רקע
אליעזר שמאלי
מתי התחלתי לרדוף אחר ציפורים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשמ"א 1980

לשון־קודש

אחי הקשיש משולם, שהיה ציוני וחובב שפת־עֵבר, התחיל לשנן אתי מלים עבריות עוד בהיותי תינוק: שולחן, כסא, ספסל ועוד. וכשמלאו לי שלוש שנים, לימדני “לדקלם” שיר־ילדים עברי ראשון:

עד אן תשכבו בעצלתים,

ילדי חמד, על מיטתכם?

עורו, פקחו נא עינים,

קומו ולכו לעבודתכם.

שבת־שבת, לעת־המנחה, היו מתאספים בחדרו של אחי חבריו לאגודת “חובבי שפת עֵבר”, והם מנסים לדבר ביניהם עברית: “אתמול זרחה החמה בגבורתה… היום נפתחו ארובות השמים וגשם־נדבות הרוָה את הארץ…” וכפתיחה לכל שיחה בלשון־הקודש היה אחי מעמידני על כסא, מתקין את פאותי הארוכות ומישר כובעי, מחליק על לחָיי ולוחש באזני: “אמור…” ואני הייתי זוקף קומתי, מניף ידי ומרעיד את אברי ופותח בקול רם ומזדמר:

“עד אן תש־כבו בע־צל־ת־ים…”

קריאת “הידד” ומחיאות־כפיִם של בחורים חולמים והוזים, כשעיני אחי מתמלאות דמעות־אושר, ואילו כיסי נגדשות סוכריות…


חומש

הבית מלא דודים ודודות, שכנים ושכנות. כולם לבושים בגדי־שבת, ופניהם נוהרים. שמחה היום בבית הורי, כי בן־הזקונים התחיל ללמוד “חומש”. על השולחן מפה לבנה ועליה פמוטות מבהיקים. הקערות מלאות תפוחים ואגסים והכוסיות – מיץ דובדבנים. המנצח על החגיגה הוא מלמדי, הרב שלמה’לה, יהודי גוץ ובעל זקן־שׂיבה ארוך. הוא מרימני ומעמידני על כסא ומהסה את הקרואים; ועוד טרם יפתח הלז פיו – ואני כבר זוקף גופי הקטן, מוריד ראשי ופותח בקול רם “עד אן תש־כבו בע־צל־ת־ים ילדי ח־מ־ד, על מי־ט־ת־כ־ם?..”

אחי הקשיש מצטחק מולי ומתמוגג, אך אבי ומלמדי מזעיפים פניהם מולי.

“היום לא ציון ולא לשון־קודש”, לוחש לי מלמדי ברוגז עצור וצובט בהיחבא על רגלי הימנית, “היום ‘דרשה’ על החומש…”

והריני בולע דמעה ומחניק בכי…

“מה אתה לומד, ילדי?” פותח מלמדי רב שלמה’לה ושואל בקול רם.

ואני מתאושש ועונה: “חומש!”

ומלמדי מוסיף ושואל:

“מה פירוש ‘חומש’?”

ואני עונה בבטחון: “חמישה!”

מה חמישה? שמא חמישה כעכים בפרוטה?"

“לא, חמישה חומשי תורה…”

“ואיך נקראים חמישה ספרים אלה בשמותיהם?”

מפשׂק אני את חמש אצבעות־כף־ידי השמאלית, נוגע בהן באצבעות ידי הימנית ומונה:

“בראשית – אחד. שמות – שנים. ויקרא – שלושה. במדבר – ארבעה. דברים – חמישה…”

“ואיזה ספר אתה לומד עכשיו?”

“אני לומד ספר ‘ויקרא’”.

"מה פירוש המלה “ויקרא'?”

