רקע
אהוד בן עזר
דני על הַבַּאוּנְטִי
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ר. סירקיס; תשנ"א 1991

כאשר הודיעו על הטיול השנתי למידבר יהודה, לעין־גדי ולמצדה, אמר דני־על־הבַּאוּנְטִי:

“על מי אתם עובדים? אנחנו בטיול הזה כבר היינו!”

“מי זה אנחנו?” שאלה המחנכת שולה.

“הוריי ואני. ואני מבטיח לך שכל אחד בכיתה כבר עשה את המסלול עם ההורים שלו – פרטי או ממקום העבודה, או טייל כשהיה בבית־הספר הקודם, וזה מעניין את הסבתא שלו לרדת שוב את המדרון של סַטַף ולהתכשכש בנחל ערוגות ולטפס על המצדה.”

“מצטערת, זו חובה לצאת.”

“אבל בשביל מה?”

“מבט נוסף מעשיר את הידע. אתה שונא את ארץ־ישראל?”

“מעשיר את סבתא שלי! אתם כולכם יכולים לצאת,” פונה דני־על־הבאונטי לכיתה, “תעשירו, תשירו, תאהבו את הארץ ותישנו עליה… אני לא!”


*

“בשנת 1882 היו פרעות ביהודי רוסיה, שנקראו בשם – סופות בנגב, לא בנגב שלנו אלא הפוגרומים התרחשו בדרום רוסיה. היהודים ראו שאין להם עתיד ברוסיה, ואז החליטו לעלות לארץ־ישראל וכך התחילה העלייה הראשונה ונוסדו המושבות הראשונות, ואנחנו מקווים שגם עכשיו, כאשר מתעוררת שנאת היהודים ברוסיה ונשקפת סכנה לחייהם, תבוא עלייה גדולה לארץ־ישראל.” מסביר המורה להיסטוריה שמעיה.

“קדחת! המורה…” פולט דני־על־הבאונטי.

“נכון מאוד, המתיישבים הראשונים סבלו מאוד מן הקדחת…”

“קדחת אמרתי על הבבל”ת שלך. איזה שטויות!"

“איך אתה מדבר?”

"אז תשמע – קודם כול, המושבה הראשונה היתה פתח־תקווה שנוסדה ב־1878 על ידי יהודים שעלו מהונגריה אחרי שאף אחד לא רדף אותם ולא איים על חייהם אלא הם פשוט רצו להקים מושבה חקלאית בארץ־ישראל, אז למה להגיד שהעלייה הראשונה התחילה רק אחרי שבעטו ביהודים, מה, אחרת הם היו נשארים ברוסיה עד היום?

"שנית כול, הלוא אחרי הפרעות רוב המהגרים היהודיים הסיקו מסקנה אחרת והלכו לאמריקה ולא לארץ־ישראל.

“ושלישית כול, הלא זה בדיוק גם מה שרוב המהגרים היהודים מרוסיה היו עושים כיום אם ארצות־הברית לא היתה סוגרת בפניהם את שעריה, לא?”

“אתה חכם גדול, דני, אבל אם תכתוב דברים כאלה בבחינה, תקבל אפס. אתה שומע? אפס! אתה מסלף היסטוריה שכתובה בכל הספרים ואתה נגד הציונות ואתה כנראה גם שונא עולים חדשים – זה מה שאתה!”

“מצידי לא איכפת לי לקבל אפס אבל זה מה שאכתוב בבחינה!”


*

“מחר תביאו כל אחד שלושים שקל כי אנחנו הולכים יחד לראות את ההצגה ‘חצוצרה בוואדי’ שהיא חשובה מאוד כדי להבין איך יהודים וערבים חיים בכל זאת יחד בארץ־ישראל ואפילו משחקים בהצגה אחת.” מודיעה המנהלת.

“שיקפצו לי, אני לא מביא כסף.”

