רקע
אליעזר שמאלי
נגוהות ראשונים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשמ"א 1980

לאבי היתה תורה־שבכתב – עשרים וארבעה ספרי התנ"ך, וגם תורה שבעל־פה: משנה, תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי. ואילו לאמי היתה רק תורה “שבעל־פה”. רצוני לומר: כל האמהות והסבתות שלנו, שנולדו באירופה המזרחית עד סוף המאה התשע־עשרה, לא ידעו קרוא וכתוב וחיו מפי השמועה…

“אמך לא ידעה צורת אות?”

“לא, כי אביה, סבי רבי לייזר, נהג לפי דברי חכמינו, זכרונם לברכה. וחז”ל אמרו בפירוש: “כל המלמד בתו תורה – כאילו לימדה תפלוּת (הוללות וסכלוּת)”…

לאמא היתה רק תורה שבעל־פה, אשר קלטה אותה מפי השמועה, אך את התפילות הראשונות למדתי מפיה דווקא.

הנני כבן שנתיִם, שלוש, ויושב עם כל המשפחה הענפה ליד השולחן לארוחת־ערב. בחוץ יורד גשם וכל השמשות (כולן שבחלונות), בחדר אשר בו אנו סועדים, שטופים קילוחי־מים, כי אין תריסים לחלונות ביתנו. בחוץ קר, רוח־סתיו צוננת ולחה נושבת, אך בבית חם, כי אמא הסיקה את התנור מבעוד יום ובישלה גם את ארוחת־הערב בשלהבתו. אנו אוכלים תפוחי־אדמה חמימים שנתבשלו בקליפתם, מלפפונים וכרוב חמוצים, ומורחים ריבת שזיפים או תפוחים על הפת השחורה. הכרוב והמלפפונים החמוצים, תפוחי־האדמה הקלויים והטובים – מגידולי גינתנו הם, מעשה ידיה של אמא להתפאר. גם את ריבת התפוחים וריבת השזיפים טיגנה אמא במו ידיה – וכולנו אוכלים ונהנים ומשבחים את פרי כפיה…

“רוצה עוד?” שואלת אמא ומַשהה עלי מבט ספוּג ידידות.

“לא רוצה עוד…”

“רוצה לישון?”

“רוצה נומה־נומה…”

“הרי הוא כבר ישן ממש התינוק”, אומר אבא ופותח בברכת־המזון, “לכי והשכיבי אותו לישון…”

פושטים את הבגדים וחולצים את הנעלים. מסירים את ה“ארבע כנפות” (הטלית הקטנה והמצויֶצת) ומחליפים את הכובע. ודאי, במשך היום חובשים כובע יפה, ואילו לקראת השינה – מסירים אותו וחובשים כובע ישן ומשומש, שנקנה כבר לפני כשנה. למה לחבוש כובע לקראת השינה? – כי יש לקרוא קריאת “שמע” נגד חלומות רעים ושדים, ואסור לישון בגילוי־ראש בכלל. הנה אמא פורשת את כף־ידה הפתוחה על עיניה – ואני מחַקה אותה ומליט פנַי בכף־ידי הקטנה.

“עצום את העינים, ילדי.”

“עצמתי, אמא.”

“ועכשיו מה אומרים?”

“ועכשיו מה אומרים?…”

כולם צוחקים ונהנים.

“הם צוחקים, אמא”, הנני נעלב.

“אל תצחקו, אלא עזרו לו”, מבקשת אמא.

“טוב, כולם יחד; שמע, ישראל, אדוני א־ל־ו־ה־י־נו א־ד־ו־ני א־ח־דד… ככה. במלה ‘אחד’ יש להאריך הרבה”.

“ו־א־ה־ב־ת”, אומרת אמא.

“ו־א־ה־ב־ת”, הנני חוזר אחריה.

“את א־ד־ו־ני א־לו־הי־ך”.

“את א־ד־ו־ני א־לו־הי־ך”.

