רקע
רות בונדי
מרה שחורה בכחול־לבן
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

קשה לדעת איפה הגבול בין הגנה עצמית לבין אדישות, בין בריחה מהמציאות לבין השלמה עם מצב בלתי נסבל.

בעקבות מהדורת חדשות מדכדכת במיוחד אני בורחת לקריאה, כי המציאות המתוארת בספרים, אף אם היא קשה, כבר מסוננת על ידי מעשה הכתיבה. מצאתי את עצמי נוטלת את Suicide, מחקרו של מ' אלוורז על התאבדויות במרוצת הדורות, בעיקר של סופרים, משוררים ואמנים, כדי לברוח ממהדורת החדשות. נכון, ההתאבדות אף היא נושא מדכדך, אך היא כבר ספרות; הדם, הריח, המפרקת השבורה עטופים מילים, מכוסים אותיות. יש מרחק נשימה. וזה מה שחסר כול כך בימי הרג אלה: קצת ריחוק נפשי. התאבדותם של וולטר בנימין, סילביה פלאת או פרימו לוי אף היא, כמו היצירות שכתבו, כבר ספרות.

ואולי אני יכולה לקרוא על התאבדויות בהיסטוריה בלי כאב, מפני שמעולם, גם בימים הקשים ביותר, לא עלה בי הרהור לשים קץ לחיי. ניצוץ החיים נראה לי יקר ערך מכדי לכבות אותו במו ידיי (אלא כאפשרות עתידית בשעת גסיסה אטית לעת זקנה). אך אין בכך שום ייחודיות. שיעור ההתאבדויות בטרזין ובבירקנאו היה זעום, וכך גם בשאר הגטאות ומחנות הריכוז, אם מתוך אותה דבקות בחיים עד כלות הנשמה, ואם משום שלא היה צורך בהתאבדות בפועל: די היה לאבד את הכוח להילחם על כול יום קיום נוסף, לשקוע באפתיה, והחיים דעכו וכבו מעצמם. חקר השואה, ככל שהוא מדכא, יש אף בו בריחה מן ההווה והעתיד, כי השואה מתרחקת, אך חרדת העתיד עמנו, כאן ועתה.

רק התאבדותם של נער, של חייל, חודרת דרך קירות הנייר סביבי. החלוצים הראשונים שלחו יד בנפשם מרוב בדידותם בארץ אוכלת יושביה. אבל במדינה היהודית הכול היה אמור להיות אחרת. היינו כחולמים. התעוררנו, אבל רסיסי החלום עדיין בתוכנו.

ישראל מרכז חיי ולכן אני רואה רק, או קודם כול, אותה. לפי נתוני המחלקה הפסיכיאטרית בבית חולים שיבא, רק עשרה אחוזים מהאוכלוסייה לוקים בדיכאון כמחלה. הרוב, כנראה, סתם מדוכאים מדי פעם, דיכאון בריא. הדיכאון מדורג במקום הרביעי בעולם ברשימת הגורמים לפגיעה באיכות החיים, לאחר מחלות לב, סרטן ותאונות דרכים. ארגון הבריאות העולמי צופה, שעד שנת 2020 ידלג הדיכאון למקום השני. זה לא כול כך מדכא, כפי שזה נשמע: גם דיכאון הוא שאלה של רמת חיים. ברואנדה לא סובלים מדיכאון: רק מרעב וחולי ותת־תזונה ורצח, וכל רצונם לחיות.

*

איך נלחמים בדיכאון? קודם כול: מי שמסוגל לנסות לצאת ממנו, עדיין לא נבלע במעמקי הייאוש השחור המאפיל על הכול. אין הכוונה לדיכאון קליני, כרוני, תורשתי, המתפתח מבפנים, ואינו קשור לאירועים חיצוניים. כמו כן אין מדובר בדיכאון השכול שלא מתרפא, או בחוסר היכולת להתמודד עם קיום האדם עלי אדמות, לשאת בכאב מציאות האנוש. אין זה אותו הדיכאון המתביית בתוככי האדם ואינו מרפה ממנו, עד שמחיקת החיים נראית כמוצא יחיד. כוונתי למרה השחורה המצויה שנופלת על כול אדם, גם הבריא, לכאורה, בנפשו ובגופו, דיכאון קוהלת, תחושת חוסר משמעות של כול מעשה ומחדל, החלל הריק הנפער, ויותר מכול לדכדוך הישראלי, melancholia israelensis, המתומצת בשתי המילים מה יהיה? שאיש לא מחוסן מפניו. ואותו מה יהיה? נוגע לעתידה של מדינת היהודים. זאת מחלה עממית, מידבקת, חוזרת ונשנית, עננה כבדה שבאה ואמורה לחלוף.

