ובמשפחה. הכהנים אשר קבלו עליהם את הקונסטיטוציה היו לכהנים מטעם הממשלה בבתי התפלה. אך על פי הפקודה אשר הוציאה האספה היו שערי בתי התפלה פתוחים גם לכהנים המתנגדים, לעבור שמה לפני התיבה ולשתמש בכל בגדי הכהונה יחד עם הכהנים המושבעים. והכהנים המתנגדים אבדו רק את התאר: “רועה העדה מטעם הממשלה”, אך קבלו את משכרתם וגם יכלו לשרת בקדש בבתים מיוחדים. ולא בצדק צעקו אפוא חמס, כי נעשתה נבלה בזה, ולא בצדק האמינו בהם רבים.

פרוד גמור בין הממשלה והכהונה – כזאת יבקשו כעת כל הדורשים את חפש הדתות. אך בשנת 1789 היה פרוד כזה לפני זמנו. והעד על זה, כי בצאתו אל הפועל כעבור חמש שנים נתן היכלת בידי הכהונה הקתולית לרכוש לה מחדש את פעולתה על העם. אספת ההתיסדות לא היתה מוציאה חק כזה, אחרי אשר גם ההצעה לעשות את הקתולוּת לדת הממשלה לא נדחתה כי אם אחרי וכוח ארוך. הסבלנות הפשוטה בעניני אמונה ודת היתה אז כבר התקדמות כה גדולה, עד כי נוכל להבין ולהכיר בנקל את המעצורים אשר עמדו לשטן לכל גדולי המדינה ממירבו עד רוביספיר.

דברי מירבו אשר הביע בהם את יסוד חפש הדעות כה יפים אמנם ונעלים עד כי נחשוב לנו לחובה להביאם פה:

“בממלכה, רק המוסדות אשר להן מטרות מדיניות תוכלנה להחשב למוסדות-הלאם; ובהיות האמונה רק חלוף דברים בין מחשבת האדם ורוחו הנאצל ובין המחשבה האלהית, הרוח העולמי, יוצא מזה, כי לא תוכל ללבוש כל צורה אזרחית ולא תוכל להיות לאחת ממשרות המדינה… לא ברא אלהים את אבוקת האמונה למען תת על ידה צורה ותאר להתיסדות הצרפתים החברתית, אולם נתן נתנה האלהים בלב התבל, למען היות כנקודת החבור וכמרכז האחדות לכל בני האדם. ומדוע זה לא ימצאו אפוא בנו און ועמל על כי לא נודיע גלוי לכל, כי השמש היא קנין העם וכי בלעדו לא ירים איש את ידיו ורגליו לשמור חקות יומם ולילה?”

ואם כי הלכה האספה בשביל הזהב, ברדפה שלום ומשפט צדק, בכל זאת רבו המכשולים ואבני הנגף. שתי מפלגות כהנים היו מעתה בצרפת, המפלגה האחת קראה לעצמה קתולית למרות רצון האב הקדוש ברומא, והמפלגה השניה, בחרחרה ריב ומדנים ובהתנהגה בעברה וזעם, אִלצה את בעלי המהפכה לעשות מעשים נגד רוח הסבלנות, אשר היה אמנם יקר בעיניהם מאד מאד, ולהראות סתירה בין חקיהם ומעשיהם.

ובעשות האספה את נכסי הכהונה לנכסי הלאם, חיבה את אוצר הממשלה לשלם את חובות הכהונה עם הרבית. אך הנכסים האלה לא יכלו להיות למקור הכנסות לממשלה, כי אם בתנאי שתוציא מהם תועלת; כי ע"כ מצאו לנכון לעשותם לערבון לשטרות ומזה נולדו אז השטרות אשר נודעו בשם assignats, ואשר הוציאום בפעם הראשונה על סך ארבע מאות מליון פֿרנק. הערבון עלה בערכו מאה פעמים על השטרות והפקודה היתה אפוא כחק וכמשפט. מלבד זאת היתה תעודת הפקודה הזאת להקל על הקונים את קניותיהם, לחלק את נכסי הקרקע לחלקים קטנים, לעשותם לקנין המון העם ותהי אפוא כמו כן רבת הערך והתועלת גם מצד המדיני. ואמנם עלתה יפה. אולם צרכי המדינה רבו כמו רבו וכעבור זמן מה הרגישה האספה את הצרך בהוצאת שטרות חדשה, וסכום ההוצאה החדשה הזאת עלה פי שנים על סכום ההוצאה הראשונה וגם מחיר השטרות עלה כעת. ושר הכספים נֶקר נסוג אחור מפני הפקודה הזאת, כי לא ראה בה ברכה לעם. ואמנם הדרך אשר התיצבה עליה הממשלה ואשר בה נאלצו ללכת גם הממשלות שאחריה, היתה דרך מלאה חתחתים וצורי מכשול, אך היא היתה אולי הדרך האחת.

אולם עלינו לערוך את ממכר נכסי הכהונה ונכסי האצילים מנקודת-המבט של חיי החברה. בעקבות הממכר באה מהפכה שלמה במשטרי קניני הפרט.

האצילות, הכהונה ובתי הנזירים אספו בידיהם נכסי קרקע למכביר, והנכסים האלה שבו כעת לידי בעלים רבים: תקנה ראשונה וגדולה מאד מאד.

לפני המהפכה, חרף אלפי המכשולים אשר הונחו על דרך חרשת המעשה, יכול ההמוני אשר בערים לאסוף לו רכוש בעבודתו. ההמוני אשר בכפרים פגש מעצורים יותר גדולים על דרך אשרו והצלחתו, יען כי לנכסי הקרקע היו זכיות מיוחדות ולעיתים רחוקות מאד יכול לרכשם לו. האכר עבד רק את אדמת האצילים העריצים או את אדמת הכהנים. בשנת 1789 נחלקה עוד ארץ צרפת לשבעים אלף אחוזות. אמנם, איזה תקנות כבר נעשו גם אז, אחרי אשר על פי ההשערה נמצאו שתי שביעיות האדמה הזאת בידי העירונים. שלש שביעיות היו בידי האצילים, כמעט חצי מאדמת כל ארץ צרפת, שביעית היתה בידי הנסיכים אשר נקראו על שם נחלותיהם ושביעית בידי הכהונה. כל החלקים האחרונים האלה היו חפשים ממסים ומשעבודים, אשר העיקו כמשא כבד מנשוא על אחוזות בני המפלגה הבינונית. ומלבד זאת נתנו האצילים והכהנים את אדמותיהם בידי חוכרים שואפי בצע, אשר לא שמרו את האדמה וערכה ירד אפוא מאד מאד.

למען אשר תלך עבודת האדמה הלך והתפתח במדה הגונה חוץ היה, כי תצא האדמה מרשות הבעלים הגדולים ותבוא לרשות האכר עצמו. וכדבר הזה נקרה אמנם מהר מאד. עוד בחדש אויגוסט שנת 1791 כבר נמכרו מנכסי הלאם אחוזות קטנות על סכום מיליארד פֿרנק רק מן האדמה אשר היתה לפנים קנין הכהונה ואשר נערכה בסכום ארבעה מיליארדים. והממשלה עשתה הנחות שונות ותקל על הקונים את אופני התשלומים. בעלי האחוזות החדשים למדו בנקל את מלאכתם ודבר לא נפל ארצה וכל רע לא אונה להם, וגם טובה היתה הנהגת האחוזות כעת מאשר היתה לפנים.

ומלואים לכל התקנות הטובות האלה היה בטול משפט הבכורה וחק הירושה. מירבו לא ראה עוד בחייו פתרון השאלה הנכבדה הזאת. אך לפני מותו כתב את דעתו במגלת ספר, ואחרי מותו נקראה לפני האספה ותראה פעולה עצומה על החלטתה בשאלה הזאת. והננו להביא פה איזה מדברי מירבו הנאמרים במועצות ודעת ובשים שכל ותבונה.

"ראשית מעשיכם היתה לבער את עריצות האצילים מן הארץ; חגר תחגורו כעת שארית אונים לכלות את כל מעשיהם אשר עשו ידיהם במשך שנות מאות רבות; זכרו ושימו אל לבכם, כי בין יתר התקונים אשר תעשו בחקים, עליכם לתקן גם את החקים המתנגדים ליושר וצדק, אשר על פיהם יצא ויבוא דבר משפט הירושה. אולם, לא רק חקינו כי אם גם רוחנו ומנהגי חיינו השחרו כשולי קדירה ביסודות האצילות העריצית ומגרעותיה. עליכם אפוא לשים עין על אלה מן החקים אשר אמנם מידינו אנו באו לנו וברצוננו נתנו לנו, אך הם תוצאה מוכרחת מכל סדרי חיינו הישנים.

השאלה העיקרית היא: היוכל החק להרשות, כי נחלק את רכושנו לבנינו אחרינו ככל העולה על רוחנו? היש רשות לאב או לאם, לאב-זקן או לאם-זקנה, לעשות כרצונם בעשרם, ע“י שטר-התקשרות או ע”י צואה, ולהביא כמו כן אי-שווי בהתחלקות הירושה בין הבנים והבנות.

המשפט אשר לאזרח לעשות בנכסיו כחפצו גם לזמן אשר לא יהיה עוד בחיים, המשפט הזה מידי החברה נתן לו ולא מידי הטבע. קניני הפרט נכנעים, כמו כל שאר הקנינים אשר מידי החברה נתנו לאדם, לחקים ולתנאים. את אשר עלינו לדעת הוא: העל המחוקק לעשות את כל אשר הוא יכול לעשות, העליו לקחת מן האזרח את יכלתו לבחר בין בניו את אלה מהם אשר הוא חפץ לזכותם בזכיות מיוחדות?

החקים הרומיים יתנו לאב רשות כזאת, ורבים מחכמי המשפטים מוצאים בזה טעם מספיק כי נעשה גם אנחנו כזאת: אולם, אחרי היותנו ימים רבים עבדים משועבדים לחקי רומא, באה אולי העת, כי נביא את החקים האלה בעצמם בכור הבקרת ונשפוט עליהם בשכלנו אנו; אולי באה העת, כי נשליך אחרי גונו את החקים אשר בהם היה שעבוד הבנים לאבותיהם כתוצאה מוכרחת מן העבדות, זאת העבדות אשר היתה מאֻשרה גם היא בחקי הארץ; אולי באה העת, כי לא יהיו עוד הצרפתים תלמידי רומא הקדמוניה ולא גם תלמידי רומא החדשה; אולי באה העת, כי יהיו להם חקי אזרח עשוים למענם, כמו שיש להם חקים מדיניים המיוחדים להם.

הבין לא אוכל איך נתאים את הקונסטיטוציה הצרפתית החדשה, אשר בה ישאף הכל אל היסוד המרומם והנעלה, יסוד השווי המדיני, אל חק אשר ירשה לאב או לאם לשכוח, ביחס אל יוצא חלציהם, את יסודות השווי הטבעי הקדושים האלה; אל חק אשר יביט בעין יפה על ההבדלים הרעים בעיני כל; אל חק אשר יגדיל וירבה בחברה את אי-השווי בהתחלקות העשר הבא בעקבות השנוי שבין כשרונות האנשים השונים וחריצותם במלאכתם, – תחת אשר תעודת החקים היא לתקן את המעותים האלה ע"י התחלקות נכסי המשפחה בשוה לכל בני הבית.

בממשלתנו הקודמת נפלו חללים רבים לפני חקי העריצות וגזל משפט נעשה לבנים רבים בחטאת גאות הוריהם לראות את בניהם בכוריהם מתענגים על כל טוב. ודרך אחת נשארה אז לאלה אשר השלכו מן המשפחה כנצר נתעב, היא: דרך הכתות הדתיות, בתי הנזירים ומשרות המדינה; הנה שתי רעות אשר האחת היתה כמו רפואה לשניה. האספה הראתה את אֹמץ רוחה לסגור את בתי המקלט האלה. אך יחדלו נא אפוא גם המעונים מתגרת ידי העריצים, אלה המעונים אשר כמו מצאו מחסה ומפלט בבתי המקלט האלה. אם מעבר האחד, לא עוד ישקצו החמס והשד את מזבחותינו, אל נא, מעבר השני, יצר לבנים המגורשים מעל שלחן אבותיהם, כי לא ימצאו עוד לפניהם את בתי המקלט אשר נסגרו בצדק.

החינוך במשפחה יסודר לפי גורל הבנים בחלוקת הנכסים אחרי מות אבותיהם. אי-השווי בחלוקה הזאת גורר אחריו אי-שווי בדאגות האב לבניו אחריו, וגם ברגשות האב ובאהבתו לבניו. אולם, בעת אשר הבן אשר לו הזכיות, תקות האבות ותפארתם בחייהם, יחונך באופן מצוין, הנה הוא מצדו, בטוח בגורל ימי חייו, יאכל ולא יעשה מאומה. ויתר בני המשפחה יחונכו לפי תעודתם בחייהם. הנה כמו כן ישחת הכל באשמת חקים רעים."

אספת ההתיסדות החלה וכלתה בשעה טובה את מפעל התאחדות הלאם. מדינות צרפת הישנה אשר נספחו אליה במלחמה או בברית שלום, נחשבו על צרפת בתנאים שונים, אשר על פיהם התנהגו עוד בימי המהפכה. וכמו כן למדינות אשר נספחו אל צרפת באחרונה, כבריטניה, בוּרגוֹניה ולנגידוק היו אספות צירי-העם וכי על כן נקראו בשם: “ארצות ממשלה”. ויחד עם זה עלינו לזכור, כי בכל אחת מן הארצות האלה היו אופני האספות שונים וגם חובותיהן לא נשתוו. לכל מדינה ומדינה היו חקים מיוחדים לה לבדה, הנהגה מיוחדת, מסים מיוחדים, כמו גם מנהגי חיים מיוחדים, שפה מיוחדה ומסורות מיוחדות. כל אחת היתה כפרט בפני עצמו וכלן יחד היו יותר כאגודת עמים נאחדים בברית מאשר עם אחד ושלם, ובראש האגודה עמד המלך. “מדינות צרפת” – כתב מירבו שנים אחדות לפני המהפכה – “שונות זו מזו, וכמעט נוכל להגיד כי הן צוררות אשה אחותה לא פחות ממדינות אשכנז הקטנות”. ואחרי המהפכה נחלקה אפוא הארץ באופן חדש; החלוקה החדשה הזאת נוסדה על יסוד מדת הארץ: שלשים ושתים המדינות אשר היו שונות מאד במדת אדמתן נהפכו לשמונים וששה פלכים; וכמספר הפלכים כן היה גם מספר ראשי בתי הפקידות לשוטרי הארץ, לשופטיה, לעניני הכספים ולעניני הדת. לפנים היה מספר ראשי בתי הפקידות לעניני הדת רב יותר. מטרת החלוקה הזאת לא היתה להגדיל את מרכזי ההנהגה של הממשלה, אשר גם לפני זה היו גדולים כבר יותר מדי, ולא גם להחליש את כח השלטון אשר לערים, כי אם להרגיל את העם לרעיון קרבת-הלאם. החק הזה היה חק מדיני מאד נעלה ולא יכול לצאת אל הפועל מבלי לבער איזה סגולות טבעיות, מבלי להתנגד אל איזה תנאים נאותים אשר בחקר-הארץ יסודתם. אך אחדות הלאם מידו נתנה לצרפת.

כל פלך ופלך נחלק למחוזות או, כשמם בימים ההם, לגלילות, וכל מחוז, או גליל, נחלק לקהלות. ולכל פלך בית מועצה כללי ובו שלשים וששה חברים, נבחרים, כמורשי העם בבית המחוקקים, ע"י אספות הקהלות; ובית המועצה הכללי היה בוחר מקרבו ועד הפועל משמונה חברים, אשר עמד על משמרתו בתמידות ואשר בידו היתה ההנהגה. לועד המחוז היה גם כן בית מועצה מיוחד וכן גם לועד הקהלה. בצד כל שלטון פועל היה שלטון בקרת ולשניהם גם יחד היתה בחירת-העם ליסוד מוסד.

אך כח-שלטון מדיני חסר לתכנית הנהגת המדינה הזאת ומקרי הימים הבאים העידו והגידו כי אמנם כן הוא. וצרכי המצב הולידו התרכזות השלטון אשר היתה אמנם רבת-אונים, אך חסרת-סדר. אבל הלך הלכה ברב אונים הלך והגיע אל מטרתה חרף המכשולים ואבני הנגף אשר על דרכה. ואולם, כבר גם אז לא ידעו בתי ההנהגה המקומית מעצור למעשיהם. והיכול להיות אחרת בארץ אשר בה ישב לכסא חפש הדפוס וחפש האספות? החפש והאחדות – אלה המה אמנם תכונות רוח המהפכה.

והאחדות בסדור עניני המשפטים התאימה אל האחדות בסדור עניני הנהגת המדינה. בטלו הפרלמנטים, בטלו גם בתי הדינים המיוחדים אשר בהם שפטו האצילים והכהנים את העם כטוב וכישר בעיניהם. ושלשה מיני בתי משפט נוסדו בארץ, לפי התחלקות אדמת המדינה לפלכים, למחוזים ולקהלות. בכל קהלה נוסד בית משפט השלום, בכל מחוז בית משפט לדיני ממונות וגבוה עליו בית משפט במרכז הממשלה אשר ישגיח על שמירת החקים כסדרם. וליתר בטחון נמנו השופטים ע"י בחירה ודיני הנפשות באו לפני בית-דין מושבע, אשר לא נודע בצרפת עד היום ההוא.

לחקי הממלכה הישנה לא היה כל קשר כללי. שונים היו החקים אשר על פיהם חיו יושבי הנפות אשר בנגב הארץ מן החקים אשר שררו בצפונה. בנגב שפטו על פי ספר-חקים כללי לכל העם ובצפון היו מסורות יושבי הארץ הראשונים או מסורות המנצחים הברברים לחק ולמשפט, ומזה נולד ההבדל בין החקים שבכתב ובין החקים שבמנהג. אולם גם החקים הכתובים השתנו בתמידות בשמושם למעשה ע"י המנהגים המקומיים, ומה שנוגע אל החקים שבמנהג כה השתנו חליפות, עד כי מספרם עלה לכל הפחות לששים מנהגים כלליים, מלבד שלש מאות המנהגים אשר בערים ידועות וגם בכפרים ידועים. אחדים ממלכי צרפת, ביחוד קרל הגדול ולואי הצדיק, נסו להביא סדרים בצלמות הזה; אך רק המהפכה עשתה חיל במפעל הזה. אספת ההתיסדות ירתה אבני הפנה למוסדות תורת המשפטים החדשה והאספות אשר באו אחריה הקימו את הבנין, והקונסולוּת נתנה לו אִשוּר וקיום.

וגם חובות שרי הממשלה לא היו מבוררות ומדויקות כל צרכן. שר חצר המלכות היה גם שר המשפטים ושר הדתות. ראש המפקחים על עניני הכספים היה ממונה גם על בתי החולים ועל בתי הסהר וכן גם על המכרות ועל הגשרים והמסלות. ההנהגה האזרחית בערי השדה נחלקו במקרה בין שרי הממשלה השונים: נפות דופינה, פרַנְש-קוֹנטה, אֶלזס ורוסיליון היו בידי שר המלחמה, בעת אשר בידי שר החיצון היו נפות שַׁמפַּניה, נורמנדיה וגיינה. והן אמנם, לא את העבודה חלקו שרי הממשלה ביניהם, כי אם את הפעולה והתועלת. ואספת ההתיסדות הביאה סדרים נכונים בדברים האלה.

והיא היא גם אשר הניחה ליסוד מוסד את אחדות המדות והמשקלות, רעיון אשר עלה כבר גם על לב טוּרגו; אולם, השטה המֶטרית, אשר על פיה נתנהג עוד כעת, היא מעשי ידי אספת-המועד.

התיקונים האלה ועוד רבים אחרים, אשר גם לא נוכל לחשבם אחד לאחד, נעשו בלי התנגדות עצומה. וגם המלך בעצמו וגדולי הארץ מצאו לטוב לפניהם כי יֵעָשׂו התקונים האלה כל זמן אשר היה להם רק ערך אקונומי. אבל, בהשמע דבר החפש ודעות שחרור המון העם חרדה צרפת הישנה. אולם, לצרפת הישנה הזאת קמו שני מליצי יושר מן הדור החדש, אשר שניהם גם יחדיו לא היו מן העומדים בשורה הראשונה במפלגות בעלי הזכיות, אם כי נמצאו בבית המחוקקים צירים מרמי היחש אשר עמדו על גרם המעלות במצבם בחברה. שני האנשים האלה היו: הכהן הקתולי מוֹרי והקפיטן כַּ’זַלֶ’ס. האם לא נוכל לראות כבר במקרה יוצא מן הכלל כזה נצחון הרגש הדימוקרטי? _ והתנגדות הנוהים אחרי המלוכה נראתה רק במקרים קטנים בערכם. בחפץ לב התאמצו להביא את האספה במבוכה, וכאשר עמדה על הפרק אחת השאלות הנכבדות ורבות, אז נמנעו מהחליט דבר, החרישו, נאלמו דום, כמו בז בזו וילעגו להאספה.

הוכוחים אשר רוממו ויפארו את שם אספת ההתיסדות היו אפוא רק בין צירי העם, אשר היו נתונים בכל לבם ונפשם אל מפעל המהפכה, אם כי היו שונים מאוד בפרטי דעותיהם. הצירים האלה היו, מוּניֶה, מַלוּאֶה, דִיפוֹר, בַּרְנַו, שַׁפְלִיֶה, לַמֵת, תּוּרֶה, כּמוּס. רובּיספיר. וזה האחרון הצטיין אז כבר אם לא בכשרונו להשמיע את מדברותיו מעל הבמה, לכל הפחות בעוז נפשו ובפתגמיו החדים והשנונים. ועוד שנים ישבו בבית המחוקקים, אשר אם כי התבודדו לנפשם בגאותם, בכל זאת היתה פעולתם גדולה מאד על האספה, האחד, סֵיאֶס, נודע לתהלה כהוגה דעות, והשני מירַבו, בכח הדבור אשר לו, כי כחו לצודד נפשות באמרי פיו מאין כמוהו.

כן-אמנם – יאמר לאַ-הַרְפּ – היה היה מירבו ראש המהפכה. עוד משחר טל ילדותו התמרמר מירבו על עול משפחה, אשר העיק עליו משא כבד מנשוא, ובמלחמה הזאת שאב את שנאתו העמוקה לעריצי עולם. בחם ובתלהבות יצא להלחם בעד משפטי האישים הפרטים בבארו את המלה “חפש” בדברים האלה: “אין אונסים את האיש הפרטי”, כאילו אין ללאום בכללו דרישותיו המיוחדות והצודקות. כשרונות מירבו המהוללים והתועלת אשר הביא למפעל המהפכה יעמידוהו בין גדולי הרוח היותר מפוארים. אולם השם: “האזרח הגדול” ידרוש יותר. רק אז נאה ויאה השם הזה לאיש אם יהיה למופת במדותיו התרומיות כן בעבודתו לטובת הכלל וכן גם בחייו הפרטיים, ומירבו היה עבד נרצע לתאוותיו ולתשוקת נפשו וירד ממרום פסגתו עד בצע בצע למלא את תאותו. אולם, נכיר נא ונודה, כי הן אמנם לא מכר מירבו את חפץ רוחו בעד בצע כסף. מלחמתו העזה נגד חצר המלכות נולדה אולי יותר מהיותו נח לכעוס מטבעו, מאשר מהתנגדותיו לשטת המלכות המדינית. מירבו היה נוהה אחרי המלכות והקונסטיטוציה גם יחדו, וכזה היה גם בתתו עצותיו למלך: למעלה מכח אנוש יהיה לחפוץ להקים מחדש את המלכות על אשיותיה מקדם, אשר נהרסו כלה מידי המהפכה; וגם מהפכה-חוזרת, תהיה נגד מצב המדינה, מסֻכנת לשלום הארץ וחטא לא-יכופר. אולם, לבעל השכל הנפלא הזה חסר רגש המוסר ויברא לו שטה מלאה ערמה ותחבולות מרמה, להפוך לאין ואפס את פעולת האספה, ולהונות את העם בתתו לו איזה תקונים להטבת מצבו החמרי תחת לתת לו מוסדות מדיניוֹת.

מירבו לקח על עצמו להיות לאיש הבינים בין כסא המלכות ובין מפעל החפש; גם לאפאיט נסה ללכת בדרך הזאת. אולם, כנראה היה קשה הדבר מאד מאד, אחרי אשר לא כשרונות הראשון ולא ישרת האחרון לא עמדו להם לעשות חיל על דרכם זו.

ובעת ההיא לא העיז עוד איש לצאת נגד שלטון המלכות; התוַכחו רק בדבר תנאי המלוכה. המפלגה אשר חפצה, כי יהיו התנאים האלה לטובת כסא המלכות, ואשר לוּ היה לה אז העז והמשרה, כי עתה הקימה אצילות חדשה על יסודות חדשים, זאת המפלגה אשר הלכה בדרכי האנגלים, ואשר חבריה היו: מוּניה, לַלַּי-טוֹלינדַל, כּלירמון-טוֹנֶר, נֶקֶר וכו', – נוצחה בוכוח בשאלת יסוד בתי המשפט. המפלגה הזאת בקשה לחלק את בתי משפט לשנים והאספה החליטה את ההפך. וחברי המפלגה הזאת, בהואשם מתקוה, כי ינתן היתרון לדעותיהם על דעות מתנגדיהם, נאלמו דום, או ירדו מעל הבמה ויחדלו מעבוד לטובת הכלל. אולם, לואי הששה עשר לא היה מקבל בלב תמים ובנפש חפצה את קונסטיטוציותם, כמו שלא קבל את הקונסטיטוציה בשנת 1791.

וכמו כן ירדו מעל הבמה מספר אנשים מדיניים אשר עבדו בכל כחם למפעל המהפכה; אך בראותם כי עבר המפעל הזה את הגבול אשר גבלו לו בראשונה, התאמצו לעצרו במהלכו, ואלה אשר חפצו לכרות לו קבר לא השליכו אמנם את כלי זיינם מעליהם. אולם, להגיע למטרתם שמו את מבטחם רק ברשת אשר יטמנו לרגלי מתנגדיהם ובארבם להם בסתר.

הם המה אשר העירו בלב המלך להתעקש ולהתנגד לכל חדש; הם הם אשר נתנו בלבו לבוא בברית-סתרים עם ממשלות הנכר; הם המה אשר למען עצור את גמר מתן הקונסטיטוציה, נסו להוכיח להאספה, כי עליה להתבטל ולבקש מן העם מחדש כח והרשאה; הם המה אשר חרשו בסתר לקחת את המלך בחזקה מביתו ולהוביל לטבח את ראשי החברים אשר בהאספה; הם המה אשר הציתו בערי השדה אש שנאה וקנאה מתלקחת בשם הדת והמדינות. כל האמצעים היו טובים בעיניהם להפיח ריב ומדון בין אחים. אחד האצילים בבריטניה השמיע את דעתו ברחבה בפני קהל ועדה, בשנת 1789, כי טוב יהיה להעיר את החלק התחתון מן המפלגה הבינונית נגד חלקה העליון.

ובמדה שהתקרב המלך אל העם כן גדלה גם אהבת העם אליו. כמו כן עלתה על לבו, ביום הארבעה לחדש פיברואר, שנת 1790, מחשבה טובה, לבוא אל האספה ולהודיע, כי נאמנה רוחו עם המוסדות המדיניות החדשות, ויתקבל שמה בהתלהבות אשר הלכה והתפשטה בכל הארץ, ויציעו אז באספה לחוג את נצחון החפש בחג אשר יקחו בו חלק מלאכיות צירים מכל צבאות גבורי-הלאם ובכלל מכל צבאות החיל למיניהם.

