רקע
אליעזר שמאלי
במקום פת־שחרית
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשמ"א 1980

מפי ששה מלמדים שמעתי תורה בימי ילדותי ונערותי, אך רק אחד מהם האציל עלי מרוחו והניח עלי חותמו האישי לכל ימי־חיי. היה זה מלמדי הנאצל רבי משה אירהס. ישיש בעל שׂיבה סבוכה היה רבנו משה כבר בימים שבהם זכיתי להיות בין תלמידיו: פניו היו טבולים בים של זקן ופאות, ורק מצחו הרחב והמבהיק בלט מתוכו, כשהוא מתקמט ומתישר חליפות.

“רבי!”

“כן, ‘בחור’,” הוא עונה ומרים את עיניו מעל הספר.

“יש לי קושיה.”

“העיינת כבר במפרשים של הגמרא?” הוא שואל ומקרב שוב את ספרו לעיניו.

“עוד לא”.

“עיין, איפוא, תחילה ברש”י, ב’תוספות' ובאותיות הקטנות אשר בשולי הגמרא – ולא תהיה לך עוד קושיה כלל…"

עיניו של רבנו היו כבר כבדות מזוקן, אך בשום פנים לא רצה להרכיב משקפיִם עליהן; ותמיד־תמיד, משעת־בוקר מוקדמת ועד שעה מאוחרת בלילה, היה יושב וספרו מול עיניו, והוא קורא ומלמד, מעיין ולומד…

איך ראיתי את רבנו בשעת־לילה מאוחרת? האם התקרבתי בחשאי אל ביתו והצצתי בגניבה בחלון חדרו?

חלילה. אלא שזכיתי ורבנו התאכסן בביתנו והייתי שכנו לחדר משך שנים אחדות. זקן ובודד היה האיש, ואבי אסף אותו לביתנו והשכיר לו חדר מחדרי ביתנו המרוּוח. ותנאי מפורש התנה אתו, שאהיה שותפו לחדר ומסתופף בצלו יומם וליל, כדי שאצוק מים על ידיו ואהיה נושא־כליו…

זקן היה רבנו ועיניו עששות. ואבי קיוה שאעמוד תחת השפעתו ואלמד ממנו מידות טובות וחסודות, כי עניו, ירא־שמים ואוהב־אנשים היה רבנו, ולא היה מוציא דיבור מפיו אלא לאחר שלחש אותו תחילה לעצמו ושקל כל מלה בטרם השמיעהּ בקול.

“כבוד? לכבוד אני צריך?” היה צוחק ואומר. “הריני נכנס לאִטליז וקונה לעצמי כבד כדי ליטרה שלמה, צולהו על־גבי גחלים ואוכל אותו – וממלא את בטני כבוד מדומה…”

גבוה ורחב־גרם היה, משכמו ומעלה מכל בני עיירתנו; וכשהיה לובש בימות השלג והקרה את פרוַת־הכבשים השחורה, נועל את מגפי־הלבד לרגליו וחובש כובע־צמר לראשו – היה נראה כאחד מבני הנפילים. אך נשמת ילד שכנה בישיש הענק הזה ובת־צחוק טובה היתה מרחפת על שפתיו תמיד. כשהיינו משתובבים לפרקים ועושים מעשי־נערוּת – היה מחַקה קולו של ילד בוכה ומבקש כביכול על נפשו: “מה אתם עושים לי, שקצים שכמותכם? חוסו ורחמו עלי ואל תכעיסוני. כי הן יתום אני מאב ומאם ואני זקוק לחסדכם, פתחו, איפוא, את הגמרות ונחַיה נפשותינו במאמר חז”ל: הוי, הוי, אמר רבא"… היה פותח בקול רם ובניגון משתפך, ואנו עונים אחריו במקהלה: “הוי, הוי, אמר רבא – רבא אמר…”


אבא ואמא היו מטפלים בשכנם כבאדם קדוש ונערץ, ושניהם שמרו עליו כעל בבת־עינם. כי בזכותו היה ביתנו מלא קול תורה משך כל היום כולו, ודברי חז"ל התרוננו במקהלה מהדהדת בחלל דירתם כעשר שעות ביממה. אבא היה נוטל לפרקים גמרא בידו, מתכנס בחשאי לחדר־הלימוד של רבנו, מתישב בפינה ומצרף קולו ללומדים. ואת אמא מצאתי תכופות ניצבת ליד הכיריִם שבמטבחנו בוחשת אט־אט בקדרה או קולפת תפוחי־אדמה, אזנה קשובה לדברי־התורה, העולים מחדרו של רבנו, ופניה נוהרים. לעתים הייתי מוצא אותה עובדת בגינתה הגדולה, כשרגלה האחת שעונה על גבו של את־החפירה. והיא עומדת שעה ארוכה שקועה בהרהורים ומטה אזנה לזמר־הגמרא הנעים, הפורץ מבעד לחלון הפתוח של חדר רבנו, משתפך החוצה ומרחף על־פני קלחי החמניות והתירס שבערוגותיה המוריקות.

