רקע
אהוד בן עזר
ליאת בּוּשְׁבּוּשָׁה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ר. סירקיס; תשנ"א 1991

ליאת היפה אהבה את עצמה כל־כך, שהשתדלה לא לשתף אף אחד אחר באהבה שלה. היא ממש התביישה לחשוף את האוצרות שמהם, לדעתה, היא בנוייה בצורה כה נפלאה. קראו לה בכיתה: ליאת בּוּשְׁבּוּשָׁה. למן הבוקר, כשהיתה קמה ומתחילה להסתדר לקראת ההליכה לבית־הספר, בושבושה דיברה במחשבותיה עם גופה הפרטי כאילו כל אבר בו הוא חתלתול תובעני ומפונק:

"תוסיק מותק, פּוּסִיק מותק, עוד מעט אני לוקחת אתכם לְבֵּית־שִׁי, ויעשה לכם טוב על הנשמה.

"גבּוֹתַלַ’ְך, אני כבר מסדרת אתכן…

"רגע… רגע אוֹזֶנְלֶ’ה – כבר אני תולה בתנוכל’ה שלך את העגילצ’יק מרומא.

"בּוֹבּקֶעס, תצאו כבר מהאף, לעזאזל!

"והנה באה גם המברשת עם מִישׁחוּקִי חדשה לשיניים הנחמדות…

“בוקר טוב ציצים, היום אתם חופשיים, אין חזייה, מַאפִישׁ!.. תרקדו, תרקדו…”

"אל תהיה עצוב קורקבנל’ה, כשרק יהיה לי זמן אגרד גם אותך קצת כמו בתוך אוזנל’ה…

"בוקר טוב חצ’קונצ’יק! – מצאת לך זמן להופיע…

“מוח! – תפסיק לבלבל לי את המוח! לא רוצה לדעת כלום ממה שיהיה עוד חצי שעה…”


בשיעורים היתה משוחחת במחשבותיה עם אברי־גופה. מבקשת מבטן המקרקרת להתאזר בסבלנות עד להפסקה, כאשר תצא לקנות לה שקית שוקו, שתרטיב בה את הכריך. הציעה לאצבעות הרגליים לחכות בסבלנות עד שתחזורנה הביתה, שם תלכנה ערומות, יחפות, כל שאר היום, ולא תצטרכנה להיות כלואות בנעליים־גרביים־מסריחַיִים האלה. לאבר אחר הבטיחה ליטופים לפני השינה, לשני גירוד רציני בניגוד למה שהרופאים וההורים ממליצים, ולשלישי זלילה חשאית של גלידה מהמקפיא, כאשר – “אנחנו, כל הגוּפַאלַ’אךְ שהם אני – נישאר לבדנו בבית!”


*

אם מישהו נגע בה, אפילו במקרה, היתה נתקפת בהלה ורתיעה. היא העדיפה ללכת ברגל לבית־הספר ולא לנסוע באוטובוס, לאחר שפעם ופעמיים נדמה לי שגברים מנסים לנצל את הצפיפות במעבר, או על הספסל, כדי להידחק ולגעת באברים שלה. כאשר סיפרו בדיחות גסות, או הבנים סתם אמרו מילים לא עדינות במיוחד, היתה מאדימה כאילו העליבו אישית את האברים האינטימיים שלה־עצמה, ומסתלקת. בדרך־כלל היתה הולכת בבגדים די מכסים, כדי שלא יציצו לה כשהיא מתכופפת או משהו כזה. גם בשיעורי־ההתעמלות היו איתה בעיות כי התביישה להחליף בגדים בצוותא והתעקשה להישאר בטייטס מתת למכנסונים, ואף פעם לא בירכיים חשופות.


*

גם בבית היא נזהרה שאביה או אחיה לא יראו אותה בלבוש קל מדי, והשתדלה להימנע מנשיקות ומחיבוקים, אפילו משפחתיים.

“מה היא סוגרת את עצמה פעמיים במפתח כשהיא נכנסת לאמבטיה?” התלונן האב, “אנחנו אוכלי־אדם פה או מה?”

“ששש…” אמרה האם. “ליאתי עוברת תקופה קשה. הפרטיות חשובה לה מאוד.”