“מה יש? אבא שלך נעשה עני מזה שהמשרד שלו מטפל בהסדר החובות של המושבים? או שאתה גם נגד שיקוף היחסים בין יהודים לערבים בתיאטרון?”

“אני לא נגד. זה פשוט עניין של עיקרון. אבא שלי שילם השנה עבורי כבר קרוב לשבע מאות שקל לפעולות תרבות, ואני לא חושב שזה צודק לבקש כל פעם סכום נוסף.”

“תזכיר לנו לעשות יום התרמה לאבא שלך! אני מתארת לעצמי שתהיה גם אתה עורך־דין ממולח כמוהו, ואני רק מקווה שהשופטים ילמדו אותך קצת דרך־ארץ כאשר תופיע לפניהם.”

“המנהלת, אולי אני אהיה השופט, מה דעתך?”


*

“דיברתי אתמול עם אימהות של רבים מכם.” מנדנדת המחנכת שולה. “אתם מבזבזים את רוב הזמן הפנוי שלכם על צפייה בטלוויזיה, משחקים במחשב וקריאת עיתוני־רכילות־ובידור, שבטעות קוראים להם עיתוני נוער. לא פלא שרמת הלימודים בכיתה הזו ירדה פלאים לאחרונה. על הכנת שיעורים כנראה בכלל אין מה לדבר. תאמינו לי, מסכנות האימהות שלהם, ומסכנים תהיו אתם כאשר תגדלו ותיווכחו לדעת שביזבזתם את השנים הטובות שלכם בלי ללמוד שום דבר חשוב.”

“מורָה, כשהייתי כזה פִּיצָלֶה בא אלינו הסופר אורי בן־עמי לבית־הספר ואמר כי בן או בת שרואים הרבה שעות טלוויזיה ויודעים לעבוד על מחשב וקוראים הרבה ספרים, אז לא נורא אם הם לא עושים שיעורים כי יש להם כבר הכנה מצויינת לחיים, ואז המנהלת של־אז אמרה: ‘ילדים, תדעו שהאורח שלנו אור בן־עמי לא נשלח על־ידי משרד החינוך, ומה שהוא אומר לכם לא ישמש תירוץ לכם שלא להכין שיעורים.’ – ואני אומר לךְ – כבר אז הבנתי שהוא צודק.”

“קופים! הייתם צריכים לגדול על בננות ואגוזי־קוקוס בלי לעשות כל היום כלום, כמו קופים, מזעזע!”

“חברֶ’ה, אני מציע שנכריז על שביתת־לימודים ונלך הביתה. בכל העולם מישטרי העריצות מזדעזעים ונופלים, ורק אנחנו צריכים לשמוע עלבונות כאילו היינו תלמידים של צ’אושסקו!”

וכולם יצאו.


*

“אם תמשיך כל פעם במרד־על־הבאונטי שלך, נמצא לך איזה אי פִּיטְקֶרֶן בבית־ספר אחר ותפליג אליו ותוכל לראות שם טלוויזיה, לשחק על המחשב ולקרוא עיתוני־זבל כמה שאתה רוצה.”

“המנהלת, את לא מפחידה אותי כי אני לא בא לבית־הספר בגלל הלימודים אלא בשביל להיות בעניינים ולארגן את החברֶ’ה, אז בטח גם בבית־ספר אחר יהיו חבר’ה נחמדים לא פחות.”

“או.קי. דני, שיכנעת אותי, אתה נשאר. ואפילו החלטתי לשלוח אותך בתור נציג של בית־הספר למועצת התלמידים הארצית. תעשה שם מהומות. תהיה בעניינים. אם גאון לא ייצא ממך, אולי תהיה בסוף מין עסקן ציבורי וחבר כנסת, וכאשר תארגן שביתות והפגנות, יראיינו אותך בטלוויזיה ותספר שלמדת מבית־הספר שלנו. בחיי, מאיפה גדל לנו דור כזה של שטחיים!”

המלצות קוראים
תגיות