רקע
רות בונדי
חלומות חיי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: גוונים; תשס"ג 2003

איך הייתה החופשה? חלום! אכן, לפעמים אותה חופשת חלומות המובטחת על ידי חברת נסיעות הופכת לחלום בלהות, ואף על פי כן “חלומי” הוא משהו יפה מאוד ולא רק לפי מילון ספיר. אינני יודעת, מניין לוקחים האנשים את כול החלומות היפים ואיך מגיעים אליהם. החלומות שלי מדכדכים תמיד.

במשך עשרות שנים לא זכרתי את מה שחלמתי בלילה, חוץ מהחלום החוזר של אריזת מזוודות מבועתת לקראת היציאה בטרנספורט למחנות. אף אם התעוררתי מתוך חלום, נותרה רק תחושה מעורפלת של אי נחת, בלי כול פרט להיאחז בו, שלא לדבר על עלילה. תמיד זקפתי זאת לעייפותי הגופנית לעת ערב וליקיצה מהירה השכם בבוקר, כדי לעמוד בכל מטלות היום.

בשנים האחרונות אני מתחילה לזכור את חלומותיי, לא כסיפור רצוף, אלא רק תמונות מתוכם, וברצון הייתי חוזרת למחיקה מימים עברו. אין בהם ולו חלום אחד שיעניק לי תחושה של אושר או שמחה. שום חלום לא מתרחש בסביבתי הטבעית, בבית, בשכונה, בישראל. תמיד זו ארץ זרה, לא, לא ארץ, כי אין בה נוף, טבע, פרחים, אלא עיר זרה, מנוכרת. לפעמים איזה פרט מזכיר את פראג (אך לא את יופייה, רק את פסי החשמלית שלה), לפעמים את פאריס, אבל תמיד אני אבודה בה. לפעמים אני יוצאת בה לדרך ברגל, לפעמים באוטובוס או בחשמלית, אך מעולם אני לא מגיעה ליעד. אני שוכחת איזה מספר אוטובוס עליי לקחת ובאיזה כיוון, באיזו תחנה לרדת, אני לא זוכרת את הכתובת שאליה התכוונתי להגיע, אני הולכת לאיבוד בסבך של סמטאות. וכשאני רוצה לחזור למקום שממנו יצאתי, על פי רוב מלון, שבו התאכסנתי, אינני יודעת את שמו ואת כתובתו, ואם אני מגיעה אליו, על אף הכול, הכניסה אליו שונתה, אני נודדת בין הקומות והמעליות והפרוזדורים ולא מוצאת את מה שהיה חדרי, פותחת דלתות, רואה מיטות בשתי שורות, כמו באכסניה, ואם אני סופסוף מוצאת את חדרי, מישהו אחר גר בו וחפציי נעלמו. בדרך כלל אני לבד ואם יש עמי מישהי, היא תמיד נעלמת בתוך ההמון. המשותף לכל הווריאציות של אותו החלום הוא תחושת חוסר אונים מוחלטת. לפעמים אני מכריחה את עצמי להתעורר, כי קשה לי לשאת את הסיוט.

יכולתי להתנחם בכך, שאלה סיוטי העבר, אימת שנות המצוקה, שחוזרים אליי בלילה, כי במרוצת היום אין להם דריסת רגל במודעות שלי, אלא אם אני עובדת על מחקר בנושא השואה, ואז עניין החקירה גובר על ההתנסות האישית. מה שמדאיג אותי אינם שרידי הדברים שקרו, אלא התחושה, שהחלומות קשורים גם לפחד העתיד, אף הוא אילם בתוכי. תמיד גרסתי, שעליי לעודד את הקוראים במאבק החיים הקשה, לא להוסיף עול למשא הכבד שכל אחד סוחב גם בלעדיי.