ובערים ובכפרים כבר נאספו האנשים ויגמרו אמר להתאחד בברית, להיות למגן ולמחסה על המהפכה; וכן נעשה גם במדינות רבות; וברית נכרתה אז בין האגודות השונות אשר במדינות השונות. הפעם הזאת נאחדה כל ארץ צרפת בברית. מכל קצות ארץ המולדת יצאו אנשים לדרך, וימלאו הדרכים המון עוברי ארחות, ויושבי הערים והכפרים יצאו לקראתם לקדמם בלחם ובמים. אנה ילכו האנשים האלה? אנה פניהם מועדות? – פריזה ילכו, לעיר הרת המהפכה. שמה הוכן חג ליום הארבעה עשר בחדש יולי, יום הרס הבסטיליה.

והעיר פריז התקשטה ותלבש את בגדיה החמודות לקבל את אורחיה. אולם גדול לפריז תחת כפת השמים ושמו: שדות מרס. לעשות ממנו אמפֿיתיאטר אשר יוכל לקבל אל תוכו ארבע מאות אלף איש, אשר ינהרו אליו לראות בתפארת התהלוכה, צריך רק לטאטא את המגרש ולבנות סוללה סביבו. לא לפועלים שכירים לעשות מלאכה כבירה כזאת; המלאכה ליושבי פריז כלם; הנה בא יבאו בהמון; בכל יום באים ששים אלף איש, באים ואתיהם בידיהם לחפור את האדמה; הנשים והטף גם המה ילוו אל הפועלים המתנדבים האלה; גדול וקטן שם הוא; נער ואיש שיבה יעמדו יחד ועושים בעבודה בשקידה וחריצות; התלמידים עוזבים את בתי הספר לעשות במלאכת הקדש. בגדי הבד אשר לדלת העם מעורבים בבגדי כבוד ותפארה אשר לבעלי הבתים, ובתוכם יראו פה ושם גם בגדי המשי ואטון הודו. משפחות שלמות תבאנה שמה, איש ואשתו, בניו ובנותיו. האומנים העושים במלאכה בבתי החרשת ממהרים לכלות את מלאכת היום ולהקדיש שעה למפעל אהבת הלאם.

הכנות החג גם הן כבר חג: הנה שרים שמה במקהלות, יוצאים במחול ומבלים את העת בשיחות נאות, ברעות וידידות, באהבה ואחוה. –

והנה בא היום הגדול: המלך, האספה, הפקידים וכל המון הנאספים נשבעים שבועות אמונים על מזבח ארץ המולדת. אין כל חרדה, אין כל מקרה ופגע. צהלה ושמחה מסביב.

וגם בלונדון, בהמבורג ובהולנד, הוחג יום הארבעה אשר בחדש יולי וישתו וישמחו וישאו כוס לאבדן שנאת הלאומים.


פּרק ששי: מן ברית-הלאם עד קץ אספת ההתיסדות.

העתונים ובתי הועד. – הימין והשמאל. – מריבות. – מרד גדוד שטוֹביה. – הכהנים העומדים במרדם. – חיל מתנגדי המהפכה. – גבורי המרצחים חרש. – נוס לואי הששה עשר ובני ביתו. – הם מובאים פריזה. – התעוררות ההמון. – האספה מחליטה לדחות את המלך לזמן מה. – כתב הבקשה, על שדות מרס, להוריד את המלך מעל כסא מלכותו. – השקטת המרד בשפך-דם. – כשל-ברכים, לאות, תחבלות-סתר. –


ברק האור אשר הבריק מבין מפלשי העבים לא ארך זמן רב. האור הזה לא יכול להיות לרצון לפני האנשים, אשר חשבו את המהפכה למקרה עובר, או אשר אררוה על שללה מאתם את זכיותיהם. אלה האחרונים לא התחברו אל האנשים אשר מצאו די באשר כבר נעשה, ולא אל אלה אשר חפצו ללכת הלאה קדימה, קדימה, רק נסיגה לאחור יכלה להיות לרצון לפניהם.

ותלך אפוא המלחמה הלך וגדל, הלך וחזק.

ומצד בעלי המהפכה רבו כמו רבו העתונים והמחברות: “מבוא השמש” עתון אשר החל לצאת לאור על ידי בַּרֶר; “הרץ מפרובינציה”, יצא לאור ע“י מירבו, “הרץ מבְּרַבַּן”, יצא לאור ע”י כּמיל דימולין; “אוהב העם” “ודברן העם” יצאו לאור ע“י מַרט וּפרירון; “מהפכות פריז” אשר מצא לו מהלכים בעם שכם אחד על כל יתר העתונים ויצא לאור ע”י לוּסטַלו; מספר האכסמפלרים אשר נדפסו ממנו עלה עד שתי מאות אלף.

ומצד הנוהים אחרי המלוכה היו העתונים האלה: “אוהב המלך: יצאו לאור ע”י הכהן הקתּולי רוֹיוּ; “מגלת הסתרים”, “מעשי השליחים”, “עתון השוק”.

ומאוצר הפרטי אשר למלך תמכו ביד רחבה בידי העתונים האלה, אשר שפתם היתה עוד יותר הרבה חסרת בושה וכלימה משפת העתונים אשר לבעלי המהפכה; כי אמנם נתמכו העתונים מידי הממשלה – הודו והגידו בפה מלא שני שרי הממשלה, מוֹנמוֹרין ובֶרטרַן די מולויל. וזה האחרון עוד יוסיף להודיענו ברשימה מפורטת בכמה עלו החדודים הראשונים והצעקות הראשונות באספות העם. מתנגדי המהפכה התאמצו קודם כל לבזותה בעיני הנוהים אחריה.

וגם בתי הועדים רבו כמו רבו ויעירו ויעוררו באספה את התשוקה לפעול ולעשות; רבים מחבריה באו בסוד הועדים האלה, לכל הפחות, אלה מהם אשר התקדמו הרבה בדעותיהם; באופן כזה היו תמיד בקשר ויחס עם רגש הלאם. שמה התוכחו בשאלות אשר עמדו על הפרק ושמה הוכנו השאלות האלה לבוא לפני בית המחוקקים. לאיזה מן הכּלוּבים האלה היו מטרות מיוחדות, כמו למשל: חפש הדפוס, בטול משפטי הבכורה וכדומה. היו כאלה אשר לקחו להם לשדה-פעולה את כל עניני המדינה. חברת אוהבי הקונסטיטוציה, אשר נוסדה בוירסיל בשם “הכּלוּב הבריטני”, ע"י צירי העם מבריטניה, ואשר נקראה אחרי כן בשם “כּלוב היעקביים”, על שם הבית אשר באה לשבת בתוכה ולהתאסף בו, יסדה לה בערי השדה המון סניפים. החברה הזאת שכרה לה את בית התפלה, במקום אשר לפנים היה שם בית נזירים, ברחוב סנט-הוֹנוֹרה, ושמה התאספו לישיבה תחת הספונים הכהים והמפיקים עוצב ויגון, בתוך המון קברים עתיקים לחים. שמה שמה נשמעו דברים חוצבים להבות אש, אשר נהפכו לעתים קרובות למעשים בחוצות פריז. ובמדה שנחלקו המפלגות באספת ההתיסדות כן נחלקו גם בין היעקביים. הנוהים אחרי מלוכה על יסוד הקונסטיטוציה נפרדו מחבריהם וייסדו למו אגודה חדשה בשם “חברת שנת 1789” וישכרו להם דירה נאה מאד, אשר היתה לפנים נחלת הנזירים הפילינטינים, ואשר במסדרונותיו היה מחבר אל אולם אספת ההתיסדות. וחיש מהר שונה השם הראשון ותקרא החברה בשם “כלוב הפילינטינים”. אולם, יושבי ערי השדה היו בברית את היעקביים, והשלטון4 במפלגה הזאת בא בידי האנשים אשר שאפו ביותר לפעולה ומעשה ואשר חפצו ביותר להתרומם ולעלות מעלה מעלה. ביחוד בא העז והמשרה בידי האיש אשר עלה על כל חבריו בפועל ומעשה ואשר חפץ יותר מכלם להתרומם על גרם המעלות, בידי רוביספיר. במדה אשר אפסו החיים באספת ההתיסדות כן הלכו כחות האומה הלך והתקבץ אל חברות-העם; ויתרון היה לאלה מהן אשר שקידה עצומה במעשיהן. לסוף, שבו רבים מן “הפילינטינים” אל קנם הראשון אל “היעקביים”.

ובאספה עצמה הלכו המריבות והקטטות הלך ורב. ומריב דברים בנאצות וגדופים, בחרופים וזלזולים, באו גם למלחמת הבינים, האספה נפלגה לשני מחנות, המחנה האחד ישב לימין כסא היושב ראש והמחנה השני לשמאלו. והחלוקה הזאת היתה לחק מאז בכל ארץ צרפת, ומלות “ימין” ו“שמאל” החלו לשמש מאז להבדיל בין שתי הדעות: דעת מתנגדי המהפכה ודעת הנוהים אחריה.

והן אמנם, הקיצונים שבבעלי הנסיגה לאחור לא העיזו להשמיע את דעתם בקול רם בהאספה. דיואל ד' אֶפְרֶמְנִיל, אשר עוד שנים אחדות לפנים התנהג בקלות ראש עם הנוהים אחרי המהפכה, הציע פעם אחת בתמימותו באספת ההתיסדות לשוב אל המשטר הישן. אולם בהשמע דבר הצעתו שחקו עליה גם אלה אשר במעמקי לבם אולי לא התנגדו אליה כלל. והצעתו אמנם היתה רק כחרון “הילד האיום והנורא” שבמפלגה, אשר ידע בעצמו כי דבריו לא יועילו במאומה, אך בכל זאת יתרגז ויתקצף ואין נחת. ורבים מאלה אשר היו מן הראשונים לדרוש אספות העם הכלליות, בראותם כי נוסדו בתי משפט מסודרים, עם שוֹפטים אשר נבחרו ע“י העם, באו בכח ועז אל מחנה הנסוגים אחור. ויביעו את מחאתם לא רק נגד בטול הפרלמנטים, כי אם גם נגד כל מעשי אספה אשר לקחה שררה לעצמה ואשר עשתה רק רע בכח השלטון אשר בידה, ותחמוס ותגזול את כל קניני האדם הפרטים למיניהם”. איזה מן המחאות האלה נודעו בקהל רב ויתרן נשארו כמוסות וחתומות בסוד. מחאת הפרלמנט אשר בפריז נשארה בידי היושב ראש רוֹזמבוֹ ושמה מצאוה בשנת 1793.

ובחיל הצבא שררה מריבה בין ראשי הצבא, אשר רובם היו מבני האצילים, ויתנגדו אפוא בשצף קצף לכל תקונים, ובין אנשי החיל, אשר היו כמעט כלם נתונים בכל לבם ונפשם אל המשטר החדש ולא חפצו כלל לשאת ולסבול בדומיה, כי יתנום למשסה וישפילום עד עפר. וכי ע"כ רבו למכביר מקרי חסר-המשמעת. המקרה היותר נודע והיותר מעציב מצא לו מקום בננסי, בחדש אויגוסט שנת 1790. אנשי החיל השויצרים, בחשבם כי לא נעשו חשבונותיהם כראוי, בקשו כי יעשו את חשבונותיהם מחדש. שרי הצבא השיבו את פני אנשי החיל ריקם וידברו אתם קשות, וימרדו אנשי החיל ויתמרמרו על העול אשר נעשה להם. ושרי הצבא הביאום במשפט ויענשום קשה: עשרים ושבעה נתלו וארבעים ואחד נענשו לעבוד עבודת פרך. ויגדל הכעס והחרון בכל ארץ צרפת.

החק אשר בטל את תארי האצילות, אותותיה וכובעיה, אם כי הוצע ע"י הצירים מן האצילות העליונה, העיר רגשי אי-רצון הרבה יותר מבטול זכיות האצילים. כן הוא האדם: הכבוד המדומה יקר בעיניו מן התועלת.

הכהנים התנגדו ביחוד למשטר החדש. ראשי הכהנים הפיחו אש קנאות בלבות הכהנים שומעי דבריהם, אשר צעקו חמס על מעשי האספה ויאשימוה, כי חפצה להכרית את האמונה ולהשמידה מעל פני האדמה; את קוני נכסי הכהונה קללו והחרימו, ובשם אלהים הטילו חרם על שטרות המדינה, ויעירו את העם בדרשותיהם לבלי לשלם את המסים לממשלה. חדר-הודוי היה גם למרכז לחורשי און בסתר ובמות בתי התפלה נהפכו לבמות לדרשות של מרד ומעל. הכנסיה היא אשר קראת מלחמה על המהפכה. ולמען לא יהיה כל ספק באמתת הדבר הזה, כאשר הצליח בידי הכהנים והאצילים להצית אש מלחמת אחים בנפות המערב, קראו לחיל הצבא אשר למהפכה-החוזרת בשם: חיל צבא הקתולוּת והמלכות.

ומן הנסיכים והנודדים שֻׁלחו צירים לנגב צרפת, אשר עברו את הארץ לארכה ולרחבה, ויפקידו שמה חיל צבא אשר קראו לו בשם “חיל צבא ברית הלאם” ואשר היה באמת רק חיל צבא המהפכה-החוזרת. מרכז החיל היה בארמון זַ’לֶס בפלך אַרְדֶשׁ. נוסעי הצלב החדשים שמו על מגבעותיהם אות חברות הכהנים אשר בנגב צרפת ולראש להם שמו כהן קתולי. וכבר הודיעו גלוי, כי ילכו לצור על העיר נים. ולמען משוך אל התנועה הזאת גם את יושבי העיר ליון הבטיחום, כי כאשר תוקם הממלכה על תלה תהיה ליון עיר הממלכה, ופריז ענש תענש על חטאתה אשר חטאה לגדל בקרבה את שואפי המרד.

וגם בפריז הוסיפו הנוהים אחרי המלוכה לחבל מזמות, ויאמן העם, כי חפצים הם שונאי המהפכה לבנות בעיר הקטנה וינסין הסמוכה לפריז בסטיליה חדשה לאסירי המדינות. וילך ההמון וינסינה לראות אם אמת בפי השמועה אשר נפוצה בעם, אך לא מצאו מאומה וישובו פריזה. ובבואם הנה נודע להם, כי רבים מן הנודדים אשר שבו לבתיהם ורבים מן האצילים אשר נדרשו מערי השדה, התאספו בארמון טיולירי, אשר שמה הובאו בסתר. וימהרו צבאות גבורי-חיל-הלאום ויבאו אל הארמון וימצאו אמנם שמה המון אנשים מתחפשים ומזוינים; ויגרשום מן הארמון בחרפה ובוז. ותואנה בפי האנשים האלה, כי באו שמה להיות למגן על המלך אשר היה בסכנה. אך באמת חפצו לעמוד לימין המלך בברחו מן הארמון. ויקרא להם בשם: גבורי חרב-הפיפיות.

ובטיולרי עמדה אמנם על הפרק שאלת מנוסת המלך. הנוהים אחרי המלוכה הבינו היטיב, כי מלוכת לואי הששה עשר נפלה ביום אשר עזב המלך את העיר וירסיל וכי בפריז היתה המלכות רק כבבית-סהר. אולם רק לשוא האמינו המצדדים בזכות המלוכה, כי ימצא המלך את מלכותו כאשר רק יעבור את גבול העיר המלאה מרד. צריך היה לפי דעתם להוביל את המלך אל הגבול למען אשר, בהשענו על ממשלות הנכר, יוכל להשמיע משם את חפצו ורצונו ולבוא אל מלכותו כנגיד ומצוה.

עוד בחדש אוקטובר שנת 1790 הלך הברון די בריטיל וינה לבוא בדברים עם חצר המלכות באוסטריה. ואמנם השיג את מטרתו, כי הממשלה באויסטריה הבטיחה לציר מלך צרפת להתערב בריב המלך עם עמו, אם רק תחל מלחמת האזרחים בצרפת. “אם צריך יהיה לשרף את פריז נשרפה ואת יושביה נענוש קשה, אחד לעשרה, אחד לעשרה; המכות הגדולות דורשות רפואות גדולות” – כה היו דברי ציר מלך צרפת לראשי המלכות באוסטריה. –

ומכתב שלח לואי הששה עשר לשאר בשרו מלך ספרד, ובו הביע את מחאתו נגד כל הפקודות והחקים אשר יחתום ידו עליהם נגד רצונו. המלך הראה את עצמו כאלו הוא נכנע ברצון, אך מחשבתו היתה “לְיַשֵּׁן את האספה” – הדברים האלה הם דברי מלך שוידיה אשר כתב במכתב למר בוּליה. ומות מירבו העיר את חצר המלכות להחיש את מעשיו. בחיי מירבו חשבו, כי עוד אפשר יהיה להשתמש ברוב פעולתו על העם לעצור בעד זרם המרד.

והעיר מונמידי, עיר מבצר קטנה במרחק שני מילים מאדמת אויסטריא, נבחרה להיות מקום-מושב למלך במשך הימים אשר תארך המלחמה. די-בוליה אשר הצביא את צבאות החיל בלוטרינגיה שלח את גדודי חיל הרוכבים לעמוד לכל ארך הדרך אשר בה יעבור הנס. ומלך שוידיה, גוסטב השלישי, חכה בסְפַּהּ לדעת את תוצאות המנוסה.

בעשרים לחדש יוני, כחצות הלילה, עזב המלך את העיר פריז במרכבה גדולה, ובני ביתו אתו, וכל הנסים התחפשו והתנכרו. צאתו מן העיר נודעה רק למחרת היום ההוא, בשעה השמונה בבקר. ותמהר האספה להתאסף ותשלח לקרא לשרי הממשלה ותצוה עליהם להוסיף ולהנהיג את עניני הממשלה ולהחזיק בידם את רסן השלטון הפועל; גם הודיעה האספה, כי כח חק יהיה מעתה לכל פקודותיה, אם כי לא יהיה להן אִשוּר המלכות. ותשלח האספה לקרוא ממונה על אוצר המלך הפרטי, אשר על ידו נתן המלך ספר-זכרון, אשר בו באר מה ראה על ככה לנוס בסתר. גם אִיַם בו על האספה. המלך חזר מדעתו בספר הזכרון הזה על כל אשר עשה, בטל את חותם-ידו אשר הניח על הפקודות, התמרמר על הגבלת שלטונו ויתלונן, בלי כל הכרת ערך עצמו, על העזובה אשר בחדרי המלך בארמון טוילרי ועל מעוט הסכום אשר נועד להוצאותיו – סכום של עשרים וחמשה מיליונים כסף, סכום אשר הרשו לו לקבוע בעצמו.

קריאת ספר הזכרון לא העירה כלל את חמת האספה. ותתן האספה את הספר על יד ועד הקונסטיטוציה ותוסף לעשות את מלאכתה במנוחת לבב על פי סדר היום, אחרי אשר הוציאה צו לשמור את שלום העם. מלבד ספר הזכרון שלח המלך מכתב פרטי לראש הארמון וגם עוד מכתב מצא העם בחדרי המלכה כתוב בידיה. שני המכתבים הובאו גם הם לפני האספה, אך היא לא חפצה לדעת את הכתוב בהם, בהיותם מכתבים פרטים. ותצו האספה לשלוח רצים לדלוק אחרי הנסים, אם כי באמת חשבה, כי עבר כבר המלך את הגבול. אך פתאום באה השמועה כי נפלו הנסים בידי השוטרים והובאו במאסר.

ואמנם בעיר סנט-מֶנֶחוּלד הכירום בעת אשר החליפו את הסוסים למרכבה, וימהר אז בעל בית הרצים וירכב על סוסו וירץ בחפזון לעיר וַרֶן ויודיע את הדבר לשוטרי העיר.

לואי הששה עשר נסה להפחיד את האנשים אשר חפצו לשימו במאסר, אך ללא הועיל. גם בטח זמן מה באנשי החיל אשר שלח לפניו די בוליה. אך אנשי החיל עזבו את שרי הצבא. ויראה המלך סביבו רק את גבורי חיל הלאם אשר הפילו עליו יראה ופחד. המרכבה שבה אפוא על דרכה ללכת פריזה והמון העם רצים אחריה. בעיר שַׁלּוֹן באו לקראת המלך מלאכים שלוחים מן האספה, להיות למגן על המלך ובני משפחתו במסעם. יושבי פריז קבלו את פני המלך בדומיה איומה ומלאה כעס וחרון.

וכאשר שאלוהו: מה ראה על ככה להמלט על נפשו? ענה, כי חפץ להראות כי חפשי הוא לנפשו, כי חפץ לשמור על שלום הארץ נגד האויב מחוץ, כי חפץ ללמוד ולהכיר יותר את דעת הקהל ועוד תשובות כאלה חסרות טעם. ויוסף עוד המלך, כי בראותו כעת בעיניו את רצון הכלל לא ימנע אף רגע מהכנע מפניו.

ויחדל העם לכבד את המלך אשר לא יכבד את עצמו, יען כי כל מעשיו אשר עשה יכלו רק להשפיל את ערכו בעיני העם: מנוסתו בהחבא והתפשו, שבתו מחדש על כסא המלכות בתנאים אשר התמרמר נגדם לפני ימים אחדים… ובכל העת אשר חדלה המלוכה לא חדלו אמנם עניני המלוכה להתנהג כסדרם והמנוחה היתה שלמה בארץ. מראש נראתה תנועה בעם, אך חיש מהר בטח כל העם באספה ושוטרי הערים מצדם עמדו על משמרתם לשמור על הסדר ועל השלום. ומאז החל רעיון ממשלת-העם לפעם בלבות יושבי הארץ. בעת ההיא היה הרעיון הזה פוגש מעצורים אולי פחות הרבה מאשר בזמן מאוחר. “כל מבטי העם פנו אל עבר פני האספה” – יכתוב אחד מסופרי הזמן ההוא – “האספה היא מלכנו”! – נשמע קול העם ברעו – לואי הששה עשר יכול לעזוב אותנו וללכת לכל אשר יחפוץ.

ואמנם, הממשלה אשר ארכה ימים אחדים כבדה והוקירה את כל חקי הארץ ביקר קדושת-דת.

האנשים המדיניים לא חפצו אמנם בתפישת לואי הששה עשר. שובו היה למכשול להם יותר מצאתו. הן אמנם, על הגבול, בתוך המון אויבי המהפכה, נשקפה בלי ספק סכנה על המהפכה. אולם האם היה המלך פחות מסוכן בפריז, בראש כל המחבלים מזמות בסתר?

אין להתפלא אפוא, כי פסח העם על שתי הסעיפים, וגם בעלי המפלגות הקיצוניות לא ידעו את אשר עליהם לעשות. ואם כי הודה המלך בעצמו בפה מלא, כי ברח על נפשו; בכל זאת כמו חפץ העם להאמין כי לקחוהו מארמונו בחזקה. והאספה הודיעה כי לא במלך האשם, כי אם בוליה הוא אשר חטא ואשם, ואתו כל משרתי המלוכה מן המדרגות התחתונות.

אולם, יחד עם זה התעוררו עוד רגשות אחרים בלב המון העם אשר כעס על כי סבבוהו בכחש. רוח הערמה אשר נראה בלואי הששה עשר הסיר מעליו את לבב העם ותהום נורא רבץ מאז בין הלאם והמלך. השקר הוא תועבת נפש המון העם. ומלבד זאת, אם יכלה האספה רק לשחוק לבוליה באמרו, כי יעשה כלה בעיר פריז, כי “לא ישאיר כל אבן בבתיה אם יפול משערות ראש המלך ארצה”, הנה העם לא שחק בשמעו מפי אויביו, כי הוא “כפרא למוד מדבר” הראוי, כי “תעב יתעבוהו כל יושבי ארץ” וכי יבוא היום ויתאספו “כל מלכי הארץ” ובחרונם יבהלוהו. וכי ע"כ החלו5 ראשי העם לחשוב מחשבות להוריד את המלך מעל כסא המלכות. העתונים היו הראשונים אשר השמיעו את הדבר הזה ברבים, ומן העתונים באה השאלה גם בבתי הכּלובים. ואולם, האספה הסתפקה בקחתה את השלטון הפועל מידי המלך, עד אשר יקבל את הקונסטיטוציה.

וחמת פריז בערה ואין מכבה. והמון העם הלך ויתאסף אל שדות-מרס לחתום שמה, על מזבח ארץ המולדת – הלא הוא בנין גדול ונשא אשר נשאר מחג ברית הלאם – כתב-בקשה אשר בו יבקשו מן האספה, לבטל את החלטתה הראשונה ולהוריד את המלך מכסא מלכותו, עקב אשר ברח מן הארץ. ואלפי אנשים חתמו את ידם על כתב הבקשה. וההמון היה רב מאד מאד וילך הלך וסוער. אולם, רוב הבאים היו בעלי משפחה אשר באו לטייל. יום ראשון בשבוע היה היום ההוא, יום שבתון ממלאכה. אך האספה ובית המועצה שגו לחשוב את אספת העם על שדות מרס כאות מלחמה, ועל חלונות בית המועצה נראו דגלים אדומים, דגל החק לעתות המלחמה. חיל גבורי הלאם ואנשי החיל השכירים הלכו ויבאו אל שדות מרס ויעמדו הכן למלחמה. פתאום השלכו אבנים מאחת האגודות, אשר התערבו בה, בלי ספק, מספר אנשי בליעל, אשר זה דרכם להביא מהומה ומבוכה בכל אספת-עם. גבורי הלאם ירו אז באויר ובאבק שרפה למען הבעית את הבנים הסוררים; ואמנם השיגו את מטרתם, כי הפילו עליהם אימתה ופחד, מבלי הרג ומבלי פצע איש מן הנאספים. אולם, זמן מה אחרי כן החלו אנשי החיל השכירים לירות כדורי מות על ההמון הרב הנקי מכל עון ואשמה אשר מלא את מעלות המזבח; ודמי הנקיים כסו כרגע את המעלות. לא באַילו, ראש העיר פריז, ולא לאפאיט, ראש מחנה גבורי הלאם, לא פקדו על אנשי החיל לירות מקני הרובים. לאפאיט, להפך, עבר על סוסו לפני פיות קני הרובים, ההיה האסון הזה יליד משגה או אשמת-רצח? החפצו להרעיש את הלבבות? מי זה יכול למצא פשר חידות סתרים כאלה? – ברור הוא, כי אמנם לא הסתירו הנוהים אחרי המלוכה את משאת נפשם לראות מקרה אסון ופגע, אשר על ידו יאבדו המתונים את חנם בעיני העם; וכן היה: זכרון יום השבעה עשר בחדש יולי 1791 הוביל את באַילי לטבח על במת ההרגה והגלה את לאפאיט מארצו.

עוד לפני היום המר הזה כבר יגעה ועיפה האספה ותקצר נפשה בעמלה. גם הקהל לא הוסיף עוד לשים לבו אליה וישיבותיה נעזבו. החיים המדיניים הרגשו בעתונים ובכּלובים והמחריבים משתי הקצוות התאמצו בכל לבם ונפשם, להעיר בעם רגשי בוז ונאצה לאספת ההתיסדות. וספר נדפס מלא חרפות וגדופים; “השיבו לנו את שמונה עשרה הפרנק” – זה היה שם הספר. שמונה-עשרה פרנק קבל כל ציר-עם ליום בשכר עבודתו. המלחמה הבזויה הזאת מצאה לה דוגמתה גם בזמן קרוב אלינו. האמצעים להתעות את העם לא נשתנו.

ומן העת ההיא והלאה החל ערבוב המושגים והדעות; תחבלות ערמה ומרמה רבו כמו רבו; וחברות שונות ואנשים שונים התקשרו בברית יחדו יפרו את בריתם באופן אשר לא יאמן כי יסֻפר.

