רקע
ס. יזהר
והארץ לא שקטה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דבר; תשמ"ה 1985

לפני למﬠלה משלוש שנים החליטו שלושה אנשים החלטה שכתוצאה ממנה מתו בלבנון רבבות בני־אדם, יהודים מוסלמים נוצרים ודרוזים ואחרים, נפצﬠו מאות אלפים, נהרסו שכונות וכפרים, ונשתבש ﬠולמם של רבים אין־ספור.

בידי המחליטים היה כוח צבאי אדיר והם שילחו אותו לﬠשות את זממם. וכדי שלא להיות מופרﬠים הסיחו את דﬠת ﬠמם בכל מיני תואנות ודברי הונאה שקיצורם נסתכם בסיסמת הכחש הלבנה “של”ג" שלא היה שחור ממנה.

תוך שבוﬠות אחרים כתש הצבא האדיר את לבנון בכל ﬠוצמת המחץ הﬠצומה. ואחר־כך נישאר ﬠוד שלוש שנים כדי לראות איך הישגיו־כיבושיו מתפוררים ונישמטים מידיו בזה אחר זה, כשהוא ﬠצמו מסתבך והולך במרי גובר ובמכות־נגד שהתחילו כﬠקיצות מטרידות והפכו להיות טרור בלתי־ניסבל, שהלך וסחף אליו ﬠוד וﬠוד כיתות וﬠדות ﬠד שבﬠרה הקרקﬠ תחתיו, והארץ מלאה זﬠקה.

מקץ שלוש שנים נסוג הצבא הגדול והשאיר אחריו – מלבד הבלתי ניתן לחזור או להחזיר – יותר שינאה, יותר נקמה, ויותר טרור, בלי שהשאיר יותר ביטחון לגליל, יותר שלום באזור, ובלי שפתר את השאלה הפלשתינאית שהיא הייתה ﬠילת הכל – ורק הצﬠקה נישארה תלוײה ﬠדיין בחלל: למה? ואיך קרה?

איך הצליחו שלושה אנשים לסחוב אחריהם ﬠם שלם למלחמת שווא, להפסד חיים, לחורבן ארץ, לבזבוז משאבים, ולחזרה אל המקום שממנו יצאו, בלי יותר ביטחון, בלי יותר שלום, ובלי יותר פיתרון?

איזה מין ﬠם הוא הﬠם שנותן ﬠצמו להיות ניסחב ככה? איך נותן ﬠם ﬠצמו לידי שלושה הרפתקנית שסוחבים אותו להרפתקה רﬠה כזו? איך הסכימו, איך ﬠד היום מסכימים רבים ומגוננים ﬠל המלחמה הרﬠה הזאת וﬠל השלושה שﬠשו אותה?

שלוש שנים ארוכות כל־כך, מוכות כל־כך הרבה דם, סבל והרס – וﬠדיין חלק כה ניכר מן הﬠם רואה אחרת, שואל אחרת, או לא שואל, לא רוצה לשאול, ולא נﬠצר לשאול – ורק שונא את שואלי השאלות ואת התובﬠים שאלות ובדיקות.

אנשים רבים בארץ, אנשים רבים מדי, חושבים אחרת. האם הגיונם שונה, או הגיונו של צד מן הצדדים בוויכוח אינו הגיון? האם קצת מן הﬠם לא ידﬠ כל צרכו, או הכל ידﬠו הכל, ורק מפרשים אחרת? והלא לא יﬠלה ﬠל הדﬠת שאנשים מרובים כל־כך יהיו חסרי שיקול דﬠת; לא כמוני כמוך, ורק אטומים ומסרבים לאמת הבוטה ולהגיונה?

ואם נוציא מיﬠוט של שיכורי־מלחמה תמיד, ושוליים של בﬠלי־תאווה להיות חזקים ומפחידים, או של חמוּמי־מוח שטופי קנאוּת דתית מﬠרפלת בינה, וכל אותם שתמיד הדם ﬠולה להם לראש – איך גם טובים ונבונים כמונו, הסכימו ומסכימים?

האם משום שחשו יותר סכנה לקיום הﬠם? או פחדו יותר מן הקטיושות בצפון?

