רקע
רות בונדי
ניצול השואה האחרון
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

היעלמותם הייתה הדרגתית. הלנדסמנשפטים למיניהם היו הראשונים להבחין בכך, כאשר מספר המשתתפים באזכרות השנתיות לנספים בשואה הלך וקטן עד שלא היה מי שיארגן אותן. מאז שנת 2010 התקשה יד ושם למצוא את ששת מדליקי המשואות המסורתיות ליום הזיכרון, שעברו בגופם את השואה והיו עדיין במצב סביר, פחות או יותר, ונאלץ להסתפק במי שהוסתר כתינוק או נולד להורים ניצולי השואה. בשנת 2020 הוכרז רשמית, שניצולי השואה בישראל נכחדו. ואז, כעבור שנתיים, הוכתה הארץ תדהמה: כתב קול ישראל זריז גילה את ניצול השואה האחרון, חי בזהות שאולה, מסתיר את עברו. אבל מדוע?

*

לומר לך את האמת: עייפתי. כבר לא יכולתי לסבול את המראיינים, בעיקר לקראת יום השואה. חרדתי מכל צלצול טלפון, אולי זה מהעיתון או מהרדיו או מהטלוויזיה. היו שנים שהיה לי עוד כוח לשחק את המשחק לפי הכללים המתבקשים, להביא לשידור בטלוויזיה תצלומים שלי כילד ושל בני המשפחה שנרצחו, לדבר בקול חנוק, אפילו להזיל דמעה לעיני המצלמה. תיאור זוועה אחת או שתיים, לא יותר, כדי לא לקלקל את תיאבון הצופים לארוחת הערב. ריגוש, זה מה שביקשו. רק חבל, אמרו לי, שאין לך איזה תצלום אותנטי מהשואה ממש, בבגדי פסים של אסיר, מורעב, עור ועצמות.

מה אני אגיד לך, לא היה קל להיות ניצול שואה במדינת ישראל. בהתחלה, כשהגיעו השליחים מארץ־ישראל אלינו, למחנה העקורים בגרמניה, הם היו קצת חשדנים: חשבו מי יודע מה היינו נאלצים לעשות כדי לשרוד. אבל אמרו לנו, שבארץ ישראל יצמח גם מאבק אדם עם. אמרו, שארץ ישראל מחכה לנו בזרועות פתוחות. מה פתאום? ממתי יש לארץ זרועות? קיבלו אותנו, וגם זה משהו.

כולם רצו לחנך אותנו, לעמל, לזקיפות קומה, לאהבת מולדת, שינו לנו את השם, הלבישו אותנו חאקי, כדי להוציא מאתנו את הגלותיות. ואנחנו הסכמנו. לא רק הסכמנו, גם אנחנו רצינו להיות ישראלים, היינו גאים להיות אזרחי מדינה יהודית חופשית. לא דיברנו אף פעם, לא בצבא, לא בקיבוץ, לא במקום עבודה, עם אנשי היישוב על מה שעבר עלינו בשואה. בין כה וכה לא היו יודעים איך להגיב. ובינינו, הניצולים, לכל אחד היה סיפור משלו והוא לא היה זקוק גם לסיפורים של אחרים. להיות ניצול שואה אולי לא הייתה בושה, אבל זה גם לא היה כבוד גדול. אלא אם היית פרטיזן, לוחם במרד עם תעודות.

בהתחלה קראו לנו שארית הפלטה, כלומר שריד קטן ודל, מין פסולת שנשארה מן התבערה הגדולה. או אודים מוצלים מאש. נו תגיד לי, זה מתאים לבני אדם? אחר כך התפשרו על ניצולי השואה. לומר לך את האמת, אף פעם לא אהבתי את התואר הזה, לא כשם כולל. לשרוד בשואה זה דבר פרטי מאוד, אישי מאוד, שלא מתאים להגדרה כוללת כמו של אחד המינים: מפריסים פרסה או ציפורי שיר. לא מספיק מה שעוללו לי הגרמנים במשך שש שנים, אני צריך להיות מין חיה כזאת, שפעם בשנה שמים אותה תחת מיקרוסקופ והחוקרים דנים עליה?