וראשי מפלגת הנסוגים אחור נסו בפעם האחרונה את ידם לעשות מעשה נגד המהפכה, ואמנם גם הצליחו במעשיהם, אם כי לא לגמרי. רצח שדות מרס הפיל חתתו על העם וגם פרוד הדעות הועיל הרבה לשונאי המהפכה לעשות חיל במפעלם. הקונסטיטוציה היתה צריכה לבוא לפני ועד מבקרים, למען הביא סדרים יותר נכונים בסעיפיה וצורה יותר נאותה בסגנונה. וחבר מורשי העם, אשר חלק מהם היו מן הנוהים אחרי המלוכה על יסוד קונסטיטוציא וחלק מהם מצודדים בזכות המלוכה, חפצו להשתמש במקרה הזה ולהביא בסעיפי הקטנסטיטוציה שנויים עקריים ויסודיים אשר היו כלם לטובת שלטון המלכות. אולם, חפצם לא נעשה, יען כי מצד אחד קמו מתנגדים ביד חזקה, ומצד השני דרשו ראשי המשטר הישן הרבה יותר מדי, ומשני הצדדים גם יחד לא נתנו אפוא לחורשי הרע להפיק זממם. ובכל זאת היתה יד מתנגדי המהפכה בקונסטיטוציה לשנות מעט את אלה מסעיפיה אשר רוח אהבת העם נוססה בהם.

ספר הקונסטיטוציה, אשר נגמר ביום השלשה לחדש ספטמבר קבל, כעבור עשרה ימים, את אִשוּר המלך, אשר הוסיף: “מסכים אנכי בתנאי, כי הנסיון בעצמו יוציא משפטו”. ההחלטה הזאת באה רק אחרי התנודדות רבה ואחרי אשר התיעץ המלך עם יועציו, אשר יעצוהו לקבל את הקונסטיטוציה. היועצים האלה היו: הדיפלומט האויסטרי קוניטץ; מלזהירב, אוהב המלך ודבק בו; בַּרְנַו ועוד אחרים מהנוהים אחרי המלוכה על יסוד קונסטיטוציה. “גמרתי אמר להשאר בפריז” – הגיד המלך למלאכות הצירים אשר התיצבה לפניו בשם אספת-ההתיסדות. ובמכתביו לאחיו, אשר הצליח בידם יותר לבוא עד הגבול, הביע את מחאתו נגד החלטתו הוא, והנסיכים הדפיסו בחוץ לארץ את מכתביו.

והמלכה, אחרי הגידה בפה מלא לצירי המלאכות, כי כמוה כמלך רוחה נאמנת עם המוסדות החדשות, פנתה אל מתי סודה ותאמר: “האנשים האלה לא יחפצו במלך ובמלכה; הרס יהרסו את בנין המלוכה עד היסוד בו”.

ואמנם הצדק היה אתה. בהיות מורשי העם באי כח דעת הקהל, לא חדלו מהשמיע בקול רם בכל מקרה אשר בא לידם, כי השלטון העליון ביד העם הוא.

והישיבה ברוב עם אשר בה בא המלך להשבע שבועת אמונים הראתה גם היא כי המצב מסובך. נגיד-הסדרים העמיד חופה באולם האספה למען המלך, אך האספה צותה להוציא את החפה ממקומה ולהעמיד תחתה כסא ככסא היושב ראש. גם שמעו מורשי העם את דברי המלך בשבתם על מקומותיהם. “הה! גברתי, הגיד אל המלכה בבואו אל ביתו, ראה ראיתי בשפלותי!”

וחגים רבים הוכנו אז; ותרב השמחה במאד מאד בקרב העם: כל העם, למקטנם ועד גדולם, האמינו כי נגמר דבר המהפכה.

ותמהר האספה לעזוב את הבמה אשר עמדה עליה בתפארה שתי שנים. בא הקץ לתעודתה. ועליה היה לעזוב את מקומה לאחרים.


פרק שביעי: אנשי אספת ההתנגדות ומפעליהם.

פשרה בין המשטר הישן והחדש. – תוכן הענינים של ספר הקונסטיטוציה. – חשד. – בחירת הפקידים, הסרתם ממשמרתם. – מקרה התפטרות המלך. – האספה תתאסף ותתחדש מעצמה. – חק הבחירות. – אזרחים פועלים ובלתי פועלים. – הקונסטיטוציה תוכל לבוא לפני בקרת. – הכרזת משפטי האדם והאזרח. – המהפכה היא תוצאת הפילוסופיא של המאה השמונה עשרה. – המהפכה היתה חברתית ומדינית גם יחד. – מה היו חברי אספת-ההתיסדות היותר מפוארים אחרי אשר נגמרה האספה. – אחד מהם ישא שלום, בשם צרפת, להבאים אחריהם לבצר את עמדת מפעלם. –


כאשר כתבו הבוחרים בשנת 1789 את מחברותיהם לא החליטו לשנות את ממשלת צרפת ותנאי חייה החברתיים; חפצם היה רק לתקן את המעותים בקונסטיטוציה הישנה, אשר היתה מבוררה כה מעט עד כי כל קיומה הוא רק השערה תולדתית. וכאשר התאספו צירי המפלגות להיות לאספה לאומית, לא עלה גם על לבם להוריד את המלוכה משאתה, כי אם חפצו לחדש נעוריה.

אלה ואלה פעלו ויעשו את מעשיהם תחת פעולת השטות הפילוסופיות, אשר תוצאותיהן היו צריכות להיות אמנם את אשר היו. פעולת האמת על רוח האדם גדולה ורבה מאד, גם בעת אשר לא תראה עוד באופן בולט.

המוסדות אשר נוסדו ע"י האספה הלאומית הראשונה היו כמו פשרה בין שרידי החברה, אשר נועדה להשמד מעל פני האדמה, ובין החמרים אשר נקבצו יחד להעשות לחברה חדשה. אין להתפלא אפוא אם נראה בהן יסודות סותרים זה את זה.

בהתחלה בהתלהבות ולאור תקוות נעימות ומשעשעות, כלתה הקונסטיטוציה של שנת 1791 בתוך פרודי דעות, מריבות וקטטות ורפיון-ידים. בהשתנותה בפרטים אחדים ע"י המבקרים, מבלי אשר הצליחו אמנם אלה האחרונים להפיח בה רוח הנסיגה לאחור, לא השביעה הקונסטיטוציה רצון איש. אולם, חרף הסתירות אשר נמצא בה, לא תחדל בכל זאת להיות כמצבה מפוארה לתולדות החקים והמחוקקים בצרפת.

“השלטון הפועל הוא רק בידי המלך” – תאמר הקונסטיטוציה; אולם, משל ימשל המלך רק בכח החקים. רק בשם החק יכול המלך לדרש כי יסורו למשמעתו.

בחירת שרי הממשלה ביד המלך היא; ובכל זאת, אין ביד המלך לקחת את שריו לא באספה הלאומית ולא בבית המשפט העליון, – שני הבתים, הראשונים במעלה בארץ.

מנה ימנה את צירי הארץ לחוץ לארץ; – נתן יתן תארי הכבוד לראשי מפקדי הצבא וליתר הפקידים במדינה, בקחתו לו לעינים את שנות עבודת כל שר צבא וכל פקיד במשמרת כהונתו; – ובמחלקת המשפטים על המלך למנות פקידים בבתי המשפט, ותעודת הפקידים האלה היא לפקח על שמירת החקים ולהוציא אל הפועל את פסקי-הדינים; משרות השופטים וסנגורי הצבור הן רק זמניות ועל פי בחירת-עם. ביחס אל הפקידים המקומיים גם הם מאת העם יבוחרו לעמוד על משמרתם, אך המלך יכול להסירם ממשמרתם במקרים יוצאים מן הכלל, בתנאי כי יודיע מזה לבית המחוקקים, אשר לו הרשות לבטל את החלטת המלך, או לאשרה ולקימה, או למסור את הפקידים הנאשמים לבתי המשפט.

אספת המחוקקים תתאסף בכל שנה בלי כל קריאה מיוחדת ותגמר את ישיבותיה בעת שיהי רצון מלפניה לגמור. המלך יכול לקרא עצרה אם ימצא, כי טובת הממשלה דורשת ממנו כזאת. אולם, אין בידי המלך לבטל את האספה, אשר תתחדש כחק וכמשפט אחת לשתי שנים.

אין בידי המלך לבלי לאַשר את פקודת האספה ומאונו הוא רק כדחיה לזמן מה. ואם תדרושנה שלש אספות מחוקקים בזו אחר זו להוציא חק אז חיב כבר המלך לאשרו.

המקרים אשר בהם על המלך להתפטר ממלכותו הובררו מראש, הלא הם: אם לא ישבע שבועת אמונים לקונסטיטוציה או אם יפר את שבועתו; אם יעמוד בראש חיל צבא נגד העם או אם לא יתנגד בגלוי למפעל כזה; אם יתרחק מן הממלכה ולא ישוב אליה בהקראו מאספת המחוקקים.

הבחירות במדינה תעשינה באפנים אלה: לאספות הקהלות יוכלו להבחר כל האזרחים הפועלים, שם אשר קרא בו לכל האנשים מבן עשרים וחמש שנים ומעלה, המשלמים מס השוה בערכו לשכר שלשת ימי עבודה (ע"פ הפקודה נתן הרשות לפקידי המקום להגדיל את סכום השכר ליום עבודה לכל הפחות לעשרים סוּ (פראנק אחד).

אספות הקהלות בוחרות מקרבן בוחרים, בוחר לכל מאה איש; והבוחרים הנבחרים האלה ימנו את מורשי העם לבית המחוקקים. כל אזרח-בוחר יוכל להמנות לחבר בבית המחוקקים בלי כל תנאים מיוחדים.

הרופובליקנים בקשו את הבחירה הכללית, וחפצם כמעט נעשה, אחרי אשר משפט הבחירה היה לשלשה או ארבעה מיליון איש. ובכל זאת עלינו להודות, כי בחלקה את הצרפתים למחלקות, מחלקות עשתה האספה דבר אשר לא לרוח יסוד השווי, אשר הודיעה גלוי לכל, ופתח פתוח השאירה כמו כן לחקים מגבילים אשר עשו מונופוליה במשפטי הבחירה עד שנת 1848.

תעודת בית המחוקקים היא להציע חקים ולחוקקם. הוא הוא אשר יקצוב את המסים; הוא הוא אשר יתן מדה וקצב להכנסות המדינה ומפקח על השמוש בהן; הוא הוא אשר יערוך תכנית הקריאה לצבא ויקצוב את מספר אנשי החיל ושרי הצבא; הוא הוא אשר יחוק חקים, לתת על פיהם תארי הכבוד לאלה מן האזרחים אשר הצטיינו בעבודתם לטובת הכלל, והוא הוא אשר יחלק כבוד בקהל ועדה לזכרון גדולי הרוח; הוא הוא אשר יקרא לשלום או למלחמה, אשר יאשר את ברית השלום עם העמים וקשרי ברית מסחר.

הקונסטיטוציה איננה בלתי מסגלה להשתנות, אולם, בקרתה תוכל להעשות רק בהחלטות שלש אספות מחוקקים בזו אחר זו.

בראש הקונסטיטוציה תמצא הכרזת משפטי האדם והאזרח הידועה, אשר נקראה ככה, למען אשר תהיה תמיד לעיני האזרחים ולמען אשר תהיינה דרישות האזרחים מיוסדות על יסודות חזקים, ולמען אשר יהיו החקים נשמרים ונעשים לאֹשר הכלל.

גריגוּאר הציע עוד להוסיף גם “הודעת החובות”, ובצדק: כאשר יבוא האדם לדרוש משפט צריך כי תוכל החברה לשאלו: מה הנה חובותיך אשר תמלא?

אם נשים אל לב את תכונת מקרי הימים ההם אשר בהם נעשה המעשה הגדול הזה, מתן הקונסטיטוציה, לא נתפלא כי תחלת דברי ספר הקונסטיטוציה היא: קללת-חרם לימים עברו. ראשיתה היתה ביום האחד עשר לחדש יולי שנת 1789, שלשה ימים לפני מצור הבסטיליה; ולפני המלך הוגשה ביום האחד לחדש אוקטובר, בו ביום אשר חרפו וגדפו6 גבורי המלך השומרים לראשו את סמל צרפת החדשה, אחרי אכלם ושתותם על המשתה אשר הכינו להם. האספה הודיעה גלוי לכל את משפטי העם, בעת אשר חפצו אויבי העם לשלול ממנו את משפטיו.

ועם זה הן עלינו לזכור תמיד, כי פקודות אספת ההתיסדות7 והודעותיה הן רק כמוצא דבר המשאלות אשר הביע העם במחברות המפלגות. והמשאלות האלה גם הן היו רק הד קול הפילוסופיא של המאה השמונה עשר אשר חנכה את העם.

עלינו אפוא לתת כבוד ותפארת, גדולה ויקר, לרוח הפילוסופיא הזאת. שטת העונשים החדשה מידה באה לנו, ומן השטה הזאת היו תוצאות לתקונים בבתי הספר. כאשר חדל הנאשם להיות ארור על פני האדמה חדל גם בית הסהר להיות בית-מלאכה לענויים קשים ואכזרים ויהי לבית אשר בוא יבאו האנשים לתקן את מדותיהם ולשפר את מעשיהם. הפילוסופיה היא אשר הביאה גם את שחרור היהודים ובעלי צבע אחר; היא היא אשר על פיה יסדו בעלי המהפכה את מפעל חנוך-העם, אשר היה מעתה לחוב חברתי תחת היותו לפנים רק כמעשה צדקה וחסד; היא היא אשר נתנה בלב האספה הלאומית הראשונה לדאוג לחנוך הנשים.

פעמים רבות הגידו לנו, כי אספות המהפכה שנו בצרפת את צורת השטה המדינית, מבלי נגוע במאומה בתנאי החיים החברתיים; משגה גדול הוא. נראה נא מה עשתה אספת ההתיסדות.

בבטלה את זכיות הלידה, בממשלה או במשפחה, בעשותה לחק את שווי האזרחים לפני החקים ואת שווי הבנים בירושת האבות, – האם לא שנתה אספת ההתיסדות את תנאי חיי האישים הפרטים?

בבטלה את המשפטים המיוחדים אשר היו לאצילי הארץ, בבטלה את ההתפטרות ממסים, בהחליטה כי לא תהיינה עוד המשרות במדינה, לשם שכר או לשם כבוד, כזכות-ירושה מאבות לבנים, – האם לא שנתה אספת ההתיסדות את תנאי קניני הפרט?

בהביאה את חפש התעשיה והמסחר במקום המונופוליות, אגודות בתי המלאכה “והחזקה” בכל משלח יד, – האם לא שנתה אספת ההתיסדות את תנאי העבודה?

אל נא נראה רק מהפכה מדינית בדבר אשר הביא גם תמורה בחיי החברה. ואמנם נוכל להגיד בבטחה, כי התמורה בחיי החברה היתה יותר עקרית ויסודית, אחר אשר כל כלי יוצר של הנסוגים אחור לא צלח עליה, בעת אשר במפעל החפש המדיני באו חליפות ותמורות לרעה לא פעם ושתים.

ומפעל ההתפתחות בחיי החברה אמנם התקדם לאט לאט גם במשטר הישן, חרף המעצורים וצורי המכשול אשר פגש על דרכו; קניני הפרט נחלקו לחלקים קטנים, המסים נחלקו גם כן באופן יותר מתאים אל חקי המשפט והישר, והמפלגה הבינונית הוציאה אל הפועל דבר נכבד מאד להתקדמותה: חלוקת נכסי האב והאם בין יוצאי חלציהם וכללות נכסי האיש והאשה. ובדבר הזה היתה המפלגה הבינונית חפשית ממפלגת האצילים. אולם, לולא השחרור המדיני מי יודע כמה שנים היו עוברים עוד עד אשר היתה צרפת מגיעה לא מדרגות ההשתלמות אשר עלתה עליה במשך זמן-מה.

ואחד מהנוהים אחרי המלוכה הודה בעצמו בשנת 1791, כי לא היתה עוד מהפכה גדולה בארץ אשר נשפכו בה כה מעט דם ודמעות כמו במהפכה הצרפתית הגדולה. אם נכזבו רבות מתקוות המהפכה היפות עלינו לבקש את הסבה לזה בהתנגדות רבים להוציא את עקריה אל הפועל, בעת אשר בתחלה כמו קבלו את העקרים האלה בחפץ לבב; עלינו לבקש את הסבה לזאת ביחוד בהתערבות ממשלות חוץ, התערבות מלאה חטא ופשע, אחרי אשר אספת ההתיסדות החליטה גלוי לעיני כל העמים, כי לא תקרא מלחמה לשם כבוש ארצות. ההבטחה הזאת אשר נשמרה בכל עצם תקפה ע"י הריפובליק בימי נצחונותיה, תכיל בקרבה את זרע השלום וברית העמים והממלכות אשר יהיה לעטרת תפארה לכל מפעלי הקדמה.

ובהראותנו פה את תכונת המפעל, לא נוכל להמנע מהגיד עוד דברים אחדים גם על הפועלים. לכל הפחות עלינו לרשם בזה את שמות האנשים אשר עוד לא הזכרנום במרוצת ספורנו. והן אמנם חפץ יחפוץ כל אחד לדעת מה היה גורל האנשים אשר היו בין הראשונים במחוללי המהפכה.

מירבו, אשר עלינו לרשום את שמו בראש, מת בעצם ימיו ובעצם גדלו ותפארתו. הדבר הזה היה אולי לאשרו, כי קשה לנו לתאר את אשר היה יכול לפעול ולעשות אחרי כן.

די-נואַי, די-מוֹנמוֹרַנסי, שני רוזנים מרמי היחש, אשר, אחרי קחתם חלק במלחמת אמיריקה, עשו לעתים קרובות מעשים רבי-הערך בראשית המהפכה, ראו עוד בחייהם בכל החליפות והתמורות אשר באו בארץ. האחרון התחרט בסוף ימיו על מחשבותיו בימי בחרותו.

טַלֵיירַן לא הסתפק בחרטה לבד. האיש הזה לא יכול להעיר רגשי חבה בלבות האנשים הישרים. אולם, על כותב התולדה להזכיר את שמו בין חברי אספת ההתיסדות, אשר עבדו לטובת מפעל החנוך. מלבד זאת, היה גם אחד מאלה אשר עזרו להוציא את נכסי הכהונה מידיה ולתתם בידי העם.

רוֹשְפוּכּוֹ-ליאַנכּוּר אשר היה דבק במלך באהבתו אליו ואשר היה דבק בעם בחמלתו עליו, נשאר נאמן כל ימי חייו לרגש הכפול הזה.

לאפאיט ובאילי אשר נשארו לאחור מדעת הקהל, עזבו את משמרותיהם, הראשון כמצביא את צבאות גבורי הלאם והשני כראש העיר פאריז.

בוהֵרְנֶה ובירון אשר היו לגנרלים בממשלת-העם ושניהם גם יחד נרצחו; אומרים כי יד הנקמה היתה בהם לאבדם על עזבם את מפלגתם.

ליפילְטְיֶה די-סן-פַּרְג’ו, האציל הריפובליקני, גם הוא נרצח בידי אחד משומרי המלך.

בַּרְנַו, שַׁפְלִיֶה, דיפוֹר, מוּנְיֶה, לַלִי-טוֹלִינְדַל, מַלּוּאֶה נועדו מבטן להתנוסס בממלכה הנוסדה על יסוד בחירות-עם. את שני הראשונים נשאה סופת המהפכה; השלישי נשכח בגלותו אשר מת בה והנשארים לא בגדו בימים עברו.

ווֹלְנַיי, גַּרַה, די-טְרֵסִי, נשארו גם כן כמו שהיו: אמיצי-לב כהוגי דעות ומתונים מאד במעשיהם. שטה מדינית באה ושטה מדינית חלפה והם לא נחמו על אהבתם אשר אהבו את החפש, כי שאב שאבו את אהבתם זו ממעין הפילוסופיה, המדעים והספרות, מעין לא אכזב.

תוּרֶה היה לראש ובַרֶר לחבר בבית המשפט העליון החדש.

רוֹביספיר, בצאתו מאספת ההתיסדות, הלך לשבת בראש היעקביים, – פיטיון מלא את מקום באילי במשרת ראש העיר פריז. בחצר המלכות עזרו לבחירת פיטיון נגד לאפאיט אשר רבו המחזיקים בימינו בין המתונים בדעותיהם, – גריגואר עמד בראש פקידות הכהונה בעיר בְּלוּאַ, כי נבחר שמה בבחירת עם. – סֵיאֶס נחבא אל הכלים זמן מה ואחרי כן הוסיף לצאת ולבוא לפני העם.

מלבד איזה יוצאים מן הכלל, נשאר כל אחד מן האנשים האלה בחוג פעולותיו. לבם היה מלא אמונה ובטחון. ואתם יחד ישבו באספה אזרחים, פחות מפוארים, אך אוהבי עבודה, נאורים בדעת, מלאי רצון טוב לעשות טוב ודעותיהם נוספו לעתים קרובות להיות לרוב דעות באספה.

באספה אשר באה חיש מהר לקחת את מקום אספת ההתיסדות לא נמצא אף שם אחד משמות חברי זו האחרונה; אספת ההתיסדות סגרה את דלת האספה שאחריה בפני חבריה. ההחלטה הזאת נתקבלה באספה פה אחד ובמחיאות כפים; רוביספיר היה המעורר לעשות את המעשה הזה, בחפצו ליסד את שלטונו מחוץ לאספה. העם החריש ולא הגיד דבר. מעבר האחד הרגיש, כי התפטרות המחוקקים האלה אשר הראו את כחם לעיני השמש, הסגירה את עתידות הארץ בידי המקרה אשר יקרה בעקבות נטיותיהם הטבעיות של בעלי המהפכה. אולם, מעבר השני היו אוהבי הקדמה הנלהבים כה מעט שבעי-רצון ממקרי הירחים האחרונים, עד כי העיר המקרה בלבם תקוה יותר חזקה לחיים חדשים ממסורה אשר פג ריחה ונס ליחה.

ישיבת אספת ההתיסדות האחרונה היתה ביום השלשים לחדש ספטמבר שנת 1791; ישיבת אספת המחוקקים הראשונה היתה ביום האחד לחדש אוקטובר. אף יום אחד לא שבת בית המחוקקים מעבודה.

וגריגואר בא לקדם בשלום את פני חברי האספה החדשה, וישא מדברותיו, ויאמר: "בשם אוהבי הקונסטיטוציה, מכל קצות הממלכה היה רצון האזרחים לשלחכם אל האספה הלאומית. באה העת, כי מיסדי צרפת החדשה יתנו בידכם את רסן השלטון אשר החל להתנודד בידיהם. אחדים מאתנו עוד היו מלאי כח בעבודתם, אולם רבים מאתנו החלו להתמוטט, רבים נפלו במהלכם והראו לדעת כי תש כחם. החפש, מתבוסס בדמו מבלי דעת את גורלו לימים הבאים, פורש זרעותיו אליכם ויקראכם לעזרה; עיני עשרים וחמשה מיליונים בני צרפת נשואות אליכם. קוה יקווּ כי תבצרו את עמדת מפעלנו.

שלום לבאים אחרינו!


 

כרך ב: אספת המחוקקים.

פרק ראשון: צורת האספה.

– מלחמתה הראשונה עם חצר המלכות. – כל מפלגה עשתה צעד קדימה על דרך אהבת‑העם. – חברי האספה. – המכשולים על דרך עבודתה. – ירושת מלחמה אשר הנחילה לה אספת ההתיסדות. – ישיבת הפתיחה. – קבוץ הנודדים הצוררים למהפכה על גבולות צרפת. – מעשי התנגדות בפנים הארץ מצד הכהנים אשר עמדו במרדם. – חקי העונשים נגד אלה ואלה. – יסוד שלשת חילות הצבא הצרפתים על גדות הרהין.


בראשית אספת ההתיסדות היתה המפלגה הדימוקרטית, קצה השמאל, כה מעטה ודלה בערכה, עד כי פעם אחת פנה מירבו אל חברי המפלגה הזאת ויקרא בבוז ושאט נפש: “הסו, השלשים!” אך חיש מהר האצילה דעת הקהל מאורה על המפלגה הזאת ותלך הלך וגדל, הלך ורב. היא, היא אשר לא נתנה לבקרת הקונסטיטוציה להיות למהפכה‑חוזרת מצד הנסוגים אחור.

ובאספת המחוקקים היו כבר רוב החברים מבני המפלגה הזאת. איש לא דבר עוד באספת המחוקקים בשם רעיון הנסיגה לאחור, לכל הפחות בגלוי. בימין ישבו אוהבי הממלכה המתונה אשר קבלו ברצון ובתרועת שמחה את עקרי שנת 1789 ויקראו לעצמם בשם נוהים אחרי הקונסטיטוציה. בשמאל קמה מפלגה חדשה, אשר שאפה באמת ובתמים להקים את ממשלת העם, אך אשר הבינו את שטת הממשלה הזאת באופן מיוחד. החברים האלה היו מלאים תשוקה עזה ונמרצה לעבודה ומעשה, אמיצי לב אשר לא חתו מפני כל, גם בעלי כשרון; אך היו מלאים גם התפארות מדומה ואהבה להתראות. המפלגה הזאת היא מפלגת הג’ירונדים, אשר נקראו ככה על שם ארץ מולדת היותר ידועים שבחבריה. התחלקות המפלגות היתה אפוא באספה זו כמו באספת ההתיסדות, ורק מספר החברים בכל מפלגה ומפלגה שונה באופן מרגש; החברים הדימוקרטים היו הרוב.

בעלי המרכז היו כולם משמרים, כמו שכן הוא בכל האספות, משמרים הדבקים במשטר העומד וקים בלי תשוקות מדיניות עזות ונמרצות וגם בלי יסודות חזקים וקבועים. היו ביניהם אנשים נכבדים ומוכשרים מאד להביא תועלת באופן נעלה מאד. אך היו גם כאלה, והם היו הרוב, אשר היו נוחים להכנע מפני כל פעולה מן החוץ, ביחוד מפני פעולת היראה והפחד, היום היו כבשים תמימים ומחר נמרים שואפים לטרף, נכונים לכרוע ברך ולהשתחוות לפני המנצח ולקרוע כדג את המנוצח.

הבוחרים, ברגש החשד, המובן מאד, אשר היה נטוע בלבם, הרחיקו מבוא באספת המחוקקים את כל האנשים אשר נחשבו על האצילים בעלי הזכיות. ומעבר השני הן אסרו חברי אספת ההתיסדות על נפשם לבוא בסוד האספה החדשה. ועל צרפת היה אפוא לבקש מקרבה מחוקקים ודברנים חדשים. ואמנם מצא העם את האנשים האלה. ברגש כבוד ויקר נביט על פוֹריוּת הארץ הזאת, אשר זה רק האירה עליה שמש החפש.

רבים מן המחוקקים היו יודעי דת ודין; מספרם עלה לארבע מאות איש לערך, בעת אשר מספר כל המחוקקים באספה היה היה שבע מאות וחמשים. בעת ההיא עסקו בעבודת הצבור כמעט רק יודעי דת ודין. יתר חברי האספה היו אנשי מדע, סופרים ונושאי משרות קטנות במדינה. בין חברי האספה נמצא את וֶרְניוֹ, גודה, גַ’נסוֹנֶה, טוענים בבתי המשפט אשר היו אהובים וחביבים על העם; לַמוּרֶט וקלוד פוֹשֶה, כהני דת, ראשי הכהונה בפלכיהם ונוהים אחרי הקונסטיטוציה. פריער (ציר פלך קוט ד’אור) ושני האהים כַּרְנוֹ, שרי צבא (קפיטנים) אינג’ינירים אשר הצטינו מאד בעבודת הצבא; אינַר ודוּקוֹ, שני סוחרים נכבדים. כל האנשים האלה היו נודעים בדבקותם בדעות החדשות. רק מעטים מהם הראו כבר את כחם וגבורתם באחד ממקצעות החיים, מלבד חבר האקדמיה קוֹנדוֹרסֶה והסופר בריסוֹ.

גם בימין ישבו אנשים מכובדים, אך בלתי נודעים. ראשי הימין היו: מתיה דיומה, אשר לקח חלק במלחמת ארצות הברית באמיריקה, סטניסלב ג’ירַרדֶן, תלמיד זַ’ן זַ’ק רוּסוֹ, חכם הטבע רַמוֹן, פַּסְטוֹרֶה וּווֹבְּלַן.