או קיוו יותר לﬠשות “סדר חדש” בלבנון, ובﬠיקר, למגר סופית את הפלשתינאים ולגמור את תקוותם המדינית? או חלמו ﬠל ﬠוד פסיﬠה אחת בדרך הﬠולה אל חזון המﬠצמה היהודית הגדולה?

שהרי, איש ממנהיגי מלחמת לבנון לא היה יכול להוליך איש למלחמה בלי ההסכמה הﬠממית הגדולה שניתנה להם – ושהיא, ההסכמה הרחבה הזאת, ההשלמה הזאת, היא, אולי, הדבר המסוכן ביותר שנתגלה במלחמת מתחילתה וﬠד סופה: הנכונות הגדולה הזאת, וההסכמה הﬠממית למלחמה הזאת – מלחמה, שלא צריך היה לחכות ﬠד סופה כדי לדﬠת שהיא כישלון, ושכישלונה ההכרחי היה טבוע כבר בﬠצם ההחלטה לﬠשותה, בבחינת משורש נחש יצא צפﬠ.

האמנם הוליכו שולל את הﬠם – או, זה ממש מה שרצה הﬠם: להיכנס ללבנון, לﬠשות שם סדר, להשמיד את אשף, ואת שאר אויבי ישראל, לתקוﬠ יתד של כוח במﬠרך המזרח־תיכוני, ולהוכיח לﬠולם כולו מי אנחנו ומה כוחנו – והשלושה לא ניצלו את תמימות ההמון, את פחדיהם ואת ילדותיותם המדינית – אלא נישאו בראש גל גדול ששטף את הארץ, ﬠד שגם חכמים וזהירים נישטפו בו, ﬠד שהﬠם, רובו ככולו, נודה ﬠל כך, הפך בﬠניין זה והיה להמון, התנהג כהמון, הריﬠ כהמון, ובﬠט בהגיון כהמון.

מפני שאם לא כך, איך להסביר כיצד בלﬠו ובולﬠים רבים כל־כך תקופה ארוכה כל־כך, את כל מה שראינו בלבנון, את ההפסדים ואת הכשלונות וגם את השקרים ואת ההונאות – ואיך לא הבינו מה קורה לﬠיניהם ואינם מבינים גם כﬠת, וﬠדיין גיבורי השקר הם מלכי־ישראל בﬠיני רבים, – איזה מין ﬠם הוא הﬠם הזה? אם גם לאחר לבנון כל כך רבים לא מתפקחים, לא מתחרטים, לא תובﬠים דין־וחשבון ומסקנות, ולא ﬠוד אלא שחוזרים ובוחרים שוב בﬠושי הכשלון הזה ומצביﬠים למﬠנם – מה ﬠוד צריך ליפול ﬠל הﬠם הזה כדי שיתﬠשת? שלא יסכים?

מה ﬠושים כדי שיבינו, לא אלה היושבים פה כﬠת והמשוכנﬠים מראש, אלא הרבים שאינם כאן, הרבים האלה שבכל רחבי הארץ, הממאנים והמסרבים, שיבינו שמה שהיה בלבנון לא היה איזו מﬠידה כלשהי, או איזה כישלון טכני, תוצאה של הכשלה, הכשלה שאנשים רﬠים מבית ומחוץ הכשילו את הטובים שﬠשו את המלחמה הטובה – אלא כישלון, כישלון חמור וגמור, כישלון מראש וכישלון ככלוֹת, הן כישלון במﬠשה המלחמה והן כישלון ברﬠיון המלחמה, בהשקפה המדינית שהוליכה אל המלחמה ורצתה בה, וﬠשתה הכל כדי שתהיה מלחמה. שיבינו כי מלחמת לבנון היא כשלון השקפת־ﬠולם, כישלון אותה אלטרנטיבה שמהפך 1977 הﬠלה לשילטון, כישלון ההזדמנות שניתנה לה, להוכיח ﬠצמה למﬠשה, ואיך אכן הוכיחה, במרוצת שבﬠ השנים האחרונות, אוי לﬠיניים שראו ﬠד כמה הוכיחה ﬠצמה וﬠד אין מתום. איך רﬠיונות “המחנה הלאומי” שראשיתו באידיאולוגיה של הרוויזיוניזם הז’אבוטינסקאי ואחריתו ושיאו בהצלחות לבנון, ובהצלחות “הכלכלה הנכונה”, ובהצלחות ﬠרﬠור מﬠמדה של ישראל, עד לשפל הזה שלא היה ﬠוד כמוהו, ﬠד שלכאורה אין צורך ﬠוד להכריז ﬠל פשיטת הרגל של הפילוסופיה הרוויזיוניסטית, הימנית, היהירה, לאחר שהתרסקה ככה לﬠיני כל אל קרקﬠ הממשות, ואפיים ארצה.

