רקע
רות בונדי
דברים פעוטים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

בפרק השני של רישומים מן המחתרת לדוסטוייבסקי מגלה הרושם חסר השם, לפני צאתו לסעודה כאורח בלתי קרוא, כתם צהוב על מכנסיו, שמערער את ביטחונו הרעוע בלאו הכי. כמה הבנתי לרוחו, אני, מלכת הכתמים, תמיד ברגע קריטי, במקום בולט לעין או, לפחות, נראה בולט לעין דיו, כדי להוציא אותי משיווי המשקל המתנדנד.

אכן, כתם קטן אפשר להסיר בנקל, בעוד מועד, כול ספר לכלכלת בית, כול אנציקלופדיה לבית כוללים גם מדריך להסרת כתמים. הדחף הראשוני הוא להוציא את בקבוק הבנזין השמור דרך קבע בביתו של כול מכתים כרוני, לטבול בו חתיכת צמר גפן, להעבירה על הכתם ולפזר עליו אבקת טלק, כנדרש, כדי למנוע יצירת עיגול הגדול מהכתם עצמו. כנראה הכתם לא קרא את המדריך. לא רק שהוא נשאר, אלא מתווסף לו גם אותו עיגול בהיר, שהטלק היה אמור למנוע אותו. כתם קטן דומה לאבן קטנה שמושלכת למים: העיגולים סביבה הולכים וגדלים ומתרבים.

אם הכתם במקום נוח מבחינה אסטרטגית, אפשר לנסות ולכסות אותו בצעיף משי גדול, גולש בצורה אלגנטית מן הכתפיים על פני החזה. לפעמים אין מנוס, אלא להחליף את המכנסים המוכתמים באחרים בתקווה, שלפחות על אלה אין כתם. איך שלא יהיה, הנחת מן האירוע כבר מוטלת בספק.

יש כתמים בעלי זהות מוגדרת: כתם שחור שהותירו גלגלי מזוודת היד על המכנסיים הצהובים, בשעה שהרמתי אותה אל מדף המזוודות ברכבת; כתם בז' בהיר על החולצה מנוזל האיפור שנטף עליה כשמיהרתי להתאפר, כתם חום כהה שומני על הווסט האפור, זכר לרוטב הבשר שהכנתי לסעודת החג; כתם ורוד מיין אדום על מפת השולחן החגיגית; כתם לבן, כנראה מאקונומיקה, על מכנסי הג’ינס הכחולים: גוני הכתמים בגוני טבלת צבעים של צייר. ג’קסון פולוק היה יכול ללמוד אצלי פרק באמנות הכתמים.

כל תענוגות האדם מלווים בכתמים: שתייה, אכילה, מין. אמנם מריה הקדושה יכלה להרות ללא רבב (בגרמנית אומרים במפורש die unbefleckte Empfängnis, היריון ללא כתם), אבל מה לעשות, אצל בני תמותה רגילים זה לא הולך בלי כתמים. שלא לדבר על לידה. מכתם לידה עד כתמי זקנה, חיי האדם הם מצעד כתמים אחד גדול.

ובכן, להלכה מצויה לכל כתם גם תרופה, אם משתמשים בה מיד, ברגע לידתו: מים חמים, מים קרים, מלח, סבון, טרפנטין, בנזין, אלכוהול, אקונומיקה. הצרה רק, שכל עזרת הכתמים הראשונה היא לא בהישג יד בעת קבלת הפנים לבר המצווה של הנכד או בשעת הארוחה החגיגית לכבוד ביקור שר המשפטים הצ’כי בישראל. ואף אם היה מחזיק אותה בתיק לידו, הדבר האחרון שבו מעוניין המוכתם הוא לעורר תשומת לב כללית על ידי שפשוף עצבני מסביב לרוכסן המכנסיים.

קיימים תכשירים להסרת כתמים למיניהם, מבדי ריפוד, משטיחים, מכביסה, מבגדים, ואם קוראים את הוראות היצרן בתשומת לב ומדברים יפה אל התכשיר, הוא אכן עשוי להסיר את הכתם שבתחום סמכותו, אלא אם הוא לא מתוכנת דווקא לחומר שהוליד אותו. גם ניקוי יבש עשוי לעזור, אבל גם שם מעדיפים בגדים ללא רבב, כלומר מלוכלכים רק באופן כללי, גם שם בודקים כול פריט בשעת קבלתו ומתנערים מראש מכל התחייבות להסרת הכתם שנתגלה להם. כול אחד עושה כתמים ואף אחד לא אוהב להתעסק אתם. כתם על המצפון טרדני במיוחד: חוץ מתא הווידוי של הכנסייה הקתולית לא קיים תכשיר מוסמך להסרתו.

