רקע
אליעזר שמאלי
שמרל'ה תם
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשמ"א 1980

מפי שמונה מלמדים למדתי תורה, עד שהגעתי לגיל בר־מצווה, אך רק משנַים מהם, הראשון והאחרון, נשארו לי רשמים חזקים עד זיקנה ושׂיבה. הראשון, מלמד־התינוקות רב שמרל’ה תם וביש־מזל, ואילו האחרון רבנו הדגול רב משה אירהס, איש מורם מעם, למדן גדול ומורה בחסד. אספר הפעם על הראשון ומעיד אני עלי שמים וארץ, שלא כדי להלעיג עליו חלילה הנני מתכוון בבואי לתאר “מלמד” אביון ותם זה, אלא מתוך אהבה ורחמים.

קטן־קומה ורזה כגרוגרת היה רב שמרל’ה תם, בעל עינים פוזלות ונפחדות, זקן שחור, ארוך ודל ומצח גדול וחלק. רגליו הדקות היו מעוקמות קצת כלפי פנים, אך זריזות ומהירות־ריצה, ואילו ידיו היו קצרות ומדולדלות, איטיות ונראות כמיותרות בכלל. אנו תלמידיו וחניכיו הזעירים היינו מכנים אותו בסתר ומפה לאוזן בשם: “שמרל’ה עגל”. ולמה? משום מעשה שהיה או לא היה, איש אינו יודע עד היום הזה…

מחמת אכילת תפוחי־אדמה ודייסות־סולת, השמין מלמדנו המסכן וכרסו התעגלה. נטפלו אליו ליצני הדור שבבית־הכנסת, ואמרו לו: “מזל טוב, רב שמרל’ה, נתעברת בשעה טובה ומוצלחת, ובעוד ששה חדשים תלד, אם ירצה השם, עגל…”

“למה דווקא עגל?” שאל שמרל’ה התם, כשהוא ממצמץ בעיניו וממשש בידיו את כרסו בסקרנות.

“כי הנשים הן היולדות ילדים…”

וניענע הלז ראשו בתמימות ואמר: יפה שאמרתם לי מבעוד מועד! אם ירצה השם אברח לאחד הכפרים הסמוכים שבסביבה, אבקש לעצמי מקלט בביתו של יהודי פונדקאי, ושם אמליט – וקלוני לא יתגלה ברבים…"

חלפו ימים, שבועות וחדשים, וכשהגיעה פגרת חג־הפסח, שבה נסגר ה“חדר” והתלמידים וגם המלמדים יוצאים לחופשה, קם רב שמרל’ה והתחמק לאחד הכפרים הסמוכים לעיירה.

בימים אלה ימי “בין־הזמנים” בין החורף והאביב, משוטטים המלמדים על־פני בתי־העיירה ובתי היהודים יושבי הכפרים הסמוכים, כדי לרכוש תלמידים חדשים לחדריהם. כשבא שמרל’ה המלמד לביתו של יהודי כפרי אחד שמח לקראתו, שהרי ידוע כי ילדי היהודים תושבי־הכפרים גדלים ללא תורה, ואינם בקיאים באותיות הקטנות. ואם הגיע מלמד־נודד לביתו שבכפר – תבוא עליו הברכה, וילמד את ילדיו “קידוש” של פסח, “ארבע הקושיות” ו“מה נשתנה”. האכיל אותו והשקה אותו ביד נדיבה, ובלילה הציע לו משכב על־גבי תנור־האפיה המחומם.

(הימים אמנם ימי־אביב, אך השלג עוד טרם נמס כולו, ובאויר עוד שוררת הצינה.) ובאותו לילה ממש, המליטה אחת מפרותיו של היהודי הכפרי. כשהגיעו לאזניו בחצות הלילה געיות הפרה ופעיות העֶגלה שהגיחה לאויר העולם – קם ורץ לרפת. אסף בשמחה וברחמים את הנולדת והכניסהּ בחשאי לביתו. כדי לחמם את העגלה החלשה השכיב אותה על־גבי אותו התנור ועטף אותה במטליות ובסחבות ישנות…

באשמורת השניה של הלילה, חש המלמד הרדום לקיקות־לשון חמימות ונשיפות מהבילות. פקח עינים מבוהלות ומישש סביבו. מישש ומצא עגל מוטל לידו. התעורר ולחש: "ברוך השם! לידה קלה היתה לי ולא חשתי, חלילה, לא צירים ולא חבלים… וכדי שלא ייוָדע הדבר, קם וסתם את פי העגלה במטלית וקשר את רגליה. ירד מעל התנור בחשאי, עמס את העגלה על גבו – ויצא בדרך חזרה לעיירה שלו. כאילו קנה עגל לחג הפסח, כדי שיאכלו בשר הרבה.

היהודי הכפרי התעורר משנתו, קם והלך להוציא את העֶגלה אל הפרה, כי חלבה העיק על עטיניה המלאים והיא געתה והתגעגעה אל פרי בטנה. ניגש לתנור – והעגלה איננה. התרומם על בהונות רגליו – וגם המלמד איננו.

“מלמד – וגנב?!” צעק המארח הכפרי ברוגז רב. עלה על סוס ודהר כחץ מקשת. עם עלות השחר, הדביק את המלמד המסכן, כשהוא מדשדש בבוץ והעגלה העקודה על גביו, זיעתו ניגרת מעל פניו ונשימתו קצרה מעייפות.

“הייתכן?!” קרא היהודי הכפרי בחמת־זעם, “כפוי־טובה וגנב?! האתה תעשה מלמדוּת בישראל ותחנך ילדינו ליראת שמים?!”

הרים המלמד פנים תמימים מול המחרף ואמר לו בנחת: “זאת עגלתי…”

“וכי שילמת לי מחירהּ?!”

“אני המלטתי אותה…”

“מדעתך יצאת, מלמד שוטה שכמוך!”

“בוא אתי לעיירה, נסור לבית־הכנסת, ונשאל את פי היהודים…”

הליצנים שבבית־הכנסת שמעו וניענעו ראשיהם ואמרו בכובד־ראש: “אמנם כן, שמרל התעבר והמליט עגלה זאת, והעגלה שייכת לו…”

הוא אשר אמרתי, המעשה היה או לא היה? אין איש יודע, אבל “שמרל’ה עגל” נקרא שמו כל ימי־חייו.

וכיצד קנה שמרל’ה תם את לבי? ביומי הראשון לחדר, סחב אותי אבי כגדי עקוד, ואני מנפנף ידי, בועט ברגלי וצועק בכל כוחותי: “אינני רוצה!” ואמי רצה אחרינו וצוחקת, ותינוקות רבים רודפים אחרינו ומריעים. הטילני אבי לתוך עדת תינוקות בני גילים שונים, שישבו על־גבי רצפת־העץ ושיחקו במשחקים שונים. קמתי ופניתי לעבר הדלת, כדי לחמוק ולברוח החוצה. והנה קם שמרל’ה תם, נטל חתיכת סוכר מקופסת־זכוכית תכלכלה שעמדה על השולחן, התקרב אלי, קרץ עין מולי ושם בפי את המתוק הזה…


קלטתי את הסוכר בלשוני והתחלתי לכרסמו. אחר־כך הושטתי ידי מולו וביקשתי הוספה ואז התישבתי בין התינוקות שעל־גבי הרצפה והייתי לאחד מהם – כך קנה שמרל’ה תם את לבי.

המלצות קוראים
תגיות