“הוא קרא…”

כך, במקום לפתוח בספר “בראשית” ולספר לילדים את הסיפורים המופלאים על גן־העדן ותיבת־נוח, פתח בספר “ויקרא” הקשה אך קיבלתי צביטת־עידוד בלחיי ותפוח גדול ואדום – שכר דרשתי המוצלחת…

ויהיו לי שניהם ל“משיבי נפש”…


הציפור הראשונה

אבי, אברהם, אהב את הגמרא. אחי, משולם, חיבב את ציון והשפה העברית. ואילו חיבתה של אמי גיטל היתה קודש לגן־הירק שלה. כברת־ארץ שוממה השתרעה מאחורי ביתנו, ואמי הפכה אותה לגן־ירק מופלא, מוריק ופורח משך כל הקיץ כולו, מניב ירקות בשפע בימות־החמה ומספק מלפפונים וכרוב חמוץ לימות־הגשמים. וכיוָן שהייתי בן־הזקונים, פינקה אותי אמי ושיתפתני בעבודת הגן שלה. הייתי כרוך אחריה ויוצא בעקבותיה, חופר באת ועודר במעדר, זורע ושותל, מנכש ועוקר.

“אמא, הנה מבצבצת כבר צנונית אדומה מתוך האדמה!”

השמש זורחת, הגינה פורחת ואני מהלך לרוח הבוקר הקיצי ומדקלם לי בנחת את השיר השני, שלימדני אחי, ב“לשון־הקודש”:


אל בורא תבל, עולמך מה ייף,

כולו גן־עדן, מלא אורה וזיו.

ייף שמש־זהב המפיץ מעל

קרניו כקשתות ברסיסי הטל…


במרכז גנה של אמא חפר אבא בור ותקע בתוכו חבית נטולת תחתית. מי התהום נקוים אט־אט בחבית, ואמא שואבת מהם בדלי ומשקה את ירקותיה.

“אל תגש אל החבית, פעוטי, לעולם”, היתה אמא מזהירה אותי, בשימה אצבע יד־ימינה על אפה. “נו־נו־נו! אסור לגשת לחבית, ילדי!”

ובאמת, נזהרתי ולא התקרבתי אל תהום איומה זאת אף פעם אחת. אך הנה נתיצבה על שפתה של החבית הרטובה והעטופה ירוֹקת ציפור אפורה־לבנה, שזנבה הארוך מתנועע בלי הרף. עתה יודע אני שנחליאלי לבן היה האורח הנאה, שקינן ודאי בקירבת הגן. אך בימים ההם היתה זו ציפור נאה סתם, שמשכה את לבו של הילד הקטן והסקרן. מיד הקטנתי את עצמי, התקרבתי על בהונות רגלי היחפות אל החבית, הושטתי ידי ואמרתי לצוד את הציפור היפה. אך בחָפזי לא נזהרתי – ונפלתי לתוך החבית…

משהרגישה אמי, שקולי איננו מהלך עוד בגן, התחילה לקרוא לי ולחפשני. ופתאום ראתה שתי רגלים קטנות בולטות מתוך החבית – והן בועטות בשמים… מיהרה אמא ומשתה אותי מתוך המים והתחילה לנענעני כשראשי למטה. ואני עטוף ירוקת ופי פולט מים וראשנים…

“געוואלט!” שיועה אמי לעזרה בקול גדול. “אנשים טובים ורחמנים, בואו להציל את בן־זקוני המסכן…”

באו בריצה שכנים ושכנות והם מנענעים אותי ומצעקים, מצעקים ומנערים: “הצילו! הבהילו את הרופא!”

כיוָן שהנשמה מלאכותית לא ידעו עוד בימים ההם – הכחלתי כולי ו…

“אך פתע־פתאום שלח אלוהים מלאך טוב משמים”, היתה אמי מספרת לי את הסיפור הזה חזור וסַפר, “אחותך שיינדל, שהתגוררה בבית הסמוך, ישבה אותה שעה ותפרה וזימזמה ניגון בחשאי. וכששמעה קולות קוראים לעזרה – נזדעקה ובאה, כשמחטה ביד. וכשראתה את אחיה הקטן והוא מכחיל כולו – נטלה את מחטה ותקעה אותה בתנוך אזנו הימנית, רצעה והשחילה את המחט הלוך וחזור… ואז התעוררת פתאום והתחלת לנהום ולקרוא: אמא, הציפורר!”