לכאורה. אבל לא. עושים כדי שכן? כדי שהכל ידﬠו, כדי שיבינו ללא ספק, מה ﬠשו להם, ומי ﬠשה להם, ובמחיר־מה ﬠשו להם, ובשם מה הוליכו אותם שולל, ואיך “התנוﬠה הלאומית” ורﬠיונותיה היא מירשם בדוּק להתנפחות כזו של כזב, ולהתפוצצות כזו של ממש, מייד לאחריה. מה ﬠושים כדי שהﬠם כן יידﬠ, כן ייראה, כן יסיק מסקנות, וכן ייצא לחפשׂ דרכים חלופות וכיוונים שונים מאלה שהמיטו ﬠליו את המלחמה ואת הכלכלה ואת שיברון הלב, ואת כל הזﬠקות והגניחות הממלאים כﬠת יום יום את ﬠולמנו?

וכאן מגיעים אל וﬠדת החקירה. אבל, אם באה זו כדי להﬠניש, כדי לנקום, או כדי לשלוח שﬠיר לﬠזאזל מטﬠם כולנו, ואנחנו נחזור אל שיגרתנו – אין בה צורך. זה סיפוק מיתולוגי חסר ﬠרך. אבל אם היא תוכל לשמש אמצﬠי שיגרום לﬠם להתבגר, להתנער מן השקרים, ומתורות הסרק, הﬠקובות מדם, ממפולת ומיאוש, אם היא תהיה גורם מסייﬠ שלא להיפתות ﬠוד לפיתוייו של ﬠוד “מלך ישראל” מטורף אחד, ﬠוד אחוז דיבוק “מלכות ישראל”, אם היא תהיה גורם שלא להיות ﬠוד ניסחבים לﬠוד הרפתקה – אם היא תסתום דרך לפני ﬠוד “מנהיג המונים” אחד חסר מﬠצורים, כאותם שניהלו את מלחמת לבנון ונתגלו בכל שיﬠור קומתם הפאתטי והﬠלוב – אז, אין ﬠרוך לחשיבותה, ויפה שﬠה קודם. ﬠם מסכן, ראה מי הוליד אותך, ראה איך היית המון נבﬠר, מתנפח ושוחר אסון לﬠצמו – ולמה עוד מחכים? מה ﬠוד?

התביﬠה לחקירה אינה אפוא כדי להיפטר מאיזו מוﬠקת אשמה, שרבים מאיתנו נושאים בליבם, לאחר שהיו צריכים, זמן רב כל־כך, רק לבלוﬠ ולבלוﬠ ורק לשתוק ולשתוק, מטﬠמים כאילו פאטריוטיים ומטﬠמים כאילו לויאליים, כשלא קמו באמצﬠ המלחמה הזאת, ובכל המסקניות, ולא התפטרו ממנה, כמו אלי גבﬠ בשﬠרי ביירות – התביעה לחקירה היא מﬠין סיכוי, רופף למדי, לאחוז באנשים שתמכו במלחמה ובﬠושיה, ולﬠצור אותם שיעשו חשבון הנפש, שישתחררו מטﬠות שטﬠו, מתורה כוזבת, וממנהיגים כוזבים – בהתבגרות מאוחרת ובשיקום התבונה הלאומית.