“איזו פרטיות? – זאת פרברטיות! – ילדה שלא נכנסת לבית־שימוש עד שלא עוברת לפחות שעה מהפעם האחרונה שהיה שם מישהו קודם?! – ואיך היא מרססת, כאילו כולנו באנו מחבורת הזבל!”

“ששש… הילדה עוד תשמע אותך…”


*

רק במקום אחד לא התביישה ליאת בּוּשְׁבּוּשָׁה כלל – על שפת־הים. לאחר שהבטיחה לאבריה שאם יהיו “ילדים טובים” תיקח אותם לים וגם תרשה להם להשתזף – היתה פורשת מגבת צבעונית על החול החם, פושטת מכנסיים וחולצה ונותרת במיני־ביקיני נועז שנראה מרחוק כשלוש רטיות שחורות עם שרוכים, של שודד־ים שתום־עין, שחוברו יחדיו. מלטפת ומורחת במשחת־שיזוף שעה ארוכה את יַדַאלַאך, כַּפּוֹתַאלַאך, תּוּסִיקְלֶ’ה, גַבַלֶ’ה, צִיצֶס, אַפּוֹנְצִ’יק וכל השאר, ואחר כך נכנסת לים לזמן לא רב, כאילו הורידה עדת כלבי־שעשועים לטבול בו. לפעמים היתה באה עם חברה, לפעמים לבד, אבל תמיד התעלמה ממבטים שגברים נעצו בה (והיא נערה יפה מאוד!) – כאילו אינם קיימים. אם ניסה זר לדבר איתה, היא לא שמעה. אם התקרב זכר היא זזה כאילו חומה שקופה חוצצת בינה לבין שאר הגברים שעל החוף. ואם נתקלה במבט רעב, חומד, שמי מהם שלח לעברה, זה רק אישש את דעתה על הגסות ועל הצורך להסתגר בפניהם.


*

כך נמשך המצב המאושר של ליאת בושבושה עם עצמה עד שהחלו תוקפים אותה כאבי בטן קשים. תחילה ניסתה להסתיר מאימה, דיברה עם ביטנה וביקשה ממנה בדמעות שתפסיק לעשות לה את זה – ולא עזר. לאחר שאימה גילתה אותה מתפתלת בכאבים, לקחה אותה לדוקטור קוֹזִי, הרופא גדול־הגוף, החייכן והשזוף, הניראה כבריון שמבלה את רוב זמנו בים. ליאת היתה מתוחה מאוד. כאשר נגע בה דוקטור קוזי לראשונה, כדי לבודקה, נרתעה בצעקה והחלה פוסעת החוצה.

“בואי הנה!” אמר לה דוקטור קוזי. “אני באמת אדם מפחיד, אבל לא מזיק. תשמעי, יש לי בת בגילך, וכאשר אנחנו יוצאים לשפת־הים, אני תופס את החברות שלה וצובט אותן ומטביע אותן בגלים והן בורחות ממני בצרחות כי הן חושבות שאני פרא־אדם. אבל כאן אני רופא. ואני יודע היטב להבדיל בין השניים. וממני אין לך מה להתבייש בכלל, האמיני לי…”

ובדברו נגע בה, הניח יד על כתפה, ליטף אותה קלות, ולאט־לאט הרגיע ואת העלה אותה על שולחן הבדיקה. היא פשטה חולצה. הוא הקשיב לריאותיה, דפק על צלעותיה, וכאשר נגע בשיפולי־בטנה, מצד שמאל, פרצה בצעקת כאב, הפעם אמיתית.


*

הכול קרה מהר. באותו שבוע עברה ליאת ניתוח הוצאת התוספתן. באותו קיץ חזרה לשפת־הים, בבגד־ים קצת פחות חושפני – בגלל הצלקת הטרייה שהאדימה על ביטנה. מאז “בגד” בה התוספתן, הִתְמַגֵל ועזב את גופה – חדלה לדבר עם אבריה ונעשתה יותר חברותית על החוף. פגשה את מייקל, סטודנט מארה"ב שבא ללמוד כאן באוניברסיטה, התחילה לצאת איתו ועד מהרה הניחה לו לדבר עם אבריה בשפה שלו, וגם היא התעניינה בגופו, בהרבה אהבה.

המלצות קוראים
תגיות