רקע
אהוד בן עזר
עופר אנטי־קוף
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ר. סירקיס; תשנ"א 1991

הבעייה של עופר שאין לו שום בעייה מכך שיש לו בעייה שהוא חושב את עצמו לחכם מכולם, ואינו מסתיר מהאחרים את דעתו עליהם.

עוברת לילך קורנוסה, אז כדי לקצר לה את הדרך להבין את עצמה, הוא אומר:

“את יכולה לעזור לי בזואולוגיה, לילך?”

“במה, עופר?”

“אני צריך להגדיר את משפחת החרטומיים.”

“לא שמעתי על משפחה שכזו.”

“מה הבעייה? תסתכלי בראי!”

טראחח! – היא מעיפה עליו ספר, ובורחת החוצה, כדי להסתיר את עלבונה.


*

“מורן,” הוא אומר למורן המשוררת, “שמעת שהכריזו על תחרות של כתיבת שירים קצרים?”

“כן? איפה?” היא שואלת, בעיניים משתוקקות.

“על הקיר.”

“איזה קיר?”

“בבית־השימוש של הבנים! חה, חה, חה… מתאים לרמה שלך! מוח נמוך!”

“זה בכלל לא מצחיק, נחש שכמוך, הלשון שלך היא קוץ מורעל!”


*

“הי, נדי!” הוא תופס את נדי השבלול. “שמעת שלילך דלוקה עליך?”

“אני…” מתגונן מיד נדי, “בכלל לא שם על בנות…”

“אבל אתם מתאימים, מאותו צבע!”

“מממ… מה זאת אומרת?”

“כשאתה מסמיק, אתם נראים כמו שני תאומי־תחת בגלל הפנים המחוצ’קנות שלה! אתם כמו הצד האחורי של בבון שרק עכשיו ירד מן העצים!”


*

המורה הרווקה לתנ"ך אסנת, בעלת החזה הגדול שמפריע לבנים להתרכז בשיעור, נכנסה בוקר אחד לכיתה בעיניים אדומות, כאילו בכתה, או לא ישנה היטב בלילה.

“המורה!” מצביע עופר, “שמעת על השדכנית הלנה?”

“אני לא מבינה בכלל על מה אתה מדבר.”

“אצלה את יכולה לשלוח את עצמך לפגישה על סרט וידאו, וזה מונע אכזבות.”

והוא קורץ בעינו הצידה, לשאר החברה, יעני גיבור!

“עופר, יש לך עוד הרבה מה ללמוד עד שתבין כי לא כל בעייה בחיים נפתרת בהתחכמות, כמו שלך. תיגש אליי בהפסקה.”


*

“מדוע את חושב שאתה יודע הכול? שמותר לך לפגוע?” שואלת אסנת.

“אני שונא העמדות־פנים. מה אני יכול לעשות שכולכם מפגרים כאן. נמוכים. מדדים בקושי.”

“מה זאת אומרת?”

“ככה זה אצל כאלה, שלא מזמן ירדו מן העצים. מוחות נמוכים. אלוהים לא יסלח לי אם לא אנסה לתקן אותם קצת.”

“אתה יודע שכבר קוראים לך כאן עופר אנטי־קוף?”

“אז מה? זה מתאים לרמה של בבונים…”

“אז מה?! נמאס לי כבר לראות איך אתה מתעלל בחלשים ממך. איך אתה צוחק מלילך, מנדי, ממורן, ומסית גם את האחרים ללעוג להם!”

“מצידי – שילעגו לי! שינסו! המורעלים האלה! מה, הם לא יודעים שהחיים הם מלחמת קיום, ורק החזקים והמוכשרים שורדים!”

“את יודע מה, אני לא אתווכח איתך, וגם לא אעניש אותך. אני חושבת שאתה די מסכן, ושהחיים ילמדו אותך כמה דברים חשובים, בדרך הקשה!”

“מה זה, את שונאת אותי?”

“לא. פשוט, חבל לי עליך. אתה לא טיפש, אבל השחצנות שלך דופקת לך את השכל.”

“יה, יה! איך שאת מדברת, המורה!”

“חזור לכיתה.”


*

נמאסה על הכיתה התנהגותו של עופר. יום אחד, כאשר נעדר בגלל מחלה, התייעצו מה לעשות.

לכסות אותו בשמיכה ולהכות אותו, כאשר יצאו לטיול השנתי, כמו שעושים בצבא לימי ששונאים?

להחליט שכולם מחרימים אותו? או להיפך – שכולם מתחילים ללגלג עליו, וכך להרוס את הביטחון העצמי שלו?

“שטויות!” אמרה זיווית הבליינית. “אני אסדר אותו, ואתם כולכם תראו.”


*

“תשמע, בא לך לבוא אליי הערב?” אמרה זיווית לעופר.

“יש אצלך אסיפה של קוֹפוֹת? פּוֹלִים כינים?”

“ההורים שלי הולכים לקולנוע, וחשבתי…”

“מה?”

“סתם…”

“בסדר.”


*

זיווית קיבלה אותו בחיוך מסתורי, הם ישבו על הספה וראו סרט נועז בווידאו, והיא הניחה לו למזמז אותה, קצת. לגעת בשד. אבל כאשר נעשה לוהט, החלה מתפנקת, השתיקה את הווידאו, ודרשה ממנו כל מיני דברים – לעשות, ולהגיד, באומרה שאחרת… לא בא לה. ועופר חזר אחריה: “עכשיו אני קוף שעיר שקופץ עלייך!” – והוא קפץ על ארבע מהספה לרצפה ובחזרה. “עכשיו תראי איך הקוף רוקד!” – “אם היה לי זנב הייתי עושה לך ממנו מחזיק־מפתחות!” – “תני נשיקה לבבון המסריח שלך, ותפצחי לו את הכינים בשיניים!”

“די, תעזוב אותי, קוף מגעיל!”

“אני משתגע אחרייך! אני אהיה הקוף־הכלבלב שלך, תני לי ללקק… תני לי… היִ־הי! הי־הי!”

בדיוק אז נכנסו ההורים, זיווית הדליקה את האור בחדר. עופר ישב עוד זמן־מה אך היא הפצירה בו להסתלק (כי הטייפ עבד כמעט שלושת־רבע שעה ולא רצתה שעופר ישמע את הנקישה שבהיגמר הסרט בקלטת).


*

הקלטת, שעליה נכתב: “להקת הבבונים בתוכניתה החדשה: עופר אנטי־קוף”, עברה בכיתה מיד ליד תוך פרצי־צחוק אדירים, וגם הועתקה. עופר חש שמסתירים ממנו משהו. מה זה? פעם ראשונה שלהקת הקופים, נמוכי המצח, מתאחדים נגדו?

אז נתנו לו לשמוע.

המלצות קוראים
תגיות