“הוי, תנו רבנן, רבותינו לימדו…” הסוגיה קשה ובחדר מתנהל משא־ומתן קולני, אנו שואלים ורבנו משיב. רבנו מקשה – ואנו מתרצים. והנה נפתחת אט־אט דלת חדר־התורה כדי סדק צר, ואמי קורצת לי באחת מעיניה וכשאני מפסיק משנתי ויוצא אליה למטבח – היא שׂמה בידי כוס תה חם בשביל רבנו, כדי לשובב את נפשו העייפה מרוב הוראה…

רבי משה טובל חתיכת סוכר בתה – מברך ברכת “שהכל נהיה בדברו”. ואנו עונים “אמן” אחריו. רבנו גומע גמיעות ממושכות מן הכוס, אגב נהימות שבהנאה ואנו מתבדחים ושואפים אויר.

יומו הארוך של רבנו היה קודש לגמרא ולמפרשיה. ואילו בשעות־הערב המאוחרות היה מפליג בספר התהילים החביב עליו. אני הייתי מעלה את שמיכתי מעל לראשי, כדי להירדם אחרי יום־לימודים ארוך ומיגע, ואילו הוא מקטין את האש שבעששית־הנפט ומחַיה נפשו בפרקי־תהילים משובבים. בעל נפש רכה ורגישה היה רבנו, מכל עשרים וארבעת ספרי התנ"ך חיבב ביותר את ספר התהילים. שעה ארוכה היה יושב על משכבו ונשען על כרו שלמראשותיו, מסתיר פניו בספר שבידו ומשתפך בקול רווּי עצב וגעגועים.

“שיר המעלות: אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי…”

או: “על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון…”

חושך בחוץ, ודממה קפואה רובצת סביב. הכל ישנים ונהנים מן המנוחה. רק רבנו ער ומשתפך בתפילה חרישית ונוּגה לפני אלוהיו. אח, כמה נעים לשכב עטוף בשמיכה, לנמנם ולהאזין למזמורי התהילים של רבנו משה הנערץ. כמנגינה ערבה מרחפת תפילתו מעל למשכבי, כשיר־ערש של אם אוהבת וטובה. הנני מנמנם ומתעורר לסירוגין ומאזין לצקון לחשו של רבי ומחנכי, חוזר בחשאי אחריו על מלה או משפט ומשתתף אתו בתפילתו:

“הוי, שמחתי באומרים לי בית אדוני נלך. עומדות היו רגלינו בשעריִך, ירושלים…”


“בחור, קום!”

הנני פוקח זוג עינים בוהות ומסתכל סביבי במבט נבוך ותוהה. העששית שעל־גבי השולחן מפיצה אור קלוש ורבנו מהלך בחדר ושפתיו ממלמלות. כלום ממשיך הוא עדיין באמירת תהילים וטרם שכב לישון? הנני מציץ בחלון – והחשיכה שבחוץ עודנה עבה וכבדה, כשם שהיתה שעה ששכבתי לישון. ראשי עודנו כבד עלי, עיני נעצמות מאליהן ואני צונח שוב אל הכר החם ומתעטף בשמיכה.

“בחור, קום! די לך לנחור…”

הנני מאמץ את שמיעתי ומאזין: לא תהילים אומר עכשיו רבי, אלא בתפילת שחרית לבבית ונוּגה הוא משתפך לפני קונו, כשהוא עומד מול החלון ומציץ החוצה:

“אלוהי, נשמה שנתת בי – טהורה היא. אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי…”

הנני מתגבר כארי ומגרש מעל עיני את קוּרי השינה; לובש בגדי ונוטל ידי ומברך בחשאי. וטרם הספקתי לסדר את משכבי ­ – וכבר מברך רבי בקול רם את ברכת השחר, כדי שאענה אחריו אמן:

“ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, אשר נתת לשׂכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה, אמן!”…

“בוקר טוב, רבנו!” מקביל אבא את פני מלמדנו הטוב במאור־פנים.

“בוקר טוב”, הוא משיב בקול רך. אבי ורבי נושאים שקי טלית ותפילין תחת בית שחיָם, ואני רק סידור בלבד, כי עוד אינני בר־מצוה. שלָשתנו יוצאים החוצה לקראת השחר העולה וצועדים ברגש ובחשאי לבית־הכנסת. לתפילת שחרית.