ומאז, כך אמר לי חוקר־נפש מוסמך אחד בשנים הבאות, הנני רודף אחר ציפורים. כי עלי לצוד את הנחליאלי הלז, שברח מעל שפת החבית בגנה של אמי נוחה עדן…


כוחה של האדמה

בוקר אחד הוציאה אמי את פרתנו אל המרעה הסמוך; ולי נתנה פרוסת־לחם מרוחה בשמן, בתוספת עלי־בצל ירוקים ורעננים ושילחה אותי לבית מלמדי רב שלמה’לה. (מחמת שהיה זה בוקר־קיץ צח ונאה,) לא נמשך לבי אל ה“חדר” – אלא יצאתי בעקבות פרתנו האדומה.

“הרי אי־אפשר להפקיר פרה כה נאה וטובה סתם ככה, ללא השגחה”, אמרתי לעצמי בצעדי בעקבות ידידתי האדומה, “ואמי ודאי תשמח למעשה הטוב הזה…”

הפרה תלשה עשב רענן בלשונה ולעסה אותו בתיאבון, ואני התהלכתי ושרתי לי בחשאי, קטפתי פרחי־בר ושמרתי על הפרה…

פתאום הבחינה עיני ביצור זר ומוזר, שהיה צועד לו אט־אט בעשב, ראש מושט מלפנים וזנב קצר בולט מאחור, ובאמצע קופסה חוּמה צהבהבה עשויה קשׂקשׂים גדולים כולה…

“נחש? – לטאה?” לחשתי לעצמי, כשהנני סוקר את הזוחל הבלתי־מוּכר לי בחשד ובאימה. “ואולי זו צפרדע כזאת? זהו צב!” קראתי פתאום בהתעוררות – פעם ראיתי חיה כזאת בידי חברי, בנו של שכננו…

הושטתי את צרור־הפרחים שבידי מול ראשו של הצב והוא מיהר והחביאו בתוך השריון; ואז הסתכנתי, נטלתי את הצב בידי והבאתי אותו בהסתר הביתה. וכדי להעלימו מעיני אבא ואמא, פתחתי בחשאי את המגירה הגדולה שבארון העומד בפרוזדורנו, המגירה שבה שומרת אמנו תפוחי־אדמה וסלק, והחבאתיו בתוכה. ומדי יום ביומו הייתי פותח בשקט את המגירה ומציץ אל אסירי…

“צ’אראפאכה (צב)!” קרע בוקר אחד קולה של אמי את הדממה שבבית. “מי הכניס צב לתוך מגירת הירקות?”

כל בני־הבית באו מבוהלים אל הפרוזדור ומצאו את אמנו עומדת ליד המגירה הפתוחה, והיא רועדת ומחוירה כולה…

“אבל זה רק צב!” הרגיעה אבי, כשהוא נוטלו בידו בהבעת בחילה ומוציאו החוצה.

“מי הכניס את היצור הטמא הזה לתוך מגירת הירקות?” שאל אבי, כשהוא משהה מבט חודר על בן־זקוניו.

“ודאי חדר לתוכה בעצמו”, ענה אחי הציוני וצבט בהיחבא בזרועי…

“הרי זה יצור טרף וטמא כחזיר!” מוסיף אבא ומושך כתפיו ברוגזה עצורה, “כך כתוב בפירוש בתורתנו הקדושה: ‘וזה לכם הטמא בשרץ, השורץ על הארץ – החולד העכבר והצב למינהו’…”

“פלאי־פלאים!” קראה אמי שוב, כשהתחילה להוציא מתוך המגירה הגדולה סלקים ותפוחי־אדמה, “הביטו!”

הייתי בטוח שהצב שלי המליט בסוּגרו צבים קטנים, וכבר אמרתי להתוַדות על חטאי ולבקש לעצמי את הולדות הצעירים… אך לפתע פרצה קריאת־תמהון מפי כולנו, כי בינות לסלקים הלבינו כמה וכמה ביצים קטנות ועגלגלות…

“החוצה!” טען אבא.

“אסור להתאכזר אל דוגרת”, חיננה אמא בקולה.