לאספת ההתיסדות לא היה כל צרך להשתמש באמצעים יוצאים מן הכלל, למען הביא נצחון הדעות החדשות להלכה, אחרי אשר רוח העם נהה זה מכבר אחרי הדעות החדשות האלה והספרות היתה מלאה מהן. אולם, צריך היה לראות מראש, כי הוצאת הדעות החדשות האלה מן הכח אל הפועל, לא רק להלכה כי אם גם למעשה, תהיה נגד תועלתם הפרטית של רבים מבני מפלגוֹת ידועות, אשר יתנגדו בכל עזוז כחם לחפץ אוהבי העם ודורשי טובת הכלל. ביחוד, צריך היה לראות מראש, כי מלחמה תהיה לצרפת החדשה מחוץ. במשטר החדש הונח רעיון ממשלת העם ליסוד מוסד, והדבר הזה הן היה כקול קורא למלחמה נגד המשטר הישן; הן אמנם ימים רבים היתה המלחמה הזאת רק מלחמת דברים, אך סופה היה להיות למלחמה בחרב וחנית.

ואספת ההתיסדות לא ראתה זאת מראש ולא עשתה מאומה להכין את עצמה ליום צרה ותוכחה. וסכנה גדולה רחפה על ראש חברי האספה הבאה אחריה. חדשים מקרוב באו אל האספה, ומצב הענינים היה זר למו וגם לא הכירו ולא ידעו איש את רעהו. מעבר האחד נפגשו פנים אל פנים עם ממשלה אשר הראתה פנים מסבירות לאויבי המהפכה, ומעבר השני לא היה להם כלי נשק להלחם באויביהם, כי אם קונסטיטוציה לנסיון, מלאה מגרעות וסתירות.

הקונסטיטוציה הזאת היתה רק מעט לרוח שואפי מהפכה ולצרכי המצב, אך היסודות אשר עליהם נשענה היו יסודות החפש. לעד על אמתת הדבר הזה תוכל להיות שנאת הנוהים אחרי המשטר הישן, כמו בצרפת עצמה כן גם בכל אירופא, אליה. כאשר נשלח פתשגן כתב הקונסטיטוציה לכל ממשלות חוץ, אחרי אשר בא עליה הסכמת המלך, אז נמצאו כאלה אשר החרישו ולא ענו דבר. או כי ענו בדברים של מה בכך, או פשוט הודיעו את דבר הקבלה ולא יותר. גוּסטב מלך שוֵידן העיז להגיד בגלוי, כי לא יחשב את לואי הששה עשר כחפשי במעשיו לעשות כרצונו. כדברים האלה ענתה גם ממשלת ספרד. ואמנם, במכתביו הפרטיים הביע לואי הששה עשר מחאה נגד מעשיו הרשמיים. ואמנם תכונת הקונסטיטוציה, כאשר כבר הגדנו זאת פעם אחת, היתה רגש חשד למלך ולמעשיו. כל סעיף מסעיפיה היה כמו חץ שנון נגד המלך. וכי ע“כ נבין בנקל, כי שנאה המלך בלבו ויתעבה. אך צביעות ושקר לא ימצאו ג”כ חן בעינינו.

רוב חברי אספת המחוקקים הכירו בהכרה פנימית את משלחתם ויקבלו על עצמם בכל לבם לעשות את המוטל עליהם, להוציא את מפעל הקונסטיטוציה לפעולת אדם. קודם כל התאמצה האספה להגדיל את ערך הקונסטיטוציה בעיני דעת הקהל, ולתכלית זאת ערכה את שבועת האמונים, אשר נשבעו הצירים אל הקונסטיטוציה ברוב פאר והדרת‑קדש. שומר כתבי הממשלה כַּמוֹס נשא את ספר המשפטים בידו ומלאכות צירים עטרתהו סביבו. עתוני מפלגת הנוהים אחרי ממלכה נתנו את המעשה הזה לצחוק.

ולא ארכו הימים ויראו המחוקקים מה גדול התהום המפריד ביניהם ובין חצר המלכות. מעבר האחד רגש חרפה ובוז, ומעבר השני רגש גאון עריצים מושפל עד עפר. המלך לא קבל בסבר פנים יפות את מלאכות הצירים, אשר באו להודיע את דבר הפתח האספה כחק וכמשפט, והאספה הוציאה פקודה אשר בטלה את תארי המלך המיוחדים. אך אחרי זמן מה התחרטה האספה על מעשיה ותבטל את פקודתה. כאשר בא המלך אל האספה בישיבתה הראשונה נתנו לו המחוקקים את הכבוד הראוי לו.

אולם הריב בין הממשלה ובין המחוקקים הלך וגדל ועוד מעט ויהי לנחל שוטף אשר פרץ ועבר על כל גדותיו. וכאשר נודעו בברור מטרות הנודדים והקשר אשר היה בינם ובין קרובי המלכות התרחקו המחוקקים כלה מן המלך ושריו ויועציו והפרוד היה שלם ולעולמי עד.

ומטרות הנודדים היתה ברורה: להשיב לשלטון המלך את כחו ועזוז ממשלתו אשר היו לו מקדם.

על גבולות הארץ, במקום אשר נקרא בשם צרפת שמחוץ, בקובלנץ, היו אספות רועשות וסוערות קוראות למלחמה על האויב. במקום הזה נוסדו גם אוצרות כלי נשק והנודדים שמה למדו ידיהם לקרב ואצבעותיהם למלחמה. לאספות האלה באו על הרוב מבני האצילים ומבני מרום עם הארץ, או משרי הצבא אשר ברחו ממחנות חיל צבאם, או גם מכהני הדת אשר לבשו תלבשת אנשי הצבא. כל האנשים האלה עמדו במרוץ מכתבים עם מכיריהם ומיודעיהם אנשי שלומם, תמימי דעות עמהם, אשר בערי המדינה בצרפת. משם נשלחו צירים אשר העירו את בני מרום עם הארץ לעזוב את צרפת. הנדידה היתה למנהג בקרב האצילים. ואם לא מהר מי מן האצילים לעזוב את צרפת אז שלחו לו פלכים לאות חרפה וקלון. גם הבטח הבטיחו לבני דלת העם, אשר לקחו חלק במסעות‑הצלב החדש הזה, בקנאתם אשר קנאו לרעיון הממלכה, להעלותם למעלת אצילים. ועוד יותר מזה עשו האנשים האלה, כי העירו את עמי הנכר לבא על צרפת ולהלחם בה ויהיו להם למורי דרך, בהראותם להם את הדרך היותר קרובה והיותר בטוחה לכבוש את הארץ. לענוש קשה עם חזק‑מצח, יהיה מה שיהיה – זאת היתה מגמת חפצם ורצונם.

ותוצא אז האספה פקודה נמרצה אשר בה דרשה מראש הנודדים, נסיך פרובינציה, אשר היה נודע בשם האדון ואשר היה אחי המלך (הוא הוא אשר מלך אחרי כן בצרפת בשם לואי השמונה עשר), לשוב אל ארצו במשך שני ירחים ותזהירהו, כי אם לא יעשה כדבר הזה אז יאבד את משפטי המלוכה. לואי הששה עשר אִשר את החלטת האספה הזאת ויכתוב בעצמו אל אחיו ויקראם לשוב אל ארצם ומוֹלדתם. אך אלה האחרונים ענו למלך בדברי חדודים, כי יחשבוהו כאיש אשר לֻקח בשביה מוסרית וגשמית וכי ע"כ לא להם להכנע מפני מצותו. ועל פקודת האספה ענו פשוט בדברי נאצות וגדופים. הן אמנם, שלח לואי הששה עשר להגיד להם בסתר, לבלי יפלו בפח השגיאה ולבל יאמינו, כי יבכר את עול זדון עריצים שפלים על עזרת שארי בשרו הקרובים אליו ומשרתיו הנאמנים.

אל נא נשכח להזכיר, כי המשרתים הנאמנים האלה אשר קבלו משען כסף מקופת הוצאות המלך וגם לקחו כסף בהלואה על חשבון מלך צרפת, דאגו מעט מאד לכבודו; שגיאותיו ומגרעותיו היו לשיחה בפיהם בדברי חדודים ומהתלות שנונות, ומחשבתם היתה לקחת את השלטון מידי המלך ולתתו בידי המלכה.

ופרוד הדעות והלבבות שרר גם במחנה הנודדים. אלה אשר היו מן הראשונים הביטו בבוז ושאט נפש על חבריהם, אשר באו אחריהם, ותכלית שנאה שנאו את אלה מהם אשר לקחו חלק‑מה במפעל התקונים החדשים. מלבד המפלגות המתנגדות אשה אל רעותה הנה גם האצילים הגבוהים והאצילים הנמוכים מעבר האחד, ומעבר השני פקידי המדינה ושרי הצבא, לא חיו בשלום ושלוה ויתקוטטו ויריבו זה בזה בתמידות. אולם, כלם גם יחד היו נתונים בכל לבם ונפשם לרעיון אחד: לשנא את צרפת החדשה. מספר משפחות הנודדים לפי רשימותיהם עלו למאה וחמשים אלף שמות, אך מספרם הנכון עלה רק לשמונים אלף, ומהם שלשים וששה אלפים כהני דת.

וכהני הדת אשר לא חפצו להשבע שבועת אמונים למשטר החדש התנגדו בקביעות לפקודות האספה ויעוררו גם את העם בפנים הארץ עצמה להתנגדות. אצל רבים מהם נמצאו כתבי‑דת, אשר בהם אסרו על הקתולים להתפלל בבתי התפלות אשר לנוהים אחרי הקונסטיטוציה; גם נתן נתנו להם עצתם לרשום ברשימות מסתרות את הנולדים, המארשים והמתים של הקתולים האמתים; את הנשואים אשר נעשו ע"י הפקידים המושבעים חשבו לאין ואת הבנים אשר יולדו מנשואים כאלה חשבו לממזרים אשר קללת אלהים רובצת עליהם. כבלהות צלמות היו כמו כן האיומים אשר הפיצו הכהנים בהמון העם, להרעיש את הלבבות, להפחידם ולהבעיתם. שנאת הדת נהפכה לשנאה מדינית ומתנגדי המשטר החדש צוו במפגיע על שומעי דבריהם להפיר חק ומשפט. יחד עם באי‑כח הנודדים העירו את בני הארץ למלחמת אחים. ביחוד פרשו רשת ממשלתם בגלילות מערב הארץ ונגבה. אחרי אשר התאוננו ימים רבים ללא צדק, כי מצוקים הם ומעונים מתגרת יד המהפכה, העירו נגדם במעשיהם לאחרונה את ראשי המהפכה עד אשר נאלצו אלה האחרונים להציקם ולענותם באמת. בראשונה הסתפקה האספה בזה שאִלצה את כהני הדת להשבע שבועות אמונים כאזרחי הארץ. והזהר הזהירתם, כי אלה אשר יעמדו במרדם יאבדו את שכרם, ואם יוסיפו להחם את הלבבות באש השנאה למשטר החדש אז ירחיקום מבתי מגוריהם וגם יתנום במאסר אם יהיה דרוש. המלך לא חפץ לאַשר ולקים את החק הזה.

האספה דרשה מן המלך להזהיר בכח ובאֹמץ את נסיכי אשכנז אשר בארצותיהם נעשו ההכנות, אשר היו מסֻכנות לשלום צרפת. חמשה עשר יום עברו והמלך לא ענה מאומה, אך לסוף בא אל האספה ויודיע בעצמו, כי דרש מקיסר אשכנז להתערב בדבר ולהזהיר את נסיכי גרמניה על מעשיהם, ואם לא יעשה קיסר אשכנז את המוטל עליו אז יציע המלך לצאת למלחמה נגדו. בסוף דבריו הביע המלך, כי דבק הוא בלב תמים בקונסטיטוציה. מרגיש אני במעמקי לבי – גמר המלך את מנאמו – כי טוב ויפה הוא להיות מלך לעם חפשי. ובהודיע אחרי כן שר המלחמה, כי מאה וחמשים אלף איש ישולחו אל גדות הרהין, שלשה מחנות חיל תחת פקודת הגנרל לאפאיט והמַרשלים ליוּקנֶר ורוֹכַּמבוֹ, החליטה האספה לתת מאוצר הממשלה עשרים מיליון פֿרנק להוצאות הדרושות להכנות המלחמה.

אך כל זה לא שִׁנה במאומה את הנהגת הנודדים והתנגדותם. פעם אחת בא שר המלחמה הנזכר להודיע לפני האספה, כי אלף ותשע מאות איש משרי הצבא עזבו את מערכות חיל צרפת ויעברו אל מערכות האויב; שם שר המלחמה הזה היה לואי די גרבונה והג’ירונדים תמכו בימינו. אך שר צבא הים, ברטרן די מולוִיל אשר היה קרוב יותר אל חצר המלכות הסתיר מעיני האספה את מספר הבורחים משרי צבא הים אשר היו על הרוב מבני האצילים.

והנודדים התאספו גדודים גדודים תחת פקודת נסיך קונדה. הוויקונט די מירבו, אחי הדברן המצוין, יסד גדוד של שש מאות איש אשר קראו לו: גדוד השחורים. הנודדים נסו לקנות בשחד את ראשי המצביאים את חיל צרפת על גבולות הארץ. הצרפתים אשר נודעו באהבתם למפעל המהפכה נִתנו לחרפה ולשנינה והצבעים הלאומיים נרמסו ברגלים.

ולמראה הדברים האלה כשל כח הסבל של האספה; המלך ומקורביו לא היו עוד בעיניה רק כמתנגדים בדעות, כי גם כאויבי ארץ המולדת. ותשתמש האספה בכח ידה ותוצא פקודה אשר בה הזמינה למשפט את אחי המלך, את נסיך קונדה ואת הוויקונט די מירבו ועוד איזה מראשי הנודדים. האדון (אחי המלך הנזכר למעלה) אבד את משפטי המלוכה; נכסי הנודדים החרמו והכנסות הנכסים האלה הובאו לאוצר הממשלה להוצאות מלחמה. בפעם הזאת לא העיז המלך להראות את התנגדותו.


פרק שני: שאלת המלחמה.

– ראשית מעשי הצוררים. –קשר נגד צרפת; ברית הקשר של פילניץ. – וכוחים בפני קהל בפני קהל8 ועדה בשאלת המלחמה. – בריסו ורוביספיר. – המיניסטריה הג’ירונדית: דימוריה, קלביה ורולן. – מות קיסר אשכנז ומלך שווידן. – התעוררות ומעשים נגד צרפת. – צרפת קוראה למלחמה את האויב. – דו‑פרצופוּת לואי הששה עשר. – פקודות‑סתר לציריו. – התחלה לא טובה של המלחמה. –


לואי הששה עשר, בפתחו את האספה בשבעה לחדש אוקטבר, הרבה בתוך יתר דבריו בהבטחות השלום, כאלו לא ידע מאומה מכל אשר עשו אחיו נגד צרפת. ואם כי היה אז הגרף ד’ארטוא בפריז, בכ"ז השמיע המלך את דבריו אלה. ובארמון פילניץ, בקרבת דרֶיזדן נאספו אז בעת ההיא הקיסר ליאופולד והמלך וילהלם ויחתמו את ידיהם על כתב‑הודעה, אשר בו היה כתוב “גורל מלך צרפת נוגע אל לב כל מלכי אירופא, אשר יעשו את כל אשר ביכלתם להיות בעזרתו, לכונן את ממלכתו על יסודות רעיון המלוכה הנאים למשפטי כסאות המלוכה והנאותים לטובת עם צרפת”.

ובסעיפים אחדים מספר הברית הזה, אשר נשארו בסוד, לקחו להם שני הצדדים את הרשות לעשות בפולניה כטוב וכישר בעיניהם. ובעת ההיא (1791) נהיתה מהפכה גם בפולניה.

וגערות ראשי המתנגדים לא יצאו חיש מהר אל הפועל; רגש הזהירות גבר על כעסם ורגזם. אולם מעשיהם רק נדחו לזמן מה; הן לכל אחת מן הממשלות היו סבות מיוחדות לחפוץ כי תבוא מלחמה בארץ. ההבסבורגים והבורבונים הספרדים חפצו לבוא לעזרת קרוביהם נושאי נזר המלוכה ולנקם את נקמת כבודם. באנגליה היה רסן הממשלה בידי היושב ראשונה במלכות, אשר היה סמל השנאה הלאומית משכבר הימים, זאת השנאה אשר התלקחה עוד ביתר שאת ועז בעקבות המקרים באמיריקה. רוסיה ופרוסיה חכו רק למקרה להביא את קץ מלוכת פולניה. גוסטב מלך שוועדן היה נתון בכל לבו ובמסירת נפש לרעיון ערבות המלכים זה בזה, והוא אשר יסד את ברית הצפון נגד המהפכה. מלא גאון ותפארת על מעשיו אשר עלו יפה ואשר נתנו לו היכלת להקים בפעם אחת את ממשלתו הבלתי מגבלת, הבטח הבטיח גוסטב, כי די בגדוד רוכבים אשר ישתערו בעזוז חמה להוריש את ההמון אשר צר על חומות הבסטיליה.

ממדריד, משטוקהולם ומפטרבורג קראו לצירי הממשלות לשוב אל ארצם, ונסיכי אשכנז, המושלים הקטנים, מצדם חסו בצל חיל צבא קיסר גרמניה. ההיה על צרפת לחכות, עד אשר יתנפל האויב עליה, או אם היה עליה לאַמץ את כחה ולצאת ראשונה נגד האויב ולהכריעהו תחתיה בגבורת ימינה, ימין עם שואף למרד ומהפכה? השאלה הזאת היתה לענין לענות בו בכל הארץ; בה עסקו באספת המחוקקים, בעתונים, באספות המון העם וביחוד בבתי ועד היעקביים. איך שיהיה ומחזה עם השקוע בראשו ורובו באחת השאלות היותר נכבדות בחייו מלא גדל ותפארת, והזכר יזכיר לנו את מקרי ימות עולם בשנים קדמוניות.

בפרוד הדעות אשר נולד בעקבות השאלה הזאת נגלה דבר זר אחר. ראשי מפלגת המתונים, הג’ירונדיים, דרשו מלחמת תגרה ומתנגדיהם היו היעקביים. כמובן לא מחסר אמונה ביסודות המשטר החדש או בכח גבורת צרפת התנגדו היעקבים לרעיון מלחמת תגרה. אולם, לדעתם היתה הממשלה מוכשרת לבגד בארצם, ועד אשר עמדה הממשלה על כנה יראו פן תהיינה תוצאות המלחמה רעות לארץ. רוביספיר היה מראשי המחזיקים בדעה הזאת. “המלחמה הזאת אינה מלחמת עם בעם חברו, ולא גם מלחמת מלך במלכים אחרים. המלחמה הזאת היא מלחמת כל אויבי הקונסטיטוציה הצרפתית נגד המהפכה הצרפתית”. בריסו היה מראשי הדעה שכנגדה. לדעתו היתה המלחמה נחוצה כמו לאבד ולהשמיד את קן המתקוממים אשר על הגבול כן גם להחליש את רוח אויבי הארץ פנימה.

“לעם אשר מצא את חפשו אחרי אלף שנות עבדות יש צרך במלחמה, למען תת חזוק ואמץ לתוצאות מפעל המהפכה אשר עשו ידיו” – הגיד בריסו.

מקובלינץ תצא הרעה – הגיד בריסו.

מטיולירי תצא הרעה – ענה רוביספיר.

בדברים המעטים האלה הביעו שני המתוַכחים את תמצית דעותיהם והשקפותיהם.

פחד פחדו היעקביים, כי יהיה חיל הצבא בידי המלך; והג’ירונדים קווּ לעמוד בראש ההנהגה ע"י השתדלות השר נרבון, יען כי באמת לא בטחו גם הם ברואי פני המלך יותר ממתנגדיהם, וגם הביאו טעם לחפצם לצאת ראשונה למלחמה על האויב באמרם, כי מלחמה כזאת אינה לרוח קרובי המלכות, אף כי עשו את עצמם כאלו הם רוצים בה. באמת, גם בחצר המלך נחלקו הדעות. אלה מקרובי המלכות אשר לבם היה מלא מחשבת בגד ומעל ואשר חפצו להחזיר את העטרה ליושנה לוּ גם נהפכה צרפת לגל חרבות, לא רהו ולא פחדו מפני היום הגדול והנורא, יום חר האף. אולם, היו גם כאלה אשר בטחו בגבורת מספר גדודי החיל ויאמרו בלבם, כי נצחונות חיל הצבא ירימו את ערכו בעיני העם ולמטה זעם יהיה אז בידי המפלגות לתת חחים בלחיי כל המפלגות.

שאלת המלחמה באה לפני האספה חרף מחאות המלך, אשר אמנם לו רק לו נתנה הקונסטיטוציה הרשות לבוא בדברים עם ממשלות חוץ בהליכות העולם.

ודעות הג’ירונדיים היו על העליונה באספה; הם עמדו לימין נרבון אשר שמו הלך וגדל. פעם אחת כעס המלך עליו ויסירהו ממשמרתו. אך המעשה הזה העיר את הלבבות נגד המלך. והרגז והקצף ורגשות החשד הלכו וגדלו; ומעל הבמה השמיע המורשה וֶרְניוֹ דברים קשים כגידים: “ראה אראה מפה את חלונות ארמון המלך, מקום שמה יחבלו מזמות מרמה לצאת נגד המהפכה, מקום שמה יבקשו תחבולות לתת את צוארנו בעול העבדות אחרי שנות צרה ויגון באין עומד בפרץ, ואחרי המצוקות הנוראות אשר תבאנה בעקבות מלחמת איש ברעהו”. ואחרי כן הוסיף ביחוד נגד המלכה בדברים בוטים כמדקרות חרב: “בימים עברו לא לעתים רחוקות הפיצו בשם העריצות פחד, חתת ובלהה מן הארמון הזה; וכעת יבאו נא מלאכי העברה והזעם וימלאו את חדרי הארמון הזה; יזכרו נא כל אלה אשר יגורו בו, כי רק במלך לא תגע ידנו לרעה; משפט אחד וחקה אחת לכל האשמים; אם חטא מי ואשם, יהיה מי שיהיה, את עונו ישא ולא ינצל מלהט חרב המשפט המתהפכת”.

להשקיט את הסערה היה על לואי הששה עשר לקחת את כל המיניסטריה מידי הג’ירונדיים “אשר נודעו בדעותיהן החביבות על העם”. הדברים האחרונים הם דברי המלך בעצמו, אשר דבר באספה בהודיעו את רשימת השרים החדשים. משרת שר החיצון נתנה על שכם הגנרל דימוּריה, איש מלא תנועה וחיים, עז נפש, מהיר במלאכתו, בעל תבונות, איש תחבלות, יודע ביחוד לחבל מזמות בסתר, אך יחד עם זה גם רודף תענוגות בשרים, נוח לשנות את דעותיות, לובש מצנפת אדומה על ראשו בבית ועד היעקביים ונופל על צוארי רוביספייר ומנשקו, מתהלך באהבה וחבה עם הג’ירונדיים וקשור בקשר רעות וידידות אל דלַפוֹרט, המפקח על קופת הוצאות המלך. עוד מראשית קחת בידו את הממשלה לחשה לו המלכה, כי זרה הקונסטיטוציה לרוחה וגם לרוח המלך; אך מצב מסובך כזה לא מלאהו פחד. לשר הכספים נמנה קלבייר, יליד עיר גינובה, אשר אִזן וחקר ותקן ספרים יקרי ערך בשאלות הכספים, חכם ונבון, גבור חיל נקי כפים ובר לבב. לשר הפנים היה רולן, או, יותר נכון האיש רולן ואשתו, יען כי הגברת רולן היתה לשר הפנים לא פחות מאישה, והדבר הזה לא גרם כל נזק במאומה בהנהלת עסקי המיניסטריה. לפני זה היה רולן המפקח על המסחר וחרשת המעשה ויהי אחד מבעלי האשכולות9 בצרפת. רולן היה בעל שכל עז וקר, ידען ומנוסה, טהרן10 ברגשותיו ובמנהגי חייו. הגברת רולן היתה אשה צעירה לימים, טובת מראה ויפת תאר נתונה בכל לבה ונפשה אל הריפובליק. עוד בהיותה בת שתים עשה שנה בכתה כבר על כי לא נולדה בשפרטה; ובכל זאת היתה כמלכה, מלכת הג’ירונדה, כאשר הגיד מישלה, ורוח החיה באֹפני חבר אנשים אשר היה אישה אחד מהם. ומה שנוגע למשרת שר המלחמה, מאשר כי לא יכול דימוריה לעמוס על שכמו שתי משרות, כי ע"כ בחר המלך באיש אשר הלך אחר עצתו, גרב, ויעשהו לשר המלחמה.

ומות קיסר אשכנז, אשר נפל שדוד מרוב טובה וח…11 בשרים, ומלך שוידן, אשר היו בו ידי האצילים, שני המקרים האלה, אשר באו תכופים זה אחר זה במשך שני שבועות, לא שנו במאומה את מצב צרפת הפנימי. בגוסטב אבדו מתנגדי המהפכה פועל חרוץ עושה את מעשהו באמונה ובתם לבב. במותו “שמם הצפון”, כאשר הגידו הנודדים בלשונם. לא כן היה בנוגע לקיסר אשכנז ליאופולד, אשר היה איש אוהב מנוחה, שפל ידים, ועושה מעשהו בעצלתים. אחריו בא לרשת את כסא המלוכה ב"א, פרנץ השני, איש צעיר לימים ושואף לפעולה ומעשה. המלך החדש הזה החל את מעשהו בשלחו ארבעים אלף איש מחיל צבאותיו אל עבר פני הארצות אשר בשפלה12 ועשרים אלף איש שלח אל גדות הרהין. גם שלח מכתב מלא רהב לממשלת צרפת אשר דרש בו להשיב להאב הקדוש ברומא את גרפוּת אַוִינְיוֹן, אשר נספחה אל צרפת בפקודת האספה, לתת לנסיכי אשכנז ארצות אחדות באֶלזס, כאשר דרשו כזאת מידי צרפת. גם הביע את חפצו בדברים יותר ברורים לבטל את הקונסטיטוציה החדשה.

בהקרא המכתב הזה לפני האספה נשמע קול צירי העם ברעם, קול קורא למלחמה. ומועצת השרים הביעה גם היא את חפצה להחליט דבר באֹמץ רוח עשוי לבלי חת. ואחר הנועו ימים רבים מבלי דעת מה לעשות, גמר המלך לסוף לבוא אל האספה ובקול רועד השמיע את מדברותיו: “על יסוד הקונסטיטוציה אבוא כעת לפני האספה להציע לקרא למלחמה על מלך הונגריה ובאֶהמיה”. פרנץ השני עוד לא היה אז קיסר.

בערב היתה ישיבה סוערת. אחדים מהנוהים אחרי המלוכה והקונסטיטוציה גם יחדו: ביקיי, ז’וֹקוּר, מתיה דיוּמה, התנגדו להצעת המלך. ורק בעלי המהפכה מכל המפלגות עמדו לימין ההצעה הזאת.

– נחוץ לקרא מלחמה על המלכים ושלום לעמים – צעק מירלין די טיונויל.

– אמנם בפקודתכם מות ימותו אלפי אנשים, אך מי יודע אם לא תקרא פקודתכם זאת דרור לכל העולם – הוסף מיילה.

והחק13 נתקבל פה אחד; רק שבעה מחוקקים יצאו מן הכלל. נוסח החק נערך ע"י גַ’נְסוֹנֶה. בחק הזה נאמר עוד פעם אחת בהחלט, כי “עם צרפת, נאמן ליסודות הקונסטיטוציה, לבלי צאת למלחמה לכבש ארצות ולבלי הוציא את מערכות צבאותיה נגד חפש העמים, ישלף כעת את חרבו מתערה, רק למען היות למגן ולמחסה על חירותו וחפשו”.

ובאותה האספה כתב קונדורסה על ספר את הסבוֹת הצודקות אשר הכריחו את האספה להשיב חרפה אל חיק מחרפי צרפת.