חרדתי לעתידה של ישראל מוצאת לה מפלט בלילות. קשה לדעת אם תחושת חוסר האונים למנוע את הצפוי נוגעת למה שהיה או למה שעלול להתרחש. אילו פרויד היה משכיב מישהי במחצית השנייה של שנות השלושים על הספה שלו בווינה, והיא הייתה מספרת לו מה שהיא רואה בחלום בלהות – רדיפות, גירוש בחוסר כול, מוות בחנק לה ולכל משפחתה – היה מגדיר זאת, אני מתארת לעצמי, כנירוזה קשה, לא כיכולת לראות בחלום את העתיד לקרות.

כאשר בתי טלי הייתה קטנה, הייתה קוראת לי בלילות בשעה שהיה לה חלום מפחיד. ואני הייתי יושבת ליד מיטתה ומציעה לה על מה לחלום: אנו הולכות ביער שקט, בין עצים צעירים, ירוקים, ומעלינו שמים כחולים, ואנו מגיעות לקרחת יער ושם שרות ציפורים ופרפרים מתעופפים וסנאים מקפצים מענף לענף. קרני השמש הן כנקודות אור מרקדות ובאמצע קרחת היער עומד במבי קטן יפה ומביט עלינו ובכלל לא מפחד וגם על הגב שלו נקודות בהירות. רק עתה, בעת כתיבת הדברים, אני מודעת לכך, עד כמה היה החלום המוצע גלותי, שאוב מן העבר שלי, פרי געגועיי. אבל הוא עזר לטלי. ולי אין, מי שיציע לי חלום יפה, וכל כמה שאני מנסה להרגיע את עצמי, מביטה בעיני רוחי בגלי הים או בעצים מתנועעים ברוח, זה לא עוזר. אני רואה בחלומותיי רק את הפרות הרזות, רעות המראה ודקות הבשר, והשיבולים שלי דקות ושטופות קדים כולן. אין חלומות יפים.

אולי זה דווקא סימן לטובה. חלום משאלות מבטא כמיהה כמוסה, נדחקת. אין לי משאלות לעושר, לתפנוקים. המשאלה היחידה האישית שלי היא צלילות הדעת, וכל השאר נוגע לעתידה של ישראל ולעתיד החיים בה. אבדן הזיכרון, חוסר האונים של חלומותיי, אלו הם פחדי הזִקנה שלי. וברובד התחתון החרדה לעתידה של ישראל.

רק בעידן הפסיכואנליזה החלו לחפש בחלומות את טראומות העבר. במשך דורות רבים פירשו את החלומות כאותות לעתיד. היה מדע שלם כיצד להפוך תמונות מן החלום למספרים, ולהרכיב מהם את המספר האמור לזכות בהגרלה הגדולה של “הלוטריה”, מפעל הפיס הממלכתי דאז. מבחינה זו לא השתנה מאומה במאה השנים האחרונות. עדיין מחפשים את המספר הזוכה.

הספר חכמת הפרצוף השלם, שאסף, ליקט, חיבר וערך מאיר בן יצחק בקאל על פי חכמת הקבלה ובעלי סוד וכ"י עתיקים מבעלי ההיכלות, מחלק את הבריות לפי מזגם לבעלי ליחה אדומה, ירוקה, לבנה ושחורה, המשפיעה גם על חלומותיהם. האדומים, רובם גדולי קומה ובעלי כוח, “נדמה להם בחלומם כאילו עפים באוויר ונראה להם כאילו יושבים ונסמכים בסעודות בגנים ובפרדסים והיכלות מלכים ובכל מיני תענוג”. זה לא אני, אם כי בנעוריי חלמתי לפעמים שאני מדלגת מענף לענף בין העצים, כנראה מורשת אבותיי הקופים. הירוקים לרוב קטנים וכחושי בשר, אוכלים הרבה ומעכלים היטב. “על פי רב נדמה להם בחלומם צבע הירוק ומלחמה ודליקה”. זה לא קשור אליי. אנשים שמזגם לבן מסורבלים בבשר ושמנים מהרטיבות שבגוף, עורם רך ותואר פניהם יפה בימי נעוריהם. “בחלומות תמיד רואים כאילו הולכים בימים ובנהרות וגם במרחצאות או נושאים על שכמם משא או מעוכבים מכמה פגיעות”. לא מתאים בכלל. ולבסוף הסימנים של בעלי המזג השחור: “רזים וכחושי בשר, עיניהם עכורים ונפוחים, הילוכם בלט וראשם כפוף, שערותם שחורים וקשים מרוב היובש שבהם. רואים חלומות מבוהלים ונוראים, כי רוב חלומותיהם במתים ובקבורות ובחלאים רעים ובדמיונות ונדמה להם היותם נקשרים בעבותות ואסורים במאסר ובשבי ובמחשכים ומשמשים בחשכה והולכים יחידים”. אף שהליכתי מהירה ועל רזון אין מה לחלום, מצאתי את עצמי, חלקית, לפחות. ומה טבעם של בעלי הליחה השחורה? “שהם מדקדקים בעניניהם ואפילו בדבר קל, אוהבי התבודדות ומואסים במושב לצים, קמצנים ואכזריים, חסרי אוהבים, פחדנים, קנאים, חשדניים, גסי רוח ובעלי חימה”. נו, באמת! אבל יש נחמה: הם לא מתנמנמים ולא ישנים הרבה, מצניעים סודות וסודות חבריהם, בעלי עצה ותבונה, מהם נעשים מופלגים בתורה וחכמה בעבור התמדתם. נו טוב, זה מה שיש. התמדה, לא גאוניות.

