רקע
אהוד בן עזר
וֶרֶד סוֹדָהּ
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ר. סירקיס; תשנ"א 1991

“יוֹמִי, החברֶ’ה בכיתה סקרנים באופן חולני אבל את הסוד שלי לא יפענחו לעולם. הם מנסים לרגל אחריי. חיים ממה שנידמה להם שגילו עליי, ואחר־כך חושבים שיכולים לעשות ממני בדיחות ביניהם. חסר שידעו שאני אוהבת מישהו, את ד. למשל – מחר אראה את זה כתוב על העיר, סליחה – על הגיר, סליחה – על הקיר.” מתרגזת וֶרֶד־סוֹדָה על עצמה כשהיא כותבת ביומי (מבטאים כמו טומי), יומנה החשאי. יושבת בחדרה הנעול, התריסים מוגפים ורק מנורת־שולחן קטנה דולקת.

"שקט, שקט, שקט, שקט / הכיתה כולה נדלקת / ובחדר בלי שאון / מטגנים אותי ראשון… לא – ראשונה…

"אבל אז אין חרוז.

"לא סובלת את הקולניות של הבנות, בייחוד דוקי, שרצה, לא – שרוצה לשתף כל אחת במה שקורה לה, כאילו רק הגוף צריך להיות לבוש אבל לנפש מותר שתסתובב ערומה ושכל אחד יגע בה בידיים לא־נקיות.

"ושמישהו רק יעז (או יעיז? – כל פעם אני מתבלבלת כשאני כותבת ולא יודעת איזו צורה קשורה לאיסוף עיזים, ואיזה לעוז, לא עמוס) למשש לי את הנשמה!

“וַאוּאוּאוּ… איזה מילים גדולות יצאו לי… אבל אולי ככה זה אצל מי שנועדו לגדולות!”

ורד טומנת את יומי מאחורי מגירה בארון הבגדים, מציצה החוצה מבעד לחרך שבתריס, לראות אם אין איש בולש אחריה, מסירה משקפיה ומניחה במקומם על עיניה מחשיכַיִים כחולים מטיסה טראנס־אטלאנטית. לא מכבה את האור והולכת לישון. מדוע ישנה באור? – ורד מאמינה שככה סודות מוסתרים טוב יותר. ואילו בחושך הם מתרוצצים חופשיים.


*

“הי ורד,” מצפצפת בכיתה דוקי, שגרה בשכנותה, “איך היתה התעודה?”

“בסדר.”

“בא לך להשוות ציונים.”

“לא.”

“מה את מתכעסת לך פתאום? את ברוגז איתי?”

“לא. אני לא מתכעסת. פשוט לא בא לי.”


*

“ורד, מה את עושה במוצ”ש?" שואל דני־על־הבאונטי.

“מה שאני עושה במוצ”ש אני לא חייבת לתת דין־וחשבון לאף אחד!" היא מתרגשת, אד עולה במשקפיה וחוצץ בינה לבינו, וכבר היא מרגישה שעשתה שגיאה, אבל, לעזאזל! – אינה יכולה לנהוג אחרת.

“טוב, רק שאלתי. מה את סודה כזאת?”


*

במוצאי־שבת ורד מסתגרת בחדרה וכותבת:

"יומי, הייתי מאמין שאני, אני אקבל רק ‘כמעט טוב’ בספרות ו’מספיק' בלשון? אני, שהעברית שלי הטובה ביותר בכיתה, ואשר מעט מורים יודעים לכתוב ללא אף שגיאת כתיב ופיסוק, כמוני?

“אני, שאוהבת לקרוא ומכירה את כל הספרים של פנחס שדה והרמן הסה ויהושע קנז וקנוט המסון ויצחק קרונזון?”

נקישות על דלת חדרה.

“מה יש?”

“טלפון בשבילך.” עונה אימהּ.

“ממי?”

“אחד, דני.”

“אני לא בבית.”


“מה הוא חושב לו, יומי, שאין לי אף אחד?” היא ממשיכה לכתוב.


שוב נקישות על דלת חדרה.

“את לא יכולה לפתוח?”

“לא.”

“את חושבת שזאת שיטה, לדחות כל אחד? תקחי לדוגמה את דוקי החברה שלך, תראי איך שהיא מסתדרת לצאת תמיד עם בנים?”


“מה אימי חושבת לה, יומי,” ממשיכה ורד־סודה לכתוב, “שהיא תנהל לי את החיים שלי ובסוף אני אישאר כמוה, לבד? עם אבא ש…”

וכאן רועד מעט העט והיא מהססת לכתוב את ההמשך, אפילו ליומי.


שורקים למטה. שישרקו. זה בטח לא כדי לקרוא לה. לא, עכשיו ממש קוראים בשמה –

“ורד! ורד! יודעים שאת בחדר!”

היא מציצה. עומד למטה דני־על־הבאונטי, נחמד כזה, תמיד אנטי־הכול, ואיתו דוקי וצחי. אם היה בא לבד, לא היתה עונה לו, אבל אם דוקי נמצאת, זה לא נעים. ליפול לפה שלה, מחר כל הכיתה תדבר.

“אני כבר יורדת!” היא קוראת אליהם מלמעלה.


“פשוט חשבנו שרעיון טוב לטייל הערב בעיר, לתפוס איזה המבורגר או פיצה.”

“אבל, אני לא לבושה…”

“תפסיקי, זה בסדר גמור,” אומר דני. “גם אני בנעלי־בית. רואה?”


*

“ורד,” מלווה אותה דני חזרה לביתה, אחרי שנפרדים מצחי ומדוקי. “אפשר לסמוך עלייך שמה שאני אגיד לך עכשיו תדעי לשמור בסוד ולא חשוב מה תהיה התשובה שלך, נכון?”

“מה?”

“רוצה להיות חברה שלי? – לעזאזל, כבר המון זמן אני אוהב אותך, באמת…”

“דני,” היא מתרפקת עליו ומחבקת אותו פתאום, כולה רועדת, משקפיה מתחככות בלחיו, “גם אני… אבל תדע לך שאבא שלי… הוא, אני שונאת אותו, הוא, מפני ש… אומרים שהתאבד… את זה אתה מבין?”

המלצות קוראים
תגיות