אחר כך התחיל עניין השילומים. האם אתה מעלה על הדעת, שמישהו מאתנו רצה, אחרי כול מה שקרה, להתעסק עם הגרמנים? אף אחד לא. אבל כול אחד רצה דירה, פינה משלו, לפחות בדמי מפתח, ולזה היה דרוש כסף. אז בלעת את השנאה ואת הגאווה, ומילאת טפסים וקיבלת פיצוי חד־פעמי על השהות במחנות, לא מי יודע מה, אבל מספיק כבסיס לקניית דירה קטנה וזה היה אושר גדול, עם טיפת צער על שהוא בא מחסדי הגרמנים. אלה שהפגינו נגד הסכם השילומים עם גרמניה מול הכנסת, כול הכבוד להם, אבל אנחנו לא יכולנו להרשות לעצמו את הלוקסוס של שנאה ללא פשרות. רק מה, פתאום הסתכלו עלינו בני עדות המזרח והישראלים מבטן ומלידה בעיניים עקומות: ראו בנו עשירים גדולים. מיליונרים ממש. שני חדרים ומטבח על 48 מטרים מרובעים. מה שנכון נכון, השילומים – כלומר גם אני – עזרו לגרמניה להיכנס שוב לחברת העמים המהוגנת.

בכלל, היה פער עצום בין הסכם השילומים עם גרמניה ובין ניצולי השואה כבני אדם. את כול הכסף הגדול קיבלה מדינת ישראל. לא, בעצם היא קיבלה אניות וצינורות ומכונות תוצרת גרמניה תמורת הכסף הזה. לא שהתנגדתי לכך, הרי גם אני רציתי במדינת ישראל חזקה ומשגשגת, אבל אותנו, את ניצולי השואה עצמם, שמו בצד. קצבה קטנה לנכים, הבריאים לא נחשבו. אנחנו היינו בעצם רק תפאורה. אולי היה בזה גם משהו חיובי, שלא ציפינו לשום עזרה ואיש לא עשה לנו טובות.

היו לנו תקופות של שגשוג ותקופות שפל. אחרי שהבחורים שלנו חטפו את אייכמן בארגנטינה והביאו אותו ארצה, ובירושלים התחיל המשפט נגדו, פתאום גילו בארץ את השואה. שמעו את כול העדויות בטרנזיסטורים, ברדיו, טלוויזיה עוד לא הייתה, אבל התצלום של ק. צטניק מתעלף באמצע העדות פורסם בכל העיתונים. פלנטה אחרת, אמר. שום פלנטה אחרת, זה היה כאן, על כדור הארץ. מה, אנשי האס־אס באו מהמאדים? לא, בלי המדים שלהם הם נראו כמו כול אחד מאתנו, בני אדם רגילים. אהבו מוזיקה, כתבו מכתבים יפים לאישה ולילדים בבית. אף על פי כן, המשפט פתח איזה פתח, שמאז לא נסגר. בעיקר לגבי הדור השני והשלישי. אותי לא הזמינו להעיד במשפט. העדות נחשבה לכבוד גדול, ואני לא הייתי מספיק חשוב. לא ראיתי את אייכמן במו עיניי אף פעם, גם לא הרגשתי שום סיפוק כשתלו אותו ופיזרו את האפר שלו. האם זה החזיר לי מישהו?

מה אגיד לך, השתמשו בנו לצרכים פוליטיים. דיברו בשם ניצולי השואה, כאילו היינו עשויים מקשה אחת, כאילו לא היו בינינו הבדלים מבחינת ההשקפות, ההשכלה, הלכי הרוח, המצב הכלכלי והנפשי. בעיקר כשדיברו על השמעת המוזיקה של ואגנר. אני, אישית, לא כול כך סובל את המוזיקה שלו, היא יותר מדי נשגבת ורועשת בשבילי, אבל אם מישהו ירצה לשמוע אותה, שיבושם לו. אנשים, שדיברו, כביכול, בשם ניצולי השואה לעתים חשבו שוואגנר היה חבר של היטלר, ובעיקר סיפרו שניגנו את המוזיקה שלו בשערי מחנות ההשמדה. מה פתאום? תזמורות האסירים ניגנו מוזיקה קלה, קצבית, שטראוס, להר, ביזה, שירי לכת, מנגינות מתאימות למסדרים בבוקר ובערב. מה פתאום ואגנר ליהודים?

אבל מה שכאב לי יותר מכול, זה שבישראל כינו יהודים, ובייחוד יהודים המתיימרים להיות יראי שמים, יהודים אחרים בשם נאצים או יודנראטים, ציירו צלבי קרס על בתיהם, הלבישו את רבין במדי אס־אס. איך בכלל העזו? אני לא איש דתי, אבל אילו אני הייתי אלוהים, את אלה שנשאו את שם השואה לשווא, הייתי שולח ישר לאושוויץ של מטה.