“זהו מעשה כישוף וקסמים!” קיטרג אבא. “אסור לרחם. מעולם לא שמענו שצב מטיל ביצים כתרנגולת…”

“נשאל תחילה אנשים יודעי־דבר,” התערב אחי הציוני והוא מלקט את הביצים לתוך כף־ידו השמאלית, “אולי זה מדרך הטבע…”

הרב הישיש לא ידע, וגם הרוקח הצעיר לא שמע. המורה המשכיל שבעיירה לא למד מעולם על צבים, וגם הרופא משך כתפיו בתמהון. רק איכר אוקראיני זקן פתר את השאלה: הוא לקח אחת הביצים בידו המרעידה, ניפץ בזהירות קליפתה, הצטחק ואמר: “הנה צב קטן בפנים, בני־אדם. הנה, דומה בכּל לאמו… לא כישוף ולא קסמים, אלא הכל מאלוהים…”

ואז נאנח אחי הציוני ואמר בקנאה:

“הגוי הכל יודע. זה כוחה של אדמה…”


שתסתובב לה…

דירתו של מלמדי רב שלמה’לה שכנה במרתף שמתחת לבית־הכנסת, ושם היינו לומדים תורה. בחורף שררו ב“חדר” אפלולית וריח של טחב, ובקיץ נחנק מחמת חום וטבלנו בזיעה. ואין פלא שכולנו השתדלנו להערים על רבנו הגוץ והפוזל ולהתחמק החוצה: בחורף – אל השלג והאויר הצונן והמחַיה נפשות, ובקיץ – אל המים הצוננים, אשר בתוך הבאר העמוקה שליד בית־המרחץ הסמוך…

גברילוֹ!” היינו קוראים בקול רם לתוך דממת בית־המרחץ הקודר. “הב לנו בטובך קצת מים קרים לשתיה…”

(גברילוֹ היה אוקראיני קטן־קומה, חסר־בית וחסר־משפחה), שהתגורר תמיד בבית המרחץ. שנים רבות שימש עוזרו של הבלן היהודי, והיה דולה תמיד מים מן הבאר ומרוקנם למרזב.

בקיץ היינו מבקשים מגברילוֹ מים קרים שהיה מעלה בשבילנו מתוך הבאר העמוקה. ואילו בחורף היה מרשה לנו לעמוד מול פני התנור הגדול אשר בפרוזדור של בית המרחץ, כדי לחמם את אברינו בחום האש הגדולה אשר להטה במעמקיו. והיינו מביאים לו תפוחי־אדמה ומלפפון, תפוח או אגס, כדי להתחבב עליו…

עם־הארץ היה גברילו זה ולא ידע צורת אות. אך שנון היה מטבעו והיה אוהב להתוַכח אתנו…

יום־חורף אחד מצאתיו יושב מול פי התנור הלוהט, כשהוא מיטיב את לבו בלחם ובדג־מלוח.

“השמעת כבר, גברילו”, פתחתי ואמרתי באוקראינית מגומגמת ובליווּי תנועות ידים מרובות, “האם הגיעה כבר השמועה לאזניך?”

“שו? (מה?)” שאל בסקרנות.

“שכדור־הארץ מסתובב ולא השמש…”

“שוטה אתה”, הפטיר גברילו בביטול, כשהוא מוסיף לנגוס מלחמו ודגוֹ, “הבלים תדבר…”

“אך כך כותבים בעתונים”, קראתי.

“ובכן גם הם שוטים!” רגז גברילו ומשך כתפיו. “הן עינינו הרואות יום־יום: בבוקר עולה השמש במזרח, ובערב היא שוקעת במערב, נכון? ובכן, מי מסתובב? ברור, השמש מסתובבת…”

“אבל העתונים כותבים…” ניסיתי שוב ושוב לשכנע את גברילו.

הלז המשיך לנגוס וללעוס, הירהר ואמר:

“ביום הראשון הבא אשאל את פי הכומר שלנו בכנסיה. ובעצם”, הוסיף אחר הרהור ממושך, “הם אומרים שהארץ מסתובבת? טוב, שתסתובב לה…”

המלצות קוראים
תגיות