מצדו ערך המלך מחאה נגד המלחמה אשר הציעה בעצמו לפני האספה ואת כתב המחאה הניח בתיבת ברזל אשר עשו ידיו, מקום שמה טמן את כל כתבי סתריו (את הדבר הזה גלתה האשה כַּמְפַן, אחת ממשרתות המלכה). ואחר כן שלח לאנשי בריתו בחוץ לארץ ליעצם לעשות כדבר הזה: להודיע גלוי לכל העמים, כי לא ילחמו בצרפת, כי אם במפלגה אשר מעשיה הם נגד תועלת החברה והעם (בדבר הזה חפץ המלך, להפריד את היעקביים מיתר העם); להודיע בכח ואמץ להאספה, לכל בתי הפקידות, למועצות הערים וגם לשרי הממשלה, כי יבקשו דין וחשבון מכל אחד ואחד מהם בפרטיות, בגופם ובנכסיהם, על כל צרה ופגע אשר יקרו את משפחת המלך; ולסוף, להודיע, בעברם את הגבול, כי הנאחדים בברית יוכלו לבוא בדברים רק עם המלך. ובנוגע לנודדי צרפת, בקש מהם המלך לעמוד מנגד ולבלי קחת חלק במלחמה, למען תהיה לה רק תכונת מלחמת חוץ. ולשלם להם כפעלם הבטח הבטיח להם לזכר את בריתו אתם כאשר תבוא העת המוכשרת לזה. זאת היא תמצית פקודת המלך אשר שלח ליליד גיניבה, מַלֶה‑די‑פַּן, הלא הוא הציר השלוח במסתרים להיות בא‑כח המלך בחצרות המלכים בארצות נכר. ואלה האחרונים אשרו וקימו את פקודת מלך צרפת, כאשר נודע זאת מפי ברטרן מולויל, עושה רצון הנוהים אחרי המלוכה, אשר לא ידע לשום מחסום למו פיו.

ובצרפת שמחו מאד לקול הקורא למלחמה על האויב; הרגש הרגישו בני צרפת כמו הוסר עול כבד מנשוא מעל צוארם.

אולם, התחלת המלחמה היתה קשה ורעה. לפי התכנית אשר התוה שר המלחמה דימוריה חפצו לצור חיש מהר על בלגיה, וכי ע"כ שלח את צבאות החיל תחת ראשות שני גנרלים מחיל צבא רושמבו: בירון ודילליון. הראשון יצא מעיר וַלַנְסיין והשני מעיר ליל ושניהם גם יחד שמו פעמיהם לצור על הערים מונס וטורנה. ובפגשם את האויב החלו פרשי דילליון לצעוק: “בגד! הנצלו!” ויפלו אל תוך מחנה חיל הרגלים ויפילו עליהם אימתה ופחד. וינוסו אנשי החיל וישובו לילה וימשכו אחריהם את הגנרל ויאשימו אשם נפשו כי הביאם בפח יוקשים. ומות הומת הגנרל.

המהומה הזאת, אשר היתה למכשול ללאפאיט על דרכו, העירה גם רגשות בוז ושאט נפש בלב האויב לאנשי החיל הצרפתים; היא היא אשר אמצה גם את לבבות הנוהים אחרי המלוכה ותתן צדק ליראת היעקביים. להפיח רוח אֹמץ וגבורה בלבות אנשי החיל ולהרים את כבודם וערכם בעיני עצמם ובעיני האויב דרושים היו נצחונות חיל הצבא. ואת דבר הנצחונות האלה נספר כעת לקוראינו.


פרק שלישי: המפלגות וחצר המלכות.

– יום העשרים לחדש יוני. – ארץ המולדת בסכנה. – הגירונדים והיעקביים. – בריסו, ורניוֹ, קונדורסה ופיטיון. – רוביספיר, דנטון ומרט. – הפיליאנטינים. – פעולת החברות בהמון העם והעתונים. – חג החק וחג החפש. – תחבלות מרמה בחצר המלכות. – הועד האוסטרי. – חיל‑הגבורים הקונסטיטוציוני. – חקי עונשים חדשים נגד הכהנים העומדים במרדם וההצעה ע"ד יסוד מחנה חיל של בעלי ברית העם. – המלך ימאן לאַשר. – הסרת השרים הג’ירונדים. – מכתב לאפאיט. – יום העשרים לחדש יוני. – לאפאיט לפני האספה. – צרפת בסכנה. – מנאמו של ורניו. – הכרזת הסכנה הנשקפת לארץ המולדת. –


כבר תארנו עד כמה גדלו הוכוחים בשאלת המלחמה; דבר כזה לא נהיה עוד בצרפת עד העת ההיא. הוכוחים האלה נתנו היכלת למפלגות להראות לפנינו בתמונותיהם המיוחדות לכל אחת ואחת מהן.

בריסו ורוביספיר היו ראשי המדברים בשתי המפלגות המתנגדות אשה לרעותה.

בריסו לא היה אמנם בחיר מפלגתו; גבוהים ונעלים עליו היו: ורניוֹ וקונדורסה, הראשון כדברן והשני כהוגה דעות. אולם, בריסו הצטין באֹמץ לב ובשקידה עצומה ובמהירות נפלאה למד לדעת את הענין אשר לפניו. עוד באספת ההתיסדות היה כבר אחד מראשי המתעסקים, מבלי היות גם במספר חבריה, ובאספת המחוקקים היה לשליט במפלגתו. על שמו נקראה מפלגה מדינית שלמה: בריסוטונים. הגברת רולן אמרה על בריסו, “כל מה שהוספתי להתקרב אליו ולהכירו כן הלך כבודו וגדל בעיני”. וכדברים האלה הגיד על בריסו גם גריגואר. נאמר נא עוד כי היה בריסו אחד מן הראשונים אשר נשאו את שם הריפובליק על שפתם.

פיטיון, בן עירו ואוהבו, היה נודע יותר כראש הג’ירונדים ואת שמו זה קנה לו בישרתו ובר‑לבבו. בעיני העם יקרה המעלה האחרונה מזאת מכל. אם כי לא חונן בכשרון נעלה, ידע והכיר בכל זאת את אשר לפניו באופן מצוין. “ברית המון העם והבורג’ואזיה”. – זאת היתה מגמת חפצו ורצונו. “שניהם גם יחד, בכחותיהם הנאחדים, הביאו את המהפכה, ורק אם ילכו תמיד שניהם יחדו יוכלו לכונן ולסעד את מפעל המהפכה”. פעולתו הפרטית על חבריו היתה גדולה מאד מאד. במכתבו אשר נקרא בבית ועד היעקביים הביע פעם אחת את דעתו, כי לא טוב יעשו חבריו ללבש מצנפות אדֻמות על ראשם, יען כי האות הזאת תוכל להפריד בין אחים, האזרחים. ודי היה בקריאת המכתב הזה, כי כל באי הבית וראש הועד בראשם יסירו את מצנפותיהם האדמות ויסתירון בצלחות בגדיהם. המעשה הזה כה פעל על רוביספיר עד כי מהר להגיד את דעתו נגד כל סמל וכל תמונה מיוחדת מלבד הדגלים ואותות אנשי הצבא בעלות שלשת הצבעים.

הוכוחים בשאלת המלחמה הם הם אשר פרסמו ביחוד את שם רוביספיר, אם כי היתה דעתו בשאלה הזאת נגד דעת כל הלאם. עדים המה רגשות השנאה וההערצה אשר העירו אליו דבריו, כי מן הוא והלאה קנה לו רוביספיר שם גדול בקרב העם. “כאשר ישליך איש הצבא מעליו את שריונו למען יֵקל לו להראות את גבורתו במלחמתו” כן עזב רוביספיר את משרתו, משרת קטגור בבית המשפט, ויקדיש את כל עתותיו לבתי הועד ולכתבי העתים. במדברותיו אשר נשא בשאלת המלחמה הראה רוביספיר את כחו וכשרונותיו לדבר בפני קהל ועדה הרבה יותר מאשר בכל אשר דבר לפני אספת ההתיסדות. בדברינו אלה לא נחפץ להגיד כי אמרות פיו הנפתלות המלאות מליצות חידות והבלתי נעימות יכלו למשך אחריהן את לבבות השומעים; אולם, רוביספיר העיר תמהון בלבות שומעיו בהסתירה אשר נראתה בין סגנונו הקר ככפור ובין תוכן מדברותיו אשר היה כאש בוער ואין מכבה; גם הראה את ממשלתו על שומעי דברו באש‑דת אשר לפעמים קרובות יותר מדי כסתה על דלות המחשבה. זרוּת דעותיו בדת ואמונה בתוך הג’ירונדים הספקנים משכה אליו את לבות האנשים אשר רוחם נטה לתורת הנסתר, וביחוד קרבה אליו את לבבות הנשים אשר עליהן הראה תמיד פעולה עזה ועצומה. ויחד עם זה עוד כבר בעת ההיא החל הצד הרע שבתכונת נפשו להגלות החוצה. רוביספיר היה מלא קנאה וגאוה ויטיל חשד בכל. בכל מעשיו היה רק מתקומם על חבריו ומאשימם. הוא היה מלא כעס וחמה על בני הבליעל, מאשר כי היה בעצמו הולך תם, אך קצף קצף גם על הישרים בלבותם מאשר כי יצא שמם לתהלה ויהיו כמוהו. “מוג‑לב הוא מאד” – הגידה עליו הגברת רולן, בזכרה איך אבד דרך ברגעי הסכנה. בחפץ לב הצית אש להבה, אך התרחק ממנה מיראה ופחד. וכל זאת בדבר אחד היה עשוי לבלי חת. התוכחה והדבה הרעה לא פעלו עליו במאומה להסירו מדרכו. כזה ירָאה לפנינו רוביספיר במשך כל ימי המרד.

כצלמו המוסרי כן גם צלמו הגשמי. פניו היו חורים ובעלי קצווֹת; בהליכותיו היה נוח לכעוס; מלבושיו היו צרים ותפורים לכל חקות מנהגי המקום.

יחד עם רוביספיר קנה לו שם עוד אחר, אך באמצעים אחרים. גם הכרת פני דַנטון ענתה בו על תכונת נפשו. שפתיו היו עבות והעידו על עזות מצחו, אך ידע להראות בהן צחוק‑קל; מעיניו נשקף עז‑נפש, אך לפעמים גם טוב‑לב; מצחו ורשמי פניו היו קמוטים. דנטון היה נוח להתפעל ולהתרגש בתחבלות ערמה ומזמה וגם במעשים נכבדים ויקרי הערך. וכי ע"כ היו חייו מלאים סערה. הוא היה סמל התנועה, התשוקה העזה, אֹמץ‑הלב והתנשאות הרוח; פיו היה כמעין המתגבר, ידיעותיו בחכמה ובמדעים היו מעטות. הוא לא דאה על כנפי החכמה; מחשבות עמוקות וצופות למרחוק לא היו לו; אך תחת כל אלה היתה לו הרגשה נכונה מאד בתועלת כל דבר בעולם המציאות; הבן הבין מה בלב האנשים אשר בא אתם בדברים. דנטון לא כתב מאומה, לא מדברות השמיע מעל הבמה כי אם חזיזי רעם; תכונת נפש דנטון היתה תערובת רגשות דֳפִי ורגשות נדיבות. דנטון היה ראש המדברים בבית ועד הקורדיליירים אשר בראש סופריו עמיד כּמיל דימולין; דנטון חונן בכל המעלות הנחוצות למצא חן בעיני המון העם והמושכות אותו אחריהן.

ועוד שלישי נמצא אשר גם הוא קנה לו את לב ההמון כשני ראשי המהפכה אשר דברנו עליהם; לפעמים גם גדל שמו משם השנים הראשונים. זה מַרַט, סופר בעתונים אוהב העם. איש לא היה מוכשר פחות ממנו לעמוד בראש מפלגה. וגם אמנם לא היה ראש למפלגה. ישֹׁב ישָׁב לו בסתר חדרו ויתבודד לנפשו; אך פעל על העם במאמריו החדים והסוערים. בני זמנו יתארוהו לפנינו כאיש אשר היה נתון בכל עז לבו לאשׁר הכלל. אך התאוה היותר משובחה בההפכה למשאות שוא ומדוחים תהיה למקור כל משחת. היא היא אשר תכין מדורה ותבנה במות‑הרגה. מרט לא נחשב אמנם על כל מפלגה מדינית, לא נהה אחרי המלוכה, אך גם ריפובליקני לא היה. רעיונו הקבוע היה להכין ממשלה שואפת לדם. שגעון נורא ואיום!

בתקופה אשר אנחנו עומדים בה עוד הלכו שלשת האנשים האלה במסלה אחת וכבעלי ברית נחשבו; גם קֹרא להם בשם בעלי השלישיה.

עד אשר נגע הדבר אל עצם מפעל המהפכה הלכו הג’ירונדים והיעקביים שלובי זרוע בהחלטותיהם בבית המחוקקים; בעשותם כדבר הזה יכלו הג’ירונדים להראות את פעולתם למדי, למען עצור את התנועה במרוצתה. אך לאט לאט נולד בהם רגש הקנאה, קנאת איש מרעהו, ומחשבה עלתה בלב הג’ירונדים, ליסד מפלגה מיוחדת ולהיות כמו מפלגת התָּוֶך; למפלגה כזאת אין מקום בעתות הרעש. מןן העת ההיא לא קשה היה לראות מראש, כי הנהגת התנועה תצא מרשותם לבוא בידי אנשים השואפים יותר לפעולה ומעשה.

שטף מרוצת תנועת המהפכה הביא מורך בלב רבים, אשר מראש הצטינו בשאיפותיהם למעשה, אך לסוף חרדו לראות את המהפכה יוצאת לפעולת אדם ויחלו לסוג אחור.

הפיליאנטינים אשר נהו אחרי מלוכה קונסטיטוציונית עמדו לימין האצילים, וכמו כן גדלה מפלגת המלך, ותחת אשר לפנים היה מספר חבריה כמאה איש עלה מספרם כעת למאה וחמשים.

למפלגות התקופה ההיא נוכל כבר לגרא בשמות אשר נודעו על שפת לשון בית המחוקקים רק בזמן מאוחר. היעקביים היו השמאל; הג’ירונדים היו למרכז השמאל; הפיליאנטינים היו למרכז הימין. ומה שנוגע לימין במובן הנכון שבמלה הזאת, הנה המפלגה הזאת שמה מחסום למו פיה בבית המחוקקים וציריה היו מן היוצאים ובאים בחצר המלך. אך בעלי המפלגות בעצמם בראו להם שמות שונים להם ולמתנגדיהם, ככל אשר עלה על רוחם. הג’ירונדים לקחו להם את השם: אוהבי‑ארץ‑מולדתם, ולהיעקביים קראו בשם מוכי‑שגעון או חבר‑בוגדים ובשם מתונים קראו להפיליאנטינים. ואלה האחרונים קראו אנרכיסטים לכל אשר לא באו בקהלם, והיעקביים קראו לכל אשר לא ממפלגתם בשם מחבל מזמות.

ובית‑ועד מיוחד לכל מפלגה ומפלגה. פעולת החברות האלה והדומות להן היתה כבירה ועצומה בתקופת המהפכה הראשונה. לולא תערובת האנשים השונים האלה, לולא החום אשר נולד והתפתח מפגישתם זה בזה, לולא אלקטרוּת הדבר החי, מי יודע אם לא נשארו יסודות הפילוסופים והסופרים רק כמתת יחידים. ועתונים מיוחדים לכל מפלגה ומפלגה וגם סופרים לכל אחת ואחת מהן: בשורה הראשונה נפגש את העתונים: אוהב העם ואוהב המלך. הראשון היה בידי מרט והשני בידי הכהן הקתולי רוֹיוּ, שני משגעים משתי קצוות שונות; מן העתונים האחרים נזכיר פה את “מהפכות פריז”, עתון אשר נערך ע"י פרוּדהוֹם: “דברי הימים לאהבת ארץ המולדת” של כַּרַה; הפטריוט הצרפתי של בריסו; הרָץ של גוֹרסה; מגן הקונסטיטוציה של רוביספיר. כל העתונים האלה היו לפה למפלגות הריפובליקניות השונות.

וכנהוג, היתה המלחמה עזה ביחוד בין הקרובים ביותר בדעותיהם. לשוא התקרבו הפיליאנטינים אל הנוהים אחרי המלוכה, כי שנאום האחרונים בלבם יותר מאשר את הג’ירונדים ואת היעקביים. וחמת היעקביים גדלה על הג’ירונדים הרבה יותר מאשר על הנוהים אחרי המלוכה. כל אחד ואחד השתמש בכל מקרה אשר בא לידו להראות את אותות התנגדותו לחברוֹ. אם חג עשו להם בעלי המהפכה לכבוד אנשי חיל שטוֹביה אשר נענשו לעבוד עבודת פרך על הפרם את חק המשמעת, חיש מהר ערכו גם בעלי המלוכה חג לכבוד זכר שם סימוֹנוֹ, ראש העיר אֶטַמְפה אשר נרצח במרד בעלות מחיר התבואה למעלה ראש. הראשונים קראו לחגם בשם חג החפש והאחרונים, לאות התנגדות, קראו לחגם בשם חג החק.

ובחצר המלך נסו לצאת מן המבוכה הזה בתחבלות מרמה. תמכו בידי בית הועד הלאמי (בעשרת אלפים פראנק ליום – יאמר תְּיֵיר) אשר חבריו היו נכונים לכל רעה, בהיות להם כלי נשק בסתר אהלם, במקום אספותיהם; כמו כן קנו בשחד גם מרגלים חרש מחברי היעקביים לדעת את אשר יעשה בבית ועדם, וגם קנו עוד מוחאי‑כף ביציעות העליונות בבית המחוקקים. מטרתם הנסתרה היתה להגדיל את חרון אף העם, להחליש את כח צרפת בסדרי הקונסטיטוציה ולהוליד כמו כן בקרב העם את הרעיון, כי הימים הראשונים היו טובים מאלה וכי יתרון למשטר הישן על החדש.

לואי הששה עשר החזיק בשטה הזאת בזהירות לבלי הִוָּקשׁ (כן אהב תמיד להגיד בעצמו). בצלחת בגדו נשא תמיד את ספר הקונסטיטוציה ויתאמץ לרמות את כל הבריות ואת שריו ויועציו קדם כל. “או כי הוא הצדיק מכל האדם או כי ראשון הוא לבני עולה” – הגיד רולן – “אין מסתתרים ככה”. אך האמת היא כי האדם אשר לא חונן באֹמץ‑לב גם לבו לא תמים בקרבו.

מלזהירב, כאוהב נבון, יעץ למלך לעזוב את כסא מלכותו. המלכה היתה אמיצת לב ונוחה להתרגש ולא יכלה להסתיר את רגשות שנאתה למהפכה וגם לא לשים מעצור לרגשותיה אלה. מגמת חפצה לבקש מחסה ומגן רק מברית ממלכות החוץ ומתנגדי המהפכה אשר נדדו מארצם. וכי ע"כ פנתה אליהם להחיש את מעשיהם להביא פדות וישע למלוכה. “האופן הטוב ביותר לצאת לישענו הוא – להתנפל עלינו” – כתבה לשר אחיה, קיסר אשכנז.

וזה מכבר נפוצה השמועה בעתונים ע"ד מציאות ועד אוסטרי, שמטרתו להציל בסתר את משפחת המלך ולהכות מכה רבה באספה. ביום העשרים ושלשה לחדש מאַי הביא גַ’נסוֹנֶה את השמועה הזאת גם לפני האספה.

ועוד סבה אחרת היתה להתעוררות תמידית. במקום חיל שומרי המלך בא חיל שומרי הקונסטיטוציה. אך רק שנוי השם היה פה ולא יותר. הגדוד הזה, אשר מעבר האחד היה מלא אנשי צבא צעירים לימים מקנאי הנוהים אחרי המלוכה, ומעבר השני היו בו שואפים לטרף, נכונים לגזור על ימין ועל שמאל, נראה בעיני האספה כמסוכן לחפש העם. וכי ע"כ החליטה האספה לשלח את אנשי הצבא האלה לנפשם והמלך אִשר וקים את החלטת האספה כי כן יעץ לו דימוריה. אולם, הגדוד הזה נתבטל רק בכתב ובפועל הוסיפו אנשי הצבא לקבל את משכרתם מאוצר המלוכה.

וְסֶרְבַּן, אשר בא במקום גְרַב למלא מקום שר המלחמה, ואשר היה ג’ירונדי בכל לבו ונפשו, גמר להתנגד בכל כחות נפשו למטרת היוצאים ובאים בחצר המלך, ויציע לפני האספה, ליסד גדוד מעשרים אלף איש מן הנאמנים בברית‑העם, להיות למחסה ולמגן על צירי העם בפריז.

וימים מספר לפני ההחלטה הזאת גמרה האספה גם לענוש קשה את הכהנים אשר ילחמו במהפכה, כי קבלה האספה מערים שונות ידיעות מרגיזות בדבר מעשי הכהנים אשר מאנו להשבע שבועת אזרח. על יסוד החק הזה, ע"פ כתב‑מלשינות אשר חתמו עליו את ידיהם עשרים איש מאזרחי צרפת ואשר אֻשר בבית פקידות המחוז, היתה הרשות לשוטרי המקום לגרש את הנאשם מן המחוז, מעבר לגבולות הפלך במשך עשרים וארבע שעות, ומעבר לגבולות הארץ במשך ירח ימים.

מסבות שונות דחה המלך את אשוּר שני החקים האלה בגמרו בלבו לדחותם לגמרי. כאשר הודיע המלך כי ימאן לאַשר את שני החקים האלה, קמה סערה בבית המחוֹקקים, ורולן פנה אז אל המלך במכתב אשר בו נמצאו הזהרות עזות ונמרצות בדברים שנונים כאלה: עוד מעט והעם הנעצב לנפשו יחל לחשוד במלכו, כי אוהב הוא המלך להאורבים בסתר נגד המהפכה וקשור אתם בברית.

המכתב הזה היה כמקרה רב העליליה. הוא הפיץ אור בהיר על מעשה אשר נראה לעיני העם רק כמו מתוך עב הענן. לואי הששה עשה הסיר את שלשת השרים הג’ירונדים ממשמרת פקודתם, והאספה הודיעה כי המעשה הזה לא ירצה לעם.

– הצילנו משלשת המורדים האלה – הגיד המלך לדימוריה ודימוריה נפרד מחבריו בתנאי, כי יאשר המלך את שני החקים. אך כעבור שלשה ימים מאן המלך לקים את הבטחתו, ודימוריה נאלץ אז גם הוא לעזוב את משמרתו, ובזה קנה לו לב העם אשר הוסר מאחריו.

ומבית ועד הפיליאנטינים לוקחו אנשים מספר בלתי נודעים כלל בשמותיהם לעמוד בראשי הממשלה החדשה. ידע ידע לואי הששה עשר כי אין למפלגה הזאת מגמה קבועה וגם ערכה לא רב. אולם לו היתה רק מטרה אחת: לדחות את המקרים לזמן ידוע. ואף אמנם זה ימים אחדים בחלה נפש המלך בכל פעולה ומעשה ורק דברי מקורביו הנלהבים העירוהו מתרדמתו.

וכל מקרי הימים ההם הועילו להרבות את התרגשות העם התרבות שטרות המדינה יותר מן הצרך וחסר מטבעות זהב וכסף ונחשת עמדו למכשול על דרך סחר הארץ והרבו את העשיר והמרוצה; היוקר היה יותר מלאכותי מאשר טבעי ושמועות נפוצו בארץ כי מלאו מתנגדי המהפכה בסתר את אסמיהם בר. במקומות רבים התפרץ העם, כי הרבו הכהנים להעיר את רוחו למרד וגם באי כח הנודדים ועושי דבריהם לא טמנו ידיהם בצלחתם ויזרעו זרע השנאה בלב העם למשטר החדש.

ולמלא את סאת הרעה שלח לאפאיט, ביום הששה עשר לחדש יוני, ממחנה החיל אשר חנה בעיר מוביוג', מכתב אל האספה אשר בו הודיע, כי שבע רצון הוא כי יצאו השרים הג’ירונדים מן הממשלה. לאפאיט האשים בגלוי את חבר היעקביים בכל המהומות והמבוכות אשר באו על צרפת. ויקרא לצירי העם להביא את שלטון החקים תחת שלטון בתי הועד, לכבד ולהוקיר את כח שלטון המלך ולשים אל לב את צרכי חיל הצבא, מגן ארץ המולדת.

נוסח המכתב אשר נכתב בקול נגיד ומצוה אִמץ וחזק את הנסוגים אחור ויקם שאון קצף וחמה במחנה מתנגדיהם. אי אפשר הוא כי ידי לאפאיט כתבו מכתב כזה – קרא גַדֶה – איש בריתו של וַשינגטון לא יוכל לדבר כאשר דבר קרומויל באבדן חפש אנגליה.

ולמחרת היום ההוא, כאלו לא חפצו השרים החדשים לקרא מלחמה על האספה, באו להודיע את החלטת המלך בדבר שני החקים: נגד הכהנים וע"ד יסוד גדוד חיל מבעלי ברית‑העם.

ויתעורר אז העם יושב פריז לענות על מכתב לאפאיט, כמו גם על החלטת המלך.

וביום העשרים לחדש יוני, הוא יום הזכרון לישיבת אספת ההתיסדות באולם משחק הכדורים, השכים העם להתפשט ברחובות העיר לחוג את חג הזכרון ולטעת את עץ החפש, ועל דגליהם כתבו החוגגים: “קונסטיטוציה או מות!” וְסַנְטֶר, עושה שֵׁכר עשיר אשר גר במבא סנט‑אנטואן, ראש‑גדוד בצבא גבורי הלאם, קבל על עצמו לסדר את החג ויעמוד בראש התנועה. התהלוכה, אשר מדי עברה ברחובות קריה הלכה ורבתה, באה עד שערי האספה ותבקש רשות לעבור בהמון‑חוגג לפני הצירים. אספת אנשים מזוינים להגיש בקשה היתה אסורה ע"פ חקי הארץ. אך החק הזה הופר לעתים קרובות בימי אספת ההתיסדות, בהסכמתה. ובפעם הזאת קשה היה לדרוש, כי ישמר החק הזה מבלי הביא את העם לשפך‑דם, כאשר כן עשה בחג אשר בשדות‑מֵרס. וכזאת אמנם הגיד וֶרניוֹ בבקשו לכבד את האזרחים ולתתם לבוא אל הישיבה. ואמנם נתנום לבוא. ובבואם אל הבית קראו לפני האספה את כתב הבקשה אשר היה ערוך בדברים עזים וחדים אחרי אשר הביעו בכתב‑הבקשה הזה את אמון‑רוחם ורגשות הכבוד לקונסטיטוציה, התלוננו על הריב אשר התגלע בין השלטון הפועל ובין האספה ועל חבוק‑ידי אנשי הצבא וידרשו, כי תוציא האספה חקים קשים נגד אויבי המהפכה, ובסוף דבריהם הביעו את דעתם כי הרשות ביד העם להתקומם נגד העול המעיק.