עוד זמן רב לפני שפרויד פירש את משמעותם הנסתרת (מין עם כול דבר), ידעה אנה נובאקובה (שאת ספר החלומות שלה מרבה לצטט בוהומיל הראבאל בסיפוריו הפרועים), את פשר החלומות: להימצא בחלום בבית משוגעים – מצפה לך אושר גדול, שעונו של מת – חתונה, לראות קופים בחלום משמעו מחלה קשה או אהבה מאושרת (זה, כנראה, היינו הך), לטפל ברך הנולד – הנאה. מחלום ביקשו נחמה, הבטחת הטוב, תקווה – די לצרות לשלוט ביום.

איך אנשים יודעים לספר חלום כסיפור עלילה רצוף, בצבעי טכניקולור? איך נכנסים לחלומם אליהו הנביא או הבתולה הקדושה או סבם או אמם ז"ל, ואיך הם זוכרים מה ציוו עליהם? מעולם לא מופיע אבא בחלומותיי, ואהבתי אותו מאוד, לא אמא, לא בני משפחה שנמחקו בשואה, לא חברי נעורים, פעמים נדירות צצה לה דמות מוכרת ואז אני לא רואה את פניה. קראתי שקיימת טכניקה להפוך חלומות למציאות, אבל עוד לא קראתי כיצד להפוך בליל של הבזקי תמונות לחלום שאפשר לספר אותו או לכתוב עליו: “בחלומי הנני עומד על שפת היאור”. מוטב כך, כול דרכי החלום מובילות אל המין: נוף, גבעות, בניין בעל כיפה, מגרת מכתבה, נברשות עולות ויורדות, חכה – הכול סמל מין, זכר או נקבה.

אשרי הציירים, הם יכולים להצפין את חרדותיהם מפני העתיד בתוך התמונה, בצבעים, באור, בסמלים בלי צורך לומר במפורש: אני רואה שחורות לעתיד מדינת היהודים. המילים הן בוטות מדי, מחייבות יותר מדי. כדי שהצופה בתמונה יסיק מסקנה מבשרת רעות ממנה, היא חייבת לענות על משהו שבנפשו שלו. מילים כתובות חשופות מדי, אפילו ברומן. אולי רק שירה יכולה להצפין אותן.

אין בזה היגיון, להיות חרדה ביום ומבועתת בלילה. החלום אמור להביע את החבוי, הלא־מודע. הייתי רוצה לחלום על חיים ללא מלחמות. על מנהיגים חכמים. על מדינה שאין בה עוני וניצול, שלא קובעים בה העשירים והבורים. אין חלום כזה.

“הצלחה גדולה”, קרא ראש ממשלת ישראל למבצע חיסול, שבר נהרגו שבעה ילדים. זו המציאות.

המלצות קוראים
תגיות