“בכל לב־ב… הוי־וי־וי…”

“הילד כבר מפהק וישן”, לוחשת אמא ועוטפת אותי בשמיכה. יום ארוך כזה ותעלולים כה מרובים…

“הסמבטיון נח סוף־סוף…”

“לילה טוב וחלומות נעימים…”

בוקר. פרתנו גועה והתרנגול שלנו קורא קוקוריקו. הנני פוקח את עיני – ושמש אביב מאירה פניה מולי בעד החלון הפונה לגינתנו; הנני מושיט ידי ונוטל את ה“ארבע כנפות” ולובש אותן על גופי. יורד מהמיטה ועולה על כסא אשר ליד החלון – ומביט לעבר גינת־הירק שלנו. הירקות מכוסים טל־לילה וכל העלים מבהיקים וזוהרים (קלחי־התירס הדקים עומדים זקופים ואשבליהם לצדיהם כחיילים אשר עומדים על המשמר ונשקם חגור להם על ירכם. ראשי־החמניות הגדולים מופנים מזרחה, אל השמש העולה, והם מפציעים קרנים צהבהבות מולה). ציפורים מצייצות בגן ופרתנו החומה והגרמניה מינה משמיעה געיות. הנה אני רואה אותה עומדת סמוך לגדר הגינה והיא לועסת ירק ואמי יושבת לידה על שרפרף, כשהיא גחונה לעבר העטין המלא. זוּם־זוּם־זוּם הנני שומע בעד החלון הפתוח את קילוחי החלב לתוך עביט־העץ הקטן, שלרגלי אמא המושטות – זום־זום־זום…

“עוד רגע קט, ילדי.”

“אני רוצה חלב חם מהפרה, אמא”.

“עוד מעט ואבוא אליך, תיטול ידים ותאמר ‘מודה אני’ תחילה…”

“הוֹ־ֹו א־מ־א!”

אמא נכנסת לחדר ועביט־העץ שבידה מלא על גדותיו חלב מקציף.

“כל־כך הרבה, אמא?!”

“בלי עין רעה…”

פני אמא נוהרים והיא כולה טלולה ובשומה. הנה היא מציגה את דלי־החלב על הארץ, נוטלת אותי על זרועותיה הקרירות ומעבירה אותי למטבח.

"הושט ידיך לפנים ונרחץ “נֶגל ואסר” (מי־ציפרנַים, כי לפי אמונה תפלה – מתישבות בלילה רוחות רעות וליליות מתחת לציפרנַים)…

אמא שואבת מים בנַטלת־הנחושת הגדולה מתוך דלי־העץ המלא מים; אני מושיט יד על־פני עביט־השופכין אשר ניצב ליד שולחן־המטבח ואמא יוצקת מים על ראשי אצבעותי.

“קר, אמא, ב־ר־ר”.

"אין דבר, ילדי, ואמור נא אחרי:

“מודה אני לפניך.”

“מו־דה א־נ־י ל־פ־ני־ך…”

“מ־ל־ך חי ו־ק־יי־ם”.

“מ־ל־ך חי ו־ק־יי־ם”.

“שהחזרת בי נ־ש־מ־תי ב־ח־מ־לה”.

“שהחזרת בי נ־ש־מ־תי”.

“ר־ב־ה א־מ־ו־נ־ת־ך”.

“ב־ח־מ־ל־ה ר־ב־ה א־מ־ו־נ־ת־ך…”

“ועתה הציציות”, אומרת אמא.

ואני חופן בידי את שתי הציציות הקדמיות של ה“ארבע כנפות” וחוזר אחר אמא מלה במלה: ב־ר־ו־ך א־ת־ה, א־דו־‏נ־י, א־לו־ה־י־נו, מלך ה־ע־ו־לם, אשר ק־ד־שנו ב־מצווֹ־תיו וציוָנו על מצוַת צי־צי־ת.

“נשק, ילדי.”

ואני מגיש את הציציות אל עיני ומלטפן בחוטים הרכים ואחר־כך הנני מקרבן לפה ומנשקן נשיקה ארוכה…

אני מנשק את הציציות ואמא מנשקת אותי…

עתה נוטלת אמא ספל אֶמייל כחלחל ומוזגת לתוכו חלב חם וקוצף ומושיטה לי.

“מ־ץ־מ־ץ־מ־ץ” – הנני מוצץ בבולמוס.

“כמו עגל קטן”, צוחקת אמא ומלטפת אותי במבטה הרך.

“רוצה כמו עגל קטן, אמא. העגל רוצה עוד…”

“זה טוב?”

“טוב מאוד…”

“ועכשיו ה־ח־ו־צ־ה!” אומרת אמא בעודי עטוף רק כותנתי לעורי. בחוץ גן־עדן ממש…

המלצות קוראים
תגיות