הדחף הראשוני בשעת דכדוך נפשי הוא לברוח לשינה, להגיף את התריסים, לנתק את הטלפון, לכבות את כול האורות, להתכרבל מתחת לשמיכה ולהירדם לזמן ארוך, ככל האפשר. מי שמתעורר למחרת בכוחות רעננים, כמו מסיוט, כבר יצא מן האפלה אל האור, אך מוטב שיתנזר לזמן מה מהאזנה לחדשות ברדיו ובטלוויזיה ולא יקרא עיתונים, לכל היותר יעיף מבט בכותרות. אם הדכדוך לא חלף, עליו לגייס את כול הכוחות ולקום, לעשות את מעשי היומיום האוטומטיים: לצחצח שיניים, לשטוף פנים, להסתרק, לפתוח את החלונות, לשתות קפה. על התקף דיכאון קל אפשר לנסות ולהתגבר בעזרת עבודה גופנית מכנית, גיזום גדר או רחיצת מכונית, שטיפת רצפות או ניקוי תריסים, שחייה או הליכה, כול דבר המחזיק את הגוף בתנועה. כמובן, מי שמסוגל לכך, כבר מגשש את דרכו החוצה מן הבור השחור. קריאת ספרי בלשים, האזנה למוזיקה, בהייה בטלנובלה – כול אלה תרופות לאנשים בדרך חזרה לזרם החיים. מי שמסוגל לחלוק את דיכאונו עם הזולת, ויש מי שמוכן להאזין לו, יכול למצוא מרפא בעצם השיחה.

גם עבודה מקצועית יכולה לעזור, אבל בשעות דיכאון לרוב לא מצליחים להתרכז בה. וחוסר היכולת להתרכז בעבודה עלול להוביל לדיכאון עמוק עוד יותר. כשנופל עליי דכדוך, אני לא מסוגלת לכתוב וכשאני לא מסוגלת לכתוב, גובר הדכדוך. רק מתוך יציבות נפשית ניתן לכתוב על מרה שחורה שהייתה, כי הכתיבה פירושה שליטה, שליטה במחשבות, בדקדוק, בפיסוק, במילים, במחשב.

בשעות כאלה גם בחוש הומור אין ישועה. הומור אינו צומח באדמת אושר, מתוך שביעות רצון עצמית; מידה של קשיים, תלאות וכישלונות דרושה לו כדשן, אבל עד גבול הלוע השחור, שמעבר לו גם ההומור גווע. הומור עוזר לשמור על שפיות, על כוחות הנפש, אבל אין הוא יכול לייאוש. ההומור הוא דרך להתמודד עם קשיי החיים, אבל הדגש הוא על להתמודד: כאשר אוזלים הכוחות להיאבק, נכבה גם ההומור.

כל עוד המרה השחורה עולה מן הצפוי בעתיד, אפשר להיאחז בשביב של תקוות האי־ודאות, להתנחם במחשבה, שלעולם אין לדעת איך ייפול דבר. ואולם כאשר הדיכאון נוגס בעבר, חומות ההגנה מתפוררות עד היסוד. הדיכאון מערער החלטות, הכרעות, העדפות העבר, מבחירת בן הזוג ועד בחירת המקצוע, מזַעֵר מה שנראה כהישגים, עד שהם נעלמים כליל, מטיל ספק בכל דרך החיים. על דכדוך ראיית העתיד אפשר להתגבר בזיק של תוחלת, אבל דיכאון המכרסם בעבר עלול להיות הרסני, כי הוא מותיר חלל ריק. את העתיד ניתן עוד לשנות, אולי, אבל עבר אכול עש של ספקות וחרטות, לא ניתן לשקם.

הסיבות נדבקות לדיכאון הבסיסי כמו בַּרחש לפנסים, ומתרבות וטרדניות כמוהו: סיבות פרטיות, כלכליות, כישלונות העבר; סיבות לאומיות, התחרדותה של ישראל או היכולת הגרעינית הצפויה של עיראק; סיבות עולמיות כמו התחממות כדור הארץ, ריבוי האנושות או הטרור המוסלמי הבין־לאומי – כולן מתחברות לגל ענק, שגורף עמו את שרידי יכולת ההתגוננות. לפעמים די בשיחת טלפון של חבר כדי לצבור כוח, לפעמים די בשיחת טלפון עגומה כדי ליפול בחזרה לפיר שבדופנותיו החלקות מנסים להיאחז. הרגישות גדלה עם הדיכאון, ומה שהיה יכול לעורר עשר דקות של אי נחת עלול להפוך למכה אנושה.