ישיבת אספת המחוקקים היתה עוד בעת ההיא בבית אשר בחרה בו אספת ההתיסדות בעזבה את וירסיל לבוא פריזה. הבית הזה נמצא במרחק צעדים אחדים מגן טיולרי אשר שם ארמון המלך. מן האספה פנה איפוא ההמון ללכת ולבוא אל ארמון המלך. אך בדרכו עמד מלכת, כי פגש במרכבה אשר עליה הובל עץ החפש, עץ לבנה גדול מאד אשר חפצו לטעת לפני הארמון. בעמוד המרכבה בלי משים במקום אשר היה בו גן הקפוצינים מאין דרך לנטות ימין או שמאל, נטע ההמון את העץ במקום ההוא ובעת ההיא, אלה אשר היו בראש התהלוכה הגיעו עד שערי הארמון ויבאו בו בלי כל התנגדות. וההמון היה שואף לראות את הארמון ומחשבת נקם ושלם רחקה ממנו בעת ההיא, וילך הלך ועבור מחדר אל חדר, וישכח כי בזה יפיר את החק האוסר על כל איש לבוא לבית זר בּלי רשות בעל הבית. והמלך קרא אליו אנשי הצבא מגבורי הלאם וילך וישב על כסאו אשר העמד על מרום סף החלון ויצוה על אנשי החיל לעמוד סביבו ולשוטר נתן אות לפתוח את דלת החדר. וערב רב, אנשים ונשים וטף מלאו כרגע את החדר. בהמון הרב הזה היו כאלה אשר באו וכלי נשק עליהם, מי בחנית, מי בכידון, מי בגרזן, מי בחרב, מי בפי חרב נתון בראש מטהו. גם נמצאו כאלה אשר באו אל חדר המלך וכלי תותח בידיהם. אך לעמתם היו גם כאלה אשר נשאו צרור פרחים או ענפי עץ בידיהם. וקולו שונים נשמעו מכל העברים. אלה מחרפים ומגדפים ואלה מאימים ומפילים חתת; אך היו גם כאלה אשר השמיעו קולות שמחה ועליצות נפש; אלה האחרונים היו אמנם הרוב. ויפנה אז ההמון אל המלך ויקרא: “השיבה לנו את השרים אוהבי ארצם! חתום את ידך על שני החקים!” ואיש אחד מן ההמון נגש אל המלך ויתן אל ידו מצנפת אדומה, וישימה המלך על ראשו. ולמראה הזה מחא ההמון כף; ויתנו אז על יד המלך בקבוק, וישתה המלך ממנו לחיי הלאם, ומחיאת כפים נשמעה מחדש. ובכל זאת אֹמץ‑לב המלך לא עזבהו ולא בטל את רצונו מפני רצון העם. וההמון נשאר בארמון המלך עד בוא פיטיון, ראש פריז, וצירי העם אשר נשלחו להגן בעד המלך.

אספת העם בחוצות קריה נמשכה מאור הבקר וכשתי שעות נשאר ההמון בארמון המלך. באחרם לבוא לעזרת המלך, נתנו צירי בית המחוקקים וחברי בית המועצה מקום לחשדם, כי בהיותם תחת פעולת הג’ירונדים חפצו לאנוס את המלך להשיב את הממשלה לידי אלה האחרונים. יכול להיות כי עלה על לבם רעיון מהפכה יותר נכבדה. אך האמת היא כי מקרים בכדומה לזה כבר קרו פעמים אין מספר בתולדות העמים, והם היו תמיד תוצאות התעוררות ההמון, וגם בפעם הזאת נוכל אמנם להחליט כי לא נכונה ההשערה.

אך איך שיהיה, ובבוא פיטיון למחרת היום ההוא אל הארמון להשקיט את המלך בדבר סערת הרוחות בעיר, קבלהו לואי הששה עשר בפנים נזעמים, ומקורבי המלך הרשו להם גם לפגוע בכבוד ראש העיר. ובאותו היום נוסר פיטיון ממשמרתו ואתו יחדו ירד ממשמרת כהונתו גם מנואל, פרוֹקוּרוֹר‑סִנדִיק לקהלת פריז, על לקחם חלק שניהם גם יחד במרד ההמון. אך המעשה הזה הביא רק רעה חדשה על חצר המלכות. האספה נתנה את המשרות על שכם הפקידים כמבראשונה, למרות רצון המלך ופקודתו.

ולשמע המקרים האלה עזב לאפאיט את מחנהו ויבוא פריזה. ויבוא אל האספה וידבר אליה בשם אנשי החיל אשר תחת פקודתו וידרש ממנה “בשם כל הצרפתים האוהבים את ארץ מולדתם ומוקירים את חפשם, שלותם וחקיהם אשר חקקו להם בעצמם, כי ראשי החמס והשוד אשר נעשו ביום העשרים לחדש יוני בארמון טיולרי ענש יענשו כדי רשעתם כפושעים בעמם”. ויוסיף לדרוש עוד “לאַבד ולהשמיד את חבר הפושעים אשר לקחו בידם בכח את השלטון העליון ובעריצותם ישיבו את האזרחים עד דכא. הוכוחים הגלוים לעיני כל לא יתנו עוד מקום לספוק מה נוראות ואיומות מחשבות ראשי החבורה הזאת”.

ובכלותו את דבריו אלה שב הגנרל אל מקומו ומחיאת כפים ארוכה לותה אותו על דרכו. פתאום קם גַדה ממקומו ויפנה אל האספה בדברי חדודים ומהתלות ויאמר: ברגע הראשון, בהודע לי דבר בוא הגנרל פריזה שעשעתי את נפשי במחשבות מנחמות מאד מאד; אמרתי אני אל לבי: הנה כי כן אפס אויב מחוץ; נוצחו האויסטרים! אך שמחתי היתה עדי רגע. אויבינו מחוץ כמקדם עומדים הכן לצאת לקראתנו; מעמד הענינים מחוץ לארצנו לא שונה במאומה. ובכל זאת לאפאיט בפריז! מה הם המקרים הנכבדים אשר יכלו להביאו הנה? סערותינו פנימה? אך האמנם תעלה מחשבה על לבו, כי חסרת‑אונים היא אספתנו להשקיט את הסערות האלה? דבר ידבר אלינו בשם אנשי החיל והישרים בלבותם; אך איה המה ישרי לב אלה? ומה שנוגע לחיל הצבא, איך יכל להתיעץ מבלי הפר את חק הקונסטיטוציה?

ויוסף אחרי כן להראות עד כמה מסוכן הוא לתת רשות לראשי הצבא להגיש כתבי בקשה.

ולאפאיט עשה אמנם מעשה אשר היה נגד כל דעותיו הקבועות ויתן היכלת לאחרים לסמוך עליו לעשות כמוהו, הלא הוא: התערבות אנשי הצבא בעניני המדינות. ורק גדל‑הרוח הוא הוא אשר הניעהו לעשות את מעשהו, כי חפץ לצאת לישע המלך וביתו. והמלך לא הכיר את מעבדו ולא שלם לו כפעלו.

המלך מאן לקבל יד עזרה מן הנוהים אחרי הקונסטיטוציה, מיראה פן יבקשו ממנו חקי חפש ודרור תמורת עזרתם. ביחוד היה שנוא לאפאיט למלכה. כבר ראינו כי נתנה היתרון לפיטיון על לאפאיט במשרת ראש העיר פריז. ושנאתה אליו נראתה שנית גם בפעם הזאת. לאפאיט חפץ לעשות בקרת לחיל גבורי הלאם ולשאת מדברותיו בפני אנשי החיל. ותשלח המלכה להגיד לפיטיון כי יתנגד לחפץ לאפאיט. טוב טוב לנו – אמרה המלכה – לראות ברעה אשר ימצא אותנו ובלבד שלא תהיה ישועתנו מעשי ידי לאפאיט והנוהים אחרי הקונסטיטוציה.

לשוא נסה הגנרל לאסוף סביבו מתנדבים לצאת בצבא ולהביא תמורה קטנה בממשלה: להוריד את היעקביים משאתם. לקול הקריאה הראשון באו אליו מאה איש, אך לקול הקריאה השני באו רק שלשים איש. עצוב רוח שב אל מחנהו ומשם שלח אל האספה מכתב אשר היה כמכתב הראשון אך אשר החטיא גם הוא את מטרתו. ביום עזבו את פריז שרפו בגן פּליי‑רוּאַיאַל פסל‑שעשועים עשוי כתבניתו.

בעזבו את מחנה חיל צבאו לא שכח לאפאיט להזהיר את שרי הצבא להביט בשבע עינים על כל מדרך כף רגל. אולם, בהעדרו מן המחנה חבקו עוזריו את ידיהם ושמונים אלף איש מן הפרוסים, לאמר כל חיל‑החלוצים מחיל הברית, עברו את הגבול ויעברו דרך קובלנץ. ליוקנר נסוג אחוֹר לִילה וּוַלַנְסַיינָה. והעם ראה בזה מעשה בגד ומעל ויצעק חמס על הבוגדים. ובראות האספה את הדבר הזה ותירא פן ישתמשו מתנגדי המהפכה בחיל הצבא אשר לפניהם, ותוצא פקודה לשלוח לנפשם את אנשי הצבא מחיל גבורי הלאם אשר בפריז וביתר הערים הגדולות בצרפת.

הדבר הזה היה ביום השני לחדש יולי; בשלישי בו נשא וֶרניו מדברותיו בבית המחוקקים וידבר על הרעה הנשקפת לצרפת מאויביה הצרים עליה ויפנה אל האספה ובתחנונים בקש ממנה לקדם את פני הרעה בעזוז גבורת ימינה. אם מסוכן הוא חיל אויבינו לחפשנו – אמר הנואם – הוא לא מאשר כי קצר קצרה ידנו מצאת נגדם, כי אם מאשר כי בראש חיל צבאותינו עומדים אנשים אשר לא יוכלו או לא יחפצו להשתמש בו לתועלת הלאם ולטובתו. ויוסף הנואם לתת דפי במעשה המלך אשר הסיר ממשמרותיהם את השרים האהובים על העם, בעת אשר שלום הארץ דורש כי שלום אמת יהיה בין מושלי הארץ. וליועצי המלך החדשים הראה על האחריות אשר הם לוקחים על עצמם אם יוסיפו לעמוד במרדם, לבלי לתת למלך לאַשר את החקים אשר הוציאה האספה.

אולם – קרא הנואם – לא די להוריד את השרים בתהום חפרה ידם בזדון או בשגגה. חפצי הוא להסיר את המסכה הנסוכה על פני המלך בחנף ובמרמה ולהראות לו אנה יובילוהו אוהביו הנלוזים. נסיכי צרפת העירו נגדינו, בשם המלך, את כל ממשלות אירופא. ספר הברית בפילניץ כֹרת להיות למחסה לכבוד המלך. להגיש עזרה למלך, לצאת ליש…14 המלך ילחם בנו מלך הונגריה וצ’כיה והנודדים יבקשו הרשות להספח אל חיל צבאו. בכל הרעות אשר יתאמצו להמיט עלינו לקחו להם את שם המלך למחסה כזב.

ובספר הקונסטיטוציה הן נאמר: אם יעמוד המלך בראש צבאות החיל להלחם בעם או אם יתן לאחרים לעשות כזאת מבלי להתנגד להם בגלוי אז ירד מכסא ממלכתו. מה הוא פרוש המלות: מבלי להתנגד להם בגלוי? השכל ילמדני מובן המלות האלה הוא, כי כגדל הסכנה כן צריך להיות גם גדל ההתנגדות. לו הלכו כעת מאה ועשרים אלף איש מחיל אוסטריה לצור על פלנדריה ומאה אלף איש מחיל הפרוסים לצור על אלזס ולוּ שלח המלך אז נגדם רק עשרה אלפים או עשרים אלף איש האם היתה זאת התנגדות בגלוי כמצוּוה מפי הקונסטיטוציה? – אם ידע המלך כי מחנה חיל הפרוסים עולה עליו ולא יודיע את הדבר הזה לאספה הלאמית; אם לא ימהר המלך להִכּוֹן לקראת האויב, אם ימאן לתת הרשיון לאסוף מחנה חיל העתידים הדרוש לעצור את האויב במהלכו; אם יתן המלך לגנ…15 חשוד לעמוד בראש חיל הצבא וימאן לשלוח גדודי חיל חדשים לגנרל הראוי כי יאמין בו העם, – האם ימלא בזה את חובתו אשר הטילה עליו הקונסטיטוציה? – וכמלואים להשערותיו אלה הוסיף הנואם: ולו תחת להצטדק ענה המלך כזאת: לא הפרתי חק וגבול הושם לממשלתי לא עברתי; משפט בחירת השרים מידי הקונסטיטוציה נתן לי; גם יסוד גדודי חיל ושליחתם ממקום למקום, גם אִשוּר החקים; לא עשיתי כל מעשה נגד הקונסטיטוציה ואם כן נאמן אני לה, – באחת, לוּ בחדודי בוז כאלה ד…16 המלך בדבקותו בקונסטיטוציה, כי עתה היה הצדק את הצרפתי לאמר לו:

הה, מלך! אתה אשר האמנת כהעריץ ליזנדר, כי לא יקרה האמת מן השקר וכי אפשר לשעשע את לב האנשים באלות ובשבועות כאשר נשעשע את לב הילדים בצעצועים; אתה אשר שמת אהבת החקים לבושך, למען שמר בידך את השלטון כאמצעי להתעמר בהם, התדמה בלבך כי גם כעת תוכל להונות אותנו בהבטחות חנף ומרמה? האם, בשלחך נגד האויב חיל צבא מתי מעט תגין עלינו? הנחשוב למגן ומחסה מפני האויב את השתנות המיניסטרות בלי הרף אשר כצור מכשול היא על דרך פעולות הממשלה? הלהביא אשרנו נתנה לך הקונסטיטוציה משפט בחירת השרים או למען המיט עלינו צרה ויגון? בתת לך הקונסטיטוציה משפט אשור החקים, קופת ההוצאות ועוד זכיות רבות ונכבדות כאלה, האם למען תשתמש בהן לרעת הארץ והקונסטיטוציה גם יחדו נתנה לך כזאת? – לא! אלפי פעמים לא! האיש אשר גֹדל‑לב הצרפתים לא העיר את רוחו, אשר רק לשלטון תשוקתו, הוא לא יאכל את פרי הפרת שבועתו. כאין אתה בעיני הקונסטיטוציה, אשר כה תרמס ברגליך; כאין וכאפס אתה בעיני העם אשר בגדת בו באופן נבזה כזה!

וידרש הנואם להשמיע גלוי לכל, כי ארץ המולדת בסכנה.

ההחלטה הזאת היתה נכבדה מאד, יען כי על יסוד הקונסטיטוציה גררה אחריה ישיבות כל בתי המועצות: של הפלכים, של המחוזות ושל הקהלות, כמו שגררה אחריה גם פעולת כל שלטוני הצבור, ותקרא לצבא את גבורי הלאם ואת כל האזרחים המוכשרים לצאת בצבא.

האספה עסקה בשאלה הזאת בועדים מיוחדים ובישיבה הכללית. נחוץ היה כי תהיה הקריאה הזאת לא כקול יאוש, כי אם כקול‑קורא בשכל ובתבונה, להעיר בעם את רגש אהבתו לארץ מולדתו.

ביום האחד עשר לחדש יולי, בהאסף צירי העם, קם היושב ראש ממקומו; דומיה עמוקה שררה בבית בעת אשר השמיע היושב ראש בחרדת קדש את אמרתו “אזרחים, ארץ המולדת בסכנה!”

והודעת ההחלטה הזאת ליושבי פריז היתה ביום העשרים ושנים לחדש יולי ברוב עם. יריות כלי התותח נשמעו בכל שעה ושעה. ראשי בית מועצת העיר וסביבם חיל גבורי הלאם הפרשים והיורים בכלי תותח, הלכו ועברו בעיר ודגלים בידיהם ומקהלת מנגנים בכלי זמרה בראשם והם מנגנים נגוני הלאם. פעמים רבות עמדה התהלוכה להשמיע את קול הקורא לעם הנאסף. מטרת התהלוכה הנאדרה הזאת היתה להראות לעם, כי בנפשו הוא מבלי הפיל עליו מורא ופחד. ובשערי העיר נבנו אמפיתיאַטראות ושמה לוקחו האנשים לצבא. כעשרת אלפים איש התנדב בפריז לצאת בצבא. ובמחיאות כפים ברך העם את המתנדבים. חיש מהר מלאו המסלות והדרכים המון אנשים צעירים לימים אשר הלכו מערי השדה להתנדב לצבא; הלך הלכו וצרורותיהם על שכמם, לבושי בגדיהם המיוחדים לכל אחד ואחד מהם על פי מלאכתו ומשלח ידו, וישירו את שיר הלאם אשר חבר שר הצבא האינג’יניר, רוג’ה‑די‑ליל, מחיל הצבא אשר על גדות הרהין. השיר הזה כבר התפשט בכל רחבי תבל ושם “מרסילייזה” קרא לו, מאשר כי בעלי ברית‑העם מעיר מרסייל שרו אותו ראשונה בדרך לכתם לפריז.

התעוררות העם ברגע הזה היתה עמוקה ורצינית.

בתוך יתר דברי קול הקורא אשר הוציאה האספה נאמר גם:

“צרפתים! עיני כל העמים נשואות אליכם; העירו בקרבם רגשי פליאה ותמהון לכחכם ועזוזכם; תהיה נא נפש אחת לכלכם; כבדו את חקי הארץ; תעז נא ידכם על אויביכם בחיל וכח; עוד מעט ונצחוננו על אויבינו יהיו שלומים לפעלנו, וכל העמים העולים כעת חמושים נגד קונסטיטוציתנו, יחפצו לבוא אתנו בקשר האחוה”.


פרק רביעי: הצעות לטובת לואי הששה עשר.

– דבר שלטון של ההרצוג מברוינשויג. – יום העשרה באויגוסט. – מחסה הארץ. – בוא בני מרסיליה פריזה. – מלחמת שדות‑העדן אשר באה עד שפך דם. – הצעת מהפכה‑חוזרת. – הנסיון לעשות שלום. – משבר נראה מראש. – דבר‑שלטון אשר הוציא ההרצוג מברונשויג. – התעוררות כללית. – דרישת הורדת המלך מכסא מלכותו. – יום העשרה באויגוסט. – הורדת המלך ממלכותו. – משפחת המלך בטמפל. – לאפאיט עוזב את צרפת. – אספת הקונוינציה. – מעשי אספת המחוקקים לאחרונה. – מריבותיה עם בית המועצה בפריז אשר יסד את מרד עשרה באויגוסט.


הועד לעניני הצבא אשר באספת המחוקקים עשה את מעשיו בשקידה וחריצות להיות נכון לקראת האויב. עוד מחדש נובימבר בשנה הקודמת הורשה, על פי הצעת ד' אלביט, למלאות את מקום שרי הצבא אשר ברחו ויבאו אל מחנה הנודדים – לכל העובדים בצבא גבורי‑הלאם לעמוד על המבחן ולהשיג תאר שר צבא. קרנא הבכור הציע להעמיד את הסרג’נטים במקום שרי הצבא הבורחים. והוא הוא אשר הציע גם עוד בחדש יוני לחלק שלש מאות אלף קני‑רובה לחיל גבורי הלאם במקומות שעל גבול צרפת ולצוות להכין שתי מאות אלף רמחים להשתמש בהם במקום קני הרובים אשר יהיו חסרים. אחיו, קרנא‑פֿיולין, הביע את דעתו, כי נחוץ להרבות את מספר היוצאים לצבא עד ארבע מאות וחמשים אלף איש. מבצרים רבים חוזקו ובוצרו וכתב‑דת נתן, אשר אסר לסוג אחור עד אשר לא ירבו הבקיעים בחומה ועד אשר לא יגש האויב להשתער על המבצר. שרי הצבא אשר לא האמין בהם העם קבלו פקודה, לבלי בוא בדברים עם האויב בטרם יתיעצו על צפונותיהם עם פקידי המקום.

כל אלה אשר ידעו והכירו את מצב הענינים נוכחו לדעת, כי אמנם מלא הוא חתחתים וצורי מכשול. שר המלחמה נרבון הפריז תמיד על המדה בדבר מספר אנשי החיל בצרפת; וסרבן אשר בא תחתיו למלא מקומו ערך את מספר אנשי החיל לתשעים אלף ושלשת אלפים איש, אשר עמדו להגין על גבולות הארץ, ובעת ההיא היה מספר אנשי החיל אשר לאויב כפלים מאנשי חיל צרפת.

בוא בעלי ברית‑העם מערי המדינה פריזה היה לשמחה וחג ליושבי פריז. לבני בריטניה הוכן משתה‑עם ביום העשרים וששה לחדש יולי בשערי הבסטיליה. בני מרסיליה באו בשלשים בו. לא רק לצאת למלחמה על האויב מחוץ באו פריזה, כי אם גם להושיט יד עזרה לאוהבי העם בפריז ולהיות סתרה על המהפכה מפני אוֹיביה בבית. “יושבי מרסיליה בנגב צרפת הם בכלל רגשנים גדולים, ואלה מהם אשר הלכו פריזה היו מלאים התרגשות והתפעלות ביתר שאת ועז” – הגיד בן עירם, תְּיֵיר. אמרו עליהם כי היו כלם שודדים וחומסים אשר ברחו מבית האסירים, אך שקר הדבר “להיפך, על הרוב היו אנשים נכבדים וישרי‑לב וגם אנשי חיל מנוסים”. הדברים האחרונים האלה נאמרו מפי מוֹרו‑די‑ז’וניס, איש נכבד מאד ונשוא פנים, אשר ראה בעיניו את מצור טיולרי.17 אולם, מספרם הופרז מאד, כי באמת לא היו יותר מחמש מאות. אוהבי העם ערכו משתה לכבודם בשדות‑העדן, וביום המשתה הזה ערכו הנוהים אחרי המלוכה גם הם משתה בשדות‑העדן לכבוד חיל גבורי הלאם אשר באחד מחלקי העיר, מקום שמה רוב התושבים היו מבעלי ברית המלוכה. בין שתי החבורות התפרצה מריבה אשר באה עד שפך‑דם.

והלבבות סערו ורעשו בעת ההיא על ידי האשמות אשר המטירו על לאפאיט דברני אספת המחוקקים, בית ועד היעקביים וסופרי העתונים. בשוב הגנרל מנסיעתו לפריז בא בדברים עם לוקנר להציל את המלך מעול המצוקות אשר היה נתון עליו. מכתבי לאפאיט ועדות לוקנו לא ישאירו כל ספק, כי אמנם עלה במוח לאפאיט רעיון כזה אשר פרטיו הובאו בספר כתב לַלֵי‑טוֹלַנְדַל.

"הקמת שלטון המלך כחק וכמשפט בכל עצם תקפו;

"הרחבת זכיותיו הקדושות ברחבה ובהכרח;

"הקמת מלוכה נכונה ואמתית עם מלך נכון ועם חפש נכון;

"בקרת הקונסטיטוציה; בטול איזה מחלקיה והבאת תקונים ושנויים ביתר חלקיה על יסוד יותר נכון וקים;

“הקמת זכיות האצילוּת הישנות, אך לא הזכיות המדיניות כי אם האזרחיות, אשר תתאימינה לדרישות דעת הקהל, כמו: תארי הכבוד, אותות החותם והדגל, התלבשת המיוחדה וכו'”.

אולם, גם ההצעה הזאת לא ישרה עוד בעיני המלך ומקורביו, כי עוד נתנה מקום גדול לחפש העם. “העצה הטובה ביותר אשר נוכל לתת ללאפאיט” – הגיד המלך – “הוא, כי יפיל כמקדם אימתה ופחד על הקושרים, במלאותו כיאות את חובתו כמצביא את חיל צבאותיו. בדרך כזה יחזק בלב חיל הצבא את אמונתו בו ואז יניעהו לחפצו כטוב וכישר בעיניו”.

ללב לואי הששה עשר לא היה זר אפוא רעיון הבאת תמורה במשטרי המדינה בכח חיל הצבא, ואם לא מצא את הצעת לאפאיט טובה לפניו הוא רק מאשר כי, לפי דבריו בעצמו, “אי אפשר היה להוציאה לפעולת אדם”. גם הוא וגם מקורביו קווּ לעזרת מלכי הנכר. אך גם העזרה הזאת לא היתה בלתי מסוכנה. “פלצות תאחזני בעלותי על לבי את חרדת תועי הרוח האלה בהודע להם דבר כבוש עיר מערי צרפת”. את הדברים האלה נשא לַלִי‑טולנדל על שפתו. ולא לשוא חרד חרדה גדולה. כבוש לונגוי היה כקול מבשר את הרצח וההרג אשר בחדש ספטמבר.

מכל העברים נשמע קול דורש להזמין את לאפאיט לדין. הג’ירונדים יצאו נגדו בגלוי. אמנם נמצאו ביניהם כאלה, אשר נסו להתפשר עם המלך, מיראתם פן תהיינה תוצאות המלחמה לטובת אחת המפלגות הקיצוניות. עצתם היתה אמונה למלך להראות את פעולתו על ממשלות הנכר, כי תחדלנה ממלחמה ומריב, להסיר את לאפאיט ממשרתו, להקים מיניסטריה מאוהבי העם ולהעיר אליו אמון‑רוח בלב העם בהודיעו גלוי לכל, כי לא יסכים בשום אופן לתת להגדיל את שלטונו לוּ גם הביע העם בגלוי חפץ כזה.

וביום העשרים וששה לחדש יולי קרא גדה באזני הנאספים בבית המחוקקים כתב‑בקשה אשר ערך קונדורסה. בדברים קשים הראה כותב המכתב עד כמה מסוכנים מעשי המלך לשלום הארץ ועד כמה יעירו רגשות חשד בלב העם. בקש בקשו ממנו להציל את הארץ והמלוכה גם יחדו בשובו על דרך הקונסטיטוציה. גורל העצות האלה, כמובן, לא היה טוב מגורל הצעות לאפאיט; אחרת לא יכלה להיות אחרי אשר נחשבו היועצים על מפלגה, אשר הצטינה בשאיפותיה למרד ומהפכה. ואמנם השיב המלך את פניהם ריקם בקצף וחרון אף. ויחד עם זה מאנו גם הפטריוטים הנלהבים לקבל את הצעת קונדורסה מחסר אמונתם בתמת‑לב המלך ומחשבם כל פשרה אתו לפח יוקשים.

אשר נסו הג’ירונדים להתפשר עם המלך יעיד כי חרדו לקראת תוצאות המשבר. לעתים קרובות במשך חדש יולי – תספר הגברת רולן – דברנו עם סרבן וברברוֹ, ובראותנו כי מצב הענינים הולך ורע בקרוב חיל האויב אל הארץ ובהוסיף מקורבי המלך חנף על חנף, בקשנו עצה ותחבולה איך לצאת מן המצר ולהציל את מפעל החפש. ברברו יעץ לקבוע את האספה במדינת פרובינציה, ארץ מולדתו, אשר הלל מאד את רוח יושביה. “אולם קוה אקוה” – הוסיף להגיד – “כי בני מרסיליה אשר באו הנה יגישו יד עזרה לאחיהם יושבי פריז לעשות משפט בחצר המלך ולהקים כמו כן את הריפובליק”. באספות‑סתר שונות עסקו בשאלת התקוממות העם, אך לא מצאו אנשים אשר יהיו מוכשרים לעמוד בראש התנועה. כהג’ירונדים כן גם היעקביים גמרו לחכות עד עת מצוא. רוביספיר לא בא אל ישיבת ועד המרד אשר היתה בביתו. גם דנטון, הוא דנטון, אמיץ הלב בגבורים, אחרי דברו בתוכחות קצף ובסערות חמה בבית ועד הקורדיליירים, חדל מבוא שמה ולא נראה החוצה. גם לבו נעה לסוף כנוע עצי יער מפני רוח ויאסוף את ידו מכל מעשה בפועל. ובראש התנועה עמדו אז אנשים בלתי נודעים כלל בשמותיהם. וברוח היאוש אשר התעורר בקרבו בקש העם לצאת מן המבוכה בעזוז כחו ולהשליך מעליו את אזיקי השלטון הזר לרוחו. וחבורות חבורות יצאו מהמון העם וישתערו בעזוז אפם בלי כל סדר ומשטר על גדודי צבא מסודרים ומזיונים באופן היותר טוב. לוּ שאלו האנשים האלה בעצת שכלם, כי עתה היו בודאי זהירים יותר במעשיהם, אך בלתי נודע עוד אם היה היתה הזהירות הזאת לטובתם.

ואמנם היתה יד המלכות רוממה. “בחצר המלך” – יאמר המרקיז פירייר – “לא רק לא פחדו ולא רהו מחמת ההמון, כי אם גם, להפך, קווּ להשתמש בהשתערות העם ללכד את פריז”. וגם האספה לא חכתה לתוצאות אחרות. כעד נאמן על הדבר הזה תוכל להיות החלטת האספה בענין לאפאיט. בארבע מאות ושש דעות נגד שתי מאות ועשרים וארבע דחתה את ההצעה להזמין לדין את הגנרל אשר קם כה בגלוי לעזרת שלטון המלך. המעשה הנכבד הזה חזק את לב המלך ויועציו בתקוות חדשות. אמנם, מלבד זאת השליכו יהבם גם על חמשים אלף אנשי הצבא אשר היו חמושים ומזוינים מכף רגלם ועד קדקדם ועל שנים עשר כלי התותח. אולם, עוד מעט ונוָכח לדעת עד כמה שגו ברואה בהשענם על משענת קנה רצוץ: אמון‑רוח אנשי החיל.