בשנות התשעים התחילו נסיעות התלמידים למחנות ההשמדה בפולין, “מצעדי החיים”, כפי שקראו לזה, עם הדגלים והנאומים הפטריוטיים: נכון, הייתה שואה, אבל עכשיו יש לנו מדינת ישראל. כאילו זה פיצוי. בשביל בני הנוער זה היה קודם כול טיול, ואני דווקא שמחתי על כך, לא צריך להעמיס על הצעירים יותר מדי גוויות. לפני כול נסיעה למדו קצת על השואה ובדרך כלל גם הזמינו המורים את מה שנקרא עדות, כלומר את אחד מאתנו, שיספר להם מכלי ראשון, איך זה היה. הביקוש לניצולים שמוכנים לספר את סיפורי השואה באוזני תלמידי בתי הספר עלה על ההיצע. אמרגן בעל תושייה היה יכול להרוויח הון מאתנו. אלא מה, ניצולים רבים עברו אז את שנות השבעים והשמונים לחייהם, או שלא ראו טוב או שלא שמעו טוב או שהיו חולי לב ופחדו מהתרגשות, בקיצור, לאט אט כבר לא היה מי שיכול להכריז בפתח הסיפור שלו: “הייתי בערך בגילכם כאשר פרצה המלחמה”.

בסוף המאה והעשרים באה עלינו, ניצולי השואה המתמעטים, צרה חדשה: ההסכמים עם הבנקים השווייצריים בקשר לחשבונות רדומים, ועם חברות הביטוח בדבר ביטוחים של הנספים בשואה, ועם ממשלת גרמניה בנוגע לתשלום פיצויים על עבודות כפייה במפעלי התעשייה הגרמניים בימי המלחמה. המיליארדים רק עפו באוויר, ראשי ארגונים יהודיים ועורכי דין אמריקניים טסו במחלקה ראשונה וגרו בהילטונים והעניקו ראיונות לעיתונות ולטלוויזיה וקראו לנו במודעות ענק למלא טפסים. לא כול כך התחשק לי, אבל הילדים לחצו, חשבו מי יודע מה אנחנו עומדים לקבל. אלא שהעסק נגרר ונגרר, בגלל מיני בעיות משפטיות, ואנחנו הזדקנו עוד יותר, וכשסוף סוף עורכי הדין הסתדרו ביניהם, תמורת שכר של מיליונים, קיבלתי 7,000 אירו בתשלומים על שלוש שנות עבודת פרך, שזה כשישה דולרים ליום, כמו התופרות בבנגלדש. אבל כולם חשבו מי יודע איזו בוכטה של שטרות אני שומר מתחת לבלטות.

הייתה לנו תקופת פרוספריטי בראשית המאה העשרים ואחת. מצד אחד שמחתי, שצעירים ישראליים, ולא רק ישראלים, גם גרמנים ואמריקנים ומכל מיני מדינות, שנולדו אחרי המלחמה, מתעניינים בנושא השואה וחוקרים אותו ומפרטים אותו למאות נושאי משנה, ועושים דוקטורטים ומפרסמים ספרים. אבל מצד שני, זה הביא לתחרות ועל מנת לעמוד בה היו דרושות להיסטוריונים ולאנתרופולוגים ולפסיכולוגים תזות מקוריות, כדי שישימו לב אליהם, למשל: שהפיצויים האישיים העמיקו את הפער בין העדות בישראל; שהאשכנזים השתלטו על השואה ושכחו את יהודי לוב ואת יהודי צפון אפריקה, שהיו נתונים באותה הסכנה; שהיישוב בארץ ישראל נשאר אדיש לגבי הנעשה באירופה הכבושה; שהיהודים עצמם עזרו להשמדתם. עשו עלינו סקרים, ציירו את הפרופיל שלנו, בקיצור, השואה הייתה ממש מבוקשת. אבל כמו בכל דבר בחיים, עודף ההיצע בנושא מחקר השואה הוריד את הערך, לאנשים נמאס לשמוע ולקרוא עליה, בעיקר כשהיו כול כך הרבה צרות אקטואליות עם הפלשתינאים ומדינות ערב והשמאל במערב אירופה והמוסלמים בכל העולם. הישראלים התעייפו מן השואה עד מוות.

הכי מתסכלות היו ההופעות בטלוויזיה. מייעצים לך לא לבוא לבוש חולצה לבנה, אלא כחלחלה, ואז אתה מגיע לאולפן, ישר למאפרת. שמים עליך פודרה ומסרקים לך את הגבות, ואצל נשים מורחים מסקרה ושפתון, וכל זה כדי שניראה טוב כשאנחנו מספרים על הרגע האחרון שראית את האמא שלך או על בור של גוויות.