יש מי שבורח מדיכאון לאלכוהול, לסמים, לכדורים; יש מי שבורח לקבלה, לדת, לרבי. אבל אני, ברוב יהירותי, נשארת עם עצמי.

*

הצ’כים נחשבים לחילוניים מבין עמי אירופה, ויהודי צ’כיה הושפעו מהם. במאה העשרים כבר הייתה אמונתם הדתית של אלה כאלה רופפת מאוד, אם הייתה להם בכלל, והם לא נטו לקבל מרות רוחנית, לא של הכמורה ולא של הרבנים. אחרי מרד ההוסיטים בכנסייה הקתולית למדו הצ’כים לקרוא את כתבי הקודש בתרגום צ’כי בכוחות עצמם, בלי מתווך בינם לבין הבשורה. אכן, סופגים את הלכי הרוח בלא יודעים. אני מעולם לא ידעתי לקבל מרות, לא רציתי שמישהו אחר יאמר לי מה לעשות, איך להתנהג ובעיקר לא מה לחשוב ומה לכתוב. לא רב, לא מנהיג מפלגה, לא עורך דבר. מעולם לא היה לי לא רב ולא רבי; לא גורו ולא אידאולוג מנחה. אין ספק שההפסד כולו שלי: לא ינקתי חכמה ודעת מפי גדולים, לא ישבתי לרגליהם ושמעתי מפיהם את דברי תורתם, לא הרחבתי אופקים מעבר לאישיותי העיונית, לא התוודעתי אל הפילוסופים הגדולים, לא היה לי מורה דרך. את כול הטעויות והשגיאות של חיי עשיתי בכוחות עצמי. התורה היחידה שקיבלתי הייתה הציונות, לא כאידאולוגיה, אלא כאורח חיים, לא מתוך כתבים, אלא מניסיון החיים, לא כמצוות מדריכים, אלא כצורך קיומי.

מימיי לא היה לי כותל מערבי חי, לשפוך בפניו את מר לבי, לא מצאתי לי איש גדול חכם, שאליו יכולתי לפנות בשעת מצוקה, אולי מתוך הנחה, שהאיש הגדול והחכם נאבק באותן מצוקות וחרדות כמו הבאים לחסות בצלו, אך הוא חייב לשמור אותן לעצמו. לכן כול כך קשה לי להבין אנשים שמוכנים לבטל את דעתם מפני דעת רבם, שנכונים להצביע כמצוותו, לוותר על זכות החשיבה העצמית, לנשק יד, לנשק זקן, לנשק כנפי בגד, להתבטל בפני בשר ודם, להתרפס בפניו ולסגוד לו. לא היה לי מו“ר ולא מר”ן, לא הלכתי אחרי איש ואיש לא הלך אחריי.

לא הייתי מסוגלת לוותר על רצוני מפני רצון הקולקטיב, ללמוד מקצוע לפי דרישתו, לקבל כול מצוות עשי ולא תעשי, להשלים עם מעקב של מאות עיניים בוחנות. ואף על פי כן צר לי לשמוע את ותיקי הקיבוצים האומרים כי הם מצטערים על שלא עזבו את הקולקטיב כול עוד היו צעירים, חרדים לגורלם אם יתפרק הקיבוץ, יתנער מאחריותו לזקנים וחולים סיעודיים. קשה לראות את חדר האוכל הגדול בערב בשיממונו, כאשר רק שכירים ומתנדבים באים לאכול בו את ארוחת הערב, את האלמנות (אלמן מוצא מהר מאוד מי שמוכנה לדאוג לו) ואת הבודדים מסתגרים אחרי שעות העבודה בביתם, עם טלוויזיה ועיתון, גלמודים בדיוק כמו בעיר, אולי אף יותר, כי בעיר איש לא מבחין בבדידות ואין צורך להסוותה כדי לא לעורר רחמים.

ביום הזיכרון לחללי צה"ל, מול הפנים המחייכות מתוך תצלומים ישנים, דמויות הנערים המשחקים עם כלב או מחבקים חברה, בבגד ים או בתלבושת צופים, אין לאן לברוח מן הכאב. גם אם הנואמים למיניהם אומרים להורים, לאחים, לאלמנות, לילדים: כולנו אתכם – משפחת השכול היא יתומה. כול אחת נושאת את כאב האבדה לבדה ואין שותפות בו. הנופלים לא ציוו לנו במותם את החיים, אנחנו לקחנו את חייהם. כול אחד מאתנו חייב להם את חייו, חוב שלא יוחזר לעולם.

בעת הצפירה ביום הזיכרון עומדים שתי דקות דום, ואחר כך מתחילות המכוניות לנוע שוב. רק הציפורים מתרוממות ברוב בהלה.

המלצות קוראים
תגיות