ויקר מקרה אשר נתן תואנה חדשה להבעיר את חמת ההמון ולקרב את יום הצרה והתוכחה. בבוא ההרצוג מברונשויג, המצביא את צבאות חיל ברית הממשלות, על אדמת צרפת, הוציא דבר‑שלטון, אשר קרא עליו את שמו, אם כי נכתב ע“י אחר ואם כי לא מצא בו ההרצוג בעצמו די ספקו. אומרים כי ידי אחד הנודדים, סימון גלבן, כתבוהו. היו כאלה אשר הכירו בו סגנון קלון, מי שהיה שר הכספים. אולם, איך שיהיה, ובכל האופנים חובר הכתב הזה על יסוד הכתבים אשר המציאם מלה‑דיופן, ציר לואי הששה עשר, ליד ממשלות הנכר. והעתונים בעת ההיא לא שגו אפוא באמרם כי מטיולרי יצא הכתב הזה. אחרי הודיע ראש חיל צבאות הברית את סבות אי‑הרצון מצד קיסר אוסטריה ומלך פרוסיה נגד צרפת, האשמה בעון בטול כח השלטון אשר היה לנסיכי אשכנז בּאֶלזס ולוטרינגיה ובעון הפרעת הסדר והדחת הממשלה אשר כדת, – הוסיף להזהיר את הצרפתים, כי מלאו את ידו להשיב להם את שלומם ואשרם וכי אם יתנגדו אליו “ענש יענשו ע”פ כל תקף חקי עבודת הצבא ובתיהם יהרסו וישרפו באש”. העיר פריז וכל יושביה בלי הבדל צריכים להודיע חיש מהר את דבר הכנעם מפני המלך, צריכים להשיב למלך את חפשו השלם, צריכים לתת ערובתם, כי לא יגע יד איש לרעה במלך ובכל בני ביתו וכי כבד יכבדום כחוב המוטל מידי הטבע ומפי משפטי העמים והממלכות על עבדים נאמנים לארצם ולמלכם. הקיסר והמלך מטילים את אחריות המקרים על ראשי צירי בית המחוקקים, על חברי מועצות הפלכים, המחוזות והקהלות, על כל חיל גבורי הלאם בפריז, על כל שופטי השלום ועל כל שאר האנשים אשר יחטאו ואשמו. כל האנשים האלה יחיבו את ראשם ורחמים לא יהיה להם בהשפטם בבתי המשפט אשר לחיל הצבא. מלבד זאת ישבעו הקיסר והמלך על דברתם, כי יקמו את נקמתם בעונשים קשים אשר יהיו למופת לעולמי עד, אם יבוא מי לחרף ולגדף את מערכות ארמון המלוכה או אם יבוא מי שמה וכח ובאגרף, אם יבוא מי לחרף את המלך, המלכה וכל בני משפחת המלוכה, או אם לא יעשה דבר להיות למגן על שלום המלך, שלותו וחפשו. והיה כי תקרה אחת מאלה אז תנתן פריז לחרם ולשממת עולם והנאשמים יענשו כדי רשעתם.

הכתב הזה אשר נכתב ונחתם ביום העשרים וחמשה לחדש יולי נדפס ביום העשרים ושמונה בו בכל העתונים אשר לנוהים אחרי המלוכה. בדבר הזה הראו כמו לוּ היו תמימי דעים עם כותבי המגלה. מכתבי הכהן לַנְפַן, אשר היה כהן פרטי למלך, יוכיחו, כי במסבת האנשים אשר שם חי, העירה המגלה רגשות שמחה ועליצות‑נפש. ביחוד הוטבו בעיני האנשים ההם הדברים ע"ד פריז, וכאשר דברו שמה בחיל הברית קראו לו בשם חיל צבאותינו.

ובהוָדע דבר המגלה הזאת בצרפת התעורר העם בכל עזוז כחו וגבורתו נגד דברי החרפה והבוז. ועם צרפת נוכח לדעת, כי אמנם יעשה האויב ככל אשר דבר, יען כי כבר עשה ככה לעיר סיירק אשר לא נתנה לחיל חלוצי פרוסיה לבוא בשעריה.

חמת העם בערה בו עד להשחית על לואי הששה עשר, על תתו את ידו לאויבי הארץ לכלותה ולהשמידה. בכתבי הבקשה אשר ערכו בעלי ברית‑העם, בעתונים ובבתי הועד, דרשו להורידו מכסא מלכותו. כל מ"ח חלקי העיר פריז, מלבד אחד, גמרו לבקש כזאת מן האספה.

“מעודנו ועד היום הזה” – יאמר אחד מכותבי התולדה – “לא היה אולי שפה אחת ודברים אחדים לעם רב כזה בשאלה חמורה ומסוכּנה כזאת”.

ואחד מחלקי העיר פריז (מוֹקוֹנסייל) העיז גם להודיע גלוי, כי לא ידע עוד את לואי הששה עשר ולא יכירו בתור מלך צרפת. ומועצת קהלת פריז חדלה מתת כבוד לפקידי השלטון ושלח שלחה צירים מיוחדים מקרבה למחנה חיל הצבא בסואסון, אשר מטרתם כמו היתה לפקח על כלכלת המתנדבים לצבא הלאם. וגם בתי הפקידות במקומות רבים הרשו להם לעשות ככל העולה על רוחם. אחת המועצות הכלליות, מבלי שים לב אל החלטת המלך, הוציאה לפעולת אדם למעשה, את החק ע"ד הכהנים המורדים, אשר לא חפצו להשבע שבועת אזרחים, וגם שנתה את החק הזה בעצמו לפי ראות עינה היא. ומועצת פלך “אשדות נהר הרהיין” חדלה לשלם את המסים לאוצר הממשלה ויתנום למתנדבים לצבא הלאם בשכר עבודתם בצבא. הפרעות האלה ארכו עד יום הוסד הריפובליק. אולם, בכל המעשים והפעולות האלה אשר לא כדת קשה לבלי ראות אַחדות מטרות העושים ומגמות חפצם, וזה לנו לעד נאמן כי היתה תנועת המהפכה קנין העם כלו.

וראשי חלקי העיר פריז מלאו את ידי פיטיון להביא את בקשותיהם לפני האספה ע"ד הורדת המלך מכסא מלכותו. וערך המעשה גדל עשרת מונים בעת אשר ידי ראש העיר פריז עשוהו. פיטיון מלא את משלחתו בשלשה לחדש אויגוסט. וביום ההוא הודיע גם לואי הששה עשר18 לפני האספה את דבר‑השלטון אשר הוצא הוציא ההרצוג מברונשויג, זה דבר‑השלטון אשר היה נודע כבר לכל ואשר נדפס כבר לפני חמשה ימים. אל ההודעה הרשמית נספחה הבטחת המלך להשאר נאמן לספר הקונסטיטוציה. כאשר נקראו דברי המלך האלה לפני האספה נשמע קול תלונה מעורב בצחוק.

האספה גמרה לעסוק בשאלת הורדת המלך מכסא מלכותו בתשעה לחדש אויגוסט. ואחד מחלקי העיר אשר במבוא סנט‑אנטואן הודיע, מבלי אשר התנגדו אליו יתר חלקי העיר, כי אם לא יעָשה רצון העם עד השעה האחת עשרה בערב, אז בחצות הלילה ירעש הפעמון להזעיק את העם. אולם האספה חשבה לנחוץ לדחות את פתרון השאלה באמרה, כי רצון העם לא בורר כל צרכו. ובהודע דבר החלטת האספה בערה חמת העם והמרידה החלה.

והלילה ליל בהיר וחם; ובכל חלק מחלקי העיר התאסף העם ויבחרו שלשה צירים אשר מלא מעם את ידם להציל את ארץ המולדת. ידיעות יותר מדויקות לא נתנו להם. ויהי מספר הצירים האלה חמשים ושנים (ובין הצירים האלה לא היה גם אחד מראשי העם הנודעים בשמותיהם: לא רוביספיר, לא דנטון ולא מרט). וילכו צירי כל חלק מחלקי עיר לבדם ובלתי מזוינים ויבאו עד בית מועצת העיר. ובבואם שמה לקחו את מקומם בחדר בקרבת האולם, אשר בו היו ישיבות מועצת הקהלה כדת. ובהתאסף כל הצירים רעש הפעמון וילכו ויבאו אל אולם הישיבות, ויפרשו את מגלותיהם אשר נתנו להם מידי העם לדבר בשמו, וישבו על הכסאות אשר שמה ישבו חברי המועצה המבוטלה. הדבר הזה נעשה לפתע פתאם ויהי למעשה מיוחד במינו. ובקחת הצירים כמו כן את עמדתם ויהיו לשליטים החלו את מעשיהם בבטול חיל המחסה אשר בארמון המלך, ויקראו אליהם את ראש חיל גבורי הלאם, את מנדה, אשר נהה בסתר אחרי המלוכה. מנדה היה אחד מששת שרי הצבא אשר שרתו חליפות. ויבא מנדה אל בית המועצה בחשבו, כי יצא הצו מבית המועצה הקודם; רק בבואו הביתה ראה כי יתיצב לפני הקושרים אשר בקהלת פריז. ויקראו לפניו את כתב‑הדת אשר נתן לחיל הצבא להתנפל על חיל העם מדי לכתו אל הארמון ולהכותו מאחוריו, וכרגע שלחוהו אל בית‑הסהר. אולם, בהודע לעם דבר הקשר אשר קשר עליו מנדה לא נתנהו גם לצאת מבית המועצה ועל מעלות הבית נפל חלל בידי העם.

ובארמון המלך עוד לא נודע דבר מות מנדה; ויוסיפו שמה להשען על פקודותיו ולשבת בטח. ובארמון ובסביבותיו עמדו אז, לדברת אחדים – בדבר הזה נחלקו הדעות – שלשה גדודי חיל מחיל שויציה, ואליהם נספחו אנשי החיל מחיל שומרי המלך מלפנים, אשר לא נשלחו לביתם ויקבלו את משכרתם כמלפנים חרף הצו אשר נתנה האספה. ובגדי האחרונים היו כבגדי הראשונים, אל נכון למען לא יכירום. ומלבד זאת נמצאו שמה כאלף איש מבני האצילים הנאמנים למלך ומספר גדודי חיל מחיל‑גבורי‑הלאם.

וכאור הבקר יצא המלך להפקיד את כל חיל צבאות הארמון. אך הנוהים אחרי המלוכה הרשו להם להראות בשאון אותות התנגדותם למהפכה, והדבר הזה לא היה לרצון לאנשי החיל מחיל‑גבורי‑הלאם. ובקרא הראשונים בקול רם: “יחי המלך!” ענו האחרונים לעמתם: “יחי העם!” ורבים מגבורי‑הלאם נספחו אל המתנפלים. בלב סוער ורועש שב המלך אל הארמון. עוד מעט ונראו מערכות צבא המון העם, כמובן, מן המלאים ביותר חמה וקצף; ואנשי החיל האלה, מחיל העם, נושאים בידיהם חניתות, מוטות ברזל ושאר כלי‑ברזל, לחבל ולהשחית. הן אמנם אנשי החיל מן הגדודים הגדולים במספרם היו מזוינים באופן יותר טוב, כי היו להם גם קני‑רובים, אך חסר חסרו להם כדורים, בעת אשר לכל איש חיל שויצי היו ארבעים כדור. אך בקרוב המתנפלים הודיעו מרבית גבורי הלאם, אשר נשארו בארמון טיולרי, כי לא ילחמו בעם, והיורים בכלי תותח השליכו מידיהם על רצפת הרחוב את הכדורים ואת אבק‑השרפה.

ובשעה השמינית בבקר כבר עמד כל העם על רגליו. רבים אומרים, כי היו המורדים רק מגרי מבואי העיר, וזה ללא אמת; רוח המרד אחז בכל פנות העיר; מכל חלקי העיר ומכל מפלגות העם מקצהו באו להספח אל המורדים. אולם המורדים היותר נוראים בקצפם וחמתם היו: חמש מאות ילידי מרסיליה, שלש מאות ילידי בריטניה, בעלי ברית‑העם מילידי פריז ומספר גבורי הלאם הצרפתים מחיל גבורי הלאם מלפנים.

וחברי מועצת‑הפלך ובראשם הפרוקורור‑סינדיק באו לפני המלך לדבר על לבו, כי סכנה נשקפת לפניו אם ישאר בארמונו בעת המצור ויציעו לפניו להחבא בבית האספה הלאומית. המלכה דחתה את ההצעה הזאת באות קלון ובוז; אך המלך פסח על שתי הסעיפים. וסערת ההמון הלכה וגברה וההמון הלך ורב. המלך גמר בלבו להתרחק; והמעשה הזה העיר קצף מקורבי המלך העומדים לימינו. ומשפחת המלך, בעברה רגלי את הגן ואת מִלוא הפיליאנטינים, באה אל אולם האספה; ובהראות המלך שררה דומיה עמוקה באולם. והמלך מצא אז את לבו לדבר אמנם נגידים בפנותו אל האספה ויאמר: “באתי הנה לקדם פני רצח נורא ואיום. בין צירי העם אשב בטח תמיד”.

– הדר כבוד מלכותך! – השיב אז ראש האספה, וֶרניוֹ – תוכל להשען תמיד על עז‑רוח האספה; חבריה נשבעו לחרף את נפשם למות על שדה המלחמה, מלחמת מגן בעד משפטי העם והשליטים העומדים וקימים.

וישב המלך ובני ביתו אתו ביציע אשר מאחורי כסא היושב ראש.

בעת אשר יצא המלך מן הארמון כבר צר עליו העם, אך המלחמה בפועל עוד לא החלה. המלך כבר היה רחוק מביתו, בעת אשר פרצו שלש מאות או ארבע מאות איש אל מסדרון ההיכל, אך לא נשאו בידיהם כל קנה‑רובה. ואנשי החיל השויציים אשר עמדו על המרצפות הקטנות שבמעלות ההיכל ירו על ההמון ויכוהו מכה רבה.

אך הנקמה היתה קרובה. עוד מעט ויפרצו אל תוך הארמון גרי מבואי העיר ובעלי ברית‑העם ובידיהם חניתות ורמחים למכביר. אך אנשי החיל השויציים לא חפצו להניח את ידם מבלע עד אם ינתן להם צו מאת המלך. ואם כי נשמע קול היריה באולם האספה, בכל זאת באה מצות המלך רק כעבור שתי שעות. ויסוגו אז השויצים אחור דרך הגן בהשתערם פעמים מספר על ההמון באמץ ובגבורה. ורק בהגיעם עד הברכה הגדולה נסו וימלטו על נפשם; מהם נפלו חלל בעמדם על נפשם; מהם נצלו מתוך ההרג במצאם מחסה בבתי איזה גבורי חיל. אלה מהם אשר הצליח בידם להסתר באולם האספה מצאו שמה מחסה בטוח. הנשים אשר עמדו לשרת לפני המלכה לוקחו אמנם בשבי והעם הפיל עליהן אימתה ופחד, אך חיש מהר רוחמו ותמצאנה להן מגינים אשר היו עליהן סתרה.

וממקום שבתו ראה המלך את קץ ממשלתו הולך וקרוב. ואם כי עסקה האספה בשאלת הסרת המלך מן השלטון הפועל רק לזמן ידוע, ויחד עם זה עסקה גם בשאלת חנוך בן‑המלך, כמו למען הראות בזה, כי רעיון בטול המלוכה לגמרי זר לרוחה, בכל זאת גלוי וידוע היה לכל, כי רגעי המלוכה ספורים, כי היא גוססת. המלכות נפלה שדודה אם כי מתחלה לא כוננו החצים נגדה.

נביא נא פה דברי אחד האנשים, אשר לקחו חלק במקרי יום העשרה בחדש אויגוסט. “המלחמה הזאת אשר בה נפשך דם רב יותר מאשר בכל מלחמה אחרת ממלחמות המהפכה בחוצות פריז, לא היתה מלחמת התנפלות אשר כוננה נגד כתר המלכות, או נגד המלכות הקונסטיטוציונית ולא גם נגד לואי הששה עשר. ראה ראינו פה רק התקוממות יושבי פריז ובעלי ברית‑העם, התקוממות הבורג’ואזיה והמון העם, התקוממות עזה וחזקה בחרף נפש, אשר מטרתה היתה להציל את הארץ ואת מפעל המהפכה מידי ממשלת‑נציבים, זאת הממשלה אשר קראה לה לעזרה את ממשלות הנכר ואשר הכינה לצרפת את גורל פולניה” (מורוֹ‑די‑ז’וֹנס).

ועוד יספר הסופר הזה, כי בעת סערת המלחמה הזאת פנה אליו אחד מגבורי‑הלאם, אופה עשיר, אשר עמד על יד ימינו להלחם באויב, ויאמר: “חטא ופשע הוא להרוג ככה נוצרים; אך לכל הפחות לא יבאו עוד ההרוגים האלה לפתח את שערי הארץ להאוסטרים”. הדברים האלה יאירו באור בהיר את ימי החשך שבחדש ספטמבר אשר עוד נדבר עליהם בפרק הבא.

מבית האספה הובלו המלך ובני ביתו באזיקים אל בית הסהר. מתחלה הושיבום בבית המיניסטריה לעניני המשפטים וחמש מאות אלף לירה נועדו להם לצרכי חייהם; אחר כך העבירום אל מבצר הטמפל אשר נשאר על מכונו ממקום מגורי הטמפליים לפנים.

ובאותה האספה החלט, כי החקים אשר לא הסכים המלך לאשרם, כח חקים יהיה להם מעתה; החלט גם לשלוח מלאכים אל מערכות הצבא, לבשר להמגינים על ארץ המולדת את דבר החליפות והתמורות אשר נהיו בממשלה, ולהשביעם שבועת אמונים לממשלה החדשה. החלט כי שרי הממשלה החדשים יבחרו מחוץ לבית המחוקקים. רולן, סרבן וקלבייר נקראו שנית. העם חפץ לראות בממשלה גם את דנטון, כי צדה האיש הזה את לבו במדברותיו מעל הבמה; וימנוהו לשר המשפטים. “הנני בא אל הממשלה דרך הבקיע אשר נעשה בחומת טיולרי” – הגיד דנטון. המלאכים אשר נשלחו אל מחנות הצבא אשר על גדות הרהין, קרנא, פְרִייוֹר וקוסטר מלאו את משלחתם כיאות. הגנרלים בירון וקוסטין קבלו עליהם את שלטון בית המחוקקים. ולאפאיט, להפך, צוה לכלא בבית הסהר את המלאכים השלוחים אליו: קרסן, אנטוניל ופרלדי, ויביע את מחאתו נגד מרד עשרה באויגוסט. גם נסה לאפאיט להכין מלחמה נגד המורדים בהשענו על מוסדות המחוזות והפלכים אשר שם חנה חיל צבאותיו. אולם תחת הקול: “יחי לאפאיט!” אשר הרגל אליו, שמע את קול אנשי חילו קוראים אליו: “תחי האספה!” בהועדו למשפט על פי פקודת האספה, עבר את הגבול, אך לא להספח אל הנודדים, כי אם לבוא הולנדה ומשם לאמריקה. אולם, האוסטרים, כאלו חפצו להגין על שמו הטוב כאוהב ארץ מולדתו, תפשוהו וישימוהו במאסר ושם בלה את ימי חייו, עד אשר שקטה הריפובליק הצרפתית למדי כי תוכל לשמוע בקול הצדק והיושר. ואז דרש נדרש לאפאיט מידי האויסטרים כאחד מן הראשונים ליוצרי תרופת החפש.

ואספת המחוקקים מצאה, כי לא רב כחה למדי למען אשר תוכל לפתר את שאלת המלוכה וגורל המלך. באותו החק אשר בו הוסר השלטון מעל שכם המלך קראה האספה לעם, לתת את השלטון לקונוינציה לאומית. האספה החדשה היתה צריכה להיות משבע מאות וחמשים חבר, מבוחרים בדרך הבחירות הקודמות. אולם, למען יהיה משפט הבחירה לכל העם בשוה, בטלו את התחלקות הבוחרים לאזרחים פועלים ובלתי פועלים, התחלקות אשר העירה כ“כ אי‑רצון בעם. לכל צרפתי מבן עשרים שנה ואחת ומעלה היה מעתה המשפט לבחר, ומן עשרים וחמש ומעלה – גם להבחר. האספות מן המדרגות התחתונות נקראו ליום כ”ו באויגוסט לבחר את הבוחרים, ואלה האחרונים נקראו ליום ב' בחדש ספטמבר למנות את מורשי העם.

מעשרה באויגוסט והלאה שוררת תנועה המהפכה בכל, מושכת אחריה הכל ונותנת חתתה על כל. עלינו בכל זאת להזכיר פה עוד מעשה אחד ממעשי אספת המחוקקים. כבד כבדה בתאר אזרחי צרפת את כל בני הנכר כגמולם אשר גמלו למפעל החפש. ברשימת המכובדים האלה נמצא את שמות: ואשינגטון, גבור מלחמת החרות באמיריקה; ווילברפֿורס וקלרקסון, אוהבי‑האדם אשר דרשו את בטול העבדות; קלופּשטוק ושילר, המשוררים הלאומים בגרמניה; פריסטל, הגדול בחכמה ובמדעים; בן‑תם, חכם המשפטים; אנכרזיס קלאוץ, דברן נפלא; קמפה ופסטלוצי, שני גדולי חכמת החנוך. הפקודה הזאת אשר נחתמה ביום העשרים וששה באויגוסט, יום בוא חיל האויב בשערי צרפת, מראה לדעת, כי האספה הלאמית השניה הכירה וידעה לא פחות מן הראשונה את רוח המהפכה הצרפתית. הבוחרים בפריז שמעו לעצת האספה בבחרם לחברי הקונוינציה רבים מאזרחיהם החדשים והמפארים. רק רוביספיר היה חסר נמוס ודרך ארץ למדי להתנגד לבחירת פריסטל ולבכר עליו את מרט.

בשלשים באויגוסט, על פי הצעת אוֹבר דִיבַּיֶה, החליטה האספה לקבל את יסוד חק הגטין, ועל פי הצעת גרנג’ניוב החליטה, ליסד ועד אשר ילמד ויחקר וידרש את השאלה ע"ד הכרת‑הבנים.

מלבד החקים האלה המזכירים לנו בתכונתם את הימים היותר טובים של אספת ההתיסדות, הקדישה אספת המחוקקים את כל עתותיה עד הסגרה, ללחם נגד התערבות קהלת פריז בחוג פעולות הממשלה19. קהלת פריז אמנם התאמצה להחזיק בידיה את רסן הממשלה אשר אחזה בו בימי המהומה. כאשר הודתה בעצמה, נפל בגורלה לא לנהל את עסקי העיר, כי אם להיות למשען לתנועת המהפכה. אספותיה היו בלי הרף, בפני קהל ועדה, וחבריה היו מזוינים. ראש האספה שאל לעתים קרובות בעצת העם הנאסף על היציעות העליונות וידרש מהם לקחת חלק בהחלטות האספה בהשמיעם את דעותיהם. בכל דרישותיו הפיל בית המועצה מוראו ופחדו על החברים, כי אם לא יעשו את חפצו אז יצית אש המרד בקרב העם. מטרתה היתה להרחיב את ממשלתה גם על ערי המדינה, ובתוכה חשב כל אחד את עצמו למושל יחידי.

לשוא נסתה אספת המחוקקים להקים הנהגה פלכית חדשה ולשנות את מערכת בית המועצה ע“י בחירות כדת. האספה נאלצה לעשות דבר ולא חפצה, כי חזקו עליה פעולות המקרים. ובכל זאת הצליח בידה לעמוד על דעתה, במאנה ליסד בית‑משפט-צבאי יוצא מן הכלל, לשפוט בו את האשמים בעון שפך‑הדם בעשרה באויגוסט. גם השיבה ריקם את פני רוביספיר אשר בא בראש מלאכות צירי הקהלה להתאונן באזניה על התמהמהות העשות המשפט בשתי מדרגות כדרוש בחק. ובמאנה ליסד בית משפט צבאי, אשר חבריו יבוחרו ע”י חלקי‑העיר וע"י בעלי ברית, הוציאה את דבר המשפט, אשר נולד בעקבות מקרי עשרה באויגוסט, גם מרשות בית המשפט הקבוע, אשר אבדו הריפובליקנים את אמונתם בו. ותודיע אז כי דבר המשפט הזה ימסר לשופטים מיוחדים אשר יבוחרו בבחירות כפולות, ככתוב בספר הקונסטיטוציה. הבחירות האלה היו בשבעה עשר בחדש וחיש מהר החל בית המשפט החדש את פעולתו. בית‑המשפט הזה לא היה עוד בית‑משפט‑המהפכה הנודע; הוא היה רק כמבשר את יום באו: משפט אנשים רבים חרץ לשבט.

אולם, קץ המשבר האיום בא בדרך אחרת ולא במעשי בתי המשפט.


פרק חמשי: בוא בני הנכר על הארץ.

– הרג ספטמבר. – נצחון וַלְמִי. – קץ אספת המחוקקים. – שמועות רעות משדי הקטל. – התעוררות העם ברגש אהבתו לארצו. – הרציחות בבתי הסהר. – שיבה לאהבת‑אדם. – תמורת ראשי חיל הצבא. – מות‑גבורים של בוריפיר. – דימוריה בארגון. – מלחמות ולמי. – מנוסת הפרוסים. – המהפכה נעשתה; צריך להגין עליה. – הכרת תודה לכל אשר לקחו חלק במפעלותיה.


ישיבת הערב ביום העשרים וששה לחדש אויגוסט 1792 החלה בקריאת שר המלחמה את מכתב המרשל לוקנר, אשר הודיע כי נאלץ לסגת אחור מפני האויב על יד לונגוי; חיל המצור אמנם יכול עוד לעמוד על נפשו, אך הוא הסכים לסגת אחור, כי כן דרשה ממנו בחזקה הבורג’ואזיה אשר נמס לבבה מפחד. הידיעה הזאת עוררה כעס הנבחרים וחרונם, ותחליט האספה לשלול מיושבי העיר את תאר אזרחי צרפת במשך עשר שנים ולהחריב את בתיהם, אחרי אשר יעלה בידי העם לגרש את האויב. גם החליטה כי משפט מות יהיה לאיש אשר יעיז לדרש להסגר בידי האויב בעיר נצורה. הָחלט לאסף שלשים אלף איש בפריז ובפלכים השכנים אליה ולחלק על הגבול את קני הרובים אשר נשארו. ואש אהבת הארץ התלקחה בקרב העם ותאחז בכל פנותיו. חיל‑גבורי‑הלאם בפריז נדב עשרים וארבעה כלי‑תותח ויציע לתת גם אנשי חיל לכלי התותח האלה. בכל חלקי העיר בקשו אנשים מוכשרים לעבודת הצבא, ואנשי העיר קבלו עליהם להלבישם ולהנעילם. במספר כולל נשלחו מתנדבים לצבא במשך חדש ספטמבר אלף ושמונה מאות איש, מדי יום ביומו. הנשים התאספו בבתי התפלות להכין לאנשי החיל את כל הדרוש להם במחנות חיל הצבא.

ומכל העברים עפו ותבאנה נדבות העם; זה נתן סוס, זה נתן עגלה וזה נתן מלבוש. איש החיל הביא חלק ממשכרתו, תלמיד בה"ס נתן חלק מפרסו; תכשיטי הנשים הובאו לרוב מאד ובערכם הממוצע העידו כי מידי המון העם נתנו. היושב ראש ורניו הציע לפני האספה הלאומית, “אשר היא כעת יותר ועד‑צבא מאשר בית מחוקקים”, לשלוח מקרבה אל מחנה החיל צירים מיוחדים, לא רק לחזק את ידי האזרחים בעבודה, כי אם גם להיות להם למופת בעבודתם הם.