ניחא, עיתונאים, הם לרוב צעירים ובורים ולא יודעים לבטא שמות לועזיים ורוצים שתספק להם רייטינג. גם עם היסטוריונים עוד אפשר להסתדר איכשהו, רק לא צריך להתווכח אתם, כי הם יודעים תמיד טוב יותר, הרי הם קראו במסמכים ואתה רק היית שם, בסך הכול. הכי גרועים הפסיכולוגים, כי הם רוצים להפשיט את הנפש שלך. אתה בשבילם מושא מחקר, נועד רק לאשר הנחת יסוד מוכנה מראש: על קשר השתיקה של ניצולי השואה עצמם, על רגשי האשם של השורדים, על העול שהטילו על ילדיהם. הרבה זמן לא ידענו שמה שעברנו נקרא טראומה, אז עוד דיברו על גיא הריגה או שבעת מדורי התופת, אבל טראומה זה איכשהו סטרילי יותר, לא מידבק. מה שבשבילך סיוטי לילה, בשבילם תופעות פוסט־טראומטיות, שאפשר למדוד ולסווג ולקטלג אותן ובעיקר לכתוב עליהן עבודת מחקר. בכתב עת אמריקני, אם אפשר.

קשה באמת התחיל להיות לפני עשר שנים, בערך, כשכבר היינו מין נדיר, הולך ונכחד, וכל הזמן הטרידו אותנו: להניח זר, להדליק משואה, לספר זיכרונות. ואני שואל אותך: אילו זיכרונות יכולים להיות שמונים שנה אחרי שהדברים התרחשו? ואני לא מדבר על סניליות או אלצהיימר, אלא על אחד כמוני, שהשכל שלו עדיין עובד איכשהו. זה כמו שאתה מצלם עותק מעותק, עותק מעותק, מאה פעמים, בסוף נשאר לך רק דף מקושקש. יש שחיקה נוראה בזיכרונות כשמעלים אותם שוב ושוב, פתאום אתה מרגיש כאילו הם נגזלו ממך. אתה כבר לא מסוגל לשמוע את עצמך, אתה כבר בכלל לא מבדיל בין מה שקרה לך, אישית, ובין מה שקראת על אחרים. לבסוף לדברים שאתה אומר אותם אין כבר כול קשר אליך, כאילו הם נאמרו על ידי מישהו אחר. את הזוועות האמיתיות, את הכאב הגדול אתה שומר, בין כה וכה, בתוכך. לעצמך.

ניצולי השואה הלכו והסתלקו להם. כבר לא היה מי שילך לספר זיכרונות לתלמידים בבתי ספר, בכל המוסדות להנצחת השואה כבר לא נשאר ניצול אחד לרפואה, ביום השואה כבר לא היה את מי להזמין לאולפן הטלוויזיה, בקיצור הורגש מחסור אקוטי בניצולים. זה, כמובן, העלה שוב את ערכם. ממש חיזרו אחרינו. ובנאומים התחילו לדבר על אחרוני השורדים, כול שנה מחקו שמות מן הרשימה, עד שיום אחד קמה זעקה גדולה: אחרוני ניצולי השואה! בעיני רוחי ראיתי את עדרי העיתונאים מתנפלים עליי, סוחטים אותי, יורדים לשארית חיי. התחילו להופיע מתחזים לניצולי שואה ודרשו כסף בשביל הריאיון, בקיצור הביאו לשואה שם רע. אמרתי לעצמי: עד כאן ולא יותר.

מה אני אגיד לך, עייפתי, עייפתי מאוד. כבר לא יכולתי לשמוע את שתי המילים ניצול שואה. בכלל, כבר לא רציתי להיות ניצול שואה. כול הטקסים, נאומי העסקנים עם כול האמרות הנבובות, עשו אותי אלרגי ליום השואה. לא פתחתי רדיו, לא טלוויזיה, בקיצור, יום אחד החלטתי: די, זהו זה. ניצול השואה מת. אני סתם בן אדם זקן מאוד. בלי חותמת. שיניתי שם, מכרתי את הדירה, שכרתי לי דירת חדר בתל אביב, שם אף אחד לא מכיר אותי. די, סופסוף גמרתי להיות מוצג מוזיאוני, פוחלץ, דינוזאור מפארק היורה. ממש הוקל לי. עכשיו אוכל למות בשקט. סתם בן אדם.

המלצות קוראים
תגיות