“מה טובו אוהליך, יעקב, משכנותיך ישראל!”

בדרכנו חזרה מבית־הכנסת הביתה, אנו חולפים לאורך השוק המתעורר של עיירתנו. הירקניות עורכות את סלי הירקות והפירות ליד פתחי חנויותיהן, מורידות תריסיהן מעל חלונותיהן ומסדרות עליהן ככרות לחם ולחמניות, פיתות ועוגות. עגלות־איכרים עמוסות כל־טוב נכנסות לשוק בשבע דרכים, וסוחרים זריזים נראים מגיחים מתוך הסימטאות אשר מסביב לשוק. וכאן מושך אותי אבי בשרווּלי כדי שנתקדם, ואילו רבנו נשאר מאחור, מאֵט צעדיו ומהלך לו אט־אט שקוע במחשבות.

למה מפגר רבנו בוקר־בוקר בדרכנו מבית־הכנסת ונשאר מאחורינו בשוק?" אני שואל. אבא מושך אותי אחריו בשרוולי ועונה באי־רצון:

“במופלא ממך אל תחקור, בני!”

“אבל לאן הוא נעלם כאן בוקר־בוקר, בדרכנו מבית־הכנסת הביתה?”

“רוץ ואכול ארוחת־בוקר, כי עוד מעט יחזור הרבי ויפתח בסוגיה חדשה…”

ילד הייתי וסקרנותי גברה בי מיום ליום: למה נשאר רבנו בשוק בוקר־בוקר ומאחר לשוב כדי לשתות את הקפה שלו?

… עד שבוקר אחד השתמטתי מחברתם של אבי ורבי, בהיותנו בדרך הביתה, והתחבאתי מאחורי עגלה מלאה חציר וקש, שהגיעה לשוק. הקטנתי את עצמי, עצרתי נשימתי וליויתי את רבנו בעינים פקוחות לרוָחה ומלאות סקרנות ותהייה.

הס… הנה הוא ניגש לדוכן אחד של דברי־מאפה, בוחר לעצמו פיתות אחדות, מכניסן לתוך שקיות הטלית והתפילין ומשלם. אחר־כך הוא ניגש לדוכן שני, בוחר כמה וכמה לחמניות ושׂם אותן בשקית תשמישי־הקדושה. וכשהוא נפרד מן התגרניות, הן קורצות עין אחת לרעותה ומצטחקות.

“ודאי הן לועגות לו, לרבנו, על שהוא אוכל לחמניות ופיתות כה הרבה בוקר־בוקר,” הנני אומר לעצמי ברוגז עצור וקופץ אגרופי מול התגרניות המחוצפות, “עוד מעט ואודיע לכן את נחת זרועי…”

אך לאן שׂם רבנו פניו בדרכו מהשוק לביתנו? למה הוא סר לסימטאות צדדיות, אשר גרים בהן העניים? למה הוא מבוסס בבוץ וברפש ומלכלך את נעליו הנקיות?

הנני צועד אחריו בלאט ועוצר נשימתי. לבי דופק ורקותי הולמות. שמא שכח את הדרך לביתנו והוא תועה לאור היום? האקרא לו ואעמידו על טעותו?

אך הנה התקרב אל בית אחד קטן ורעוע, הוציא לחמניות אחדות משקו ושׂם אותן על אדן החלון. אחר־כך התקרב לבית דל אחר, הוציא פיתות אחדות והניחן על ארגז קטן, שעמד סמוך לדלת הסגורה…

“א־ח־ח…” נשמתי לרוָחה והתחלתי לרוץ בדרך הביתה, כדי שרבנו לא יראני בסקרנותי. עתה נתגלה לי הסוד. שם, בבתים הרעועים שבסימטאות העניים, גרים אלמנות ויתומים. כן, כן, אני מכיר את הנשים העניות והדווּיות אחת־אחת:

“רחל מורטת הנוצות”… הנני לוחש לעצמי בחשאי, “שרה מתקנת הגרביִם”. ו… לא, לא אגלה את שמה…

ואז הבינותי למה אמי מקבילה את רבנו בוקר־בוקר בפנים כה מאירים, כשהיא מגישה לו את ספל הקפה, המהול בחלב־פרתנו המתוק. לא, רבנו לא היה אוכל ארוחת־בוקר והיה מסתפק רק בספל קפה עד ארוחת־הצהרים. כי את הפיתות והלחמניות חילק ליתומים…


המלצות קוראים
תגיות