רקע
אהוד בן עזר
דנה סמוֹקֶרִית
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ר. סירקיס; תשנ"א 1991

דנה סמוֹקֶרית מעשנת כבדה. עולה לה מהפה ריח של ארובה. בהפסקה הגדולה היא קופצת לקיוסק, מחוץ לחצר בית־הספר, רק כדי שתוכל להספיק מציצות־עשן אחדות. בגלל קוצר־הזמן היא מועכת בדרך־כלל חצי סיגריה תחת עקב נעל־ההתעמלות המצולקת שלה, וממהרת חזרה לשיעור.

דנה עצמה רזה כגפרור. החלום על העישון רודף אותה מגיל תשע. שנים לפני שהחלה לעשן־ממש, נהגה לצבוע ביוד את פרקי האצבע והאמה שבידה הימנית, כדי שייראו כמו אצל המעשנים הוותיקים; אלה שאפילו המיסננות, הפילטרים שבסיגריות, אינן מצליחות להתגבר על כתם הניקוטין החום שנוצר ושוכן דרך־קבע על קצות אצבעותיהם השתיים.

קטנה־קטנה אבל יש לה קול עבה, צרוד קמעה, צרידות שגם אותה סיגלה לעצמה עוד לפני שהתחילה לעשן כדי שתישמע מבוגרת סמכותית ובלי בעיות.


*

“שלום פאפא־מאמא!” נכנסת דנה, זורקת את הילקוט לפינת החדר.

“אוי וֵי, שוב יש לילדה קול של תשעה באב!”

“תפסיקי לעשות רושם, מאמא, מה, את צמה?”

“מה קרה? יש לך דלקת־מיתרים בגרון? הצטננת?”

“שום דבר…”

“את מסתירה משהו. אני מרגישה…”

“טוב. חטפתי שלילי בבחינה בהבעה.”

“מה קרה? את כבר לא יודעת עברית?”

“לא יכולה להתרכז בכיתה.”

“לא יכולה – יש סיבות?”

“כן המפקדת…”

“לא, לא, לא… לא רוצה לשמוע שוב את השטויות – שמשעמם לך בכיתה, שאת לא יכולה להתרכז בלימודים בלי לעשן… דנה, אני מודיעה לך שהבית הזה לא יסריח סמוק! לפחות כל זמן שאני עוד נמצאת כאן! אפילו אבא כבר חדל לעשן את המקטרת המסריחה שלו… לפחות הוא – יש לו שכל…”

“אני במקומו הייתי מתחילה לעשן לך סיגארים בפרצוף… את סתם מאמללת את אבא…”

“תסתלקי מכאן, חצופה…”


*

“דנה תפתחי את הדלת!”

“אל תפריעי לי. אני כותבת חיבור.”

“דנה תפתחי את הדלת. אפשר לחשוב שיש שריפה בחדר שלך. העשן יוצא כבר מתחת לדלת.”

“אמרתי לך שאני לא יכולה להתרכז בלי לעשן. תגידי תודה שזה רק סיגריות. מה זה היום סיגריות, מאמא, תגידי, מה זה? סיגריות זה חומר בשביל ילדים בגן! זה חשיש של תינוקות! זה, לידיעתך, מוצץ למשתינים בחיתולים…”


*

“שלום פאפא־מאמא!” נכנסת דנה, זורקת את הילקוט לפינת החדר.

“או וֵי, איזה קול עבה! מה שוב קרה בבית־הספר?”

“שום דבר, רק יש לכם זימון לצִ’ימְנִי בשבוע הבא.”

“מה שוב עשית? התחלת לעשן כבר גם בכיתה?”

“לא. רק בקיוסק, בהפסקה הגדולה.”

“אז בגלל זה? כבר זורקים אותך…”

“לא, זה רק שצ’ימני אומרת…”

“מי זאת צ’ימני?”

“נו, צ’ימני, המורה להבעה, אומרת שפאפא הסופר כתב לי את החיבור שהבאתי מהבית. כי זה לא מסתדר לה עם הרמה שלי בכיתה.”

“ומה אמרת לה?”

“את האמת. שאני לא יכולה להתרכז בלימודים בלי לעשן. אבל צ’ימני בטוחה שאני עושה צחוק ממנה, ומחוממת עליי.”

“מה היא ענתה לך?”

“את אל תהיי לי פַאם פַאטַאל דֶה לָה שְׁמָאטֶה ותביאי בשבוע הבא מישהו מההורים שלך לשיחה אחרת לא תעברי אצלי כיתה לשנה הבאה!”

“תצחקי, תצחקי עליה. ידעתי שכך יהיה הסוף. עכשיו אבא יילך לפגישה, כי אני בחיים שלי לא הרשיתי לך לעשן אצלי בבית!”


*

“בבקשה לראות בחינה של דנה בְּאַבּעה עברית נתתי חמישים וחמש מגיע ארבעים אז בבקשה תגידי איך דנה מביאה חיבור תשעים מבית אם אבא שלה לא עוזר לה לכתוב, סליחה אם לא איכפת לך אני רק לוקחת סיגריה.”

“בעלי סופר אבל לא עזר לה לכתוב. דנה טוענת שפשוט בבית קל לה יותר להתרכז, ואני בהחלט לא מצדיקה אותה.”

“כן? ואולי גם ילדה אומרת שמוכרחה לעשן בשביל ריכוז בלימודים?”

“רק אומרת? היתה מתה לעשן בבית, בלי הפסק, כמו איזו פושטקית…”

“בדיחה טובה, חה חה חה…”

“אפשר לדעת מה כאן מצחיק כל כך?”

“חה חה חה… ‘היתה מתה לעשן בבית’ בשביל שתוכל להתרכז בלימודים חה חה חה…” פלטה צִ’ימְנִי סילון עשן והחלה משתעלת וצוחקת כאחת.

“מה כל כך מצחיק?”

“שמחדר שלה ייצא עשן בשביל לימודים… ככה פוף… פוף… חה חה חה…”

“אם לא איכפת לך, אז היא באמת מעשנת! אני ובעלי פשוט לא יודעים איך להתמודד עם זה… אמרנו שלא נִקנה לה…”

“כמו שמשורר היינה לא היה יכול לכתוב אם לא מריח תפוחים רקובים… חה חה חה…” עלו דמעות בעיני צ’ימני כאשר צחוקה התגבר על השיעול המציק.

“אני לא מבינה, אולי כבר מספיק, המורה צ’ימני… אוי סליחה, סליחה… מה אמרתי בטיפשותי? אני כבר הולכת. שלום.”

“לא לא זה בסדר אני יודעת חברֶ’ה בכיתה קוראים לי צ’ימני פתאום תפס,י גם אני מגיל צעיר כמו דנה שלך לא הייתי יכולה להתרכז בלכתוב שירים בלי סיגריה ביד… איזה קטע, בחיי… חה חה חה… בואי נרד אפשר להזמין אותך לכוס קפה מצאת חן בעיניי בדרך תספרי לי אם גם בעל שלך מעשן כשהוא כותב אולי מוכן לקרוא שירים שלי…”

המלצות קוראים
תגיות