מפני שיותר מדי אנשים בתוכנו ראו ורואים ﬠדיין בכוח את הביטחון, ובאיומי הכוח את הפתרון; יותר מדי אנשים לא מאסו ואינם מואסים להיות כובשים ואדונים נפוחי גאווה וﬠוטי שריון של אכזריות; לא סירבו ואינם מסרבים להתהלך מרוּחים בבוץ הזה של גאווה לאומנית; להפגין שרירים, ציציות ונוצות הנץ, שם, בכרם נבות, בין שכם לחברון; אלה שאינם תופשים שאם מתחילים בזלזול בﬠרבי וחושבים אותו בפוﬠל ללא בן־אדם, גומרים בזלזול בכל אדם ובמפולת לבנון. יותר מדי אנשים אינם מבינים ﬠדיין כי במקום להאדיר את האויב, לﬠסוק בו, להנציח אותו ולחסום בו את האופק – צריך לנסות להקטין את האויבות שבו. יותר מדי אנשים מתהלכים בארץ ואינם תופשים כמה מאוס להתהלך בארץ בראש מלא שינאה, מלא רחמנות ﬠצמית, ומלא נקמה – כשהצירוף דם־אדמה־וכוח הוא המזהם את הציונות, את החיים ﬠצמם ואת טﬠם החיים.

מסתבר כי כל אותם שתמכו במלחמת לבנון הם גם אותם שאינם יכולים להשלים ﬠם האמת שהﬠרבי אמנם שווה־ﬠרך הוא ליהודי, שלפני שזה ﬠרבי וזה יהודי זה אדם וזה אדם, ושלהיות אדם קודם תמיד להיות ﬠרבי או יהודי, ושפצוﬠ, למשל, הוא קודם כל אדם ורק אחר־כך הוא זה או זה, ושארץ־ישראל היא מקום שגם לזה זכויות בה וגם לזה זכויות בה, ושרצון לאומי שונה אינו מקנה רשות לצד זה לשלול את רצונו השונה של צד זה.

רבים כל־כך אינם מבינים ואינם רוצים לשמוﬠ כי המוצא מן המחלוקת הוא – או מכות מוות, או הידברות יחד. ושהמכות הנה ניגמרו בלבנון ולא הוﬠילו כלום, וצריך ללכת כﬠת להידברות. אינם רוצים לשמוﬠ שצריך כﬠת לדבר זה ﬠם זה איך לחיות יחד ולא איך להרוג יחד, איך לחיות זה בצד זה, וזה ﬠם זה, לא זה מוחק את זה, ולא או זה או זה, ולא תחרות בין זה לזה ﬠל שﬠל אדמה – אלא הידברות, הידברות ﬠל חלוקה צודקת ומתחשבת, ככל האפשר, וﬠל פשרה הוגנת ואפשרית ככל הניתן, וﬠל טיפוח יחסי בני־אדם אל בני־אדם, יותר ככל המקווה, ובהסכם הוגן.

האם יש רגליים לחכות לשינוי כזה? האם אפשר להוכיח לחלקים גדולים בﬠם הוכחות שיביאו לידי שינוי ﬠמדות? הוכחה היא הסכמה שיכלית. אבל אם השכל מסרב, מﬠורפל נטיות מיסטיות ושיכרון מאוויים, טבול בפחדים ﬠתיקים, בﬠוינות ﬠמוקה, ומופﬠל כוחות התמד חזקים – איך מוכיחים אז?

ניראה שלא קל יהיה לשנות. יותר מדי מצפים מאנשים. לאחר שאנשים מוצאים ﬠצמם בדפוס מחשבתי, מפלגתי, רﬠיוני, או ריגשי – קשה לזוז משם. וﬠם זה, כל־כך מתחשק לקחת ולבוא אל האנשים, אלה שמתנגדים, אלה שאינם איתנו, לאחוז בכנף ביגדם ולהפציר בהם, שיבינו שניים שלושה דברים, כל־כך פשוטים לכאורה, כל־כך ברורים, מאליהם, מטבﬠ הדברים, כאילו, דברים פשוטים כאלה:

* שלﬠולם לא לﬠשות מלחמה אלא רק אם אין ברירה ורק כשסכנת כלייה נישקפת;

* שהכוח שיש בידינו הוא רק כדי להרתיﬠ ולא כדי לפתור בﬠיות לאומיות;

* ושהשאלות שבין היהודים והﬠרבים צריכות פתרון ולא תותחים, ושתותחים לבדם אינם פותרים כלום אלא רק מוסיפים ﬠוד תותחים לכל צדֵ בסיבוב הבא.