וחלקי העיר והקהלה בעצמה לא הסתפקו בזה. ויציעו להרבות את מספר המתנדבים לצבא בפריז עד ששים אלף איש, ויצוו להפוך את גדרי הברזל לחניתות, את בדיל הנחשתן של הפסילים – לכלי‑תותח, ואת עופרת ארונות הקברים – לכדורי‑קלע.

אולם, בתוך כל ההתעוררות וההתפעלות הנשגבה והמרוממה את הרוח הזאת נקרה רצח, אשר היה לתואנה לא אחת ושתים בפי שונאי המהפכה, להשליך שקוצים על יסודותיה. ביום העשרים ושלשה בספטמבר הורגו כל האסורים בבתי הסהר.

כל אשר למד לדעת את תכונת נפש האדם ואת דברי ימי העולם יבין את הסבות אשר העירו את העם בימי צרה ותוכחה אלה, להשמיד להרוג ולאבד את שנואי נפשו. במכות אשר הוכה חיל צרפת במערכות קרב ראה העם את ידי הממשלה; הנוהים אחרי המלוכה שמחו שמחת אין קץ לכל שמועה על דבר נצחונות האויב; גלוי היה לכל כי סכנה גדולה מרחפת על ראש הארץ ויסערו הרוחות ויתגעשו כי חרה להם עד מות. ועם זה עלינו לזכר, כי גם בקרב העמים היותר מתוקנים והיותר בריאים ושלמים ימצאו תמיד בנים משחיתים אשר אור הקדמה לא נגה עליהם, אשר עוד חיי פראים חייהם והבאים להתראות על הבמה בימי מהומה ומבוכה, בשאפם לעשות רק רע כל היום.

אולם, לא נכחד כי רבים מראשי המהפכה אשמים בכל המעשים האלה. המנאמים, העתונים והמגלות העפות של מרט לא חדלו אף רגע מהעיר את העם להרג ורצח. דברי דנטון, דברים חוצבים להבות, אשר דבר באזני העם לפני הרצח, עמדו כנגד בעת העשות הרצח, מעידים לכל הפחות, כי לא מצא דנטון כל עמל ואון במעשי הרוצחים. ורוביספיר גם הוא, אם כי לא לקח חלק במלחמת עשרה באויגוסט. בכל זאת מיד אחרי המלחמה קם וידרש כי יענשו המנוצחים קשה, בחמתו קם נגד הג’ירונדים, נגד האספה, נגד השרים, ויציע לפני קהלת פריז לתת את השלטון בידי העם. את דבריו דבר בראשון לחדש ובשני בו נשפך דם אדם כמים.

בעשרים ושבעה באויגוסט עשו יום טוב לכבוד הגבורים אשר נפלו במלחמת עשרה בחדש. יום החג הזה היה יום אפל וצלמות; בו נוספו עצים על מדורת השנאה והקנאה. וקהלת פריז עמדה בראש החוגגים.

בעשרים ושמונה בחדש הופיע דנטון באספה, ובתור שר המשפטים בקש רשות לחפש בבתי אנשים רבים אשר היו חשודים בעיניו. מטרתו היתה גם לקחת מידי האנשים ההם את כלי נשקם ולחקור ולדרש את מספר הסוסים והעגלות אשר יוכשרו לחיל הצבא. “הכל שייך לארץ המולדת בימי צרה” – הגיד דנטון.

והמעשים האלה, אשר אולי היו טובים ודרושים לשעתם – כי אמנם הגיעה הרעה עד מרום קצה ותקות העם היתה עדי אובד –, נעשו באור לשלשים בחדש.

ותוצאות המעשים האלה היה רעות מאד.

לפתע פתאם, בדומית הליל, בעת אשר כל יושבי העיר נמו שנתם, מלאו החוצות אנשי חיל בשם החק. ורוח סערת המרד הקיץ אז כרגע את כל העיר. המחפשים הלכו מבית אל בית מזוינים ורבים מבעלי הבתים הושמו במאסר. להנצל לא היתה כל יכלת. שערי העיר סוגרו וגם על גדות הסינה העמדו משמרות: עוד מעט ושלשת אלפים איש נשלחו לבית הסהר כמו לו דאגו מראש למלאות את הבתים קרבנות אדם. בין האסירים נמצאה תערובת אנשים שונים: מהם היו נודדים אשר שבו לביתם בסתר להיות לעזר למתנגדי המהפכה; נמצאו ביניהם גם כהנים קתולים מאלה אשר לא נשבעו שבועת אמונים לקונסטיטוציה; היו גם כאלה אשר העירו נגדם רגשות חשד במצבם, ביחוסי משפחתם, בקשרי ידידותם, או אשר לא ידעו פשוט להזהר במעשיהם. רבים יצאו לחפשי למחרת בבקר, אך רבים מאד היו עוד אלה אשר נשארו בבית הסהר.

לא נודע עד הנה מאין באה השמועה אשר נפוצה בעיר, כי ישתמשו האֻמללים בהתקרבותם המקרית להתקשר יחד בברית נגד המהפכה, וכי אחר עזוב המתנדבים את העיר יפתחו בתי הסהר, והעיר פריז, קן המהפכה, תנתן בידי האויב. רבים הבטיחו כי שמעו את האסירים במבצר שטלה קוראים: “יחיו האוסטרים!” “יחי קונדה!” “הלאה העם!” ויחד עם זה באו כפעם בפעם שמועות יותר ויותר לא טובות ממערכות המלחמה. הערים תיוֹניל וּוֶרדן היו במצור; על האחרונה יצא הקול, כי כבר נפלה בידי האויב; חיל האויב הגיע כבר עד שערי שַׁלוֹן והוא ממהר בלכתו לבוא פריזה. ספרו, כי צירי הנוהים אחרי המלוכה יצאו לקראת הפרוסים ודגלים לבנים בידיהם. כל השמועות האלה פעלו פעולה כביה ועצומה על הדמיון. אמנם, השמועות האלה הרבו את מספר המתנדבים לצבא, אך הן הן אשר הולידו גם רוצחי נפשות.

“אזרחים!” – השמיעה קהלת פריז בקול הקורא אשר הוציאה לאור ואשר הפיצה בעם בחצוצרות וקול תרועה – “הנה בא האויב בשערי פריז. יבאו נא היום, מבלי לאבד אף רגע אחד, כל אוהבי החפש ויאספו תחת דגלנו; נאספה נא יחדו ונתאחד על שדות מרס; יחלצו נא חושים מהר ששים אלף איש לצאת לקראת האויב; או כי נפל חלל על שדה המלחמה או כי השמיד נשמיד את האויב מעל פני האדמה”.

בית המועצה הודיע לאספת המחוקקים, כי בפקודתו ישמע בעוד זמן מה רעש הפעמון וקול נפץ זיקות אש מכלי התותח להזעיק את העם על שדות מרס. ודנטון הוסיף: רעש הפעמון אינו קול מבשר את הנופלים במלחמה, כי אם קול קורא למלחמה על האויב אשר בא כחתף על ארץ המולדת.

אולם את מי חשב דנטון לאויב ארץ המולדת? – את זאת באר באמרו: נחוץ להפיל אימתה ופחד על הנוהים אחרי המלוכה.

וההרג והרצח החלו בבית הסהר, ויארכו שני ימים ב Abbaye וארבעה ימים בביסֶטר.

“לא נשאיר חיים בפריז אף אחד מאויבינו אשר יוכל לשמוח לאידנו ולהתגולל ולהתנפל על נשינו וטפינו!”

ובעלי הקריאה הזאת לשפך‑דם הצליחו אמנם במעשיהם.

האמנם טוב היה, כי בכלי הנשק אשר נועדו להכות בהם את האויב מחוץ ישתמשו תחלה נגד האויב מבית?

הפחד מוליד את האכזריות!

אולם, השערה כזאת חלושה היא מאד, אם נשים אל לב מה מעט היה מספר עושי התועבה.

ומי הוא זה אשר צוה על אלה האחרונים לעשות את מעשיהם? הלמען הצל את המהפכה ע“י בעתה נעשה הדבר הזה או, להפך, למען אבדה והשמידה ע”י מעשיה הרעים והחטאים? ישנם אנשים החושבים את עצמם לגדולים בחכמת הפוליטיק, מאשר כי ימצאו און להם להביט בבוז ושאט נפש על חקי הצדק והיושר ואהבת האדם. אך איזה שתהיה סבת הרצח ארור יהיה על פני האדמה לנצח נצחים!

ב Abbaye – תאמר הגברת רולן – היה מספר הרוצחים כחמשה עשר ולא יותר. ולהגברת רולן היתה היכלת לקבל ידיעה ברורה ונכונה, יען כי גם היא בעצמה חכתה למות בבית הסהר הזה. מספר כל האנשים אשר לקחו חלק בתועבות אלה לא היה יותר ממאתים. אמנם מספרם הלך ורב מדי עברם ממקום למקום. מספר הנהרגים היה אלף ומאה ורק שלשה מהם היו מאסירי הפוליטיק. בשטלה נהרגו גנבים לרוב מאד ובבית‑סהר הברנדינים נהרגו ששים איש מהענושים לעבודת פרך, ובביסטר וסלפטריר נרצחו חולים ואביונים למכביר.

קשה לתאר חרפה יותר גדולה מחרפת עורון ההורגים האלה, אם לא נאלץ להודות, כי גדולה ממנה היתה הפתיות הנוראה של האנשים אשר לווּ את ההורגים על דרכם הרשעה, להביט בקר‑רוח על מעשיהם המתועבים.

כמו לצחוק, או יותר נכון מרגש כבוד לא מבורר כל צרכו לסדר ומשטר, נתנו למטבח הזה מחזה משפט מדומה.

בלשכת ה Abbaye ישב בית‑דין אשר דרש את רשימות האסורים ועל פי הרשימות האלה קראו לכל אחד ויציעו לפניו בקצור נמרץ איזו שאלות ואחרי כן חרצו שופטי העם – כן קראו לעצמם – את משפט הנאשם לשבט או לחסד. כן אמנם, היו נאשמים אשר יצאו זכאים; מספרם עלה ליותר משמונים. בבתי הסהר: שטלה ו Abbaye הצדיקו גם אנשים אחדים אשר הכירו בגלוי, כי נוהים הם אחרי המלוכה. וכאשר נפל בגורל הנאשם לצאת נקי בהשפטו הביעו הרוצחים את שמחתם, וברוב פאר והדר הובילו את הזכאי הרחק הלאה ממקום ההרגה.

בין השופטים הזרים והמיוחדים במינם האלה נמצא בתור יושב ראש אחד משרי השוטרים, מאַליאַר, אחד מגבורי מצור הבסטיליה וראש מחנה השים אשר הלכו ורסיליה בחמישי באוקטובר 1789. גם נמצא ביניהם הסופר הֶבֶר הידוע בשמו Père Duchêne, שם אשר בו נקראה אחרי כן כתה מדינית שלמה. בין הנהרגים נמצא את הנסיכה לַמְבַל, שארת-בשר המלך וידידתו, אשר נרצחה בבית‑הסהר לא‑פוֹרס; הרוצחים הכוה ויפצעוה באופן איום ומחריד. בין הנצדקים נמצא הכהן הקתולי סיקר, מורה לחרשים אלמים, וז’ורניאק‑סן‑מיאר, עורך הגליון “כתבי השליחים” (Actes den Apôtres), גליון אשר פניו היו מועדות אחורנית ויהי למשען עז לרעיון המלוכה ולממשלת הקתוליות.

ואחרי המחזות האיומים והמתועבים האלה באה תמורה וחליפה ברגשות העם. עם צרפת השמיע מחאה בקול רם נגד השקוצים והתועבות האלה אשר כסו בחרפה וקלון את פני המהפכה. חיל הצבא יצא גם הוא נגד הרוצחים בגרשו מקרבו ובעשותו גם שפטים נוראים באחד מהם אשר העיז לבוא אל מחנהו. ורבים מאלה אשר האשימום, כי העירו את העם למעשי ההרג והרצח האלה, היו לחרפה ולדראוֹן בעיני אנשי החיל.

נצחון העם בעשרה באויגוסט לא דרש את המלואים האיומים האלה. בנצחון הזה השיג כבר העם את מטרתו בגברו על אויבי המהפכה וברפותו את ידיהם מעשות עוד תושיה, ברוממו את הרוח הלאמי ובהרחיקו את לואי הששה עשר מהראות כל פעולה על עסקי הממשלה.

ותוצאת הנצחון הזה היתה גם הרחקת איזה משרי הצבא אשר לא בטחו בהם אנשי החיל: על מקום לונקר בא קֶלֶרְמַן ואת מקום לאפאיט מלא דיומוריה. את זה האחרון לא חבבה כל מפלגה וגם לא כבדתו, אך בכל זאת בחרו בו כל המפלגות גם יחד, כמו לו ראו מראש כי יוכל להביא תועלת במצב הנוכחי. אם כי היה כבר זקן בא בימים אך עוד לא נס כחו ועוד היה מלא כח עלומים ויחד עם זה היה בעל נסיון בעסקי הצבא. הכבוד אשר הראו לו בבחירה הזאת הרימהו אל על בעיני עצמו ויאלצהו לחדל ממזמות ערמה אשר אהב מאד במעמקי לבו פנימה. מתחלה לא הראו לו אנשי הצבא פנים שוחקות, כי עוד היה חי בלבם זכרון המצביא אשר נס וימלט על נפשו. אולם כעבור זמן מה הצליח בידו לצודד את לבם בתבונתו וחדוד שכלו ויעיר בהם רגשי בטחון בכשרונותיו. וגם קלרמן הראה, כי ראוי הוא לכבוד אשר עשו לו, בהראותו את גבורת ימינו במפעל אשר היה אמנם המפעל היחידי בכל פעולותיו.

זמן רב נאבד לריק מצד הצרפתים. לאשרם, אבדו גם אויביהם זמן רב לריק ולבהלה. הנודדים הבטיחו לאנשי בריתם כי ינצחו כמעט מבלי הלחם. מעשי הבוגדים מצד אחד ומעשי מתנגדי המהפכה מצד השני היו צריכים לדעת הנודדים לישר את המסלה לאויבי צרפת פריזה. הבטח הבטיחו הנודדים לאנשי בריתם, כי תהיה המלחמה הזאת להם כטיוּל צבאי. וממשלות הנכר האמינו לדברי הנודדים, ועליזים ושמחים, כביום חג ומועד, שלחו את חיל צבאותיהם למלחמה, ותחכינה, כי יושבי הערים יצאו לקראת חיל הצבא וימהרו למסור ליד מושיעיהם את מפתחות שעריהם. אמנם ההרצוג הזקן מברוינשויג, המצביא את צבאות ממשלות הברית, לא החזיק בדעות האלה. את מעשיו עשה בזהירות ויתאמץ לקרר את רוח וילהלם אשר לא ידע מעצור. בצאתם מקובלנץ בשלשים ואחד לחדש יולי באו הפרוסים עד לונגוי רק בתשעה עשר באויגוסט ויעברו רק מרחק ארבעים מיל במשך עשרים יום. לונגוי נפלה בידי האויב, וגם הלאה, בכוננם את פעמיהם וֶרְדֶנָה לא מהרו בלכתם ויחנו על העיר הזאת רק בשלשים ואחד באויגוסט. ובמקרה לונגוי קרה גם את העיר וֶרדן. על יושבי העיר נפל פחד האויב ומועצת הצבא הראתה קלות‑דעת. בוריפיר אמיץ הלב בגבורים, ראש גדוד המתנדבים לצבא מפלך מֶן‑ולוֹאַר, בראותו את אשר החליטה מועצת הצבא, אשר ממשלתה היתה גבוהה על ממשלתו, שלח יד בנפשו וימת. האספה הלאמית החליטה לקבור את עצמותיו בפנתיאון בקברות שאר גדולי הארץ.

בכל המקומות אשר נפלו בידי האויב במלחמה לוקחו כלי הנשק מידי חיל צבאות צרפת; כהני הדת הקונסטיטוציונים גרשו מהסתפח בנחלתם. ותחתם הובאו הכהנים אשר לא נשבעו שבועת אמונים לקונסטיטוציה ואשר הלכו בהמון רב אחרי מחנות האויב. גם הושבו נכסי הנזירים לידי בעליהם הראשונים. בבוא האויב ורדנה שב הבישוף אשר הוסר ממשמרתו על מקומו.

גורל צרפת לא היה מוטל בספק: או לשוב למשטר הישן או למות על שדה המלחמה.

לבוא לערבות שמפניה וללכת פריזה היה על האויב לעבור דרך יער ארגון, מקום בו הרים, בצות ואגמים לרוב מאד, ואשר שטחו עולה לשלשה עשר מיל. חמש נקרות‑צורים עוברות בשטח האדמה הזה בתָּוֶך, “הנה התירמופילים” – הגיד דימוריה – “אם בוא אבוא שמה לפני הפרוסים נצחוננו בטוח”. ובגאותו ורום עיניו כתב לאספת המחוקקים: “מאֻשר אהיה מליאונידס”.

ואמנם הצליח בידו לבוא אל מקום נקרות‑הצורים לפני הפרוסים, אך מספר אנשי חילו היה מעט: חמשה ועשרים אלף נגד שבעים אלף. ועם זה עוד השאיר דימוריה אחת המעברות בלי מחסה, ואמנם מהר הגנרל קלרפה לצור עליה. לו הראה זה האחרון אמץ לב יותר לפעולה ומעשה, כי עתה היה נפרד דימוריה מעגלות הצידה שלו והיה נסגר בין שני נחלים והיה נאלץ אז להסגר בידי האויב. אולם, הוא הבין מהר את הסכנה הנשקפת לו וישנה את כל ארחו ורבעו, ובעת אשר חשבו ההרצוג מברוינשויג סגור ומסוגר בארגון שבו הצרפתים לאחוריהם, וההרצוג בעצמו נמצא פתאום בין פריז ובין חיל צבא דימוריה המשתער בחמת עוזו. ביד דימוריה הצליח להרבות את מספר אנשי החיל פי שנים ויותר במשכו אחריו את כל יתר צבאות החיל אשר חנו בקרבתו, וביחוד, בספחו אליו את חיל קלרמן, עשרים אלף איש.

ותחרד פריז חרדה גדולה. האויב היה קרוב אליו ממגינו.

ויבן מלך פרוסיה כי מצב חילו ברע ויגמור בלבו להתנפל על פריז. אך לא בנקל נאות ההרצוג מברוינשויג לחפץ המלך ובמשך שלשה ימים פסח על שני הסעיפים. ולסוף עמדו מחנות הצבא זה לעמת זה במרומי ההרים ויורו מכלי התותח עשרים אלף כדור; ויהי מספר הנופלים במלחמה משני המחנות גם יחד תשע מאות איש, אך הפרוסים היו הראשונים לחדל ממלחמה. אנשי הצבא מן החדשים אשר מקרוב באו לעבוד בצבא: בעלי המלאכה, אשר עזבו זה מעט את בית המלאכה, העירונים, אשר זה רק עזבו את חנויותיהם, והאכרים, אשר זה רק עזבו את כלי מחרשתם, – כל אלה הראו כל כך אֹמץ‑לב עד כי התפלאו והשתוממו עליהם כל האירופאים המנוסים במלחמה. מלחמת וַלְמִי נקראה על שם הטחנה הגבוהה אשר בקרבתה חנה קלרמן עם חיל צבאותיו בהעמידו את עצמו בסכנה, להכות את האויב מכה רבה. ערכו המוסרי של הנצחון הראשון הזה על מחנות האויב היה גדול ורב מאד. תוצאותיו לא נסתרו מעיני החוזה, המשורר הגרמני גתה, אשר הגיד כי “תקופה חדשה החלה עתה בתולדות העמים”.

דימוריה כבר יכול להשתמש בנצחונו, אך הוא מצא לטוב לו יותר לתת לחיל צבאות האויב, אשר נס מן המערכה, להיות לברות למחלת השלשול ולחסר צידה ומזון בתוך בצות שמפניה. ואמנם, בהגיע האויב עד גבולות לוקסמברג בעשרים ושלשה באוקטבר נראה, כי מספר אנשי החיל חסר עד כדי שליש, אם כי במלחמה הרגו הצרפתים כאלפים איש. וממשלת פריז לא חפצה אמנם גם ללחם עם הפרוסים עד רדתם, בתקותה כי יבדלו מברית הממשלוֹת, יען כי לא נספחו אליה מחפצם לתמוך בימינה בעז גבורתם, כי אם מדרשם את תועלתם הפרטית. והפרוסים מהרו להשיב לצרפת את לוֹנגוֹי ואת ורדן ויבאו אתה בדברים להוציא את צבאותיהם מעל אדמת צרפת. מדינות צרפת היו בידי הפרוסים שני חדשים וחמשה ימים.

ובמת החזיון שונתה. צרפת, תחת לתת לאויב להתנפל עליה, תצא למלחמה נגדו. חבר לקוחים לצבא וגבורי הלאם חדר אל תוך מדינת פימונט. הגנרל אַנְסֶלם ואתו ארבעה עשר פרשים כבשו את העיר וִילְפְרַנְשׁ, עיר מבצר וחוף הים. גרַפוּת ניצה היתה לאחד מפלכי צרפת, יושבי מדינת שמברי יצאו לקראת הגנרל מונטסקיו אשר בא בלי אנשי חיל ומדינת סַווּאַ בקשה פתאם להספח אל צרפת. והעיר מיינץ (מגנצא) פתחה את שעריה לקוסטין ותכבדהו ותפארהו כגואל ומושיע.

ודימוריה אחרי נצחו את הפרוסים, יצא למלחמה עם מחנות חילו על האויסטרים אשר צרו על העיר ליל באכזריות חמה, אם כי לא עשו ידיהם תושיה. נצחונותיו בחומות זַ’מְפַּן הגדילה את תפארת שמו כגבור מלחמה. במשך ימים אחדים כבש את בלגיה. וצרפת צהלה ושמחה וקול תרועת נצחון ישמע בכל מקום בואה. ואספת הקונוינציה הלאמית הכריזה, כי מעתה יהיה השלטון בידי ממשלת‑עם, ולא עוד ממלכה יקרא לה כי אם ריפובליק; גם הודיעה, כי כל עם ועם מגויי הארץ אשר יחפוֹץ לצאת משעבוד לגאולה ימצא בצרפת יד עזרה וקשר אחוה.

והבחירות נעשו ברוח ממשלת העם. כמעט כל החברים אשר היו בשתי האספות הקודמות ואשר הראו את אהבתם לעמם ואת דבקותם ביסודות חייו החדשים באו לקחת חלק גם באספה החדשה. ואליהם נלוו חברים חדשים רבים: פועלי התקופה הראשונה כבר נלאו לשאת בעצמם את כל טרח העבודה החדשה ומשאה.

מעתה נגמר מפעל המהפכה וכח חקים קבועים נתנו מעתה ליסודותיו. ולוּ היה היתה ממשלת החקים האלה חזקה על העם זמן רב לגמור את חנוכו המדיני, כי אז היה מצב הדימוקרטיה איתן לימים רבים. המשטר הישן ראה כעת את העתידות אשר נצפנו לו בחיק המהפכה. הפרוסים, אשר קבלו על נפשם ליסר את צרפת כבו שובב ההולך בשרירות לבו, כמו מצאו את ההרקולס החדש בערשו. כל צורריו סביב שתו עליו לבלעו חיים. אולם, בעת אשר אִמצה המהפכה את כחותיה להגין על קניניה מפני כל הקמים עליה מחוץ החלו בניה להחלישה בקטטותיהם ומריבותיהם בבית. וקום תתקומם גם נגדם ובאפה כי עז ובעברתה כי צודקת תגזור על ימין ועל שמאל ואין מרחם. ובראות רבים מאוהביה כי תעבור את הגבול יעזבוה לנפשה.

היו כאלה אשר חפצו רק להביא תקונים בסדרי הממלכה ובהפגשם פנים אל פנים את המהפכה נפל פחד תוצאותיה עליהם; היו אחרים אשר פשוט נלאו לשאת את טרח המהפכה ובאין אונים נסוגו אחור; ורבים אחרים החלו לשנא בלבם את המפעל אשר הקדישו לו לפנים באמת ובלב תמים את מיטב כחותיהם, ובשנאתם אליו החלו גם להתנגד לו בכל כחות נפשם.

עם כל חבתנו היתרה לאלה מיוצרי המהפכה אשר נשארו נאמנים לה בכל ימי חייהם, לא נמחה בכל זאת מספרנו גם את שמות אלה מהם אשר מצאו לטוב להם לעזוב את התנועה לפני חבריהם.

כי חפץ אחדים מהם היה רק להביא בצרפת את המלכות הקונסטיטוציונית, ודי היה למענם אם כגורל אנגליה יהיה גם גורל צרפת; כי נמצאו כאלה אשר למגנת לב היו להם תנועות ההמון בכבוש הבסטיליה, בבוא הפריזים וירסיליה או בהנתן המלך בסהר בעיר וַרֶן; כי רבים אחרים נחרדו ונבהלו ממקרי העשרים ביוני או העשרה באויגוסט; כי רבים אחרים נבעתו מפני הדם אשר נשפך בשנים לחדש ספטמבר20; – כל זה לא ימנעני מתת כבוד ועז למוניה על הטוב אשר הביא בשרתו במשרת מזכיר באספות הפלכים במדינת דופינה, על הציעו את השבועה באולם “משחק הכדורים” ועל חברו את אחת מהצעות הקונסטיטוציה הראשונות. לא פחות אסיר תודה אני לברנב ולדיפוֹר על היותם לתועלת לעם בכשרונותיהם. שכח לא אוכל את אשר עשה זה האחרון לבטל את דיני הנפשות וגם לא אמיש מזכרוני את עבודת מַלוּאֶה ביסוד מוסדות הצדקה והחסד של הצבור בצרפת. לא אוכל לבלי להודות ללאפאיט על הביאו אלינו מארץ מולדת ושינגטון ופרנקלין את הודעת משפטי האדם, אשר ידיו יסדו את חיל‑גבורי‑הלאם הראשון ואשר היה בכל ימי חייו כציר שלוח ממרומים, להודיע לבני האדם את ממשלת החפש בתבונה ודעה.

כל אחד מהם ראוי לקבל את חלקו בהכרת תודת הלאם.

כבוד לבאים אך כבוד גם למישרי המסלה!



  1. לדאבון לב עלינו להגיד פה, כי העבדים האחרונים אשר יצאו מעבדות לחרות בצרפת היו עבדי הכהנים, הלא הם כהני קהלות סן–קלוד במדינת פְרַנְש–קוֹנְטֶה. כל אשר חי יותר משנה על אדמות הקהלה הדתית אבד את חירותו. מנהג השעבוד הזה, אשר חלק ממנו עבר ובטל כפי משאלות ווֹלטר, לא בטלח לגמרי כי אם בשנת 1789.  ↩

  2. pont–levis  ↩

  3. במקור נכתב כך: “הסאפה”. הערת פב"י.  ↩

  4. במקור נכתב כך: “והשלטן”. הערת פב"י.  ↩

  5. במקור נכתב כך: “חחלו”. הערת פב"י.  ↩

  6. במקור נכתב כך: “גדפי”. הערת פב"י  ↩

  7. במקור נכתב כך: “ההיתסדות”. הערת פב"י.  ↩

  8. במקור נכתב כך: “בפני קהל בפני קהל”. הערת פב"י.  ↩

  9. אֶנציקלופדיסטים  ↩

  10. (puritain)פוריטני  ↩

  11. מילה לא ברורה. הערת פב"י.  ↩

  12. . (Pays‑las) נידרלנדים  ↩

  13. במקור נכתב כך: “וחחק”. הערת פב"י.  ↩

  14. מילה לא ברורה. הערת פב"י.  ↩

  15. מילה לא ברורה. הערת פב"י.  ↩

  16. מילה לא ברורה. הערת פב"י.  ↩

  17. Arentures de guerre au temps d' la Republique et du Consulat.  ↩

  18. במקור נכתב כך: “עשה”. הערת פב"י.  ↩

  19. במקור נכתב כך: “המשלה”. הערת פב"י.  ↩

  20. במקור נכתב כך: “ספממבר”. הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות