לוגו
והיה לנו שלום אבשלום אבשלום
פרק:
מיקום ביצירה:
0%

תוך כדי מלחמת העצמאות כותב בן־גוריון להורי חייל בשם יצחק שנפל בקרב, כי אין תנחומים לחיים אלה שנגדעו באיבם – אבל, “הדורות הבאים יתחנכו על זיו הגבורה של היצחקים” הבטיח להם. ואל משפחת החייל מאיר כתב וניחם אותם, כי חייו של מאיר כחייהם של חבריו שמסרו נפשם על שחרור המולדת וקוממיות האומה – לא באו לקיצם עם מותו, וכי חיים יקרים אלה “נשתלבו בארג חיי האומה – עד סוף כל הדורות”. הבטיח להם.

בן־גוריון יכול היה להבטיח מתוך אמונה שלמה ובתום לב גמור, שהיצחקים והמאירים וחבריהם – מותם אינו קץ חייהם, ושמופת חייהם לא נגמר על קו מותם. אמונה שלמה זו, ותום־לב גמור זה, ובטחון זך ואמיתי זה – הניחומים במופת החינוכי לדורות הבאים, ושילוב חיי הפרט באריג הגדול של האומה – האם עודם כפי שהיו? וזיוום עדיין ללא ספקות? ואותן מילים רוממות כמולדת, כאומה, כקוממיות, או “לדורי־דורות”, האם אינן, לעיתים, מפחידות יותר משהן מרוממות?

וגם לאימו של “ג’ימי” ידע ב.ג. לומר, ושוב במוחלטות גמורה, כי המוות אינו חדלון מוחלט וסופי, כי חיי אדם נארגים לא רק בחיי אמא שלו, כי הם נספגים בתוך החיים של דורו ושל הדורות הבאים – כי “אין חידלון מוחלט”. ועד כדי כך: החיים הפרטיים הנה הם נספגים אל חיי ההיסטוריה, והחידלון – חדל.

מי יודע עוד לשמוע כך ולהתנחם? מי יכול להבטיח כל־כך, ומי יכול לקבל הבטחה כזו? וכך, להוותנו, אפשר לראות ביום הזכרון על־יד האנדרטה, אב אחד מקונן על בנו שנפל במלחמה שנראית לו חסרת הצדקה, ומר לו; ואב אחר מקונן על בנו שנפל באותה מלחמה ולא יסכים שיקראו לה מלחמת שווא – בנו מת במלחמת האומה על שלום־הגליל, ומר לו.

כבר היו לנו מלחמות שהוציאו אחריהן אלבומים, וכבר היו מלחמות שהוציאו אחריהן “שיח לוחמים”, ואך זה היתה מלחמה שהשאירה אחריה, בין השאר, ספרי שירה כבדים במשקע של שלילה ושל סרבנות, בצד שירים שכולם ערגה לגמור ולצאת מכל המלחמות.

שלא להיות צריכים להקים עוד אנדרטאות חדשות בכל עשור ועשור, שלא להוסיף בהן תמיד עוד שורות חדשות מפקידה לפקידה, שלא להיתבע עוד לעוד גבורה מול המוות, ושהגבורה האחת תהיה גבורת החיים המלאים, הפוריים, גבורת מיצוי החיים לעומק ולגובה, הללויה. אבל, מי יכול להבטיח לנו כל־כך?

פתאום והנה עומדים זה מול זה האומה והיחיד, ההיסטוריה והביוגרפיה, התביעה לתת הכל ולהשתלב במארג המהלכים הגדולים, מול התביעה הקטנה לשמור על קצת החוק הפרטי במהלכים הקטנים שהם כל־כולו של היחיד הזה, שאין לו תמורה.

במלחמות הראשונות הלכו האבות למלחמה והבנים ישבו בבית וחיכו דואגים לשובו של האב ולסיפורי הגבורה שלו – ובמלחמות האחרונות הלכו הבנים למלחמה והאבות ישבו בבית וחיכו מתפקעים לבנים שישובו – וזה כל־כך שונה וכל־כך קשה. החרדה המטריפה לשובם של הבנים הביתה נתערבבה עם התביעה לסיים את מאה שנות הציונות המלחמתית, ולהתחיל במאה שנות הציונות היוצרת יחסים חדשים של לא־מלחמה, ככל שזה תלוי בנו, ככל שזה אפשר, וקצת יותר. ואפילו הרבה יותר. מתוך אותה היסטוריה שמיטלטלת לה תמיד באיזה אמצע נסער, בין ההיסטוריה ההיסטורית ובין ההיסטוריה שמעבר להיסטוריה, בין ריאליזם ספקני ופסימי עד יאוש לבין אידיאליזם משיחי שמעבר לאפשר ולמוסבר.