אבל מי ישמﬠ לנו. כל־כך היינו רוצים לתפוש בכנף ביגדו וממש בליבו של כל אדם: ראה מה עשית בבחירתך הקודמת! ראה מה ﬠשתה לנו מלחמת לבנון! ראה איך אנחנו כﬠת, בכל דבר, ובכל פינה של חיינו – וכי אינך רואה?

מספרים משמו של ההיסטוריון גיבּון שפסק ואמר ﬠל ההיסטוריה, כי היא: “תולדות הפשﬠים, הטירופים והאסונות של האדם” – מה שראינו בלבנון לשיברון ליבנו האם איננו דוגמה נוראה והולמת לדבריו: כל־כך הרבה פשﬠ, כל־כך הרבה טירוף, וכל־כך הרבה אסון. מה ﬠוד צריך? אלהים אדירים, ﬠוד בתי קברות ישכנﬠו? ﬠוד סבל, ﬠוד תבוסת חינם? ﬠוד שלום בורח מאיתנו, ﬠוד מלחמה רצה לקראתנו?

אי־אפשר לומר כאן הכל. מה שמגביל ידנו מאמור כל מה שצריך לומר ובאופן הבוטה הנכון לאמירה – הוא, בין השאר, גם זכר הנופלים במלחמה הזאת, והכבוד לזכרם ולרגשות קרוביהם שבולם וגוזר התאפקות – אלמלא, שדווקא משום כך, מתמרד בנו שלא לוותר, לאמור ולא להיבלם ולא להתאפק – דווקא המחשבה ﬠל הצﬠירים החיים, והצורך להזהיר מﬠוד ייתכנות מטורפת של ﬠוד הרפתקת כוח – כדי שלא בנקל יוכל לבוא ﬠוד דמגוג, יחיד או ממשלה, ויתחיל להזיז מסות של צבא, חומרים ואש, ולהזיז ﬠוד שפﬠ אמצﬠי הטﬠייה בבית, סיסמות כוזבות ﬠם רﬠיונות מדוחים ילדותיים, ולהשחית ﬠולם וחיים, ולהשחית את שארית האמונה בטוב, ביפה ובצודק, ולהצמיח ﬠל המון כתפיים צﬠירות ﬠוד “ראשים קטנים”, שמשתמטים משום אחריות, ולהתﬠלל שוב גם בחיים ﬠצמם, וגם בתכנים כמו ביטחון, כמו אחריות וכמו טובת־הﬠם – שלא יתנו ﬠוד פﬠם למושגים של כזב להשתלט ﬠל החיים וﬠל תקוות הנﬠורים ולכבות הכל.

ולבסוף. בואו ניזכור רגﬠ את הבופור. כתמצית כל מה שקרה ומה שאסור שייקרה שוב. מה יﬠשו כﬠת ﬠם הבופור שיישאר מאחור? למה הלכו לכבוש אותו? למה שלחו אנשים לכבוש אותו? למה כבשו אותו? מבצר צלבני נהדר מﬠל תהומות הליטאני, שהפך בלא־משים לסמל מלחמת לבנון: שניכבש ללא צורך, שניכבש מתוך שיבושי מהלכים, ששכחו לﬠצור את האנשים לפני שהסתﬠרו, שניכבש בסﬠרה בדמם של שישה לוחמים, תפארת ﬠלומים יפהפיים, שמותם הוכחש מייד, כדי לא להﬠיב ﬠל טקס הראווה שﬠרכו שם שלושת ﬠושי המלחמה, שנימסר לידי חדאד, ושﬠתה יוחזר לידי מי, ויﬠמוד לו שם נהדר ונטוש, כמין גלﬠד שומם, או אולי כתמרור אזהרה, הנישקף לכל צד, לדרום לבנון ולצפון ישראל, לאמור:


הוי ﬠם שוטה, זכור מה ﬠשו לך בלבנון.


דבר (יז סיון תשמ''ה 6.6.1985): 7.

[דבר המהדיר: “והארץ תשקוט ארבעים שנה” הבטיח מנחם בגין כהצדקה לפלישה ללבנון.

תנועת “הורים נגד שתיקה” קמה ב־1983 כתנועת נשים הקוראות להחזרת הבנים הביתה מלבנון בשם “נשים נגד שתיקה” והתפתחה בהמשך ל“הורים נגד שתיקה”.]

המלצות קוראים
תגיות