הניסיון אומר: רצוי לסלק כתמים, כמו ג’וקים ועסקנים פוליטיים טרדניים, כול עוד הם קטנים ומעטים. כתם חלודה קטן במכונית עלול לכרסם בכל גופה; כתם עובש קטן על כתונת חג לבנה עלול להפוך אותה עם הזמן למנומרת; כתם לחות חום קטן באנציקלופדיה יודאיקה לא נשאר לאורך זמן לבדו; כתם כהה קטן על הגב עלול להצביע על מלנומה; כתם חום־אפור על עלה הבגוניה עלול לבשר את מותה בריקבון. כתמי שמש הם בדרך כלל אות המבשר צרות גלובליות.

קיימת גם תופעת אלרגיה לכתמים, שנפוצה בעיקר בין עקרות בית שאפתניות ורווקים זקנים מכורים לסדר, שעומדים במצב הכן שמא תטפטף מספל האורח טיפת קפה על לוח השולחן המבהיק או פירורי עוגייה שמנונית ינשרו על השטיח הבהיר. התרופה היחידה למחלה זו הם נכדים לעקרת הבית וכלב צעיר לרווק הזקן, כי הם באים בעסקת חבילה: שמחה וכתמים.

הכול עניין של אופנה: היו זמנים שגם קרע או תפר פרום בבגד, כפתור חולצה שנשר, כתפיית חזייה שהתרופפה היו בגדר סיוט, אם הם לא נתגלו בעוד מועד, לפני ההופעה בפרהסיה. כיום מוכרים מכנסי ג’ינס עם חורים בברכיים ושוליים פרומים מן המוכן, כדי לחסוך את זמן ההתבלות; גם אצל עיתונאיות המדווחות מדשא הבית הלבן או מכנסיית וסטמינסטר מציצה לפעמים כתפיית חזייה שהשתחררה, ואלילי הרוק משאירים בכוונה את רוכסן המכנסיים פתוח במקצת, כי זה סקסי. כפתורי החולצה פתוחים אצל החתיכות מתוך עיקרון, כי החולצה שקופה בלאו הכי. בקיצור, פגם בלבוש, שבעבר היה עלול להביא לנפילתו של שר ממשלה או לשערורייה ציבורית, הוא כיום פרי תכנון.

אולי גם לכתמים צפוי עתיד מזהיר. את המדים הצבעוניים בכחול, לבן, אדום של צבאות המלכים בעבר, החליפו מדים מנומרים בכתמי הסוואה; כתמים שחורים על רקע לבן הם שיא האופנה אצל כלבי הקולנוע וגלן קלוז; צבעי חולצות הבטיק מהמזרח הרחוק מתפשטים עם הכביסה, לעתים אל מעבר לדוגמאות, לכתמים חסרי צורה. יש ניצנים ראשונים המעידים שכתמים עשויים להיות באופנה ביום מן הימים. אבל אני כבר לא אדע ליהנות ממנה, כול כך עמוק טבועה בי טראומת הכתמים מאז ימי הילדות: שוב יש לך כתם על חצאית הקפלים הכחולה? אני נושאת את כתם ילדת הכתמים כול החיים.

אגב, מה מסיר כתם שפתון מצווארון חולצת משי?

*

אם יש משהו גרוע מכתם בקדמת החולצה החגיגית, רבע שעה לפני קבלת הפנים, הרי זו שן קדמית שבורה ערב הרצאה בפני סטודנטים מגרמניה (או בכל עיתוי אחר).

רוב הצרות באות על האדם מתוך כוונות טובות. אילו אכלתי עוגת שחיתות עם שלוש שכבות של קרם קצפת, לא היה קורה דבר, השיניים היו שוקעות בה כמו מגף בשלג בתולי. אבל מכיוון שזו הייתה עוגיית סומסום בריאותית, שבה נגסתי בלי לנחש שהיא קשה כמו פלדה מגולוונת, נתקעה בה השן ללא תקנה ונשברה לשני חצאים. קשה לתאר, כיצד שן קדמית שבורה יכולה להפוך אישה מבוגרת, אך במצב תקין, פחות או יותר, בתוך כמה שניות לאחת המכשפות ממקבת.