מה קורה לו לבחור הזה שלנו במסע טלטלה לא־רגיל זה? מה בא קודם: האני האישי שלו, או האני ההיסטורי שלנו? למי מהם אין תמורה יותר? מי מהם נשאר בצרור החיים? תמצית האפשרות למצוא אופן־קיום מקופלת המילה הקטנה “גם”: כשגם היחיד וגם הכלל חשים שהם משולבים ומזוהים כאחד. גם זוכרים את השמות הפרטיים, וגם את שם הפרק הגדול שבתולדות האומה שלתוכו הם ארוגים. לעיתים נראה ה“גם” הזה בגדר האפשר, והוא גם קיים אז וגם מנחם. לעיתים מתקשים מאד למצוא את ה“גם” הזה, וקשה אז, ואין מנחם.

כי קשה לקבל רק את צידו האחד של ה“גם” המיוחד הזה, רק את תביעות המולדת לבדה, או רק את מחאת הפרט לבדו – ורק אפשרות הימצאו של ה“גם” הנורא והמופלא הזה היא שעושה את השייכות, אותה שייכות מרוממת, שאיתה הכל נראה אפשרי יותר, ובלעדיה נעשה הכל כבד מנשוא.

וכולנו הלא מכירים כבר גם את רגעי “ההיפנוזה הלאומית” שמיישרת כבמגע־קסם את כל הניגודים, וכנגדם גם את רגעי “ההתפכחות הסרבנית”, שהניגודים המתמרמרים מסרבים ולא ניתנים להחלקה – וכל התקווה היא שנגיע למצב שבו לא נצטרך עוד להיקלע בכף הקלע.

וכך, בשעת ערב זו, בין הדשאים והעצים והמבנים של האוניברסיטה הזאת, אנו עומדים לפני אנדרטה חדשה, שמי יתן ולא יצטרכו עוד לחדשה ממנה. עומדים כאן וחושבים על האנשים ששמותיהם מובלעים בה, חוקרים צעירים שלא יחקרו עוד ומדע מתפתח שכוחותיהם לא יתרמו לו עוד, וחושבים על המלחמות שהשאירו את הלוחמים האלה בלתי מצטרפים אלינו להמולת החיים ולתאבות הדעת שכאן סביב, וחושבים גם על הקשר המסובך הזה שבין יחיד ואומה. בין הסמלים הגדולים שלמעלה ובין הפרטים הקטנים שלרגליהם, בין תוחלת חיי העם ובין תוחלת חיי אדם. – ויודעים כל־כך טוב מה צריך היה שיהיה כעת, ומוכנים לא רק להתפלל על כך, אלא גם לעשות הרבה, ויותר מהרבה, שהאפשרות הזו שלא תהיה עוד מלחמה תהיה גדולה מן האפשרות שתהיה, ושלא יזכרו אותנו כאלה שלא עשו הכל ובכל כוחם ובכל מאודם, שלא־עוד־מלחמה תבוא קודם לכל פתרון אחר, ושפתרון עם מלחמה יהיה נדחה על הסף.

כי השלום אפשרי וניתן להשגה. כי השלום הוא הנצחון והמלחמה היא הכשלון, ושאולי זה כל טעם האנדרטה היום: להזכיר כי יש דרך לשלום, ושככל שהיא דרך קשה היא קלה מכל דרך מלחמה.

לו תהא זו האנדרטה האחרונה ולא נצטרך עוד אחת אחריה. מחשבות סובבות אותה כעת. תפילות סובבות אותה סביב. ומבקשים ביחוד לומר מילה של אהבה אל אלה שמותם השאיר לנו את האנדרטה הזאת בלעדיהם. ולא לדבר עליהם כעל מסה של נופלים, ולא לדבר עליהם כעל הרבה דומים, אלא על כל אחד ואחד לחוד, על יופיו של כל אחד ועל יחודו, כל בן לאימו כל בן לאביו כל רע לרעיו.

מאז ומעולם קוננו על הנופלים במלחמות, על מות הגיבורים, ומאז ומעולם נפרטו הקינות הגדולות לכאב יחידים ולאבל יחיד. ומן ההפשטה הגדולה: “איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי־מלחמה” – אל הכאב הפרטי האישי: “צר לי עליך אחי יונתן”, לא נאמרו עוד דברים כה פרטיים וכה נוראים כדברי המלך, החייל הקשוח, שקונן על בנו המת במילים הכי פשוטות והכי חוזרות על עצמן, כאילו אין בעולם שום מילים נכונות מאלה במקומן, אלא רק ככה:


בני אבשלום

בני בני אבשלום

מי יתן מותי אני תחתיך

אבשלום בני בני


מי יתן ולא ימותו עוד אבות חיילים על בנים ולא בנים חיילים על אבותיהם, מי יתן ולא יהיו עוד אב ואם לחוד ובנם אבשלום לחוד, ולא יפרדו עוד אב ואם מאבשלום שלהם, מי יתן וחי אבשלום שלנו לעינינו, צעיר ויפה וחי והולך איתנו.

מי יתן והיה לנו שלום, אבשלום אבשלום.


יזהר סמילנסקי

דבר (כד חשון תשמ"ו 8.11.1985): 16