יום שישי בערב, למחרת בבוקר מתקיימת ההרצאה. אי אפשר לפנות למוקד חירום, כי לא מדובר במקרה חירום רפואי, אלא חירום אסתטי. זאת ועוד: לא יעלה על הדעת שאפקיד את עצמי בידי רופא שיניים אלמוני, שאת טיבו אני לא מכירה. הרי קרוב לארבעים שנה אני שוכבת לי בכיסא הטיפולים של ד“ר ישראל שפרלינג, שמכיר כול שן שלי כאילו הייתה שלו, וצילומי חלל הפה שלי שמורים אצלו למזכרת נצח. אני אבגוד בו עם אחר? לעולם לא. אפילו בעת שהות של חודשיים בקליפורניה ביקשתי מרופא השיניים האמריקני בשעת כאבים רק פתרון ארעי עד שאוכל לחזור לזרועותיו של ד”ר שפרלינג. אבל להזעיק אותו בליל שישי מביתו בגלל שטות שכזאת, כשלא כואב לי מאומה, לא הייתי מעזה.

דרוש פתרון יצירתי. צריך להדביק את החלק השבור למקומו, לפחות זמנית. דבק מגע מריח לי רעיל מדי והשד יודע אם יהיה אפשר להפריד שוב בין שני החלקים לצורכי טיפול, דבק נגרים כנ"ל, נשאר רק דבק הציפורניים של בתי. הרי אפשר להניח, שמדי פעם מכניסים גם ציפורן מלאכותית לפה, ולא מתקבל על הדעת שהדבק מכיל ארסן. אם אדחה את ההדבקה עד למחרת בבוקר, לא תיתן לי לישון השאלה תידבק או לא תידבק. כאן ועתה: השן נדבקת. הללויה. בלילה אני מתעוררת כמה פעמים בבהלה ובודקת בלשון, אם לא בלעתי את חתיכת השן בשעת השינה. השבח לאל השיניים, השן המודבקת עדיין במקומה. אני מוותרת מטעמי ביטחון על ארוחת בוקר ואת התה אני שותה בקשית.

ההרצאה באוזני נגנים גרמניים צעירים על גטו טרזין עוברת ללא תקלה, תוך נגיעת לשון זהירה. ליתר ביטחון אני לא שותה מים בזמן ההרצאה, שלא כהרגלי, אלא ממשיכה בגרון ניחר. שני משפטים לפני הסוף המיוחל אני חשה כיצד מחצית השן נושרת על לשוני. רק לא פניקה. שיעול, כף יד לפה במרב הנימוס, יריקה זהירה, מחצית השן בכף ידי. מלמולים אחרונים. אנחת רווחה. ועתה לשאלות היגיון: איך ייתכן שדבר פעוט כזה, בגילי, יכביד עליי, בשעה שאני מדברת על 88,000 אסירים מובלים להשמדה? איך יכול להיות, שאין לי האומץ לספר לשומעים מה שקרה ולהרצות בשן שבורה כאילו לא קרה דבר? הרי בעיני אותם בני עשרים אני, עם השן או בלעדיה, בין כה וכה כמעט מעבר להררי החושך. היחידה, שבאמת אכפת לה אם יש לה שן שבורה או לא, זאת אני, מתוך אותה השאיפה לשמור על פאסון שגם הגיל לא יכול לה.

העולם על סף מלחמה מסוג חדש, ישראל שקועה עד הצוואר במאבק באינתיפאדה, ואני מעורערת בנפשי בגלל שן קדמית שבורה. וכאן אנחנו שוב באותו חוסר היכולת לחבר בין חיי היחיד וחיי הכלל. דבר טריוויאלי מסוגל להעסיק את מחשבותיי יותר מהלחימה וההרוגים משני הצדדים. בינתיים השן הנ"ל כבר מוגנת בכתר זמני. עכשיו מטרידה אותי שאלת המחיר של כתר הקבע.

שני צעירים נהרגו לפנות ערב בקו התפר.

המלצות קוראים
תגיות